ארכיון קטגוריה: בינתיים

תפילה חילונית

.

החג הזה התחיל בטלטלות רגשיות כל כך חזקות שהאפשרות להמשיך כרגיל נמוגה.

אבל גם כשהמחשבה נמצאת עם אנשים אחרים שאת אוהבת,

גם כשהדאגה מרחוק מציפה, פשטות החיים לוקחת פיקוד,

קניות הבייתה, מקלחת, זפזופ בחדשות, בדיקה עם אמאבא, טסט לאוטו,

וגם שליחת הודעות, נסיון לשלוח משהו למי שנמצאים במעמקי המערבולת,

נסיון להיות בשביל, בלי להציק,

ובשיכבה עמוקה יותר התודעה נמצאת עם אנשים יקרים לך,

במועקה ודאגה עמוקות גם מרחוק.

הסתיו מתחיל, כבר יש רגעי צינה לפנות בוקר וחצבים בדרך לירושלים,

ואני חושבת איך הסתיו הזה יחרט אחרת אצל אלה שהחיים התהפכו עליהם,

והלואי שלפני שיגיע החורף, המטוטלת תשנה קצב וכיוון.

.

את ארבע ההמלצות שהכנתי אעלה בשבוע הבא,

בינתיים

עשו טובה,

עצרו לרגע,

שאו בקשה לבשורות טובות בלבכם,

שאו תפילה חילונית אם אתם חילונים כמוני,

או אחרת,

אם אמונתכם שונה,

העיקר שהילדים האלה יהיו בסדר,

.

אחרכך נמשיך בתפנוקי החיים.

.

מכל משאלות יום הולדת שאני יכולה לבקש היום

.

אני מבקשת להרגיש ככה, כמו בצילום הזה,

עם אנשים שאני אוהבת,

ושאוהבים אותי,

וגם עם כאלה חדשים שמצטרפים ויצטרפו.

אני מתפללת שזקנתם של אמא ואבא שלי תמשיך להיות נדיבה ורכה,

ויותר מהכל, שזאתי שלי, אהובת חיי תמשיך להיות שמחה בגרעין נשמתה, וחזקה,

עם כל היתר אני אסתדר

.

לפחות עד מאי בשנה הבאה…

אתה כותב "אתן" כאילו אנחנו ישות אחת

.

אתה כותב "אתן", כאילו "אנחנו" ישות אחת, היסטריות כתבת, "בטח הייתן תולות אותו",

תשמע,

אני מקווה שלעולם, לא חשוב מה יקרה, לא אתייחס לגברים כאל "הם" "אתם",

כאל ישות טסטוסטרונית אחת.

כאילו לא כל אחד, או חלילה אחת,

אדם עם מחשבה עצמאית, דרך חיים ומוסר וחשבון נפש, ודעה מוצקה לפחות כמו שלך.

אתה מתגלה בתגובותיך למקרה הזה, שתחילתו פשע וסופו טרגדיה,

בגישה שלך, בהתיחסות שלך,

בבחירה שלך להשתמש ב"לוליטה" שם הנותן הילה רומנטית והצדקה להתנהלות אסורה,

לא חוקית או מוסרית של גברים מבוגרים ונערות צעירות מאד,

בנסיון שלך לתת לגיטימציה לדבר אסור,

( אין לי מושג למה ומה מסתתר מאחורי זה, אני יכולה רק להמציא לעצמי תיאוריות ),

מתעקש ( כל כך מסקרן להבין למה )להוכיח שלפעמים זה קורה וזה אמיתי

שגבר מבוגר ומשפיע מתוקף תפקידו ונערה צעירה מתאהבים באמת,

ומכאן שאסור לשיטתך לגנות או לכעוס באופן גורף על מה שמתגלה,

כי אין לנו ( המתנגדים חד משמעית ) מושג מה ב א מ ת קרה שם, ומי שמנו,

.

אין בך שיט של אמפטיה לקורבנות.

שאלת אותי בתגובת פייסבוק גלויה, בשמך ובפנים גלויות-

אחרי שהייתי נחרצת בעניין כמה זה נורא ואסור תמיד, אבל תמיד,

יחסי נערות צעירות וגברים מבוגרים בעלי קרבה והשפעה כל חייהן,

למה אני כל כך אלימה,

( לא הייתי אלימה אגב, הייתי כאמור נחרצת ועניתי לו שאנסים אלימים, לא הקורבנות )

שאלת ( יש לי צילום מסך ) מה אני מסתירה והאם אני מרגישה אשמה?

אשמה? על נעורי ומה ומי שהרס וניפץ את חיי ונשמתי?

אשמה?

ניסית לרמוז שאני מרגישה אשמה?

בקשר למה? מה עבר במוחך שחיבר פגיעה מינית ואשמה?

.

גם אם הקורבן היה שבוי ושמח בזמנו, נניח הנשים של גואל רצון,

וכמו שקורה ללא מעט קורבנות של מערכות יחסים מעוותות, לא שיוויוניות, מתעללות,

שמבינות איך חיו רק בדיעבד.

אתה מתגלה כאדם, כגבר במקרה הזה, שאין לי שום רצון להמשיך בדיאלוג איתו,

אפילו לא וירטואלי.

.

אני, קורבן לא קורבני, נערונת אחת מתוך סטטיסטיקת מליונים, אכתוב ואצעק ואספר מה

ואיך ומתי שאבחר, ולמי ובאיזו עוצמה וחשיפה שאבחר, ולאיש, בעולם כולו, אין את הזכות המוסרית

להגיד לי מה ואיך ומתי לחשוף, לספר, להאשים, להפטר מסוד נורא, עד סוף הימים.

.

 

.

 

ומאז אני מאמינה למה שמספרים לי

.

לפני חמש עשרה, כן חמש עשרה, שנים, רק מלכתוב את המספר הזה החוורתי,

קבלתי תסריט לקריאה, "צעד קטן" שמו,

סיפור התבגרות של נער רגיש ומתוק שבחצר האחורית בביתו, אביו בונה טיל,

זה לא הסיפור המרכזי של הסרט, אבל רגע, יש פואנטה.

את התסריט כתב גיא מאירסון, ביים שחר סגל  והפיק רפי בוקאי זצ"ל,

את ארבעת הנערים והנערה שיחקו חמישית מוכשרים, את בעלי בסרט שיחק אבי נשר, המיומן

בדרך כלל על תפקיד אחר על סטים, צילם אמנון זלאייט ובצוות עוד עשרות אנשים מצויינים.

גיא, כמו כל תסריטאי מודאג, במיוחד בסרט ראשון שהופך ממילים לתמונה זזה הגיע לא מעט.

אני זוכרת כמה שיחות איתו, במיוחד את זו בנסיעה לפרמיירה של הסרט בחיפה, בדרך הוא דיבר

על בלוגים, הסביר לי מה זה בלוג, וסיפר על מקום מצויין לבלוגים שנקרא "רשימות", והשאר הוא

היסטוריה.

אבל משיחות על הסט, אני זוכרת במיוחד את נדנודי בעניין הטיל הנבנה בחצר האחורית של הבית.

שחזור שיחה אופיינית:

–  גיא, זה הרי לא הגיוני, הדמיון שלך הרחיק לכת

–  אני אומר לך שיש כאלה

–  מה? אנשים שבונים טילים בחצר האחורית שלהם

–  אנשים שבונים דברים לא מתקבלים על הדעת בחצר האחורית שלהם

–  כמו מה?

–  כמו אבא שלי

–  שבנה מה?

–  שבנה סירה בחצר האחורית שלנו

–  אז מה לא נורמלי בזה?

–  גדלתי בעומר

צילמנו את הסרט, השנים עברו ובכל פעם שנזכרתי בגיא, נזכרתי בסירה שאביו בנה במשך שנים

כל כך רחוק מהים, וחשבתי שאולי גיא המשיך באוזני את הפנטזיה הקולנועית שלו, וכמו תסריטאי

מצויין, הגדיל והעצים ומיקם את האבסורד בחצר אחורית במדבר ליד באר שבע, ושבעצם כל עניין

החצרות האחוריות, ומה שקורה בהן לא מתקיים במציאות.

עד

שלפני שנתיים,

במסגרת פרוייקט הבתים הדוממים שלי, בו אני פולשת עם מצלמה לבתים קפואים,

כאלה העומדים בין החיים שהיו לחיים שיהיו,

הגעתי לשכונה אחת בתל אביב, לבית קפוא, נכנסתי, המשכתי אל החצר האחורית,

דרך שיחים וגרוטאות וחמציצים וחבלי כביסה ונדנדת עץ ישנה וראיתי את זה

.זאצ

ומאז אני מאמינה לכל מה שמספרים לי בספרים ובסרטים.

לפני ארבע שנים

.

היום לפני ארבע שנים, ותודה לפייסבוק שמזכיר נשכחות, זה פורסם ב"הארץ"

חלי גולדנברג – בשני עולמות

פעם ראשונה שהעזתי להראות צילומים שלי, תחילת מסע.

ארבע שנים בסה"כ, פחות מאלף חמש מאות ימים, .

ואיזה מרחק.

לפני ארבע שנים הייתה לי זאתי בתיכון, התעוררתי כל בוקר ברגע לשבע, שיגרת בוקר,

בחינות, צהרים, דרמות נעורים.

היו לי הורים בני תשעים, פלוס מינוס, מתפקדים לחלוטין בחייהם, הוא נוהג בשעות היום,

היא מבשלת, קונה, שולטת ביד רמה כהרגלה, היום הם צלולים, אהובים ומטופלים מאד.

לא תרגלתי יוגה,

לא הייתה לי תוכנית רדיו,

לא הייתה לי את קבוצת הווטססאפ הטובה בעולם,

לא הכנתי עדיין רולים מנייר אורז,

לא היו לי ג'ינס אדומים,

משקפי ראיה לרחוק,

נטפליקס,

מכונית שחורה,

ערוגת ירקות,

אורות מנצנצים בגינה כל ערב,

גניקולוגית אשה,

קרם פנים ממש ממש, מ מ ש מצויין,

הזמנה לט'נקסגיווינג במהדורה תל אביבית/אמריקנית

דייט שווה בשבוע הבא,

תערוכת צילומים שלי,

סיפורים קצרים מודפסים,

הרצאה מובנת שמריצה אותי באושר ברחבי הארץ

תוכנית טלוויזיה מתבשלת על אש קטנה,

וסוגשל שקט פנימי אמיתי.

.

היום יש לי את כל אלה, ועוד

Lucky me

 

ארבע שנים, פחות מאלף חמש מאות ימים,

חיים, זה מה שזה.

 

למה את לא מפרסמת מי הטריד אותך שם במפורסמים?

.

לפני שעה, בסיבוב שישי במרכז ליד הבית:

– בחייאת חלי, מה אותך לא הטרידו שם במפורסמים? למה את לא מפרסמת?

– לא

– יאללה, אל תתביישי…

להתבייש? אני? בזה?

אז לא, ב״מפורסמים״ דווקא לא הטרידו ואיימו ותקפו ופלשו אלי מעולם,

אבל אם תשאלו על הגברים הרגילים,

בשכונה, בחיים, ובצבא, ובטח בבית המקולל ברחוב,

בשנים ובגיל עם המילה עשרה בסופו,

שם יושבים הפשעים הגבריים שמוכיחים את תאוריית הטורפים החזקים מול החלשים.

אז נכון,

נכון שעניין ה"מפורסמים" וה"מפורסמות" עזר ועוזר מאד להציף את הזוהמה ולהתנקות,

אבל יש את מליוני הנשים הכביכול פחות חזקות, שעשו דרך פחות ניראת מאחרות

בשנותיהן כנשים בעולם גברי אגרסיבי, מאובן ומעמדי,

שהפרנסה, הכורח בה, קושי החיים, החינוך, הזוגיות לפעמים,

התרבות והכוח שאמך או אביך נתנו או חמסו מהן, שנתנה בהן סימנים,

ולהן אין את הכוח הפנימי ו/או החיצוני לקום ולהתעמת כמו אשרת קוטלר ודנה וייס

ונרי לבנה,  ושאר הנשים הנהדרות שקמו וקמות בחודש האחרון ועושות מעשה

ומסמנות בלי מקום לטעות שזהו, שעד כאן, הזמנים משתנים.

אבל אך תטעו,

יש שם מליוני נשים שבויות במעגל התייחסות נלוזה ואסורה ואלימה גם בלי סטירות,

בעולם נוקשה, מפחיד שצריך קול פנימי ותעוזה חסרת ברירה כדי לנסות לפרוץ אותו,

והתוצאה החשובה ביותר שצריכה לקרות מהטלטול העולמי הזה

מהצונאמי הבין מיני הזה,

היא ההבנה האמיתית, גברים כנשים, נשים כגברים,

שזהו,

שדי

שהעולם הישן ביננו, בין הגברים והנשים התנפץ החודש,

לטריליוני רסיסים,

ומה שהיה, לא יהיה עוד.

 

 

 


וה"מפורסמות" וה"מפורסמים" הם הדרך, חשובה ואמיצה, אבל רק הדרך, לא המטרה,

וחוץ מזה, אנחנו בסדר, כבר נסתדר.
#עולםחדש #metoo #מצולקתושורדת

.

 

מקננת

.

המילה הזו, מקננת שמתייחסת כמעט תמיד לחודשי הריון אחרונים,

מכינה, מכינים את הבית לקראת הגעת אדם חדש/ה הבייתה,

אני זוכרת,

אני זוכרת בית חדש, זוכרת את עצמי חייבת לצבוע קיר אחד בתכלת בהיר באמצע לילה

סתווי אחד, עכשיו, חייבים עכשיו. למה? ככה.

זוכרת את עצמי מצפה מדפים בטאפט פרחוני, צובעת עננים, מקפלת בגדי גוף לבנים

שכובסו שוב ושוב כדי שיהיו רכים, מטיילת ב"שילב" כאילו זו ארץ פלאות שאולי פעם

אצליח להבין את מסתורי חפתיה, משוכנעת שבחירת שידה ומיטה זה עניין שאין חשוב

ממנו, וכן, אני רוצה שנחזיר ע כ ש י ו את אלה שקנינו אתמול ונזמין מ"תפוז" כאלה מעץ

מלא. למה? ככה.

אני זוכרת קוצר רוח ואהבה מתערבבים לקראת תינוקת אחת שכבר היה לה שם מוכן,

כל כך מוכן שבחודש השביעי או השמיני היינו כל כך רגילים אליו ששקלנו להחליף אותו,

אבל היא נשארה איה, איזה מזל.

.

עכשיו סתיו,

בדיוק עשרים ושתיים שנים אחרי שנכנסתי/נו לגור בבית הזה,

השידה עדיין כאן, שינתה מקום ובמקום בגדי גוף, חיתולים ובגדים על לבבות וכוכבים,

יש בה תחרה וכותנה ומשי מסוג אחר. המיטה שפעם יגיע הפוסט שיספר ( או יספור )

את קורותיה, שומרת על תינוק מספר שש, משושלת הגולדנברג.

ככה זה עם עץ מלא ואשה אחת שאוהבת טכסים, מסורות וחפצי משפחה,

עשרים ושתיים שנה, סתיו, ואני מקננת שוב.

אני משוטטת בחדר שלה, הוא כבר נקי, אבל ממש, אפילו את האבק מהספרים ניקיתי

כאילו ערב פסח ואמא שלי מלמדת אותי לדפדף בדפים בחוץ, בשמש, ולהכות בהם כדי

שהאבק יעלם. המצעים החדשים עברו כביסה כמו שהיא אוהבת, שמיכת המעבר הייתה

על חבלי הכביסה בשמש היום, מגבת חדשה גדולה ורכה בחדר האמבטיה שלה,

סבון, משחת שינים. רק תבואי כבר.

האדנית בחדרה ירוקה עם צמח אחד שמרחיק יתושים,

ככה אמרו לי במשתלה. הביקור אתמול היה משמח, התאפקתי לא לקנות עדיין רקפות.

אורות הכריסטמס הסולארים מנצנצים בגינה מתחילת הקיץ,

השביל מטואטא,

העצים והגדר חיה גזומים לקראת החורף, המרזבים מוכנים,

מרק ירקות, סלט גדול, פתיתים, חלה, טחינה, פירות. רשימת הקניות למחר בתיק שלי.

אני מסתובבת בבית שלנו,

מנסה להרגיש איך זה מרגיש להכנס אליו אחרי כל כך הרבה זמן,

לא הייתי רחוקה ממנו לזמן כל כך רב כבר הרבה ( מדי ) שנים.

אני זוכרת את ההרגשה להגיע הבייתה אחרי העדרות ארוכה ממש,

לפתוח את הדלת,

להכנס,

זו נקודת זמן שמרגישים,

נשימה עמוקה, רפיון פנימי, מוזרות וניתוק לרגע קצר כדי להתרגל,

ואז הגוף נרגע, הלב גם,

הגעתי הבייתה, ואיזה כיף שזה הבית שלי,

ככה אני רוצה שהיא תרגיש כשנחזור איתה משדה התעופה בעוד יומיים,

איזה כיף, אני בבית.

 

 

 

.

 

What's your name?

.

זאתי שלי נסעה אתמול שעות ארוכות ברכבת שניראת כמו חללית כסופה במעמקי

היבשת האמריקאית.

במהלך הנסיעה, באחת ההתכתבויות ביננו שאלתי אותה אם יצא לה לפטפט עם מישהו,

בכל זאת שעות רבות של נסיעה מונוטונית, ונופים יפים ככל שיהיו, אינם בני אדם.

חוץ מזה, לי יש בזכרוני המתעתע אך לפעמים מדוייק במיוחד,

עשרות שיחות והכרויות ( לא מהסוג הרומנטי ) שהתחילו ככה במקרה,

על הדרך.

חלקן מסעירות ומשאירות חותם,

חלקן סתמיות ומעבירות זמן,

עם זרים וזרות,

בטרמפים ( אסור היום )בזמן הצבא,

בטיסות, חדרי המתנה, אוטובוסים,

תחנות רכבת, שדות תעופה, לובי של מלונות,

בתור בחנויות, בתור להופעות, ואיפה לא,

שיחות שהתחילו מחווית הכאן ועכשיו עם אנשים שחלקו איתי את ההווה,

והרווחנו הכרות, פתיחות, לפעמים מעשירה ונהדרת, לעיתים נדירות מפחידה,

וגם סתמית,

אז סתמית, אז מה.

מה פתאום, היא ענתה לי, כולם או בנטפליקס, או בפייסבוק/אינסטא או ישנים.

עצוב כתבתי לה,

ממש היא ענתה לי,

וצדקה.

 

.

האם הם יחזרו לדבר באמת, פנים מול פנים, בלי מסרים כתובים לפני או במקום?

.

בלי להסתובב לאחור

.

1997 – כבר אז היא רצתה ללכת וללכת וללכת וכמו כל הילדים הגדלים במקום בטוח כמעט לא סובבה ראש לאחור כי ברור שיהיו שם אחד מהשניים הגבוהים האלה ששומרים עליה, והם באמת היו שם תמיד.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

 

2003 -זה היה טיול עם ההורים, טיול קצת קשוח, הליכה ארוכה יחסית, כמו שאוהבים בבתי ספר אנטרופוסופיים, ובסופו היא באמת כבר התעייפה. 

.

2017 -ואתמול, זאתי שלי הרימה את תרמילה – איך אפשר להסתדר עם כל כך מעט דברים תגידו -אחרי כמה ימי מנוחה אצל חברים נדיבים שארחו אותה ברוחב לב ונפש ויצאה לדרך.

היא אחרי שנות לימוד, צבא אינטנסיבי, מלצרות לצרכי איסוף כסף נסיעה בדיוק כמו רוב חבריה. סיימה השבוע חודשיים וחצי במחנה קיץ ועבודה קשה, ואתמול התחילה ההרפתקאה האמיתית שלה.

אני מביטה בצילום הזה מטיול בית הספר, בתמונות רבות אחרות, בטח שבזכרון שלי שאוצר אלפי רגעים שמה שהרגיע וניחם וחיזק ואיפשר מנוחה קצרה מעוצמות החיים היו הידיים שלי, והשקט שהן איפשרו. שקט לא לפחד, לנוח, לנשום, לאזור עוצמות ואומץ וכוחות נפש להמשיך הלאה. ואני מבינה שבשיטוט הנוכחי, בדרכים האלה, ברגל, באויר, ברכבות ובכל היתר, לא אוכל לאסוף אותה אלי כשתתעייף כדי שתתחזק ותנוח לרגע. היא כבר שם, במסעה, בהרפתקאה, בחייה. אני כאן, הלב שלי יוצא אליה ואני רק מייחלת ומאחלת שיעברו עליה חודשים מסעירים, מעניינים, ובעיקר בטוחים.

.

אז  יאללה, צאי לדרך איויי, אני כאן, את יודעת.

/

 

משמורת משותפת, שיוויון בדמי המזונות #דעה

.

בית המשפט העליון קבע השבוע בפסק דין תקדימי ומשמעותי ביותר כי במקרים מסוימים של משמורת פיזית משותפת, משמורת פיזית משותפת, כלומר הילדים צריכים אם כך מחליטים ההורים לחיות חצי ימים כאן וחצי ימים בבית השני, את דעתי על משמורת פיזית משותפת כתבתי כבר. אקצר לכם את פסק הדין, אבות שיכולתם הכלכלית שווה לזו של האם, לא יידרשו יותר לשלם מזונות עבור הילדים במסגרת משמורת משותפת.

לסייג, ותודה לבית המשפט על זה, ל א מדובר בנגיעה כלשהי בחזקת הגיל הרך.

פסק הדין קובע כי בגילאי 6 עד 15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות ובהתאם לחלוקת הזמנים בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. כבוד השופטת ברק-ארז תבורך נפשה מסכימה עקרונית לצורך בהפחתת המזונות במשמורת משותפת, אך סבורה כי הדבר צריך להיעשות לפי בחינת אחריותו ההורית האמיתית של כל הורה ולא רק מעצם חלוקת הזמן הטכנית.

כלומר, שיוויון יומי ופיננסי

מעבר לעובדה שאינה קשורה לפוסט הזה רק אזכיר שלא מעט מומחים טוענים שמשמורת משותפת פיזית, כלומר ילדים שצריכים להשתנע יום כאן ויום שם, ולעולם חייבים לזכור לקחת את המחברות למחר, את הבגדים לחוג, את הצעצוע האהוב בתיקים כל הזמן, היא נטל רגשי כבד לילדים, ולטעמי ודעתי משמורת משותפת היא דבר ה ר ב ה יותר חשוב, קריטי ורציני מהיכן ישנים.

.
מנסיון חיי ומשפחתי
העניין העיקרי במשמורת משותפת הוא אהבה, אחר כך אחריות, אחרכך ההבנה האמיתית, העמוקה, של שני המבוגרים האחראים שהדבר ה י ח י ד שקובע כאן הוא טובת הילדים, כל היתר, זניח. עשיתם ילדים, קחו אחריות. משמורת משותפת עניינה המרכזי, הכמעט יחד הוא שותפות גורל, הבנה שיש כאן ילד/ה/ים ששני הוריהם שומרים, מחליטים, קובעים, מחנכים, מגדלים אותם.
היא לא נמדדת בהכרח בכמה ימים ישנים איפה, או מי משלם יותר או פחות.
זה מתבטא במה שחשוב באמת, באחריות משותפת, החלטות משפחתיות, שוצפות גורל במשפחה הזו, גם אם התפרקה,
זו בעיני משמורת משותפת הרבה יותר משלושה או ארבעה לילות בשבוע.
שאבא ואמא מגיעים לחדר מיון אם נפלת מהעץ, ומגיעים לימי הורים, טיולים, אביפות הורים. ששניהם יודעים מה קורה בחייך, מי החברים שלך, מתי יש טיול או מבחן, מה שלומך ב א מ ת, זו משמורת משותפת!
והיתר זה רק היתר.
ובנוסף, אל נא נשכח את מצב שוק העבודה ואת הפער הידוע ברמות השכר בין גברים ונשים גם כשעושים עבודה זהה בערכה, הנושא מעורר בי מחלוקת פנימית עמוקה, שסע אמיתי בין הלב לשכל הישר, בין מה שאני מבינה לעומק שנכון והגיע הזמן לשיוויון אמיתי ובין מה שאני מרגישה. אני לא מתנגדת להחלטה כמובן, אבל המציאות הפרועה במגרש המשחקים האכזרי בעולם, בו לא מעט פעמים הילדים הם הכדור ( לא במשפחה הזו טפוטפוטפו ) אני מרגישה ( גם ) מעט פחד, גם אם לא מוצדק למה שצפוי ללא מעט נשים, וילדים.ומי שבוחרים מלחמה במקום משפחה, ליבי עליהם, ועל ילדיהם.
 /
/
הנה דעתי המוקלטת ומנומקת ב"גלי חום" # אני אמביוולנטיות מאד מאד מול ההחלטה הזו, מודה.
.

24 שלבים הפרעת קשב

.

1.קמתי מהמחשב לחפש משהו באיזה אלבום ישן
2. נכנסתי לחדר שינה, לאור מצבו התחלתי לסדר מעט
3. יצאתי להביא את רומבה שתסיים את המלאכה
4. רומבה נטענת בסלון
5. הסלון והמטבח מחוברים
6. החלטתי לחמם את השעועית הירוקה שנשארה בסיר מהצהרים
7. הדלקתי את האש
8. עד שיתחממו השעועיות יצאתי לחצר
9. ראיתי המון עלים ובונקלעך על השביל
10. הלכתי להביא את המטאטא החזק שנשאר ליד השער
11. ראיתי שערוגת הירקות החדשה שלי יבשה, השקתי
12. חזרתי לעלים, גרפתי, ערמתי, התחלתי לאסוף
13. הרחתי ריח מוזר
14. השעועיות
15. עכשיו אני כאן מ א ד מקווה להצליח לבצע רצף פעולות פשוט:
16. לקום, לגשת לסלון, לקחת את רומבה, להגיע לחדר השינה ולהפעיל אותה
17 ואז לאכול שעועית ירוקה חרוכה.
18. מה זו הסחת דעת אתם שואלים?
19. זו הסחת דעת
20. ע"ע הפרעת קשב
21. יש עשרות, מאות ביום
22. זה גם משעשע
23. לא רק ( תחשבו בית ספר, תחשבו עבודה )
24. אבל גם.
24. הולכת, הולכת לרומבה. ביי

.

.

לא בלחש, לא בדלתות סגורות

.

  תמלול שיחה של טלי ושלי בתוכניתנו "גלי חום" בשלישי האחרון,

אפשר להקשיב בלינק הישיר לאייטם, כאן ב"שיחה של" ולקרוא במקביל אם מתחשק,

  שיחה על למה כדאי לכם ללמד את ילדיכם (ואת עצמכם) לריב.

.

 – ההורים שלך רבו? מולכם?

– לא, לא

– אוקיי, גם ההורים שלי לא רבו מולי, זה לא על לא לריב, בעצם השאלה היא האם לריב

  ולהתפייס מול הילדים מלמד את הילדים איך לריב נכון מאשר איך להחזיק הכל בבטן,

  מה את חושבת?

– אני לא רבה

– מה את אומרת

– איך את יודעת?

– (ממשיכה בענייני) ההורים שלי לא רבו. בשיוק חשבתי השבוע כשחזרתי מחגיגת יום

  הנישואים השבעים שלהם, איפה הם רבו…? אני חושבת שהם רבו בלחש, במרתף.

  יש לנו מרתף מתחת לבית ולדעתי הם היו אומרים: במרתף, נפגש אחרכך במרתף…

  אנחנו ניפגש אחרכך במרתף. זה לדעתי, לא שאלתי, אני צריכה לברר איתם…הייתי

  נשואה אגב…

– למי?

– לאבא של הבת שלי

– שהוא אגב בא גם מבית שלא רבו בו, ואני אומרת לך שבשבע שנות יחסי איתו רבתי

  איתו…אולי פעמיים

– וזה רע?

– זה מ א ד רע

– למה?

– בגלל כשאתה לא רב, אתה לא מעבד דברים, כעסים, אתה שומר, שומרת, זה לא

  אישי…אתה מחזיק הכל בבטן,  אתה לא עושה עם זה כלום! מה, זה שלא תכעסי "עליו"

  זה אומר שאת לא כועסת עליו? לא. זה אומר שאת לא מביעה את הכעס שלך ואת לא

  מתעמתת איתו מולו. עכשיו, אנחנו…אנחנו לא רבות

– נכון

– אנחנו מתעמתות

– בזכותי, תודי שבזכותי

– ( לטלי נמאס) הכל בזכותך

– ( אני עונה ) פאסיב אגרסיב יפה זה היה

– אוקיי, אני נגד מריבות. אני חושבת שאפשר לפתור הכל בדרכי נועם, וזה מה שלמדתי

  בבית. ההורים שלי באמת באמת לא רבו.אף פעם לא רבו.

– מה זה לריב?

– לא היו צעקות

– חס וחלילה מי דיבר על…

– לא טרקו דלתות

– לא, אני לא מדברת על לריב במובן הזה! לריב זה כשאתה כועס על מישהו ואתה

  מתעמת איתו ועם הכעס שלך, והוא כועס עליך גם. לריב זה לא ( בהכרח ) לצעוק

– ולשבור דלתות

– לא, זה להתעמת עם ( מי ומה ) שגרם לכעס שלך גם אם זה יוצר מתח, אי נעימות, אבל ככה

אתה מלבן מה קרה…אני לימדתי את הבת שלי לריב…שזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו מכל

  האמהות שלי

– את יודעת, גברים, תראי איך הם רבים ( טלי חוזרת לנושא המועדף שלה ) הם ישר

  רצים למלחמה… נשים לא כל כך רבות…

– זה לא נכון שנשים לא רבות, מה פתאום…את לא רבה! אבל אני, אני לא רבה איתך?

– קודם כל הרבה פחות…

– טוב, יש ביננו כבר זוגיות ארוכת ימים…

– ההורים מכירים…

– כן, ההורים, וגם למדנו מה לעשות עם זה ( וזה בדיוק העניין ) אם אתה לא מלמד את

  הילדים שלך…

– איך לימדת את הבת שלך לריב?

– לימדתי אותה לריב בזה שכשהיינו רבות או מתווכחות, בגיל ההתבגרות, ואני הייתי

  נכנסת וטורקת את הדלת בחדר שלי כי לא הייתה ברירה, זה היה או לרצוח אותה או

  לטרוק את הדלת…והיא הייתה עושה את אותו הדבר, היה עובר זמן, חצי שעה, שעה,

  שעה וחצי…ואז, אחת מאיתנו, בהתחלה אני, כי אני המבוגרת ואני מראה את הדרך

  נכנסת לחדר של השניה, נדבר על מה שהיה? ומדברים על מה שהיה. היא לימדה אותי

  אגב, שאני כועסת פעם בהמון זמן כי אני שומרת הכל בבטן ואז כשאני מתפרצת…

– אבל חלי את ממש לא שומרת הכל בבטן, את מיד מראה שאת כועסת

– הא, כי הבת שלי לימדה אותי לא להחזיק בבטן יותר, היא אמרה, אם את כועסת פעם

  בהמון זמן, את מוציאה את כ ל מה ששמרת עלי כל הזמן, אולי תגידי בקטנה…

– אז מה השורה התחתונה? צריך להגיד מיד…

– השורה התחתונה צריך להגיד, והשורה הכי תחתונה, להורים, זה ללמד את הילדים

  שאפשר להתעמת ולהשלים והכל בסדר,  זו פעולה טובה ליחסים, זה מנקה את כל מה

  שמצטבר…

– את חושבת שביבי ושרה רבים?

או במילים רצופות, המחשבה, אמונה, שאם לא נגיד בקול רם זה לא קיים, אם לא נתעמת זה יעלם, אם לא נדבר על זה הכל בסדר, אם לא אגיד איך אני מרגיש/ה ומה פגע בי כל כך היחסים ביננו לא יפגעו, היא דרך חיים מזיקה יותר ממועילה, למרות הכוונות הטובות הטמונות בה, אם הילדים, לא הקטנטנים, לא יבינו שאנחנו רבים ומתפייסים, איך הם ילמדו לריב בדרך מועילה ולא פוגענית בלי דרך חזרה ובעיקר איך הם ילמדו להתפייס, להמשיך בלי משא לב כבד ומזיק ובעיקר, שלריב, עם כבוד לשני, בלי פוגענות ומילים שאי אפשר לחזור מהן, מתוך רצון להבין מה פגע או הרגיז, ולהתפייס מתוך הבנה מה קרה ובעיקר מתוך מחוייבות אמת ליחסים ביננו, לא רק בזוגיות, לא פוגע באהבה, לפעמים אפילו ההפך.  נתראה בשלישי הבא, בעשר בלילה .

עשר שנים ובלוג אחד

.

חצי שנה התלבטתי,

חודשיים בלבלתי לאורי ברוכין ת'ראש

ואחרכך לרוני ואביבה גם

ואז כתבתי פוסט ראשון ואמרתי לאורי שיעלה את הבלוג בראשון בספטמבר.

היום הבלוג שלי חוגג עשור.

הוא פרח בתקופת פריחת הבלוגוספירה בארץ ובעולם,

הוא נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הטובים בארץ,

הוא שינה את חיי בדרכים כה רבות שאין בכלל מילים להסביר,

מטור אישי בידיעות אחרונות ( ותודה לרענן שקד, עורך נדיב ואמיץ )

לכתיבה מוזמנת ללא מעט עיתונים ואתרים,

חידד את הכתיבה שלי ואין בכלל ספק שעזר לי להבין מה אני רוצה.

הוא זימן לחיי הרבה אנשים, שהגיעו ונשארו,

הוא יצר סוגשל קהילה וגאוות יחידה,

הביא לפתח המייל שלי אלפי אנשים, סיפורים, תודות, בקשות, הצעות,

עזר מאד אני מאמינה בסלילת הדרך להבנת הפרעת הקשב אצל מי שלא,

עזר מאד לאלה שכן שהתביישו, החביאו, לא הבינו מי ומה הם,

מלא את ליבי גאווה ושמחה גם בזכות סטטיסטיקת המבקרים בו

והיום, כמו בלוגים רבים הוא שורד את עידן הסטטוסים בפייסבוק וברשת.

זה לא פשוט להתעקש להחזיק בו,

כשמיידיות הסטטוסים מפתה כל כך,

ואני מסתובבת עם לא מעט רגעי הלקאה עצמית על הזנחתו,

על העובדה שאני מתפתה ונכנעת למפלצת המיידיות המזיקה הזו.

פעם כתבתי פוסט על מפלצת המיידיות של הבלוג שמזיקה לכתיבה,

היום אני רואה איך מיידיות הסטטוסים מזיקה לכתיבה בבלוג,

וזה למען האמת יותר מעציב ממשמח.

.

אני מדפדפת בו מעט לפי תאריכים ( יש בארכיון כמה אפשרויות חיפוש)

ורואה את זאתי שלי, איזה עשור עבר עליה, ועלינו,

מתיעוד אישי ( אך לא פרטי ) של החיים שלנו,

ודרך הפוסטים העוסקים במה שכואב ומכעיס ומקומם ושובר את הלב,

אני מצליחה לראות גם את העשור שמסביב,

מה מרגיז ומקומם ושובר את הלב,

מה מרחיב לב, מביא מחשבה, מרגש וממלא ניצנוצי שמחה.

ויותר משמחה איתו, עם שמו, שאכן מתאים לאופיו אני חושבת

הוא באמת שינה את חיי

יומולדת שמח, תקריב אהוב

004

.

שיהיה עשור שני מלא כל טוב

 

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

לפעמים צריך להעתיק סטטוסים מהפייסבוק לבלוג כדי שלא יעלמו # הנה אחד

.

.

אני מעוניינת לשוחח שיחה ארוכה ולא קלה עם מי שלא הזהירו אותי כמה מהר

יעברו עשרים שנים. אני באמת לא מוכנה לשטות הזאת, בת עשרים, ברצינות?

אם הייתם מכינים אותי,

מזהירים אותי,

עורכים איתי שיחות,

מראים לי מחקרים,

מסבירים ומוכיחים לי שאצל כולם זה ככה,

הזמן ערמומי ורק מציג עצמו כזחלן,

אז אולי,

רק אולי זה לא היה נופל עלי בדרמטיות כזאת.

מה זה פה?

איפה הילדה שלי,

ומי זאת האשה הצעירה הזאת,

מקסימה ומדהימה, הוכחה אנושית ליעילות האבולוציה והשבחת גנים מרשימה,

שמסתובבת לי כאן בבית?

אני דורשת לשוחח עם זאתי שלי,

אהובתי החבקנית, משתפת, אוהבת במופגן ומוחצן,

זאתי בת הארבע, שמונה, שתים עשרה ואפילו שש עשרה,

ואז אולי אסכים.

venic 1998

.

מה זאת השטות הזאת, עשרים!?

.

שעור קטנטן ברכילות, ובמשהו אחר גם

.

אתמול היה בוקר כזה,

של לחשוב קצת מה ללבוש (הכינותי מראש למען האמת)

ולהתאפר ככה שזה יראה אה-סתם-מרחתי-קצת-משהו-על-פני-הבוקר-שלי

ונסעתי (בשמחה יש לאמר בלי להצטדק) לראות צוגת אופנה

(מי-שהשתתפו-בהמון-צוגות רשאיות-לכתוב-צוגה) של "גולף",

הילה רהב על היח"צ.

הגעתי, צטלמתי (קרדיט צילום: שוקה כהן ),

אמרתי היי, ומה קורה. חייכתי, שתיתי קפה,

פגשתי כמה נשים ששמחתי (אפילו מאד) לפגוש

וקצת לפני שהתחיל יצא שעמדתי ליד רני רהב, שאני מכירה מתמיד לדעתי:

– היי

– היי מה נשמע חלי?

– סבבה, חוץ מזה שאני מבינה כמה אני מבוגרת

למה?

– אני לא מכירה חצי מהאנשים האלה – אני מצביעה על אנשים שנעמדים מול המצלמות

   והקיר-של-גולף כאילו הוא המראה בבית שלהם – אין לי מושג מי הם 

– הוא מחייך

– נשבעת לך רני, אין-לי-מושג, הפרצופים שלהם אפילו לא נראים לי מוכרים…

– תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. זה ממש לא משנה שאת לא יודעת מי הם,

  מה שחשוב,  שהם יודעים מי את, והם יודעים, תאמיני לי! ה ב נ ת?! ז

  זה מה שחשוב וזה מה שאת צריכה לזכור.

 ככה אני קמה בבוקר # זהו שלא

.

.

.

זה היה שעורונצ'יק קטן, טריגר שעורר מחשבות, אני מודה,

לא רק בענייני רכילות ושטויות.
וכיוון שזה הבלוג שלי, אז אין כאן רשות להגיב ברשעות על רן רהב.

.

.

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

24, 754 מניין הימים והלילות

מאיר ועליזה, לא רק אמא ואבא שלי, חוגגים ששים ושמונה שנות נישואים היום. אהבה, משפחה, מורכבות, ועל פוליטיקה, הס.

תקריב

.

ל"ג בעומר 2015

 שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים הם חוגגים

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים, מתווכחים,

מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים. הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום, עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014 עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

.  ל"ג בעומר 2013 עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012 עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים…

View original post 749 מילים נוספות

25,845 ימים ולילות – עדכון

.

ל"ג בעומר 2018

עוד שנה עברה ומחר הם חוגגים שבעים ואחת שנות נישואים.

לפני אחת עשרה שנים כתבתי את הפוסט הזה בפעם הראשונה,

לא חושבת שהאמנתי שנגיע לספירה הנוכחית,

והנה הם כאן, מזדקנים זה לצד זו, וההפך,

עדיים מחזיקים ידים, מתנשקים כשהיא יוצאת מהבית לפעמים,

מתנשקים כשהיא חוזרת.

מתעוררים בשעות אחרות, יושבים על המרפסת, מול הטלוויזיה,

מתווכחים מעט, אוהבים הרבה,

כמו בשבעים ואחת השנים האחרונות, שבעים ואחת,

זה באמת מספר לא נתפס,

עד שרואים אותם ביחד, ומבינים שזה אפשרי,

צריך אהבה ועוד כל מיני דברים כנראה,

אולי אנסה להבין מחר, כשאביא פרחים, וגלידה.

אבא שלי ואמא שלי, אהובי, אהובי עצמם.

ל"ג בעומר 2017

חגגנו להם שבעים שנות נישואים לאמא ואבא שלי, שלנו.

לצמד אהובינו הזקנים כבר באמת ועדיין יושבים על המרפסת, מחזיקים ידיים,

מתלטפים יותר מתמיד ואוהבים אותנו כל כך, ואנחנו אותם.

בורכתי עד חוסר מילים, עד קצה יכולת האהבה.

ל"ג בעומר 2016

עוד שנה עברה ושני אלה ממשיכים לשבת על המרפסת,

לפעמים להחזיק ידים, לפעמים לקנטר, לפעמים לריב, בדרך כלל לצחוק.

הייתה שנה לא פשוטה, הזיקנה מקשה על פשטות החיים

אבל שני אלה יכולים אך יכולים לה בינתיים.

ששים ןתשע שנות נישואים, עוד שנה לפני ( למרות שהחליטו להנשא אחרי חודש),

כל מה שאני מבקשת בשלב זה הוא לחגוג להם שבעים שנות חיים, נישואים,

ומשפחה, אחרכך נפתח את המשא ומתן שוב.

אין מילים מולם, אבא ואמא שלי, מאיר ועליזה, עליזה ומאיר. אין להפריד.

ל"ג בעומר 2015

שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים,

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים,

מתווכחים, מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים.

הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, 

יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום,

עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014

עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

 ל"ג בעומר 2013

עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012

עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות. הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי

בחזית האישית, המשפחתית. הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך

היא ישבה ליד המחשב, קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך, וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר.

טפוטפוטפו

ל"ג בעומר 2011

23,296 ימים ולילות עברו מאז. היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין,

ושותפות גורל אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות.

ל"ג בעומר 2010

 22,995זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים

שבע מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח'

בתל אביב. אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום

ל"ג בעומר 2009

אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה. היו ימים ולילות שאבא

היה במילואים, ואמא ילדה לידה שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם. אבל חוץ מזה, לדעתי

אתם ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים. היום. 22568 ימים ולילות.

אין עליכם. באמת.

.

. . . . . . . . . . . . . . . .

. ל"ג בעומר 2007

עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם, עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט.

ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא – נכנס לאוטו וניסע אליכם. עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר

פניה שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא, מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא

שער ירוק. מכונית רנו

ישנה חונה בפנים.

שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב. עץ פומלות. את האבוקדו הגוייבה

והתפוז הוא עקר מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף, עץ התות שקנינו לכם

בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את הענפים נפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, מים.

רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות

ואחד את השניה, אחת את השני. שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה, כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח

במרתף, הוא סמל לשלווה והגיון היא חסרת סבלנות וקפיצית.

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא לא יודע להכין ביצה, באמת,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני, ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו,

לא באמת מבין מה הם עושים ביחד – שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי,

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. מצחיקים אחד את השני.

ש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.

הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים באותה פשטות ומהירות.

לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם.

שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני אלה.

שישים שנה. מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת

לשני? לא יודעת. ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש.

אולי הריגוש והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה

.

את המוכר והפשוט. אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד

אחרי השנים הראשונות אולי אז מגלים את כוחם האמיתי

אם לא נבהלים באמצע ונמלטים.

אני רק יודעת שהם כנראה יכולים. להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק ולהשתעמם

ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור. קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

היא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה

כשהיא במצב רוח מזופת. היא עושה לי סימני עיניים שהוא לא כל כך שומע,

והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי. לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה,

גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון.

הוא היה בן עשרים ושש,

היא, אסור לי לספר, אבל קצת פחות.

הם התאהבו ממבט ראשון, החליטו להנשא אחרי חודש

 והנה אנחנו פה.

אנחנו אוהבים אתכם מאד מאד מאד.
.

אז אני לא מבינה באיך זה להיות גיי, בארון או לא בארון, אבל אני מבינה בזה:

.

.

כשאוחובסקי הוציא את רביץ מהארון – בלי להזכיר את שמה כמובן – כעסתי וכתבתי פוסט זועם,

אתמול כשאוחובסקי שדורש להוציא מהארון חבר כנסת, חבר מפלגת העבודה פרסמתי אותו שוב.

אחת התגובות שקבלתי אמרה כך: חלי את לא מבינה בזה כלום. את תמיד מזדהה עם דיכוי נשים.

חבר כנסת בארון שמתבייש להגיד בקול רם מיהו זה דיכוי הומואים מהסוג הגרוע ביותר. איזה

מסר איום זה לילד מבוהל בארון"

תשובתי:

זה נכון שאני לא מבינה ב"זה" שלך/שלכם בכלל, אבל אני מבינה ומאמינה גדולה בזכות לפרטיות,

בזכותו של אדם להחליט מה לחשוף לעולם ומה לא (בודאי כשזה מגיע לאיך, ועם מי הוא מקיים

יחסי מין, יחסי אהבה, וזוגיות).

אני גם מבינה לא קטנה בחשיפה ופרטיות ואיך זה מרגיש כשהיא נפלשת בגסות, ואני מתנגדת

אבל ממש – הפוסט נכתב אם שמת לב על הטור שגל כתב על יודית רביץ לפי לא מעט שנים –

למעשים האלה של הקהילה שבראשם גל.

אני מאמינה שיש דברים הכרחיים שיהיו בידיעת הציבור כשזה נוגע לפוליטיקאים או לאנשים

שגורל אנשים אחרים (ממורה עד ראש ממשלה) נמצא בידיהם, נניח, תרופות העלולות להשפיע

על צלילות מחשבה, בודאי מחלות כאלה, אבל מה שעושה אדם בביתו, מיטתו וחייו הפרטיים

לא רלוונטי לכלום, חוץ מאולי לשמרנות ובושה שהיא כל כך כל כך לא במקומה.

אני גם מבינה את התסכול והכעס שלכם – סליחה על הכללת ה"אתם" – מול אנשים הנמצאים

בארון כי השכל הישר אומר שראבעק, 2015, בואו תובילו את השינוי, גרשו שדים פרימיטביים,

תנו דוגמא, בטח כשזה נוגע לאנשים מפורסמים, בטח פוליטיקאים. אבל למרות התסכול, ואני

מאמינה בזה בכל ליבי, למרות התסכול, אתם לא יכולים לחשוף ככה, לחייב, לבייש – כי בעיני

הנחשפ/ת זו ב ו ש ה, אחרת לא היה מתחבא – ככה, זה נוגד כבוד בסיסי לאחר.

זה לאנוס על האחר משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא או היא בוחרים ל א לעשות, ברצינות.

אני גם זוכרת עדויות לא מעטות של אנשים שיצאו מהארון בגיל מבוגר והעידו על שנות ילדות

ונעורים קשות מנשוא בגלל נשיאת סוד גדול ותחושת הקלה ושמחה עצומות, ואני מבינה את

הרצון שלכם להקל על אלפי הילדים/ילדות בעצם הפיכת האני-גיי למשהו שאין צורך להסתיר

שלא נדבר על להתבייש בו, ולא חושדת לשניה שהמניעים שלכם מהולים במשהו חוץ מאמונה

עמוקה בצדקת הדרך שבחרתם.

.

אני מבינה את המניעים הכנים לאגרסיביות,

אבל לא מוצאת בהם צידוק מספיק כדי לעשות אותם, ממש לא.

מנעול אדום מוקטן

.

 

E.R

 

מסקנות מיון איכילוב:

1. הצוות הרפואי נפלא

2. מיטות מאויישות עם חולים במסדרונות המיון זה דבר שבשגרה שנלקח בחשבון באופן טבעי ורגיל עד

שאיש אינו מזדעזע כבר מהרעיון של חולה בחדר מיון שוכב במסדרון, גלוי וחשוף ברגעיו החלשים ביותר

לעיני עוברים ושבים. שהזכות לפרטיות מינימלית נחמסת ממנו כאילו כלום (ולא, לא מדובר בתהליכים

מצילי חיים, נוהלי חירום והחייאה שאז אין כמובן שאלה מה יותר חשוב).

3. כדי לקבל מיטה חיכינו על כסא מצופפים עם עוד כעשרה מאושפזים לעתיד, ועוד כעשרים מלווים,

כל אחד ועניינו, חיידקיו וכאביו כמעט שעה וחצי. כדי לקבל מיטה! רק אחרי שקיבלנו מיטה הגיעה

הסטאג'רית (המקסימה). שעה וחצי על כסא, אשה בת תכף תשעים שהופנתה על ידי רופא למיון.

חצות. כואב לה, היא עייפה. היא מותשת. כואב לה. מה כבר ביקשנו, מיטה.

4. קיבלת מיטה בחדר, מויינת על ידי סטאג'רית (מקסימה), מצבך קל, תועבר למסדרון (מיטות בחדרים

הן כנראה זכות השמורה למקרים חמורים יותר מכאב בטן נוראי) ותשכב שם בין עשרות חולים, מלווים,

בטחון, אחיות, רופאים, מתמחים, מאושפזים מוזרים, אופנוענים שיעברו לידך, ובאלאגן. כמו גם חיידקים

ושאר חולרות. אני מביטה בה, מכוסה בשמיכה, חצות לילה, מפנה גב להמוני האנשים המתרוצצים

במסדרון ומנסה לנוח מעט, אשה שתכף מתחילה את העשור העשירי בחייה. חברת קופח מהיום

הראשון שהוקמה,  מיסים, ביטוח לאומי, מושלם, מה שתגידו, והנה מדינתה מחזירה לה כגמולה,

בעליבות מסדרונית.

4. עולם שלישי זו מחמאה יחסית לאיך נראה חדר המיון  בחצות לילה, ואיכילוב נחשב מהטובים שבהם,

לא? אני בכלל לא רוצה לחשוב איך נראה וולפסון (שזכור לי לטובה ע"ע חדר לידה ורופא מופלא) או צפת,

אשקלון או אלה בפריפריה

5. רופא דוחף את המיטה של אימי הטובה דרך מיטות הנמצאות משני צידי המסדרון, במעבר הצר

שנותר. מבקש מאנשים סליחה כדי  לעבור ולהכנס לחדר ניתוח ריק. הוא סוגר את הדלת האוטומטית

ואומר בחיוך: שנוכל לשמוע בשקט מה שלומך באמת עליזה, ספרי לי.

אין לו אפשרות לראות חולה,

להביט בעינים,

לשמוע בתוך מהומת האלוהים שבמסדרון מה קורה,

מה היא מרגישה

ואיך אפשר לעזור בתוך בצפיפות הלא תאומן, העליבות בתנאים של הצוות הרפואי המשתדל כלכך.

6. מהומת אלוהים.

7. דוקטור רואי וייזר הוא רופא צעיר ונפלא, וקשוב, וענייני, ומשעשע, ואנושי ובכלל.

8. באמת שאין לי מושג על מי להצביע. או שיש לי? משרד הבריאות? תקציבי משרד האוצר? רפואה

אפורה? ראש ממשלה עם סדרי עדיפויות המעדיפים בניה בשטחים על פני שירותי בריאות ראויים?

9.היא בסדר גמור, בבית. עייפה ובריאה.

10. בריאות, עדיף מהרבה סיבות.

תפסיקו להרוס

/

ובשולי הלילה הזה, גם זה קרה :)

 

ובשולי השוליים, איך הם לא הקימו עדיין חדר מיון פרטי, מי שבא, משלם, נבדק, מטופל.

טיקטק, כאילו עולם מערבי.

.

 

/

מילים שחזרו הבייתה, ושנה טובה

.

… אבל כשנשב ונטבול תפוח בדבש ונאכל ונצחק, ונתווכח, ונדבר, ונהיה מי שאנחנו, משפחה ישראלית

רגילה בשכונה תל אביבית בורגנית, על כל התלונות והטרוניות והויכוחים המשפחתיים, החברתיים והפוליטיים

שלנו, וסידורי היום יום והאוכל הרב, והשפע, והחופש האמיתי של כולנו, והידיעה שאנחנו אנשים חופשיים,

שאנחנו אנשים טובים, ומשתדלים להיות טובים יותר,

והידיעה שלעולם לעולם לעולם לא תהיה שואה נוספת לעם היהודי. ואני מקווה שאתם מאמינים ומבינים

דווקא במסע הזה, מסע לנבכי הרוע האנושי שאין ואסור שיהיה יהודי, כן דווקא יהודי/ה, שיאפשר קיום

שואה וחורבן ואובדן לבן אנוש בעולם כולו בלי קשר לדתו או צבעו או מינו.

והידיעה הזו, כך כתבתי לזאתי שלי לפני שבועיים, עמוק בתוך ההכנות וההתכוננות הלא פשוטה

לקראת המסע ההוא, היא הידיעה שאין טובה ממנה כדי להבין שניצחנו את הרוע והשחור, שהטוב ניצח.

ושלא ניתן,

אני והדור שלי,

ועכשיו בבגרותכם,

גם את והדור שלך,

לשְחוֹר וערל הלב גם אם ירים ראשו מתוכנו, להשתלט על הטוב, לעולם. 

שנה הטובה

וזו ברכת השנה טובה שלי השנה.

שהטוב ינצח,

והטובים.

.

עקבות

.

בכלל לא הייתי בכיוון ים,

הורדתי את זאתי בבית הספר, בגרות אחרונה לשנה שנגמרה וחשבתי לשבת באיזה מקום ולגמור את

הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי,

תכנסו ללינק יש שם רעיון נפלא לחופש. אז אמרתי והגעתי לים.

אני עוקב אחריך באינסטגראם ובטוויטר אמר לי גבר כסוף שבחיים לא הייתי מאמינה עליו שהוא "כזה",

עקבן אינסטגראם וטוויטר, ואת הבלוג שלי אתה מכיר שאלתי, צדה לעצמי עוד קורא. או גבר, תשתקו.

אחרכך הלכתי הרבה, ממש הרבה לכיוון ההפוך מהרגיל, לכיוון דרום, החוף ריק כמעט לגמרי, מצליח

לשמר במעט, ממש במעט איך ים צריך להיות, וחשבתי איך המילה הזו, שהייתה מחוברת לבלשים

פרטיים וסטוקרים שינתה יעד והפכה להיות מילת המפתח של הרשתות החברתיות, Follow by.

אבל אז אחרי המקלחת והסלט ובכלל אחרי כל מה שהיום דורש ממני פתחתי את המצלמה וראיתי

שהיי, עקבות הן עקבות ושום פייסבוק, בלוג, טוויטר או אינסטגראם לא ישנו את מה שיש,

כמו למשל העקבות של המים

תחרת ים מוקטן

וגם של מי שאוהבים את הים

דורה נטושה ומוקטנת

ובכעס ראיתי גם עקבות של מי שחושב שהוא אוהב את הים ובעצם…

רכב מוקטן

והבטתי לכיוון שממנו הגעתי וראיתי את אלה שלי

עקבות שלי מוקטן

וחשבתי שגם בלי המאגר הביומטרי המסוכן עד מאד הזה, ואפילו בלי העקבות הוירטואליים הרבים (מדי)

שלי, המוחבאים באינטרנט הזאת לנצח, הנה, יש לי (גם) עקבות אדם ממשיים. זו הייתה מחשבה

משמחת, גם כשזו שאחריה הזכירה שתכף, ממש מיד מגיע הגל הבא ומעלים אותן לנצח,

את עקבות הבוקר הזה.

.

קלוז'ר: ואז חשבתי שבזכרוני והנה, כאן, עכשיו בבלוג שלי, עקבות היום הזה שמורות לתמיד בכל זאת…

.

כַּרְטִיס קְּדִימוּת # דרוש פוליטיקאי חכם ומהיר

.

מכירים את האמא שעומדת עם הילד שצועק ומטריד ולא מוכן לעמוד בתור כמו כולם?

את שאתם מנידים בראשכם (הפנימי) לפעמים על איך-הילד-מתנהג,

אז זהו, שלא תמיד אתם יודעים מה או מי נמצא מאחורי הילד המנופף בידים או האמא הנבוכה,

הנה פוסט פייסבוק של איריס בוקר, מועתק, מילה במילה, ברשותה כמובן:

שלום

קוראים לי איריס , ואני אמא לילד אוטיסט בן ארבע , וגרה בצרפת

רבים מכם מכירים היטב את הקושי שיש לעמוד עם ילד בתור, ולא משנה למה,

לעמוד עם ילד אוטיסט מפגר או נכה הופך את העמידה בתור לבלתי אפשרית.

ילדים מיוחדים לא מבינים את משמעות העמידה בתור ורובם לא ממלאים אחרי הוראות,

גם נזיפה ועונש לא מובנים להם.

מהטעם הזה נמנעתי לקחת את הילד למקדונלד לסופר מרקט או לדואר.

מעבר לקושי האובייקטיבי יש גם את האנשים מסביב, שלא מפסיקים להעיר לך על איכות החינוך שלך.
.
לפני שנה הוצע לי כרטיס קדמיות מהמרכז לילדים נכים.

הכרטיס בעיקרו נושא את שם הילד ותמונתו, הוא מונפק על ידי המדינה ומחייב כל נותן שירות לקדם

אותך לפנים התור, ואת האנשים מסביב לתת לך לעבור לפניהם.

הכרטיס שינה לנו את החיים.

אני מסוגלת היום ללכת עם הילד למקומות שונים , בלי שהעניין יגמר בבכי, (בעיקר שלי).
/
בארץ הכרטיס לא קיים, אין היום כרטיס שתפקידו לעזור לאנשים עם מוגבליות לדלג על תורים.

הנה רעיון,

למה שלא ננסה להציע למחוקק להוציא כרטיס כזה שעלותו אפס, שאינו דורש מהמדינה דבר לבד

מהנפקה ויחולק אוטמטית לאנשים עם מוגבלויות.
/
כבר שבועיים אילנה הראל ואני מנסות לקדם את המהלך ועד כה לא הצלחנו להגיע לאף חבר

כנסת או עיתונאי שיקדם את הרעיון . 

אנא עזרו לנו , שתפו , דברו סביבכם, 

אולי נצליח להוציא גם בארץ כרטיס שיקל על החיים של ההורים הילדים הנכים באשר הם

תודה

.

זה הפוסט של איריס,

ועכשיו דרוש פוליטיקאי נבון שיבין כמה דברים:

1. כמה כרטיס כזה הוא דבר מוצדק.

2. שבמדינה כשלנו במיוחד צריך כרטיס כזה, כי למען האמת אדיבות וקבלת האחר ובעיקר ויתור

     על תור אינן מתכונות היסוד של הגנום הישראלי.

3. הכרטיס הזה יעניק הרבה יחסי הציבור מופלאים למי שיצליח לישם אותו

.

אז מה צריך? צריך להפיץ, להציע, להפיץ, להציע, לשלוח במייל, להפיץ,

וגם, להוסיף את בני התשעים ומעלה, גם להם מגיע…

.

מחפשת

.

.

מחפשת לוחות דפוס ישנים מעץ.

כאלה הנראים כמו כוורות. בכל הגדלים.

.

לוח לפלסטר42

.

אם יש לכם כזה השוכב במחסן, בתוך הארון, על הקיר מעלה אבק,

יש כאן גברת (אני) שמ א ד מ א ד מ א ד תשמח לאסוף אותו ולהשתמש בו לצרכי אמנות משמחים.

.

.

ת ו ד ה מ ר א ש.

.

.

נ.ב. כתבו אלי, למעלה מימין, מגיע היישר לתיבת הדואר שלי :)

.

תמונה לכבוד יום האשה

.

.

.

.

4 brills שחורלבן

.

.

סבתא, אמא, אחות קטנה ואני. הנשים הפרטיות שלי.

.

.

.

.

וגם קישור לרשימת עשר הנשים שבחרתי….

.

שאלה ללימור לבנת: כָּכָה בְּסֵדֶר?

/

חלק ממכתבה של לימור לבנת:

"…….אני שמתנגדת לצנזורה, קוראת לכולכם לצנזורה עצמית.

אחרי הכל, מדינת ישראל היא דמוקרטיה להתפאר בה, אבל דמוקרטיה מתגוננת כי מול חמש

המצלמות השבורות יש אלפי משפחות שבורות מהטרור הפלשתיני.

על זה – אתם לא עושים סרטים, כי אתם חיים בסרט.

הגיעה העת לחשבון נפש של אותן קרנות קולנוע ישראליות וכנראה גם של איגודים אשר תומכים

בסרטים אנטי ישראליים המוציאים את דיבתנו רעה בעולם.

…..

הגיעה העת שאותן קרנות כמו גם כל מי שחופש היצירה והאמנות חשוב בעיניו יתחילו לגלות אחריות.

הגיעה העת שאותן קרנות אשר מעניקות פעם אחר פעם במה להתקפות וביקורת נלוזה על מדינת

ישראל בשם "הנאורות" כביכול יפקחו את עיניהן, ויראו שרק אצלנו יש דמוקרטיה כה חזקה וחסונה,

שמאפשרת חופש ביטוי כה רחב, והגיעה העת שבפעם הבאה כשאתם מנהלים 'דיון' על עתידה של

הדמוקרטיה הישראלית, תחשבו מה היה אילו הייתם חיים במקום אחר…."

.

אז רק רציתי לשאול כבודה, ככה זה בסדר?

ללימור לבנת

/זה שזוכה עכשיו לבורות מופלאות בעולם ונמכר כמו רוגעלך חמים,אופס

אופס, שכחתי לשאול. ב"עלטה" סרט שנפתח כאן השבוע, סרט הזוכה לבקורות מופלאות בעולם ונמכר

כמו רוגעלך חמים – את רואה? אני שומרת על הצביון היהודי שלי – אני משחקת בתפקיד אורח קטן,

ממש קטנטן, אבל מה? אני משחקת אמא של עורך דין מקסים, יהודי וישראלי כמובן שמתאהב בגבר

מקסים, אינטליגנטי, רגיש, יפה תואר, תואר שני בפסיכולוגיה, מה שתרצי, פשוט מושלם, אבל מה?

ערבי. פלסטיני. צרות גדולות עם האהבה הזאת, אל תשאלי. הכיבוש והגדרות והשב"כ גורמים הרבה

צרות, לא כולן בצדק למען האמת, לשני הגברים האלה, אז רציתי לשאול, בדיעבד: את חושבת שאני

צריכה להתחרט שלקחתי את התפקיד? לבקש סליחה וחרטה? אחרי הכל עוד יחשבו שיש כאן אזרחים

ישראלים, יהודים, שהם הומואים ובנוסף, לא תאמיני, מתאהבים בפלסטינים?

לתשובתך המהירה אחכה.

.

גדעון, גדעון, מחמל נפשי. סער, כן?

.

הצילום הזה, של מחמל נפשי גדעון סער,

442626701000100408589no

שר החינוך הימני, קיצוני, מסוכן ביותר לטעמי שהיה אי פעם במדינת ישראל בלי קשר ל"אייטם"

הזה, רק צריך לבדוק כמה מהצעותיו או החלטותיו, גוגל קצרצר ולהבין כמה הזוי וקיצוני הוא.

מטיולים שנתיים לחברון עד זימון לצורך בירור/הפחדה/סתימת פיות לרם כהן, עד הכנסת ציטוט

משל עצמו לספר היסטוריה והרשימה ארוכה, מתהלך חבוק ויומיומי עם גאולה אבן, גברת החדשות

הראשונה של הערוץ הראשון, משעשעת אותי.

לא בגלל האסאםאס שהוא קורא והיא מציצה בו, למרות שיתכן שיאיר מסמס משהו בענייני קואליציה,

ויתכן שביבי מוריד הוראות, מי אמר אולי ניגוד אינטרסים או עדיפות לא ראויה לערוץ 1.

גם לא בגלל שהלב שלי  נצבט על הילדים שרואים אותכם ככה מחובקים עם אנשים שהם לא אביהם,

או אמם בכל העיתונים, אתרים וכו, לא הרבה זמן אחרי, והיי, את המשפט הזה כותבת מי שזכותה

המלאה, מנסיונה האישי, להגיב על סיטואציה כזו, כי הריבאונד שלי, כלומר שלו, היה כמו בספרים.

.

הצילום פאפרצי הזה משעשע אותי כי גדעון וגאולה, גאולה וגדעון, כאחרוני הסלבס רודפי אזכורי

רכילות מעמידים פנים שלא מצלמים אותם. שאין צלם, גבוה במיוחד במקרה הזה, העומד מאחוריהם,

לפניהם ומצידם ומתקתק עשרות דיגיטאליות,

לא ולא,

גדעון וגאולה, גאולה וגדעון – שכמעט לא נראתה בטורי הרכילות עד כה – הם קולים, אנשי בראנז'ה

המתקתקת פאפארצי כאילו כלום. לא מרגישים במצלמות פאפרצ'י, לא מתייחסים. נאדה. אוויר.

האנשים שמאחוריהם דווקא מודעים למצלמה, מביטים במתרחש בעניין כזה או אחר,

זו התגובה הטבעית של אנשים כשהם רואים מצלמה,

הם מביטים או על הצלם, או אל העדשה או אל האנשים שמצלמים אותם,

אבל גדעון וגאולה שלנו לא מעיפים מבט.

הם ובר רפאלי לא יודעים שיש מולם מצלמה, וכמובן מעדיפים שהתמונות לא יתפרסמו.

משעשע..

.

צילם והתפרסם בynet: מוטי לבטון

.

טור שבועי?

.

פעם, לפני כמה שנים מי סופר התנהל במוסף עשרים וארבע של ידיעות אחרונות פרוייקט מקסים.

בכל יום, בעמוד האחורי של המוסף היומי התפרסם טור אישי קבוע של כותב/ת אחר + צילום/איור.

לכל אחת ואחד מאיתנו היה יום קבוע. שלי היה רביעי.

טור

אחרכך, הכל התפוגג,

וכותביו, בעיקר כותבותיו למען האמת, התפזרו למרחבי העיתונות והרשת.

אין הרבה דברים שאהבתי כמו לכתוב ולצלם את הטור ההוא.

הוא הפך ע'ע מקצוע הפוך משיגרה, הפרעת קשב הפוכה ממשמעת עצמית, לעוגן של השבוע שלי,

נקודת אחיזה במה שחייבים לעשות, כתיבה וצילום, צילום וכתיבה,

שליחה לרענן, פידבק, צילום שיתכתב או יעמיק את המילים וידיעה שאין אפשרות תיקון או עריכה,

ההיפך המוחלט מהבלוג שהביא ומביא כבוד ושמחה אל נשכח.

היו ימי עונג.

אחרכך המשיך הבלוג כמובן, כי בזכותו הגיעה ההצעה לטור, והמשיך לייצר עבורי כתיבה וצילום,

ואז הגיע הפייסבוק והחליש מעט את הצורך לכתוב בבלוג,

מפלצת המיידיות שהפריעה לכתיבת ספרים כשהגיע הבלוג,

התחילה להפריע לבלוג כשהגיע הפייסבוק,

והיום מיידיות האינסטגראם והטוויטיות מציקה לפייסבוק,

אבל מעגלים, כדרכם של מעגלים סופם להיסגר ולהגיע לצורתם הטובה,

כנרת החכמה, שהצליחה לכתוב ספר למרות כל הרשומים למעלה, ע'ע "סיפור אהבות"

התחילה לפני כחודש כמה-פשוט-איך-לא-חשבנו-על-זה-קודם לכתוב טור קבוע בבלוג שלה.

היא כותבת, ויזהר כהן מאייר לה, מסתבר שגם מאיירים מופלאים מתגעגעים ליום קבוע :)

.

אז גם אני רוצה,

וכנרת בטח רק תשמח שאני מאמצת את הרעיון שלה אם אני מכירה טוב את הנחמדה הזאת,

אז הנה, נפלה החלטה לכתוב כאן טור קבוע.

עם מחוייבות לקוראיך הנאמנים הטורחים להגיב לפעמים, אפילו שאפשר to like,

וכותבים גם למייל, וברחוב שזה תמיד תמיד מפתיע כלכך,

עם מחוייבות לעצמך, לכתיבה שלך, לצילום.

לעמוד בהחלטה, לייצר רצף כתיבה,

לא רק צורך מיידי בתגובה לשטויות פוליטיות, עוולות חברתיות ואימפולסיביות,

ובכלל, לנסות להחזיר לבלוג הזה, ולבלוגים בכלל את מה שמגיע :)

אז

הנה

אני

מתחייבת

בפני

עצמי,

ובפניכם,

על טור, צילום קבוע.

צהבהב

.

נשאר רק להחליט באיזה יום, ראשון?

.

.

הגעת ליעדך, החני את רכבך וחפשי את המקלט

.

.

רציתי לשתף אתכם בשיחה מעניינת שהייתה לי עם מוקד עירית תלאביב:

– שלום, רציתי בבקשה לדעת איפה המקלט הקרוב לבית שלי

– רגע גברת

– פשוט, אני גרה בבית קטן וישן ואין כאן לא ממ'ד ולא מקלט, מצד שני יש כאן אמא ובת

– רגע גברת… אוי

– מה אוי?!

– אוי אין לכם גברת

– מה זאת אומרת?

– יש רק ברחוב לויטן 7

– לויטן? זה באפקה?

– אני לא יודעת, זה 800 מטר ממך, בבית ספר "ארזים"

– ארזים זה בנווה אביבים

– אני רק רואה על המפה גברת

– אבל זה בצד השני של קרן קיימת

– גברת, תרדי לחדר מדרגות

– אין לי חדר מדרגות

– אני לא יודעת מה להגיד לך

.

סגרתי, נגשתי לראות איזה מסלול מציעים לי חולדאי, ברק וביבי הטוב לעשות כשתהיה אזעקה,

אז ככה,

מהבית שלי לבית ספר ארזים ע'ע מקלט לאזרחית מדינת ישראל, תושבת תל אביב, שרתה בצבא

שרות מלא, משלמת מיסים, דוחות חניה,  עליות אוכל ודלק, מוחה כנהוג במקומותינו ובכלל:

סעי ישר

פני שמאלה לאחר כ300 מט פני ימינה לקקל

לאחר כ250 מטר פני שמאלה לחיים לבנון

לאחר כ250 מטר פני ימינה לטאגור

לאחר 200 מטר סובבי את הככר והמשיכי ישר

לאחר כ400 מטר, ברמזור השני פני שמאלה

הגעת לבית הספר "ארזים", מצאי חניה, חפשי את המקלט,

ב ה צ ל ח ה

.

אז בפעם הבאה שאתם מבקשים/דורשים/לוקחים/חומסים ממני משהו, תזכרו את היום,

כי אני חברים אזכור אף אזכור, במיוחד אגב, בינואר, בחירות אתן יודעים.

.

באסיפת הורים הראשונה נפתחה הדלת והם נכנסו

.

שני בני תכף שבע עשרה, מגמת מוסיקה, תלמה ילין,

הם עמדו מולנו גבוהים, מסורבלים כמו שהגוף יודע להיות רק בגיל הזה וסיפרו על חבר שלהם,

עמית, קלמנוביץ ועל הסרטן הארור הזה שלו, שמתקיף אותו בפעם הרביעית, הרביעית!

הם עמדו ודברו בשקט, מחלקים ביניהם את הטכסט כמו שהיה ברור שהחליטו מראש,

וסיפרו כמה הוא מנגן יפה, כמה הוא חבר שלהם וכמה הם יעשו כל מה שאפשר לעזור.

כרגע הלעזור, מעבר ללהיות חברים, מתבטא בלגייס כסף למלחמה של עמית והוריו בסרטן,

הרבה כסף, מליון הרבה כסף.

הם מספרים שאפשר לתרום לו כ א ן

ומצד שני, הם הקימו את

Create for the Cure

ויצאו לדרך, אוספים יצירות אומנות כדי למכור אותן לטובתו.

מחירים של כלום, וחברות ונעורים וכל היתר גם. בעיקר החיים של עמית.

מה, לא תבואו?

.

מָה שֶפֶּרַח

.

 

.

נקודה אדומה

.

זו תקופה שאפשר לרשום בה כל כך הרבה נקודות אדומות, לכל כך הרבה אנשים,

מוסדות, שרים, פוליטיקאים, מנהלי רדיו, ממשלה ערלת לב, ראש ממשלה ושר אוצר ואלי ישי

גם, אלה חומסי עתיד וחיים, שההתקלות שלי בנקודה אדומה, כזו שהפתיעה על חלון זכוכית ענק

בבניין ענק וחדש באמצע תל אביב הלוהטת ומהבילה בצהרי יוםבשכונה שהייתה שלי,

נקודה שהצחיקה אותי כשהתקרבתי וניסיתי לראות מה ואם רואים דרכה,

שווה אזכור למרות הצילום בבלקברי ולא במצלמה, אבל גם הוא יודע.

.

חם כאן, לוהט אש, איך שלא מסתכלים על זה. אדום..

.

הספרים שכבר קראתם

.

הספרים שכבר קראתם,

אלה הצוברים אבק על המדפים,

אלה שאתם יודעים שמחכים לקורא הבא שלהם,

אלה שכבר מקומם לא בין הספרים שאתם רוצים לשמור מהסיבות הנפלאות ששומרים ספרים

מסויימים, כי ככה, כי אקרא שוב, כי אני אקרא פעם, כי אני לא יכול – את אלה תשמרו לכם,

אבל היתר, את היתר אתם יכולים להעביר הלאה למטרה נפלאה,

היתר יכולים להפוך לפרנסה ותעסוקה והצלת חיים אמיתית של אנשים אחרים.

.
"סיפור חוזר" הוא פרוייקט ייחודי ונפלא המופעל כולו באמצעות אנשים המתמודדים עם קשיים

נפשיים, ומאפשר להם הזדמנות תעסוקתית בסביבה נורמטיבית.
.

ל"סיפור חוזר" יש כ-160 בתי קפה ברחבי הארץ, המשמשים כנקודות מכירה לספרים משומשים.

את נקודות המכירה מנהלים סוכנים המתמודדים עם קשיים נפשיים.

הספרים נמכרים ב-20 ש"ח האחד, ולסוכנים תעסוקה, פרנסה וכבוד עצמי # הצלת חיים ממשית.

.

אז אם יש לכם ספרים למסור להם, אלה נקודות האיסוף

http://rebooks.org.il/donate_books.php

או – התקשרו לטלפון 050-9020367והם יתאמו את איסוף הספרים.
.

אלה נשארים בבית :)

נ.ב. מנסיון, הספרים במצב מצויין, ביניהם גם ספרי ילדים נוער, בסט סלרים אחרונים,

      ספרי טיסה חביבים ולפעמים קלאסיקות אוצרות אמיתיים # וגם ההרגשה לקנות אותם נעימה.

     winwin

.

אפשר לקרוא לזה אסקפיזם

.

כשהעלתי את הליקוט הראשון לא חשבתי שיהיו עוד, למרות שכתבתי.

אבל המציאות במקום הבוער, החומצתי, הזועם הזה מביאה אותי לאסקפיזם צילומי.

אני מביטה בעולם כמעט רק דרך העדשה כרגע. עדיף ברזולוציות ממש, אבל ממש גבוהות.

נסיון לחסום –  ברור לי שזו הפוגה קצרה ממש, לצורך נשימה – את המציאות המטורפת שבחוץ.

.

לקט ראשון

.

בלי קשר לחג השבועות המסתמן באופק הלא רחוק,

רק מי שיש לו ילדים בגיל בית הספר יודע על קיום החג הזה,

החלטתי להתחיל לצלם את ליקוטי מההליכות ברחובות השכונה באביב הזה.

בין איסוף פיטגו, הסמקות מול אנשים העוברים ורואים אותי מקפצת, מתופפת, פורטת על גיטרת

ידיים דמיונית בגלל רוקאנ'רול ישן שהאייפוד משמיע לי ובהיה בשמיים כתומים ורדרדים כמו

שיש בימי העכשיו, ובין המחשבות, אוקיינוסים של מחשבות, ורגשות, וטייפונים מסוגים שונים,

אני מלקטת. ענפים, פרחים, אבנים, תבלינים, מה שאני רואה, וחומדת.

זה הראשון, מהיום.

.

יהיו עוד, אין ספק.

.

אדום סופני

..

.

באפריל

.

.

.

.

למה הוחלפה תגובת משרד התרבות והספורט ?

.

בלילה, כשהרשת סערה מההחלטה הכה מטומטמת של הועד האולימפי,

אני הייתי בעיקר בהלם מה"אין תגובה" של משרד התרבות והספורט,

להלן צילום המסך של ווינט שצילמתי והעלתי לפייסבוק שלי בתשע וחצי בערב:

.הבוקר, עם הקפה והסיבוב כותרות, מיילים, רשת, בלוגים, פייסבוק הרגיל הופתעתי מהשקט

בעניין האין תגובה של המשרד האחראי על התרבות, נניח, והספורט, נניח אף יותר, במקום לא-

חשוב-כרגע הזה שקוראים לו הבית, ואכן מצאתי את המאמר מאתמול בערב אך הפלא ופלא,

תגובת משרד התרבות והספורט מאתמול נעלמה כלא הייתה ובמקומה מסרו "מקורבי השרה"

תגובה פושרת אך מכווונת היטב לעיני הקוראים הבקורתיים ע'ע עם ישראל.

במקום להוציא הודעה עם תגובה נוספת של "מקורבי" השרה, בחר מי שבחר ל מ ח ו ק, לבטל,

להעלים את מה שאכן נראה כפשלה של מי מאנשי המשרד ופשוט להעלות תגובה חדשה.

דיליט, מין פטנט מעלים פשלות שכזה.

הנה התגובה מהבוקר:

אח, איפה הימים של העיתונות המודפסת,

המקום שבו אין אפשרות לשכתב את העבר בכזאת קלות?!

.

מי שמנחם ומחזק ומשמח אותי כבר שנים

.

אין לי הרבה מה להוסיף,

הבוס, הוד גבריותו, חספוסו, כשרונו ונשמתו, ברוס ספרינגסטין הוציא היום סינגל חדש.

אם אתם אוהבים אותו כמוני, הנה מתנה ליום חמישי

.

We Take Care Of Our Own

כמה רלוונטי.

.

.

אבל השיר הכי נפלא שלו בעיני, זה השיר הזה Cover me

.

רגע, אז תני לי להבין מה את אומרת

.

.

.

ynet מהבוקר: "הגענו אתמול לצימר באזור ואמרנו שאנחנו חייבים לקפוץ לראות מה קורה",

אמרה ל-ynet לינור חזנוב, מטיילת מרחובות שעם משפחתה העבירה מספר שעות מול בית משפחת

שליט. "זה טוב שמאבטחים את המקום, אחרת כולם היו משגעים את גלעד" הוסיפה חזנוב

"הוא בטוח צריך את השקט שלו עכשיו".

?

רגע,

תני לי להבין לינור:

"הגענו ואמרנו שאנחנו חייבים לקפוץ לראות מה קורה"

אז קפצתם והעברתם כמה שעות מול הבית של משפחת שליט.

אבל

"זה טוב שמאבטחים כי אחרת כולם – מי  זה כולם תזכירי לי –

היו משגעים אותו והוא בטח צריך שקט עכשיו"

/

הבנתי…

.

כתב ויתור #

.

.

ליאת רון – שאני מחבבת עד מאד כבר שנים ארוכות – כותבת היום בגלובס על חובת העיתונאי לחתור

לדווח, לכתוב, לצלם את גלעד שליט בחזרתו כי זה תפקידו:

"בדיוק כמו שכתבים נאלצים להגיע ראשונים לביתם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, לפעמים עוד

טרם הדבר נודע לבני המשפחה עצמם, ולהביא צילומים ופרטים אישיים על ההרוגים למערכות החדשות

ולסקר לוויות שבני משפחות הנקברים לא מעוניינים בנוכחות עיתונאים בקהל המנחמים.

כמי שהיתה נוכחת בלא מעט לוויות כאלה, תאמינו לי שהדבר שעיתונאי הכי רוצה לעשות במצבים כאלה

הוא ללכת הביתה, או לפחות להיות כמה שיותר רחוק משם"

.

אז זהו ליאת, שלא.

שלצלם ולסקר לוויות שבני המשפחה ל א מעוניינים בנוכחות עיתונאים זה לא דבר ש"נאלצים" לעשות,

זה דבר שבוחרים לעשות. לעמוד מול ביתה של רונה רמון – את נתת דוגמא דומה – עם עוד צלמים,

ועיתונאים ל פ נ י שהיא עצמה קיבלה את הבשורה הקשה בחייה על נפילתו של בנה אסף, מה שבודאי

כפי שהיא העידה הייתה דרך מזעזעת וחסרת אנושיות – אין מילה אחרת, חסרת אנושיות – להבין מה

קרה זה לא "הכרח" "אילוץ" או חובת הדיווח התקשורתי, זו בחירה, גם של השולחים וגם של העושים

במלאכה.

הטענה שלך שאין הבדל בין הפולשנות הרכילותית שאנחנו כקוראים "דורשים" מהתקשורת, לבין

הפולשנות הנדרשת במקרים שהם לא "רכילות" פשוטה מקוממת באמת. כן, זה נכון שגם מרגול

או יצחק תשובה לא רוצים – ממש לא רוצים – צלמים ועיתונאים מתרוצצים מולם בשעות

האיומות ו/או המשמחות בחייהם ואיש לא נזעק להגן על זכותו של יצחק תשובה לפרטיות ביום

שהוא מחתן את בנו או של מרגול ומשקפיה הכהים בבחית המשפא ברגעי השפל של חייה,

אבל ההשוואה מקוממת ממש.

.

ציטוט:

"תפקידם של אביבה ונועם שליט, של אחיו ומשפחתו, לשמור ולגונן עליו בכל כוחם.

והם יודעים ללכת עד הסוף כשצריך, בדיוק כפי שעשו כל מה שניתן כדי לגייס לטובתם את כלי

התקשורת במאבקם הצודק לשחרורו מכלא החמאס" – נכון, וטוב שכך,

ורק כדי לתמוך במה שכולם יודעים שנכון לעשות,

כולל אני מאמינה את,

אני מצהירה כאן ועכשיו שמבחינתי,

כצרכנית מדיה כבדה,

הנה, יש לכם כתב ויתור ממני על החוזה הלא כתוב ביננו שאתם מדווחים, מספרים לי הכל.

מבחינתי, קבלתם כתב ויתור על חובתכם לספר לי, לצלם לי, לדווח לי על גלעד שליט,

משפחתו, מי בא, מי לא בא, איזו חולצה הוא לבש, האם הוא יושב בחצר, האם נעלו את שער

המצפה מפניכם או מה קורה שם החל מיום רביעי בבוקר ל…

את יודעת מה, לא חצי שנה, חודש.

תנו לו חודש בלי צלמים בשבילי מצפה הילה, בסופר, בנסיעה לים, לפסיכולוג

או לאן שהוא ירצה ללכת.

תנו לו מה שלא היה לו כל כך הרבה זמן, חופש, והפעם מכם.

.

.

לבן, כמעט שחור

.

.

רציתי לבן בהיר ורך כמו שיום כיפור מרגיש כאן גם ליהודים חילונים. כמוני.

והגיע לבן כהה כמו היום שהיה ביפו וכמו היהודים האחרים,

ובכל זאת לבן.

.

צהובה. לבנה. בג'. חום.

.

חיפשתם תשובה מדוייקת לאיך מתייחס ביבי למשבר? קבלתם.

.

.

.

.

.

.

מה שיודעים הטווסים

.

.

אצלנו בבית הספר – זה שהפרידה ממנו בתום תשע שנים כבר נספרת בימים בודדים ממש –

אוהבים שתלמידיו משאירים בו את חותמם לתמיד.

הנה מה שילדי כתה ט', הכיתה של זאתי בנו במו ידיהם בחודש האחרון לתפארת הדורות הבאים.

אחרי חפירות, בנית גדר, ערבול בטון ויציקתו, הכל במו ידיהם ונעוריהם, אחרי שבבטון הוטמנה קפסולת זמן

עם מכתבים שלהם לעצמם –  שתפתח בדיוק בעוד עשר שנים, כבר נקבע תאריך – הגיע השלב שהם חיכו לו

בקוצר רוח מעורבב בעצב והבנה שסוף התקופה הזו באמת מתקרב והולך, שלב הטבעות כפות ידים.

אחרי שהוא התייבש מעט הם הוסיפו חותם אישי

ואז הלכו להזכר במה שהשאירו בוגרי הכיתה שסיימה  ב2010

אבל מה שכולנו שכחנו כשיצקו את השבילים החדשים בחצר בית הספר, זה מה יודעים, וזוכרים הטווסים…..

.

/

וזה, מי כאן באמת בעל הבית…….

.

וכמה לשנה הבאה….

.

.

.

תערוכת צילומים. ספר. ספר ילדים. טור קבוע. סרט דוקומנטרי. סרט לא דוקומנטרי. הצעות מפתיעות.

בלוג, שימשיך ככה. פרנסה מספקת. ילדה מאושרת. חברות משמחות. הורים בריאים. אהבה טובה.

לאו דווקא בסדר הזה, אבל את כולם, והשנה.

היא מתחילה בדיוק ע כ ש י ו.

.

.

.

"משכך קניוק נאלץ לתבוע היום את המדינה לשם כך"

.

.

.

עדיף שקניוק יגדיר ישראליות  ולא ליברמן ושותפיו לקואליציה.

עדיף שקניוק יגדיר יהדות  ולא ש'ס וסחיטות קואליציוניות.

עדיף שקניוק יגדיר נאמנות למדינת ישראל ולא אמיר בניון וחבריו.

יורם קניוק איש ישר עם עצמו, ואמיץ וכבר לא מפחד מכלום:

.

הסופר בן ה-81 הגיש היום (א') עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ובה דרישה לרשום אותו

כ"חסר דת" במנהל האוכלוסין. בכך מבקש קניוק להשוות את מעמדו לזה של נכדו המופיע ברשומות

כ"חסר דת". כידוע, אשתו של קניוק היא נוצריה לכן גם בתם המשותפת ובנה – נכדו של קניוק –

אינם נחשבים ליהודים. על כן החליט הסופר הוותיק לבקש סעד הצהרתי, שיכיר בו באופן פורמלי

כ"חסר דת". הואיל ובישראל אין זכות לאומית מלבד זאת הנקנית על פי הדת, מבקש התובע מעמד

של 'בן בלי דת', או 'חסר דת', כמעמד נכדו התינוק", נכתב בכתב התביעה. "התובע מדגיש כי הוא

רואה עצמו כבן הלאום היהודי, למרות שאין מעמד זה קיים באופן רשמי ברשומותיה של מדינת ישראל".

"התובע גורס כי לחם על הקמת מדינה יהודית-עברית שבבסיסה עמדה מגילת העצמאות, ועתה חש

הוא כי הדת היהודית של העת האחרונה מייתרת ומורדת בה, ומתירה את הקשר בין הישראלים לבין

היהודים בתפוצות שאינם משוייכים לדת היהודית הקיצונית של היום.

"חשוב להבין כי בתביעה לסעד הצהרתי, קניוק בינו לבין עצמו איננו מתנער מהיותו בן הלאום היהודי,

אלא שהדבר איננו מתאפשר היום במדינת ישראל. יהודי הוא בן הדת היהודית, ואם אינך יהודי, כלומר,

בן לאם יהודיה או שהתגיירת כהלכה, אינך גם בן הלאום היהודי.

משכך קניוק נאלץ לתבוע היום את המדינה לשם כך".

.

יתכן ורגע האמת מגיע דרכו. אני אוהבת אותו.

הלוואי ויצליח –

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1227936.html

.

חוּם

…………………………………………………………………………………………….

……………………………………………………………………………………………

…………………………………………………………………………………………..

.

מעולם,

מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שחום הוא הצבע שירגיש לי אהבה.

מעולם לא הופתעתי יותר.

או הרגשתי יותר.

.

צהובה.  לבנה.  בג'.

חוׁלית

.

.

.

.

.

אין טעם.

.

.

צהובה. לבנה.

.

.

צהובה

.

.

.

.

ככה אני מרגישה עכשיו. ממש ככה.

.

צ'רט וייספיש ובן-ישראל # דפי עד משפחתיים

.

.

אלה דפי העד שמילא סבא שלי ב"יד ושם" בשנת 1955.

זה כתב ידו הזכור לי מפתקים ומכתבים מצהיבים בקופסאותיה של אימי, בתו הבכורה.

אני אברהם בן ישראל וייספיש מצהיר בזאת ששני אחי ואחותי נספו בשואה.

אני מצהיר בזה כי העדות שמסרתי כאן היא נכונה ואמיתית, לפי מיטב ידיעתי והכרתי.

אני מצהיר שהייתי אחיהם הבכור של דויד, פרץ ומלווינה

ומבקש להעניק לנ"ל אזרחות זכרון מטעם מדינת ישראל.

אזרחות זכרון לאנושות.

.

.רציתי להעלות את כל הדודים

והדודות ובני דודים וכל הילדים

ההם, אבל החלטתי שלא.

שלושה אחים זו עדות מספקת.

שני אחים ואחות.

דוד, פרץ, מלווינה לבית

וייספיש.

זה מה שעשיתי בשעות

האחרונות. אני מנסה לסמן לי

סימונים קטנים בימים חשובים.

. לפני שנתיים כתבתי

פוסט עם סיפורים אישיים .

השנה נכנסתי לאתר "יד ושם".

חיפשתי ומצאתי אנשים,

שמות, פנים. תאריכי לידה,

ניסיתי לאתר סיפורים ושמות

שאני מכירה.

מצאתי שם משפחה שלא

הכרתי כשייך "אלינו".

הבנתי סוף סוף למה שם

המשפחה של סבא שלי

מילדות,

היה שונה משאר המשפחה,

מדודיו, אַחֵי אביו,

מסתבר שסבארבא שלי,

עזריאל צ'רט

נקרא להתגייס גיוס חובה

לצבא הפולני,

וכדי להתחמק שינה את שם

משפחתו ואימץ את שם

המשפחה של אשתו,

ששמה מהבית היה וייספיש.

חנה וייספיש.

ומאז כל השושלת הגדולה

שהצליחו להקים, למרות הכל,

נושאת את השם וייספיש,

והענפים המשניים המשיכו

את השם המקורי,

צ'רט.

וכתבתי שמות משפחה זרים

והצצתי  לדפי-עד אחרים,

והבטתי בפנים זרות שהיו,

סיפורי משפחות אחרות,

וחשבתי שפרוייקט ההנצחה הזה

של ספילברג חשוב כלכך

ואיך אפשר להתנדב

בו ולשמוע עדויות אחרונות.

.

.

.

.

והכי התרגשתי, ככה זה תמיד, מהדבר הכי קטן, אישי.

יש סעיף מתחת לשם בדף עד שכתוב בו: שם נוסף או שם מושאל,

וסבא שלי הוסיף בכתב ידו: דובצ'יו…פוניא… מלווינה…

כינויי החיבה של אחיו ואחותו….

שיזכרו אותם כמו שהם היו לו, אחים ואחות צעירים, אהובים,

שיזכרו אותם תמיד גם בשמות החיבה שקראו להם בבית…

.
.
.
.
.
.

  .

      .

.

.

                                 ואז הוא שינה את שמו לבן ישראל………

.

ג'וליאנו, מי יתן

.

.

.

ג'ול היפה. המוכשר. הסוער.

הסמל לטרגדיה המשותפת של כולנו. שלנו ושלהם.

קרוע בין עמים, בין זהויות, בין שפות.

יפה שאין דומה לו. מהלך על הסף תמיד.

מי לא יכול היה לשאת את רצונו, את כעסו, את חייו ורצח אותו?

פלסטיני שראה בו יהודי?

יהודי שראה בו פלסטיני?

מי שראה לא ראה את האמת,

ג'וליאנו הוא אנחנו, הוא הם.

הוא הבלתי אפשרי שחייב למצוא דרך.

מי יתן ומותו המיותר, הטרגי, העצוב כל כך יהפך לנקודת מפנה טובה.

.

.

לפעמים הכעס מנצח, לפעמים החמלה

.

.

. תחגרו אותם. תחגרו אותם. תחגרו אותם. תחגרו אותם.

.

יהלומים בחושך, זה מה שהם

.

.

.

לקרוא ולשמוח שיש כאלה, לא?

.


.


.



למי שרוצה. נשארו בדיוק עוד חמישים ימים

.

 

פגשתי השבוע כמה אנשים, האמת שהופתעתי כמה, שכבר לא קוראים, כמעט, עיתונים יומיים,

ומצד שני, כותבים לא מעט. אז הנה, לטובת מי שלא קרא ובכל זאת….


<!–

–>

תחרות הסיפור הקצר של "הארץ"
תגיות: תחרות הסיפור הקצר
// <![CDATA[//
עשרים ושתיים שנה ימלאו לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ, וכמדי שנה בשנה מכריז מדור "תרבות וספרות", על פתיחתה בחודש ינואר. התחרות מיועדת לכותבים שלא פירסמו עדיין ספר פרוזה מפרי עטם. המעוניינים להשתתף בתחרות ישלחו סיפור אחד בלבד, שאורכו לא יעלה על 2,500 מלים, ושלא התפרסם עד כה בשום בימה אחרת. הסיפור יישלח בשלושה עותקים, לכתובת הבאה: 

תחרות הסיפור הקצר, "הארץ", רחוב זלמן שוקן 21, תל-אביב, 61001.

יש להכניס את שלושת העותקים למעטפה אחת. שם הכותב, כתובתו ומספר הטלפון שלו ייכתבו על המעטפה או על פתק נלווה בתוכה. אין לשלוח סיפורים בדואר האלקטרוני! התאריך האחרון למשלוח: 15 במארס 2011.

הסיפורים ייקראו בעילום שם על ידי ועדה של שלושה שופטים, המתחלפת בכל שנה. שלושת הסיפורים הטובים ביותר לדעתו של חבר השופטים יתפרסמו בגיליון ערב פסח של "תרבות וספרות" ויזכו את מחבריהם בפרסים כספיים.

.

ומי שרוצה לארגן סוגשל נאנו, מוזמן לארגן כזה…..:)

פלירטוט וזכות הסירוב החד משמעית שלי. פרסום חוזר

.

.

זה פוסט ישן שנכתב  בעקבות המילים של יעל בפוסט מחריד,

"נשים, יותר מגברים, נוטות לא לקחת אחריות על הצד שלהן בפלירטוט"  היא כותבת,

קראתי ולא האמנתי http://www.notes.co.il/yael/27765.asp

טוב, אני כמובן חושבת ומאמינה אחרת. לגמרי אחרת.

אני חושבת שזכותי  לפלרטט אם אני  רוצה, עם מי שאני רוצה ואיך שאני רוצה.

ואני רשאית ללבוש את החולצה עם המחשוף הכי עמוק, להביט במבטים אלכסוניים ומשמעותיים אם

זה מה שאני רוצה, להניף את שערי בתנועת יד כמו בסרטים ובאופן כללי להתנהג איך שאני בוחרת,

בגבולות הנימוס וההתנהגות המקובלים בחברה כמובן.

בקוד החברתי, בחוזה החברתי הלא מדובר בין נשים לגברים, גברים  לנשים.

במשחק בין המינים  זכותי להתנהג כמו שאני מחליטה ורוצה כל זמן שאני לא פוגעת באיש.

הפלירטוט שלי הוא לא תמרור הזמנה. הוא לא רשות לכלום.

הוא בדיוק מה שהוא. פלרטוט. משחק בין המינים. בדיקה.

כותבת יעל:"האם זה צודק שהוא לקח את העניין צעד אחד קדימה? לא. אבל זה מה שקורה. וזה

קורה כי שני הצדדים לא מבינים זה את זה, וכי  צד אחד, בדרך כלל הנשים, לא תמיד לוקח בחשבון

את תוצאות הפלרטוט" ככה היא כתבה, במילים האלה.

לא לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט?

איזה תוצאות?

זכותו של הצד השני לנסות לקחת את הפלרטוט הזה צעד אחד קדימה, והדגש הגדול מאד הוא על

המילה ל נ ס ו ת.

אם חזרת מפגישה ראשונה, שניה, שלישית התעכבתם במכונית, ליד הדלת,ביציאה מהמסעדה

והיה הרגע הזה, השקט, הבוחן. מה קורה עכשיו? והגבר הזה שיצאת איתו מרצון לארוחת ערב רוכן

עם חלק גופו העליון לכיוונך ואת לא מעוניינת, לא תדעי מה לעשות? תדעי.

תחייכי ותושיטי יד לעצור אותו או תושיטי את הלחי או תתחילי לדבר על משהו בשטף המילים שלך

או פשוט תחייכי ותגידי לא, לא מתאים לי והוא כבר לא יזכור מה הוא רצה, או יבין ויסוג .

זכותו לנסות. זכותך להסכים וזכותך לסרב.

הסכמת לפגישה. היית מקסימה. הארוחה הייתה טעימה. דברתם, צחקתם, פלירטטתם והוא מאמין

שיש בינכם את ה'קליק' הזה, המשהו שיכול להוביל למגע גופני והוא מנסה.

אני לעולם לא אעלב אם גבר 'ינסה' את מזלו איתי.

אני יכולה להתפלא על הדרך שבה הוא בחר, להרגיש לא נעים מהגסות או חוסר הסגנון ולסרב,

ואני יכולה כמובן לבחור להענות בשמחה והתרגשות. גם זה קורה כמובן, לכולנו :)

ובמקרה, וקרו,  בטח קרו, למי מהנשים שאני מכירה לא קרו?

במקרה שגבר ינסה את  מזלו איתי בדרך העוברת את הגבול המילולי, בדרך שעושה שמוש בכוחו

הפיזי, במילים אגרסיביות ומעליבות/מכעיסות אני אהיה מלאת כעס וזעם ועלבון ואגיד את דברי

באופן הברור ביותר. ואחרי שהוא ישמע, אסתובב ואלך.

אין אופציה אחרת.

כשהילדה שלי, או חברותיה היו קטנות/ים יותר היה משפט שמתוקף מקרי ההעלבות האין סופיים

בינהם הם היו חייבים להפנים כדי להיות מסוגלים להמשיך בקשרי החברות בינם לבין בעולם ש:

מי שלא רוצה, הוא הקובע. מי שאומר לא, הוא המחליט.

אני זוכרת אותה צועקת. ממש נאבקת במציאות. זה לא פייר – היא הייתה  בוכה – אני נורא רוצה.

כבר קבענו שנשחק.

נכון אמרתי לה ואני אומרת לך גם – זה אולי לא באמת פייר – אבל זה מה יש.

מי שאומר לא – הוא הקובע. וזה הדבר הכי חד משמעי, ברור ולא ניתן לאינטרפטציות .

וכל היתר מילים. מה אומרת יעל? קחי בחשבון את תוצאות הפלרטוט –

למה הכוונה?

אם את מפלרטטת, קחי בחשבון שיתקיפו אותך מינית?

אם לבשת חולצה עם מחשוף גדול, קחי בחשבון שמה? שיציצו לך? שישלחו ידים?

אם 'תעשי עיניים', תצחקקי או כל מה שנחשב לפלירטוט, גברים יחשבו שאת 'נותנת'?

שאת 'זיון קל '? שאת 'אפשרית'? –

לא יודעת. חופש הלבוש שלי/שלך, ההתנהגות שלי/שלך – שוב, בלי לפגוע באיש.

הסגנון האישי שלי/שלך הוא זכותנו המלאה.

איש לא יכול לקבוע לך, לא חוקית, לא מעשית ובודאי לא מוסרית איך לנהוג עם עצמך ועם גופך –

ואם את אומרת לא, שום דבר שעשית לפני ה"לא" לא רלוונטי .

לא איך התנהגת, לא כמה התמזמת, לא כמה את לבושה או שלא בשלב הזה.

'תסכול גברי' לא מצדיק תקיפה מינית.

פלירטוט לא מצדיק הטרדה מינית.

קוד לבוש, חושפני ככל שיהיה, לא מצדיק תוקפנות, גסות רוח, אלימות ותקיפה.

אני מודעת לעצמי. זוכרת היטב מקרים אחרים, שבהם ההפנמה שלי של מה להגיד או לעשות,

לא הייתה כל כך ברורה. המבוכה, הרגשות אשם שאלוהים יודע איך הצליחו להטמיע אותם בי

ניצחו את ההרגשה והידיעה הפנימית של מה  שקורה כאן לא נכון, זה לא מה אני רוצה.

השינוי שחל בי בשנים מאז הוא עצום.

אני מבינה שחלק גדול מההרגשה שלי היום. של מה מותר ומה אסור קשור לגיל שבו הייתי,

לבטחון שאנחנו, אני צברתי, הבנתי, הפנמתי עם השנים.

מצד שני אני מאמינה  או לפחות מקווה ומייחלת ומנסה להעביר הלאה שהדור שגדל וצומח היום,

זכויותיו, בנות כבנים וההיפך, ברורות לו הרבה יותר. ילדה בת עשר יכולה להגיד –

לא רק הפה שלי ברשותי, גם הגוף שלי ברשותי –

הן יודעת שלאיש אסור לגעת בגופן. אני מאמינה שהן כבר יודעות יותר מאיתנו  מה מותר ומה אסור.

ואני מקווה שברגע האמת אם וכאשר יגיע, הן יזכרו  ויהינו לפתוח את הפה, להגיד לא בקול רם,

להתלונן, ובעיקר לספר, ואני מקווה שלאמא.

.

אם הולכים עם המחשבה של מפלרטטת = למתכוונת, מעט קדימה, אפשר להגיע למקומות מוזרים.

כמו למשל: שיש הגיון בלבוש צנוע.

אם תלבשי מחשוף, הגברים יאמינו שאת מעוניינת להראות  להם, לפלרטט איתם, ומכאן שאת זמינה

– ואיפה גבול הצנעה, בבגדי בני ברק או אולי  הרעלות הן הפתרון. ומכאן אפשר להסחף עד להפרדה

מוחלטת בין גברים ונשים. ואם יהיו גברים שהתבוננות ישירה לעיניהם היא סימן בשבילם?

וכאלה שהעברת יד בשער היא היא הסימן לאשה שרוצה אותי?

שלא נדבר על ליפסטיק אדום, או ריח טוב או כל סימן אחר שיכול להתפרש כסימן.

איפה יהיה הגבול? של איזה סימן "הם" מפרשים איך?

ובטח תגידי שיש סימנים, קודים מקובלים שאנחנו כחברה כבר מכירים ומזהים.

וששם ההבדל ביננו לבין הגברים.

שהם מפרשים את הסימנים שלנו אחרת מכוונתנו, ושם הבעיה. בפענוח.

לא מסכימה איתך. זה לא עניין לפענוח. מי שאומר לא – הוא הקובע.

.

הפוסט הזה קשה ומסובך לי לכתיבה ואני מאד מקווה שאני מצליחה להבהיר את כוונותי.

להדגיש את ההבדל בין פילרטוט כדרך אשה / גבר גבר / אשה, הדרך הישנה, הרגילה והפשוטה

לבין פתיינות כדרך נשית מכוערת, כוחנית וטיזרית.

בארגונים נגד הטרדה מינית, מאמינה גדולה בשיוויון בין המינים, פתחתי את העצומה נגד כבוד

הנשיא הלכאורה הזה או בעצם דרישה לשיוויון מול החוק כבר אז, כשהכל התחיל –

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

ואם מישהו היה מנסה עלי משהו,

תוך עשר דקות אני במשטרה מתלוננת, מאשימה ולא נחה עד שהאדיוט הזה היה בא על עונשו –

 

ו ב כ ל  ז א ת –

אי אפשר להכתיב את תנאי החיזור בין נשים לגברים. פלרטוט הוא חלק מובנה מעולם ההזדווגות.

אבולוציה.

ברגע שאת מאמינה שאם תעשי ככה וככה או תתלבשי ככה וככה או תפלרטטי ככה או ככה,

אם את חושבת שיטרידו אותך, יתקיפו אותך מינית בגלל משהו שאמרת, עשית, לבשת ואולי

עדיף שלא, את חוזרת אחורנית. מחזירה אותך ואותנו לעולם ישן שבו הגבר באמת 'החליט' עליך.

וזה יקירתי לעולם לא יקרה יותר. הלכנו קדימה.

ומה שהיה לעולם לא יחזור בגללנו. בזכותינו.

מותר לפלרטט. מותר. אסור להטריד מינית. אסור לאנוס.


.

.

.

 

.

.

.

נ. ב. לאור אי ההבנות ומאות תגובות שונות על כוונותי במילה פלרטוט.

כוונתי הייתה במובן הפשוט, הישן והנעים של משחקי חיזור בין נשים לגברים.

גבר מעוניין באשה, אשה אולי מעוניינת בגבר, מתחיל סוג של דיאלוג, מילים נאמרות, מבטים

נשלחים, חיוכים מתחייכים, רמזים מתעופפים. אולי כן? אולי לא?

שום כוונות זדון מאף צד במשחק הזה.  עוד מבט. חיוך. צחקוק.  בדיקה הדדית.

בקיצור, פלרטוט במובן הטבעי, הבריא, הפשוט והישן מכולנו.


סליחה נחפזתי. טעות. נמחק הפוסט.

.

.

.

 

סליחה. הקישור שם היה קטן ולא קראתי/ הבנתי שהמטרה הייתה בדיוק זו, לזעזע נגד סחר נשים בעולם.

 

אני מתנצלת.

.

.

.

 

 

בנידודים

.

.

בני דודים זו קרבה משפחתית אופטימלית.

מצד אחד קרבת דם ממשית ומרוכזת, מצד שני לא על בסיס יומיומי, בלי אהבה/עצבים/חשבונות עבר/

מיקומי במשפחה, שלא מעט פעמים מהווה סוג של סיר לחץ לא פשוט מול אחים אחיות.

הם בדרך כלל בני אותו גיל, פחות או יותר.

מקובצים בשכבות גיל. הגדולים, אלה שחוגגים הכל ראשונים. בר מצווה, צבא, חתונה.

אלה שמביאים לסבאסבתא נכד ראשון ובכלל, אלוהי הבכורות והראשונות מבודדיפ בענייני "הגדולים".

האמצעים, שזה אנחנו, שכבת ביניים רבת משתתפים –

משחקי כדור, מונופול, שינה בחופשים אצלינו או אצלם – לפעמים נשאר מהחופש זכרון חזק במיוחד

פטפוטים, קינטורים ושותפות גילאית מול הגדולים וגם מול הקטנים, אלה שנשארים הקטנים לתמיד,

לא יעזור להם כלום.

ואין כמעט חשבונות וחשבונאות , כמעט.

מי גנב את האפיקומן הכי הרבה פעמים כשהיינו ילדים, או ויכוח על איזה זכרון או מה סבתא אמרה או

באיזה צבע היו הכסאות בפינת האוכל של סבא, זה בתנאי שהפוליטיקה מחוץ לטריטוריה.

בדרך כלל פוגשים אותם בארוחות משפחתיות. אצלם, אצלינו, אצל הסבים כמעט תמיד לשישי, שבת,

וגם כמובן בליל סדר, חגים, ימי הולדת מצומצמים – אנחנו והאחים והאחיות של ההורים פלוס הילדים,

חתונות, בר מצוות, בריתות ושאר שמחות, עד שאחרכך מצטרפים שבעת ימי אבל ואזכרות.

.

ובת דודה גדולה.

בת דודה גדולה היא מעמד נפרד.

כשאת ילדה, בת דוד גדולה היא בדרך כלל דמות על-סף-האלוהות.

אמא, אחות גדולה, חברה, אפילו הגננת או המורה שלך, אף אחת מהן לא מצליחה להרטיט – כן,

להרטיט – את לבך, את האוויר בחדר, את ההתרגשות שנוכחותה מאצילה על כל ארוחת ערב,

חגיגת יומולדת או סתם מפגש משפחתי. כשהיא משחקת איתך, את מאושרת, כשהיא נותנת לך

שמלה שכבר קטנה עליה, או מצמה את שערך לשתיים מדוייקות, את נשבעת שלעולם לא תפרעי

את שערך וכשאומרים לכן שאתן דומות או שואלים אם היא אחותך הגדולה, אז בכלל….

.

לי הייתה כזו.

היא הייתה / עדיין גדולה ממני בשש שנים והייתה מופלאה מכל בחינה אפשרית.

ג ד ו ל ה בשש שנים. יפה להתעלף. אמריקאית. לבושה בורודים מהודרים ומהוקצעים.

מדברת אנגלית עם אמה ואחיה, עברית במבטא קל איתי, מתולתלת כחולת עינים.

גרה רחוק. מגיעה לעיתים נדירות, וחגיגיות ממש. מסתורית בעיני. מלכותית. נסיכה ממשית.

היא ניראתה כמו היילי מילס, גם אני.

כשאמרו לי שאנחנו נראות אחיות, הלב שלי היה נעצר מעונג.

אחר כך כולם גדלים ומתפכחים מתחושת האלוהיות וההערצה עד….

עד שלבת שלך יש בת דודה גדולה ואת מחייכת ולבך חם מול אהבה נקיה כזו,

ואת אוהבת את בת אחותך בגלל עצמה כמובן וגם בגלל שהיא בת דודה גדולה מוצלחת כל כך.

.

.

פוסט מוקדש לנטע, בת הדודה הגדולה של הבת שלי ולרוני הרפז גולדנברג הבן דוד הכי גדול שלי שמת הרבה יותר מדי מוקדם יוני2017


.

הבלקברי, ספר הזכרונות החדש

.

.

כשאני  משוטטת בזכרון המצולם בלקברי אני מופתעת, בכל פעם ממה שהזמינות מביאה אל הפריים.

יש משהו בעובדה שהוא כל הזמן ביד, תיק, על המושב לידי שהפך את הקליק, ויש לו קליק, לחלק מסדר יומי.

.

מאי 2010 – מחכה לסיום מפגש כיתתי

.

אפריל 2010 בדרך לMRI איכילוב

.

יעלי ומוטי מתחתנים בעין הוד

.

אחרי הסעה לקורס גלישה בחוף הרצליה

.

מה שלבשתי בבוקר

.

הבית החדש שלה. סופי.

.

הבית הישן של זאתי

.

הארגז ליד הראש

.

הקרנת אקדמיה. מוזיאון                                                                                                                                                                 

בצילומים עם יעל אנגלהארט ל"גלריה" מצלמת את עצמי.

.

החיים מתועדים מבלי להתכוון באופן כמעט רציף.

מעניין מה יהיה עם זה, עם התיעוד האנושי הכמעט אובססיבי הזה,

וכל זה לפני שנגעו במה שזוכרים האסאמסים…

.

בזכות העבודה. בקשה ראויה.

.

.
שמי צביונת, נכה אורטופדית כ-5 שנים ונעזרת בקביים.

לפני כחודש חלה החמרה תפקודית: אינני יכולה להתלבש, להתקלח וכיו"ב בכוחות עצמי.

עובדת הרווחה אטומה כלפיי: הציעה שאבחר בין עזרה ביתית לשעתיים בשבוע, או שהעוזרת תעזור

לי להתקלח ולהתלבש (כנראה גם אחת לשבוע).

בתחילת 2010 הקים עבורי אדם יקר אתר באינטרנט בהתנדבות, והוא מתחזק אותו ועוזר לי בקידומו.

לאחרונה ההזמנות ירדו ואין לי ממה לחיות.

למרבה הצער, אני מקבלת מזון מעמותה…

אינני מבקשת כסף !

אני מחפשת מתנדבים שיוכלו להפיץ את הקישור לאתר שלי, שעוסק בצלחות מעוטרות שאני יוצרת.

בזכות העבודה יש לי סיבה מוצדקת להתעורר בבוקר ולחיות בכבוד.

http://www.read4free.co.il/store/tsvia.html

.

.

בזכות העבודה יש לה סיבה מוצדקת להתעורר בבוקר ולחיות בכבוד.

.

.

הצעה לקראת החגים שבאופק: חברה מזמינה ממנה עשרים, חמישים, מאה, לקראת ראש השנה.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: