ארכיון קטגוריה: בינתיים

יש אלוהים. ע'ע קריאת שמחה כשקורה משהו משמח במיוחד.

.

.

בפסק דין תקדימי, קבעו בצהריים (יום ב') שופטי בג"ץ כי מאישור התקציב הבא –

יש לבטל את הסעיף הקובע גמלת הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים.

השופטים, ברוב של ששה שופטים, קבעו כי כי הסעיף התקציבי הקבוע בחוק התקציב,

שמכוחו משולמת אותה הבטחת הכנסה – אינו יכול להיכלל בחוקי תקציב עתידיים החל מחוק

התקציב של 2011. השופט אדמונד לוי סבר בדעת מיעוט כי יש לדחות את העתירה.

מדובר באחד התיקים שעניינם נידון בבג"ץ לאורך שנים רבות.

העתירה הוגשה עוד בשנת 2000 על-ידי ארנן יקותיאלי.

בעתירה נטען כי אברכים הלומדים בכולל זכאים לתשלום גימלת הבטחת הכנסת מינימום מכוח סעיף

בחוק התקציב, ואילו לעומתם, סטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה או על-תיכונית, וגם

תלמידים במוסדות דת ותלמידים בישיבה ובמוסד תורני, אינם זכאים לתשלום זה.

הנשיאה קבעה כי ביסוד אותו סעיף בחוק עומדת תכלית כלכלית וכי "אין להבחין בין אברכים לבין

סטודנטים הלומדים במוסדות השונים". בית המשפט ביסס הכרעתו בין היתר על העובדה שחוק

הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו, שוללים באופן מפורש גמלת הבטחת הכנסת מינימום

מסטודנטים ומתלמידים בישיבה.

.

מבחן הדמוקרטיה מול קומבינות הקואלציה המלוכלות מתחיל ע כ ש י ו.

נראה אותם.

נראה אותנו ברגע האמת.

נקודת מפנה.  זו יכולה להיות נקודת מפנה אמיתית.

ברור וצלול

.

.

"לעולם לא אשלול את זכות העם היהודי על ארץ ישראל", כך אמר  ביום רביעי יו"ר הרשות הפלסטינית

מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בפגישה בוושינגטון עם כ-30 מנהיגי הקהילה היהודית, חוקרים ואנשי הממשל

הקודם במרכז דניאל אברהם לשלום במזרח התיכון.

ברור וצלול מזה אי אפשר לבקש.

.

כל כל הרבה שנים הוא על השמשה האחורית….

למה זרקו אותי ומה אני לא

.

יש עלבונות ויש עלבונות.

כשבעירוני ד' לא הסכימו שאני אשאר איתם עוד שנה –  מי שאמר שהעובדה שפעם לא ידעו מה היא

הפרעת קשב גרמה לדורות שלמים לגדול ולהתבגר עם רמות תסכולים וקשיים שהדעת לא סובלת, צדק –

נעלבתי, בטח נעלבתי. מבחינתי נורא השתדלתי ובשטח חוץ מאמא שלי שנלחמה עלי באמת והביאה

אותי לאבחון שקבע כמה בדיוק, במספרים, שווה המוח שלי –  לאף אחד לא היה איכפת כנראה מנערה

צעירה אחת, בלונדינית, חכמה אש ורגישה כאילו היא הסבא של הסביון, והחיים? החיים הם הוריקן.

נעלבתי גם כשקבלתי תפקיד של חיילת גימל בהצגת סוף שנה ח' למרות שהבנתי שזה כנראה קרה בגלל

טראומת ההצגה ההיא בכיתה ה'.

בכלל במקצוע שלי נעלבים כל הזמן, גם אם לא רוצים.

כל אודישן שהתשובה היא לא, כל בקורת שמהללת בקטן ולא בענק, כל טוקבק ועניין.

נעלבתי כששברו לי את הלב. נעלבתי כשהבנתי שאני מבוגרת מדי לתפקיד. כשמישהו צעק לי  ברמזור

בואינה, מה זה הייתי הרוס עליך כשהיית צעירה. כשגבר התייחס אליך, או נגע בך, באופן שהעליב, אבל

רק בשנים שעכשיו אנחנו לומדות שאסור.

כששובינזם או התנשאות או גזענות או דעות קדומות או ערלות לב מוחצים לך את הלב ואת נעלבת.

מין מילה קטנה וחמוצה כל כל. עלבון.

.

עם רוב העלבונות הקטנטנים האלה למדתי לחיות. כמו שכולם לומדים.

חמוץ. צובט. נשאר עוד קצת או נעלם מיד וזהו.

את הגדולים שחרטו וחרצו חריצים אפשר לנצל היטב בפעם/פעמיים בשבוע, חמישים דקות מה-זה-אומר

ו-איך-זה-השפיע-עליך-ומה-למדת-מזה. ועל אלה שלא הלכו לשום מקום אפשר כ מ ו ב ן לכתוב בבלוג :)

.

שלום. לי קוראים רחלי וסילקו אותי מהתנועה.

כן כן.

כיתה ח'. חוג "דפנה" "מחנות עולים" סניף….לא לא סניף…לא זוכרת איך קוראים לזה…..אה נזכרתי,

קן. קראים לזה קן "רמת החי'ל".

כמו דודי אח'שלי הגדול הצטרפתי לתנועה. כמו דורון בן דוד שלי מהבית ממול.

כמו כל הילדים ברחוב, רוב הילדים בכיתה, בשכונה.

חולצה כחולה והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים,

חולצה כחולה, והיא עולה ……

חולצה כחולה ושרוך כחול גם – היום הם מובדלים בשבעה כפתורים לבנים, לא בצבע השרוך –

שרוך אדום זה הנוער העובד, שרוך לבן הם שמוצניקים אמא אומרת, השומר הצעיר, ועל החאקים ההם

בכלל לא מדברים. יאק. הצופים. סנובים.

מכיתה ד'. פעמיים בשבוע, פעולה. אש לילה. מסדר.

הליכה עם כ ו ל ם מהרחוב, מכל הגילאיים, השכונה מתכוננת למה שהיום נקראת ככר פקין, בגלל כל

הפועלים הסינים הרובצים בה, מחכים לעבודה בלירה – הסוציאליזם בשיאו כבר אמרנו.

יש מדריך. יש ועדת חוג. יש טיולים. פגישות. פעולות. גאוות יחידה ממשית. זקיפות גו,

והליכה משותפת בחזרה הבייתה. כולם מהשכונה.

חבורות חבורות, ציחקוקים וקינטורים, בנים בנות, וחצי מנה פלאפל ק ב ו ע  בקיוסק של שלמה.

שלמה עם השפם, הפלאפל שהיה הכי, אבל ממש הכי וארטיקים במקרר שאסור לפתוח לבד.

וסוכריות מחליפות צבעים גם.

אז חמש שנים בתנועה.

מחנות. אוהלים. משחות שיניים. פעילויות, שירים, כל מה שתנועה יודעת להיות….

ואז הגיע  הקיץ ועוד רגע, ממש, אנחנו מסיימים כיתה ח' ועולים לתיכון – כן, זה שהזכרתי בהתחלה –

ואני צריכה סנדלים. אלה משנה שעברה קטנים ואמא דוחה ודוחה ואני כבר לחוצה וגם לא ממש מבינה

עניינים שהיום אני כן, על מיתון ובתי חרושת שנסגרים ואחריות הורית, ורוצה כבר את הסנדלים שלי.

אימי הטובה, אחר הצהרים של הצגת סוף שנה, ממש ממש ברגע האחרון נסענו לקנות סנדלים.

לבנים. יפים. מ ו ש ל מ י ם.

את השורות שלי לא בלבלתי הפעם, הצגת סיום כיתה ח' וטכס הפרידה מבית הספר עברו נפלא.

התרגשות מהולה בעצב, סערת העתיד נמהלת בהבנה שמה שהיה כבר לא יהיה,

בדיוק כמו שצריך.

ארבעה מים מאוחר יותר, בפעולה הראשונה אחרי ההצגה הוחלט להעמיד אותי מול ועדת חוג.

הסנדלים שלי היו על עקבים. אני בוגדת בערכי התנועה. אני הופכת סלונית.

דין התנועה, החוג, חברי הטובים בעולם, בני הכיתה שלי, החוג: גירוש.

.

אני לא באמת זוכרת הרבה מהאחר כך.

אבל אני זוכרת עלבון צורב. כל כך נעלבתי. כל כך הרגשתי שלא מגיע לי הנידוי הזה.

אלה היו הסנדלים הכי הכי יפים שהיו לי אי פעם ואני לא סלונית!

ולא יעזור לכם.
.

אהל הדוד תום – הזמנה להצגה

.

.

אירוע של פעם בשנה בואו להתרגש יחד מסיפורו של הדוד תום.

ההצגה המרגשת מתארת בסגנון כובש לב את ספור תלאותיו של עבד ירא שמיים שסבל ייסורים על לא

עוול בכפו. הסיפור עמד במרכזה של סערה שהובילה למלחמת אזרחים מרה בארצות הברית.

כבכל שנה חוזרים ילדי בית ספר וולדורף בכפר הירוק – כיתה ח' – לרגש אתכם עם ההצגה השנתית

שלהם והפעם אוהל הדוד תום.

המשחק, התפאורה, התלבושות ומוסיקת הנשמה מהמאה ה-19 לא ישאירו אתכם אדישים.

ההצגות מתקיימות בשבוע הקרוב!!!

רביעי 12.5.2010 (בשעה 7 בערב)

חמישי 13.5.2010 (בשעה 7 בערב)

ושישי 14.5.2010 (10 בבוקר)

מחיר כרטיס 20 ש"ח בלבד

רכישת כרטיסים מוקדמת במייל yael@yesod.co.il

או בערב המופע באשכול הפיס, רח' העבודה רמת השרון.

בכבוד רב: חלי/ אמא של איה / ראש מחלקת איפור / בלי פרוטקציה. נשבעת.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פרידה ממורה אהובה. מכתב לשר החינוך. אל תשכחי לחזור. געגועים לכף יד.

קומזיץ, זכרונות והתלבטות אקולוגית

.

.

אני אוהבת מדורות. מאד.

תקראו לזה מדורה, קומזיץ, לא אכפת לי. ממש לא.

כל זמן שיש עצים שהתערמו לקונוס בוער אני מאושרת. ממש.

להבות אש מרגשות אותי, מרגיעות.

קצת קרטושקס ובצלים, יין, בירה, הכל הולך על החול שנכנס לאצבעות הרגלים, האוזניים ומעמקי

השיער, בהיה אל האש, התעצמותה מגזע עץ חדש שנזרק לחתוכה, נסיונות לחלץ גושי פחם מתוך

תקווה שנשאר אמז לתפוח אדמה שהיה, ושלא נדבר על הלשון הכוויה והאיח שנצמד לימים.

פעם קבלתי ממי-שהיה-והיום-לא-להאמין מתנת אהבה ויומולדת, קומזיץ ענק. מי שאוהב, יודע.

חברים טובים טובים, מוסיקה, אוכל משובח – של קומזיצים כמובן, אלכוהול בשפע וקרשים.

מי צריך יותר.אחרי הבלונים שהפריחו לי על הגג, והפינבול משין זו הייתה אחת ממתנות היומולדת

הטובות בחיי, ספוגה בעשן ואהבה.

.

ברחוב שלנו, רחוב ילדותי שאני מספרת עליו הרבה כי  שם אבא, אמא,  עץ המנגו וכל ילדותי כולה,

ברחוב שלנו, הבערנו מדורה אחת לכולם. ארבע עשר בתים דו משפחתיים. עשרים ושמונה משפחות.

בממוצע שנים וחצי ילדים. כמה סבים סבתות. בערך מאה, מאה וקצת אנשים, נשים, ילדים וטף היו

אוספים קרשים במשך כמה ימים לפני, מאחסנים איש איש חצרו, בערב לג בעומר – בלי קשר לכמה

שנים ההורים שלי חגגו למחרת – היינו צועדים למגרש הגדול – עשר דקות הליכה, אולי פחות –

היום יושבת עליו בחזקת עולם ישיבה מלאת אברכים – קרשים, סלי אוכל, תפוחי אדמה מושחלים על

חוט ברזל – בשול מוקדם? בוז – גם בצלים. פיתות מהמאפיה – היום הבנין של קשת יושב על המגרש

ההוא – חומוס, טחינה, חמוצים, בקבוקי שתיה כתומים, מיץ פטל בבקבוקים ו ה ת ר ג ש ו ת.

הרבה מהכל היה שם.

את היטלר/ נאצר/ אייכמן או מי שלא היה הצורר השנתי הכנו לפני הדלקת האש.

האבות על האש, הילדים על הצורר והאמהות אני לא צריכה לספר על הן היו ממונות. מאז ומתמיד.

ככה זה היה. והאש הוצתה על ידי אבות עם צווארונים כחולים, ואמהות בתסרוקות ספרי, הנוער

התגודד כמו שנוער מתגודד מאז ומתמיד ואנחנו, אני, פשוט הייתי מאושרת.

.

אני תמיד מאושרת, ושקטה בלב ובנפש בשעות שאני יושבת מהופנטת מול הלהבות. תמיד.

.

מאז  שזאתי-העונה-בשתי-מילים-מ כ ס י מ ו ם-לא-חשוב-מה-שאלתם נולדה, או בעצם מאז שהייתה

בת שנתיים אני שוב יושבת מול הלהבות באופן קבוע. שלושתינו במגרש ליד הבית, עם הגן שלה, על כל

ששת ילדיו, בגנים הגדולים ובבית הספר כמובן. רשימת תפוצה מחולקת עם משימות חומוס/מרשמלו,

הורים עם כסאות מתקפלים, בקבוקי יין ומחשבים ניידים – במו עיני ראיתי -מתקבצים מול המדורה

הכיתתית לארבע שעות של גאווה טווסית ושמחה על הענקת זכרון טוב לילד שלך ומינגלינג כפוי, לא

תמיד רע. לפעמים מרוויחים חברים ממש מתוך "ההורים בכיתה" בדיוק כמו הילדים עצמם.

בשנה שעברה כבר הנחנו אותם, את האוכל, השתיה – בלי אלכוהול מיינד יו – העצים, והנוער עצמו,

במגרש הרגיל, קבענו איתם שיצלצלו כשירצו הבייתה והתפזרנו.

והשנה?

השנה תהיה התלבטות בין מה שרוצים ומה שצריך.

בין העכשיו לאחרכך. בין היום לעתיד.

בין ל'ג בעומר זה החג הכי  ובין הבנה לכמה, כמה הבערת אלפי, עשרות אלפי מדורות בערב אחד

מזהמת את האוויר. ממש. חד משמעית.

.

לדרוש ממליון ילדים לוותר על מדורות ל'ג בעומר זה דבר בלתי אפשרי, זה ברור.

אבל אולי אפשר לחזור לימים המשותפים יותר.

כל כמה כיתות יתאחדו למדורה אחת, גדולה ככל שתהיה, פזרנית בעצים, אוכל וחומרי בעירה,

עדיין תהיה חסכונית באנרגיה, בזבוז וזיהום אוויר וגם, ככה מהצד, תחושת הקהילה תרוויח .

מה רע?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עכשיו אני צריכה למצוא לי קהילה.

למדורה המשותפת של החטיבה בבית ספר "אורים" כבר אין לי כניסה.

לא משנה כמה אני אוהבת קרטושקס, ואש.

.

10 דברים שאפשר לעשות למען כדור הארץ בלי להרגיש קדוש

.

.

פוסט שכבר פורסם א ב ל לכבוד יום כדור הארץ אני מפרסמת אותו שוב.

.

מה כבר אפשר לספר, להגיד, לחדש ולבקש שלא קראנו עשרות, מאות, אלפי פעמים במוספי סוף שבוע,

כתבות ברשת ותוכניות טלוויזיה? אז זהו, שכלום.

הכל ידוע, ובכל זאת, כמעט כלום לא נעשה.

בעיסוק במיחזור או שמירה על חסכון באנרגיה ונסיון לדאוג מעט לעתיד  הכדור המתחמם הזה

מצטרפת לעתים, במיוחד למי שרק מתחיל "להתעסק" במיחזור וחסכון וכו',  תחושת קטנוניות

מסויימת. הפעולות הן כל כך קטנות, יומיומיות שהתחושה היא: מה כבר משנה בקבוק פלסטי אחד?

עתון  שבת אחד המושלך לפח עם האשפה ולא נשמר להגיע למתקני האיסוף?  כמה פיסות נייר כאן,

בקבוק שמפו אחד שנזרק לפח הרגיל, ביג דיל –

מה זה כבר משנה?

אז זהו. שמשנה.

לטווח הארוך זה מאד משנה. לעתיד שלהם זה הכי משנה.

צריך רק להחליט שרוצים,ואז לזכור ולהתרגל. זה הכל. להתרגל.

אין צורך להיות קדוש מעונה, ללכת עם בגדים ממוחזרים, לקנות  מחברות מבאסות את הילדים כי זה

נייר ממוחזר והם רוצים קוליות, או ללכת לקניות ולא להשתמש באף שקית ניילון חלילה וכו'.

אם זו  תהיה ה'דרישה', הרי לא יקרה כלום – אבל צריך להתחיל בנקודה מסויימת – קטנה ככל שתהיה

ואתם, רק אתם אחראים על נקודת הזינוק שלכם:

עשר דוגמאות קטנות, יומיומיות שיכולות להוות התחלה מצויינת –

1. להתקמצן בשמוש שקיות ניילון – לא לכל מילקי ( דוגמא פרודיינית משהו )  מגיעה שקית ניפרדת,

אבל הזמן המגוחך באורכו שלוקח לשקית ניילון  להתכלות  – 700 שנה. כן! שבע מאות שנה עד שאין

באדמה זכר לפסולת ה נפט הצבעונית הזו, בהחלט מצדיק את המאמץ הלא גדול הזה.

וזה, שבקישור, פתרון קל ויעיל ומוצלח מאד –

וגבירתי מאד מעוניינת, תודה, אמרתי לקופאית בשופרסל

וגם זה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/890459.html

2. למחזר בקבוקים וניירות – להשמיש בבית שני פחים או ארגזים מקרטון  ולשים בתוכם בקבוקי

משקה, שמפו, סבון כלים וכו. לא לסגור את הפקקים –  בקבוק סגור מייצר איזה גז מסוכן. לארגז

השני להשליך עיתונים, פרסומות זבל מתיבת הדואר, פתקאות, תזכורת, מעטפות של חשבונות,

מחברות ישנות…כשמתחיל להתמלא להגיע לארגזי מחזור ולהניח בתוכם.

3. לעלות במעלה / שתיים את טמפרטורת המזגן – בהרגשה שלנו אין שום  הבדל, והחסכון באנרגיה,

על פי כל מחקר וסקר אפשרי,ענק.  בחורף, אותו דבר, הפוך. מעלה שתיים  פחות – לא קופאים מזה

וההבדל והחיסכון משמעותיים מאד, מספרים  מביני דבר.

4. לחתוך שמוש במייבש כביסה ומדיח. אין צורך להגזים וללבוש חולצות המרגישות כקרטון או

מגבות נוקשות כנייר זכוכית, אבל, מגבות  מטבח, מצעים, מפות לא חייבים להתייבש במייבש כביסה –

אפשר על החבל, ואם מתעקשים, כשהכביסה כמעט יבשה, כמה דקות  במייבש.

את הכיור אפשר למלא בבוקר במים עם סבון כלים ומעט חומץ ואם מדובר במעט אנשים, מעט כלים,

אפשר להניח אותם בכיור למשך כל היום ובסופו לשטוף אותם. הכלים נקיים לגמרי, שטיפה קלה וזהו.

חסכון  ב:חומרי ניקוי, מים וחשמ. גם זה שחמם את המים.

באופן כללי חומץ, סבון פשוט ומים חמים מהווים חומר ניקוי מפתיע בטיבו כמעט לכל עבודות הנקיון

הנדרשות. משטיפת רצפות, הברקת חלונות עם חומץ מעורב במים –  מי אמר סבתא או דב יוסף ולא

קבל – ועד חומץ כמחליף מרכך כביסה. נוסה בהצלחה יתרה.

ואם חייבים, אזמשתמשים בחומרי נקיון אקולוגיים. יקרים יותר בכמה שקלים, אבל זו  תרומה אמיתית,

ממשית, 6-8 שקלים לקופת החסכון המוסרית.

5. טלוויזיה, מחשב, מערכת, מזגן וכל מה שניתן עדיף לסגור ממש בסוף היום.  לא רק את המסך,

לא רק בסטנד בי. מבאס, פחות נוח,  די מעצבן בבוקר או כשרוצים להשתמש שוב, אבל מוכח שהחסכון

באנרגיה המצטבר מהשטויות הקטנות האלה, הוא עצום.

אפשר להתקין מחבר ארוך עם מתג  אחד להרבה כלים, יותר פשוט לכיבוי. לכבות את האור כשיוצאים

מהחדר – כמה בנאלי, ככה נכון –  אפילו לעשר דקות. לא כי לאבא שלך אין מניות בחברת חשמל אלא

כי החסכון שווה את המאמץ. א נ ר ג י ה.

6. לשוטט בחנויות יד שניה. כל ספר שקנית שם, גם חסך כסף וגם הציל חצי עץ באיזה יער גשם.

לילדים במיוחד, חנויות יד שניה הן אוצר גדול. ארבע ציפורים בחנות אחת…

7. לעלות בסוף הקיץ לגג ולנקות היטב את הקולטים של דוד השמש.

8. להחליף חלק מהנורות לנורות אנרגיה חסכוניות.

לא חייבים את כולן,  בטח לא במקומות הדורשים הקפדה ואור מעוצב ונעים, אבל בכל בית יש מקומות

פחות מסוגננים. בתוך ארונות, מרפסות, אור קריאה. המקומות שלא מפריע. האור שלהן היום פחות

'לבן' מבעבר ויש למצוא נורות חסכוניות ו"צהובות" לגמרי.

והחסכון האנרגתי  וכמובן גם הכספי…..

9. לחתום על כל עצומה ירוקה / אקולוגית / מיחזורית המגיעה אליכם.להאמין שאפשר לשנות.

10. להכנס ללינק הזה – הוא בריטי :), קטנוני ומשעשע –

http://www.recyclethis.co.uk/ – איך אני יכול למחזר את….

לצחוק הרבה מהטרוף וההגזמה, ובכל זאת לישם משהו.

פשוט לא?

קצת מטיף ודידקטי, אבל אי אפשר לקשט את המציאות הזו במילים  יפות.

צריך להבין שזה מה שיש ואנחנו ב א מ ת חייבים להתחיל,

כל אחד, בקטן, בבית שלו, בחשבון נפש האישי שלו, חייב להתחיל  להזיז את העניין הזה כי במקום הזה…

במדינה שלנו, כמו בכל דבר, יתחילו לעשות משהו דקה א ח ר י הרגע האחרון.

ועכשיו זה לא רק על 'המדינה'.

הפעם זה לא רק העתיד שלנו, זה בעיקר העתיד שלהם.

אנחנו כבר לא קוטפים פרחי בר :) וזה באמת סימן שזה אפשרי. שאפשר לשנות הרגלים ודרך חיים.

והדברים באמת פשוטים. קטנים. שיגרתיים ויומיומיים –

לא על חשבון הנוחות של החיים המודרניים, בעצם קצת, אבל ממש קצת,

זה לא עולה כסף,  נותן הרגשה אישית טובה של תרומה ושופתפות, ודורש רק להתרגל.

לזכור ולהתרגל לבצע את הפעולות הקטנות האלה.

פשוט, לא?

.

והיום, ה22 באפריל 2010 חלה שעת כדור הארץ 2010. לזכור ולהצטרף. הוא שלנו הכדור הזה .

.

שלום לגבר הקטןקטןקטן בטויוטה מס 47-020-36

 

 בעיני, אתה התגלמות הישראלי המכוער. המאצ'ו עם האוטו הגדולגדולגדול והפלאפון.

 

 

 

 

 

 

 

 

העובדה שהצלחתי, אשה, בלונדינית, בגולף לא-מי-יודע- מה-חדשה להכנס לפניך לנתיב השמאלי

בנתיבי איילון הבוקר הייתה קשה מדי לאגו שלך חמודי?

אתה עדיין צריך הוכחה של מי הכי גדול?

מי הכי חזק? מי הילד הכי הכי בכיתה של החיים?

אז מה עושים במקום למשוך בצמה מתוקי?

י ו פ י. נ כ ו ן.

עוקפים משמאל. אז מה אם אין נתיב נוסף משמאל?

בשביל מה קנית רכב כל כך גדול, לא בשביל שנדע שיש לך רכב כל כך גדול?

בטח בשביל זה.

יופי. הצלחת גבר. אנחנו יודעים שיש לך אוטו ממש, אבל ממש גדול וגם שאתה לא פראייר.

אבל לך לא מספיק שרואים נכון? אתה צריך להוכיח.

רוצה שנספר ל כ ו ל ם מה עשית היום בבוקר כדי להוכיח איזה גבר אתה?

נספר עכשיו איך אתה מתנהג על הכביש, וכשנדע איך קוראים לך, גם את זה נספר.

אז הנה מה שיש-לי-אוטו-מ'זה-גדול חשב כנראה אחרי שהעזתי להכנס לפניו לנתיב השמאלי –

– אז מה אם היא נוסעת בנתיב השמאלי והדרך היחידה לעקוף זה לרדת על השוליים, אז מה?

  אז מה אם היא לא ציפתה – כי ביננו, מי מצפה – שיופיע רכב פ ת א ו ם משמאל –

  היא בנתיב השמאלי ביותר, כן? – יחתוך אותה וימשיך בנהיגה כאילו כלום, אז מה?

– אז מה אם זה סוג של נס שהיא הצליחה לא להכנס בך?

– אז מה אם זה נגמר בדרך נס לא בתאונה רבת מכוניות ונפגעים?

– אז מה אם צפצפתי לך כשעמדנו אחד ליד השני בפקק ומהבהלה שאגלה את הגודל האמיתי

  של נשמתך הקטנונית, חסרת בטחון וגבריות, לא העזת להביט אלי?

  אז מה?

  את האמת אתה בטח יודע,

  ועל התלונה שנגשתי במשטרה בטח תדע בימים הקרובים יקירי בעל רכב מספר 47-020-36

 

  קטןקטןקטןקטןקטן

 

נודניקית

 

 

ככה ניראת הערימה הבוקר

ילקוטים, תרמילים, תיקי צד

     

 

מחברות, עפרונות, סרגלים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה הם כבר צריכים בשביל לשמוח, ללמוד, לגדול ולנסות להחלץ?

מחברת, עפרון ועדיף גם ילקוט.

בובות, צעצועים ובגדים זה כבר מותרות ממש.

ילדי הפזורה הבדווית, ילדים שקופים. ילדי הפליטים מאריתריאה נשכחים לא פחות.

 

האוטו הגדול יגיע ביום שישי מוקדם בבוקר ולא ברביעי כפי שתכננו.

יותר טוב.

יש עוד שלושה ימים להסתכל סביב, לראות כמה הרבה אנחנו צוברים וכמה בעצם מיותר.

לא צריך לקבוע כלום.

צריך לשאול ב"כתבו אלי" מצד ימין למעלה לאן להביא, לקבל כתובת ופשוט להגיע ולהניח.

                נודניקית, כבר אמרתי.

 

 

ג'ינג'ית אחת צלצלה ואמרה, תקני בחמש מאות ש'ח ואל תשכחי חשבונית. תראו מה אפשר לקנות בחמש מאות שח:
5 ילקוטים (משנה שעברה)
10 מחשבונים
10 יחידות סרגלים ומד זוית
10 חבילות של עשר מחברות
15 זוגות מספרים
5 יחידות של חמישה מחדדים 
5 יחידות של חמישה מחקים
10 חבילות טושים
10 חבילות של מדבקות למחברות
10 חבילות צבעי פסטל
20 יומני שנה 
ו…2 גלובוסים מתנפחים. כשלשם ולמותג אין משמעות.

 

עד שישי בבוקר :)
 

 

 

ארונות הם מקום פרטי וגל אוחובסקי גם

.

14 דצמבר 1014

זה פוסט שפרסמתי כשאוחובסקי הצביע בלי לנקוב בשמה של רביץ,

עברו לא מעט שנים,

וגל בשלו, בטור שלו מאתמול דוחק על סף שיימינג חבר כנסת לצאת מהארון.

.

3 אוגוסט 2010:

זה פוסט שפרסמתי לפני כשנה וחצי,

כשגל אוחובסקי הוציא ככל האפשר בלי לנקוט בשם המלא דמות ידועה מהארון –

כך כתבתי אז – היום, אוגוסט 2010 אפשר לכתוב שהכוונה הייתה ליודית רביץ.

הוא כעס עליה, על העובדה שהרבה אנשים יודעים שהיא לסבית והיא בוחרת לא להחשף ככזו.

לפחות לא בראיונות לתקשורת ובדמותה הציבורית.

הפעם – ולא על ידי אוחובסקי אלא על ידי חברי קהילה אחרים –

בעקבות הרצח הנתעב בבר נוער והעצרת נלקח צעד אחד קדימה באאוטינג שנעשה.

הפעם כבר נאמרו שמות במפורש.

וגם כאן כבר אפשר היום – אוגוסט 2010 – לכתוב שהוא התכוון לפוליקר.

והשבוע, לאחר עצרת השנה לרצח ההוא, הוא מכה שנית.

אאוטינג הוא דבר מכוער לא פחות מהומופוביה.

גם בשעת צער ואבל ותדהמה אין לאיש זכות, מוסרית ומעשית לתבוע חזקה על חייו ופרטיותו

של האחר. של אף אחר. אנונימי, מפורסם, גבר, אישה. פשוט אין זכות.

ארונות הם מקומות פרטיים.

פקעה הסבלנותו, ככה הוא כותב.

נמאס לו שאנשים שמתראיינים משקרים.

ולכן במו מילותיו הוא קורע לגזרים חיים של אשה שלא חייבת לו כלום.

עשיתי google על שמו ושמה ומצאתי עשרות/מאות תגובות בפורומים, בבלוגים ובעצם איפה לא,

ששמה מוזכר בצמוד להעדפתה המינית.

ה י א לסבית? בחייאת, לא ידעתי

בטח שהיא דייקית מה לא ידעת?

מאות.

ואז מה אם העובדה הזו, שהיא מעדיפה לאהוב ולחלק את חייה עם אשה לא מזיזה דבר וחצי דבר

לי ולרובכם, אז מה? לה זה מזיז. היא בחרה לא לספר.

אולי היא פחדנית. אולי היא מגוננת על משפחתה. אולי היא מתביישת.

אין לי מושג למה. אבל ככה ה י א החליטה.

לא לספר לעולם על העדפותיה המיניות. לא לספר שהיא לסבית.

זכותה. זכותה המלאה, החוקית והמוסרית.

אאוטינג זה דבר מכוער. ולא אכפת לי אם אני מצטיירת צדקנית בגרוש.

זו פעולה אלימה –

מכוערת –

וחסרת כבוד –

כלפי מי שנעשה לו אבל בעיקר למי שבוחר להפעיל אותה.

היא משקרת כשהיא מתראיינת –

היא לא אומרת את האמת.

היא אולי לא אומרת שקר, אבל גם את האמת היא לא חושפת.

אלה הטענות נגדה.

wow – לא יתכן. לא יכול להיות. מרואיין לא אומר את האמת לעיתונאי?

מישהו מצייר את עצמו, את תכונותיו הטובות והרעות ואת חייו אחרת מהאמת?

האומנם?

השחקנית שנשבעת שזה האף המקורי שלה? הפוליטיקאי שמשפץ ספורי ילדות ? הזמרת

הסתובבת עם בחורים בני עשרים ועם דימוי המדונה האיכותית שלה, הגבר המעדיף ועושה

לוליטות בנות עשרים אבל מצטייר בראיונותיו כגבר איכותי הבז לגברים שמתנהגים בדיוק ככה,

השחקנית שנשבעת שסכין לא נגעה בחזה המפואר ואם היא תחליט לעשות ניתוח, היא לא

תתבייש ותספר, ואחר, שכל העולם חוץ מאשתו יודעים כמה ואיך הוא מתנהג כשהיא לא לצידו,

אלה המספרים על נישואים מתוקים מדבש, ואלה שמספרים כמה הגירושים שלהם יכולים להוות

מופת. ואלה שמספרים לעיתונאי איך הם חזרו לארץ כי הם התגעגעו וכאן הבית למרות ההצלחה

בחו'ל, אלה שיש להם ילדים לא חוקיים, אלה שחזק בסצנת הקינקיות והאסאנדאם, אלה שחוגגים

בפארטיות המוניות ואלה שנותנים באף רק בחדרי חדרים. אלה שמסתירים שהם חסרי השכלה

ורומזים שיש בידם תעודות – טוב, לא כולם נופלים בפח כמו אסתרינה –

או כותבים מוכשרים שחיים חיים כפולים, כולל אשה וילדים וכולם יודעים ואיש לא פוצה פה –

או אלה שמנופפים בחוסר ההשכלה שלהם כשבעצם ברור כמה הם כן – וכל אלה שמספרים רק את

מה שהם בוחרים לספר –

ואיתן? שאני מכירה ומחייכת אליו תמיד בשמחה גדולה כבר כל כך הרבה שנים, שבחר במשך

שנים ארוכות לשמור לעצמו את ענייניו הפרטיים למרות שגל, אוחובסקי, בן זוגו היה לגמרי בחוץ,

וכולם ידעו וכיבדו את רצונו – זה היה בסדר?

אין מרואיין שלא צובע את עצמו ואת חייו בצבעים כשהוא מתראיין.

חלק בדעה צלולה וקור רוח, עם עצות ומדיניות מכוונת של אנשי מקצוע –

ראובן אדלר, ארד, רני רהב וכו' – אלה בדרך כלל או המאד מבוססים, פוליטיקאים, אנשי ציבור,

אנשי עסקים שבידיהם מרוכזים מוקדי כח עצומים והם דואגים לדימוי הפרטי שלהם כמו לעסקיהם –

ויש את הצעירים מאד – אלה הנבנים על ידי אנשים בתכנון מדוקדק. צעירים הבנויים כמעט רק

על דימוי ויחסי ציבור, טורי רכילות וסלבריטאות. כשהם מגיעים לראיון, הם מתודרכים ומדקלמים

באדיקות את הדברים שהוחלט עליהם מראש על ידי האנשים שמאחור, ויש את האחרים.

אלה שבאמצע, שמתראיינים כשצריך.

סרט חדש. תוכנית טלוויזיה. דיסק. קמפיין אופנה. יחסי ציבור הם חלק מהתהליך, אשת/ איש

יחסי הציבור נותן רשימת אפשרויות, נבחר העיתון/ים וזורמים –

בלי הרבה התכוננויות, בלי לעשות עניין גדול מדי – נפגשים ומדברים.

אבל תמיד קורה משהו. אתה ממציא קצת את עצמך מול העיתונאי/ת.

לא ברמת השקר. לא מתוך מניפולציות ותכנון ורצון ל'מכור' משהו לא קיים –

מה פתאום?

פשוט כי ככה.

ככה זה קורה.

כמעט כמו בבליינדייט –

הרצון שלך להיות מושך ומצויין ומעניין. שיבינו אותך, יאהבו אותך.

את/ה מנסה להיות במיטבך. בטח שמנסה. למה לא?

לעולם חייך ואת/ה תראו/תקראו באופן אטרקטיבי יותר במילים הכתובות מאשר בחיים האמיתיים,

או ההיפך כמובן, אם הרע מזלך ונפגשת עם עיתונאי/ת שלא נפל בקסמך.

פתח סוגריים: אני עושה טעות כשאני כותבת השבוע את הפוסט הזה?

עיתונאית אינטליגנטית (הנה, אני כבר מתחילה לעשות חיינאלאך) בדרכה אלי ממש מחר/מחרתיים –

סגור סוגריים. יסמין? חלי ליסמין…..חלי ליסמין….

למי חייבת "היא" – הזמרת האלמונית משהו?

למי היא חייבת משהו חוץ מלעצמה, משפחתה וחבריה?

אייל גרוס- ציטוט: "כשאמן לא מדבר כלל על חייו הפרטיים זה דבר אחד, אך כאשר כדי לקדם מכירות

הוא/היא מספרים על הילד שלהם אך לפתע כשעוברים לשאול על חיי האהבה הם לא אומרים אמת,

זה לא קצת בעייתי" –

לא להגיד זה לא להגיד שקר –

זכותך כמראיין לשאול מה שתרצה וזכותי כמרואיינת לענות על מה שאני רוצה –

ואני לא אפתח עכשיו דיון על מה קרה לגבולות המוסריים או הצהבהבים של העיתונות.

על מה זכותך לשאול כשאת/ה בא לראיין ועל מה לא.

"זה נכון שהיית בהריון בחודש רביעי כשהוא עזב את הבית ועשית הפלה?" –

נשבעת לכם שזו שאלה ששאל אותי עיתונאי שבועיים אחרי שנפרדנו. הוא ואני.

עיתונאי יקר,

מיקומך כמראיין וה'כוח' שאכן יש לך על המרואיין/ת שלך בזמן הנתון הזה הוא אכן רב.

אתה באמת יכול, אם תבחר, להיות קטנוני ונקמן ובעל אגו רגיש, להעלב מחוסר שיתוף הפעולה של

המרואיין/ת שלך, שבחוצפתו/ה מסרב/ת לענות על שאלות פולשניות מדי לטעמו, פרטיות מדי וכאלה

שהוא מאמין שלא מעניינך או מעניין קוראיך.

זכותו/ה. ונכון שאתה יכול לכעוס, להעלב ולהביע את דעתך עליו/ה –

לקחת 'את זה' באופן אישי.

אבל,

היי,

אדיוט/ית מי שלא זוכר כשהוא מדבר איתך, שכמה שלא תהיה אינטליגנט/תי ומקסים/ה ושופע/ת

אמפטיה, בסופן של השעות הארוכות שאתם מבלים ביחד, המילים והעובדות שסיפרו לך מתוך אשלית

האינטימיות והאמון הופכות לנחלת הכלל. ממש לנחלת הכלל, לא בכאילו –

אז אם מסרבים לענות על שאלה, אל תקח/י את זה אישית.

זה לא נגדך. זה בעדי.

וכן, בכוחך לכתוב כתבה טובה, רגישה מפרגנת או לגמור עלינו ברגע. נכון. so?

זה מחייב את המרואיין שלך לחשוף את עצמו ואת נשמתו ואת חייו?

למי? לך? לקוראיך?

מה פתאם?

קוראיך קונים מוצר. אומנות. שיר. ספר. סרט. בגד. ציור.

הם לא 'קונים' את מי שיצר אותם.

האמן לא שייך להם. יצירתו שייכת להם אחרי שקנו אותה.

"היא" בחרה לא לספר לעולם על העדפותה המיניות –

ובחרה כפי הנראה לא להשתייך ל'קהילה' –

לא לקחת תחת כנפיה או בתוך מצפונה את בני הנוער המתלבטים בבתיהם ומחפשים 'אמא' גדולה

או 'אבא' מוצלח שיראו להם שאפשר –

שאפשר לא לפחד ולא להתבייש ולחיות את חייך כרצונך –

היא לא רוצה את התפקיד הזה, תודה. היא חיה את חייה כרצונה –

ותראו מה יצא לה מזה –

היא לא רוצה להיות סמל. להוליך את המחנה. לשמש דוגמא ונחמה –

היא לא רוצה שכל- עם- ישראל ידע, למרות שגל כותב שכולם יודעים,

אז מה פתאום אאוטינג –

מי זה "כולם ידעו"?

מי הם הכולם?

אנחנו לא כולם.

אנחנו כמה אלפים קטנים שבוחשים ובוחשים כאילו אין אלוהים.

ובועז כהן – שכן יקר כותב את דעתו –

אני לא מכירה זמרת או שחקנית או בכלל, שספרה אי פעם   'איך היא אוהבת את זה' –

כי זה לא עניינכם. זה לא ענייננו איך מישהו אוהב להזדיין. ועם מי.

זה פשוט לא ענייננו.

ובניגוד לדעתו של אייל גרוס אני לא חושבת שהעניין כאן עמוק יותר.

שהשאלה האמיתי בעומקו של העניין היא היושר והדיגניטי של האומן מול האמת ביצירתו.

או שאלות של אתיקה בשקר ובהסתרה. בולשיט.

השאלה היחידה והברורה בקשר למילים של גל אוחובסקי היא האם רשאי מישהו לזלזל ולפרוץ את

חייו הפרטיים של אדם אחר – מפורסם ככל שיהיה.

ולדעתי החד משמעית התשובה היא לא.

יכול היה אוחובסקי או כל עיתונאי אחר להעז ולשאול שאלה ישירה:

יש שמועות שאת לסבית, האם הן נכונות, האם את לסבית?

ואז אם הייתה הגברת בוחרת להגיד: לא, אני לא –

אפשר היה לעורר עניין של שמועות מול תשובתה –

אבל להתנפל, לקרוע את מעטה חייו של אדם בלי לשאול לרשותו, ויותר מכך,

מתוך ידיעה ברורה והבנה שהוא לא מעוניין בחשיפה,

זה מעשה מכוער ואלים שאין עליו מחילה –

אף אדם לא חב לשום קהילה כלום.

כל אדם רשאי לחיות את חייו כרצונו –

כל זמן שהוא/היא לא פוגע/ת באף אחד –

ומי שבוחר לעשות אחרת הוא אדם אלים. גיי או לא גיי.


.

תוכנה של משרד הפנים "דלפה" לאינטרנט? דלפה?

 

אני מסתובבת ברשת ומגיעה לידיעה שאיזה מועמד מכוכב נולד, סליחה, לא עוקבת הקיץ בכלל,

"נחשף" כצעיר מהמינימום הנדרש כדי להשתתף בתחרות ופרש.

טוב, אני אדם חטטן כשזה מגיע לאינטרנט והמשכתי והגעתי דרך איזה קישור – מי זוכר איזה –

לבלוג ש"חשף" את תאריך הלידה האמיתי של הנער הזה. עוד לא שש עשרה…

אבל מה שפוצץ את מוחי והחזיר לי מיד את הג'ננה נגד החוק הביומטרי הוא המשפט הבא

המופיע כלאחר יד, אגב, כאילו זה דבר רגיל ויומיומי, בטכסט של הבלוגר החושף:

אתמול בלילה הגיעו אלי פרטים אישיים של עומר אדם מתוכנה של משרד הפנים שדלפה

לאינטרנט. בהתחלה החלטתי לא לעלות אבל בגלל שחלק מהאנשים לא מאמינים אז אני

מעלה לכאן את הפרטים שלו ובו תאריך הלידה המדוייק ממישהו שיש לו תוכנה מהאינטרנט

שמכילה פרטים על אנשים.

ברשותכם אכתוב תקציר כדי להאמין שזה מה שקראתי:

אני מעלה לכאן את תאריך הלידה המדוייק מתוכנה של משרד הפנים שדלפה לאינטרנט

ואז הוא גם צרף צילום מסך:

  

 
 
     

אני מבינה שצריך לחקור את שערוריית הזיוף בכוכב נולד. אולי עדיף לחקור קודם איך דלפה תוכנה

של משרד הפנים עם אלוהים יודע כמה פרטים על כולנו לאינטרנט?

מאיר שטרית?

משטרת ישראל?

משרד הפנים?

מישהו, יש  מישהו בבית?

 

דרוש כסא

 

 

כלומר כסאות.

אמיתיים. לא מטאפוריים, לא פוליטיים.

לפרוייקט שיתכן שיצליח, יתכן כמובן שלא.

כסאות עץ ישנים.

כל הצורות. כל הדגמים. שרפרפים גם.

בודדים. זוגות.

שבורים. דהויים. מעוכים. בלי מושב. עם מושב.

הכל הולך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מימין למעלה, משמאל לצילום/ איור שלי – "כתבו אלי". אשמח מאד ואודה אף יותר.

 

ותודה למי שכבר טרחו וכתבו ותרמו….

מציאות או אסקפיזם וקרטיב מנטה גם

האפשרות לקרוא בעיתון/ ברשת חדשות ולא לחטוף התקפת לב מעצבים או בהיה בחוסר אמונה

ממה אני קוראת הולכת ונעשית בלתי אפשרית. ברצינות.

– ישראל ביתנו שהציעה במליאה הקודמת את הצעת חוק הזוגיות ואף טרחה והעמידה אותה די

במרכז מערכת הבחירות שלה – מי אמר בוחרים לא-בטוח-יהודים-על-פי-ההלכה-יצביע הצביעה

היום נגד. הצעת החוק זכתה להתנגדות נמרצת דווקא מצד סיעת "ישראל ביתנו", וזאת על אף

  שזו חרטה על דגלה במערכת הבחירות האחרונה להעביר את החוק. זאת, על רקע ההסכמים

  הקואליציוניים בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, ובמסגרת פשרה שהושגה ביחד עם ש"ס.

–  אלי ישי שבשבוע האחרון מציץ פרצופו ה א מ י ת י מתחת למסווה האנחנו לא כל כך קיצוניים –

מי אמר עצומה ולא חתם – דורש לבטל את מצעד הגאווה בתל אביב ואם לא יבוטל, יש לערוך

אותו במתחם סגור, שהכניסה תותר אליו רק למי שלא לו 18. כמו כן, הם דורשים לאסור על

הצגת תכנים מיניים במצעד.

–  ההצעה להאריך את חופשת הלידה בשבועיים נדחתה בקריאה טרומית.

במליאה הקודמת הגיש הליכוד הצעה דומה. הפעם, שימו לב ל – תופים….לציפי חוטובלי –

יו"ר הועדה לקידום מעמד האישה, שוב: יו'ר הועדה לקידום מעמד האשה הצביעה היום נגד.

וגם, אורית נוקד, אחת מיוזמי החוק בכנסת הקודמת שהסבירה היום למה יש להתנגד לחוק.

אחרי הכל מעמדה כסגנית שר מחייב אותה להפוך לפוליטיקאית, לא?

–  ו…שר החוץ, אביגדור ליברמן, אמר אתמול בישיבת ועדת החוץ והביטחון כי למרות תחלופת

   הממשלות בישראל, "אין שום תחליף ליחסים שלנו עם ארצות הברית, אבל בנוסף – לא במקום

   – חשוב לפתח כיוונים נוספים". ליברמן הדגיש כי משרד החוץ לא יכול "להתעלם מיבשת שלמה

   כמו אפריקה. זה שנים לא היה שום מאמץ מדיני אמיתי ביבשת. אותו דבר בדרום אמריקה.

    אז ככה אביגדור, הרשה לי להציע לך, ממש כמו בפייסבוק –

    חברים שלדעתי יהיו לטעמך,

    כאלה שלדעתי יש בינכם דמיון, אהבות משותפות, קווי אופי דומים, חשיבה פוליטית קרובה משהו.

    רצון, שלא נגיד דרישה, לנאמנות טוטלית מצד אזרחים.

    לדעתי יכולה להתפתח ביניכם ידידות מופלאה:

הרפובליקה העממית של סין

וייטנאםטורקמניסטן –  לאוססוריהקובהקוריאה הצפונית

אריתריאהבורמה / מיאנמר

– וקצב אתם שואלים? ובכן,  הפרקליטות האשימה היום (רביעי) את נשיא המדינה לשעבר, כי הוא

  מבקש להיאחז בדליפת חומרי חקירה מתיק החקירה נגדו בעבירות המין. בתגובת הפרקליטות

  נמסר שקצב התבקש לסייע לפרקליטות לאתר את הגורם שהדליף את המידע, אולם נמנע מלמסור

  את התקליטור המקורי וכן את זהות המוסר לידי פרקליטיו. לפיכך, טוענת הפרקליטות, אין מנוס

  להגיע למסקנה שאין מדובר ברצון כן בחקר האמת ומציאת הגורם המדליף, אלא ניסיון נוסף לסכל

  או לעכב את משפטו הפלילי.

– ואחרון – אם אני אצליח להתאפק ולא להוסיף כל רגע עוד אייטם מלבב שקופץ לי מול העיניים –

בתגובה לדברי נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש בעניין אי מימוש צווי הריסת מבנים במאחזים,

 נמסר מוועד מתיישבי בנימין כי "מערכת המשפט מעדיפה להשתלח נגד המתיישבים היהודיים, ומגלה

 רפיסות ופחדנות מול הבנייה הבלתי חוקית הערבית. הגיע הזמן שהשופטת ביניש וחבריה יפעילו את

 סמכותם לאכיפת החוק נגד עשרות אלפי הבתים הבלתי חוקיים של הערבים במקום להתעמר

 בהתיישבות היהודית, החלוצית ביהודה ובשומרון" !!!!

 סימני הקריאה הם תוספת שלי. 

 

אם אני אמשיך לנסות לדלות פניני הליכים תקינים, יושרה, הגינות, חוסר גזענות ויתר דברים

פשוטים, הגיוניים, בסיסיים וכה נדירים, יש סיכוי סביר שמרוב יאוש יקרו כאן דברים מוזרים,

לכן אלך לי ללקק קרטיב מנטה של גלידות "פלדמן".

ואחרכך קרטיב דל קלוריות בטעם לימון ירוק או אשכולית אדומה.

בלי שאיש משלם לי אני מצהירה כאן ועכשיו שהגלידות והקרטיבים שלהם פשוט נפלאים לטעמי,

והתקווה שלי – אם יש כזו – לעבור את הקיץ הקרוב בשלום.

זה נכון שלא לקרוא עיתונים / רשת / טלוויזיה זה פתרון הגיוני יותר, אבל יש גבול.

 

הרוסה על גלידות. ה ר ו ס ה.

חם. העולם משתגע, או לפחות המדינה הזאת. חם.

 

 

נ.ב. האם אני האדם היחיד שכה מחבב קרטיב מנטה ולכן כל כך קשה למצוא אותו בקיוסקים וברשתות?

 

 

צרכנות אישית – פוסט מס'2

 

 

זה נכון שהחלטתי לכתוב פעם באיזה זמן, באופן קבוע – כך תכננתי, אבל מה לי ולתכנונים –

פוסט צרכנות אישית במקום רק לספר לכל מי שאני מכירה, ברחוב, ברמזור או במייל מה דעתי

על זה או על ההוא. בין כה אני הרי לא מצליחה שלא להגיד את דעתי אז הנה, שישי אחה'צ,

אחרי לילה לבן לגמרי, צח כשלג במיון איכילוב, אני נאחזת בחיים ובשטויות שלהם. 

לטוב ולרע. דברים.

דברים שהגיעו עם שליח, דברים שקבלתי בארועי יחצנות נדירים שאני נמצאת בדיוק במצב רוח

המתאים והולכת, דברים שקניתי, דברים שקנו לי, דברים שמצאתי, גיליתי, חיפשתי.

דברים שאכלתי, קראתי, השתמשתי.

דברים באופן כללי.

נ. ב. זה גם נכון שעברו כמעט שנתיים מאז שהחלטתי וכתבתי את הראשון.

אבל בכל זאת…מסורת זו מסורת.

 

****************************************

לנוער –

ספר – "אנה דארווין" – אודי טאוב – הוצאת "יסוד" – 62 ש"ח

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה ספר מקסים ואחר לבני גיל הביניים שקשה כל כך למצוא לו חומר קריאה – בקרוב פוסט – חוץ מיומני בנות ו/או בנים המדווחים על החנונים או המקובלות בכיתה, בדרך כלל מתורגמים מאמריקאית. זה גיל סבוך כי ספרי הקטנים כבר "תינוקיים" וספרי הפרוזה הרגילים עדיין "גדולים מדי" –

הסיפור הדמיוני מספר את סיפור חברות של קיץ קסום בין ג'ימס נער המגיע בקיץ למקום מגוריה

של אנה בעקבות עבודתו של אביו רסטורטור ציורי קיר עתיקים לבין אנה – בתו בת העשר של

דארווין, כן ההוא. האנגלי, החוקר. קיץ קסום של חברות, דמיון ו"שיחות על החיים" –

הספר הרבה יותר מקסים, קריא ובכלל מהתאור היבש הזה.

***************************************

לבנות / לבנים שקונים לבנות   

התכשיטים של הדס לוין בחנות המוזיאון בתל אביב וברמת אביב.    

זה לא קשור לזה שהיא חברה שלי, שכנה שלי, אמא של איתמר ויש לה מחר יומולדת.

זה קשור לזה שהיא תכשיטנית מופלאה והעבודות שלה פשוט ובאמת משמחות את הלב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

****************************************

לבנות

חנות רחוקה מעט, נפלאה הרבה – Baci

זה לא קורה הרבה. חנות בת כמעט שנתיים שגיליתי עכשיו דרך דנה ויסמין שהלבישו אותי כבר

כמה פעמים באופו מדוייק ומקצועי ויצירתי בענייני עבודה וגררו אותי לרשפון השבוע.

לרשפון בשביל ג'ינס?

ה ל ו…הגזמתן נעמדתי על רגליי האחוריות.

לא עזר לי, הן התעקשו. ובצדק –

ג'ינסים חסרי תקדים, בגדים מקסימים באופן כללי וחלק מהבגדים, כולל הג'ינס לא מחסל את דמי

המזונות שלי בויש אחד, כלומר, מחירים…לא מוטרפים.

סביר +. בכל זאת, רשפון – הכביש הראשי, אחרי הפרחים, מצד שמאל :)

 

 

 

 

 

 

 

 

 


****************************************

לבנות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא מדברת  מילה צרפתית אבל הרוסה על המוצרים שלהם. של לנקום. וזה קוראים לו  g'enifique – לא שאני מדברת/מבינה מילה בצרפתית –  והוא בכלל מציע כל מיני דברים ואני, כבר מזמן יודעת שאני ממשיכה להתבגר יום אחר יום אחר יום….אבל בכל זאת, לכי דעי. .. והוא חדש, מפתה ואני מתפתה בינתיים…:)

 

****************************************


לכלם

שתי חנויות ספרים. באחת עודפי ספרי אומנות, צילום, ארכיטקטורה וכו – עודפי סטימצקי

לדורותיו במחירים ממש, אבל ממש מצויינים –

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והשניה – ספרים בבזל – חיים הבעלים שלה עושה אותה מופלאה כזאת.

לדעתי הוא בוחר את ספריו אחד אחד. חנות עבודת יד של ממש.

יש בה ספרים רגילים, מקובלים, רבי מכר, יש בה "ספרים מחתרתיים" שיצאו לך דע בכמה מאות

בודדות של עותקים, יש בה ספרי ילדים מחו'ל שאין לי מושג איך הוא מביא ואיך עדיין העינים, גם שלו,

נוצצות כשהוא מראה אותם וספרים נפלאים שהולכים לאיבוד בחנויות הרשת הגדולות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

****************************************

לכולם –

תזכורת באי-מייל לתור בקופת חולים – הייתם מאמינים?

קבעתם תור לטיפול בקופת חולים?

פזיוטרפיה? אינהלציה? מה שלא יהיה?

שימו לב:

    חלי שלום רב,
   אנו מבקשים להזכירך כי ביום חמישי 07/05/2009 בשעה 09:40, נקבע לבקשתך ביקור
   במרפאת ת"א הורביץ פיז'. 
   אם אין באפשרותך להגיע לביקור המוזמן, נודה לך על ביטולו בטלפון: 03-7662121,
   כדי לאפשר ללקוחות אחרים להגיע מהר יותר לטיפול רפואי.
   נשמח לראותך במרפאתנו ובהזדמנות זו אנו מזכירים לך,
   להביא עימך את הכרטיס המגנטי. 
   שלך,
   צוות "שירותים און־ליין"

 

****************************************

ואחרון אחרון חביב לכולם ולגוף ולנפש ובכלל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

****************************************

 

היה כיף האמת.

בטח אוסיף עוד כמה בשעות הקרובות, הצטברו לא מעט להתפתעתי.

כאלה שאני מוצאת בשיטוטים, בחנויות, באינטרנט – אני מחפשת את הכדור מכין גלידה לבד –

כאלה שמגיעים עם שליחים, מחכים ליד הדלת, מתנות, מציאות, המלצות ומה לא.

אני מקווה לעמוד בדד ליין שלי

ולהגיע שוב תוך פחות משנתיים כי האמת? זה מ'זה כיף.

שבת ט ו ב ה.

 

שאלה קטנה וירוקה

 

 

 

לפתע גיליתי את שקיות החלב בסופר.

הן כנראה היו שם כל הזמן.

מה יותר ירוק?

או ליתר דיוק: מה פחות מזיק?

שקית הניילון העשויה מפסולת נפט וכו' או קרטון שהשמיד יערות?

 

 

 

 

ולמה לא מחזירים את בקבוקי הזכוכית?

האם תהליך הסטריליזציה יקר ומזהם אפילו יותר?

 

 

 

גם אני יכולה .

 

 

למה?

למה אני צריכה את הפוסט הילדותי הזה?

האמת, ממש לא צריכה. הוא מיותר, ואני בטח אתחרט ואמחוק אותו עד מחר.

אבל לפעמים, אני לא מצליחה להתאפק,

לפעמים זה באמת נמאס.

רכילות היא דבר מ כ ו ע ר ולהיות רכילאי זו בחירה מכוערת אפילו יותר. כבר כתבתי פעם.

 

ביום שישי האחרון במקומון תל אביבי מדור רכילות שאיני קוראת לעולם משום מה –

את היתר אני קוראת – בטח קוראת מה השאלה בכלל –

וכן אני מבינה את הפרדוקס  -את קוראת, את "מפרנסת" את אותם שאת יוצאת נגדם –

התפרסמה ידיעה קטנה ואווילית.

לא הטריד אותי. מקומון קטן, מי קורא…יעבור….

אבל בשבת – כמו שהבנתי אתמול בלילה – עלתה הידיעה לאתר nrg –

שזה עניין אחר כידוע, האינטרנט הזה.

או.קיי.

ככה כתוב – אני מעתיקה לכם – מה פתאום לינק, בחיים לא. 

יב"ז וחלי גולדנברג חשופות זו לזו

ליעל בר זוהר יש צ'ילבה חדשה-

על פי הצוות מבססת את מעמדה כדיווה הבלתי רשמית על הסט של חשופים
לא הכול מקסים באתר הצילומים של הטלנובלה "חשופים". מסתבר שכמה מהשחקנים ומאנשי 
הצוות ממש לא מרוצים מהצורה שחלי גולדנברג מתנהגת וטוענים שהיא לא נעימה בכלל, 
שוכחת שורות ושהיחסים בינה ובין הסטארית יעל בר זוהר ידעו ימים יפים יותר. 

– גולדנברג, מדברים ממדור רכילות צהבהב במיוחד.
 
"אני במצב רוח טוב, אל תקלקל לי".

– מאוחר מדי. יכול להיות שאת דיווה? 
"אני נחמדה מאוד, וכולם מסתדרים אתי". 

–  זה מה שאת חושבת. 
"זה ממש קשקוש גדול. אין לי מה להגיד לך על זה". 

 ואני מניח שאת ובר זוהר חברות הכי טובות. 
"באמת, זה כל כך מגוחך שאין לי מה להגיד על זה"

הוא צלצל ביום רביעי נדמה לי, לא בטוח….שיחה קצרצרה ממש.

לקח לי זמן להבין שהוא רכילאי. עניתי לפני שהבנתי שעניתי, ממש בלי לשים לב האמת,

וסגרתי במהירות את הטלפון. איה שאלה מי זה היה ואמרתי שאיזה עיתונאי ששאל משהו 

טפשי לגמרי –

– מה?

– סתם נו…כלום 

– אמא…

– למה אני מתנהגת לא יפה בחשופים?

– אבל אמא, את מתנהגת…..

– סתם מותק…זה ממש שטויות…הסברתי לו שזה קשקוש…

– אבל אמא….

– תגידי, אם יגידו שאת טיפשה, זה יהפוך אותך לטיפשה?

– לאאאא

– יפה, אם יגידו לך שאת….שוויצרית?

– בחיים לא

– יפה. אז אם את לא, אז שום דבר שאף אחד יגיד עליך לא יהפוך אותך לכזה נכון?

– אבל זה לעיתון אמא!

אממממ ….

הילדה צודקת? הילדה טועה?

האם העובדה שה…בחור הזה שבחר במתכוון להיות רכילאי, להתעסק בחיים ובשטויות של

אנשים אחרים – איכס איכס איכס – יכול להשפיע במ ש ה ו על החיים שלי? 

אחרי הכל הוא לא עיתונאי. זו לא כתבה. סתם כמה מילים קטנות באיזו פינה במקומון.

אבל עכשיו יש את הרשת.

ובאינטרנט זה ל ת מ י ד והרבה יותר קרוב ומול העינים מהעתון של שבת.

וכנראה שזה באמת ילדותי ומיותר לכתוב את הפוסט הזה,

ומעורר משהו סתם, בלי סיבה אמיתית,

אבל לפעמים,

לפעמים,

פתאום,

זה מרגיז. ממש מרגיז.

כשיש ידיעות על מה זו לבשה ואיפה זה נראה ועם מי,

עובדות הן עובדות. נראת כאן, זכותם לכתוב. אמרת את זה שם, שמעו, זכותם לכתוב.

מצלצל אליך מישהו ושואל משהו, ענית ברצינות, ביושר, הקשיבו לך…סבבה.

אבל ככה?

באיזו סבביות רכילאית דוחה שיכולה באופן תיאורטי להעמיד צל, ולו הקטן ביותר ביני ובין

אנשים שאני עובדת איתם, מחבבת? בחיים לא.

ועל כלום.

ולכן, לפעמים הפיוז קופץ ואני מחליטה לא לתת, לא תת לאטימות, אוויליות, קטנוניות,

ביאושי מילים מיותרות וזיבולי שקר מיותרים ושיקריים, ובעיקר קטנים, כמה קטנים,

לגעת לי בחיים, להכתים, אפילו בקטן.

אז ככה:

מכירה את "רשימות" אני בהחלט מכירה את המספרים של הבלוג שלי 

ולדעתי אני יכולה to fight back – 

היחסים שלי עם יעל בר זהר, האשה הצעירה והנחמדה הזו, הפרטנרית שלי בחלק לא מבוטל מימי 

העבודה שלי בחצי שנה האחרונה על הסט של "חשופים" טובים, נעימים ויעילים ואני מקווה שגם 

התוצאה על המסך הקטן מדי יום לא מביישת את העבודה הכי רצינית שאפשר לעשות בתנאים 

בהם נעשות הפקות מסוג וסדר גודל שכזה.
 

לומדת בעל פה ומגיעה לסט מ ו כ נ ה. תמיד. עם ריטלין, בטח עם ריטלין.  

 

ועל האחרון…..

 

זהו. עד כאן.

 

 

 נ. ב. שמעתי במסדרונות זמן תל אביב שליונתן יש – – –   – – -. 

        אני אפילו לא טורחת לקבל ממנו תגובה. למה זה טוב?

        הוא יכחיש? יגיד שזה שטויות? שיגיד.

        אני את שלי גם אומרת בכל מקרה. בדיוק כמוהו.

 

 

 

 נ.ב.ב. יותר חשוב. הרבה יותר חשוב. "עד החתונה" – עונה ראשונה חוזרת.
          לקראת תחילת צילומי עונה שניה -שידורים חוזרים החל מיום שישי הקרוב 22:40 "רשת"

 
 
    נ.ב.ב.ב – איזה כיף זה בלוג!!
 

סלקציה זה מגעיל

 

 

אתמול הלכנו להופעה הראשונה – והמצויינת – בסיבוב החדש לכבוד הדיסק החדש, ובכלל, של גלי.

באיזה שלב ישבתי עם הבת שלי, על הסקיני ג'ינס שלה, הצעיף המשובץ – הילדה בעניינים – כרוך

בקוליות משעשעת ועיניה, נוצצות מעייפות והתרגשות. אנחנו ב"צוותא", השעה כבר קצת אחרי אחת

עשרה ביום בית ספר אבל כידוע במשפחות מסויימות החיים-יותר-חשובים-מבית-ספר.

ישבנו, גלי שרה מעבר לדלת – היינו בהפסקת באסים קטנה לאוזניים רגישות במיוחד –  וחשבתי

איך הזמן עובר, כמה אני שמחה בשביל גלי, כמה הבת שלי מוצאת חן בעיני ועוד משפטים בנאליים

מסוגם. מול דלת הכניסה ל"צוותא" יש מועדון, לא יודעת מה שמו, מעולם לא הייתי בו ויתכן שאני מגלה

כאן בורות בליינית נוראית אבל זה מה יש. כבר היה אחרי אחת עשרה בלילה והמון קטן החל להצטופף

ליד חבלי הכניסה והאנשים העומדים לידם.

– גם יש שם הופעה אמא?

– לא מותק.

– אז למה הם עומדים שם?

– יש שם מועדון והם רוצים להכנס.

– מה יש שם? זה כמו המועדון שהייתה שם בת מצווה ל…..?

– בערך. יש שם מוסיקה וחושך ויין והם רוצים לפגוש אנשים, לרקוד ולשתות לבלות

– אז למה הם לא נכנסים?

– ……

– למה הם לא נכנסים אמא..? המקום בפנים מלא?

– …….

אמא של איה חושבת….אמא של איה לא רגילה לא למצוא מילים מהר מאד.

– אמא….?

– הם לא נכנסים כי צריך לקבל רשות להכנס…..

– למה? צריך לשלם קודם?

– לא מותק.

– אז למה?

– כי…..כי יש סלקציה..

אמא של איה לא מאמינה לטבעיות שהמילה הזו יוצאת לה מהפה ומיד חושבת ומקווה

שסבא- דב -סבא -של -איה -מצד- אבא- ומהצד- של- השואה לא יעלה בשיחה.

מה זה סלקציה?

אנחת רווחה אמהית

מיון וניפוי

– ???

– כשיש הרבה ממשהו וממיינים ומפרידים על פי קנה מידה מסויים…

– אז מה ממיינים כאן – היא צוחקת – אנשים?

– בערך….אני מהססת …..כאן מרשים או לא מרשים לאנשים שבתור להכנס למועדון

– מה זאת אומרת..?!

העינים שלה נפערו והזכירו לי שבעצם, מתחת לסקיני והקוליות היא באמת קטנה.

זאת אומרת שהאנשים בכניסה מחליטים מי נכנס ומי לא….

– לפי מה?

היא שואלת ואני שומעת מתח בקולה.

אמא של איה מנסה להגדיר לעצמה ולבתה את הבנתה בתהליך הזר לה והמכוער הזה.

לפי…אני לא ממש יודעת מה החוקים, אבל אני מתארת לעצמי שלפי הבגדים, הסגנון ומה

  שנראה לאלה שמחליטים קולי מספיק..

– ומי שאומרים לו לא?

– אז הוא לא יכול להכנס.

– לתמיד?

– לא חמודה. הם בעצם לא אומרים לא, הם אומרים כן ומכניסים את מי שמשום מה נראה להם

  מתאים להכנס, אז מי שלא מכניסים, מבין שזה לא..

– לתמיד?

– אולי מאוחר יותר יכניסו אותו ואולי ביום אחר ואולי בכלל לא.

– זה נורא מעליב.

– נכון.

– איכס! זה ממש מגעיל.

– גם נכון.

– אז למה הם באים לכאן בכלל האנשים האלה? ועוד אחרי שלא הכניסו אותם?
– …..

– זה מגעיל. אני פשוט לא הייתי מגיעה לכאן בחיים שלי וגם אומרת לכל מי שאני מכירה שלא יבוא!

– את צודקת איויה, זה באמת מגעיל ….

– קרה לך שלא נתנו לך להכנס אמא?

– ……

אמא של איה חושבת איך להסביר…

קרה לך?

– לא באמת חמודה…אבל אני לא מגיעה ככה ונעמדת בתור….וחוץ מזה אני הולכת למועדונים

  כאלה כבר ממש, ממש לעיתים נדירות מאד …

אמא נאנחת בנוסטלגיה לימים של מועדונים בכלל, וכאלה בלי סלקציה בפרט…

– למה?

– כי אני זקיינה, טוב לך?

– לא משנה, זה ממש מגעיל ומכוער מה שהם עושים!

– מסכימה איתך לגמרי.

– אבל אמא…היא חושבת בקול רם…אמא, למה אנשים ממשיכים לבוא בכל זאת…?

  אמא של איה חושבת עוד…..

מכירה את האחים מארקס?

– לא..

– טוב, הגיע זמן לעלות מדרגה בסרטים שאנחנו רואות….

  ואני מסבירה לה –   Groucho Marx 

 :"I would not join any club that would have someone like me for a member."

 ומתפתחת שיחה והיא מסכמת הילדה שלי:

– זה ממש מגעיל איך שהם מתנהגים וזה גם מה-זה-מטופש איך שהשחקן הזה חושב. 

להתר….גֵש? להתר…אוׁת?

 

 

אני צרכנית טלפון נייד לא גדולה.

אני לא אוהבת לדבר בו, בודאי לא שיחות אמיתיות.

אני צועקת ה ל ו כמעט כמו שצעקתי לאפרכסת כשסבתא שלי הייתה מצלצלת מאמריקה,

יש בו משהו לא יציב מבחינתי, רעוע מדי, פרוץ לעולם.

לעולם לא שיחות אמיתיות, רציניות. רק סידורים. איחורים. ילדה. בייביסיטר. אבא של ילדה.

גם את הנימוסים הנילווים אליו אני לא ממש מחבבת.

אבל השבוע הוא היה השיא.

הטלפון שלי ממש הצליח, טוב, כמעט הצליח, להעליב אותי.

ומעשה שהיה:

המוטורולה לא הצליח להטעין את עצמו.

חשבתי שאחרי חצי שנה בלי מכסה אחורי ותנאי חיים לא משהו אי אפשר להאשים אותו.

אני לא טובה בטיפול במכונות. מינימום הכרחי וזהו. בלי פינוקים וווקס.

הגעתי למוטורולה.

טפלו בנו, בו ובי באמת בפינוקים ושמחה – ותודה למוריס ויעל –  וחזרנו הבייתה בשלום.

הוא, עם גוף חדש וסים ישן ואני, שאצלי אי אפשר להחליף חלקים בכזו קלות, בדיוק כפי שעזבתי

אותו בבוקר, גוף לא מאד חדש, וסים עם הפרעת קשב, כמו תמיד.

אחרי יומיים שלושה הילדה שלי שמצווה לדבר בטלפון הנייד כמה שפחות, שאסור לה בכל תוקף

לדבר בלי הרמקול, שחשבון הנייד שלה מגיע בחודש עמוס ל 34 ש'ח שלחה לי s m s –

שזו באופן חד משמעי דרך בריאה יותר – למרות שדלותה וצמצומה מעוררים עצב ותהיה לגבי

מה צפוי לתקשורת והדיבור בין בני האדם בעתיד – להעביר ולתקשר אם חייבים.

עניתי לילדה גם ב s m s שכן. שאני אגיע בזמן כמובן ושאני נשיקות וחיבוקים.

וכאן נתקלתי בנסיון אסימובי.

החדש, האדמוני הזה, הוא באמת יפה תואר ומלא סקסאפיל ניסה לא רק לכתוב במקומי, שזה

ניחא, אלא ניסה להשלים כל מילה שאני כותבת –

דבר שאני מ ת ע ב ת, ממש מתעבת שאנשים מנסים לעשות בשיחה – תפסיקו לנסות לנחש,

ועוד בקול רם, מה אני מתכוונת להגיד, תודה –

מה שבאמת העליב הייתה העובדה שהמוטורולה החצוף והיהיר הזה,

הצליח בלא מעט מילים לנחש מה רציתי לכתוב.

את הכינוי שאני מכנה אותה מיום הולדתה כמעט, השם הכי הכי פרטי ואהוב שלה הוא גילה

הפושטק. אני כותבת א י ו…..והוא משלים.

עוד רגע הוא היה מזכיר לה לחכות בצד של בית הספר ולא לחצות את הכביש כי אין שם רמזור.

מא…חר…ת,  נש…..י..ק…ו…ת –

מיד ניסיתי לחפש – טוב אני עוד אצליח, אתם תראו – את הדרך לבטל את הפונקציה הזאת.

ח צ ו ף.  

robot by you.

 מסקנות :

1. אוצר המילים בו אנחנו משתמשים מצומצם באופן מזעזע ממש.

2. אני ככל הנראה, אדם צפוי עם יכולת ביטוי חסרת יחוד.

3. אכן יגיע יום, והמכונות יהיו תבונתיות וישתלטו עלינו ועל העולם.

4. הכל נכון.

5. סתם פראנויה.

6. :)

 

https://i2.wp.com/www.mobiletracker.net/archives/images/motorola-razr-maxx-v6-fl.jpg

ליאור דיין, גאולה אבן?

 

 

 

ליאור דיין נראה ונשמע כמו שיעתוק של אסי והלב נכמר עליו, דניאלה פיק מנסה להכניס מילה

בין מלמוליו הנבונים לעיתים ולמצוא, בצדק, מכנה משותף בין הבן של והבת של בשדור התוכנית

"שניים" של הוט שמשודרת אחרי סבב "הוט" בערוץ עשר.

סיינפלד בפעם המאה בערוץ שתיים וליאור שליין בשידור חוזר –

כך נראה בערוצים 2 ו10 ליל בחירות שבדיעבד וגם למפרע היה ברור שיהיה סוער ומלא תהפוכות.

תל אביב צמודה, ירושלים סוערת, באר שבע טרגית, רשל"צ וחיפה גם להן בחירות סוערות הפעם –

לא שווה שיחה, דיון, משדר מיוחד?

יקר מדי?

ענייני מדי? רציני מדי?

 

מה גרם לחברת החדשות להתבטל ולזלזל ולא להעלות לאוויר משדר אקטואליה בזמן אמת?

 

ערב כזה גורם לי לחשוב שערוץ ציבורי הוא גוף שבהכוונה נכונה יכול להצדיק את קיומו.

אתמול, הדיון המעניין ברובו, שהתנהל באופן ענייני, אינטליגנטי ותרבותי, בוודאי יחסית

לתוכניות הצעקות, התן לי לסיים, נתתי לך לדבר, אל תדבר שטויות שאנחנו רגילים לראות

במחוזות אחרים, אתמול היה שאפו גדול לגאולה אבן ולערוץ הראשון –

מי היה מאמין?

 

 

 

עדכון רייטינג –

    משדר הבחירות המקומיות של ערוץ 1, שהגישו החל מ-22:00 גאולה אבן ועודד שחר, זכה
    אמש לממוצע של 8.5%. זה כמובן המשדר הנצפה ביותר בערוץ 1 אמש ויש להניח שלו היו
    הערוצים המסחריים משדרים משדרי בחירות משלהם הוא היה זוכה לרייטינג גבוה יותר.
    בערוץ 10 שודר במקום "היום שהיה" משדר בן 50 דקות שהגישה טלי מורנו וזכה ל-5%.

667

 

 

עמודים, זהו אורכו של "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד.

632  עמודים מופלאים כתב דויד גרוסמן ב"אשה בורחת מבשורה".

ולא חסרות דוגמאות.

 

את גוטפרוינד התחלתי רק עכשיו וכבר עטיפתו בלויה ומקומטת.

עטיפה בעובי וחוזק המקובלים היום אינה יכולה לשאת ספר בגודל, עובי ומשקל כזה.

אפילו מחברות מוחזקות היום בכריכות חזקות, עשו סיבוב בכל האופיס דיפו למיניהן,

כל פנקס, מחברת שלושה נושאים כרוכה בכריכה קשה ומסיבית –

ואנחנו מחזיקים ספרים כבדים וגדולים במעטפת סימלית.

כשאני שוכבת על הגב במיטה ומנסה להחזיק אותו על הבטן זה לא מצליח,

כשאני מנסה לקרוא בלי להחזיק את החצי הימני של דפיו פתוח, הוא נסגר מיד.

הכריכה מתבלה ומתקמטת ונקרעת במהירות כמעט מעליבה,

שלא נדבר, על העונג.

העונג בלהחזיק ספר. פשוט לחפון ולהחזיק את הנייר הזה. המילים האלה.

וכל מה שמחכה לי בתוכו.

 

אפשר להציע / לבקש / לאיים / להתחנן להוצאות הספרים –

אנא,

ספרים שאורכם, עוביים גדול מארבע מאות (400) עמודים כרכו בכריכה קשה.

אני משוכנעת שיש בימינו אפשרות להשתמש בנייר ממוחזר אם לא לכל הספר, לפחות לכריכתו,

אני משוכנעת גם שאתם מסוגלים לספוג את העלויות –

ובטוחה שתרוויחו הרבה תודות ועונג מקוראים אסירי תודה.

 

 

ומי, מי פתחה קבוצה, מטרה טובה בפייסבוק לצורך העניין, מי?

 

בין דב וביני הפריד קיר

 

 

הערב, אצל הורי דברנו על מי ומה בבחירות.

אמרתי שאני אצביע כמובן למרץ – צריך נציג ממש מאכזב כדי שלא אצביע לנציגי מרץ,

כמעט בכל סוג של בחירות, ומיטל להבי היא נציגת מרץ מצטיינת במועצת העיר כפי שהצלחתי

להבין ולקרוא ולהתרשם.

– ולראש העיר?

– אני כמעט בטוחה שלחנין אמרתי.

– טוב, אמרה אימי יקירתי שהמרחק בינה ובין השמאל, מכל סוג, הולך וגדל מבחירות לבחירות,

  לפחות אנחנו יודעים שהוא בא מבית טוב.

– ואיך אנחנו יודעים את זה, שאלתי בנימה השמורה רק לשולחן יום שישי בבית הוריך.

– מה זאת אומרת ענה אבי מולידי, הם היו החצי השני שלנו.

– מה ואיפה שאלנו אני והקטנה שבכורה שומר על שלושה קרוונים באמצע חברון ברגעים אלה ממש,

  הוא אפילו צלצל באמצע ארוחת שישי להגיד לסבא וסבתא שבת שלום הנחמד הזה –   דבר המעלה

  לדודתו את סף החרדה והכעס בכל רגע נוסף שהוא מבזבז את נעוריו כדי לשמור על נערים ואנשים

  פורעי חוק ומוסר.

– בבית הקודם שלנו הוא אמר.

  לפני שעברנו לכאן – לפני כמעט חמישים שנה אבל מי סופר – גרנו בבית אחרברמת החי"ל, זוכרות?

– כן….

– אז השכנים בדו משפחתי שלנו היו משפחת חנין.

– ואיך אנחנו לא זוכרות אותם …?

– הם עזבו אחרי כמה שנים.

  טוב. הבנו והתחלנו.

  אז ככה. 

לאחר שעה ארוכה של דיבורים, נאומים וקצת צעקות, המסקנה הייתה שגם מי שאינו ציוני מובהק ואף

סמל הקומוניזם מודבק שלא נדע לכובעו יכול להיות ראש עיר מצויין – התפקיד אינו פוליטי, כך על כל

פנים אנחנו מקווים. מאמינים.

יש סיכוי שלדעות ולאידיאלים והעקרונות הנובעים מחיק הק' – הס מלהזכיר מילה זו בקול – באפיונן 

החברתי, לא הפוליטי מדיני כמובן – תהיה השפעה מצויינת על השינויים והשיפורים בעיר.

  לתמוך ולחזק את החלש לעולם יעבוד לטובת הכלל –

  בניגוד לתמיכת וחיזוק החזק, דבר שמגדיל ומגביר ומעצים את הפער בין שניהם.

אני בניגוד להרבה צעקני אינטרנט לא מתעבת ופוסלת בצעקנות ותיעוב את רון חולדאי – ועוד יגיע

הפוסט על שטף המלל והפוסטים והנדנוד והכמעט אנטגוניזם שהצליחו לעורר בי בחודש האחרון –

גם אגב בעליהום ההיסטרי נגד חולדאי – אבל התעשתתי ונרגעתי והחלטתי שלמרות שהייתי מצביעה

כמחאה נגד אנשי חנין, אין טעם להעניש אותו ואותי והשכל הישר ינצח – מי היה מאמין.

אני מעדיפה לתת לעיר הזו, אהובתי משכבר, סיכוי חדש עם אדם הנראה לי ראוי והולם.

עושה רושם שהוא אדם נאמן לעקרונותיו, ישר, מבריק וענייני.

אז הוחלט,

אחרי לא מעט לבטים וכמובן שלא בגלל הרכילות המשפחתית שהתגלתה הערב ברמת החיל –

השכונה שלי הולכת ומקבלת חשיפה בזמן האחרון – שדב, הבן של סשה  ושולה חנין מרחוב הל"ה

ברמת החי"ל יקבל ביום שלישי לפחות שני קולות ממשפחת גולדנברג.  

 היתר, עליכם.

 

תיקון מספר 8

 

סוף פברואר 1996.

כשעצרנו ביציאה מבית החולים לרשום אותה כאזרחית ולקבל עבורה את המתנה הראשונה

שהמדינה העניקה לה, ארגז לשעת חירום לתינוקות, שאלה הרשמנית, נציגת משרד הפנים,

מה יהיה שם המשפחה שלה.

אביה הצהיר שהוא אביה, הוריה אומנם לא היו נשואים על פי צוו הרבנים אלא רק על פי צו ליבם

וההסכם שחתמו עליו בנוכחות משפחותיהם אבל את הזכות לקבוע מה יהיה שמה, קיבלנו. שנינו.

מה יהיה שמה של התינוקת הזו, הבת שלי, שלנו?

לאביה שני שמות משפחה – האחד הגיע מברטיסלבה והשני הגיע מלשכת גל"צ.

אני נושאת את שם משפחתי מאז ומעולם והוא כמובן נשאר שמי גם כשהפכתי למשפחה.

– גלעד גולדנברג?

– גלעד קווסטלר?

– נהדר – אמר אביה – ואם היא תתחתן עם שמולביץ – כהן? לכי תדעי לאן זה יגיע בעוד שני דורות.
 
גלעד – גולדנברג – שמולביץ – כהן?

או בקיצור גגש'כ?

ההחלטה התקבלה מיד.

לא זה ולא זה.

איה גלעד.

אחרכך גילינו שמחשב משרד הפנים עשה את שלו בלי קשר לכלום והיא קיבלה את שמו המלא

של אביה, על גרורותיו הלועזיות. השנים עברו בלי להתעכב על מי רשום איך ולמה. ואז, החיים

התחלפו והשתנו, וחזרו בשניים ולא בשלושה. חזרו באמא ובת ולא באמא אבא ובת.

הופתעתי לגלות את מספר הפעמים והמצבים שבהם היינו נוכחות רק שתינו, ללא נוכחות אביה

שבהם הייתי צריכה / התבקשתי להוכיח שאני אמה. שהיא הבת שלי.

תשעה חודשים ועוד שבועיים שלי. כל כולה.

עכבו אותי, שאלו אותי, בקשו הוכחות שהיא אכן שלי באופן חוקי ואמיתי.

שיש לי אחיזה חוקית בה. יכולת "להחליט" עליה, לקחת אותה איתי לאן שארצה.

נקודת החן הזהה שלנו על יד שמאל לא משכנעת משום מה אף אחד בבקורת דרכונים.

אני לא יכולה לעבור איתה גבול ללא אישור בכתב – יפוי כח – מאביה המאשר שאני אמה.

שמאשר לי להוציא אותה מחוץ לגבולות המדינה. הוא מעולם לא מתבקש להראות מסמך דומה

כשהוא נוסע איתה. לא קשור חלילה לענייני גירושים וצווים אלא לעובדה הפשוטה ששמה ושמי,

אינם זהים ובדרכון שלה רשום רק שם האב.

הזמן עמד מלכת בעניינים מסויימים.

כל צאצאי התנ"כ רשומים על פי רוב על שם אביהם.

ממיכל בת שאול עד איה בת אברהם.
 
אבל עכשיו זה משתנה. עכשיו ילד משוייך להוריו באופן שווה –

כמו שבאמת. כמו שצריך.

ציטוט: הדורש מאדם לציין במסמך או טופס אחר, את שם הורהו, ידרוש בו כי יצויינו
          שמותיהם
של שני ההורים, ככל שאלה ידועים לאותו אדם.

 

הייתי שמחה לדעת מי יזם את השינוי הנכון הזה.

עיתונים ומשאבים

 

שישי בצהרים. אני ב"מגה" לקניה קטנה לשבת.

חלה, חלב, קלמנטינות ואת העיתונים שלא מגיעים אל השביל מוקדם בבוקר.

למה? בשביל מה זה טוב?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני ניגשת לדוכן לקחת עיתון ומתפוצצת.

שוב מתפוצצת.

כל שבוע מתחילה ויכוח שמאוחר יותר אני מעט נבוכה מול עצמי מעוצמתו הרגשית.

– בשביל מה צריך את הניילון הזה?

– כי הקונים מבלגנים אותו

– נו…?

– מבלגנים ולוקחים חתיכות עיתון, ככה יותר טוב. מסודר.

– אבל עכשיו אני לוקחת הבייתה עיתון שיש עליו עלות של:

  שקית ניילון חזק וטוב

  מדבקה = נייר+ג. יפית מודפסת +דבק

  אדם שישב מוקדם בבוקר וניילן את העיתון הזה והדביק את המדבקה

– שרות טוב גברת, לא?

– לא!! כי בדיוק בעוד עשר דקות אני פותחת את הניילון והמדבקה המיותרים האלה וזורקת

  אותם לפח.

– הוראת מגבוה גברת.

 

 "מגה" –

אל תנופפו בגאוה בסלים הירוקים שלכם וה"מגה" הירוק הזה עליהם,

אל תבלבלו לי במוח עם ג. יפית לבושה בירוק –

אולי במקום,

פשוט,

תתחילו להתנהג בהגיון וחסכנות אקולוגית בסיסית ופשוטה,

כזו שלא מפריעה לאיש, לא מקשה על חיי אדם ותורמת, במשהו, קטן ככל שיהיה, למקום הזה.

אולי תפסיקו עם השטות הזאת.

 

סוף שבוע משפחתי

 

סוף שבוע.

היא בבית ההוא. כל שבת שניה וכו'.

אמא שלי ביטלה ארוחת שישי.

האופציות האחרות שכללו הבטחות וריגושים התבטלו ברגע האחרון

ממחלקת הקשרים הטובים שלי ב"הוט" הכוללים את האות ר' –

קבלתי את כל העונה של "אחים ואחיות".

מערב שישי בעשר בלילה עד עכשיו ראיתי ברצף את כל העונה הראשונה.

עשרים ושלושה פרקים. 42 דקות לפרק.

ברצף.

עצרתי כדי להתקלח, לאכול ג'אנק ברמות מטורפות כולל חבילות גלידה מושחתות ממש,

למלא את הכוסות ביין או קפה, להתגעגע לסיגריות באופן נואש אבל לא להשבר, לענות לשתי

שיחות טלפון בלבד ואסאםאס אחד ולסנן את היתר, ללכת לישון בחמש לפנות בוקר ולהתעורר

בעשר וחצי ישר אל הדיוידי.

סאלי פילד "עושה" תפקיד מדהים ומעורר השראה ושמחה ועדינות והרוויחה את האמ'י עליו

ב2006 בצדק רב. גם יתר שחקנים מצויינים, אבל היא, ממש מרסקת.

זו סידרה על משפחה אמריקאית. אמא. אב שמת בפרק הראשון אבל נוכח כמובן לאורכה,

חמישה + אחת אחים ואחיות + כמה נילווים. האב נוצרי, האם יהודיה, החיים חיים

והדרמה גבירותי ורבותי מתחילה.

תמונת פרומו של הסדרה

תמונת פרומו של הסדרה

 

 משהו בחוויה הזו היה יוצא דופן –

בסדרות מהסוג הזה מסופר סיפור בדרך מקובלת.

הסיפור הגדול ובתוכו הסיפורים הקטנים.

קונפליקטים הנפתחים ונפתרים השבוע, מקסימום בפרק הבא, וכאלה רחבים יותר, השייכים

לסיפור הגדול, לקונפליקט הרחב הנפתר כמובן רק לקראת סוף עונה או נשאר בשיא לקראת

העונה השניה. דרמה שבועית באורך 40 – 45 דקות, ממוסגרות היטב בתוך סצנות הבנויות

ומתוזמנות בדיוק כה אמריקאי לזמן הפרסומות, בתכנים הנבחנים על ידי הרשתות בדקדקנות

מפחידה – באיזה נושא מותר לגעת, באיזה לא, מה יחשב נועז וסקסי, מה יהרוס את השמרנים

בצופינו, רובה של אמריקה הלבנה וירחיק אותם מהתחנה.

ובכל זאת,

בתוך הזרם התעשייתי, המדוקדק כל כך, הבורגני של "ערוצי שתיים מסחריים", בתוך מסגרת

זמן נתון, סקרי מה הקהל רוצה והנוקשות ,ה"טפלוניות" והבנאליות יש גם, בזהירות אני כותבת,

גם יתרונות מסויימים. בתנאי הזמן הנדיבים המגדירים עונה – במקרה הזה 23 פרקים –

יש לכותבים זמן לפתח את הסיפור שכתבו.

יש זמן לפתח דמויות, ללכת קצת הצידה לדמויות מישניות, לתת זמן ומקום בסיפור וגם על המסך,

מה שבמסגרות אחרות קשה, לדברים להתפתח, לתהליכים להתהוות באופן "טבעי", לדמויות,

לשחקנים זמן לשחק, לנשום לפני הטכסט. לספר סיפור לאט יותר.

כשרואים סידרה כזו ברצף ארוך – מתיש, בטח מתיש – 

החוויה הכללית שנשארת, שנשארה בי עכשיו, היא באמת יוצאת דופן.

כשאני רואה סדרות מסוג זה בדרך הרגילה, ואני רואה. בטח רואה, זו חוויה רגילה, רגעית,

שטוחה, הנעלמת ממני ברגע שהפנתי מבט הצידה מהמסך, או קמתי לקחת כוס מים.

אבל החוויה המצטברת שלי היום, של צפיה בכל הסידרה ברצף,

הציפה, באופן טוב,

את חושי באופן באמת יוצא דופן.

 

 

היה לי סוף שבוע משפחתי מאד והייתי לבד :)

 

 

מסקנות? אין בינתיים.

המלצות? תנסו גם, שווה.

 

קטן וירוק

 

 

 

 

P שמרו על הסביבה ! אנא אל תדפיסו מסמך זה על נייר אם אינכם זקוקים לו מודפס

 

 

     מוסיפים כחתימה לכל מייל שנשלח מהמחשב.

 

 

    יכולים להשאיר טביעת אצבעות שלנו על העתיד. בטח יכולים.

    לטוב או לרע, ההחלטה היא שלנו.

טביעת ידיים איה  2000 by you.

 

   גם אקולוגית וגם חברתית.

   וכל זה כדי להזכיר בדרך אחרת ש:

   לפחות 10 דברים שאפשר לעשות למען כדור הארץ בלי להרגיש קדוש

 

  שלאה אהרונוביץ – שכנה ב"רשימות" פתחה בלוג ירוק וחדש

 

 ובעיקר שעד אמצע השבוע הבא

   איסוף ילקוטים וצרכי בית ספר בסיסיים ממש לילדים חסרי המעמד, השקופים שבנגב, נמשך

 

 

 

 

אני כבר מתגעגעת

 

 

 

מספיק. הגיע הזמן, באמת.

אבל עצוב. גם באמת.

היא שלי כבר הרבה זמן. הרבה מאד. קשה להאמין כמה הרבה.

היא הגיעה עם אולטימטום מגבר שאהב, ואוהב מכוניות גדולות, בטוחות וקצת גרנדיוזיות,

וגם, יש להוסיף דאג לאשתו, נהגת שודים אגרסיבית ופזורת הנפש ולבתו התינוקת.

היא הגיעה למשפחה שלמה ונשארה איתנו כשהפכנו למשפחה קטנה יותר ונשית לגמרי.

היא ניראתה והרגישה, עדיין, כמו הטיטניק ממש.

גדולה ומגאלומנית. אוניה זהובה משייטת במלכותיות מול העולם.

 

היא עברה איתי את הרגעים המאושרים בחיי וגם את אלה ההפוכים.

המושבים שלה ספגו הכל. חיתולים, במבה, דמעות, טושים, שוקו, בוץ, חול ים, בקבוקי יין,

שמיכות פיקניקים, עצים למדורות כיתה, עגלת קניות ותוצרת שוק לפחות פעם בחודש,

וויפלשים למכביר, ילקוטים לילדה המשתנים ממתיקות ורדרדה של גן לתיקי גב קולים,

שיחות טובות, שיחות קשות, צחוקים, אהבה, סקס, כסא לתינוקת במושב הקדמי, האחורי,

כסא בטיחות, בוסטר ובתחילת השנה הבת שלי הגיעה לגיל, למשקל ולגובה שמותר להתחיל –

היא עברה לשבת לידי במושב הקדמי. קשה להאמין לגודל השמחה.

היא שותה דלק כאילו אין אלוהים, אמברגו ומחיר חבית דלק לא עובר עוד רגע את מחירה היא,

הרדיו כבר גימגם בגלל חוט מסתורי שחיבר וניתק ואין חשמלאי,

חובב ומקצועי שלא ניסה לאתר את מיקומו, ואין אחד שהצליח –

שלא נדבר על האנשים ברמזורים שלא האמינו וסימנו לי: תפתחי תפתחי  –

וכשפתחתי חלון פערו פה: זה האוטו שאת נוסעת בו? השתגעת? את לא מתביישת?

אין כסף בטלוויזיה?

לא, לא מתביישת. מה פתאום? במה? בה?!

אני אוהבת אותה. באמת.

ורגילה. כמה רגילה, לכל כפתור, צליל, דוושה וחריקה.

ורעה כל כך בסידורים, מטלות, שלא נדבר על פרידות.

אם, אם רק הייתה לי ברירה –

אם הבת שלי לא הייתה דוחקת בי יומם ולילה שדי.

אם לא הייתה חלודה על הגג.

אם המזגן לא היה מחליט לפעמים שדי, גם הוא מבוגר וצריך לנוח.

ועל החוט המסתורי ששולט על הקולות ברדיו כבר סיפרתי.

אם לא הייתי הופכת, כמו כולנו, טוב, לפחות רובנו, לאדם ירוק ואקולוגי ומודע כפי שאני

ואם מכלול חיי היה משאיר לי ברירה אמיתי ….

אבל אין, בחיי שאין ברירה.

אז,

למרות, למרות שהיא נוסעת ומחליקה על הכביש כמו מלכת הלבבות ממש,

ולמרות שאני מחנה אותה במקומות בלתי אפשריים בקלילות ואצבע על ההגה,

ולמרות שהיא מלאה בהדרת כבוד, נהמה שקטה ועוצמה שאין לתאר,

אני ניפרדת ממנה.

כבר ניפרדתי בעצם.

היא עומדת בחוץ ולידה חונה הכסופה, הכבדה, הארופאית הבורגנית,

אפילו לא חזרתי לאלפא, אהובת נעורי הסוערת והסקסית –

מה הפכתי להיות אלוהים.

ואני כבר נוהגת בשניה, והיא עומדת שם, נכלמת בבלותה.

וגם אני קצת.

 

 

הביואיק סנצ'ורי שלי. אין עליה. באמת.

 

 

כשמגיע, מגיע.

 

 

גברת גולדנברג חלי
11.02.08 – 10.03.08

 

 

 

חשבונית מס במייל.

חסכנו לכדור הארץ ולעצמנו בחישוב מהיר :

מעטפה + 3 דפי נייר לפחות + בול או שוויו +

כל כמות האנרגיה הנדרשת כדי לשנע מעטפה ממקום למקום +

תיוק בבית או במקרה שלי ערמת ניירות שנערמים לנצח מבלי שאיש יביט עליהם שוב.

אם המליונים האוחזים בטלפונים ניידים יעברו לקבלת חשבון במייל,

זה באמת,

באופן די מפתיע,

עשוי להגיע לחסכון לא קטן.

 

עכשיו שיורידו כמה אנטנות, יסבירו כמה זה מסוכן לדבר בטלפון נייד ויפסיקו להעלות מחירים

בחזירות אז בכלל יקבלו כנפיים והילה מעל הראש……

 

 

 

.

נ.ב. רלוונטי – ביום חמישי הבא, ה- 27 במרץ 2008, זה מתקרב, שעת כדור הארץ.

                                          תל אביב כולה תוחשך לשעה בין 20:00 ל- 21:00.  פרטים כ א ן 

    

 

 

לצרכי ארכיון גולדנברג בלבד

  

 

 

 

 

 

           

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     

 

  

                         

 
 

מרציאנו והפולניה הפרידג'ידית

 

 

ח"כ יורם מרציאנו (מעבודה) דרש דיון חרום, חרום, בכנסת ב"התבטאות גזענית" של חני נחמיאס.

נחמיאס, שופטת בתוכנית "גריז" כינתה (בשבוע שעבר) הופעה של מתמודדת כ"מרוקו סכין" –

לטענתו עוד אמרה נחמיאס שהמתמודדת הופיעה "עם דם בעיניים".

מרציאנו דרש לקיים במליאה דיון דחוף בהתבטאות.

מרציאנו: "אני מוקיע את דבריה של נחמיאס המחזירים את תופעת הגזענות".

רשת המפיקה את גריז מגיבה: "המשפט של חני נאמר כציטוט לדבריה של גל לוגסי עצמה

על עצמה בשבוע הקודם. צר לנו אם זה התפרש באופן מעליב. זאת מעולם לא הייתה הכוונה".

 

ואני תוהה, אם נ נ יח, נ נ י ח שמרגול, שופטת יקרה ב"כוכב נולד" הייתה אומרת על אחת

המתמודדות שהיא פרידג'ידית כמו פולניה או צביקה פיק היה אומר על  מישהו שהוא שר

בקמצנות סקוטית או….רגע אני מחפשת עוד סטריאוטיפים אשכנזים ואדיוטים לא פחות…. 

אה כן, היה פעם גם הרומני גנב לא?

גם אז היה ח'כ מרציאנו דורש דיון ד ח ו ף בכנסת על גזענות?

או אולי איזה חבר כנסת אשכנזי היה מבין איזו הזדמנות לכותרת נפלה לידיו והיה דורש

הוא דיון חרום בכנסת.

 

להעיר, להתריע, לנזוף, להתראיין….. בסדר.

דיון ד ח ו ף, דיון ח ר ו ם בכנסת? בימים האלה?

מרציאנו: "אני מוקיע את דבריה של נחמיאס המחזירים את תופעת הגזענות".

מחזירים את תופעת הגזענות?

היא נעלמה?

מתי, ולמה אף אחד לא מספר לי כלום בבית הזה.

אין תופעות אפליה, גזענות חמורות מהערה האדיוטית והכל כך מיותרת הזו?

מה גם לדעתי, הלא רלוונטית –

עם ישראל, בארצו ומדינתו הנאורה מצא ומוצא לעצמו מטרות חדשות יותר להתעלל בהן,

ולנגח ולאמלל על רקע גזעני מאותם מרוקאים, רומנים ומי לא, שהתעלק עליהם כל כך הרבה

שנים בתחילת דרכו. לא לא, אנחנו יש לנו עליות חדשות תודה לאל, אפשר לצחוק על המבטא

שלהם, להגלות את ילדיהם לגטאות בבית הספר, להעמיד אותן מאחורי קופות בסופר,לסגור

אותם בגטאות ובעירים נידחות ובאופן כללי לתת להם להרגיש בדיוק מה אנחנו,איך אנחנו

הקולקטיב הנפלא הזה יכול להתנהג כשיש בידיו את הכח. כח ההמון.

 

 

וח'כ כמו זה המרציאנו ורבים וטובים (סתם, לצורך הביטוי) מחבריו הנבחרים רק מוסיפים ומלבים,

ומלבים. פופוליזם. רדיפת כותרות. איכסססססס.

 

משימה: כתוב איך נוצרה האבן שבידך

 

 

בית ספר: אורים

כיתה: וו

תקופה: גיאולוגיה

משימה: תארי איך נוצרה האבן שבידך

 

 

יום אחד הלך פיל תינוק ונפל לבור, אל תוך בטן האדמה.

שם, נחת על ריבוע ברזל לוהט (כידוע בבטן האדמה יש מעלות מטורפות)

אהה.. כמובן.. לפיל הקטן הזה קראו שמוליק.

שמוליק שלנו הלך ונמס, נמס והלך וניהיה לנוזל אפור וחלק..

כעבור כמה ימים היתה סופת רוחות והרוח טסה מתוך בטן האדמה אל האוויר שבחוץ,

שם התקשתה והפכה לאבן, וזוהי האבן שלנו!

שמוליק האבן הקטנה!!!

 

 

בכבוד רב: איה ונגה

 

 

 

במיוחד בשבילנו

 

 

סנונית מיחזור חברת סנונית מיחזור עוסקת באיסוף ומיחזור של מוצרי אלקטרוניקה.

החברה הוקמה בשנת 2007 במטרה לצמצם את אחד ממוקדי הזיהום העיקריים בישראל:

פסולת אלקטרונית.

IMGP0001.JPG

סנונית מיחזור שמה לה למטרה להוות פיתרון כולל עבור אנשים פרטיים וארגונים ציבוריים,

בנושא מיחזור פסולת אלקטרונית ופסולת רעילה.

 

מה אפשר למחזר?

כל דבר שיש לו כבל חשמל, או עובד על סוללות.

מחשביםIMGP0060.JPG

מסכים, מקלדות, עכברים, מדפסות, סורקים, ראוטרים, שנאים, אל-פסק, פקסים, מודם חיצוני וכדומה.

תקשורת

רדיו, מערכת סטריאו, טלוויזיה, די.וי.די, טלפונים, טלפונים ניידים, נגני מוסיקה. מטענים של טלפונים סלולריים, כל סוגי הכבלים וכדומה.


בבית

תנורי מיקרוגל, טוסטרים, מגהצים, מיקסרים, מערבלים, שואבי אבק, מערכות טיהור מים, קומקום חשמלי, כלי עבודה חשמליים וכדומה.

 

 

אנשים פרטיים

פסולת אלקטרונית הינה רעילה ביותר. בשל המורכבות של הצבת נקודות איסוף קבועות לפסולת בדרגת רעילות גבוהה, האיסוף מתבצע באופן הבא:

המעוניינים למסור פסולת אלקטרונית למיחזור מוזמנים להירשם לניוזלטר בעמוד הפתיחה, תוך ציון המיקום בארץ ( חשוב ביותר, אחרת לא נדע מתי לעדכן). אנו ניידע אתכם מספר ימים לפני האיסוף על התאריך והשעה בהם נגיע. תוכלו למסור פסולת אלקטרונית למיחזור בנקודה זו.

מוסדות ציבוריים, בתי ספר וחברות

מתאמים איתנו מועד לאיסוף ואנו נגיע אליכם. לתיאום צרו קשר.

רוצים לעזור ?

בדרך כלל קיימת היענות רבה למבצעי מיחזור,

אך תמיד יש צורך במישהו שיארגן ויקשר בין האוספים לבינינו.

אם ברצונכם לקחת חלק בפעילותנו, נשמח לשיתוף פעולה.

אנא צרו קשר ואנחנו נעזור לכם במבצע האיסוף.

זה לא מסובך ולא גוזל זמן רב, ומעניק תחושה נהדרת ועוזר לשמור על הכדור הקטן שלנו.

 

 

משרד: 04 – 6370455

נייד:0544703485

<!–
var prefix = 'ma' + 'il' + 'to';
var path = 'hr' + 'ef' + '=';
var addy99662 = 'snunit' + '@';
addy99662 = addy99662 + 'snunit-recycling' + '.' + 'com';
document.write( '' );
document.write( addy99662 );
document.write( " );
//–>\n
snunit@snunit-recycling.com

<!–
document.write( '' );
//–>

 

מלאכה 5 פרדס חנה

מיקוד: 37017

     
 
   שווים לא?
 
 
 

עשרה דברים שאפשר לעשות למען כדור הארץ בלי להרגיש קדוש מעונה

גבירתי מאד מעוניינת, תודה

מחלקת מנויים "מעריב" ו/או "מעריב לנוער"

 

 

 

שלום רב.

 

הנה, הסתיים יום רביעי ועל השביל שלי לא נזרקו שני עיתונים מבית היוצר שלכם

 

עליהם אני מנויה ומשלמת ממיטב כספי.

 

אם גם בשבוע הבא לא יגיע "רייטינג" עד השעה ש"מצטערים, אין יותר שליחים היום"

 

אם גם בשבוע הבא לא יגיע "מעריב לנוער" בכלל –

 

כפי שלא הגיע בשבוע שעבר,

 

אנא, ראו פוסט זה כהודעה רשמית על ביטול המנוי שלי.

 

 

חלי גולדנברג – מנויה ותיקה וכעוסה במיוחד.

 

 

עדכון:

הבוקר, חמישי בבוקר. השביל ריק.

אין עיתונים. לא "רייטינג" ולא "מעריב לנוער".

אני מתעצבנת אבל זוכרת שבמחלקת מנויים אמרו שצריך לחכות עד 12:00 בצהרים.

יפה. אני מתאפקת, אני מחכה.

12:45 אני מתקשרת. בחור צעיר ונחמד להפליא לא יודע מה להגיד לי.

הוא זוכר אותי מאתמול,

הוא טיפל בזה, העביר בקשה/דרישה.

זוכר שהעביר בקשה מפורשת ונשמע נבוך ומתנצל.

אני לא מוותרת,

מבקשת את נציגת קבילות / תלונות קוראי 'מעריב' ומקבלת את עירית לטלפון.

עירית מקשיבה בסבלנות מרובה,

מזדהה איתי,

טוענת שזה ממש לא בסדר

ויסודר מיד.

אני נרגעת וממשיכה לסידורי.

עכשיו כמעט שבע בערב יום חמישי.

עכשיו אני גם בלונדינית יותר וגם עצבנית הרבה יותר.

 

 

שישי  07:45 בבוקר: הדיווח ממשיך :)

כ ל ו ם.

שישי 11: 30 שיחה עם אילנה מחלקת מנויים:

רשום לי שעירית טיפלה בזה. צר לי אין עם מי לדבר עכשיו.

עירית תיצור איתך קשר ביום ראשון. שבת שלום.

 

 

ראשון בוקר: כ ל ו ם.

ראשון 19:30 : חוזרת מיום צילומים. ליד הדלת. ברור ששליח מיוחד.

מעטפה משרדית חומה. השם שלי והכתובת בכתב יד.

"מעריב לנוער" של השבוע שעבר הגיע סוףסוף.

"רייטינג" משבוע שעבר, עדיין לא.

 

נראה ונדווח ברביעי הקרוב. מוקדם בבוקר.

יחד עם הטור שלי ב 24 – עמוד אחרון – ידיעות אחרונות.

 

 

 שלישי מוקדם בבוקר – עוד לפני ההסעה לצילומים,

 "מעריב לנוער" כאן !

 

אם מחר, "רייטינג" יהיה על השביל, הצילום של "ידיעות אחרונות" יוסר מהפוסט הזה :)

 

 

רביעי. "מעריב לנוער" בידי הנוער, "רייטינג" בידי המבוגרים.

הסדר חזר, המשימה הושלמה :)

 

 

מה שנותר הוא להשיג זכוי על ה"רייטינג" של שבוע שעבר.

ע ק ר ו ן, כבר אמרתי?

 

 

שבועיים אחרי: הכל בסדר. העיתונים מגיעים. ככה צריך. פרינט.

 

דצמבר 2009

זה קרה עוד שלוש פעמים מאז. בכל פעם הבלוג הזה ופייסבוק והטוויטים הביאו את אנשי

מעריב אלי במהירות מפתיעה. הפעם האחרונה הייתה לפני חודש וחצי בערך.

תגידו, יש לכם כל כך הרבה מנויים בימים האלה?

לא עדיף שתתחילו להתנהג אלינו כאילו אתם מ ע ו נ י י נ י ם בנו ובכסף שלנו?

לא עדיף שתסבירו לאנשי ההפצה שלכם את הערך האמיתי שלנו?

לא עדיף שתבינו ששרות לצרכן הוא הדבר הכי חשוב ביחסי שרות תמורת כ ס ף.

ככה נראה העיתון שלכם.

נ מ א ס ת ם. ממש.

 

 

קוראת ולא מצליחה להבין

 

אישום: סב אנס את נכדתו במשך 13 שנה מאז היתה בת 4
הפרקליטות הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום נגד גבר
בן 75 הנאשם שאנס את נכדתו במשך 13 שנה מאז שהייתה בת ארבע.
כתב האישום מייחס לו 11 אישומים של עבירות אונס, מעשה מגונה, מעשה
סדום ותקיפה מינית. מכתב האישום עולה עוד כי הסב ניצל הזדמנויות שבהן
היה  לבד עם נכדתו כדי לבצע את המעשים. כתוצאה מכך סובלת הנכדה,
בת ה-27, מהפרעות אכילה מאז גיל שמונה, והיא אף ניסתה להתאבד מספר פעמים.

 

סבא

אני מנסה למצוא מילה חמה יותר, טובה יותר, מצחיקה ומפנקת יותר מסבא

וסבתא, ולא מצליחה. סבא וסבתא הם הפינוק הגדול של החיים.

כל הטוב שבמשפחה, בלי מטלות יום יום, בלי דרישות חינוכיות, בדרך כלל. 

אינטימיות, פשטות וחיבוקים. תחקיר על עץ המשפחה וסיפורים מפעם.

להסביר לסבא וסבתא איך עובד הmp, לסדר דברים קטנים במחשב שלהם

ולהעריץ אותם על השליטה שלהם בו, לחשוב איך כשנולדו לא היו מכוניות,

או טלפונים, או דיוידי ולא להבין איך הם חיו. לאכול אוכל שיש לו את הטעם

המיוחד של סבתא, לקבל דמי חנוכה ומתנות מצחיקות, לחטט בארון של סבא

לבקש, ולקבל עניבה. לקבל מסבתא שמלה ישנה לתחפושת בפורים,

ללמוד שח, לקבל שוחד אפיקומן. לבוא בשיש בערב או בשבת בצהרים ולפגוש

את הדוד/ה, בני דודים. לריב קצת, להתווכח עוד קצת, לשחק במשחקים של

ההורים שלך שנשארו אצל ההורים שלהם, לפעמים לשמוע חשבונות ישנים

נפתחים ונפתרים, לשתות תה, לחטט בממתקים, להרדם על המיטה של סבא

וסבתא ולהרגיש נעים למרות הריח הזר, לקבל חיבוק ולהתאפק עוד שניה כי

לסבתא נעים –

להרגיש אהובה ליד סבא וסבתא.

ובטוחה. הכי בטוחה, כמו ליד אבא ואמא.

  

 

 

 

 

 

 

 

סבא של הבת שלי אחרי שעתיים בייביסיטר

 

 

 

אני מקווה ומייחלת שהאשה הצעירה הזו תצליח לשקם את נפשה.

אני מקווה שהאיש הזה יסיים את חייו בין קירות הכלא.

אני מקווה שהיא תמצא בתוכה כח לתבוע ממנו פיצויים ולהשאיר אותו ערום ועריה

לזקנה עלובה ומכוערת יותר ממנו עצמו. 

אני כל כך, כל כך כ ו ע ס ת וחסרת אונים ומלאת חמלה.

אני לא מבינה איך אפשר.

פשוט לא מבינה.

 

 

 

קישור לעצומה נגד סגירת קול המוסיקה

 

 

         

      קולהמוסיקה

 

אנו החתומים מטה מביעים את מורת רוחנו מעצם המחשבה של סגירת תחנת קול המוסיקה ואיחודה עם גורמים רחוקים שנות אור ממוסיקה קלאסית. עצם הרעיון מעיד על בורות מחליטי ההחלטות, חשיבה צרה והרסנית, במובן הקאפיטליסטי והזול של המילה. אנו קוראים למציאת פיתרון תקציבי מהיר בו תחוזק תחנת קול המוסיקה ולא תתמסמס. אנו דורשים הוספת תקנים לעורכי מוסיקה חדשים, תקציב לקניית תקליטורים חדשים, השמעת קול המוסיקה גם באינטרנט, הגברת התקנים לטכנאי הקלטה, עידכון ציוד, עידוד הקלטות חוץ…. כל מדינה נורמלית המכבדת את עצמה היתה בושה ונכלמת לאור ההצעה הפרימיטיבית של בניית רשת ה "איכות" שהוצעה.
לא נשקוט עד שתחנת קול המוסיקה תזכה לעידוד המתאים ולא נסלח לכל מי שמנסה לחתוך בבשר החי.

 

עד כה חתמו על העצומה 24,715 אנשים – הצטרפו גם אתם!

 

 

ספרים, מוסיקה, תיאטרון, קולנע,  מוזיאונים, ציור, חינוך – אוצרות חינוך תרבות ונפש.

אין מקום שהם לא מקצצים.

מנסים לקצץ.

הפעם הם הגיעו למוסיקה הקלאסית.

בחודש שעבר לתיאטראות.

את החינוך הם הורסים ומעליבים בלי סוף.

צריך לעצור אותם. לכבול את ידיהם.

להוכיח להם שהם לא באמת יכולים להפוך אותנו לעם חסר חינוך ותרבות.

כמה שלא ינסו, לא יצליחו.

גם אם אתם פותחים את קול המוסיקה פעם ב…במכונית,

גם אם ביתר הזמן אתם שומעים מוסיקה בדרכים יותר מתוחכמות מרדיו –

אסור לתת להם לסגור את קול המוסיקה, אפילו לא לצמצם אותו.

פשוט אסור.

 

שוביניזם, סקסיזם ודעה קדומה – וואלה? אכן walla.co.il

 

 

 

   כל אולפן צריך מרפסת

  יום שני, 12 בנובמבר 2007, דקל גודוביץ, מערכת וואלה!

 

 

  "אולפן החדשות החדש של ערוץ 2

  מזכיר בית שעיצבה אישה אחרי מיד אחרי הגירושין, 

  עם הכסף מהבעל שהלך…. 

  האמת מה זה בית,

  לפי מה שראינו האישה הוציאה מינימום ארמון מהבעל"

 

 

 

כידוע נשים מעצבות בתים מיד אחרי הגירושין.

כידוע לנשים אין כסף משל עצמן, רק זה של הגבר / בעל.

כידוע נשים "מוציאות" ארמונות מגברים. בעיקר אלה שהלכו.

 

 

 

כידוע עיתונאים או ארכיטקטים בשם פרטי דקל,

הם אנשים נאורים, שיוויוניים ונקיים מסקסיזם מהסוג המסוכן ביותר,

זה שמתחבא בתוך תל אביביות ברנז'אית ומילים קלילות מהולות בבדיחות הדעת.

 

 

 

שאלה פשוטה במתמיטיקה

 

 

 

לכמה מורים, לכמה שנים, שעות לימוד, כיתות לימוד במבנים  הגיוניים,

שלא נדבר על ממוגנים, ממוזגים בקיץ, מחוממים בחורף, חונכים לילדים

נכים, מורים להוראה מתקנת, שיעורי אומנות, מוסיקה, העשרה, 

כיתות מצויידות במחשבים, ספריות, אולמות ספורט בנויים כהלכה עם ציוד

בטיחותי, ארוחת צהרים חמה למי שצריך, יועצות שנמצאות בבית הספר,

אחיות שנמצאות בבית הספר יותר מיומיים בשבוע, כיתות לימוד עם מספר

ילדים הגיוני שיאפשר למורה להתמודד, ללמד, להכיר ממש, להשקיע

ולהיות גאה ושבע רצון במקצועו – לכמה מכל אלה היה מספיק הכסף

שהושקע ומושקע למשל ב……פרוייקט הגרנדיוזי, המיותר, המזיק והפוצע

הנקרא כביש חוצה ישראל?

 

ואני משוכנעת שיש עוד כמה דוגמאות שימחישו את ההגיון המעוות

והמדיניות הכסילה בסדר העדיפויות הלאומי ולתפארת מדינת ישראל.

 

 

במוצאי שבת, 20:00 , כיכר רבין, הפגנת הזדהות עם העתיד שלנו.

 

 

העירית לינור הזאת

 

 

שי גולדן פותח עליה מקלדת.

אחרכך איתמר מכאן, מ'רשימות' – אין סיכוי שאני אתן לינק למילים הקטנות וצרות העין

שהוא כתב עליה, אחרכך מגיבים מועטים בבלוג שלו טרחו להסכים איתו –

ואחרכך כתבה דפנה:

דפנה בראון  בתאריך 11/4/2007 6:33:57 PM

סליחה?

שי גולדן ירה את היריה הראשונה אז עכשיו כולם נזכרים לחורר את הגופה?
היא עדיין אחת הכותבות הכי מושחזות בישראל, …….
אפשר להתווכח על מה שהיא עושה , אבל היא עושה את זה טוב.
נמאס שכל קקה עם טור/ בלוג מתחיל להשמיץ ולהגיד ש-X הוא "אובררייטד".
כולנו "אובררייטד".
כולנו לא יכולים להצליח מאה אחוזים מהזמן במה שאנחנו עושים.
אבל אנחנו ממשיכים לנסות.
וטורים כאלה, כמו שלך ושל גולדן ובטח עוד כמה טוקבקיסטים שחושבים בטעות שהם
פובליציסטים, ממש מוציאים את החשק לנסות.
יש אנשים ששום דבר לא מספיק טוב בשבילם.
אז תמצאו תחביב או משהו.
ולא, אני לא מקורבת לעירית לינור בשום צורה, אבל מעצבנת אותי התופעה הבזויה
הזאת, להמליך מישהו ואז לבעוט בו כעבור זמן.

ואני עניתי: ח ל י   [אתר]  בתאריך 11/4/2007 7:07:40 PM

אני עם דפנה בכל מילה ומילה.
ואני דווקא כן מקורבת לעירית במידה זו או אחרת.
ח א ל א ס.

 

ומאז, כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם חומצה בלב.

הפרומואים ל "הטוקבקיסטים" מתחילים לרוץ בyes –

והדיון על מה כמה פרטיות כותבי ומגיבי האינטרנט היא דבר שאסור או מותר לפגוע בו –

וגם אצל דבורית או בעצם אצל וולווט היה דיון בשי גולדן וכתיבתו –

ומה מותר ומה אסור ואיפה הגבול.

וגם יורם עבר הדני לא הסכים לדרך שדברים נעשים וכתב אותם בברור בבלוג שלו.

ואני חושבת, מה עם כבוד האדם ככה סתם.

כבודה של עירית לינור כאדם.

מגיע עיתונאי, מגיע אחריו בעל בלוג שכתב ספר ועורך בעיתון, wow ודוהרים לעבר…

לעבר מה?

לעבר הקלות הבלתי אפשרית של המילים הרעות?

הזילות הבלתי הגיונית בהצלחה, כשרון, מאמץ, הכרה של אדם אחר?

לא חייבים לאהוב.

לא חייבים לכבד את עבודתו, יצירתו, דעתו של האחר,

אבל בטח יש דרך להעביר בקורת, קשה ככל שתהיה בלי להקטין כל כך את ההוא,

העומד מולכם חסר אונים לרגע, כי המקלדת, והעתון, והבלוג שלכם כרגע.

ואני תוהה אם ההתנהלות הלא נשית של עירית בעולם העסקי / הפקתי / מול'י מוציאה

את הגבר החלש שבכם? זה שנבהל מאישה ח כ מ ה, דעתנית, חזקה? האם זה מה

שמקומם נגדה? העובדה שהיא מצליחה "כמו גבר" ואבוי לי שאני בכלל מחברת מילים

באופן הכנוע הזה. האם זו הנקודה המקוממת נגדה?

 

אז החלטתי לכתוב על ההכרות וההתנהלות שלי עם ומול הגיברת לינור לאורך השנים.

נקודת מבט אישית לחלוטין.

יש סיכוי שהיא תירה בי.

יש סיכוי גדול שהיא תפתח עלי פה.

בסדר.

האמת שהיא די מוציאה אותי מהכלים. לא מעט.

ואני לא תמיד עונה לה.

כי לפעמים זה כל כך מעייף וחסר סיכוי שאני מוותרת.

גם השינוי שעובר עליה מול אורי אורבך, שמתחיל להיות יריב כמעט אישי שלי,

כל מי שאני מכירה ומתחיל לשדר עם אורי אורבך מתמתן בצורה מסוכנת ממש…..

ובאופן כללי הבטחון העצמי הזה, הדעתנות, הסרוב להודות בדברים עצובים, כואבים,

הנטיה הקבועה ומעט חייכנית, או שלא, להעיד על עצמה שהיא הכי מצויינת, מוכשרת,

יפייפיה ומה לא…מצליחה להוציא אותי מדעתי. בטח מצליחה.

ואני ממש לא חושבת עליה רק טוב.

אני לעולם לא אשכח לה או אסלח לה שהייתה"ציפורה", לעולם.

מי שעסק ברכילות לעולם יהיה נגוע מבחינתי באות גנאי גדול –

ושום תרוצי נעורים, אמביציה, דחקות עם החבר'ה או הכריחו אותי בעתון,

לא חשוב מה היא או גיל ריבה או כל עיתונאי אחר שנגע ברפש הזה יגיד ויצדיק היום

ולא חלילה שהיא נסתה להצדיק או להודות שמשהו היה לא נכון בבחירה שלה אז.

 

אבל מה בין זה לבין בקורת. מה בין זה לבין יכולות מוכחות, כשרון נתמך בהצלחה

ומכירות – בלי קשר להאם לטעמך או לא, קיום מוכח וארוך בהוויה התקשורתית בארץ, 

סופרת מצליחה. היא מצליחה לכתוב,להרים ולביים סדרות ענק באמצע של ערוץ 2 –

כן לטעמך, לא לטעמך, הישג ע נ ק גם לגברים הבודדים שהצליחו, שלא נדבר על אשה.

ולא כמו שכתב איזה אדיוט: אם קוראים לך יאיר לפיד או עירית לינור תצליח להרים סידרה.

..אהה..בטח… 

 

אבל מה בין דעה אישית, בקורת לגיטימית על יצירה לבין שיסוע, עלבונות והתלהמות גסת רוח? 

 

*                   *                *

 

1992 איתן פוקס מתקשר להציע לי להיות המלהקת של סרט שהוא עומד לביים.

איזה סרט? אני שואלת בעניין.

"שירת הסירנה" הוא עונה לי בשלווה בלי בכלל להרגיש בסערה המתקרבת אליו.

ללהק? – שאלתי בתדהמה אמיתית – מה פתאום ללהק? איתן, אני טלילה!

טלילה? הוא שואל.

טלילה, אני עונה.

ללהק? אני שואלת.

אלא מה? הוא עונה בשאלה.

אהבתי ללהק. עדיין אוהבת. זו מלאכה ותהליך עבודה מרתקים ויצירתיים, בעיקר אם

הם נעשים מול במאי מוכשר ורציני. במעט זמן שעסקתי בה, להוציא העניינים המנהלתיים,

והצורך למצוא ילד ג'ינג'י בן שמונה בלי שתי שיניים קדמיות לפרסומת למשהו, אהבתי

הרבה ממנה. ואיתן, שאהב מאד את הליהוק שלי, סליחה, שלנו, של עמוס גוטמן האחד

והנדיר ושלי ל "חסד מופלא" וגם הכיר את הכרותי ואהבתי לקולנע רצה אותי כמלהקת –

מחמאה ענקית, אבל אני לא רציתי מחמאות, אני רציתי את טלילה!

הבאזזז של הספר התחילה והסרט בהמשך לא פסח עלי כמובן וידעתי ב ו ד א ו ת,

שטלילה היא דמות שאני יכולה לשחק באמת, אבל באמת בַּדיוק וחן הנדרשים ממנה.

רציתי נ ו ר א לשחק את טלילה וותרתי.

חיברתי בין איתן לאורית אזולאי, חברה טובה ומלהקת מחוננת

אבל התנאי שלי היה אודישן לטלילה.

הם הסכימו למרות שאמרו שהגיל, רחל, מה יהיה עם הגיל…

התנאי השני שלי היה שההצעה שלי תשקל בכובד ראש אמיתי –

להרפות מעניין הגיל וללהק את גידי, גוב, כנֹח, ואותי כטלילה.

טענתי, ועדיין אני טוענת שגם אם שחקנים יהיו מבוגרים מהגיל המקורי בספר בחמש,

שבע, עשר שנים, והקסם יעבוד, זה ממש לא משנה על המסך.

קולנע הוא לא החיים וגם ההפך נכון. 

הם נשבעו, נשבעו, גם עירית, לשקול את הצעתי.

האודישן הטוב ביותר שעשיתי אי פעם. חד משמעית. ללא ספק. בודאות.

אולי הם לא מדברים ביניהם, הפוקס והלינור, אחרי הסאגה שעברו עם הסרט,

עם האינטרפטציה של איתן על הסרט וכו'  –

יתכן שחלק מההחלטה של עירית לביים בעצמה את הסיפורים שלה נובע מתסכול

והבנה שאף אחד בעצם, לא יכול לראות את המציאות שאת כותבת וממציאה עם עצמך,

ואולי עדיף לביים במו עצמך.

ועדיין, בחיים כמו בחיים,

שום גידי, שום חלי, שום דבר חוץ ממחמאות אין סוף וכמה חבל ש….

נגמר –

פגשתי אז את עירית. היא הייתה ישרה ובעיקר ישירה כתמיד.

בעניינה: מה שאתה שומע ורואה, זה מה שאתה מקבל.

אין פויילעשטיק (ככה כותבים?), אין דאבל טוק, אין סאבטכסט. לפעמים אין טקט –

אבל יש ראיה חדה,

חוסר רגשנות,

שיפוט מדוייק כתער בין אם תסכים איתו או שלא,

דמוי עצמי יצוק בטון ומעורר קנאה,

משפטים ומילים שמוציאים מהדעת בדעתנות הבלתי ניתנת לערעור,

היא לא ניתנת לקטלוג בקלות,

אין בה כביכול, או שלא כביכול, טיפת צניעות במובן היחצני של המילה.

ויש לה לב שמתחבא עמוק.

 

 

ב – 93' – יצא לאור "שתי שלגיות" – המספר על צלמת, פרשת רצח וכו'.

ב – 96' – יצאה לאור "הבלונדינית הסודית" – מאגד טוריה מכותרת ראשית הארץ ועוד.

ב – 97' היא צלצלה ואמרה שהיא הולכת לביים סרט לטלוויזיה.

מה פתאום שאלתי.

חלינקה תשתקי. יש לך תפקיד שם והגיע הזמן שתגמלי את איה ותצאי מהבית.

צדקה. לגמרי.

איך קוראים לו? איפה תסריט?

קוראים לו "חתולות הרעם" ותסריט בדרך. מה את לא סומכת עלי?

אני רוצה שתגידי כן בלי לקרוא…גם אם היא לא אמרה, התאים לה להגיד…

איה שלי הייתה בת שנה וקצת. תינוקת צמודת אמאבא. תינוקת שעדיין ינקה בוקר וערב.

היה לי מאד קשה להחליט מה לעשות.

השנה בבית הייתה טובה כל כך.

האהבה לילדה שלי, למשפחה שלי הייתה אין סופית והפחד משינוי, מפרידה, היה גדול.

כמו כל אמא פעם ראשונה, או כמו שנדמה לי שכל אמא פעם ראשונה, פחדתי מאיך אני

יכולה לעזוב אותה ומה יהיה ועוד שאלות וחששות ומה לא.

לינור ואני וההוא מפעם תפשנו אותי כל אחד באוזן אחרת והסבירנו לי שדי. שמספיק.

שהגיע הזמן לזוז ק צ ת ולחזור לחיים.

הצילומים יקחו עשרה ימים ויסתיימו כל יום בארבע אחר הצהרים. אילוצי הפקה.

מה שיאפשר לי, אמרה הבמאית להיות עם איה את אחר הצהרים….

ו ה ל ו….עשרה ימים ואבא אחד. הכל יהיה בסדר.

הכל היה בסדר, חוץ מאמא הורמונלית מייבבת ובוכה על פרידה גדולה.

ועם הדמעות, הגעגועים ויסורי המצפון החזרה למצלמות, משחק, אקשן, קאט

הערבוביה הייתה משמחת, מרוממת ובעיקר מפתיעה.

עירית התגלתה כבמאית ….מדוייקת.

קשובה מאד. סבלנית באופן יוצא דופן יחסית לקוצר רוחה בחיים האמיתיים.

מרוכזת. אוטוריטיבית מאד, תכונה לא נשית במופגן ומשמחת,

במצב רוח טוב רוב שעות היום, ארוכות כקצרות

ולא לשכוח לראשונה בחייה מביימת, משימה סבוכה ומורכבת גם לא בפעם הראשונה,

אשה שלא למדה קולנע, שהידיעות שלה וההבנה שלה בעדשות צילום,

סלנג על הסט והלך רוח כללי של עשית סרט לא נמצאים בדמה או במהלך חייה

מאז ומתמיד והיא שם. כל כולה. מצליחה גם ללמוד וגם להשאר האדם הדומיננטי על הסט.

בין כל האנשים, גברים בעיקר, המנוסים, המקצועיים ההם.

איך היא הצליחה, באמת אין לי מושג, ובנוסף, היא נשארה עירית כמובן.

מעצבנת כתמיד. שמחה כתמיד. הבטחון הזה. הדעתנות הבלתי אפשרית הזו.

ראש בקיר.

את יציאת הסדרה לטלוויזיה אני לא באמת זוכרת, הייתי שקועה בחיי הפרטיים

ובטח עשיתי מה שהיה צריך ליחסי ציבור וחזרתי הבייתה.

אחר כך הוציאה הלינור את  –  "הסנדלרית" – ספרה השלישי –

חיי הזוהר של אנשי התקשורת המשודרת, אני חושבת שלא קראתי אותו.

 

ואז היא הלכה לתוכנית טלוויזיה הזאת, "מי רוצה להיות מיליונר" ונכון שהדבר לא

נוגע להצלחה או כשרון אלא סתם בהוכחה פורמלית וטיפשית מול כל עם ישראל

שהיכולת שלה לאצור עובדות במוחה הקודח, להשאר קולית מול המצלמות ולהרוויח

על הדרך המון כסף מעצבנת אנשים לא פחות מתכונות אחרות שלה.

 

ואז הגיעו "בנות בראון" –

טוב, כשהיא הציעה לי את התפקיד בבנות בראון, אחרי שקראתי את הסאגה מחולקת

לפרקים, באמת לא ידעתי אם לצחוק, להעלב או הכי פשוט, לרצוח אותה.

ואת רותי. ארגוב. המלהקת.

בשני הפרקים האחרונים להיות סבתא?!

עירית אמרה שבכל פריים שאופיע תהייה כיתובית: נישאה בגיל 17, בהריון !!!

וכל צופה בר דעת יעשה מהר חשבון והכל יבוא על מקומו בשלום.

נו טוב, עם סידור כתוביות כזה, הסכמתי. בטח הסכמתי.

לצילומי "בנות בראון" הגעתי זמן לא רב אחרי התפרקות משפחתית לא פשוטה.

עירית, אדם מעשי, מפוקח וחסר סממני רגשנות חיצוניים הייתה ממש מצויינת לענייני.

בלי ליטופי סתם, בלי הרבה מילים, פשוט הייתה במקומה המדוייק מולי וגרמה לי

להתרכז בעבודה, שהייתה מעניינת ומלאה אנרגיות שמחות כמו תמיד על הסטים

שלה. האשה חוגגת את חייה באופן תמידי. ואמיתי.  

ובנות בראון הגיע אל הפריים טיים שכולנו אוהבים להביט עליו בהתנשאות תרבותית

וכבש אותו בסערה, בלי טיפת בושה או התנצלות, בדיוק כמו היוצרת שלו.

 

ושוב עברו השנים כמו שהן יודעות. בערמומיות, בלי לבקש רשות.

אני פוגשת אותה לפעמים בשכונה.

אנחנו לא חברות טובות. אנחנו ביחסים מצויינים לסוגם.

יש ביננו חיבה אמיתית. כמה סודות ואפילו איזה גבר משותף בעברנו.

אנחנו שותות קפה בשולחן עמוס אנשים נחמדים ודברניים, מתעדכנות בענייני ילדות,

בחורים, עניינים ותסריטים, עבודה, כתיבה ודומים להם.

כבר זמן שהיא אמרה שהיא כותבת לי תפקיד נורא יפה בסידרה חדשה.

ואז הגיעה "משמורת" והטלפון לא הגיע.

אני לא ב א מ ת יודעת או מבינה למה אני לא משחקת שם –

ועדיין, אחרי פרק אחד, לא הצלחתי לפענח איזה משלושת הנשים יכולתי לשחק.

היא גם לא מסכימה

א. להגיד לי על איזה תפקיד היה מדובר

וב. מה קרה שאני לא.

לי כמובן יש תיאוריה מרתקת על למה אנשים שזה לא מתפקידם מתערבים בליהוק

ואז מה עם התפקיד שלהם מאפשר להם להשפיע –

ומסקנתי האישית היא: כשאת מאד שיכורה ופוגשת אנשים / גברים בעמדות בכירות

ומשפיעות, לפחות במקצוע שלך, השתדלי נא להתרחק מהם ו ל א להתקרב ממש 

וללחוש לאוזנם את דעתך עליהם ו / או על התנהגותם ו/ או על מה היה קורה אם

הייתם נפגשים באזרחות.

זה לא רעיון מצויין. לא מעשה מקדם קריירה של ממש.

אבל היא מכחישה שעוד גורמים התערבו בהחלטתה,

וגם מ א ד מעניין אותי, איך היום, בראיון שכתבה במו מקלדתה ובו ציינה כל מיני אנשים

מצויינים שעבדה איתם והיא מחבבת, שמי לא מוזכר –

והיא לא יכולה לטעון הפעם שהמראיין אשם, או העורך…

אבל למי יש כח להתעמת איתה,

כמו שכבר אמרתי, לרוב, אין לי באמת כח להתווכח איתה,

כי כמו שהיא אומרת: ברור שאני צודקת.

ואני שוב, לא יודעת אם לצאת מדעתי או פשוט לחייך.

 

 

וברור שהכי היא תתעצבן עלי שלא כתבתי שהיא יפייפיה :) –

למרות הצילום המצויין ממש בשער של "24" היום –

אבל זה הבלוג שלי, ואני יכולה לכתוב כאן מה שאני רוצה –

התריסה גולדנברג מול דמותה הוירטואלית והשותקת לשם שינוי של הלינור –

ואני בעיקר רוצה לכתוב שזה לא קשור לדעות וטעמים של אנשים.

זה באמת קשור לדרך שבה הם נעשים.

לכמה אנשים מרשים לעצמם בחסות המילים הכתובות להתכער –

ולעובדה שכשקוראים את מה שהאשה הזו עשתה במשך השנים האלה,

יצרה, כן גולדן, יצרה לאורך השנים האלה, במו ידיה, אופיה וכשרונותיה,

אי אפשר שלא להעריך ולכבד אותה, לא חייבים לחבב.

 

ולך, אני רוצה לכתוב כאן, שאת, עירית לינור, כל הכבוד לך יקירתי. זהו.

 

 

צבע לי גמל, איך אפשר לסרב…..

 

     

     דברתי עם הוריה של טל היום – 2 נוב' 2007

     איך אפשר לסרב?

        

       ב5 מרץ 2003 אירע פיגוע באוטובוס קו 37 בחיפה .

 17       ישראלים נהרגו באותו פיגוע. 

       טל קרמן הייתה בת 17 ו 9 חודשים כשנהרגה בפיגוע זה.
       טל אהבה מאוד גמלים, ביומנה מצאו ציור של גמל שציירה.  

   

הגמל של טל

 

  לפני כשנה החל רון, אביה במפעל הנצחה לבתו –  "צבע את הגמל של טל"         

      הוא מבקש מהעולם להשלים את ציורה הלא גמור של טל.

      עד היום צבעו את הגמל יותר מ 700 איש מכל קצוות תבל.

         http://www.tal-smile.com/DrawTalaCamel.htm
        

     ב חמישה למרץ 2008 –
     בעוד ארבעה חודשים בדיוק יחול יום השנה למותה –

     1826 ימים.
     אביה מבקש להשלים מספר הגמלים הצבועים למספר הזה –

     מספר הימים החסרים את טל שלו..
  1826 הוא רוצה    גמלים צבועים.

      
     צבעו את הציור שטל ציירה .
     ציור הגמל נמצא באתר – 

     http://www.tal-smile.com/DrawTalaCamel.htm

      
     צבעו אותו במחשב או הדפיסו וצבעו ידנית כמו שאנחנו עשינו, היה כיף :)

     ושיחה על מוות והנצחה ואהבה

     ואיך זה נוגד את דרך הטבע כשילד מת לפני הוריו

     ואם הציורים שלנו יביאו לאבא של טל חיוך קטן ומעט נחמה,

     ואיך דרך כל הגמלים האלה, וההשתתפות שלנו

     הזכרון של טל מתחזק.

     וציירנו וצבענו בלי להראות אחת לשניה עד התוצאה הסופית.

     *             *               *

     אחר כך צריך לסרוק את הציור ולשלוח אליו.

     או אם צבעתם במחשב, פשוט לשלוח דרך "כתבו אלינו" באתר

     או במייל  –        :  Ron@Tal-Smile.com
 

 

הגמל שלי

 

    

      הציור שתצבעו יוצג באתר של טל.
            

  

           הגמל של איה


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 איך אפשר לסרב… ואפשר להפוך לפרוייקט כיתתי או בית ספרי

 

 

    

    

         הספר של בר ממשיך להסתובב בעולם, מעניין אם הוא יחזור…

       

שוחד

 

 

 היא, ביוזמתה המחוייכת ומתוך כוונה לתעד באופן מוחלט, סופי ולא ניתן לערעור

 את ההסכם הזה. שלא יגיע חלילה מצב שאמא שלה תטען למצב של אי – שפיות

 זמנית ושחרור מההסכם, ביקשה לכתוב את גירסתה ואת גירסתי ולהניח בבלוג

 הזה  לעדות ומשמרת:

 

 *               *               *               *               *

 

גירסת הבת:

לפני שבועיים, בארוחת ערב אמא אומרת: אני לא מוכנה שיוציאו אותך יותר החוצה!

אני, לא יצאתי הרבה מאוד פעמים השנה מהכיתה, רק כמה וכמה.

"אמא, רוצה לעשות הסכם?"

"איזה?"

"אם יוציאו אותי החוצה החודש רק ארבע פעמים, את מרשה לי עוד גור חתולים!"

"עד היומולדת שלך"

"מה!?!?!!? זה עוד 5 חודשים!"

"עד ארבע פעמים בכל חודש, 5 חודשים, ויש לך חתלתול"

"חמש פעמים?" שאלתי בתקווה…

"טוב"

בעוד חמישה חודשים אני אכתוב עוד פוסט אורח, ואספר איך קוראים לחתלתול שלי…

מאת: איה גלעד גולדנברג.

גירסת האם:

אני מסבירה לעצמי ולסובבים אותי, מתוך אמונה אמיתית אגב, מאז ומתמיד,

ש"שוחד" – מה שקוראים, כזרז חינוכי הוא דרך מצויינת לדעת האם והאב של הילדה

המסויימת הזו לדרבן ילדים להשתדל להתגבר ולעמוד באתגרים שמאד קשים להם.

גמילה מחיתולים, מציצת אגודל עד כלות, עמידה בלוח הזמנים, שינון לוח הכפל ומה לא.

הפיתוי במשהו נחשק מאד הוא זרז מחזק ומניע שעובד מצויין ואין סיבה לדעתי,

לחשוד בו ולהתנגד לו כי הוא 'מפנק', מרגיל לפרסים וכו'.

אם יש דרך ל"תרגל" הרגלים חדשים,

למצוא ולחזק את שרירי ההתאפקות או הסבלנות או כל שריר שנדרש –

וכן, אני יודעת שהם לא באמת שרירים, אבל מאמינה שיש לכם יכולת למידה וזכרון ואימון

בדיוק כמו לשרירים פיזיים – וצריך לאתר, לאמן ולחזק אותם, שיתרגלו –

ואם יש דרך לתמרץ את האימון והמאמץ, אני בעד. ממש בעד.

הילדה שלי הפסיקה מציצת אגודל ארוכת שנים, למדה לארגן את זמנה ביעילות,

יחסית, נפרדה מנדודי לילה למיטה של אמא ומה לא, בעזרת פיתויים –

ואי אפשר שלא להזכיר כאן את מלאך הקסם של דנה מאת גוני סביר –

ספר קסם שמצליח תוך ימים ספורים להשאיר ילדים קטנים במיטתם ולא לעבור למיטה

של אבאמא מחשש להפסיד את  ה מ ת נ ה שמלאך הקסם משאיר אם הוא מוצא ילד/ה

ישן/ה במיטה הנכונה. לא מצא, אין מתנה.

וגם אני, אנחנו, כמו מלאך הקסם מאמינים במתנות ופיתויים לילדים שמתאמצים לנצח

מקומות פחות חזקים שלהם.

מעולם לא התחרטתי / התחרטנו על ההחלטה ההורית / חינוכית הזו.

היא הוכיחה את עצמה תמיד.

הבת שלנו שאבה מוטיבציה ועידוד ממה שחיכה לה בסוף המסלול.

היא מעולם לא חזרה בה מהשגיה לאחר שקיבלה את מה שהתאמצה עבורו כל כך,

ורק שמחה והייתה, ובצדק, גאה בעצמה על הצלחתה ועמידתה באתגר הפרטי שלה,

וגם לא "התרגלה" ודרשה, או העמידה כתנאי מתפנק ודרשני "משהו" תמורת משהו.

זה מעולם לא קרה.

גם הפעם אני שלמה עם עצמי על ההסכם החדש –

היכולת שלה לפטפט מתקיימת ביחס ישיר לרמת השפה ואוצר המילים יוצא הדופן שלה.

אפילו חינה וקסמה האישי לא מצליחים, לפעמים, להשאיר אותה בתוך הכיתה. לפעמים

רבות מדי יגידו הוריה שלא מאמינים לטכסטים היוצאים מפיהם מולה –

הגיל הזה, שמערבב תום ילדות עם בדיקת גבולות מול כל העולם, קריאת תגר זהירה

על כל מי שנחשב למבוגר, אימון שרירי החוצפה, הקוליות ומה לא, מביא להתנהגות

מוחצנת וחוצה גבולות לפעמים. אבל אני זוכרת, בטח זוכרת, וגם מוריה זוכרים,שיש

שם מתחת לגלימת הנעורים החדשה והנוצצת, זו הגדולה מעט על מידותיה, ילדה

אחת, קטנה ומתוקה, חזקה עד מאד ביכולותיה. בנחישותה וכח הרצון שלה.

כוחות הנפש קוראים לזה במקום שהיא לומדת.

והיא כל כך רוצה חתלתול נוסף.

היא הייתה קטנטנה, בת ארבע וקצת, כשחילצנו את דיןדון שלנו מעלית גג, גורה

בת שלושה ימים, יתומה ומורעבת והיא לא זוכרת את העונג והצחוק שגורת חתולים

בלונדינית וקופצנית, מאומצת על ידי כלבה שעירה ואימהית, יכולה להעניק לאלה

הגרים איתה ולדעתי רוצה שיחזור של הימים ההם.

הבת שלי, רוצה, כל כך רוצה גור חתולים.

ואני? אני לא רוצה עוד חתול! באמת שלא! ממש לא.

א ב ל

ילדה שעומדת בפניה משימה לא פשוטה מבחינתה.

אתגר שדורש הרבה כח רצון, התאפקות ועוד כח רצון והתאפקות.

חייבת להפסיק להגיד את שעל ליבה ומחשבתה בכל רגע נתון,

בלי קשר למצויינות הדברים.

בקיצור, הילדה חייבת לתרגל / ללמוד לשתוק קצת.

אין התחשבות בית ספרית ביכולת הוורבלית של הוריה,

שום התחשבות במשאה הגנטי לדאבוני –

ויש בה את ה'שריר' הזה. אני יודעת.

את שריר ההתאפקות. ההכלה לעוד חמש דקות.

ולבד היא לא מצליחה.

בסדר.

כל כך הרבה אהבה, דאגה, תמיכה, חוגים, משחקים, סרטים, חיבוקים,

דיבורים, סידורים, שאלות, תהיות, תשובות ואהבה, כמה אהבה –

חתלתול אחד קטן נוסף, לא זה מה שישבור אותי.

היא תמצא ותאמן ותתרגל לשריר ההתאפקות הדיבורית,

ואנחנו,

אני, הכלבה השעירה, החתולה הבלונדינית, כולנו, נתרגל, hopfully לחתלתול חדש.

 

 

 

 

וחוץ מזה, ארבעה וחצי חודשים….. זה הרבה הרבה זמן…….

 

 

עזרה לנועה בת החמש וחצי – האינטרנט יכול לעזור?

 

 

   מי ראה. מי מצא.

   ילדה קטנה במצוקה א מ י ת י ת –

   אחרי טראומה א י ו מ ה בקיץ האחרון, במלחמה ההיא, הרחוקה.

    גם אנשים מבוגרים היו נושאים זכרון מזעזע כזה לאורך זמן.

    ברשימות הנפגעים היא בוודאי לא מופיעה,

    לא נכנסת בסטטיסטיקה, אבל תשאלו את הוריה….

   

    אנא, העבירו ברשימת המייל שלכם –

    האינטרנט הזה כבר הוכיח את עצמו ואת עוצמתו.

 

    כבר היו דברים מעולם, לא?

 

   אבא של נועה כותב:

     במהלך השבת לפני שבועיים (13.10.07)  

     בשעות הצהרים

     במטולה- הר צפייה- מצפה דדו,

     נעלמה/נלקחה כלבה פקינזית עונה לשם "עלמה".

     עלמה היא הכלבה של ביתי נועה בת חמש וחצי.

     נועה חוותה חוויה סוערת דרמטית וטראומטית בתחילת מלחמת לבנון האחרונה.

     ביום השלישי למלחמה הכלבה שלה חטפה טיל קטיושה כשהייתה 100 מ' מרחק מאיתנו

     בזמן הפוגה קצרה אז יצאנו מהמקלט להתאווררות.

     הפקנזית היפיפייה שלנו התפרקה לנו מול העיניים.

     בחודש דצמ' 2006 לאחר טיפולים אינטנסיביים לנועה וחזרה לשגרה,

     רכשנו פקינזית ג'ינג'ית מדהימה.

     הקשר בין נועה לכלבה היה מיוחד, הן לא נפרדו לרגע.

     עד שבשבת נלקחה מאיתנו.

     מאז נועה מאושפזת לעתים עם חרדות וקוצר נשימה קריטי.

    לכל מקום מלווה עם סלסלת השינה של עלמה והיא ישנה בתוכה.

    מצבה חוצב לבבות,

    אנו הוריה שבורים וחסרי אונים, נפצענו במלחמה עכשיו התרסקנו. 

    מבקשים את עזרתכם, על סף יאוש ובתחנונים. 

 

 

   

 

  
    ציטוט מדברי נועה:

   "עלמה אני בטוחה שאת לא מתה. אני מחכה לך בבית שתחזרי.

    רק רצינו לוודא שתחזרי בקרוב.

    לעולם לא אוותר עליך, אפילו אם ישלמו לי 100 שקל.

    את הכלבה שתמיד אוהבת.

   מי שלקח צריך להחזיר אפילו אם הוא לא יתחרט.

   באהבה

   נועה סקיאן

   אוהבים

   אבא אימא ג'ינה הדוברמנית וסופי התוכי/ת וגם ברליון וטולוז האוגרים"

 

    פיצוי כספי יוענק למי שיחזיר את עלמה + רכישת כלב עבורו.

   תודה גדולה     

 

   סקיאן אהוד         0525456245     

 

 

   מטולה  

 

 

 

 

      וכשסופרים את הנזקים והנפגעים של המלחמה הזו, מי זוכר, מי סופר את נועה?

      אנחנו יכולים לספור אותה, אנחנו יכולים לעזור.

      אולי נצליח. אולי לא.  

      אבל שווה לנסות…..

         
 
          דיווח בynet
              

yes yes

 

y e s מתנהלת נכון מול המשבר.

 

פחות משבוע לאחר שהסתיימו ההפרעות בקליטת השידורים הודיעה החברה

על הפיצוי ללקוחותיה: פותחת את כל הערוצים לכל הלקוחות ללא תוספת תשלום,

לתקופה של שלושה חודשים.

המנכ"ל: אנו מודים ללקוחותינו שצעדו איתנו ברגעים קשים –

 

אני מרגישה נוח עם תגובתם ועם הפיצוי שאקבל –

ההפרעות שהיו לי היו מזעריות יחסית –

אבל היו ימים שנמאס לי. והתקשרתי לגעור בסטודנטית המסכנה שעשתה משמרת לילה

בשרות לקוחות, אבל דיברה בנימוס, הכילה את התסכול שלי והצליחה להרגיע אותי :)

אני לא מרגישה מזולזלת –

לא מרגישה שהחברה שמה — עלי כמנויה –

וזה, לדעתי, ההישג הכי גדול שלהם.

 

הרי ברור שהם לא אשמים בשיבושים.

ברור שהם עשו כל שביכולתם לתקן את התקלה / שיבוש.

ברור שהם לא יכולים להחזיר את הכסף לכל המינויים.

והפתרון שלהם מכובד ומצויין.

 

בשלושת החודשים הקרובים יוכלו כל לקוחות yes לצפות בכל הערוצים ללא תוספת תשלום.

לקוחות המשלמים כיום על ערוצי פרימיום שרכשו בנפרד יזוכו בחשבונם באופן אוטומטי.

פתיחת הערוצים אינה כוללת את ערוצי הארוטיקה ואת ה -DVDBOX.  

 

ככל הידוע, נטשו את החברה כ 750 לקוחות בלבד בחודשים האלה –

מה שמזכיר לי את המשבר שעוברת "רשימות" בימים אלה –

אין סיבה להתחיל לחפש מקומות אלטרנטיביים –

יש סיבה להשאר כאן, להציע עזרה או סתם תמיכה ולחכות בסבלנות.

אופטימיות.

 

אין צורך צלצל למוקד יס ולודא.

עמוס שם מאוד באנשים ספקניים.

אני אחכה עד הזכוי הבא לבדוק שהם עומדים בהבטחתם.

 

אני מנויה על yes כמעט מההתחלה.

מרוצה. מאד.

מתגעגעת לערוץ שמונה, מתנחמת בyes דוקו, אלטרנטיבה, עדיין לא מצויינת.

שמחה מאד עם ערוצי הסרטים.

מאד מאד עם yes 1 2 3  – שלושה ערוצים עם מבחר ע נ ק של סדרות אמריקאיות,

אחת יותר מייןסטרים מהשניה. עונג גדול.


והכי הכי הכי הרוסה על מקס.

yes max –

הוא מקליט לי כל מה שאני רוצה.

לא צריכה להזכיר לו כלום.

הבת שלי כמעט לא רואה טלוויזיה.

הוא מקליט לה את השתיים שלש תוכניות שלה באופן קבוע והיא לא נחשפת, בינתיים,

לכל היתר. לא לצעקנות. לא לפרסומות. לא לכל מה שרעשני וטורדני וקלוקל.

 

 

Oh Yes – Oh Max my love

 

זה יכול להציל את חייך

 

                                   

                                      "חבר טלפוני "

  

 

        מד"א עם רעיון חדש. חכם, פשוט ויכול להציל חיים –

 

 

   –   בוחרים אדם קרוב שסומכים עליו שיתפקד בזמן לחץ. מספרים לו ורושמים

       איפהשהו פרטים רפואיים ראשונים והכרחיים. היסטוריה רפואית חיונית +

       אלרגיות לתרופות + סוג דם וכו'. אדם המוכן לקבל עליו את המשימה להיות

       הראשון שמקבל ידיעה אם תהיה במצב רפואי הדורש מידע ראשוני שאין

       ביכולתך לתת. – תאונת דרכים / התקף לב / מה שלא יהיה.

 

  –   מוסיפים בטלפון הנייד את האיש הנבחר בדרך הזו: מקישים את המספר של

      אותו אדם. א ב ל עכשיו צריך להקפיד ולהוסיף "כוכבית" כתו אחרון. חובה.

 

     גם בשמירת השם והמספר עם הכוכבית יש להקפיד לעשות בדרך מיוחדת.

      יש לשמור את השם בדרך הבאה: לרשום 101 ורק אחריו את שם האדם.

 

     הצוות הרפואי מתודרך לחפש את איש הקשר בשם המתחיל ב – 101.

 

 

 

 אחותי הקטנה, זו שמתנהגת כמו הגדולה מאז ומתמיד, נבחרה למשימה.

 

 

 הפוסט  "סוכריה אדומה גבר עם מים מינרלים ואיך זכרתי את שמו של מר היימליך"

 הביא בעקבותיו הרבה אי מיילים של איפה ואיך עוברים קורס. אז ככה :גם בקופות

 החולים במרפאות הילדים וגם מצאתי באתר מד'א  קורס החיאה להורים – מומלץ ביותר.

 לעולם, לעולם אין לדעת מתי יקרה ומתי תצטרך… חמסהחמסהחמסה טפוטפוטפו

 

 

ואם נהג הטרקטורון היה יהודי?

 

 

אני בדרך כלל כועסת וזועמת ורותחת על אנשים המזלזלים בחיי ילדים.

בעיקר ילדים שנמצאים תחת אחריותם.

בעיקר הילדים שלהם.

בלי תירוצים. שום תרוץ לא מתקבל.

 

אני רואה ילדים נפגעים מחוסר אחריות וזילות ותחושת – סמוך – לי – זה – לא – יקרה

ודמי רותח –

אני בדרך כלל, כל הזמן, לטובת החלש –

והחלשים,

בדרך כלל הם הילדים.

לא חוכמה,

ממש לא חוכמה על חלשים,

בעיקר אם אתה החזקים.

 

אסעד נאסים שיבלי דרס בערב יום כיפור את טל זינו. היא הייתה בת תשע ורכבה

על אופניים כמו כל החברים שלה, ליד בית הכנסת במקום מגוריה. הוא נהג בפרעות,

בגסות רוח, ביהירות בטרקטורון ופגע בה. טל נפגעה ומתה. הוא ברח.

אסעד נאסים שיבלי דרס בערב יום כיפור ילדה יהודיה ועומד להיות מואשם ברצח.

 

אני רוצה לשאול שאלה –

קשה. מקוממת.

אבל האם מה שנעשה לאסעד נאסים, שהוא על פי כל הסימנים נהג פושע, פושע נתעב

בעיני, שצריך וחייב לעמוד לדין לקבל את העונש המכסימלי כפי שקובע החוק –

האם צודק ונכון ושיוויוני שזה יהיה הוא, דווקא הוא, האזרח הראשון שמדינת ישראל מחליטה,

לראשונה בתולדותיה להעמיד נהג שגרם למוות לדין באשמת רצח?

האם לקחת אותו כדוגמא לכל הנהגים הפרועים, הפושעים, היהירים שמרסקים לנו את הכבישים

ואת החיים יום יום זה הדבר הנכון לעשות?

אותו?

דווקא אותו?

כי הוא ערבי?

כי זה קרה ביום כיפור, מזעזע ככל שיהיה?

האיש פושע נתעב בעיני, הלוואי וירקב בכלא כל חייו,

הלוואי ויסורי המצפון יכו בו כל רגע שיחיה –

אבל

דבר לא קשור בדבר.

זה לא צריך להיות הוא.

זה לא חוכמה על חלשים.

וערבי, חלש מיהודי במדינת ישראל 2007.

הנה שאלתי –

הגבר הזה אם היה חלילה, נוסע במשעולי מושבו, עם ילדיו הלא חגורים על ברכיו

חסרי קסדות והגנה, אם חלילה היו נהרגים, האם אביהם היה מועמד לדין באשמת רצח?

בלשי היחידה המרכזית של משטרת התנועה הארצית תפסו היום אב שנסע בצורה
בלתי זהירה על טרקטורון, עם שני ילדיו: האב אחז את תינוקו בן השנה וחצי ביד
אחת, וביד השניה אחז בהגה, כשמאחור יושבת בתו בת השבע. השלושה רכבו
על הטרקטורון ללא ביטוח, ללא טסט וללא קסדות לראשיהם

 

 

אלה השאלות שהעלתי אז, לפני ארבעה חודשים:

האם המדינה רשאית להעמיד את האב הזה לדין באשמת סיכון חיי ילדיו?

להכניס את המשרד להגנת הילד לתמונה / עובדת סוציאלית שתסביר לו

שהמדינה י כ ו ל ה ורשאית להגן על הילדים שלו אם הם בסכנת חיים?

 

אבל מול הטרקטורון הערבי בכפר תבור, השאלה על הטרקטורון היהודי עולה שוב.

 

ואחרכך

יגידו ששלטי החוצות דרמטיים מדי, והקריינות בכלל, גורמת לסיוטים בלילות –

אי אפשר לקרוא לכל מי שנוסע בלי חגורת בטיחות רוצח יגידו –

לא?

אם אחזיק אקדח טעון, לא נצור ויפלט כדור ויפגע באדם שהיה לידי, שלא נדבר

על ילד, שלא נדבר על ילד שלי, באחריותי, טפוטפוטפו –

אפשר להעמיד אותי לדין על הריגה ברשלנות נכון?

אז מה ההבדל?

הנה –

הצילום שוב –

תביטו טוב. תתרכזו בפרטים הקטנים –

התינוק המוחזק ברישול בתוך יד ימין, הילדה כבר ירדה מהטרקטורון.

אבא הביא אותה לבית הספר, היא בת שבע, תכף מסיימת כיתה א',

היא כבר יודעת לקרוא ותרגילי חשבון ואולי שעורי בלט. והאב הזה, גבר

צעיר, נאה, אולי אפילו מאד על פי הצילום המעט מטושטש, כותונת תכלת

טובה, עם כפתורים – עורך דין? הייטק? מנכלות? –

החיים בטח טובים בסך הכל, הוא בעל ואבא מצויין, הוא מפזר אותם

בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה. הוא כבר מקולח, מגולח, בטח אפטרשייב

נעים, לעבודה הוא ינהג במכונית האמיתית, לא בצעצוע, תכף הוא יצא

ליום עבודה שבסופו יחזור לביתו, לאשתו /שותפתו האהובה ולשני הקטנים

המתוקים האלה שהוא באמת אוהב אהבת נפש –

אם הוא לא יהרוג אותם קודם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ת ת ב ו נ נ ו   ה י ט ב   ב צ י ל ו ם   ה ז ה –

מי חשב שככה הייתה יכולה להראות מה

שנקראת בשפה משפטית: ה ר י ג ה. או שלא.

 

 

הבהרה:

אין ספק שאסעד נאסים הוא נהג פושע. פושע נתעב.

אין ספק שהוא צריך לשלם מחיר מכסימלי, כבד ביותר, מצידי מאסר עולם .

הוא פושע. הוא הרג ילדה. סתם מפזיזות, יהירות, ערלות לב ומה לא –

אבל

יש משהו מקומם, ב א מ ת, בעובדה שדווקא מול צעיר ערבי המשטרה, המדינה

נזכרות שהזילול בחיי אדם, בחיי ילדים כל הכבישים שלנו בלתי נסבל. שאכיפת החוק

או היד הלא קשה שלו מול הנהגים העבריינים היא הפקרות.

אבל האזרח הערבי הזה, לא צריך להיות הנהג הרוצח הרשמי הראשון במדינת ישראל.

כמה שזה מגוחך לדרוש שיוויון בנסיבות כל כך טרגיות, זה מה שצריך לדרוש עכשיו.

דווקא עכשיו.

 

 

והשאלה האם באופן תיאורטי יש הבדל בין שני הנהגים האלה בעיני החוק הישראלי?

 

 

 

1 אוקטובר 02:00 – דיווח מynet

אופנוענים ורוכבי טרקטורונים התפרעו באין מפריע בצהרי יום שישי,
בקטע כביש החוף שבין חיפה לעתלית. ההתפרעות גרמה לנהגים שחלפו
במקום לסטות מהכביש או לבלום בפתאומיות.
המשטרה: "שלחנו ניידת". עדי ראיה: "לא ראינו משטרה"

אחיה ראב"ד 

פורסם:  30.09.07, 23:25

 

 

וגם עו'ד אורון אילון כותב על הכוונה להעמיד את אסעד נאסים לדין באשמת רצח .     

    

הגופה שלי שייכת לי, בדיוק כמו הגוף שלי

 

השר יצחק כהן (ש"ס), הממונה על ענייני דתות, הודיע כי מפלגתו תגבש בדחיפות

הצעת חוק שתוציא אל מחוץ לחוק את פעילותה של עמותת "עלי שלכת" המפעילה

קרמטוריום לשריפת גופות. לדברי כהן "יש להוציא מחוץ לחוק את העמותה וראשיה

היונקים את מורשתם ממשמידי העם היהודי באין מפריע. אני אעשה סוף לתופעה

שבה אנשים מיישמים כאן פתרון סופי מחודש". 

 

*         *         *          *        *

 

יו'ר ועדת השרים לענייני קבורה – איזה תואר מכובד –  מר יצחק כהן

מי אתה שתתערב לי במותי ובדרך שבה אבחר להעלים את גופי מהעולם הזה?

גם על התערבותך והיכולת שלך להתערב לי בחיי האמיתיים אני מבליגה בקושי רב.

אנשים חשוכים –

"היונקים את מורשתם ממשמידי העם היהודי"? –

"פתרון סופי מחודש"? –

"לא ירחק היום ועם ישראל ישמח לפזר את אפרם האידיאולוגי של שטנים אלו"

תגיד, יצאת מדעתך?

בפולשנות מזעזעת ושמוש מעליב, מניפולטיבי וירוד בזכרונות שואה קולקטיביים אתה

מנסה לפלוש לפרטיות של חיי ושל מנוחתי האחרונה?

מי אתה? מי אתה חושב שאתה?

 

אבל, מצד שני יש לזכור שאתה הוא זה שהצעת לסגור את המים לרצועת עזה נכון? 

וגם, בענייני האינטרנט והצנזורה, נדמה לי שזה היית אתה שהבעת את דעתך?

או שלא, זה היה אמנון כהן, חבר מפלגתך ש'ס? אתה, פשוט הצבעת בעד ההצעה שלו.

בקיצור, כפי שהבת שלי הייתה אומרת בגיל שש:

אתם רוצים להחליט עלינו ב ה כ ל כל הזמן, נכון?

 

אין לכם סיכוי, אתה שומע? אין לכם סיכוי.

צאו לי מהחיים ומהמוות שלי – ושלא תעיזו לגעת לי בגופה. ח צ ו פ י ם!

 

 

עלי שלכת הינה בית לוויות מודרני העוסק בקבורה אזרחית, שריפה, טקסי לוויה ואזכרה, מפעלי הנצחה, אדמיניסטרציה וטיפול בירוקרטי, יעוץ בתחומים שונים ושירותים נלווים נוספים. אנו מטפלים בכל הנושאים, קטנים כגדולים כאחד ועד הפרט האחרון, תוך שימת דגש על התאמה אישית לרצון האדם ולאורח חייו.

אנו מספקים שירותים כוללים (חבילות) בתחום הקבורה, השריפה, הלוויה והאזכרה,
לאחרונה השקנו שירות חדש בישראל – שריפת גופה ושירותים נלווים –
פיזור האפר וקבורתו.

עלי שלכת נותנת מענה אישי ומקצועי בתחום רגיש זה, שקט נפשי, סיפוק הצורך בביטחון,
הפחתת הנטל על יקיריכם, הקניית שליטה ויכולת תכנון מהלכם של הדברים. כל זאת,
תוך מתן דגש על קיום רצונות הנפטר או יקיריו, ביצוע יעיל ותקין של התהליך הבטחת
קיומו של טקס מכובד אשר הולם את השקפת עולמכם והעדפותיכם האישיות.

עומדים לשירותך בכל עת – עלי שלכת . 

 

*        *        *        *        *

 

ומבחינתי, גם ככה מותר, אולי אפילו עדיף:

 

 

 

 

 

 

 

 

ואבשלום וילן :) – אבו היקר והחכם מקדם לאחרונה חוק, אשר כבר זכה
לאישורה של וועדת השרים לענייני חקיקה, ויאפשר קבלת דמי ביטוח לאומי
של הנפטר לצורך שריפת הגופה. "על שולחן הכנסת מונחת הצעת חוק באישור
וועדת השרים לענייני חקיקה שמטרתה להבטיח כי כל אדם יוכל לבחור אם
ברצונו לקבל את דמי הנפטר מהביטוח הלאומי. יש להשלים את הליך החקיקה
ולהעמיד לדין את האשמים בהצתה", אמר וילן.

בנוגע לדבריו של כהן אמר וילן  –
"מדובר בזכות יסוד בסיסית של האדם על גופו ובכוונתי להילחם על המשך החקיקה".

 

 

  ויורם קניוק רק רצה למות בשלווה ולהישרף בשקט וכותב על זה בy net

 

ואני רק רציתי לספר לכם על הספר האחרון שלו: על החיים ועל המוות –

 

נ.ב. רשומת ה בלוגינג, כתיבה ומיקום עדיין לא מיצתה את עצמה –

      מונה הצפיות זז והתגובות ממשיכות להכתב – אבל אני 'בוערת' על האיש הזה

 

 

נ.ב.ב. ה i p של "טל" מהתגובה הראשונה 217.132.38.194

         האם אני יכולה לבקש על סמך האיחול הנעים שלו שיאתרו מי הוא?

 

מכתב גלוי ליונה ויזנטל מנכ"ל yes

 

 

יונה יקר.

היי. מה שלומך?

מקווה שטוב. שהילדים בסדר ושהקיץ עובר בנעימים.

ת ש מ ע

אני יודעת שזו דרך משונה לבקש ממך בקשה,

אנחנו הרי סוג של קרובי משפחה רחוקים מאד ולשעברים מאד

ובאותה מידה יכולתי לצלצל – 

א ב ל

למה לה לבת אדם בלוג, אם לא כדי לנצל את החשיפה הנאה יש לאמר, ומספר מרשים של

קוראים, יש להוסיף, שצבר לו בלוגה, אם לא כדי להשתמש בהם לצרכיה בשעת צורך אמיתית –

עכשיו כשלא קבלתי את התפקיד וזמני פנוי כל כך –

ושעת הצורך אכן הגיעה.

יש שיגידו שאני מבזבזת רייןצ'ק על שטויות, אבל אין ברירה.

תשמע.

אז ככה.

גיליתי במקרה סדרת טלוויזיה מ ו פ ל א ה.

המשודרת איפה?

אכן.

ב – yes.

לא רק בעיני אגב. קראתי במיני אתרים ומקומות שונים ונחשבים, שהיא נחשבת מצויינת גם

בעיני הרבה מאד מליוני אמריקאים, מבקרי טלוויזיה ומכורים לה ברחבי עולם, ובכלל…

זה שגיליתי אותה רק עכשיו….

אני לא מאשימה אף אחד, באמת, אפילו לא את עצמי.

אף אחד לא חייב לי כלום.

אף אחד לא מחוייב לשלוח לי הודעות מפורטות על סדרות מצויינות

או sms על כתבות במוסף סוף שבוע המפרטות את ההשג הגדול של yes ברכישת הסידרה.

אני רק יכולה לרמוז לך שאולי, מחלקת השיווק שלך לא עשתה עבודה מצויינת, אם חובבת

סדרות אמריקאיות כמוני שמעה עליה רק ברפרוף ולא טרחה אפילו לנסות לבדוק מי ומה היא.

יתכן , רק יתכן, שהם פיספסו אפשרות לקדם סידרה נפלאה?

סידרה שיכלה לרכוש לה אוהדים רבים ומסורים, לפחות כמו האנטומיה של גריי ?

שאני, טוב מה לעשות, אני בחורה, מ ח ב ב ת מאד,

ואף משתמשת בyesmax כשאני לא בבית בימי שני כדי שחלילה לא אפסיד משהו.

רואה? ככה, על הדרך, אני מפרגנת גם למקס ולגריי.

או שהעובדה שע. הסביר לי ש'בוסטון ליגל' היא סדרה שנרכשה בתחילה על ידי –

הס מלהזכיר – הוט – ורק אחרי שנשחקה עד תום אצלם, היא עברה אליכם,

ולכן בעצם אתם מחביאים אותה ביס 3 ולא מנופפים בה ביס 1 כמו גריי והעקרות בית?

בגלל האגו של מחלקת רכישה?

מספרצ לך סוד.

אני, אני ממש לא אכפת לי מי קנה אותה אותה ראשון –

לא מעניין אותי. אין לי אגו מול מסך הטלוויזיה שלי בבית –

יש לי רצון לגרגורי עונג קטנים ומוחקי שכל לשעה, שעתיים.

ואם גיליתי אותה עכשיו, ועכשיו היא שלך –

תכיר לי אותה ב ג ד ו ל –

אני לא אוריד בערכך כספק תכנים, מה פתאום –

אני אשמח איתך שאתה מפיל עלי הפתעות לא צפויות לתוך הסלון :).

אבל למכתב הזה יש בכל זאת מטרה:

אני חייבת לראות את כל הפרקים של בוסטון ליגל – סדרה מופלאה.

בין וויליאם שטנר, ג'ימס ספיידר וקנדיס ברגן –

בין הסיפורים ההזויים, היחסים המטורפים ושלל העניינים שמסביב –

הסידרה הזו שבתה אותי לגמרי.

אבל, הוסיפה בעיות לחיי, הסבוכים לא פחות מאלה של גריי הרשה לי להוסיף –

בעיה1:   אין לי בשלב זה, מטעמים טכניים שלך דווקא יש בהם יד ורגל ואפשרויות,

            תכף נדבר על זה, דרך לראות אותה מההתחלה. מהעונה הראשונה. את כל

            הפרקים, כי הם כבר שודרו, קרוב לוודאי גם בשידורים חוזרים, לא?

בעיה2:   גם את המעט פרקים שמשודרים כרגע ביסטאר 3 אין אפשרות לאתר משום מה.

            הם מוקרנים בימים מפוזרים. הפרקים לא על פי הסדר. מקס לא מצליח לאתר

            את הפרקים כ'סידרה' והכאוס חוגג.

 

בקשות: האם בתור אחת מלקוחות yes הראשונות, בלי קשר לקשרי משפחה,

            המשלמת סכום ממש לא מבוטל מדי חודש לקופת יס, בתור אוהדת סדרות

            אמריקיות, שחקנית חברת שח'ם, קרובת משפחה רחוקה, אזרחית ישראלית

            שומרת חוק, חוץ מדוחות חניה, ששרתה בצה'ל שרות מלא ובת מסורה להוריה –

           אפשר ב ב ק ש ה לשדר שוב את כל העונות מהתחלה –

           האם אתה יכול לתקן החמצה גדולה ולעשות לנו הכרות מחודשת עם חברי משרד

           עורכי הדין המוזרים, המקסימים והכובשי לב ביותר בטלוויזיה?

           אפילו כל יום, אפשר מאוחר בלילה – מקס יעזור למי שעסוק –

           רואה? יחסי ציבור מעולים למקס –

           כך שכל האנשים שפספסו את היהלום האמריקאי, הציני והמלבב הזה ואוהבים

           סדרות אמריקאיות מיינסרימיות ירוויחו כמה שעות גרגורים מול המסך המיותר הזה.

           אם כבר, אז כבר.

           מה אתה אומר?

 

           אם אתה לא יכול,

           לצערך,

           עם כל הרצון הטוב, לארגן מחדש את לוח המשדרים,

           למרות הרצון הטוב שלך,

           וגם לא יכול,

           חוקית,

           לשלוח לי את כל הפרקים הבייתה –

           אז תוכנית כזו – או דומה לה – בערוץ "החיים הטובים",

           או תקציב לסרט דקומנטרי שהסינופסיס שלו תקוע במחשב כבר שנתיים –

           עניינו איך לא, aging, מנקודת מבט אישית לחלוטין,

           גם הולך….

 

 

           כרגע, אני הולכת על DVD של כל העונות יותר מאשר על האפשרות השניה,

           ככה אני לוהטת על הסדרה הזאת :)

          

           מה אתה אומר?

          
           ח ל י

 

          

        נ.ב.   העתקים יועברו למחלקת רכישות קשת / רשת.

 

בקשה על ילד אחד בן שש

 

 

 

   ילד בן 6 נפצע הערב (יום ה') באורח אנוש מפגיעת רכב,

   בעת שחצה מעבר חצייה בפתח תקווה.

   הנהג הפוגע נמלט מהמקום והמשטרה פתחה בסריקות אחריו.

 

     *     *     *     *     *


    בן שש. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש – כמה מוזר –

    עולה לכיתה א'. עוד שבועיים וחצי ה – 1 בספטמבר.

    כבר קנו לו ילקוט? קלמר? חולצת בית ספר?

    הוא מתרגש? מפחד? גם וגם?

    ואמא שלו? ואבא שלו?

    מה הם איחלו לו עד לפני כמה שעות?

    שיצלח את שנות בית הספר בהצלחה ושמחה?

    שיעברו עליו ימים טובים ושמחים?

    שלא יתקל באלימות בחצר בית הספר?

    שילמדו אזרחות חיובית, מעורבות אקולוגית, שמירה על הקיים ורצון לשיפור?

    שילמד לסלוד מגזענות, אפליה ויהירות?

    שילמד אחריות?

    שירגיש מוגן? שידע שה'גדולים' שומרים ומגנים עליו?

 

     מה הם מבקשים על הילד שלהם עכשיו? 
 

 

     *     *     *     *     *

 

   הילד חצה את כביש 40 במעבר חצייה ונפגע מרכב שנמלט מהמקום.

   המשטרה עורכת סריקות על מנת לאתר את הרכב הפוגע –

   יונדאי גטס בצבע בהיר שהגיע מכיוון דרום ופגע בו.

   במשטרה מעריכים כי הנהג נסע במהירות מופרזת ולכן פגע בו בעוצמה רבה.

   הילד הועף למרחק של כ-30 מטרים.

   נפגע בכל חלקי גופו, ראש, בחזה בבטן וברגליים, היה מחוסר הכרה.

   בוצעו בו פעולות החייאה מתקדמות והוא פונה לבית החולים 'בלינסון'"

 

    *       *         *         *        *

 

   אני מאחלת ומתפללת לחיי הילד הקטן הזה –

   שיחיה. שיגיע לבית הספר, לכיתה אלף באיחור, אבל שיגיע. שיחיה.

 

   *     *     *     *     *

 

  איך אפשר?

  איך אפשר לפגוע באדם ולהמשיך לנהוג?

  איך האינסטינקט לא מכריח אותך לעצור ולהושיט עזרה לאדם בצרה?

  איך אפשר להבין?

  אני מאחלת לנהג בן העוולה הזה שיתפס וינמק בכלא עד סוף חייו.

  בלי מחילה. לא מאיתנו ובעיקר לא מעצמו.

 

  זה מכעיס. מכעיס ומתסכל ולא מובן ושוב מכעיס. מכעיס נורא.

 

 

דרישה להשמדה מיידית

 

 

 

של כפתור ה R E F R E S H

 

לא רק בבלוג שלי. באופן עקרוני.

 

בכל האינטרנט הזה.

 

זה אי אפשר יותר –

 

עם הרעב שלי לאינפורמציה והחשש להפסיד משהו –

 

אני מרעננת פופאפס ופרסומות בynet  –

אני מרעננת תגובות באייטם רכילות על נינט, שלא נדבר על א. –

אני מרעננת מתכונים און ליין, אולי נוסף מצרך –

אני מרעננת את האתר של עיריית תל אביב לפני תשלום הרפורטים –

אני מרעננת את לוח המשדרים של ערוץ 23 –

אני מרעננת פוסטים שלי שעדיין לא פורסמו –

אני מרעננת בלוגים של בנות חמש עשרה בישראבלוג  –

אני מרעננת את הפרקים הכתובים, אולי מישהו הוסיף מילה, כי אני לא –

אני מרעננת בגוגל, אולי הוא מצא עוד משהו –

אני מרעננת אתרים שלא בקרתי בהם מעולם –

אני כמעט מרעננת את הdeleted items באאוט לוק שלי –

יבוטל לאלתר המרענן של האינטרנט.

 

תודה.

 

 

הזמנה להכיר בלוגר חדש

 

 

הוא רווק. בן 29. מתמחה בעריכת דין – 

ומגדיר את עצמו ככה: אוהב לבלות, אופטימי מלידה.

בפוסט שלו היום הוא כותב כך:

שאלו אותי לא פעם איך אתה מגדיר את עצמך ולמי אתה שייך,
שאלות שבמדינה מתוקנת לא היו נשאלות בכלל כי זה מובן מאליו..!
אבל בכל זאת אנחנו עוד לא שם אז שאלות כאלה כן נשאלות
ולדעתי צריך גם לתת תשובות.
כי זה לא פשוט וזה חשוב לכמה אנשים לדעת
למי אתה שייך ולאיזה "מחנה" אתה שייך כדי ל"קטלג" אותך..

ובכן אני קודם כל בן אדם אחר כך ערבי ,אזרח ישראלי ופלסטינאי במקור
כן הסדר לא מקרי, והוא ממשיך ומסביר.

 

קוראים לו מוחמד חלף והבלוג שלו נמצא בקפה דה מארקר

http://cafe.themarker.com/view.php?t=98874

זה הפוסט מספר 14 שלו. יש לו חמישה כוכבים.
באחד מהמיילים ביננו הוא הסכים לכתוב מעט על עצמו:

בן 29 אח במקצוע אך לא מזמן גם השלמתי תואר במשפטים
וכרגע אני בהתמחות,אני מכפר בצפון הארץ, בן למשפחה בת 7 נפשות,
בן למשפחה קטנה בכפר, הוריי תמיד דגלו בזה שיש ללמוד.
גרתי בת"א 10 שנים, עובד בסופי שבוע. במהלך השבוע אני בהתמחות עו"ד.
אני אוהב לכתוב,
יש מלא נושאים שבוער בי הרצון לכתוב עליהם,
לשתף עוד אנשים במחשבות שלי
ולשבור מעט את הסטיגמות שיש עלינו ערביי ישראל
ובכלל לדבר עם אנשים חדשים להכיר ולהרחיב מעט את האופקים.

 

אני לא ניתקלתי בהרבה בלוגרים ערבים / ישראלים / פלשתינאים
כמו שהוא מגדיר את עצמו, ואני שמחה שנוצר ביננו קשר –
שנוצרה הזדמנות.
היא לא נוצרה מעצמה. הוא יצר אותה.
ועל האומץ, היוזמה והסקרנות מגיע לו קרדיט :)

הוא גבר נחמד, אינטליגנטי ואדיב במיילים והוא, כמוני לפעמים,

מחפש דרך לתקשר 'איתנו' , הישראלים, העלום הגדול הזה –

בדיוק כמו שאנחנו מחפשים דרך לתקשר 'איתם' הערבים,

העלום הגדול ההוא. – אולי עכשיו זה יותר ברור.

 

הוא מעניין אותי. הוא איש צעיר ומסקרן וכן, גם ערבי ישראלי,
אין לי הרבה מדי הזדמנויות ליצור דיאלוג פתוח וארוך טווח עם
אזרחים ערבים, יתכן שגם לו אין. אנחנו מעניינים אותו הוא כותב.
הוא רוצה שנכיר אותו. אותו כאדם, כערבי ישראלי וכפלסטינאי.

 

דיאלוג. דיאלוג זה יופי.

 

אתם מוזמנים. לדעתי הוא מחכה :)

http://cafe.themarker.com/view.php?t=98874

 

 

 

 

גבירתי מאד מעוניינת, תודה

 

 

      אי פעם באלף הקודמת:

  –  רחלינקה, לכי בבקשה למכולת, נגמר לי החלב ואני צריכה גם…..

  –  איפה הסל ?

  –  מאחורי הדלת

  –  אני יכולה גם ארטיק?

 

 

    אי פעם לפני יומיים:

– גבירתי מעוניינת לקנות סל קניות בשלושה שקלים?

– גבירתי מאד מעוניינת, תודה

 

שלושה שקלים, כמה עשרות שנים אחרי

ואינטרס פרסומי, יחצני, אקולוגי, ממש לא אכפת לי איזה,

של שופרסל – כשמגיע קרדיט, אז מגיע –

ושוב יש לי סל קניות. – 40x40x15

והפעם הוא שלי. לא של אמא שלי :)

ויש בתוכו גם קצת אידיאולוגיה מעורבבת עם הלחם שיפון והאבטיח.

 

ספרתי אתמול כמה שקיות ניילון לא לקחתי בזמן האריזה, אחרי התשלום:

–  לא לקחתי שקית ניילון לקרטון חלב.

–  לא לקחתי שקית ניילון ללחם שארוז בניילון של עצמו.

–  לא לקחתי שקיות ניילון למלפפונים,

   2 פלפלים אדומים, ברוקולי, חסה,

   אשכול ענבים ותפוחים

   שהגיעו לקופה בתוך הניילונים של מחלקת הירקות –

   המנגו הגיע לקופה לא בתוך שקית, מי היה מאמין –

   ככה סתם מונח בעגלת הקניות, גם הבצל האדום.

–  לא השתמשתי בשקית ניילון לארוז את הגבינה הצהובה –

   חשבתי שזה בסדר, שתהיה ליד החלב עד שנגיע הבייתה.

–  לא לקחתי שקית ניילון לשניצלים שהקצב עטף ממילא –

–  בלי שקית ניילון לחבילת שוקולד, מסטיקים ובייגלה –

   הם עברו ישר לסל הירוק החדש שלנו.

   לקחתי שקית ניילון לחבילת ארטיקים,

   ועוד אחת ליוגורטים וגם למילקי – לא רק מטעמי נוסטלגיה.

 

חשבון קטנוני ופשוט:

לא בזבזתי, אולי אפילו חסכתי 6 – 8 שקיות ניילון אתמול,

בקנית סופר קטנה, שגרתית, שכונתית.

בלי מאמץ. עם קצת מודעות, רצון טוב

וזכרון סביר לזכור לקפל את הירוקה הזו ולשים בתיק / באוטו.

עשרה ביקורים בחודש  +  קניה אחת חודשית גדולה ממש 

שוות 100 שקיות ניילון לחודש שהן בערך 1500 שקיות ניילון בשנה

give and take some

ואנחנו רק שתיים. 

מה עשינו ותרמנו בעשר שקיות שחסכנו אתמול?

מה היא למדה כבדרך אגב על תשומת לב, מעורבות ואיכפתיות  –

את מי הצלנו?

ואם לא אנחנו, אז ילדה אחרת עם אמא אחרת במדינה אחרת –

את מי הצלנו?

שקנאי?

דולפין חנוק?

פיסת אדמה מורעלת מגזים ורעלים שהניילון פולט ברקבונו המתמשך?

קורמורן ימי מפוצץ בניילונים ונפט?

שווה, לא?

 

 

 

אי פעם הבוקר:

– איויה, את רוצה לקפוץ ליוסי למכולת להביא לך ולאלונה שוקו?

– איפה הסל?

– ליד הדלת

– אנחנו יכולות ארטיק לאחר כך?

 

 היסטריה עולמית 

 

Our oceans are turning into plastic…are we?

 

10 דברים קלים ופשוטים שאפשר לעשות למען כדור הארץ

 

דרוש שם למסעדה איטלקית

 

 

 

 

דרוש שם למסעדה איטלקית העומדת להפתח בקרוב –                              

 

אנשים רציניים עם הוכחות מאחוריהם.

 

שף מופלא.

 

מיועדת להיות: טעימה. קולית. לא פורמלית. לא מאד מאד יקרה.

 

מיועדת לקהל צעיר. לא מעונב.

 

האווירה במסעדה מתוכננת להעביר תחושת מסיבה.

 

הרבה מוסיקה. הרבה יין. הרבה שמחה וצהלה.

 

 

ואוכל איטלקי טעים טעים טעים.

 

 

 

מי שהצעתו תתקבל יזכה לארוחת ערב מ פ ו א ר ת והכרת תודה ניצחית.

 

 

הצעותי שנדחו : סקורסזה /  סופיה / קופולה / פצ'ינו / ג'וליאנה / לונה / פמיליה /

                    ממה רוזה / בניני / ciro / ג'ולייטה לזכר האוטו המופלא ההוא…

                    וכמובן רקלה גולדנברג….

 

 

 

 

מה הם רוצים מגדי סוקניק

 

 

אז מה הטענה נגד גדי סוקניק?

שהוא ניהל מגעים לעיסוק/עבודה/פרנסה בעודו עובד במקום עבודתו?

צודקים.

אדם הרוצה להחליף מקום עבודה, ראוי שיתפטר ויעזוב את מקום עבודתו –

ו א ז, רק אז

יתחיל מסע חיפוש עבודה.

יקח לו חודשיים. שלושה. חצי שנה?

שיקח.

עלינו פרנסתו, משפחתו, חייו.

 

השתגעו. לדעתי הם השתגעו.

 

אם היה עובר לקריין חדשות בערוץ אחר, ניחא.

אם היה מראיין באופן חד צדדי ולא אובייקטיבי במופגן את מי שיעסיק אותו

בעוד חודש – ראה מקרה יחימוביץ והראיון עם עמיר פרץ דקה לפני

התפטרותה והליכתה האידיאולוגית איתו יד ביד לכיוון האופק והבחירות –

יתכן והיה מהצידוק המוסרי / אתי בתביעתם –

לתקופת צינון של שלושה חודשים.

גם עובדים בחברות שונות נדרשים לתקופת צינון לפני שיעברו לעבוד

במקום עבודה דומה לזה שעזבו –

אבל לאן פונה גדי שלנו שדומה ולו במעט למקום עבודתו הנוכחי

ומה בדיוק מעמיד בסכנה את סודות המערכת של חדשות ערוץ 2 ?

גדי סוקניק מגיש את החדשות.

לא קובע. לא מחליט.

הוא החדשות?

הוא העניין עצמו?

הוא האדם ה מ ג י ש את החדשות.

הקריין.

ואם היו עשרה ערוצים המגישים חדשות?

ואם היו עשרים אנקרמן, קרייני חדשות?

גם אז עזיבתו ו/או מקום עבודתו החדש של מר סוקניק היו נדרשים לכל כך

הרבה תשומת לב ותחושת איום של הרשות השניה?

הם מבקשים ממנו צינון לשלושה חודשים.

למה לשלושה חודשים?

או. שאלה טובה.

הגיון בריא.

בעוד שלושה חודשים לא יזכרו מי הוא גדי סוקניק.

אנשים לא יזהו אותו,

החיבור שלו לחדשות ערוץ 2 ידהה, וכוחו הפרסומי יעלם כליל.

צודקים.

 

 

כמה אנחנו מרשים לעצמנו להתערב לכולם, כל הזמן,

בחיים, בפרנסה, בפרטיות המינימלית.

גדי סוקניק הודיע על כוונתו להתפטר ולא מעניינו של איש מה יעשה עם חייו.

 

 

 

 

 

 

לא מכירה אותו. העקרון. העקרון מוציא מהכלים.

 

 

ההגיון של עירית תל אביב

 

 

אני גרה בשכונה צפון תל אביבית קטנה ושקטה –

מאד קטנה. מאד שקטה.

בתים בודדים. אוכלוסיה מבוגרת. מעט מאד ילדים.

עשר בלילה. יום ראשון.

פולשים שלושה כלים כבדים, מכבש הוא היחיד שאני מזהה,

חמישה ששה פועלים, מנהל אחד, שוטר בשכר אחד

ומתחילים להרעיד את הרחוב –

לקרצף את האספלט –

הבית רועד. הרעש מחריד אוזניים, רעש אלים.

אני יוצאת.

טלפונים למוקד 106

טלפונים למשטרה

טלפונים לפניות הציבור בעיריה.

והמסקנות –

זה נכון גב' גולדנברג, את צודקת. אכן יש הגיון בסגירת רחובות מרכזיים

בתוך עיר וצירי תנועה המובילים אליה וממנה רק בשעות הלילה כשתנועת

הרכבים דלילה מאד –

זה גם נכון גב' גולדנברג, שאנחנו לא ממש יכולים כרגע להבין את הסיבה

שבגללה אישרה העיריה שהעבודה תעשה דווקא בשעות הלילה המאוחרות. 

אין מניעה לעשות את העבודה בשעות היום –

חוץ מכמה מורי נהיגה, מובילי חלב למכולת השכונתית של יוסי, שכנים

מועטים ומכוניות בודדות, התנועה המוטורית בשכונה דלילה במיוחד –

אין סיבה מתקבלת על הדעת, להפוך ליל קיץ מהביל ורגיל בשכונת מגורים

נידחת ושקטה לליל שימורים רועש ובלתי אפשרי –

ואולי, אם היו מודיעים מראש שהלילה יהיה רועש ובלתי אפשרי להרדמות,

הייתי בוחרת לישון במקום אחר –

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 ולמה בכל זאת זה קורה כמו  שקורה?

 בגסות, במפתיע, בחוסר כבוד  מינימלי לתושבי העיר?

 בזמן אווילי וחוסר נוחות  מכסימלי?

 ככה.

 שלומיאלים, רשעים או אדיוטים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואנחנו לא גרות ברחוב בלאומילך.

 

 

העתק – מחר בבוקר-  עירית תל אביב –

נשלחה בקשה להסבר הן לראש העיר והם לדוברו – נראה מה יקרה.

 

 

בילי מוסקונה צודקת – כמעט רק קישור

 

 

           http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/600/299.html

                    

                       

         ש י ת נ צ ל ו.  אולי נסלח להם.

 

             גבי גזית / נתן זהבי

 

                                                                             

 

פטרונות גברית, זילות וזלזול בכבוד
נשים מתחילים כך ועשויים להסתיים כך –
העצומה נגד הסכם חנינה למשה קצב

 

 

 

גאוני. לא פחות.

 

 

את תלאות החניה שלי בתל אביב סיטי בעשרים שנה האחרונות אין טעם

שאפרט. עשרות אלפי שקלים, בלי הגזמה. עשרות גרירות, משפטים,

כמעט עיקולים ומה לא.

הפרעת קשב ורכוז על מגוון תכונותיה: אימפולסיביות, חוסר ארגון, הערמת

ניירות בכל מקום אפשרי ודחיינות  – ואלה לא תרוצים או התחמקות מאחריות

או פינוק, אלא החיים האמיתיים – לא עולות בקנה אחד עם שום תכונה 

הנדרשת מאדם בוגר השואף להיות אזרח שומר חוק, בחוקים הקטנים של

החיים, כגון חניה, תשלומים בזמן ודחיית סיפוקים. ערימות של כרטיסי חניה,

שלושה מכשירי איזי פארק שנעלמו כלא היו, אבא מבוגר שהגיעו אל ביתו

לפני שבועיים מעקלים לחפש את בתו האמצעית – אי אפשר להאמין למבט

שבעיניו ולחרטה שבליבי – מי חשב שהם יגיעו אליו הבייתה? –

ביום ראשון שעבר הכל השתנה –

מהפך! no more רפורטים. מתחייבת.

נרשמתי לסֶלוֹפַּרְק!

סלו – סלולרי ופַּרְק זה פַּרְק.

יש להרשם און ליין או בטלפון. מקבלים בדואר מדבקה למכונית.

הפקחים רואים מדבקה –

מתקתקים את מספר הרכב לבדוק שהמכונית מחוברת ל"מונה החניה" וזהו.

כשחונים, מחייגים – *6455  המונה מתחיל לרשום.

כשחוזרים, מחייגים שוב *6455  המונה מפסיק לרשום.

אתה משלם בדיוק לפי מספר הדקות שחנית ובכרטיס אשראי.

 

גאוני. לא פחות.

 

https://www.tlvpark.com/ – בבקשה.

 

 

לא חוכמה על חלשים

 
 
 
     עיריית ירושלים הרסה מרכז לילדים נכים
   

   עיריית ירושלים ה ר ס ה שלשום מבנה בשכונת ואדי ג'וז
  במ ז ר ח ירושלים, המשמש מרכז ל י ל ד י ם נ כ י ם.
  את המרכז הפעילו
איאת ו'כוכבי ירושלים' עמותות לילדים חוסים.

      

 אנשי הוועד נגד הריסת בתים אמרו אתמול ש ש ב ע ה ילדים  
 ושתי מטפלות י ש נ ו במרכז כאשר הגיעו אליו, ב ח מ ש וחצי בבוקר,
 ש ו ט ר י ם והורו למטפלות ל פ נ ו ת את הילדים.
 לדברי הוועד, השוטרים ס י רב ו לאפשר למנהל המרכז להתקשר
 ל ה ו ר י ם ולפנות את הילדים, והחלו להוציא את הילדים בעצמם.

 במשטרת ירושלים הכחישו את הטענות

 

פורסם היום 10 מאי 2007 – יונתן ליס "הארץ"

ידיעה קטנה, צדדית בעיתון.

לא מעוררת מהומה. עוברת כלא הייתה.

איש לא שם לב. איש לא מזנק ממקומו. אף אחד לא דורש דין וחשבון.

אף אחד לא תובע הסבר על העלבון, הבזוי, הבושה.

שבעה ילדים, שתי מטפלות ועיריה אחת גדולה. אין אלוהים.

 במשטרת ירושלים ה כ ח י ש ו את הטענות.

 

הכחישו מה?

מה הכחישה המשטרה ופקידים מנופפי מסמכים וצווי הריסה מאחוריה?

שהרסו מבנה ?

שהוא במזרח ירושלים?

שהעירו בחמש וחצי בבוקר שבעה ילדים, באמצע שנת לילה עמוקה,

שבעה ילדים שישנו 'לא בבית' כנראה מטעמי מצב בריאותם ונכותם.

ברור שאלו לא ילדים 'רגילים' , שגדלים בבית –

אותם הערתם בבוקר ופיניתם מחדרם בלי לאפשר להוריהם להגיע

ולהיות לידם כשדבר אלים ומוזר קורה במקום הבטוח שלהם?

לנסות להרגיע ולהסביר כמה שאפשר, כמה שהם מסוגלים להבין?

אותם?

חמש וחצי בבוקר?

השעה הכי מתוקה של הלילה, השינה הכי עמוקה, הרגעים הכי שקטים

ובטוחים של החיים ופתאם רעש, מהומה, אנשים זרים, בהלה ובולדוזרים.

חמש וחצי בבוקר.

בולדוזרים מול שבעה ילדים ושתי מטפלות?

איפה העצירה לרגע? החשיבה?

איפה ה ח מ ל ה תגידו, איפה הח מ ל ה?

מה עוד אתם מכחישים, שאם המבנה היה של אק'ום וילדים ישראלים/

יהודים היו ישנים בו עם המטפלות שלהם, לא היה עולה על דעתכם

לבצע פעולה אלימה ואכזרית וערלת לב כזו, וגם אם היה צו בית משפט

ואם הייתם הורסים אותו זה בודאי לא היה מתנהל בדרך כל כך, כל כך

אטומה ואכזרית, מה אתם מכחישים?

 

מה אתם מכחישים, שהפכתם חסרי לב ?

 

 

נאמנות למדינה ולאמת בדרך אל חופש הביטוי – אייל סיון – ציטוטים.

                

             

        talkback  – טוקבק  ב  Y N E T  –

  62.  קולנוע ישראלי=שונאי ישראל
   

בתור סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ת"א אני מופתעת כל פעם מחדש מההסתה כנגד כל מה שהוא ציוני או יהודי וההתרפסות הנוראית כלפי הערבים (שאצלנו קוראים להם בלי בושה בתואר שהם בדו מליבם לפני כמה שנים – פלשתינים).

מאמרים על קולנוע ערבי וסרטים אנטי ציוניים הם חלק אינטגרלי מתכנית הלימוד שלנו וזה מקומם.
לא מדובר על מרצה זה או אחר, אלא על מדיניות של החוג ואולי גם הפקולטה והאוניברסיטה.

למזלי אני יודעת כי מדובר באי של חוסר שפיות ושניגוד לכך הדעות של הציבור השפוי והקשוב (מחובר למציאות) בישראל הולכות ומתפקחות.

אנו מבינים כי אין לנו "חבר" לעשות איתו שלם ומדובר באויב של ממש החי בקירבנו!
לא עוד לערבית כשפה רשמית!
לא עוד לאפליה מתקנת בקבלה לאוניברסיטאות!
לא עוד ליד קלה כלפי פשע ערבי: נהיגה רצחנית, עבירות רכוש וכל מה שהם התמחו בו, בזמן שאנו מימנו להם את החיים.

די לעשות מעצמנו בדיחה!
בואו נחזור לערכים עליהם הקמנו את המדינה!

סטודנטית לקולנוע ,  

אוניברסיטת תל-אביב  

(30.04.07)

 

להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה  סגור 

 

 

 מירב יודילביץ על פרשת אייל סיון –

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3393792,00.html

במכתב חריף להנהלת קרן רבינוביץ' עליו חתומים חברי הנהלות

האיגודים המקצועיים בקולנוע הם מבקשים: "אל תתנו להשתלחות

התקשורתית והקמפניה האלימה נגד אייל סיון להשפיע על ההחלטה

לתמוך בסרטו". עשרות אנשי רוח חתמו על עצומה המזהירה מפני

התערבות בעבודת הוועדה .

                                   *     *     *     *     *

   במקביל לגילויי התמיכה של האיגודים המקצועיים ויוזמות פרטיות של יוצרים,

   פורסמה היום באינטרנט עצומה עליה חתומים עשרות אנשי רוח, יוצרים

   ואזרחים בטענה כי התערבות של גורמים פוליטיים ותקשורתיים בעבודה

  של ועדה מקצועית בקרן ציבורית מסכנת את חופש הביטוי, העיסוק והיצירה.

   http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=19787  – הנה הקישור לעצומה.

 

 

  אני מוסיפה תגובה נוספת מהיום:

99.  הבוקר פרשתי מחברותי באיגוד התסריטאים והבמאים עקב תמיכתם
   

הבלתי מסוייגת באייל סיוון וסירובם לכלול הצהרה בצורך של נאמנות למדינה ולאמת בדרך אל חופש הביטוי. כששאלתי עם היו חברי איגוד נוספים שמחו כך או אחרת על צעדם של האיגודים נענתי בשלילה. מתוך כ-1000 חברי איגודים הייתי אני הפורש היחידי במחאה על הקול האחיד והקיצוני שיצא מקרב היוצרים. נדמה לי שזה אומר דרשני. למישהו יש עבודה להציע לי?!?

אבי אבן

 

(01.05.07)

 

  גם תסריטאי וגם לא מצליח לאתר את הפרדוקס שבדבריו?

 

 

 

  ועוד גזענות, הפעם מטעם כולנו. גורלם של ששה פליטים מאריתריאה.

 

 

 

אבל אם ביבי יבוא? –

 

 

חשבתי פתאום שמה יקרה אם ביבי יבוא וינאם כאילו

העצרת מחאה הזו ביום חמישי –

כישלונרים הבייתה –

היא בכלל יוזמה שלו ושל הליכוד.

הוא הרי יכול לעשות ב ק ל ו ת מחטף כזה –

וראיתי את אחד ממארגני העצרת רומז / אומר שהוא כנראה יגיע –

וגם אם אהוד ברק יגיע ועמי איילון יבוא

ביבי יהיה שם, יזיע, ויתן נאום בחירות כמו שרק הוא יודע –

ויהיו אנשים שיראו בטלוויזיה כל כך הרבה אנשים

ויחשבו ויאמינו

שכל האנשים בעצרת הזו, שצועקים ומוחים נגד אולמרט ופרץ

מעדיפים את ביבי,

לא אתן לפוליטיקאי שלא לרוחי ותפישתי לתפוס טרמפ על הרצון והלהט

לצעוק שמספיק. שנמאסתם. ששגיתם ועכשיו תודו ותעשו מה שצריך.

ת ת פ ט ר ו.

ואני מאד רוצה ללכת להגיד שדי. שעד כאן. שאיך אתם לא מתביישים.

אבל אם ביבי יהיה שם על הבמה?

שווה לקרוא את מה שכותב אסי סיקורל  ולהזכר במה שהיה.

ואם ככה ,

אני לא יודעת מה לעשות.

כי אני –

יש גבול. יש עד כאן. ויש עד ביבי.

זה לא.

 

 

אז לא ללכת?

 

עדכון : יום רביעי  – 21:00

המארגנים החליטו: פוליטיקאים לא ינאמו בכיכר

בעצרת בכיכר רבין יופיעו רק אמנים, ולא פוליטיקאים המזוהים

 עם מפלגה זו או אחרת. המארגנים הזמינו את הפוליטיקאים

התומכים בהתפטרות ההנהגה לקחת חלק בעצרת ככל אזרח

 

 

עדכון נוסף: יום חמישי – 18:00

אחרי הרבה לבטים וחישובים החלטתי לא ללכת –

למה סוס הפגנות ותיר כמוני יעדר מההפגנה הערב – פוסט מבריק

ומדוייק ומדבר כמעט בשמי של בני ברבש, שכנע אותי סופית.

שמחת האיכפתיות, תחושת ההנה אנחנו עושים משהו סוף סוף וקובעים

את גורלנו במו פינו שלחה אנדרופינים למוחי הדמוקרטי והניחה בצד

מחשבות צלולות. חזרתי בי ונשארתי בבית.

 

 

דניאלה להבי – קטלוג –

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
אפריל  2007 – לא בחוץ, בבלוג. רק כאן בארכיון.
 
 
 
 
כתבה  n r g
 
 
 
ynet
 
לא קשור שמור לפעם –
בנות בראון ראיון

בליינדייט, אני וחלי גולדנברג

.

.

בליינד דייט? מה פתאם בליינד דייט? מי בדיוק בליינד בדייט הזה? מה בליינד בי?

google אחד וזהו.

לא רוצה!

באמת לא רוצה.

אורית אומרת שצריך. גלי אומרת שמספיק להתפנק.

הדס שואלת איך בדיוק אני חושבת לפגוש את הגבר שאני חושבת לפגוש?

ברמזור בדרך לְבֵּית הספר או ברמזור בדרך מִבֵּית הספר?

רוני אומר….טוב רוני תמיד אומר דברים יפים כל כך. ומדוייקים לי.

ואני אומרת להם, שאוהבים אותי ושמחים איתי שתפסיקו לבלבל במח,

הנה, עובדה שזה קרה –

"מתי לאחרונה?" – שואלת ג. בחיוך הזה שלה –

ואני מביטה בה במבט הזה שלי ואומרת לה שתשתוק –

שלא חשוב מתי, חשוב העקרון.

אהה היא אומרת לי ומתחילה מהתחלה. מנסה להסביר לי שוב.

לאט לאט. במילים שאני אצליח להפנים ולא להבהל.

לאט לאט –

לְמָה זה טוב? הבליינד דייט כמובן –

לא העקרון הבסיסי של גבר פוגש אשה/ ואשה פוגשת גבר.

העקרון מצויין. ממש לטעמי.

היו לי ארבע בכל חיי. ארבע פגישות 'עיוורות' –

הראשונה בגיל חמש עשרה עם אח גדול של ילד מהכיתה וזה באמת  לא נחשב,

השניה בשנותי בניו יורק, הייתי בת עשרים ושמונה, בודדה כמו שאפשר רק בניו יורק,

הוא היה, ועדיין, חבר של חברים מהחוף המערבי שדאגו לי, ובצדק.

אמריקאי, יהודי, בטופ של השואו ביזנס בארה'ב, מבריק, כריזמטי בטרוף וממש לא.

והשתיים האחרות קרו בשנתיים האחרונות –

כשאני כבר הסה'כ של עצמי, של הביאוגרפיה שלי ושל חיי.

אופס…סטטיסטיקה. …אחת לשנה אני מסכימה?

מאז שהתנפצה הזוגיות המשפחתית שלי הסכמתי לשתיים מהסוג הזה.

הרבה מאד טלפונים ובקשות והצעות הגיעו אלי ולסביבתי. ועדיין.

באמת שהמון. כמה מפתות מאד. כמה מוזרות במיוחד.

הרבה הצעות ששוות סיפור פעם –

ובמשך הזמן הארוך הזה, כשמהומת המפץ נרגעה מעט – כי היא לעולם לא נעלמת  –

הסכמתי לכמה טלפונים ומתוכם, שתיים הפכו ל'פגישות'.

בראשונה הופיע גבר גבוה, מרשים, מצליח מאד, קל דיבור –

דבר המקל על הדקות הראשונות….הכל מצויין….אבל המכנסיים.

מכנסי עור. נו? מה אני אמורה לעשות?

להבין? להתאפק משיפוט פזיז? לזכור שאסור לשפוט מישהו על סמך זוג מכנסיים?

שאם הוא היה צרפתי או איטלקי יתכן שהוא לא היה נפסל כל כך מהר ועל סמך מה?

לא הצלחתי לזכור את החוקים הבוגרים, המעשיים, המעציבים האלה ולהתאפק בשיפוט.

אין סיכוי.

בשניה הופיע גבר חביב. באמת. רגיש. פגוע. מתוק. לא מסעיר. שיחה פשוטה. אישית.

או. קיי. סכמנו.

אני אשה שטחית. בלתי אפשרית. לא מצליחה להתעלות מעל פרטים שוליים (?) כמו

מכנסי עור, מילים נעימות וחסרות משמעות, סטיגמות B M W  או מחזיק המפתחות.

אבל מה יהיה?

מה פתאם בליינד דייט?

לא רוצה!

מעולם לא הייתי בחורה של דייטים. של בדיקות. ננסה. נראה מה יקרה.

מה פתאם. ככה באמצע? מעולם ולעולם ו never .

רק רומנים סוערים. הרפתקאות מעלפות. סיפורי אהבה ענקיים.

או כלום. גם בסדר.

מ צ ד   ש נ י כפי שנהוג להגיד באולמות בית המשפט שמשם מגיע המועמד הבא:

לא לא. עדיין לא הסכמתי –

אמרתי שמחר אתן תשובה אם לתת לו את הטלפון שלי.

במשחק ה 1 2 3 4 5 שהסתובב כאן כתבתי והבנתי שזה לא רעיון טוב.

לא לי. שגם ארבע לאורך כל כך הרבה שנים, זה הרבה מדי בשבילי.

יותר מדי מתח. כמה להשתדל? מה ללבוש? להתאפר? להיות במיטבי?

ואני….אם אני צריכה, או רוצה, יש לי מיטבי. באמת.

להיות חלי גולדנברג?

להיות מהחיים?

אני והסמרטוטים הגדולים בשלוש מידות, הגופיות הלבנות והסניקרס המרופטים?

הג'ינס בן העשרים – כן, הוא עולה –  הגולף השחור והמגפיים המצויינים ההם.

כי 'כמו בסרטים' אי אפשר להיות יותר משעתיים וגם זה, רק עם תאורה ממש מוצלחת :) –

ומי בכלל רוצה? אז עכשיו נכנס החוסר בטחון?

אולי ההיא מהחיים 'תאכזב' לעומת ההיא שלא התבגרה, הבת אלף ההיא מ'הלהקה',

או אפילו ההיא היותר מבוגרת שמחייכת מהמסך לפעמים?

לא. החשש הזה באמת רחוק ממני, או לפחות מתחבא ממש טוב ומציץ רק בבקרים ממש,

אבל ממש רעים במיוחד.

אין לי חוסר בטחון באני. בעצמי. בחיים האמיתיים שלי. ממש לא.

אבל מה פתאם לפגוש מישהו שאת לא מכירה?

מה פתאם להפגש, לנסות להכיר ולתקשר עם אדם זר?

על מה? על מי? בזכות מה? על סמך מה? –

בנסיון האחרון, מבחינתי האחרון לתמיד, הגבר הנחמד והעדין ההוא כמעט צחק עלי.

תקח אותי מהבית שלי עניתי בפליאה וורשאית כשהוא ברר איפה ניפגש.

ארוחת ערב? שאלתי בתמימות כשהוא שאל לאן נלך

והוא ביושר גדול הסביר לי את הטעויות שלי, שמראות כמה אני באמת לא במשחק הזה,

לא מבינה כלום:

ואם אני ממש לא לטעמך? ואם תרצי לעזוב אחרי חמש דקות?

את איתי באוטו, בדרך לארוחת ערב, מינימום שעתיים וחצי…איך תמלטי?

הדרך הנכונה הסביר לי הגבר האדיב והנחמד ההוא ששלט בדרכי הבליינדייטים,

היא להפגש לקפה קצר, כל אחד מגיע מחייו הוא, מדברים, מריחים, נפרדים –

ורק אז 'זה' מתחיל.

לא רוצה ככה. לא רוצה חוקים, סימנים מוסכמים וnext.

המועמד לשנה זו:

יש לו שם נעים וטוב – אמרתי שאני קטנונית ושטחית.

הוא עורך דין – אמרתי שאמא שלי קטנונית ושטחית?

הוא אבא מצויין לילדים גדולים – עדויות מהיימנות מעדות מהיימנות.

הוא חכם. הוא מקסים.

הוא גבוה – ראו סעיף אחד.

הוא מבשל.

גיאוגרפית הוא ככה בסביבה.

הוא 'בחור' יותר מ'דוד'.

הוא בגילי.

ורק הרעיון לשבת מול גבר שאני לא מכירה, כשהמטרה המוצהרת של המפגש ביננו –

שלו, וגם שלי כנראה – נמצאת על השולחן. בלי מילים מפורשות, אבל נמצאת –

וכל היתר…..נפנוף כנפיים ומשחק חיזור –

יורם קניוק ספר לי פעם שהטווסה עיוורת צבעים. הזנב המפואר, הצבעוני והמדהים של הזכר

הטווסי נפתח ונפרש במלוא עוצמתו וצבעוניותו….לריק.

ובפגישה התיאורטית ההיא, כשהבדיקה ההדדית מתקיימת בכל רגע מתחת למילים הנאמרות

בטון המנסה לנהל שיחה בתנאים בלתי אפשריים, אי הנוחות שמתעוררת בי גדולה מדי.

ואני זוכרת שאת הגברים / רומנים / מערכות יחסים האחרונים שלי מאז ש……

הכרתי בדרך הרגילה, המצחיקה, המוזרה ההיא שהחיים מסדרים לפעמים ברשלנות מיקרית

וחן רב כל כך –

מצד שני –

אם אספור ברצינות איך ואיפה וכמה גברים שווים ומקסימים, שובי לב ונבונים, פשוטי חיים

ומנטשים פגשתי והכרתי מאז ש……. בדרך הרגילה והמקרית שבה החיים מזמנים לנו אנשים,

חברים ובני זוג בחיים, בטוח תשאר לי אצבע פנויה כדי לחייג לאורית ולהגיד לה ש……?

.

מצד שני….

.

פ ר ס ו מ ו ת – מילקי / עוגת עלית ומה שימצא בעתיד

 

 

 

 

 

פעם, לפני הרבה הרבה שנים  – עוגת עלית.   

 

 

 

 

ואחרי עוד כמה שנים….. – המילקי'ס

 

 

 

"זה היה בסוף הקיץ" – צביקה [ פיק ] ואני

 

 

 

אני לא מצליחה להתאפק. רוצה שישמר.

אני כבר רואה את הנכדים שלי לא מפסיקים לצחוק,

אם האינטרנט לא יתקלקל פעם כמו שדודה מבוגרת שלי הסבירה לי –

 

 

  דווקא נחמד רשימת תפוצה. פרטים  מימין.
 

%d בלוגרים אהבו את זה: