תקריב

.

ביקשו שאבחר עשר נשים שגרמו לי להשראה, הערכה, השפעה. הייתה הקצבה של

מאה מילים לאחת, פחות או יותר. אני אוהבת רשימות כאלה. זה היה מסע מעניין לעבור

בין עשרות, מאות נשים שהשאירו בי חותם, רושם, צלקת, חוויה או אפילו נקודת אל

חזור, ככה דרמטי. 

מול המילים שלהן, חייהן, ההשגים שלהן כבני אדם וכמובן כנשים, תמיד כנשים. בחיים,

בכיתה, בסרטים, ספרים, צילומים. בעיתונים, אינטרנט, על הסט, בראיונות, אודישנים,

ארוחות ערב, טיסות. בשיחות מפתיעות, סיפורי חיים, כשרון, אומץ לב, נשיות ומה לא.

זה היה מרתק, תהליך הבחירה שלי, אבל לא כל כך פשוט כמו שחשבתי שיהיה, יש כל

כך הרבה נשים ראויות, עכשיו לכי תבחרי עשר, רק עשר, ורק מאה מילים, בערך.

.

1. סבתא שלי יפה ברי'ל  – הכי אני דומה לה, לסבתא יפה שלי, לטוב ולרע. אני עקשנית

כמוה, חמת מזג לעיתים, חזקה מול החיים ורכה מול אנשים, או אולי ההפך. היא הייתה

פלדה, אני סגסוגת בהשוואה אליה, אבל באמת. החזיקה משפחה, נפרדה מבעלה

ששבר את ליבה ובגיל ארבעים נסעה לארה'ב לעשרים שנה ועבדה כאחות. חזרה בגיל

שישים, פתחה גן ילדים והפכה לגננת המיתולוגית של רמת אביב. למדתי ממנה שאגו

הוא דבר שכדאי, מאד, להחזיק קצר. שגאווה היא מקור להרבה כאב לב, שמשפחה היא

העוגן, המרכז ומה שנשאר לתמיד, וגם איך לבשל אטריות כמובן. להכניס אותן רק, רק

אחרי שהמים מומלחים ורותחים ממש. אני מתגעגעת אליה עד אין סוף.

 .

 2. פרנסס פארמר –

פארמר הייתה שחקנית אמריקאית. אבל וגם הרבה יותר מזה. היא

הייתה כותבת מצויינת, נון-קונפורמיסטית, אשה יוצאת דופן באמת,

נאמנה לאמת שלה, חיה את חייה כפי שחשבה ובחרה וזה לא היה

פשוט. האנשים בחייה, כולל הוריה ניסו בכוח למנוע זאת ממנה.

היא אושפזה בכפיה בבתי חולים לחולי נפש לחמש שנים. חירותה וזכויותיה נלקחו ממנה,

אבל באמת, היא סוממה, נאנסה לא פעם במוסדות האלה ואושפזה שוב ושוב. הנסיונות

להכפיפה למערכת הציפיות "הרגילה" נמשכו שנים, אבל פרנסס פארמר לא נכנעה ולא

איבדה את רוחה, אופיה וחוזקה הפנימי, ובסופו של מאבק נפשי, רגשי ומשפטי חזרה

והרוויחה את עצמאותה וחירותה במחיר נוראי, היא עברה בכפיה לובוטומיה, כריתת

אונה במוח, ניתוח משנה אישיות שעוברים רק אנשים עם הפרעות נפשיות קשות במיוחד.

היא מהווה בעיני מאז שהתוועדתי לסיפור חייה בסרט "פרנסס" עם ג'סיקה לאנג ואחכ

כי הסרט פשוט ערער בי משהו, וחיזק גם, באחת מהביוגרפיות שנכתבו עליה. אשה עם

קול פנימי שמצליח גם אם במחיר כבד להשאיר אותך ואת נפשך נקיה, ובעיקר חופשיה.

.

3. סופי קאל – היא אמנית וצלמת צרפתיה בת גילי ודורי.

התוועדתי אליה ואל עבודותיה רק בעשור האחרון ( תודה ליסה ) ומאז אני מעריצה, אבל

ממש. היא ואמנותה מעוררות בי התרגשות והשראה ובעיקר שמחה ועניין. קאל מערבת

צילום וכתיבה ווידאו ובעבודותיה משתמשת הרבה בחייה ובחיי אחרים באופן שאני

מבינה ומגיבה אליו רגשית ובעוצמה לא מעט פעמים. כמו הפעם שביקשה מאמה לשכור

חוקר פרטי שיעקוב אחריה ולאחר מכן הציגה את גרסתה המצולמת מול גרסתו

המצולמת ודיווחיו. כמו הפעם שעבדה במכוון כמובן כחדרנית וצילמה את החדרים לפני

ובזמן שניקתה אותם.

היכולת שלה להתבונן בחומרים

כאילו יומיומיים ולהעביר אותם

עיבוד אישי אמנותי באופן כלכך

מרתק איפשרה לי לנסות, דגש

גדול על לנסות, להשתמש בחיים

שלי, במילים וצילומים בתחושה

שהכל באמת מותר ואפשרי,

שהחיים הם חומר לגיטימי. היא מעוררת בי השראה ואומץ..

.

4. הנשים של מחסום ווטש –כי קבוצת נשים המתאגדת סביב רעיון הוא דבר מעורר

השראה ומחזק. כי נשות ווטש מאוחדות סביב התנגדות למחסומים המוצבים בשטחים

הכבושים ומפרידים בינם ובין מדינת ישראל, ובעיקר בדרך בה הם מנוהלים מול

האוכלוסיה האזרחית שם. כי הן מאמינות ופועלות מתוך אמונה ובלי הכתבה מאיש.

כי הן מתריעות בלי הרף  שצה'ל אין זכות להתעמר, לעכב ובעיקרלהשפיל את

הפלסטינים המבקשים לעבור במחסומים מסיבות "רגילות" אזרחיות. הן נוסעות וצופות

ומדווחת ומתווכות בין החיילים לאזרחים באופן יומיומי וכל זה נעשה מתוך אמונה בדרכן

ואמונה בשוויון והוגנות ופועלות בהתנדבות מלאה ויומיומית. הן ממלאות אותי בהשראה,

כבוד ואמונה שהטוב ינצח בסופה של הדרך, ארוכה ככל שתהיה.

.

5. מריה מונטסורי – הייתה אשת חינוך,רופאה, מדענית, פמיניסטית ופעילת זכויות אדם

בתחילת האלף הקודם. חייה היו מלאי מאבקים ועקשות ואידיאלים אבל אהבתי הגדולה

אליה נובעת מעקרונות החינוך על פי שיטת מונטוסורי שעליהם ועל פיהם ניסיתי לגדל

ולחנך את הבת שלי. מונטוסורי האמינה שגילתה את "טבעו האמיתי של הילד" ויצרה על

יסוד תצפיותיה סביבת למידה הבנויה מחומרים שנועדו לפעילויות למידה עצמאיות.

השיטה נועדה לאפשר לילדים להביא לידי ביטוי את אופן קיומם הטבעי, לשמור ולתמוך

באופן קיום זה. על המורה, או ההורה, לראות בילד כמי שטבעו הפנימי ינחה אותו

להתפתחות מושלמת. כלומר, למד מי הילד שמולך ולך איתו, חנוך אותו בפתיחות,

סבלנות והרבה אמונה בו. הוא סקרן ותאב לימוד, חנוך לו על פי דרכו.

.

6. יהודית קציר – סופרת. כשקראתי את "סוגרים את הים" ה ספר הראשון שהיא

פירסמה, אני זוכרת שנשימתי נעתקה, ממש ובאמת. לא האמנתי לשני דברים. לא

האמנתי שאפשר ומותר לכתוב כמו שהיא כותבת, ככה, כאילו זרם נובע מקולך הפנימי,

מי שאת באמת כותבת סיפור והשפה נובעת  וקולחת ואת, הקוראת, מאמינה לכל מילה.

ולא הבנתי, כמו הרבה מאד נשים אחרות מסתבר, איך היא ידעה לכתוב עלי,  על הילדה

שאני, כל כך במדויק. היא סופרת נפלאה בעיני, אני לא יכולה לחכות לספרה הבא. היא

יודעת שככה, ואני אסירת תודה לכשרונה, בעיקר, כי למחרת, התחלתי לכתוב באמת,

ומתוך כוונה וידיעה שזה מה שאני רוצה.

.

7. דורין פרנקפורט – כי מתמיד היא הייתה אמיצה, משלבת

כשרון עם דעה ואידיאולוגיה. ומעבר לעובדה שאני לובשת

 את הבגדים שלה בשמחה ופשטות, אני גם מעריכה ומעודדת

עד מאד את העובדה שהיא מתעקשת לייצר אותם בארץ. בימים

שהמזרח מספק מחירים זולים כל כך, מגיע לה כבוד ויקר על

ההחלטה הלא פשוטה הזו. היא מאפשרת לי להאמין שאופנה

לא חייבת להיות חיקוי, שאפשר למצוא את שפת הבגדים של עצמך מבלי לההפך לקורבן

אופנה. שאפשר לשמור על מה שאת בוחרת שנוח או מתאים לך. הבגדים שלה לעולם לא

יראו כאילו מישהו אחר תכנן אותם. אורגינליות, כשרון ועקשנות כולם באשה אינטליגנטית

ומשעשעת שיודעת בדיוק איך אני רוצה להרגיש כשאני מתלבשת, איזה כיף.

.

8. מרילין מונרו – הבנאלי הפך כזה כי הוא מבוסס על האמת, ומרילין מונרו היא בחירה

אמיתית שלי.

בגלל הפגיעות. בגלל הפער הבלתי אפשרי בין הדמות

הציבורית לבין מי שאנחנו מבינים היום שהיא הייתה

באמת. בין האשה שהייתה חלומם של רבים כל כך

ובין הבדידות שחייתה בה והכמיהה לאהבה. בין

השחקנית המוכשרת שהייתה ובין חוסר האמון שלה

בעצמה. הסקסאפיל המטורף שחוננה בו מול מסלול

האהבות המוזר שבו התנהלו חייה האישיים.

הצורך שלה להקיף עצמה באנשים שישקפו לה את עצמה, ובתוך אלה משתקפת

מעיניה אשה דואלית כל כך. חזקה ושבירה, מלכת העולם ותלותית כל כך. מרילין

מונרו ונשמה אבודה. האמפתיה וכאב הלב, והזכרון התמידי שהחיים הם במקום

האמיתי שלהם, לא כפי שהם משתקפים שם, בחוץ.

.

9. נורית ודורית – שתי הפסיכולוגיות שלי. זו של פעם וזו של הסיבוב השני. כי אני

מאמינה גדולה בטיפול רגשי. כי יש דברים שאי אפשר לסדר, לארגן, להבין מול

עצמך, מול אמך החכמה, אחותך או חברותיך, חכמות ואוהבות ככל שיהיו, כי

טיפול פסיכולוגי אם נפלה בחלקך אשה, או במקרה הטוב שלי, שתיים, חכמה,

קשובה, המזהה אותך ב א מ ת, מבינה איפה המקומות שלך הזקוקים למילה

שתסביר, או תחזק או כמו במקרה שלי תתן דחיפה קטנה לכיוון הנכון אין דבר

מועיל ומשמח מזה בעולם. כן, זה המקצוע שלהן, ולא, זה לא משנה כלום.

שתי נשים מופלאות שהרווחתי בחיי, חברות נפש אמיתיות שלי. בורכתי.

.

10. הבת שלי – איך בכלל אפשר להסביר את האהבה

הזו העוטפת את הלב מהרגע הראשון. ברגע שראיתי

אותה, התהפכו חיי. "מה שהיא מלמדת אותי על עצמי,

אין איש בעולם מלבדה" כתבתי השבוע בבלוג שלי 

וזוהי באמת תמצית השיעור. בלי קשר לאהבה, בלי קשר למחוייבות, לשמחה, לגאווה

הממלאות את ליבי וחיי בגללה,  הרווח האישי שלי מגיע ממה שאין לה מושג שקורה,

ולכל הילדים שלכם גם, מה שאני לומדת עלי דרך חיי איתה, דרך ההתנהגות שלי

ודרך תגובתה הנקייה מכל, חוץ מהאמת: אמא, למה? ועל הלמה הזה, בלי קשר למה

הוא מכוון אני מחויבת לתשובת אמת, וזה השיעור הקשה, והמועיל מכולם.

היא ילדת הלב שלי, והוא שמח שככה.

.

.

ואת כל אלה, משכיחה ממני אמא אחת, שרק, אבל רק אהבה יש לה אלי וזה הכי.

.

.