קופסאות, תיבות וארגזים

השבוע ירדתי עם אבא שלי למרתף הקסמים שלו לצרכי מדַפִיוּת וחיטוטים.

אין הרבה דברים שמצליחים לעקצץ אותו, את אבא שלי,
אבל יש דבר שהוא ממש לא סובל. שאני מחטטת.
שונא, ממש שנוא שאני מחטטת. חומדת לעצמי קופסאות ישנות, ברגים חלודים,

צינורות מוזרים ומה לא, והוא, שטוב ליבו ונדיבותו ואהבתו אלי אינם עומדים כלל לשאלה 

הופך כילי זקן וחשדן:

את לא צריכה את זה…בשביל מה? מה תעשי עם זה? רחלינקה…זה ישן…זה חלוד.

בשביל מה אתה צריך את זה…? אני רוטנת בחזרה

ואנחנו ממשיכים לשחק את משחק האוגרנים הכפייתיים הכל כך מהנה שלנו שבסופו אני
מצליחה כמובן לצאת עם אוצר קטן, ועדיין בלי קופסת הפח לתה הודי נדמה לי השוכבת שם
כבר שנים מאחסנת מסמרי-עץ בגודל-מי-יודע-איזה שאני לא מצליחה לשכנע אותו לתת לי.
לא בלי תמורה אגב..אני מציעה קופסת פלסטיק איכותית ועכשווית כי אבא-נו-באמת-מה-איכפת-למסמרים-איפה-הם-נמצאים-אבא והוא נשאר בסרובו ועולה להתלונן בפני אמא שלי
ש"זו סכנת נפשות לרדת איתה -הוא מצביע עלי -למרתף, סכנת נפשות"

אני אוהבת קופסאות ותיבות וארגזים.
בכל פעם אני מרגישה שיתכן, יתכן שיקרה כאן משהו חדש, יתגלה משהו שאני לא מכירה.
משהו שלא היה. שלא הכרתי.
דומה מעט לאולם הקולנוע החשוך מפעם, עדיף "גת" או "תל אביב", האורות כבים
והכל, ממש הכל יכול לקרות עכשיו. החוויה המרגשת ביותר יכולה להתחיל בעוד עשר דקות,
אחרי הפרסומות, הסיפור המצויין ביותר שסיפרו לך, יתכן ומיד יתחיל.
אין גבול לשמחה, לצפיה, להתרגשות.
קופסא, מכסה, ואין סוף אפשרויות.

את ב א מ ת צריכה?  הוא שואל ואני מרגישה, מרגישה איך קופסת הפח הזאת,
מתחילה למצוא את דרכה אלי ממעמקי ליבו הרך של אבי המתוק.
בטח – אני עונה בפנים הכי הכי תמות שלי,
ויוצאת מטעמי יסורי מצפון לחפש ברחבי ומעמקי הבית שלי למה ב ד י ו ק אני חייבת,
אבל ממש חייבת את קופסת הפח הישנה ההיא מהמרתף של אבא שלי.
. קופסאות. ארגזים. תיבות.

הירקות בארגז שהגיע בפסח עם נייר גרוס, שוקולד משובח, יין ושאר ענייני שי לחגים.

הארגז שמצאתי בחצר נטושה. נרחץ היטב. מודף בידי מר גולדנברג ומצא את מקומו הפופולרי בבית זה.

זכרונות, צילומים ומשחק חשיבה.

קופסא, מתנה מחתונה בלונה פארק.

וכלי עבודה ומברגים ומברגים ודיבלים ומסמרים ופלס ופלייר ודבק נגרים וכל מה שהילדה של אבא שלי למדה ממנו ואיתו כל השנים האלה ויודעת לישם בעצמה.

 

וחלק קטן מאלפי הכפתורים שקניתי בחיסול חנות כפתורים ישנה ואין לי מושג מה לעשות איתם, אבל מי יכול לזרוק אותם.

ואת זו מצאתי במחסן נידח בדרום דקוטה מכל המקומות. כבר היו בה מכתבים שוברי לב, מברקים מלאי געגועים והצהרות מופלאות במיוחד. היום יש בה הרבה שטויות נוצצות וסתמיות

את הציור ציירה זאת שחושבת שכל מה שהיא עשתה, ציירה, כתבה פעם הוא תינוקי, ילדותי ומיותר. אבל אמה חשבה שהציור הזה מקסים במיוחד והדביקה אותו על קופסת עץ מלאה בגולות.

גומיות וסיכות לקוקיות וצמות

מה זאת אומרת למה היא טובה? לדברים ארוכים

קופסא לקופסאות, מה לא ברור?

ואחת שאוספת מטבעות כסף לשליחי הפיצה סושי למיניהם

בקופסא היה שעון. עכשיו היא מונחת ליד דלת הכניסה/היציאה ועוזרת לי לזכור איך לחזור הבייתה.

.

.

.

ועכשיו כשאני מתחנפת באופן כל כך ברור וגלוי, מול כל כך הרבה אנשים,

אני יכולה, ב ב ק ש ה לקבל את הקופסא הזאת אבא?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורח מבית  On 17 באוקטובר 2008 at 08:36

    בתנאי שלא מדובר בעיתונים ישנים ושאריות אוכל:-)

    נ.ב. הגיע זמן לעשות משהו עם היכולת לחבר צילום ומילים כפי שאת עושה

    אהבתי

  • שרון רז  On 17 באוקטובר 2008 at 08:41

    יאללה, תן לה את הקופסא, היא ראוייה לקבלה

    כתבת יפה, שלא באופן נדיר, וחלק מהקופסאות יפות, מבין את החיבה למיכלים ואיחסונים, רק צריך לקחת את זה לא ברצינות רבה מדי ולזכור שגם הקופסאות, כמו רוב הרכוש, זה הבלים

    אהבתי

  • נועה אסטרייכר  On 17 באוקטובר 2008 at 09:36

    גם אני חולת קופסאות ומה שבאיקאה קוראים בחוסר רגש "פתרונות אחסון". רק תני לי. זה כמו החולשה שלי לכלי כתיבה ומחברות- אני מסוגלת למלא את החדר בקופסאות שונות ומשונות ובמחברות עם כריכה רכה וקשה- וגם אם לא יהיה לי במה למלא את הקופסאות או מה לכתוב במחברות, עצם הקיום שלהן הוא כל כך חשוב

    יופי של פוסט

    אהבתי

  • יפעת  On 17 באוקטובר 2008 at 09:40

    גם אצלי הגומיות והסיכות בתוך קופסת הפח של מסטיק עלמה…

    אהבתי

  • שושי  On 17 באוקטובר 2008 at 10:25

    אבל אני לא אוספת, חוץ מאחת שבורה ממרוקו שאני שומרת בארון כי אני לא מספיק פתוחה כדי לתלות מראה שבורה, גם אם היא יפה.

    אהבתי

  • אור  On 17 באוקטובר 2008 at 10:25

    לא כל אחד יודע לאסוף. האוספים שלך
    הם פשוט דבר הפוך מהתקופה הזאת, כלומר, בתקופה הזאת היום אנשים לא אוספים אלא זורקים,
    והאמירה פה על שימור ואיסוף וכבוד לפריטים קטנים פשוט מקסימה.
    קצת מקנאה בך שאת משקיעה בזה כי לדעתי זו השקעה לטווח ארוך, זה עולם ומלואו. זה תמיד מעניין והכי הכי חשוב שאם אוגרים את הדברים הקטנים ושוכחים מהם לאיזה זמן נזכרים ובאים שוב ואז מרגישים כאילו נמצא אוצר.

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 17 באוקטובר 2008 at 11:52

    את מצלמת מצויין. קומפוזיציות מדוייקות ברוב המקרים והרבה אופי. אחלה פוסט.

    אהבתי

  • מיכל  On 17 באוקטובר 2008 at 15:17

    שהמקום הטוב ביותר לכל קופסה שהיא הוא אצלך :)

    אהבתי

  • צביה רובין  On 17 באוקטובר 2008 at 15:26

    אוהבת את הקומפוזיציות בתמונות, את מה שמונח בצד (משקפיים, גלובוס וכו').
    ואצלך הקופסאות ומה שבתוכן נראה כל כך מסודר ולא מבולגן ומאובק. וזה באמת דורש מאמץ מכוון. אחרת החדר נראה כמו מחסן וכמו ג'אנק יארד.

    אהבתי

  • דורשנית  On 17 באוקטובר 2008 at 17:07

    תודה על השיתוף. נותן לי חומר למחשבה. באמת קופסאות זה משהוא חשוב מאוד ומסדר את הבלאגאן בראש. אבל…לי הכי חשוב, קופסאות בלי מיכסה. כי אחרת לא אדע מה יש בקופסאות ולעולם לא אשתמש בהם.

    אהבתי

  • אורית  On 19 באוקטובר 2008 at 06:25

    וחייבת קופסת כפתורים כזו – חייבת!!!
    אני יהפוך את העולם ואשיג לי אחת שראויה וכמובן אחר כך אתחיל באוסף הכפתורים המדהים הזה

    אהבתי

  • נטשה  On 15 באוקטובר 2011 at 11:16

    קופסא לקופסאות הכי ברור. איזה אוסף כולי קנאה ואת יודעת זה גם עוזר לקשב וריכוז (טוב אולי בקצת). משגע

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: