.
אין לי הרבה מה להוסיף,
הבוס, הוד גבריותו, חספוסו, כשרונו ונשמתו, ברוס ספרינגסטין הוציא היום סינגל חדש.
אם אתם אוהבים אותו כמוני, הנה מתנה ליום חמישי
.
We Take Care Of Our Own
כמה רלוונטי.
.
.
אבל השיר הכי נפלא שלו בעיני, זה השיר הזה Cover me
.
תקריב.
אין לי הרבה מה להוסיף,
הבוס, הוד גבריותו, חספוסו, כשרונו ונשמתו, ברוס ספרינגסטין הוציא היום סינגל חדש.
אם אתם אוהבים אותו כמוני, הנה מתנה ליום חמישי
.
כמה רלוונטי.
.
.
אבל השיר הכי נפלא שלו בעיני, זה השיר הזה Cover me
.
.

.
כבר ערב וקר. ילדה מצוננת. חתולה מייללת. ילדה מכוסה על הספה בסלון, קוראת. מרק עוף תכף
חם. אטריות. שקדי מרק. אמא מצוננת גם. טשיו'ס. תה מהגינה. עוד מעט נראה פרק מ"פרנטהוד" –
מומלץ לביחד הורים ילדים, ב"יס". כלבה זקנה מגרדת בדלת. אמא לובשת מעיל פוך "של חו'ל" ככה
הוא עבה וחם ויוצאת לסבוב קצר במיוחד. בויילר מודלק. מזגן גם. סלט ירקות, ויטמינים, שוב תה.
יום רביעי הוא יום נחמד ופשוט בדרך כלל. גם היום, למרות הצינונים האלה,
אחרי הכל, אנחנו בבית.
.
.
אני אוהבת פלאנל.
סדיני פלאנל על המיטה של הבת שלי, לפעמים גם על שלי. בגדי שינה מפלאנל –
טוב, זה רק עליה, טוב אני מעמידה פנים, גם לי יש כמה סמרטוטי פלאנל גדולים ורכים ,
אבל אני לובשת אותם רק כשממש, אבל ממש קר –
וגם
שמיכות, בגדי בית רכים וישנים, זכרונות מתוקים מתינוקוּת, בגדי ילדוּת רכים ומהוהים,
והכי, ממש הכי, בלי תחרות הכי הן החולצות פלאנל.

.
משובצות, רק משובצות. וגדולות, ממש גדולות, אקסטרא לארג' גדולות, ותחושה עוטפת וחמה ורחבה..
גם על גברים אני אוהבת אותן, גבר צריך שתהיה לו חולצת פלאנל בארון, ישנה ומהוהה,
זה ברור.

פלנל – Flannel אריג כותנה אלכסוני מגורד משני צדדיו או מצד אחד בעל צבע אחיד או מודפס, מה שהם שכחו להגיד הוא שככל שהוא ישן יותר, מכובס יותר, מתגלגל במייבש, מסמרטט, מהוה, לביש, וישן,
הוא הופך נעים יותר, רך ועוטף יותר,
או במילה אחת, בנאלית ומדוייקת,
מנחם.
.
קר היום.
.
.
.
– אמא
– מה מותק?
– אמא, יש לך עוד סוודר גדול כזה?
– מה עם זה של אתמול?
– זה היה אתמול…יש לך עוד כאלה גדולים?
– אה…..כן….
– אפשר?
.
ידעתי, ידעתי שהזמן הזה יגיע, שהיא תצטרף לארון שלי, ידעתי!
וזה כבר סיבוב שני, מיינד יו.
תכירו, ורד, אחות קטנה, שנות ה70'. רחלי אחות גדולה, דוגמנית עסוקה, ארון מפוצץ:
– רחלי
– מה מומו?
– אני יכולה בבקשה את החולצה התכלת?
– איזה?
– זאת
– לא!!!
– ר ח ל י …? בבקשה…
– לא. למה לקחת אתמול את הג'קט ג'ינס בלי לשאול ?!
– רחלי……
– בסדר, אבל תדאגי שהיא תחזור לארון נקיה
– בסדר, אז אפשר?
.
מה זה האפשר הזה כל הזמן מה? מה אני אמורה לעשות איתו?
להגיד לא? לילדה שאני לא אוכל את התפוח האחרון בבית כי אולי יתחשק לה תפוח? לזאתי?
ילדת הלב שלי שאת הטוב שבעולם אני מאחלת לה, שהדאגה לה מדירה ממני שינה לפעמים,
שהשמחה שלי והגאווה שלי בה עולות במונים על כל שמחה אחרת בחיי, כולל אלה שלי.
לזאתי אהובתי אני מהססת אם לתת את המגפיים הכלכך יפות ויקרות האלה? אז זהו,
שכן. חושבת אם להסכים שהיא תלבש את הסוודר הזה, שהולך איתי לא תאמינו,
נשבעת לא תאמינו כמה שנים? הטריקו הדקיק הזה שעלה כמו ארבע שלה……
הסריג הזה, ככה עם הכתף החתוכה, עליהם את מתקמצנת?
אז זהו, שכן. קצת אבל כן.
זה ש ל י. הבגדים שלי. הזהות שלי. ש ל י.
קחי חולצות טריקו גדולות, קחי גרביים – לא גרבונים…הלו. גרביים.
קחי חולצות ג'ינס, חולצות פלאנל…. אה, אותן כבר לקחת.
קחי עפרון שחור לעינים, סקראב אורז לפנים של דרמלוג'יקה (נפלא בלי קשר לפוסט).

קחי סנדלים, נעלי ספורט.
אל תרצי את הצעיפים שלי מותק, בבקשה, אל תרצי אותם.
בואי נקנה לך בגדים.
הנה, קניתי לך. תמיד קניתי לך בגדים. המון בגדים ואהבת אותם…
ורדרדים, אפורים, אדומים ושאר ענייני ילדות…בסדר, גדלת, אני מבינה,
אבל….את המעיל השחור שלי…?
תסבירי לי שוב, תזכירי לי, תסבירו לי אתם, למה הבגדים שלי נראים יותר?
מה יש בסוודרים, סווטשירטים, חולצות, חגורות, נעלים ש ל י שעושה אותם "יותר".
וחוץ מזה, לא אמרת שאת אוהבת את הסוודרים של אבא?
ומה יהיה כשהיא תתחיל להתלבש ב א מ ת ?!
שאלוהי האהבה, ההורות, והנשיות יהיה לצידי….

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
/
עד הוינטאג' 1, 2 3 ובכלל. זה הגבול. בוינטאג' היא לא נוגעת!!
אל תראו אותי ככה. אמא קשוחה אני, אבל ממש, כמו מרשמלו על שיפוד, בדרך למדורה…
.
.
.
זו הרשימה שכתבתי לפני חמש שנים: היום אני אפילו עוד יותר מבוגרת מי-היה-מאמין.
הנה עוד עשרה דברים המכריחים אותי להבין, גירסת 2012 :)
.
1. האמא של בת הזוג של האקס שלי, נניח החותנת שלו, בגילי. תקראו שוב.
2. זה כבר לא נראה לי כל כך נורא, כתם שחור בעברי….. שהייתי דוגמנית…
3. כ. חברה שלי? אמא שלה הייתה איתי בטירונות (סיפור מהחיים)
4. אח שלי הגדול, סבא!
5. הבנתי, אולי, את הפער בין מילים כובשות באסאםאס וגבר מהחיים האמיתיים.
6. כשאני אומרת היא תכף בת שלושים וחמש וחושבת שהיא צעירה…
7. כל הבגדים שאני רואה בחנויות? כבר לבשתי והצטלמתי איתם בסיבוב הקודם…
8. הבת שלי לובשת את הסוודרים הכי גדולים שלי והם טובים עליה. נ.ב. גם נעלים.
9. כשאני מבינה שאני יודעת להכין בקלות, בלי לחשוב הרבה, בלי לצלצל לאמא שלי,
מרק עוף, צלי עם תפוחי אדמה, רוסטביף, בולונז, שניצל וצ'יפס, ופנקייק גם.
10. כשאני מבינה שהדור המנהל וינהל את המדינה והחיים שלי, של הבת שלי ןשל כולנו
בשנים הקרובות הוא הדור של אנשים שהיו איתי בבית ספר, בתנועה, בצבא ובג'ויינט.

כשהיא מצלמת אותי אני מרגישה ….
..
הכותבת מבקשת להדגיש שהיא מרוצה למדי מגילה, פרצופה במראה בבוקר, עדיין,
ובאופן כללי מחייה. הפוסט הזה ל א נכתב כדי לדוג מחמאות מסוג: אוייש אל תבלבלי
במח, את ניראת מצויין, הלוואי עלי בגילך, שזה משפט המוכיח לי באופן סופי שאני
מ מ ש מבוגרת. :)
.
אתן/ם מוזמנים להעלות לבלוג שלכם רשימה דומה…
.
.
.
איך יש בה עוצמה, תמיד. בעיקר כשהיא מנסה את כוחה עלינו.
כל המילים, תחכום שאנחנו בטוחים שיש בנו, אלה שעושים אותנו, בעיננו, חזקים, בלתי מנוצחים
הכל נעמד דום, מצטמצם ומגיע לגודל הראוי מול נחשול, הדף, משב רוח עוצמתי אחד.
איך היא מרחיבה נפש ולב גם כשהיא קרה ומקפיאה וצובטת, בעיקר אז,
רחובות רוחב במנהטן, וההדסון והרוח הסוערת במלוא עוצמתה ביניהם מלמדים אותך ענווה.
מכנסת את גופך אל תוך עצמו, אל תוך עצמך.
שיגמר, את מחפשת מחסה ומנסה לנשום דרך חרכים ועינים דומעות,
נשימתך מהירה, שטוחה, הדופק עולה, אדרנלין מפעים ומזנק,
ואת מרגישה איך כוח הטבע הטמון בה, מהפנט ומעצים.

.
.
ואם ה י א אומרת שאין לה מילים, אז תאמינו לי, אין מילים.
אז אני ממשיכה לצלם כמו שאני עושה במסדרון שלה תמיד וממשיכה לכתוב,
וחושבת שמתרקמת כאן תערוכה.
אולי אני אקרא לה, דצמבר.

.
.
.
מי ששכב שם היום, בחוף הים, ברוח המקפיאה, ליד המסעדה הסגורה.
מדובלל, עייף, בטח רעב וחיכה לאביב. או לפחות לשמש,
ועדיין, נסיך.

.

.
.
.
לפעמים אני פשוט לא מצליחה לנשום. ברצינות. תראו. זה ב א מ ת אי אפשר להאמין.
סופה לנדבר שרת הקליטה לפעיל אתיופי: תגידו תודה על מה שקבלתם.
ואם הוא היה דרום אמריקאי? רוסי? אמריקאי? היא הייתה מעיזה שרת הקליטה הגזענית שלנו?
סופה לנדבר: ק ב ל ת ם.
רוצה למדוד מי קבל יותר מהמדינה את או אני? מי נתן יותר, את או אני? חצופה.
שרת הקליטה.
הבה נחדד: סופה לנדבר. נולדה בלנינגרד שברוסיה לגירש וחיה, ועלתה לארץ בשנת 1979. כשהייתה
על פי חשבוני בת שלושים. תזכורת: כתבה בהארץ לפני חודש. שרת ה ק ל י ט ה בממשלת ישראל:
שוב: שרת ה ק ל י ט ה. הגדרת תפקיד משרד הקליטה:
המשרד לקליטת העלייה אחראי לסיוע הניתן על ידי מדינת ישראל, לעולים ולתושבים חוזרים, המגיעים ארצה.
הוא אחראי על סיוע ומעקב אחרי העולים, משלב ההתארגנות הראשונית ועד השתלבותם בכל תחומי החיים
בחברה הישראלית, תוך כדי שאיפה לשיתוף פעולה מקסימלי.
המשרד לקליטת עליה מסייע בתחומי הדיור, התעסוקה, והחברה ומשתדל להקל על העולה במגעים
עם מוסדות וגופים שונים במדינה. המטרה היא לזהות את הפוטנציאל של העולה, לעזור לו להביא
את הפוטנציאל לכדי מימוש, ועל ידי כך לתרום גם לעולה וגם לחברה.
המשרד לקליטת עלייה שואף לתת לעולים את הכלים הדרושיםלהתמודדות עם אתגרי הקליטה,
שבעזרתם יוכלו להשתלב בצורה הטובה ביותר ולהגיע לעצמאות המרבית במדינה החדשה עבורם.
הוא דואג לעולה בשלוש השנים הראשונות שלו.
לכל קבוצת עולים יש את האופי המיוחד לה, אחד הדברים הבסיסיים בקליטה הוא להתאים את הסיוע הבסיסי
לאופי המסוים של אותה קבוצת עולים. יש צורך לעשות שני דברים במקביל: גם לחפש דרכים לחזק את
השייכות לחברה הישראלית של נוער ומבוגרים, ויש לעשות זאת תוך כדי שמירה על הזהות הייחודית של
העולים ועולמם התרבותי.

.
נ.ב.פולני, אוקראיני, רומני, הונגרי וצכי, אלה האופציות העומדות בפני אם אני רוצה….
נ.ב.ב. בחיים, בחיים אני לא אצליח לגמור את הספר הזה או להכין את התערוכה עם חדשות כאלה…
.
.
.
אני יודעת. אני מבינה.
וזה גם משמח. זה משמח ומרגש ונוגע ללב ומרחיב אותו לראות אותה גדלה.
גם בנפשה היא גדלה, מחפשת את מיקומה והגדרתה בסביבה משל עצמה.
טריטוריה.
המרחק והריחוק שהיא חייבת כדי להגדיר, ולמצוא ולהתארגן על עצמה ללא השפעתה רבת העוצמה
של אמה, שגם בזמנים רגילים, מיינד יו, קשה להתעלם ממנה, מהאמא הספציפית הזו.
המרחק שהיא חייבת לקחת ממני הוא מרחק הכרחי.
ואני זזה הצידה. בחיי. בכל כוחי.
ואני מתאפקת. הרבה.
אני לא מתאפקנית. לא מטבעי, ולא מכוחה הדומיננטי של הפרעת הקשב שלי.
ואני מצליחה להתאפק. לא תמיד. מה פתאום תמיד.
אבל אני מצליחה וגם זוכרת שזו לא תקופה עשירה במענות.
וכשעונים ב"אנ'לא רוצה לדבר על זה" או לא עונים בכלל או מהנהנים, אני חושבת שזה הנהון,
אני שותקת.
ואני מקבלת, בקושי. רב, רב מאד, את חוסר הרצון להתחבק. את המרחק הפיזי.
בעצב וגעגועים מקבלת את העובדה שהגוף הזה,
שהיה בי, שהאכלתי במו גופי, שהכרתי כאילו היה אני, ואולי אפילו יותר,
שחלק מנקודות החן שלי העברתי אליו בשעתוק מדוייק,
הגוף הזה שאני מזהה בו ועליו את החותם הגנטי שלי בכל כך הרבה מקומות וסימנים.
כמעט אחת לאחת –
כולל כפות רגליים ואצבעות מסודרות להפליא, וחיטוב לסת, וגומות בגב תחתון,
הגוף הזה הולך ומסתגר ומתרחק ממני עכשיו.
ועוד תחזור האינטימיות הנשית אני יודעת, הסיסטרהוד ההיא –
ויש רגעים קטנים חסד, כשהיא חוטפת מצלמה פתאום או מתעוררת חמה ומתוקה לרגע,
והשיחות הקטנות בזמן הארוחות, ובעיקר בסופן, ואני חושבת שזה יפה שהיא אומרת
ואני מסיעה אותה הרבה כי זמן נסיעה הוא זמן רגוע ולפעמים, בלי להתכוון יש רגעים
טובים של גילוי לב או דיאלוג או אפילו מי-היה-מאמין בקשת עצה או דעה,
אבל בהכללה, בינתיים הדלתות נסגרות.
המנעולים גם.
ואני מחייכת מכמה ברור ושקוף וידוע מראש הכל, וגם מתעצבת על נפשי.
כמה מתעצבת.
בודדה לרגעים.
ואני מנסה, ומצליחה, בחיי שמצליחה, רוב הזמן, לא להתעצב.
לא להעלב. לא להרגיש דחויה.
לא 'לקחת את זה' באופן אישי –
מה זאת אומרת לא באופן אישי?…
ואני מבינה ה כ ל
ואני יודעת כמה האהבה כאן
ושהיא, ילדת הלב שלי תחזור בסוף הדרך. אני יודעת.
אבל לפעמים, כמו היום, כמו עכשיו, אין לי סבלנות לדרך הזו שלה
למסע שלה שאני, בעל כורחי, לוקחת בו חלק.
ואני, אני שמתעבת את הכולם הזה, מאז ומתמיד, כילדה, כנערה, כמי שאני היום.
כולם היא מילה שרק מרגיזה אותי, שמעוררת אותי באופן ילדותי עד מאד למרוד,
לעשות דווקא, לא להכנע לנהירה הזו,
מוצאת את עצמי אחרי שנות מרד, הפניית גו וקריאות תגר לא קטנות מול הכולם,
מנסה להאחז בכולם הזה.
בכל כוחי וליבי ונשמתי אני מנסה לזכור שכולם מתבגרים באותה דרך.
דרך ההתרחקות, ההתכנסות, ההתעטפות בעצמי.

.
אבל נו כבר, אני מתגעגעת…
.
.
.
.
אני תוהה איזה שם נעים לאוזן, מרכך, פוליטיקלי קורקט הם יצליחו למצוא למחנות האלה?
מחנה מעבר? מחנה הסגר? גוואנטנמו במבטא ישראלי? מחנה שלושת השנים? מחנה ר–ז?
לא רכוז הם לא יעיזו, זה לא יראה טוב בכרזות נגדם בזמן הבחירות.

ושאלה שניה: אלה הנותנים מחסה לפליטים בסכנה לא מוגדרים, ובצדק חד משמעי, בסופו של דבר, גם אם
זה לוקח עשורים, כחסידי אומות עולם?
זה נכון שההגדרה היא:
בהתאם לחוק ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת היהודים
בתקופת השואה תוך סיכון חייו.
אבל אם נחליף "מי שאינו יהודי" ב…ישראלי נניח, ופעל למען הצלת "בני אדם", "פליטים"….
בתקופה "חשוכה במדינת ישראל" תוך הסתכנות במאסר של חמש שנים כמו שהם אשרו הלילה,
אז ההגדרה תתלבש בול, כמו כפפת עור שחורה על היד, לא?
מגלב? מה פתאום מגלב?
מה אנחנו…

אני שואלת אתם יודעים,
כי אני מנסה לשמור על שמה הטוב של מולדתי – אך, איזו מילה מלאה משמעות והוד והדר –
מול עיניה של הבת שלי, ולא מצליחה. תראו מציאות:

.
וגם:By Yael Gvirtz
.
.
.
ואנסטסיה מיכאלי חייבת לבוא על עונשה, המעשי או הציבורי על המעשה הוולגרי, ירוד ודוחה שעשתה.
.
.
.
והרעיון והסטטוס המקורי, של מיכל יפה :)
.
.
.
הכי קשה זה למחוק.
צילומים.
אני מצלמת הרבה. המון. כל הזמן. הכל.
מאות, אלפי פריימים, אכות raw, המחשב שלי צועק, חורק, מתחנן שדי.
כאלה צולמו כמעט מאה, ושלוש הוכנסו לדצמבר.
ועדיין, הכי קשה זה למחוק.

.
הכי קשה זה למחוק.
טכסטים.
אני כותבת הרבה. לא המון. טכסטים, התחלות, סיפורים, סינופסיסים, כל הזמן.
ומיילים ואסאמסים וווטסאפ והודעות בפייסבוק, והבלוג, והכתיבה האמיתית גם.
מאות, עשרות רבות רבות, המחשב שלי דווקא מסתדר איתם, אני פחות.
אני רוצה למחוק את מה שלא יקרה איתו כלום ולהתמקד במה שכן, אם אחליט,
אתעקש, אעבור מכשולי רכוז ורצון, ופחד.
אבל הכי קשה זה למחוק.

.
הכי קשה זה למחוק.
אנשים.
יש לי מועטי מעט, בודדים, בודדות ממש.
חלקם יקרי ערך, מונחים בחיי כבר שנים, חלקם לא,
ועדיין,
הכי קשה זה למחוק.
.
והזמן הגיע…
.
.
.
.
לא חייבים לפתוח בחקירה על כל ילד פלסטיני שנהרג אמר אביחי מנדלבליט הפרקליט הצבאי לשעבר,
ואני חושבת לעצמי למה לא להרחיב את הרשימה, הגיע הזמן:
לא חייבים לדאוג לכל ניצולי השואה
לא חייבים לחנך את כל הילדים
לא חייבים שהלב ישבר מכל אשה מוכה, בחורה נאנסת
לא חייבים שישבר הלב מכל ילדים רעבים
לא חייבים לדאוג לכל מחוסרי דיור
לא חייבים לדאוג לכל אדם חולה
לא חייבים לאשפז כל חולי נפש
לא חייבים להצהיר על כל מה שהרווחת השנה
לא חייבים לציית כל רמזור אדום
לא חייבים לחלץ את כל הפצועים בקרב
לא חייבים לעמוד בכל פעם שמנגנים התקווה
לא חייבים לראות בכל אדם אדם בלי קשר למוצאו, דתו ומינו
לא חייבים לעמוד בכל יום הזכרון
לא חייבים לא לנהוג בכל יום כיפור
לא חייבים לכבד את כל מה שכתוב בהצהרת העצמאות, חוקת ישראל או התורה
לא חייבים לציית לכל הוראות המשטרה
לא חייבים דמוקרטיה
והכי חשוב כנראה
שכבר לא חייבים לגור במקום הנורא הזה שבו אדם מבוגר, אחראי, רציני,
אלוף בצהל מוציא מפיו מילים שרק בגרמניה הנאצית אפשר לדמיין אותן נאמרות,
כולה ילד, מה אתם עושים עניין, יהודי.

.
אבל חייבים למות מבושה, אי אפשר שלא. למות מהם.
.
עדכון, כי היום הזה לא נגמר…מעניין לאיזה מחוזות הזויים הן יצליחו להגיע עד סופו

.
עוד פנינה

.
נ.ב. לא כל חובש כיפה הוא אדיוט.
.
.
.
.
הפייסבוק ארגן מסיבת מחזור בדף שלי היום.
אמנון שלח לי תמונה של מודעה עם צילום שלי ושאל: יש לך?
העלתי אותה לפייסבוק בלי לחשוב הרבה, התגובות וכמות האנשים שזכרו אותה
הפתיעה אותי באמת, בכל זאת רק מודעת פרינט ופוסטר מדיה.
בלי שלטי חוצות, בלי טלוויזיה מסחרית, בטח בלי רשתות חברתיות וחשיפה בכולן
ובכל זאת חרוטה בזכרון הקולקטיבי של בני גיל מסויים, דור ספציפי.
ונזכרתי בנסיון שהתחלתי לפני שנה בערך, לייצר כאן פוסטים של יומן עבודות מפעם,
כמו זו למשל, של חוברות הסריגה אז הנה עוד אחת:
.
המוצר: רויון של "תנובה"
השנה: כנראה 1987 יבדק סופית
משרד פרסום: אריאלי
ארט דיירקטור: שוני ריבנאי
צלם: יקי הלפרין
שיער: עברתי במספרה לפני שהגעתי לסטודיו
איפור: לא זוכרת. בטח עדה לזורגן
בגדים: הייתה סקיצה, הבאתי כמה דברים לבנים, ורדרדים מהבית, אבל את החלוק לקחנו,
אני חושבת, מהבריכה של המלון….
לוקיישן: מלון "דניאל" בהרצליה. שוני רצה מודעה לבנה, בהירה עם אור מאחור.

.
אני זוכרת את העבודה הזו. לא הרבה עבודות וצילומים אני זוכרת ממש, את זו אני זוכרת מכמה
סיבות. היא הייתה קל'ב, לא הצטרכנו לנהוג שעות לאיזה לוקיישן,להתלבש מאחורי שיח, להתאפר
במכונית ושאר עניינים. נסענו להרצליה, היה מיזוג, קפה, שירותים עם מראה גדולה וחלוק רחצה לבן
מי צריך יותר?…אבל בעיקר אני זוכרת אותי יושבת ומסתכלת במבט ההוא שיש לנו, הבנות שיודעות
להתבונן ככה, זו מין תכונה מולדת כזו, סוד מולד חסר מילים, מביטה עמוק לתוך העדשה של יקי
ומרגישה במקום העמוק, המפחיד ההוא, אולי בפעם הראשונה שיתכן שהלונה פארק הזה שהתחיל
בגיל שש עשרה, כל כך במקרה ובלי כוונת תחילה, זה שלקח אותי ואת חיי לכיוונים כל כך מפתיעים ולא
צפויים עומד לפני סופו. ישבתי שם, בלונדינית, מאופרת, יפה כמו שאני, וכן, תמיד ידעתי,
האגרוף מאוגרף ברכות כדי שלא יעשה סימן על הלחי, זמנים חסרי פוטושופ, כן? נתמכת בלחי בתנועה
טבעית ונוחה לי כשאני מול המצלמה (עד היום),
בתחילת שנות השלושים שלי, אמורה להיות ולהרגיש בשיא יכולותי, ובכלל,
והנה, עקצוץ תודעת הגיל, מקצוע מקולל בהקשר הזה, מעקצץ.
בהלה קטנה שהציצה ונעלמה אז, ביום ההוא, בפעם הראשונה, עד הפעם הבאה,
הפעמים הרבות הבאות.

.
אז הנה, כלכך הרבה עבר, וכל כך הרבה צילומים, עבודות, חוויות, רגעים עברו מאז
ואני זוכרת במדוייק, בקלוזאפ – את השעתיים ההן,
שטופות האור ששוני רצה, הפריים שיקי בחר, והמבט לתוך העדשה שלו, אליכם,
וגם אל עצמי.
.
..
.
אני אוהבת את תל אביב.
למרות שהיא כזאת, למרות עצמה, לפעמים אני ממש מתגעגעת.
פעם כתבו עלינו כתבה, עליה ועלי, וגם הים שלה הוא שלנו, ככה אמרה לי אמא שלי תמיד.
אני אוהבת לצלם אותה ולבודד את הימים שאני משוטטת בה ואת הצילומים שלי מהממש.
להרגיש לרגעים, לפריימים מסויימים, שהיא עיר ככל עיר,
עכשווית, אסתטית, ,תרבותית, מתוכננת, מערבית ומלאת סקסאפיל,
ולא זו הלבנה, קשוחה, לבנטינית, חלטוריסטית, זרועת חוסר סבלנות וגזענות שהיא, בדיוק כמונו.
השבוע, אחרי לילה שהיה, זמנתי את התלאביבית הכי פריזאית שאני מכירה, אולי היא בעצם הפוכה,
הפריזאית הכי תלאביבית לצהרים מוקדם וספונטני, והחלטתי שנכון להיום, היא עיר כמו שאנחנו רוצות.
כזאת

וכזאת…

והגברים בה מתלבשים כמו שאנחנו אוהבות, אבל בדיוק, וקונים דיסקים. ג'אז, בטח ג'אז…

ואופניים כמובן,

או אלה

ואנשים מתהלכים בה, כן, מתהלכים, אולי לא לאיטם, אבל בנועם, יחסי, כמוה.

ובכלל היא ציירה עצמה העיר הזאת היום, בצבעי חורף ושמש כמו שרק היא יודעת …

ואז, אחרי שיחת בנות ראויה, שיחת אמהות ראויה אף היא, ובאופן כללי, נפרדנו. הפאריזאית הלכה לענייניה…

.
ואני הרגשתי שאני מתחילה לספור לאחור…
.
.
.
הלילות האלה עם ילדה מכורבלת בתום השוכח בשנתו את מניין נעוריו,
עם שעון מעורר, וסנדוויצים ושיגרת בוקר ובעיקר עם מודעות לשעון הלילה, הם את כמובן,
אבל הלילות האחרים הם המאפשרים לך את ליבת עצמך, את מי שאת. מי שהיית תמיד.
ארבע מדרגות, שבע, ועוד ארבע, ואת בקומה שניה, מעל המכולת לבד.
ברווח בין שני סיפורי אהבה הגדולים של חייך, למשל.
אחרי האחד
ועוד לא ידעת שהשני תכף מגיע, זה שאחז בפניך כמו שתמיד ידעת שאפשר, שיהיה.
.
הלילות ההם שהיית את, לבד בביתך.
לא חושבת על הבוקר – אם אין יום צילומים כמובן –
אלה שאפשרו לך להיות את עצמך. יין לפעמים, מוסיקה שמחזקת אותך ושולחת רגש ועוד רגש,
וגעגוע וצער ושמחה מתפרצת על מה שיש, ועל מי שאת. פורשת לך כנפיים פנימיות ומזכירה לך
שאין סיבה או הסבר לאיך זה מרגיש, גם הטוב גם הרע,
ולציית לקולך הפנימי זו האפשרות היחידה שלך מתמיד.
לחפון חזק את מה שאת פוגשת ומרגישה שאפשר, חזק, ובלי להסס להכניס אל חייך,
וגם ההיפך אל תשכחי, להוציא.
לא לוותר לכלום שרים גברים ונשים שאת מכירה את קולותיהם,
לא לגילך, לא למה ומי אומרים, לא למה נחשב נכון או מותר או מקובל. זה הורג.

.
הלילות ההם מזדחלים בחזרה אל חייך עכשיו בלילות שהילדה הזאת, משוש נפשך וליבת חייך ישנה בבית
ההוא. לילות המשתרעים לפניך בכל אורכם וכהותם, בדיוק כמו שאת אוהבת.
בלי שעון מעורר, בלי נוכחות הבוקר כמשהו ממשי, מאפשרים לך להיות עצמך הלילה.
יין לפעמים, מוסיקה העושה בך כרצונה ממש כמו פעם, כמו תמיד, כמו שאת אוהבת.
חיבורי פריימים שרק משהו פנימי יודע איך ולמה, לפעמים משהו קורה ואת עוברת מימד ומצלמת משהו
מהר והרבה עד שאת מוצאת מה זה היה שרצית, ומצאת.
קולות הלילה שאת מכירה עוטפים אותך. הכלבה הזקנה שלך גונחת ואת חושבת בעצב מה שיתבקש
עוד מעט, החתולה תובענית מתמיד, הבית הוולגרי לידך מרעיש כאילו הוא מסרב לחמם את קירותיהם.
את כאן, חוסר השקט מכייר את תנועותיך כאילו חימר ואת נכנעת לו כי מה אפשר.
חברותיך, אלה שבאמת, מסמסות לך סימני שאלה כי אורך רוח מעולם לא הייתה תכונת יסוד שלך מותק,
ואת מתגעגעת לסיגריות, ואת מתגעגעת למה שעוד לא, אם בכלל,
אבל מתאפקת וחושבת איך פעם ואיך עכשיו,
ועדיין אני.
.
.
.
.
וזה לא שהיא לא יוצאת לטיולים אתה יודע, בכל זאת צופי ים, בית ספר אנטרופוסופי, בגללכם, זוכר?
אבל לחברון אתה לא תצליח להביא אותה כמו שאתה מצהיר כאן, אין סיכוי.
או שנכריח אותך דרך עצומות ומחאות או שיהיה לה כאב אוזניים נוראי.
את הבת שלך שלחת לעירוני א' לרם כהן שילמד אותה דמוקרטיה, כמה כיבוש רע והומניות,
ואת שלי / שלנו אתה רוצה לשלוח לחברון?
אה.

עכשיו תחתמו. ותשלחו לינק גם במייל, לא כולם גרים ברשת :)
.
.
כשהיא לוקחת את הקנון ומביטה בי דרך העדשה,
אני לא זוכרת שמצלמים אותי. במקרה שלי יו נואו, זה לא מובן מאליו.
אבל כשהעינים החומות האלה פוגשות את אלה שלי,
אני מפסיקה להיות חלי, לא זוכרת את החלי גולדנברג ואפילו רחלי אני שוכחת שאני,
ופשוט נחה במקום הזה שקוראים לו אמא…

.
.
.
.
מה אמרו לו, למויישה, ארון או מנדל הקטן,
אתמול בלילה, בקור הירושלמי של סוף דצמבר,
מה אמרו לו,
כשבמקום אמבטיה, סיפור או תפילה לפני השינה,
משחקים וצחוקים עם אחיו וחיבוק מאמא,
הלבישו אותו בבגדים מוזרים ואמרו לו להרים ידיים.
עצוב או מבוהל לא הצטרכו להגיד לו להיות, להראות,
רואים עליו שזה בדיוק מה שהיה, מבוהל, מפוחד ומבולבל.
מה הם אמרו לו?
אלה האמונים על בטחונו, אושרו ועתידו?
שמשחקים באנדסאפ, משחק חדש שהגיע לשכונה?
שהיום פורים?
מה אמרו לילד הקטן והתם הזה לפני שצרבו אותו בזכרון כולנו כאות קין?

. .
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
נקמת ילד קטן…
צילם:אוהד צויגנברג
.
.
.
מיכאל שאל אותי בדרך אם אני חושבת שזה משנה אם נגיע או לא
ואמרתי לו שחשוב שהתחושה תהיה שהגיעו הרבה אנשים ושחשוב שיבינו שהגיעו הרבה אנשים.
ודווקא אנשים שהדבר הזה לא נוגע – עדיין? – ביוםיום שלהם, כאלה כמונו,
שנשמו עמוק היום ועזבו את חייהם לכמה שעות בערב צונן כדי להגיד שאכפת להם ושלא נסכים.
וכאלה אנשים שיגידו עוד פעם ועוד פעם שלא נסכים, ולר רק בכיכר רבין לא נסכים.
לא נסכים בכל מקום שנחשוב שחשוב להגיד שאנחנו לא מסכימים.
בערב שאל אותי מישהו אחר למה אני שומרת על העולם כל הזמן –
הוא גם שאל אותי לא מזמן מי שומר עלי, אבל זו הייתה שאלה מסוג אחר –
וכתבתי לו שזה בכלל לא בגללי,
It is not about me
כי עלי הם לא יכולים, אין סיכוי.
אני כבר יודעת להבדיל בין נכון ללא נכון,
בין צודק ללא צודק,
בין מה מותר ומה אסור,
ומה אני יכולה ומה לא, ומה קשה לי ומה לא,
ולהחליט להכנס לאוטו ולעלות על כביש 6 ולחזור הבייתה אחרי חמש שעות, זה קל,
זה רק לקחת החלטה לא באמת דרמטית ולעשות.
אבל הילדות שלנו,
אפילו שכבר יש עשרה בגיל שלהן, לחלקן, ובטח הקטנות יותר עשויות לחשוב שככה זה.
שככה מתנהלים חיים. שככה זה גברים וככה זה נשים.
רק המחשבה שיש ילדה קטנה שתראה שוט בטלוויזיה של נשים חרדיות הולכות רק איפה ש"מרשים",
ולא תשאל מי בכלל מחליט מי מרשה או אוסר,
או ילדה קטנה שתגיד בעינים גדולות שאסור לה ללבוש את החצאית הזאת,
או שתחשוב שאיזה ילד או גבר יכול עליה במשהו רק בגלל שהוא גבר,
יכול או רשאי להכתיב לה איך להרגיש – זה בכלל שיעור, השפעת המילים הגבריות עלינו –
או מה לעשות. אז בגללן, בגלל ובעד חייהן ועתידן.
כי אנחנו מהבחינה הזו, והכוח הפנימי, ותבונת הגיל ולב – ברוב המקרים – מסודרות,
אנחנו הנשים, אהובות, חברות, אמהות, אחיות,
כל מה שאנחנו,
האמהות של העולם,
אנחנו בסדר. עלינו הם לא יכולים, זה סופי וסגור.
אבל הן?
חובה חובה חובה עלינו לשמור עליהן.
להיות שומרות הסף,
ולעשות עבורן.
להסביר, ולהגיד, ולחזק, ולצעוק ולהפגין גם,
ולא לתת לאפלת ימי הביניים לגרור אותנו לאחור ולקלקל את הטוב שנבנה,
לבינתיים, עד שילמדו, ויפנימו.
לתמיד.

.
.
.
.
עיתונים וקפה במיטה זה עונג שהיה פעם, מזמן, החלק האהוב עלי בימי שישי,
אחרכך הגיעה זאתי, אחרכך בתי ספר, שעונים מעוררים והסעות.
עכשיו אני לומדת פעם בשבועיים להחזיר אותו לעצמי,
ובכלל אני לומדת להחזיר לעצמי דברים.
אחרכך מישהו שאל אותי מה אני מתכננת לבוקר הזה ואמרתי שאין-ברירה-סופר כי הבית כבר באמת,
לא בורשאית, אלא באמת באמת ריק וגם אולי לעבור על הנגטיבים – כןכן נגטיבים – לפני יום ראשון,
ואז הוא אמר שהוא הולך לשמוע משהו מעניין ואמרנו שלום וביי ואחרכך. וסיימתי את הלגימה האחרונה
של הקפה ועצרתי והצצתי דרך החלון אל היום השמשי והחורפי והמדויק הזה שרק במקום הקשה
הזה שקוראים לו מולדת יכול להפציע באמצע דצמבר והחלטתי שזה יום שישי טוב מדי בשביל סופר,
חלה, עיתון ותפוחי אדמה, אז לבשתי לבן והלכתי למוזיאון. לאגף החדש, גם לאגף החדש.
קראתי עליו בקורות שוחטות, שהוא מוגזם, ראוותני, מסורבל, גרנדיוזי ומה לא,
אז החלטתי לא לחשוב והתהלכתי בו כמו שאני עושה תמיד מול ציורים ובניינים וצילומים,
בשקט.

הבלקברי חפון ומוחבא בכף ידי
כי אסור …

ואחרי שעה, ככה, בהפתעה, ביום שישי בצהרים, בלי ידיעה מוקדמת או התכוננות,
כמו שקורה, יום השישי הזה הפך לרגש שנצרב.
לתערוכה קוראים שבירת הכלים:

.
או כמו שהוא כותב:
shvirat ha kelim
.
והייתי שקטה.
.
.
.
.
ואחרכך חזרתי הבייתה.

.
תלכו. מחר שבת, מוזיאון תל אביב. 16:00 – 10:00
.
.
כשהשולחן מפונה, הנכדים נכדות וכל היתר שרועים מול החדשות, קצת לפני המי-רוצה-תה ופינוקי
השולחן אני מחליטה לחטט לה בארון. אני אוהבת לחטט בארונות, מחסנים, בתים לפני הריסה,
וקופסאות וזכרונות וחיים מכל הסוגים ופעם בזמן אני מגיחה כמו נמיה זריזה וצדה משהו, הנה,
בשבוע שעבר בקרתי את אחותה הקטנה, מעל שמונים נכון, אבל עדיין הקטנה, וזה היה השלל:

.
נו, אמרתי לעצמי היום, זמן לחזור לעומקי ארונותיה של אמא שלי גם, ושאלתי רשות והיא הסכימה בחצי
פה, והייתה בסביבתי ליתר בטחון, בכל זאת אף-פעם-אין-לדעת-מה-יכול-לקרות-עם-הילדה-הזאת.
ופתחתי קופסאות ארוכות וריקות, וארנקים שקניתי לה לפני שנים והם עדיין בעטיפה המקורית שלהם כי
שלי-הכי-נוח-לי-רחלינקה- אולי-תשתמשי-בו-עכשיו? ואז ראיתי קופסה שהכרתי מניירות הצילום וחדר
החושך ופתחתי אותה בלי ציפיות מיוחדות ושם, מקופלת כמו בפעם הראשונה או האלף אם מתבוננים
לעומק על הקיפולים, במקום מטפחת, צמיד או פתק אהבה ישן שהיא כתבה לו או הוא לה, הבליחה לי,
ועדיין, מול העינים היסטוריה משפחתית, ולא רק, במלוא עוצמתה:

.
מעולם לא ראיתי אותה. זו מודעת האבל של יוסף ברי'ל, האח של סבתא שלי, זה שהיה חלוץ אמיתי,
שהגיע עם אחיו לארץ ישראל בזמן שהחצי השני של המשפחה היגר לאמריקה ההיא, ונהרג בתאונה
שעד היום לא ברור אם פיגוע על ידי פועלים ערבים ע'ע אחותו או תאונת עבודת ע'ע מודעת האבל.
23 מאי 1932 ציבור הפועלים נ ד ר ש להגיע להלוויתו. סולידריות, פעם זו הייתה מציאות.
רווק, צעיר ועל פי הצילומים הבודדים גם כחול עינים ויפה תואר. דוד יוסף קוראת לו אימי.
.
אז דברנו קצת וסיפרנו לנוער מעט על יוסף וחיפה ושאר ענייני ציונות,
אבל אני, הייתה לי משימה וחזרתי לארון.
ואכן זה לא לקח יותר מדי זמן:
– אני יכולה אמא?
– את זה?
– כן.
– את באמת רוצה את זה? זה ישן
– כן.כן. אני יכולה?
– כן, את יכולה.
– יש!

.
אז אני לא יודעת איך התחילה השבת שלכם,
אני רק יכולה לקוות, ולאחל לכם שהיא התחילה מצויין כמו שלי :)
.
.
.
8 בדצמבר 1980
כבר הייתי כאן/שם כמעט חודשיים
כבר התחלתי ללמוד בבית הספר שכלכך רציתי, שבגללו הגעתי,
שבסופה של השנה הבנתי שלא זו הדרך שלי במשחק ועברתי ללי סטרסברג.
כבר מצאתי דירה בביקון הוטל – 75 וברודווי, סאבלט מבחור ירדני לחצי שנה,
הכרתי את איב, סינית אמריקאית שהגיעה מקליפורניה ללמוד משחק,
היא תהיה השותפה לדירה הראשונה שלי, האמריקאית הראשונה שתלמד
ותראה לי הרבה מהטוב ומהרע שמעורבבים בבני העם הזה.
כבר הזמינו אותי למסיבת פאר במדיסן אווניו ןרק אחרי שנים הבנתי שניסו לבדוק
אם אני חומר אנושי מתאים לסוכנות הליווי האכסלוסיבית ההיא. אני לא, לא אז לא היום.
קט'י ואני הכרנו ותכף נהפוך לחברה הכי טובה שלי בשנים הבאות,
היא גרה שני בניינים מהדקוטה, בדירת שני חדרי שינה שעברתי אליה מאוחר יותר.
כבר קניתי בגאפ בגדים, שמעתי בפליאה מוסיקה בwalkman הראשונים שהגיעו
לחנויות ולילדים המפונקים בסטלה אדלר בית הספר שלנו בwest side –
ילדי קליפורניה הסוערים שהראו וחיו בבירור את ההבדלים בינם לבין הניו יורקים.
חלקם הפכו לשחקנים מוכרים עם השנים, ע"ע ג'אד נלסון ודומיו.
אכלתי בג'קסון הול. בראנצ' בוילאג'. הייתי בספריה. בגוגנהיים. ב Moma
כבר צעדתי שעות כל יום, הכרתי את הסאבווי, מערכת האוטובוסים והפארק בבוקר.
צלצלתי הבייתה, כתבתי מכתבים, יומן. קראתי עיתון, או לפחות כותרות, כל יום.
קצצתי שערי בסוף השבוע המטורף בלוס אנג'לס בניגוד להגיון
ולכל מה שאמרה לי הסוכנת ב'ווילמינה' שלושה ימים קודם.
כבר היה לי הכי הכי קר שהיה אי פעם וזה לפני החורף האמיתי.
כבר קניתי מחממי אוזניים. כובע.
כבר ירד עלי שלג ראשון בעודי הולכת על הברודווי בדרך הבייתה מבית הספר,
מושיטה ראש למעלה כמו בסרט הכי קיטשי, מלקקת שפתיים ו ש מ ח ה.
כבר היה לי דייט באנגלית.
שעור משחק באנגלית.
Fame בבתי הקולנע.
כבר ניסיתי לשלוח הבייתה מכתב ונתקעתי מול תיבת הדואר בלי להצליח לפענח
לאן לכל הרוחות נכנס המכתב עד שעובר אורח נדהם חייך אלי ומשך בידית הגדולה.
כבר אמרתיHave a nice day וכבר עניתי You too
ועדיין הרגשתי זרה.
ואז הגיע השמיני בדצמבר. היה קר.
הרדיאטור בחדר נסדק ואדי לחות הפכו את חדר השינה שלי לסאונה.
צלצלתי לאמא לאחל לה יומולדת שמח למרות שזה התאריך הלועזי
והיא חוגגת בחנוכה. כבר היה מאוחר וקצת בודד כמו שאפשר להרגיש בחגים
ואז קט'י שגרה קרוב אלי וגם לדקוטה צלצלה בוכה ונפגשנו למטה.
הגיעו עוד אנשים מהכיתה ומבית ספר והגענו הכי קרוב שאיפשרו לנו.
אחרכך הלכנו לקט'י הבייתה ונשארנו ערים, איתו במערכת כל הלילה,
שרים, מנגנים אותו ומספרים, כל אחד מארצו, מולדתו, מדינתו וגילו
על הביטלס הפרטי שלו.

.
ושם, ברגע ההוא, בלילה ההוא ובימים שבאו אחריו,
מאוחדים בעצב גדול על איש אנגלי אחד, קסום ומוכשר הרגשנו בדיוק מה שהיינו.
לא זרים בעיר זרה, אלא אנשים צעירים. אזרחי העולם.
שקיוו וידעו והאמינו שהמוסיקה, הכשרון, הרצון הטוב והאהבה ינצחו בסוף.
women – שיר האהבה המופלא ביותר בעיני. מאז ומתמיד.
אחרכך התבגרנו…
/
.
.
.
.
לא צריכה, לא צריכה, לא לובשת, לא לובשת, מבוגרת מדי, קטן עלי, גדול עלי, לזרוק, לתת,
לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, זה-כל-כך-ישן-שאי-אפשר-אפילו-לקרוא-לזה-וינטג',
אה, זה אני גזרתי, לא לובשת, לא לובשת, לא לובשת, זה לא שחור, זה לא אפור, זה לא לבן,
לתופרת, לכביסה, לתת, קטן עלי, מבוגרת מדי, לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתת.
לזרוק. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. לא לובשת. לא רלוונטי. לא צריכה, אין לי מה ללבוש, לא
צריכה, לא לובשת, לא לובשת, קטן עלי, גדול עלי, מבוגרת מדי, לזרוק, לתת, לזרוק, לתת,
לא צריכה, לא לובשת, לתת, לתרום, לזרוק מיד, אפשר-לקרוא-לזה-וינטג', לובשת, לא לובשת,
לא זורקת בחיים לא אכפת לי כלום, לא לובשת, ניקוי יבש. לזרוק!! ירוק? מה עושה כאן ירוק?
קטן עלי, לתת. פשוט לא. עבר זמנו. לא לובשת. לא רלוונטי. קטן עלי. גדול עלי.
שלו. של מי זה? מה זה? לתת. לא צריכה, לא לובשת, מבוגרת מדי, וינטאג? מתחפש לוינטאג
מה הוא חשב כשהוא קנה את זה מעניין, קטן עלי, גדול עלי, אה, דווקא בסדר, לזרוק מיד,
לתת, לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, לתת, לשמור לפורים. לשמור לפעם. לא לשמור כלום.
לא לובשת. לא לובשת. דהוי. הרוס. מכוער. מה חשבתי לעצמי? אני קניתי? קטן עלי, לא צריכה.
מספיק. לתת. לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. מה זה?
של מי זה? איך? מאיפה? לתת. לא לובשת. לא רוצה. גדול עלי. קטן עלי. צבעוני. ישן מדי.
לא צריכה. לתת. לתרום. לשמור. פעם זה יהיה שווה משהו. לאיה. לא לובשת. לא רוצה. לא צריכה.

לתת. לתת לזרוק. לתת.
.
.
.
.
.
.
אז רגע…תנו לי להבין….
אם מתפרסמת תמונה לא מוצלחת שלי בטור אופנה/רכילות ואיזה טוקבקיסט כותב: חלי גולדנברג ניראת נורא,
אני יכולה לבקש את הפרטים שלו ולתבוע את האםאמא שלו, נכון?
כי במקצוע שלי להראות רע זה ממש לשון רע, כמעט כמו להגיד גזען על ליברמן או הססן על ביבי…
רגע, תתרכזי בטוקבקיסט, אה….
אז הטוקבקיסט/ית שלי בטח י/תנסה להוכיח שזה נכון,
ואני אביא כל מיני חברים שלי, עורכי מדורי אופנה, במאי קולנוע, מלהקות ומעצבות שיעידו לטובתי
שמה-פתאום-אני-ניראת-נפלא-על-פי-כל-קנה-מידה-של-כל-טור-רכילות-או-מי-לבש-מה-ואיפה,
ושמה שהוא כתב/ה בטוקבק עושה לתדמיתי נזק נוראי ושהנה הפסדתי תפקיד ממש בגללו….
וככה אני אתחיל להצטלם בלי איפור ופוטושופ או סתם אראה אומללה ואתעשר…

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
למרות האופציה הנחמדה הזו לרפד את חיי בכפולות של 300.000
אני חושבת שחוק חשיפת הטוקבקיסט המתחבר לעדכון חוק לשון הרע הן הצעות חוק מסוכנות ואפלות,
ומהוות סכנה אמיתית לחופש הביטוי.
.
.
.
.
בין הפרעת הקשב שלי המכילה בעיקר אימפולסיביות וחוסר יכולת להתאפק כשיש לי מה להגיד,
לבין הלב שלי שבוער בחודשים האלה מזעם, חרון ותסכול על מה הם מנסים לעשות מאיתנו,
לעשות לנו, איך הם מנסים לנהל את חיינו, עתידנו ומה ואיך אנחנו מרגישים ואומרים וכותבים,
הבנתי היום שהדרך היחידה שלי לא לפתוח את הפה ו/או המקלדת כמו שאני חייבת, ממש חייבת
או האפשרות השניה, לא להגיע לחובות בכפולות של 300.000 היא אחת :
.

.
בברכת חזק ואמץ מול כוחות השחור, אם לא אומרים מי הם, לא נוקבים בשמותיהם או מצרפיםלשמותיהם שמות תואר עסיסים, אז מותר, נכון? עדיין.
.
.
.
היום גיליתי שאני כבר ממש, אבל ממש מבוגרת.
דורין פרנקפורט הנפלאה והאהובה מגישה מחר בצהרים צוגת אופנה – כן, לי מותר להגיד צוגתאופנה –
במסגרת שבוע האופנה המתחדש של תל אביב – ואפילו אני כבר מבינה שיהיו שם צלם שניים, ואולי
כדאי להחליט מה ללבוש לא ממש לפני שאני יוצאת מהבית. לפני שתי אפשרויות
1. כבוד למעצבת החביבה עלי, לבחור בגד שלה מהארון הפרטי שלי, וכאלה יש בשפע או לצלצל אליה
ולקחת בגד מיוחד למחר 2. עליתי לארון העליון לבדוק מה קורה במחלקת האני-לא-מסוגלת-לזרוק-או
-אפילו-לתת-את-זה-נקודה-אני- אשמור-את-זה-מי-יודע-אולי-יום-אחד…. ושם, בין שמלת הערב
הורודה שדנו בה בפייסבוק לפני חודש ובין פליינג ג'אקט מרופט, מתרפקת על קולב רחב ונוח, ז א ת:

.וברגע שראיתי אותה, כמו במכונת הזמן הלכתי בין רסיסי השלג בניו יורק ליד הגבר המקסים ההוא שניסה
להסביר לי למה בחורה בחליפת מכנסיים זה הכי, אבל ממש הכי. לא הייתי צריכה הסבר – זה הרי תמיד היה
הרגל שלי, ללבוש את החולצות של הגבר שלי – ומיד נכנסנו לחנות של ה"מעצב האיטלקי שרק מתחיל
להיות מוכר באמריקה"

.
אמא שלי סיפרה לי פעם כשהייתי קטנה וזה מאד הרשים אותי, שבגדים "טובים" – כן, יש כזה ביטוי –
הכיסים נתפרים בתפר ידני והבגד נמכר בכיסים "סגורים", אז בדקתי שהכיסים תפורים, כן, הם היו
תפורים, שהבד מרגיש נעים, כן הוא הרגיש נעים, ושגם העינים של הגבר ההוא חייכו כשהוא ראה
אותי מודדת אותה, לא רק שלי…

.
ואז חזרתי לכאן ועכשיו והיום, באחה צהרים חורפי ותל אביב, מי סופר כמה שנים אחר כך,
כשהוינטאג' מנצנץ בראש חוצות הסטייל, כשג'ורג'יו ארמני מתקרב לשנתו השמונים אני קוראת,
והבגדים שריצ'ארד ואני – כבר ספרתי על הפעם ההיא שריצארד ברחובות לוס אנג'לס עשה סימני
התעניינות ממשיים ועקביים באמתכם שבורשאיות בלתי ניתנת לסליחה, או חרטה, אמרה לעצמה
בדיאלוג פנימי מפגר ממש מי-אתה-חושב-שאתה והלכה משם בגב זקוף – לבשנו אז….
בשנה ההיא נחשבים היום וינטאג' איכותי,
זה סימן שאנחנו ממש, אבל ממש מבוגרים,
ושחוץ מזה, אם להיות פרקטית, לא רק נוסטלגית, אולי כדאי לאוורר אותה קצת, ולהחליט מחר…

.
וחוץ מזה, אני אוהבת לכתוב חיפושי מה ללבוש כאלה, בעיקר לצלם אותם, הנה דוגמא….
.
.
.
.
היום באתי להוציא אותו לסבוב שבת רטוב בכל זאת
התינוק של הורי
וצלצלתי והזמנתי אותן שיבואו גם.

איך הם יודעים שהם בני משפחה אנחנו לא מבינים….
הם נפגשים פעמיים שלש בשבוע בפארק המופלא, אבן החן של הפארקים, גן העדן של הפרברים,
תמיד בהמולה גדולה עם עוד כלבים ועוד אנשים. מכירים את אנשי הכלבים? אלה הנפגשים על
בסיס קבוע, לא מאורגן מראש אבל כזה שהופך לעוגן חיי הכלבים והבעלים שלהם? שם הם
נפגשים, אבל לא על בסיס יומיומי. היא שם יומיום ואפילו פעמיים והוא כאמור רק איתי,
ובכל זאת הם יעדיפו להיות יחד, תמיד. לא חשוב כמה כלבים נמצאים שם, לא חשוב שהיא
מעורה מאד בחיי הלהקה הפרברית, מהרגע שהאחד מזהה את השניה מגיעה, או ההפך, יש הרף
עין של עמידה לזיהוי ומתחיל הריטואל. מתחילים בריצה, עדיף במעגלים או סתם ברדיפות
המזכירות מערבונים. אדמה, דשא, מים, הכל הולך.

אחרכך מגיע זמן הנהמות, קפיצות ובעיקר חשיפת שיניים המצטלמת כאילו נשיונל ג'אוגרפיק הצליחו
להתקרב לקרב זאבים אכזרי ולא במשחק גורים גדולים מהמקובל. חשיפת שינים ומי מכניע את מי
הם בודקים עם כל כובד כפות רגליהם הגדולות והכבדות.
ועוד נסיון

ועוד אחד

והתגוששות רטובה

ורק אחרי זמן רב הם מתחילים להאט, להריח משהו, להרים מקל שנשר כאילו היה אוצר, לגשת
לבסיס האם לבדוק שהיצורים הגבוהים עדיין שם, לשתות,

ואז הם נחים, בכל זאת תינוקות.

ואנחנו מסתכלות בשתי החיות העוצמתיות האלה ולמרות
שאנחנו עדיין לא מבינות איך הם יודעים,
ברור לנו שמעבר לדי אן איי הזאבי המשותף להם, יש
להם גם די אן איי משותף נוסף, גולדנברגי לגמרי.
והם ממשיכים שני אלה עד שאנחנו קוראות להם
ופונות הבייתה.
זוג זוג לביתו הוא, שני זוגות של בנידודים…
.
.
.
פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון, זה שזה היה עיתון ולא
אתר, את זה אני זוכרת, על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי
נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה, בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה,
גם אחרי שהוא עבר שכונה.
אחרי שנים רבות רבות כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה
היא, מה קרה בחייה והאם היא המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם,
הוא לא זכר למה נותק הקשר, נפרדו, ויצא למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה
עומדת על יד דלת הכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.
את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר
כן, אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה
המעטים היה מרתק.
בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי בכל ראשון בספטמבר.
מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.
עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד
השער. ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר, זה התנאי,
אסור לי לתכנן מראש, תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה
ועגול בריסטול לעין – ואנחנו מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.
.
היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.
.
האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.
את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.
את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.
עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,
ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.
מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.
.
זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,
ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.
אז מה צריך?
צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:
החלטה שרוצים.
החלטה על נושא, פעולה.
הצילום הראשון. קליק.
והכי חשוב, התמדה.
מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר
וגודלו. כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף, איזו מילה חגיגית,
בחמישה בולים, מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.
גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות
מתעוררת. וכשעוברות השנים, והן עוברות you know, למסורת החזקה הזו, ולתוצאות
שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.
יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.
.
החליטו, ועשו:
פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש
אחיותיה מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.
חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.
ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק
אליו, זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים
אותה אחד לאחד היום.
התוצאות hilarious אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.
.
ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)
.
ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב,
באלבום, יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים,
תזכרו מי נתן לכם ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…
.
.
.
הם מורידים לפעמים את האיפור? מול עצמם בלילה מאוחר, רגע לפני השינה?
ומה קורה אז, יש שם דין ודברים אמיתי ואינטימי עם עצמם?
האם מי שעושה מעשה פחדני ונקלה יודע או מסביר לעצמו תירוצים?
נתניהו וברק, אחינו גיבורי התהילה שאבדה, והמייקאפ המוסרי.
היום קראתי שראש הממשלה החליט להיעדר.
שדווקא בערב המכריע, בו עמדו להצבעה בכנסת שתי הצעות שנויות במחלוקת ודרמטיות למדי אם
מדברים על פוליטיזציה של מערכת המשפט במדינה דמוקרטית, האחת לשינוי הרכב הוועדה לבחירת
שופטים ווהשניה "חוק גרוניס" כמובן, לא הגיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו לדיון.
תקראו שוב: לא הגיע ראש הממשלה לדיון.
גם שר הביטחון אגב, אהוד ברק, ושרי "עצמאות" נעדרו. שוב: גם שר הבטחון לא היה שם.
בעמוד הראשי התפרסם הצילום הזה של שניהם:

.
והסתכלתי על שני הגברים האלה. מנהיגי המדינה שלי. חורצי גורלי, גורלכם.
עומדים בחליפות האלה, במיטב שנותיהם, ידיהם בכיסים, שקטים משהו, מחליפים, כך נראה, מילים ביניהם, אולי משפט יחיד אולי יותר, לך דע.
הם מכירים שנים רבות, אחים לנשק אומרים "אצלנו" – אני כבר לא יודעת איפה זה ומי זה אצלנו –
אני משוכנעת ששניהם אינטליגנטים, שגדלו וחונכו אולדסקול. עם ערכי מוסר, כבוד, הדדיות, עבודה יושר ויושרה, בזה אין ספק.
הם מבוגרים ממני בעשור ומשהו אני חושבת,
מה שאומר שגדלתי והתבגרתי בערך בסביבת הזמנים שלהם ואני יכולהלהעיז ולנחש שהם דומים
בסהכ לבחורים המבוגרים שהסתובבו בבסיס שלי, בחצרים פחות או יותר, רק ירוקים.
.
אין אדם מאלה שאני מכירה מזמן שרותי הצבאי, ואני מוכנה להעמיד את זה למבחן,
שיכול היה לנהוג כפי ששני אלה נהגו היום בכנסת, פשוט אין.
זה כל כך לא יאומן, זה כל כך הזוי שבאמת, אני מתקשה למצוא מילים לכמה זה מבזה.
אותם. וגם אותנו שאלה הם מנהיגנו. פלוס אביגדור כמובן, אבל זה סיפור אחר.
שני חוקים דרמטיים, המסעירים את המדינה, העשויים לשנות את אופיה הדמוקרטי מזהירים רבים
ומזהיר העולם המערבי ושניהם, שני לוחמי היחידה ההיא, אחינו גיבורי התהילה, אלה שסיכנו את גופם
וחייהם למעננו, אבל לא יסכנו את עתידם הפוליטי עבור כ ל ו ם, התחמקו.
נעלמו והתחמקו מלעמוד שם ולעשות מעשה.
לכאן או לכאן, לנקוט עמדה ולעמוד מאחוריה. אני בעד או אני נגד. אני נגד ונאלץ להצביע בעד.
אני כאן, עומד מולכם ואומר לכם, לכולכם את החלטתי,
ולא שני פחדנים, חסרי יושרה ואומץ שלא מעיזים לנקוט עמדה כי יתכן ותחזור אליהם כבומרנג
בקמפיין הבחירות הבא.
ץ
ואני חושבת לעצמי איך הם שני אלה מתחת למסכה הציבורית שלהם?
מתחת למייקאפ ולאפור הפוליטים, מה הם שני הגברים האלה,
מה הם אומרים לעצמם, לנשים שלהם הערב, אחרי הטלפונים, הזפזופ בין הערוצים לדעת מה
קורה, מה הם אומרים, הצלחתי שלא יתפסו אותי בהקשר הזה?
וואלה, התחמקתי מלהגיד מה אני ב א מ ת חושב.
אתם בושה.
.
הנה אני מורידה איפור, נראה אתכם גיבורים.

נ.ב. "חוק גרוניס" עבר בקריאה ראשונה. 52 חברי כנסת הצביעו בעד, 35 התנגדו.
.
.
.
.
יש לי חבר ילדות שקורא את הבלוג שלי ואת הסטטוסים, ציטוטים, לינקים שאני מעלה לפייסבוק,
ואומר לי שאני כל הזמן כועסת, ציטוט:
"לאחרונה אצלך זה עצומות ,מחאות ,הפגנות ,"כניסות", החתמות,הצדקות, רדיפות, חד צדדיות,
התלהמות, אנטי, אנטי ,אנטי ….אני מכיר ואוהב אותך ואת מ-מ-ש לא כזו".
ואחר, רחוק ממקום מושבו בלוס אנג'לס בעשוריים האחרונים על התפוצצות מילולית שלי על משהו
שכבוד השר אלי ישי עשה, תכנן, הציע, ש" חלי, אבל הוא לא שווה את הכעס שלך" .
אני מנסה לראות את עצמי, את המילים הכתובות שלי בעינים שלהם ולהבין מה הם מרגישים
ממני ואיפה רחלי האישית שאין בינה ובין הזעם והחרון – יעידו מי שקוראים את הפוסטים והסטטוסים
האישים שאני כותבת בתוך המהומה, או אנשים שמכירים אותי באמת, נכון? – שאני מניחה על
ה"שולחן הציבורי" הקטן שלי , בלוג נקרא מאד ופייסבוק פרטי מאד עם סטטוסים נבחרים לכולם,
ולא כלום, שום דמיון.
ואני מנסה לרגע לחיות את חיי. ילדה, כתיבה, מצלמה, עבודה פה ושם, הורים, דייט כזה או אחר,
תכף חורף. חברות, ספורט, ספרים, נעורים, טסט לאוטו, רקפות לגינה, שיטוטים….ככה כרגיל,
ואז אני קוראת את הידיעה הזו, מתחבאת באתר גלי צהל. גלי צהל, תחנת רדיו שאין לחשוד –
בלי הקשרים משפחתיים, או בעצם עם, מעט – שהיא נוטה לצד השמאלני, האנטי ממסדי של
המפה הפוליטית בשנים האחרונות, היא לא קרן נוייבך יו נואו, ואני קוראת שם:
פרופסור חני מעיין ונעמה הולצר היו בין הזוכות בפרס לחיבורים איכותיים בתחום הרפואה
ביוזמת סגן השר ליצמן אך הן לא הוזמנו לבמה לקבלת הפרס בטקס משום שהן נשים.
השתיים נאלצו לשבת ביציע האולם ששימש נשים בלבד.
שתי הזוכות בפרס מטעם משרד הבריאות לא הורשו לעלות על הבמה ולקבל את העיטור,
הן הופרדו מיתר הזוכים ונאלצו לשבת ביציע-האולם, ששימש נשים בלבד.
זה קרה ב-25 בספטמבר – טקס של משרד הבריאות להענקת פרסים לחיבורים איכותיים
בתחום הרפואה וההלכה. ארבעה זוכים היו בטקס, אך כשהכריזו על הספר, דיסאוטונומיה
בראי ההלכה שחיברו הרב יעקב אייזנבך, פרופ' חני מעיין וגברת נעמה הולצר, בניגוד
מקבלי הפרס, הזמינו אדם אחר לעלות ולקבל את הפרס בשמן. זאת למרות שהן נכחו באולם
וישבו ביציע יחד עם שאר הנשים, בניגוד למקובל בטקסים כאלה.
מה שיותר תמוה בעיני, איך אשה מרשימה ורבת השגים כמו פרופ חני מעיין, שזכתה בפרס
שיתפה פעולה ולא עלתה לבמה ואף יותר מכך, סירבה לשתף פעולה עם הכנת הכתבה על
הדרתה ממנו.
ואני קוראת את הידיעה הזו או אחרות כמוה או טובות ממנה ולא מבינה, באמת לא מבינה
איך אפשר שלא, שלא לכעוס או לכתוב או להפגין או להזהיר ולנסות ולשנות את מה
שלדעתך שגוי, לא נכון ומסוכן. כי מי שמצליח לקרוא את הידיעה הקטנה והשולית הזאת,
שלא עוררה הרבה הדים ולא פתחה, עוד, ויכוח על הדרת הנשים המגדילה את הרדיוס שלה
בגרף מפחיד ממש בשבועות האחרונים ומצליח להשאר שווה נפש ולא להבין שזה
מדאיג ומקומם, נכון,
אבל בעיקר מדאיג.
מי שמצליח לא לדאוג, יכול לדפוק על הדלת ולבקש כוס סוכר מהשכנה שלו…

.
.
.
.
.
.
.
כי אני לא מצליחה…..
וגם זה, תודה עודד על התזכורת הרלוונטית עד מאד
.
.
.
.
.
בשבוע האחרון ניסיתי להיות אופטימית, באמת.
אמרתי שאחפש כותרות טובות, כאלה שיסמנו לי שיש מי שדואג לחיים שלי במקום הזה,
שדואג לבת שלי, לחיים שלה. חינוך, בטחון, בריאות, השכלה, פרנסה, תרבות, ככה חיים,
ולא מצאתי, באמת, מה שמצאתי התנקז בתסכול וזעם נוראי לסטטוסים מעלי עשן בפייסבוק:
מנסיון החוק ללשון הרע, דרך פיטוריה המקוממים של קרן נוייבך – ראבעק, אם אתם מחפשים
תרוץ לפטר אותה לפחות אל תפילו את עצמכם למקום עלוב ושובינסטי כמו "היא לא עוברת
מסך" אחרי שלש שנים בתוכנית ובודאי שלא אחרי גוגל קטן "כרמית גיא".
והכתובות "רבין מחכה לך" ו"תג ממיר" בפעם השלישית בביתה של פעילת השלום בירושלים,
ואני כל כך מקווה שמישהו שם משגיח עליה כדי שלא יצטרכו להכות על חטא " לא האמנו
שזה אפשרי", ונתניהו ןאטיאס סיכמו שרוה הדירות ב"מחיר למשתכן" ימכרו לחרדים.
ושר האוצר שלנו, זה שהכריז לאחרונה מלחמה על העסקת עובדים זרים בארץ, אישר
לחברת "שפיר הנדסה" להביא ארצה מאות עובדים – בניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים
במשרדו – כשגרי חכים, גיסו מייעץ לחברה. לשכת השר בתגובה: ההחלטה – משיקולים
מקצועיים בלבד. כמובן.
ובשלטי אדי לתרומת אברים בירושלים ובני ברק הודרו הדמויות הנשיות והעמותה תירצה
תשובות חלשות ומעליבות.ואלי ישי החליט שמה שנכון הוא ששופטי בית המשפט העליון
חייבים להבחר לא רק על פי כישוריהם אלא גם על פי מוצאם – טוב שלא הוסיף על פי
השתייכותם הפוליטית, אבל אל תדאגו, זה יגיע.
וביבי הראה לאונסקו של מי יותר גדול והנחה להאיץ בניית 2000דירות בירושלים,
בגוש עציון ובמעלה אדומים. ומשרד החינוך מקדם יוזמה שתשלול את נקודות הבונוס
ממרבית המקצועות המוגברים בבחינות הבגרות. הם מעוניינים לגדל רובוטים.
בסופו של חיפוש- וחסכתי לכם לא מעט נוספות, כשכל אחת עולה על השניה, תאמינו
לי, מצאתי ידיעה אופטימית אחת, בעצם שתיים. לא מקומיות, הגויים מככבים בהן,
אני מקווה שאלי ישי וחבריו בכל זאת יסכימו שהיא משמחת, כי במקרה שלי,
החופש של הפרפר, והנחישות של החתול, נותנים לי תקווה לרגע:

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ואז נזכרתי שזה מזכיר לי משהו
.
אה, תענוג, לא?
.
.
.
תוספת: ואתמול, עשרה חודשים אחרי כתיבת הפוסט הזה, רובי ריבליןשוב הפתיע לטובה:
ייו"ר הכנסת תקף בחריפות את הצעת החוק שתעלה לקריאה ראשונה: "ללא חופש עיתונות
האזרח שרוי באפילה ויכולת קבלת ההחלטות שלו נפגעת באורח קריטי"….אפשר לכתוב לו,
שידע שיש מי שמעריכים כשצריך, לא רק מותחים בקורת – yor@knesset.gov.il
?
לפעמים אני מחבבת אותו, בדרך כלל לא.
הסגנון שלו לא לרוחי, גם החן הילדותי הזה לא.
הוא ימני מדי, נאמן מדי לאדוניו בדרך כלל וירושלמי – אני כבר פחות מחבבת ירושלמיים מקסימים –
אבל הבוקר רובי ריבלין הוא התקווה הלבנה הגדולה שלי.
הוא זה המעז להגיד בקול רם מה שחבריו לקואלציה חוששים.
הם חוששים – מטעמים מובנים אני לא כותבת מ פ ח ד י ם – לפתוח את גשם הזעם והחרון
והתועבה והשיטנה והפאנטיות שיפילו עליהם חבריהם לקואליציה. הם חוששים מאביגדור, ובן ארי,
ודנון, והצייתנית של ליברמן שהגישה את ההצעה המטורפת הזו לבדוק את הארגונים הפועלים
בשטחים, את מקורות מימונם – כי את מקור הכספים במפלגות ההגונות שלנו, מאהוד ברק עד
אביגדור דרך נתניהו אנחנו כמובן יודעים, הכל כל כך שקוף והגון וישר דרך הממשל שלנו, שמה
שנשאר זה רק לבדוק את מצפונם ויושרם שלא-נגיד-יושרתם של מי שלוחמים למען זכויות אדם,
בלי קשר לדת, צבע, לאום או שייכות אחרת.
ורק רובי, ג'ינג'י חם מזג, פוליטיקאי מנוסה ובדרך כלל מדוייק בדעותיו,
הבין הבוקר שהפעם נחצה גבול באמת מסוכן ופתח את הפה:
יו"ר הכנסת תוקף בחריפות את ההקצנה ואת התמיכה הגורפת של הקואליציה בוועדת חקירה
נגד ארגוני זכויות האדם. "יש לעצור את הגל העכור, ועדה רק תעצים את הפגיעה בישראל"
וגם:
"זה דומה למעשה לקיום משפט ראווה".
וגם:
יו"ר הכנסת התייחס לזכות עמותות השמאל לנהל את ענייניהן, כל עוד אינן פועלות בניגוד לחוק:
"ייתכן שיש דברים שהעמותות עושות ושמהווה פגיעה קשה במדינה. אבל מי שצריך לחקור את
מעלליהם הם שלטונות החוק, היועץ המשפטי לממשלה, הממשלה. לקיים ועדת חקירה פרלמנטרית
בה אתה יודע מראש מה הרוב ירצה לקבוע היא לקיים למעשה משפט ראווה. הרי ברור מראש שלא
תהיה פה חקירה. אני מתנגד באופן מלא לוועדת חקירה פרלמנטרית בנושאים הקשורים לפוליטיקה".
"אי אפשר לגרש כל מי שחושב אחרת"
"לומר שהקמת הוועדה מיועדת לבלום את אותם דברים שלטענת המבקשים פוגעים בישראל זו טעות",
הוסיף ריבלין. "הרי לא רק שלא ימנעו, הם רק יעצימו את הפגיעה. עצם הטענה שתעלה, שבישראל יש
רוח מקארתיסטית הפוגעת ברוח הדמוקרטיה, רק תעצים את הפגיעה בנו. גם אומות העולם בוודאי יראו
זאת כך. אנו פוגעים גם בנאמנותם של רבים מיהודי העולם באהבתם לציון. אי אפשר לגרש את כל מי
שאתה חושב שדרכם אינה נכונה.
בצד התועלתי הדבר לא יביא תועלת, הוא רק יוביל לעוד רוח רעה שתנשב מצד מבקרינו"..

.
.
.
.
.
.
תכתבו לו מייל. שידע שגם אם יתנפלו עליו חבריו
מהליכוד, מהימין ומאיפה לא, יש לא מעט אנשים
המעריכים עד מאד את היושר המצפוני שהפגין היום –
yor@knesset.gov.il
.
וגם, נזכור יקירי את אלה שנמנעו מלהגיע, נפגש ביום ההוא, עם הפתק ביד:
רשימת הנעדרים מההצבעה על וועדת החקירה: העבודה: שלי יחימוביץ', דניאל בן סימון, אבישי ברוורמן, עמיר פרץ,
איתן כבל, עינת וילף, מתן וילנאי, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, אורית נוקד. קדימה: 20 ח"כים – ציפי לבני,
יוחנן פלסנר, אורית זוארץ, נינו אבסדזה… שי חרמש, רחל אדטו, דליה איציק, זאב בילסקי, רוני בר-און, יואל חסון,
ישראל חסון, שאול מופז, אבי דיכטר, מרינה סולודקין, אלי אפללו, רוחמה אברהם, מגלי ווהבה, אריה ביבי,
יעקב אדרי, רונית תירוש רע"ם תע"ל: איברהים צרצור, טאלב א סאנע חדש: מוחמד ברכה, עפו אגבריה בלד:
ג'מאל זחלקה, סעיד נפאע.
..
ובבניין מחודש של מצפון, יושרה ומוסר נתנחם.
.
.
.
.
זה מתחיל בערך בגיל הזה, חמש עשרה, אני זוכרת.
הארון של אבא שלי התחיל להיות מעניין אפילו יותר מזה של אמא שלי,
הסוודרים הגדולים, הכותנות המכופתרות, העניבות.
– אבא, אנ'לוקחת לך ת'סוודר השחור
– בסדר
– רחלי – מתערבת אמא שלי
– אבא הרשה לי
– אבא מרשה לך הכל…
– א מ א
– אני מבקשת אל תמשכי את השרוולים ככה, את הורסת את הבגדים שלו
– בסאאאאאדר.
אבל זה היה הכי כיף למשוך את השרוולים עד שיכסו לגמרי את כפות הידים, זה עדיין.
והכי כיף שהחולצה גדולה ממש ואפשר להתכרבל איתה ולהרגיש גם קולית וגם בטוחה,
וההרגשה הזו נישארת גם אחרכך,
כשאת לובשת את הבגדים של הגבר שאת אוהבת,
עוטפת עצמך במשהו אינטימי וקרוב, מרגישה שמורה ובטוחה ומי שמתבונן בך, לא יודע.
פרטי, כמו אבן בכיס, זכרון.

.
כי אחרי הבגדים של האהוב שלך,
או בעצם לפני, הבגדים של אבא'שלך הם הכי.
אפילו יותר מלהחליף בגדים עם חברות, שזה עונג השווה פוסט נפרד, לא?
אז לבשתי ת'ארון של אבא שלי, ואחרכך את החולצות הגדולות, הסווטשרט'ס המהוהות, הגופיות,
העניבות ואיזה פליינג ג'אקט של כמה גברים שווים במיוחד, רובם על כל פנים
ואחרכך נסעתי לניו יורק שם כיכבו להן בדיוק בזמן ההוא דיאן קיטון ואנני הול שלה,
שתיים שהן אחת שהתחברו ללוק כל כך משמח ומוכר, זה שעד היום הכי נוח לי איתו,
כזה שמוכר לי, נעים לי ואני לא מרגישה בו מחופשת והוא עד היום, בואריאציות שונות,
הטעם שלי בבגדים. בגדים של "בת" עם נגיעות גבריות, עדיף בנעלים ובכובעים.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ואז הגיע העכשיו.
ובעכשיו,
הבת שלי, ע'ע חמש עשרה וחצי גילתה את קסמי הארונות של הוריה.
זה מצב חדש. שותפה קטנה, עם טעם טוב יש להוסיף, מתגנבת לארון שלי בטבעיות.
בניגוד חד לזכרון שלי משנותי עם אחותי. הקטנה שהצטרכה להתהלך מול הארון שלי ברגישות יתר,
באיזה מצב רוח היא תמצא את אחותה הגדולה היום, נדיב או שלא תעיזי לגעת לי בגדים?!
בניגוד אליה, לבת שלי אין עכבות רציניות מדי בעניין הזה:
א מ א איפה הסוודרון הלבן שלך? אפשר? יופי תודה.
א מ א אני לוקחת לך את האולסטאר הכחולות אפשר? יופי תודה.
א מ א איפה הגופיה הלבנה הטובה ההיא? מה פתאום בכביסה, לא לבשתי אותה!
אה, נכון. היא שלך.
כן היא שלי גברת.
אבל,
הדבר הכי, אבל הכי מוזר בכל הזמן החדש והמשעשע, לרוב, הזה,
היא
העובדה
שאני
מוצאת הפתעות במכונת הכביסה.
אני מוצאת את עצמי מכבסת, מייבשת ומקפלת לפעמים את בגדיו של מי,
שאני לא דואגת לכביסתו כבר הרבה הרבה זמן,
והנה עכשיו.
כי עכשיו הגיע הזמן הזה,
פלאות הארון של אבא – סוודרים אוברסייז, כותנות מכופתרות, טישירטים ע נ ק י י ם, עניבות
והריח של אבא. לפעמים, תלוי לאיזה בית ומכונת כביסה החולצה שלו השבוע :)
.
.
.
.
בירושלים יש קמפיין לעידוד חתימה על כרטיס "אדי", יפה, נכון?
רק מה…..ראו נא את ההבדלים בין תמונת אד"י רגילה

.
.
.
.
.
.
.
.
.
לתמונת אד"י ירושלמית.
בירושלים אין נשים, והן בודאי אינן מוזמנות לחתום על כרטיס אד"י.
דיליט. לאט לאט מצליחים לעשות עלינו ד י ל י ט.

.
ולכן,
בגלל שאין בי ספק שהגבר הדתי שיצטרך את הכבד שלי, הקרנית שלי או הכליה בזמן אמת,
טפוטפוטפו,
לא יעצר לברר אם הכליה שתציל את חייו היא נשית,
וגם אם יתברר לו שאני אשה, וגם אם יתברר לו ששרתי בקולי קולות מול גברים – נניח –
נדמה שהרב שלו ימצא מיד איזה פסוק או פסק הלכה שיאפשרו לו לחיות איתי בטומאה למרות הכל.
לכן,
אני מצהירה כאן ועכשיו ואנסה גם לסייג את תרומתי באד"י,
שאני מסרבת לתרום כל חלק מגופי לגבר לפני שישאלו אותו את השאלה הבאה:
האם תסכים לשמוע אשה שרה?
ואם יענה בשלילה,
יענה בשלילה גם על חלקים נבחרים בגופ/תי.
.
לחוסר שיוויון, אפליה וכפיה יש פנים רבות.
..
.
מי שמעוניין לעזור לי להפיק קליפ שבו מזמרות להנאתן נשים רבות ומגוונות אנא שיפנה אלי.

.
.
.
.
.
דמיינו ילד ונערה אמריקאים, הולנדים, בלגים, גרמנים, שוודים, איטלקים,
תבחרו.
ובמקום האשה הפלסטינית, דמיינו יהודיה עם שביס,
טוב אפשר בלי שביס,
אבל שיהיה ברור שהיא יהודיה.
גם לחיילים אתם יכולים להחליף את המדים אם אתם ממש במצב רוח לתחפושות
ועכשיו,
ספרו לעצמכם כמה אתם מזועזעים ומה אתם עושים עם הרגשות שלכם.
.
.
.ועכשיו,
תסבירו לעצמכם למה אתם רואים את הצילומים האלה, את הנערה הזו והילד,
את הפנים המעווותות משנאה של נערי הישיבות האלה, על ציציותיהם ולא עושים כ ל ו ם.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
..
הצילום הופץ היום בפייסבוק בנרחבות.
התברר שהוא צולם ב2001 , בחברון, הוכתר כצילום השנה ופורסם בusatoday.
המציאות בשטחים לא השתנתה לטובה, להיפך, תג מחיר הולך ונעשה מציאות יום יומית,
ואנחנו ממשיכים לקרוא, לראות, להזדעזע ולהשאיר בשלטון ממשלות המקבעות את הכיבוש,
לגדל דורות של נערים ונערות חדורי גזענות ושנאת האחר,
בלי נגיעה בשיוויון, כבוד לדעה אחרת, לדת אחרת, וכל זה בשם ובכסות האמונה הדתית והיהודות.
ובכן,
גם אני יהודיה. גם אני ישראלית,
וכיוון שדעותי הפוכות מאלה המצולמות כאן,
אני משתדלת לחנך ולגדל את הבת שלי לראות לכבד את האחר בדיוק כמו את עצמה ובני עמה,
בדיוק בגלל זה, למרות שהצילומים צולמו לפני שנים, החלטתי להשאיר את הפוסט. שלום עכשיו.

.
.
ולמי שטוען שפרסום הצילומים האלה הוא יריה עצמית, אני לא יורה לנו ברגל בפירסום הנערה והילד המתעללים ומבזים אשה פלסטינית מבוגרת, או פרסום בחורינו מלח הארץ ממש עם הרוע הטהור על פניהם, זדון, לעג ושיטנה,
גם אחרות המראות עקירת עצי זית, או סתם תג מחיר סטנדרטי – יש כזה?
המתנחלים, אנשי תג מחיר, הם החומסים ממני את הזהות היהודית והישראלית שלי
ויורים לי ברגל, ובלב.
ולילדה שלי ושלך ושל כולנו הם יורים ישר בעתיד.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ynet מהבוקר: "הגענו אתמול לצימר באזור ואמרנו שאנחנו חייבים לקפוץ לראות מה קורה",
אמרה ל-ynet לינור חזנוב, מטיילת מרחובות שעם משפחתה העבירה מספר שעות מול בית משפחת
שליט. "זה טוב שמאבטחים את המקום, אחרת כולם היו משגעים את גלעד" הוסיפה חזנוב
"הוא בטוח צריך את השקט שלו עכשיו".
?
רגע,
תני לי להבין לינור:
"הגענו ואמרנו שאנחנו חייבים לקפוץ לראות מה קורה"
אז קפצתם והעברתם כמה שעות מול הבית של משפחת שליט.
אבל
"זה טוב שמאבטחים כי אחרת כולם – מי זה כולם תזכירי לי –
היו משגעים אותו והוא בטח צריך שקט עכשיו"
/
הבנתי…
.
.
.
ליאת רון – שאני מחבבת עד מאד כבר שנים ארוכות – כותבת היום בגלובס על חובת העיתונאי לחתור
לדווח, לכתוב, לצלם את גלעד שליט בחזרתו כי זה תפקידו:
"בדיוק כמו שכתבים נאלצים להגיע ראשונים לביתם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, לפעמים עוד
טרם הדבר נודע לבני המשפחה עצמם, ולהביא צילומים ופרטים אישיים על ההרוגים למערכות החדשות
ולסקר לוויות שבני משפחות הנקברים לא מעוניינים בנוכחות עיתונאים בקהל המנחמים.
כמי שהיתה נוכחת בלא מעט לוויות כאלה, תאמינו לי שהדבר שעיתונאי הכי רוצה לעשות במצבים כאלה
הוא ללכת הביתה, או לפחות להיות כמה שיותר רחוק משם"
.
אז זהו ליאת, שלא.
שלצלם ולסקר לוויות שבני המשפחה ל א מעוניינים בנוכחות עיתונאים זה לא דבר ש"נאלצים" לעשות,
זה דבר שבוחרים לעשות. לעמוד מול ביתה של רונה רמון – את נתת דוגמא דומה – עם עוד צלמים,
ועיתונאים ל פ נ י שהיא עצמה קיבלה את הבשורה הקשה בחייה על נפילתו של בנה אסף, מה שבודאי
כפי שהיא העידה הייתה דרך מזעזעת וחסרת אנושיות – אין מילה אחרת, חסרת אנושיות – להבין מה
קרה זה לא "הכרח" "אילוץ" או חובת הדיווח התקשורתי, זו בחירה, גם של השולחים וגם של העושים
במלאכה.
הטענה שלך שאין הבדל בין הפולשנות הרכילותית שאנחנו כקוראים "דורשים" מהתקשורת, לבין
הפולשנות הנדרשת במקרים שהם לא "רכילות" פשוטה מקוממת באמת. כן, זה נכון שגם מרגול
או יצחק תשובה לא רוצים – ממש לא רוצים – צלמים ועיתונאים מתרוצצים מולם בשעות
האיומות ו/או המשמחות בחייהם ואיש לא נזעק להגן על זכותו של יצחק תשובה לפרטיות ביום
שהוא מחתן את בנו או של מרגול ומשקפיה הכהים בבחית המשפא ברגעי השפל של חייה,
אבל ההשוואה מקוממת ממש.
.
ציטוט:
"תפקידם של אביבה ונועם שליט, של אחיו ומשפחתו, לשמור ולגונן עליו בכל כוחם.
והם יודעים ללכת עד הסוף כשצריך, בדיוק כפי שעשו כל מה שניתן כדי לגייס לטובתם את כלי
התקשורת במאבקם הצודק לשחרורו מכלא החמאס" – נכון, וטוב שכך,
ורק כדי לתמוך במה שכולם יודעים שנכון לעשות,
כולל אני מאמינה את,
אני מצהירה כאן ועכשיו שמבחינתי,
כצרכנית מדיה כבדה,
הנה, יש לכם כתב ויתור ממני על החוזה הלא כתוב ביננו שאתם מדווחים, מספרים לי הכל.
מבחינתי, קבלתם כתב ויתור על חובתכם לספר לי, לצלם לי, לדווח לי על גלעד שליט,
משפחתו, מי בא, מי לא בא, איזו חולצה הוא לבש, האם הוא יושב בחצר, האם נעלו את שער
המצפה מפניכם או מה קורה שם החל מיום רביעי בבוקר ל…
את יודעת מה, לא חצי שנה, חודש.
תנו לו חודש בלי צלמים בשבילי מצפה הילה, בסופר, בנסיעה לים, לפסיכולוג
או לאן שהוא ירצה ללכת.
תנו לו מה שלא היה לו כל כך הרבה זמן, חופש, והפעם מכם.

.
.
.
.
.
כבר לפני שעה היה אמצע הלילה. הגירוד בדלת היה רמז גדול, וגם הנביחה שהיא נובחת.
אני פותחת את הדלת ומריחה ריח חדש. צונן ומפתה מדי.
מושיטה יד למפתח ולרצועה שלה: בואי, טיול הפתעה.
היא מזהה את הרצועה, מסתובבת על ציר זנבה ונובחת כמו שרק היא יודעת,
שששש…
אנחנו יוצאות.
השכונה שלנו שקטה מאד גם באור יום ובכמעט-שתיים-אחר-חצות-ערב-שישי-חג אפשר לשמוע
אפילו את הקיפודים – אני לא זוכרת אם הם מצייצים או נוחרים קלות אבל שתי האופציות מאד מאד
נחמדות בעיני –
ולראות איך בתי השכונה הישנים, המרובעים ברובם כמו זה שלנו הפכו אחד אחרי השני, כמעט בלי
הפסקה, למפלצות ארבע קומות, בריכות, סבכות ברזל ועצי פרי מוארים מתחפשים לטוסקנה לעניי
נפש מגלומנים.
אין לי כלום נגד בתים גדולים, ככל שיהיו, אבל מה עם מעט מידתיות, שלא נגיד טעם טוב.
עוד מעט לקיפודים בכלל לא יהיה איפה להסתובב ולטרוף את הטרפים הקטנים שלהם או
להתחבא בשעות האור, ואז – אני חושבת לעצמי באנוכיות חסרת בושה – יש סיכוי שאז
הם יגיעו כ ו ל ם לחצר שלנו ואת, אני אומרת לכלבה הזקנה שלי בקול רם, בכל זאת
הרחוב ריק ואיש לא שומע, את, ממש, אבל ממש לא כדאי לך לנסות להתעסק איתם.
פה ושם יש חלון מואר באור לילה וכשאנחנו מגיעות למגרש הריק בסוף השכונה,
זה שהרסו את הבית משנתון הבית שלנו אבל השאירו את עץ המנגו הצומח בפינה –
צר לי, אין מילה אחרת למרות ששנות השמונים כבר הרבה מאחורינו – אני מפלחת אחד
שניים לטובת העונג.
הירח יפה הלילה, הגופיה הדקה כבר לא מספיקה, הסתוו כאן
ואני כל כך רוצה לראות קיפוד.

.
.
רחובות ריקים, אוויר צונן, שקט, חושך והיין הטעים ששתיתי לפני אפשרו ללב שלי להתרחב,
לפוך הדק שלי להיפרש סוף סוף על המיטה, ולרוחב התחושות, להתרחב.
.
.
.
.
מה היא עושה עכשיו, באמצע הלילה אמא שלו?
עומדת בפתח חדרו וחושבת איך יראה לו? כמו שדמיין? מנסה להחליט אם להציע את המיטה במצעים
שהוא מכיר, שירגיש בבית, או לקנות חדשים מפנקים? האפשרויות שרצות במוחה, איזה אוכל היא
רוצה שיהיה במקרר כשהוא נכנס הבייתה….שישמח אותו, ירגיע?
מרק עוף?
עוגת קינמון?
מה היה אז, בחיים הקודמים האוכל האהוב של הילד שלה…..
מסתובבת בבית? לא מצליחה לישון?
איך היא מצליחה להשתלט, לשלוט, על כל זה ועל עצמה, הגיבורה הזו עם הפנים האלה, והעינים.
מה היא עושה כדי לנסות להחזיק את העוצמות האלה מלהתפרץ?
שוב מקפלת בגדים שלו מפעם, אולי כדאי לכבס אותם שיהיו נקיים וטריים….?
לקנות חדשים?
לכסח את הדשא? לקנות רקפות, כבר יש במשתלות.
מה היא עושה עכשיו באמצע הלילה?
מנקה אבק מהספרים? מעבירה יד על עוד משהו?
איך אפשר בכלל לנשום, לספור ימים, שעות.
פותחת דלת, סוגרת.
מביטה על הבית, מנסה דרך העיניים שלו, איך זה יראה לו, מה השתנה,
זה טוב? זה רע?
הולכת למטבח,
ניגשת, שוב, לפתח החדר שלו כאילו זה יקרב אותו במשהו, בשברירי זמן?
זמן, כמה זמן.
.
עד עכשיו אסור היה להשבר, בשבילו.
מעוד רגע אסור יהיה להשבר, בשבילו.
מתי היא? מתי היא תוכל לנשום עבור עצמה אלוהים.
איך אפשר בכלל לנשום,
עד עכשיו,
מעכשיו,
איך.
אביבה שליט.
אמא.

.
.
.
.
.
.
שנחזור להיות מי שאנחנו,
מחוספסים עם לב רך ומלא, ולא ההיפך.
.
שנה טובה.

.
.
.
.
.
מכונת הלחם ביהודה המכבי הייתה תפוסה אז החלטתי לחתוך בבית,
שתי שקיות בשתי ידיים – כן, שוב נכנסתי ללחם ועתון – מה עם מנוי סוף שבוע מתי יהיה סוףסוף?
והגעתי לדלת מפוזרת נפש וגוף כהרגלי,
שווווווווווווו
גשם כבד, מלא, לא מהוסס ממלא את מרחב הראיה שלי,
דקה ועוד אחת ואני מבינה שהוא כאן כדי להשאר לרגע, וגם אני מבינה שחם בחוץ.
זה לקח,
בחיי,
פחות מהרף עין והייתי בחוץ.
מה את עשויה מסוכר שמעתי את סבתא שלי שואלת כמו ששאלה תמיד כשאני מהססת בגשם,
לה עניתי תמיד שכן, בטח, מסוכר ודבש סבתא,
אבל עם עצמי אני יודעת ת'אמת. לא נמסה. לא כל כך מהר,
ויצאתי לכיוון האוטו.
.
הולכת בגשם. הגוף מתכווץ ואני לא מאפשרת לו. זוקפת כתפיים, מאטה בכוונה את מהירות צעדי,
מנסה להתבונן. עשרים חנויות, שמאלה. עשרים בתים, ימינה. עוד קצת.
אנשים מכווצים מתחת לסוככים צרים לפני חנוית, ארבע בנות בערך חמש עשרה רצות בצעדים גמלוניים
ומשעשעים ובצווחות אופייניות O M G למיניהן, שלושה ילדים דתיים מתכנסים תחת מטריה גדולה אחת
ושואלים את אמם אם יש ברכה לגשם ראשון, בחור צעיר וזרוק בנעלי אצבע מגומי פשוט נכנס לשלולית
העמוקה באמת – איך זה קרה בחמש דקות אני לא מבינה – כאילו פסע במדבר וחייך אלי חיוך מקסים
וגדול כמעט כמו זה שחייכתי אליו בעודי מנסה לגונן על החלה שבידי בחירוף מים.
אני מהלכת לי – כן, כן, הילכתי לי. שום מילה אחרת לא תתאים – בגשם הממשי הזה, היורה הזה
שאין שום התלבטות אם הוא טפטוף או באמת היורה, ופשוט שמחה.
/
הנעלים ספוגות, השיער נוטף ממש, משקפי השמש זקוקים למגבים, מה מצב החלה פחדתי לנחש.
אני מנסה לצלם עם הבלקברי תוך כדי ומחליטה שזה או הוא או אני,
והזמזום האלקטרוני הפותח לי דלת ופתח אל האוטו שלי שמרגיש כל כך כמו בית עכשיו.
והשער שלי רטוב, והבגדים, והפנים, וסתוו, ושבת, והריח הזה,
לך תסביר ריח. ש מ ח ה.

.
.
.
לעולם אבוז למי שעסק ברכילות. כתב רכילות. היה רכילאי/ת. לעולם.
אפילו אם סלחתי ושכחתי כלא היה, כמעט כלא היה,
לעולם לא שוכחים ב א מ ת מילה רעה, בקורת מעליבה, רכילות אכזרית
שקרית, לא נכונה.
לכל מי שעסק/ה בחייו/ה המקצועיים ברכילות.
שום תירוץ של נעורים, רצון להתבלט, רצון להצליח, זה היה מאד משעשע, לא היה
בזה רוע אמיתי, לא יצדיק בעיני את העיסוק העלוב, המשפיל את העוסק בו והחסר
רגישות, גדוש באטימות וזדוניות ולגלגנות ופולשנות בלתי נסבלת.
זה לא עיסוק מצחיק, משעשע, חפיפניקי כפי שרבים מאנשים שעסקו וכתבו רכילות
לפני שהפכו לעיתונאים מן השורה, סופרים ומה לא המנסים לתאר אותו.
להאליל את ימי "ציפורה" ב"חדשות",
להפוך למיתולוגית את תקופת גיל ריבה בידיעות.
זה מקצוע שיכול לעשות, ככל שזה נשמע מופרך, נזק אמיתי לאנשים.
דיני נפשות של ממש לפעמים.
זה מקצוע מ כ ו ע ר ושום מילים יפות לא יצליחו לשנות את זה.
לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד.
ועל מה מתי ונזכרתי היום? כל זה למה?
בגלל זה – גיל ריבה מקדם תוכנית אישית ומתראיין למעריב –
ומכל הראיון הזה. שהוא ראיון ארוך וחושפני היה קטע אחד שהקפיץ אותי:
שרית פוקס וריבה מדברים על השנים שלו כרכלן של המדינה ב'שליחות קטלנית":
ש: אתה אוהב אדם באופן כללי?
ת: מאד, מאד. אני אוהב אנשים
ש: איך זה מתחבר עם התקופה של הרכילות?
ת: כל מה שעשיתי היה מאהבה, תמיד הייתה הערכה בכל מה שעשיתי
ש: מי שכתב רכילויות עוד קיים?
ת: לא. זה באסה. כי הוא היה מלא הומור.
ש: מי שכתב לא היה כל כך ער לכאב
ת: הוא היה ער לכאב. הוא עשה את זה מתוך זה שהוא היה ער לכאב.
הוא כל הזמן סבל מהסצנה הזאת.
אני הייתי שם, כאובייקט רכילותי בשנים שגיל ריבה היה הרכלן של המדינה.
פעם הוא צלצל אלי ופתחתי איתו חשבון על איזה אייטם שכתב עלי, על הבת שלי
ועל גירושי. אמרתי לו דברים לא פשוטים והוא הקשיב. בסופה של השיחה אמרתי
לו שכמה שזה בנאלי להגי, והנה אני שוב חוזרת אל ההורות שלי, שכמה שזה בנאלי
להגיד, כשיהיו לו ילדים, אני מקווה שהוא יבין ואז, אני מצפה שיצלצל ויתנצל.
עברו השנים.
והנה,
לפני לא הרבה מאד זמן אני נתקלת
באבא גיל ריבה יוצא למלחמה משפטית נגד צלמי הפפרצי שצילמו את בנו הקטן ותובע
את צלם הפאפרצי, בסכום של רבע מליון ש'ח, ואני חושבת לעצמי שאכן, הימים הגיעו,
ואולי גם ההבנה, החרטה, ההפנמה על מה העזת לעשות פעם בזחיחות דעת,
בעמדת כוח נניח, ואיך הרגישו לפעמים אלה שעשית להם.
לא אלה שרצו אותך, והתחנפו והדליפו וצלצלו אלא אלה שלא רצו ב א מ ת.
אלה שידעת שלא משחקים משחק, שהם באמת לא רוצים אותך בחיים הפרטיים שלהם,
איך הם הרגישו.
כמה פולשנות ועלבון וכמעט תחושת אלימות, שלא נדבר על חוסר אונים הרגיש כשראה
צילום של הילד שלו בעיתון, בלי רשותו, בניגוד לרצונו, מה חשב אז על המקצוע שלו?
אהבת אדם?
מלא הומור?
ערות לכאב?
לא הרגשתי אז את אהבת האדם שלו, או של כל רכילאי/ת אחר/ת למען האמת,
לא את הסבל שהוא סבל מהסצנה.
איזה חוסר רגישות מצידי.
להעלב, להרגיש מושפלת, חשופה, שפולשים לחיי הפרטיים.
ולא השכלתי להבין שזה לא אישי.
שבעצם החיטוט וכתיבת דברים עלי ועל חיי הפרטיים, ולא חשוב אגב אם טובים או רעים,
למרות שהיי, בטח עדיף טובים, מי שסובל מהסצנה הוא עתונאי הרכילות.
אין כאן ציניות. באמת.
רק נסיון להבין למה הם, כל אלה שעסקו במלאכה המשעשעת הזו, הלא מזיקה,
ה ס ת א א ם הזאת, מאמינים שזמן, קסם אישי, ואפילו סוג של כשרון או הצלחה יכולים
להשכיח או להעלים את מה שהיה.
אז זהו שלא, כלום לא נעלם ונשכח. לא מה שנכתב ולא מי שכתב.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
כל תגובה שתשמיץ ותהיה בעלת גוון ירוד ומכוער באופן אישי תמחק מיד,
לא זו כוונתי כתיבת הפוסט הזה.
.
לא אישי כמובן.
.