.
.
.
איך לא ידעת, תגיד?
איך לא הבנת, לא זכרת שנסיכים לא אמורים למות?
בטח לא בגילך, לא ככה, לא לפני שהם הופכים למלכים באים בימים.
אמרת לי… ביום ההולדת של סבתא זה היה, נכון?…
אמרת לי: טוב, את לא כזאת דודה, בת דודה…לא משנה….אפשר לדבר איתך ממש..…
אז למה לא דברת תגיד?
אם היית מדבר, אם היית שואל,
הייתי מספרת לך שיש מחיר בלהיות אחר. קצת שונה.
לא הבנת ילד?
לא הבנת שיש מחיר לרגישות שלך, לסקרנות, לנפש המלאה שלך?
שיש מחיר לחיפוש האין סופי הזה.
לתהיות, להתבגרות של נער חושב ומרגיש ומקסים המחפש את עצמו מול החיים כולם.
ובמחיר נסיך קטן ויפה תואר יש ברכה ויש קללה.
יש יופי ואושר ויש עצב אין סופי.
יש בדידות ויש רגעי אהבה טהורה.
יש חוסר אונים ויש רגעי ספוק והארה.
ומאותו מקום. בדיוק מאותו מקום של הבדידות, שגם אם אין לה סיבה אובייקטיבית, ניראת לעין,
מובנת לאחרים, היא נחוות כאמת צרופה, של העצב והחיפוש, גם בגיל הסוער והמבולבל שלך,
ולפעמים גם אצל "הגדולים" התהיות והתחושות מסעירים את הנפש,
בדיוק מאותו מקום זוהרים היצירתיות, הנדיבות הרגשית, היחודיות, המשמעות והאהבה,
כמה אהבה. בדיוק מאותו המקום.
הברכה הפנימית והקללה הפנימית.
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום והקושי הבלתי נסבל שלו גם.
אם היית שואל, הייתי מספרת לך, שבסופו של דבר אהוב שלנו, בסופו של חשבון,
זה שווה. בטח שווה.
שאי אפשר לבחור להיות מי שאתה.
וגם אי אפשר לבחור להיות מי שאתה לא.
טוב שהיית מי שאתה.
רק אם הייתה לך מעט סבלנות. מעט.
לגדול. להתבגר מעט. להבין שזה מה שיש –
ושזה שווה. הם דווקא בסדר, החיים האלה.
כמה, כמה עצוב וכמה חבל שלא חכית –
שחף יקר ואהוב.
נסיך קטן.
אם רק היית מבקש – כמה כבשים היינו כולנו מציירים לך –
כבשים כמניין כוכבי שמים. כמספר גרגרי החול. ויותר.
ועכשיו –
אני רואה אותך פורש כנפיים בכחול הגדול וטס. חופשי סוף סוף.
.
.
.
.
.
.
.
.
עשרים שנים מי היה מאמין.
.
תקריב 