לאן נעלמה זאתי

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הודעתי להם שאני סוגרת את הדלת, הולכת לישון ובבקשה שישתדלו לאפשר לי להצליח.

מבט אחרון אישר לי שארבעה בני ארבע עשרה וחצי, בממוצע, למי יש כח או חשק לבדל

ארבע עשרה מארבע עשרה וחצי, ברמות אנרגיה שרק בגיל הזה אפשריות נמצאים במה

שנראה אולי לקראת התארגנות שינה, הסלון שלי מוזז לצדדים כאילו לילסדר ושמיכות

עבות ורכות ועליהן כריות שנאספו ממיטות שונות וסדיני כותנה נקיים מהוות משטח שינה

מתוכנן היטב, רחב דיו לכולם למרות שהם ישנים פזורי גפיים וגוף כמו תינוקות.

המדיח פועל, הכלבה קיבלה תרופה, אפילו הכביסה קופלה, והם בענינים שלהם.

מחשב, קלפים, ציחקוקים, מכות, בכל זאת יש שם בן, ותכנונים ללילה לבן.

שלום, לילה טוב ובחייאת, אל תלכו לישון מאוחר מדי כי כל התוכניות שלכם, שלא נגיד

שלי, למחר יתהפכו. ואני סוגרת דלת ומתמוטטת.

בשמונה וחצי בבוקר כלבה רוטנת שכבר מאוחר

מדי לפיפי ראשון מעירה אותי.

אני נגררת לסלון ורואה אחת על הספה השמאלית,

אחד על הספה הימנית…אחת על השטיח…

אני סופרת שוב. אחד, שניים, שלושה.

.

אבל אני זוכרת שהם היו ארבעה.

אני מתקרבת לבדוק מי הוא מי ומגלה שמי שחסרה היא המקומית.

זאת שלי.

בטח החסרתי פעימה, איך לא.

אבל אחרי רגע חשבתי שהיא בטח התחמקה למיטה הנוחה שלה.

ובכן,

לא.

הצצתי לחדר שלי, אולי התגנבה אלי בלילה ולא שמתי לב,

ובכן,

לא בפעם השניה.

אני מתחילה לעבור בבית חדר חדר, פינה פינה,

מלקטת מידע, עינים משוטטות במהירות, מחפשת עקבות להבין מה קרה כאן בלילה

ואיפה ילדים מתחבאת זאתי שלי.

 

אז הם אכלו, פשטו על הממתקים ע'ע עטיפות,

שיחקו קלפים, פתרו תשבצים, עשו מלחמת

מים, ע'ע מגבות לחות ובגדי ים וראו כנראה סרטים. אבל איפה הבת שלי?!

כבר באמת הרגשתי סוג של בהלה קטנה,

בכל זאת,

ילדה מתוקה, ושלי, ויש לי רק אחת…

אבל הכלבה רטנה שפיפי בבקשה,

נגשתי לפתוח את דלת הכניסה וגיליתי שהיא לא נעולה מה שבאמת היה מוזר…

יצאתי החוצה לכיוון מה-שהתחלתי-לחשוד-בו-ולא-האמנתי

בהיותי מכירה את סחורתי שבבית, ובכל זאת,

פסעתי לכיוון…

ואכן,

עטופת שמיכות שעכשיו-הבנתי-למה-הן-לא-על-השטיח-בסלון,

שמונה בבוקר,

השמש קופחת עליה,

מכורבלת בשמיכות פוך,

הנייד לידה,

בכורתי,

אהובתי,

אהבת חיי,

נמצאה ישנה לבד על הטרמפולינה בחצר כאילו אין מחר.

.

עד חופש חנוכה, שניים בדצמבר. חודשיים נטו, שלנו.

.

תמונת מצב אופטימית

.

.

מחשב – v

טלפונים ניידים – v – למרות שרואים כאן רק אחד

לאק צבעוני ומקולף -v

צמידים בכמויות וצבעים משתנים – v

חוסר חיבה קיצוני למתמטיקה ולמבחן אחרי החופש – v

כולן ביחד בפייסבוקים של כולן – v

ציחקוקים, רכילות, שטויות, ליידי גאגא, אשטון קוצ'ר   – v

OMG –  יש בשפע, תודה שהתעניינתם – v

והאופטימיות?

.

מהעפרון והתשבצים כמובן:

מוסר השכל, שלש אותיות v

אלומיניום, ארבע אותיות v

נקבת הגמל, בעל חיים שמגישים לאל כמנחה, אל הים היווני v

אמא של איה מרגישה, שמונה אותיות…..

אופטימית v

.

נֶשֶל היופי

.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי, אהבת הלב שלי, תחליט שהיא רוצה להיות דוגמנית?

היא בת 14 וחצי. גבוהה, דקיקה, מקסימה ויחודית כמו שרק הבת שלי ושלו יכולה להיות.

כמו כל הילדות המתגבהות ומתגבשות בגיל הזה, כך היא נפרדת מילדותה, במהירות,

כאילו מישהו מקרין סרט חיים בהילוך מהיר, ומתחילות דרכים חדשות.

סימני הדרך הולכים ונעשים ברורים מחודש לחודש, ואני עוצרת נשימה,

אורבת לנקודות מפנה שיגיעו. החלטות שאי אפשר יהיה להחזירן לאחור ברגע שייעשו.

מבחירת מגמה בתיכון, עד למה אני רוצה לעשות כשאגדל, או תכף, בשנה הבאה.

והזמן מתקדם מהר כמו שרק הוא יודע, ועוד רגע היא עשויה/עלולה לבוא ולהגיד שהיא

חושבת שהיא רוצה לנסות. עם צילומי פוזות בפייסבוק ומעריב לנוער ומיילי סיירוס וקייטי

פרי, הן רוצות, כמעט כולן, בגיל הזה להיות דוגמניות,

אבל במקרה שלי  זה בכל זאת קצת שונה.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי תבחר לעסוק בתמצית חייה של אמה?

במגרש הביתי שהשפיע על מהלך חיי באופן ברור כל כך?

זה שעליו אני משליכה, כמעט, את כל מה שלא הצליח. העבודה שהייתה שלי כל כך

הרבה זמן, שהגדירה אותי לא רק לעולם אלא גם מול עצמי לפעמים.

הברכה והקללה, בלי מרכאות, בנאליות, הטוב והרע, הבונה וההורס, המצליח והמכשיל,

המתסכל והמשתק. האני החיצוני שלי שהגדיר הרבה מזה הפנימי, ומתקשה להרפות אחיזה,

עדיין.

.

מה אעשה באמת, בתכלס, אם הבת הפרטית שלי תחליט שזו דרכה, זו שאלה נפרדת.

בכל זאת, יש כאן נוער עם דעה ואבא עם דעתן לא פחות משתי הצלעות הנשיות במשולש

המשפחתי הזה, אבל עכשיו אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין אותה בעתיד דומה לעבר שלי,

לפחות במהותו.

אשה, פנים, גוף, איפור, סקס אפיל, הצלחה, כסף, פרסום, מחיאות כפיים, מחמאות וכל מה

שארוז במילה הזו, בחיים שלי: דוגמנית.

איך אני ארגיש?

ואיך מסבירים לילדות הכי יפות של הכיתות, שאסור לתת ליופי הזה להכתיב את חייהן

בלי להישמע פטרונית? איך אני יכולה לספר לנערות יפהפיות, המתנהלות בתוך חייהן

עם מטען שכזה, שעדיף לנסות לא ליחס לו חשיבות גדולה מדי, כי כשהוא יאבד מכוחו,

הן יישארו כמעט בלי כלום, אם לא ייזהרו?

שגם אם העבודה שלהן נובעת כמעט רק ממנו, מיופין, וגם אם ההצלחה שלהן והחיים

שלהן אפופים בו, אסור להן לאפשר לו להפוך לרודן. רודן פנימי – שיש סיכוי גדול שהן

לא מודעות לקיומו וטפיליותו, הוא השולט בהן ובחייהן. רודן ערמומי, מכתיב דברים,

הופך אותן לנשים הרגילות לקבל כל כך כמובן מאליו הכל. פשוט הכל.

.

לא משנה אם קוראים לך רחלי או בר או שירלי. לא משנה אם יש לך אחים או את בת

יחידה, אם להורייך יש כסף, השכלה. אם אתם גרים בעיר גדולה או בעיירה רחוקה,

או בקיבוץ. זה אפילו לא משנה אם את תלמידה טובה או לא,

כי את,

את כבר יודעת שמה שישפיע על חייך יותר מהכל

היא העובדה שאת הילדה הכי יפה בכיתה.

נכון שאת יודעת?

פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה,

ועניתי לו ביושר, אולי קצת נאיבי כי זו תשובה העלולה להישמע יהירה, שאני לא יודעת,

כי אף פעם לא הייתי לא יפה.

כי איך תדעי?

מהפעם הראשונה שהגננת העדיפה אותך כמלכת אסתר, מהליטוף היותר משמעותי

שקיבלת כשנפלת. מחקרים אומרים שאנשים מחייכים יותר לתינוקות יפים, ידעת?

וזה המשיך בבית הספר, כשוויתרו לך קצת יותר מלאחרים על שיעורי בית, או

כשצרחת כשאיזה בן הביע חיבתו ומשך לך  בקוקו עד כלות. מהמחמאות שאמך

קיבלה על מתיקותך, על הקוקיות, העיניים היפות, החיוך הכובש.

מאז, גדל ומתפתח בתוכך בקצב מטורף, רודן, בעצם רודנית,

אני משוכנעת שהיא אשה ולא גבר.

שליטה אכזרית. מלכת הכיתה הפנימית שלך. רודנית היופי.

אני חושבת שיש כזו בנפשה של כל "הילדה הכי יפה בכיתה".

היא מנסה לא להסגיר את קיומה לעולם החיצון, אבל היא חיה ובועטת.

היא ניזונה מהביטחון שיופייך מעניק לך, ילדה, בלי שאת אפילו יודעת,

ואת גדלה איתה. וגם כשתגדלי, יופייך, נעורייך, רגלייך הארוכות וגופך ימשיכו

להזין אותה והיא תתחיל להרגיש נוח ולתבוע לעצמה דברים:

המורה, אני יכולה בבקשה להגיע מחר מאוחר יותר?

שכחתי, לא הכנתי, אביא מחר.

סליחה, את אומרת בכל פעם שפישלת, ואין בלבך ספק שהסליחה תגיע.

זו לא אני, זה הם, עונה לי הרודנית המפונקת הגרה, עדיין, בתוכי,

כשאני באה אליה בטענות על יהירותה, פינוקה, הקלות הבלתי נסבלת שבה

היא מקבלת יחס מועדף. הטבעיות שבה היא חוצה כביש באור אדום, למרות גילנו,

ויודעת שהמכוניות יאטו ויתנו לה לעבור, והשוטר יוותר על הקנס.

זו לא אני, היא אומרת, זה העולם, ככה הוא מתנהל, מה את רוצה ממני?

להפנות עורף למה שיש לו לתת לי?

ואני עדיין, בגילי, עם ניסיון חיי, קריירה לא רעה כדוגמנית צילום,

שהתבססה כמו כל אלה המצליחות ביחסיהן עם העדשה בזכות המרחק בין העיניים,

בין השפה העליונה לאף, העיניים, ובסדר, אני מוכנה, כבר, סופסופ,

להודות שיש כנראה עוד איזו תכונה, יכולת, כישרון, איך שלא יקראו לזה,

ההופכת עוד דוגמנית לדוגמנית מצויינת, או מצליחה ובולטת מהיתר,

ולא קשור רק בנתוניה הפיזיים,

אני עדיין לא מצליחה במשחק שאני משחקת כבר שנים רבות ושמו:

"מה הייתי אם לא הייתי"……

מה הייתי אם לא הייתי הופכת לדוגמנית צילום בגיל 16?

לאן החיים היו לוקחים אותי או את בר או או את איריס דווידסקו ז"ל,

אם החיים לא היו מובילים אותנו, בהכוונה או במקרה, מבחירה או כבדרך אגב,

ואת הפנים, הגוף שלנו, האנרגיה, ליקום המגן והשקרי הזה,

הניזון מנשים יפות ומאנשים יפים עד שהוא שבע ומחזיר אותם, את רובם,

לעולם האמיתי, לחיים הרגילים חסרי התאורה והזנת האגו והרודנית?

מה הייתי אז?

.

מה אני יכולה לייעץ, ממרחק הניסיון והזמן הרב שחייתי שם, במקום שאליו שואפות

להגיע כל כך הרבה נערות, חלקן הילדות הכי יפות בכיתה? במקום שארוג ותפור

ומוחזק בסיכות ביטחון רופפות של מתנות, מחמאות, פוסטרים ברחובות, כסף,

וטורי הרכילות? עולם האודישנים, הדחיות, העלבונות, גסות רוח, פיתויים מסוכנים,

גברים שרמנטיים חזקים על נשים צעירות, נשים אחרות עם גבולות פרוצים יותר,

ואת, ילדה יפה,

מאמינה שהבחורה המציצה אליך מהפוסטר בפינת הרחוב זו מי שאת באמת?

אני זוכרת אותי עומדת מול אני מוגדלת פי מאות,

מנסה להביט בעיניה הכחולות ומבטה האלכסוני/מתגרה/מסתורי של זאת בפוסטר

ולמצוא שם סימנים לעצמי.

איפה רחלי בתוך החלי גולדנברג ההיא לא הצלחתי לגלות.

האשה הבטוחה בעצמה, הנראית מאושרת וחסרת דאגות או סקסית ומוקפת גברים

זו לא הייתי אני,

וכן, אני יודעת שהגוף, הפנים, נקודת החן מתחת לשפה התחתונה היו זהים לשלי,

אחד לאחד.

.

אז מה לענות לך כשתשאלי?

שכן, בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

או אולי יהיה לי אומץ להגיד לך שלא? שלא כדאי? שאל תעזי?

זה עולם שיגנוב את נעורייך, יעכב את תהליך הגדילה הפנימית שלך, ומה שתקבלי לא יהיה,

כנראה, שווה את הדרך.

או הכי נכון להגיד לך ש…תיזהרי, טוב?

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, ואת במרכז,

תזכרי שזה נכון להיום. היום את במרכז. היום. ביום הצילומים הזה.

מחר תהיה כנראה מישהי אחרת. ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף,

כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה. דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את, במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום,

זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות מביטות אל תוך העדשה במבט המבטיח כל כך הרבה

ומרגיש רחוק ומסתורי, ששפתיה האדומות מסמנות פיתויים או צחוק המביע אושר אינסופי,

נעורי קריסטל מאושרים והבטחות או פשוט עבודת פוטושופ מצויינת,

הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה. נעורי נצח.

הרף עין של אנרגיה,

שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב וצלם מוכשר,

הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים,

וגם אני רוצה!

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה,

המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין. זו ההיא מתוכך,

רודנית היופי, מציצה ולוקחת פיקוד. היא זו שמאמינה שאלה החיים האמיתיים.

אבל את, תהיי חכמה יותר. תעשי טובה.

תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים, שהם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי לה לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו,

חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר,

בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

אני בת 15

.

פורסם בגליון "את" האחרון. ספטמבר 2010

אל תסרב לאושר בשנה החדשה

.

.

אט אט גווע/ פבלו נרודה – לא נמצא שם המתרגם

אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו

אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת

אט אט גווע
זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום על אותם מסלולים
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר

אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העינים
והמשקמות את הלב ההרוס
אט אט גווע זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר בעבודתו, ממעשיו, מאהבתו

אט אט גווע
זה שלא מסכן את הוודאי או הלא וודאי
בכדי ללכת אחר חלום

אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.

חייה היום! סכן היום!
עשה היום! עשה מיד!
אל תסכים לגווע לאט!

נצל את החיים בקצב שלך!
הסר את המכשולים – אל תסרב לאושר.

.

.

.

יופיים אינו חולף

.

.

כבר זמן שאני מנסה להחליט אם הוינטאג' הוא הערכה אמיתית ליפי דברים מסויימים או הייפ שיעבור.

לצורך מחקר מקיף עברתי וחטטתי בארונות נשים הקרובות אלי ואל ליבי

הלא הן העלמות עליזה ואסתר לבית וייספיש / ברי'ל שמניין שנותיהן עולה על מאה שישים אבל מי סופר,

שפעם אקדיש פוסט לצילומים שלהן מאז כדי שתבינו את כחה האמיתי של הגנטיקה.

זה השלל- תיק שחור מכל אחת מהן:

סבתא שלי הביאה אותו איתה כשעשתה עליה בשנות השישים מארה'ב

הוא נוצץ, הידית שלו קפיצית ואני מקווה שאצליח למצוא לו שימוש/ארוע הולם למידותיו

חלק מעוד אחד שחור ורקום והקדמה לאחד יוצא דופן

רקום, מספר סיפור, קלאצי  והורס

ולסיום הגיע אחד שהשאיר אותי חסרת מילים וזה, כידוע למכרי האמיתיים והוירטואלים, לא קורה הרבה. תראו, תראו יצירה:

וכיוון שתכף מגיעות ברכות,

אז שיתמלאו הארנקים בהפתעות טובות, כרטיסי אשראי, פתקים מפתיעים, מתנות מדוייקות, פתקים,

מפתחות למקומות משמחים, מצלמה, ובכלל…..

.

געגועים לעתון בוקר

.

.

אחרי שנה בדיוק – בטלתי את המנוי האחרון  בראש השנה הקודם – אני מתגעגעת לעיתון בוקר.

מתגעגעת להתעורר, לפתוח דלת לכלבה, לדשדש יחפה על השביל המחוספס, לחשוב שאני מקווה

שאיש לא מציץ מהחרכים בגדר ורואה איך-אני-באמת-ניראת-על-הבוקר, להתכופף להרים אותו

ולפעמים לרטון על המחלק למה-הוא-ח י י ב-לזרוק את העיתון למעמקי השיחים ואז להתחרט.

להכנס הבייתה, להוריד את הגומיה במקרה הטוב, השרוול ניילון-לא-ממוחזר-עד-מתי במקרה הרע

והכה לא אקולוגי, לשתות כוס מים.

לגשת לחדר שבשעות הלילה מרגיש כמו חדר-של-ילדה עד שהמתגוררת בו מתעוררת ומבינים שכאן

גרה נציגת מין הנעורים ללא ספק ואין להתבלבל או לטעות – בוקר טוב אני אומרת, מלטפת כתף חשופה

ולחי חמימת לילה, בוקר טוב אני מוסיפה כינויי חיבה למיניהם, זמן לקום – ואני יוצאת מהחדר,

מציצה לכותרת ולדף האחורי – לא חשוב איזה עיתון, כותרת ודף אחורי תחילה –

ומתחילה שיגרת בוקר די נמרצת.

אחרי כמעט שעה, כשזאתי יושבת לארוחת הבוקר ואני מולה עם ביס קטנטן ועוד כוס מים מדפדפות

ביחד בעיתון, היא מראה לי מה לכד את עינה, אני מקריאה לה משהו מעניין ממחלקת הדברים המעניינים

שיש: מחקר, חיות, אקלים, אקולוגיה……בלי אקטואליה קשה או מפחידה על הבוקר, אין סיבה.

מכינה קפה,

מאיצה בה,

מכונית,,

נסיעה לבית הספר,

שיחה רגילה, לפעמים יותר מרגילה

היא הולכת,

נהיגה הבייתה עם רזי  ברדיו,

בית, עוד קפה, כסא מחשב, מיילים, עי ת ו ן.

.

אני יודעת שיש הכל ברשת.

אני זוכרת שזה ירוק ואקולוגי וחסכוני הרבה יותר, גם באנרגיה, גם במזומנים,

ובכל זאת מתגעגעת.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

נפלה החלטה, אין ספק, עכשיו צריך לבצע בלי שנציגי מכירות יבלבלו לי במח ויעצבנו אותי עד טירוף.

.

עדיין אפורה ורכה

.

לפני כמעט שנתיים כתבתי וצילמתי אותה כי הייתי משוכנעת שתכף היא לא תהיה.

בינתיים עברו עוד ימים מסמורטטים בבית, לילות צוננים שדרשו בדיוק את הדקיקות שלה,

מכסה ולא מורגשת. עוטפת בנועם הכלום. חסרת משקל ובכל זאת.

צילומי ענק שלה נמכרו בתערוכה ואין הרבה דברים ששימחו אותי ככה.

היום חזרתי אליה עם המצלמה לראות כמה עוד יכול החומר להתפורר, ועדיין להיות.

רציתי לראות אותה דרך העדשה,

כי בחיים אני יודעת.

.

.

.

ועדיין אין עיטוף נעים ממנה, שקופה משהייתה, כמעט איננה כחומר ממשי,

תכף היא הופכת לאבק. אפורה ועדיין רכה. אפילו יותר.

תכף חמש עשרה שנה.

.

הצפה

.

מציפה. לפעמים היא מציפה.

במפתיע מגיע גל רגש ומשתלט על כל החלל הפנימי ועולה ומתעצם וממלא כל תא רגש.

ואני מתפלאה איך אני מתרחבת מבפנים עד כמה שצריך בכל פעם מחדש.

הילדה שלי הלכה לקנות חלב,

כי נגמר החלב בבית ואני כל כך רוצה קפה,

אמא שלי משאירה לי הודעה עדינה בטלפון,

ופתאום, מול המחשב, ככה ברגיל, בפשוט, בלי הודעה מוקדמת מתרומם גל.

עכשיו

לכי

תסיימי

פרץ

מילים

כזה

ותחליטי

אם

לפרסם

או

למחוק

כי

בעצם

אין

כאן

כלום.

או הכל.

.

ורביץ ודן אומרים את זה נפלא.

.

ראשון בספטמבר מוצלח לילדים של כולם

.

המחמאה הגדולה ביותר

.

.

משוטטת ביוטיוב, מחפשת שיר שייצג לי מצב רוח והחלטה,

ופתאום פגשתי את הפנים האהובים של ילדותי.

באופן כללי ככה רציתי להיות, להראות, לחייך, לדבר, להתלבש ולחיות. כמוה.

המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל, שקבלתי, אז בימי ילדותי הרחוקים,

מנצחת בגדול את כל המילים היפות, הנדיבות המחמיאות שקבלתי מאז ועד היום:

את ממש דומה לה:

.

להתעלף עליה.

.

.

.

.

גל נוסף הגיע

.

.

.

בגלל הכתבה ב"הארץ" – למה הורים שונאים להיות הורים התעורר, שוב, גל תגובות,ברחבי הרשת, פייסבוק

וכו, בעיקר רגשיות אבל גם עקרוניות בנושא הורות, אמהות, קשיים, אמהות שמעיזות להודות שקשה להן –

לא חלילה מדי – אבל קשה באמת, וגל שונה, המרגיש בשנים האחרונות סוג-של-מתנצל על הורותו הלא

קשה, לא מרוקנת- גובה כמובן מחירים אישיים – אבל באמת קלה פשוטה ומשמחת

את הפוסט הגדול שלי כתבתי בזמנו ב ד י ו ק בגלל הסיבה הזו,

בגלל שהתחלתי להרגיש אשמה במידה מוזרה, מתנצלת על סוג ההורה שבחרתי/נו להיות,

בגלל שהתחלתי להרגיש מתנצלת שלא קשה לי, זה לא "על חשבוני"

וזה באמת יותר משמח וקל לי מכל תחושה אחרת. להיות הורה.

עברו כמעט ארבע שנים,

היא כבר לא ילדה קטנה ב כ ל ל,

וההורות מולה שינתה פניה – עוד מעט יגיע פוסט עשרה מורכב על הגיל הזה –

אבל לא את כובדה, אחריותה או השמחה שלי  בה.

הנה לינק אליו. אל הרשומה השניה הכי חשובה שלי, בעיני :)

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בפשטות ושמחה?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

זה שלא מוצא, באמת, סיבות להתלונן?

ש"לא משלם מחיר" כבד מדי בהורותו? ואם כן, משלם אותו בלי לעשות עניין.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?

.

.

כל השורות מובילות לאותו פוסט.

.

לוקיישנים חמים בחו'ל

.

.

.

זה מה שהופיע לי בצד הימני בפייסבוק הבוקר:

דרושות בנות שאוהבות לכיף!

דרושות בנות בלבד לעבודה בלוקיישנים חמים בחו"ל –

שכר בסיס מובטח , שכר מעל הממוצע .טיסה + מגורים עלינו .

Like

אני נוקשה עד מאד בענייני מודעות זנות ו/או פיתוי נשים צעירות לעבוד בזנות,

ולמיטב הבנתי, זו מודעה הקוראת / מפתה בערמומיות נשים צעירות לעבוד בזנות.

למרות שכמובן יש שיגידו שהכוונה לעבוה בחופי ים בקיץ ע"ע לוקיישנים חמים…..

לא מצחיק.

הנה זה מתחיל גם בפייסבוק.

מודעות כחולות. בינתיים בעדינות. עוד חודשיים עם איורים מפורטים.

ותוך חודש עמוד הפייסבוק שלי נראה כמו הדפים האלה עם המודעות הקטנות והשדיים הגדולים ב"העיר".

.

אני ילדה גדולה,

וחוץ מהחוסר רצון שלי לטינופת מול העינים – ומודעות של זונות, נשים כגברים – הן טינופת בעיני,

אני יכולה להסתדר עם זה.

לא שאני מבינה את הפילוח של המודעה הזו במקרה שלי.

אבל אני לא אסבול אם אראה מודעות מסוג פורנוגרפי בעמודים של ילדים ובני/בנות נוער.

אם אראה, אפנה למשטרה או לקדמן או לאן שתגידו לי שאפשר.

.

אבל כמה ילדות בנות עשרים אחרי הצבא יפלו במלכודת המילים היפות והמפתות האלה,

המבטיחות כיף, משכורת גבוהה וקבועה, טיסה ומגורים ובעיקר "שיהיה חם"?

דרושות בנות שאוהבות לכיף!

דרושות בנות בלבד לעבודה בלוקיישנים חמים בחו"ל –

שכר בסיס מובטח , שכר מעל הממוצע . טיסה + מגורים עלינו .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

נורא.

.

פתאום באמצע הדרך

.

.

.

ככה באמצע הדרך. תכף שקיעה. תכף חתונה. והיופי הזה עצר הכל.

.

מנפלאות העולם העכשווי

.

.

בת דודה צעירה ואמריקאית נמצאת כאן בביקור,

מתחילה קולג' חדש בעוד שלושה שבועות.

סטטוס שכתבה בפייסבוק אתמול מאוחר בלילה זמן ישראל:

ATTENTION COLLEGE STUDENTS: I need a really really really big favor. PLEASE, if you could check your school's online book database for "The Impossible Will Take a Little While: A Citizen’s Guide to Hope in a Time of Fear" by Paul Rogat Loeb and if you have it, figure out a way to get it to me or let me log in with your…

אביה – שהיה באמצע יומו במערב ארה'ב – ענה לה אחרי עשר דקות:

Kindle edition + Kindle app on your phone….;)

היא המשיכה לשאול בתגובה:

OH MY GOSH.
It's available. This is amazing.
Have you used the app? Questions I have:
1. Can the book be accessed offline?
…2. Can the book be accessed via a computer instead of the phone?

THIS IS THE GREATEST THING EVER
You seriously just saved my life. I completely did not think of that AT ALL.

אביה ענה לה מהנייד כי כבר יצא מהבית:

Yes….and Yes . Email Reply

·

.

ואז הגיעה הכרת התודה הכי הגיונית בימים אלה בסטטוס כלל עולמי:

MY FATHER IS A GENIUS.

הגאון לומד ללכת, ובעניין הסרט והתסרוקת של הילדה בצד….

.

כתמים על הרגליים וקריירה

.

.

כתבתי. פורסם בגליון "את" יולי 2010

.

אי שם בשנות השבעים הטלפון מצלצל בבית קטן ברמת החייל.

נערה – את רזה מדי אומרים לה תמיד, אבל היא יודעת שהיא אוכלת את מה שאמא מניחה על השולחן

בדיוק כמו אחיה ואחותה – מזנקת אסירת תודה על התירוץ להפסיק לבהות במעמקי ספר ההיסטוריה .

–  חלי…?

–  בנלם….?

–  מה נשמע? שואל בן לם שהיה אומנם צלם מאד מצליח אבל עדיין לא מיתולוגי

–  שיעורים בהיסטוריה

–  מצויין, כל מה שגורם לך לא לזוז הרבה זה מצויין….את לא עייפה?

–  השעה חמש אחה'צ בן……אומרת הנערה הלא-היא-אני בתמהון

–  אולי תכנסי למיטה ותקראי קצת….?

–  בן, אתה חולה?

– לא. הייתי שמח אם את היית קצת….יש צילומים לקטלוג של "דיוה" בשבוע הבא

– נו…

– הסתכלת על הרגליים שלך בזמן האחרון??!!

הוא צדק. חמישה ימי צילומים של קטלוג בגדי ים לפנינו וכמות הסימנים הכחולים על הרגליים שלי

הייתה ידועה לו, צרה צרורה וידועה. לפני צילומי קולקציות קיץ, הווה אומר, מכנסונים, בגדי ים,

שמלות מיני, הייתי נדרשת לזוז לאט, לשבת הרבה ולנסות לא להתקל בדברים. ובמקרה שלי, זו

הייתה באמת משימה קשה. הייתי, אני עדיין, יצור מהיר. אנרגיה גבוהה, נעורים והפרעת קשב

שכמה-חבל-לא-אובחנה-אז, ע'ע שיעורים בהיסטוריה, הביאו לכך שהכתמים הכחולים שלי הפכו

לאימת הצלמים.

ניסינו לכסות אותם במייק אפ. עזר חלקית ביותר, כחול כהה הוא צבע שמייקאפ לא מצליח להסתיר

ביעילות. ניסינו להעמיד אותי בפוזות אקרובטיות במיוחד כדי להצליח לראות את בגד הים – בכל זאת,

המטרה הראשונה הייתה למכור מוצר – וגם לנסות להסתיר מהמצלמה את הכחולים/סגולים/ארגמניים

ההם ובן, כמו גם מולה, סמי בן גד, ויקי הלפרין בשנים מאוחרות יותר נדרשו לשעות מעבדה / חדר חושך

רבות כדי לנסות ולטשטש בכל מיני טריקים ידניים את הסימן לעובדה שאני אדם חי, נחבל ולא מושלם.

אם מביטים היטב בלא מעט קטלוגים, צילומי אופנה קייציים של שנות השבעים והשמונים מצליחים לאתר

לא מעט מהם בקלות רבה. אפשר לראות בהם, בצילומים של "אז" – טרום הריטוש המהוקצע והפופולרי –

לא מעט דברים שהיום, בעידן הפוטושופ אין סיכוי שתראו.

אבוי לצלם, פרסומאי ארט דיירקטור שיתגלו פאשלות כאלה בעבודת הפוטושופ שלו. כלימה ובושת פנים.

*פוטושופ על פי ויקיפדיה: תוכנה לעיבוד תמונות המכילה מגוון רחב של כלי גרפיקה מתקדמים
לכל תחומי עיבוד ובניית תמונה. בשל כך פוטושופ הינה התוכנה הפופולרית ביותר בקרב אנשי
מקצוע וחובבים. צלמים רבים משתמשים בפוטושופ כ"חדר חושך דיגיטלי" לצורך ליטושי
תמונה שנעשים בחדרי חושך בזמן פיתוחי הפילמים. התוכנה מאפשרת לצלמים לבצע עיבודים
שונים כמו הבהרה/הכהייה של תמונה, חידודים, טשטושים, חיתוכים, ותיקוני צבע שונים.
טכניקות אלו מאפשרים לתקן בעיות שונות וסטיות גוונים שנוצרו בעת הצילום.

הצעת חוק הפוטושופ הישראלית. -אני לא מצליחה להחליט האם מטרתה היא כמעט רק להאדיר את שמות

חברי הכנסת המציעים אותה או שיש בה קמצוץ תועלת אמיתית – אומרת כך: לא יוכלו סוכנויות הדוגמניות

להעסיק דוגמנים ודוגמניות בתת משקל ואלה לא יוכלו לככב בפרסומות בישראל.כמו כן ההצעה קובעת כי

משרדי הפרסום לא יוכלו להשתמש בתוכנות מחשב כלשהן, ובהן תוכנת פוטושופ הפופולרית, כדי להצר

היקפים של דוגמנים לצורך פעילות מסחרית כלשהי.

.

אני  מנסה לברר עם עצמי בשנים האחרונות את דעתי ה א מ י ת י ת על השימוש בפוטושופ.

מה שכתבתי כאן, בבלוג –  "תקריב" כמה-סמלי-השם-שלו-אני-שמה-לב לפני כשנתיים:

"חשופים" עלתה אז לאוויר ואני, כמו כל שחקן אחר נדרשתי למנת יחסי ציבור כדי לקדם את הסידרה..

אנשי יחסי הציבור של "הוט" – חבורה ממוקדת, סימפטית ומתוקתקת כמו מכונית משוכללת במיוחד

התחילו לחלק משימות יח"צ. בחלקי נפלה (גם) כתבה ל"סוף שבוע"-  "מעריב".

אין בי מתח או דאגה כשזה מגיע לראיונות. ידעתי שאליען היא עיתונאית מסקרנת ומאתגרת אבל אני

יודעת להתראיין, לא ליפול למלכודות דבש ומילים מחניפות ואני זוכרת – הנה חוק מספר אחד לכל מי

שאי פעם יתראיין לא-משנה-באיזה-נושא – לזכור כל הזמן שמולי יושב/ת עיתונאי. כל הזמן.

אז על עצמי בענייני דיבור אני סומכת, אבל על הפנים שלי, האמת, אני סומכת כבר קצת פחות.

ככה זה. זה מה יש.

וחשיבות צילום מוצלח שווה בערכה – יש יגידו אף יותר – לראיון מוצלח.

וצילום רע יכול להשאיר רושם להרבה זמן בלי קשר למה אמרת, וגם ההפך כמובן.

פעם שאל אותי מישהו איך אפשר לדעת מי שמאלן ב א מ ת ומי משלה את עצמו שהוא כזה ועניתי לו

שירושלים היא המדד האמיתי. כשרגע האמת יגיע ועל הפרק תעמוד חלוקת ירושלים יעמוד השמאלן

הלוחמני, המפגין, עם ידו על ליבו ועיניו במצפונו וידע האם הוא אכן עומד מאחורי המילים, ההפגנות

והאמונות שלו ויסכים לחלק אותה בלב שלם תמורת שלום או שברגע האמת יקרה משהו לאמונתו ודעתו,

והוא לא יהיה מסוגל לבצע את מה שחשב ויסוג מעמדתו….

להבדיל אלפי הבדלות, כמו שלימדו אותי להגיד, רגע האמת הפרטי שלי – הגיע אלי בצעדי ענק:

אופי או יופי? זו אני או מי שאתם חושבים שאני? או בקיצור: אמת או פוטושופ?

יכולתי לבחור לעשות כמעשה ג'יימי לי קרטיס האמיצה, הישרה, ש'שברה את הכלים', בטח האמריקאיים,

ובגיל 42 נכנסה לה לסטודיו של "More " וביקשה שני סטים של צילומים: באחד תופיע "ג'יימי הזוהרת",

לאחר איפור, עיצוב שיער, מלבישה וכל שינוי ועיבוד דיגיטלי שיכול לעזור להפוך אותה ל"גיימי לי קרטיס",

ובאחר תופיע "ג'יימי או- נטורל: תחתוני וחזיית ספורט שחושפים כרס קטנטנה וישבן פחות קטנטן.

יכולתי לעשות כמעשה ג'יימי האמיצה עד להערצה בעיני או להודות בבושת פנים שאני כנראה לא כל כך

אמיצה ונכונה להקריב באופן אישי את פרצופי למען חינוך ועתיד בנותינו שידעו את האמת מאחורי

הדמויות הזוהרות בעיתונים והמודעות, יכולתי…אבל למען האמת, עמוק עמוק, במעמקי ליבי לא היה ספק.

יהיה, בטח שיהיה שימוש בפוטושופ בצילום ל"מעריב".

לא עיבוד מסיבי. לא כזה שינסה להחזיר את דמותי לימים ההם, הרחוקים.

אני שמחה להיות אני היום, מבינה שאין לי הרבה סיבות להתלונן ולא מביטה לאחור בגעגוע.

אבל היי, יש גבול, ויהיה שימוש משכיל ורגוע בתוכנה הזו.

כאן קמט סביב הפה, שם קו לסת מוצק יותר מבחיים האמיתיים.

זו הייתה אכזבה מעצמי ברגע האמת, זה נכון,

אבל גם פתח סדק לחשיבה מציאותית, כנה לא פחות אני מאמינה.

.

הפוטושופ הוא לא רק יכולת מניפולציה המעוותת גופות בלי פרופורציה, משנה סדרי עולם, ומשחיתה את

עתיד ילדינו בדימויי גוף בלתי ראליים או חולניים. זה נכון שבשמוש מוגזם וטפשי בתוכנה התוצאות יכולות

להגיע לדרגות מוגזמות ויתכן שאף מזיקות לדימויי גוף של נערות צעירות וכו,

ובודאי שצריך להשגיח על השימוש והמניפולציות האפשריות בה,

אבל היא בעיקר,

בעיקר כלי עבודה של גרפיקאים, צלמים ואנשי מקצוע אחרים בדיוק כמו מכחולים דקיקים, סכין יפנית וצבעים.

.

אני יכולה להעיד על עצמי היום שהשמוש בפוטושופ בצילומים שלי הוא קצת כמו….כמו איפור בפגישה.

כלי עזר. פגישת עבודה, פגישה עם גבר, בכלל לא משנה. כשאני יוצאת אל החיים האמיתיים, כלומר אלה

הכוללים עבודה, פגישות, ראיונות אני רוצה להיות במיטבי, עירנית, מרוכזת, מקסימה וניראת מצויין.

אני מתאפרת מעט.  – מעולם לא הייתי מהמתאפרות היומיומיות, הכבדות – אבל בכל זאת מתאפרת.

אני מנסה להסתיר מה שלא נראה לי, להבליט מה שאני מחבבת ולהרגיש טוב עם עצמי ומול העולם.

זה בחיים. אבל בעבודה, כמו בעבודה:

כשזה מגיע למצלמה- בעיקר למצלמת הסטילס –

בקולנוע הדמות קובעת איך תראי, כי זו הרי לא "את" שם, זו "היא" – אני משתנה.

אני מבינה במצלמות, אני מבינה בעצמי ואני מבינה בתוצאה הסופית.

אני יודעת שהמצלמה אכזרית וחדה ומדוייקת יותר מהעין האנושית. ומצלמת הסטילס הדיגיטלית אפילו יותר.

היא רואה ומנציחה הכל, אפילו מעבר להכל. כל נים, פצעון וקמט.

לכן, כשאני מצטלמת לקידום לא חשוב מה ספר ילדים חדש, סידרה שאני גאה בה כמו נניח "עד החתונה"

או אפילו את עצמי, אני עומדת על זכותי להראות הכי טוב שאני יכולה. לא בת שמונה עשרה, אפילו לא

שלושים, ואפילו מי-היה מאמין-לא-בת-ארבעים.

אני רוצה להראות אני. בגילי. והפוטושופ, כחלק ממערך האיפור, תאורה,

בגדים, מצב רוח ובטחון עצמי הוא כלי לגיטימי בעיני.

לא ברמה המחליקה את עור פני לעור תינוק ורדרד וחלק, לא בקשתי שחריצי הצחוק ליד עיני יעלמו כלא

היו, מה פתאום, אותם אני דווקא מחבבת, גם לא בקשתי שקו הלסת שלי יהיה מהודק וחטוב כבת עשרים,

ולא ירכיים מפוסלים וזרועות משופרות שתראו ותגידו וואוו איך היא ניראת בגילה.  לא.

לא זה מה שאני רוצה. אני רוצה  להראות כמו עצמי ביום מצויין.

.

מצד שני, אני אמא של איה.

איה בת ארבע עשרה וחצי, ובכל פעם שהיא נעמדת מול המראה ובוחנת את עצמה, כמו כל חברותיה, בנות

גילה, הלב שלי נעצר. אין לי סיבה מסויימת, ספציפית – תודה למי שמודים – אבל אני קוראת עיתונים,

אינטרנט, סרטי תעודה ויודעת ומודעת ומודאגת מההשפעה המצטברת שיש להשתקפות המציאות הסכרינית

והמושלמות על האנשים הצעירים האלה –  ועל דימויים ודימוי הגוף שלהם.

כי במציאות הוירטואלית שלהם, והיא תופשת לא מעט שעות בחייהם, בין הטלוויזה, פייסבוק, סדרות

באינטרנט ומה לא, לדוגמניות ושחקני סדרות הטלוויזיות אין לעולם פצעי בגרות, ברזלים על השיניים,

סימנים כחולים – אפשר לדעת אם לבר, רפאלי, הייתה, או לא הייתה, "מכה כחולה" על הירך כשצילמה

את השער ההוא? ולמה בעצם זה משנה  – צלקות מרכיבה על אופניים, צפורניים כסוסות או אף גדול

והם כולם רזים, יפים, בעלי עור פנים חלק, ציפורניים מטופחות ובמילה אחת, מ ו ש ל מ י ם.

בכאילו, אבל מושלמים. מצלמה. איפור. שער. בגדים. פילטרים. תאורה. כל זה ובכל זאת.

אז מה יהיה הצעד הבא?

לאסור על מפיקים, במאים להשתמש בשחקנים רזים מאד?

לאסור על איפור מקצועי ומיומן, תאורה מפילת קסם ובגדים שאין כמעט מישהו שיכול להרשות אותם לעצמו?

לאסור שימוש בבוטוקס, מילויים למיניהם וניתוחים פלסטיים?

כי אז גם נשים בנות ארבעים וחמש וחמישים ירצו להראות כמו סנדדה שדה שלא מחביאה את ניתוחיה

או אחרות שכן מסתירות או פשוט עובדו קשות בפוטושופ?

איפה יעבור הגבול? איך בכלל אפשר לסמן אותו, והאם צריך?

הצעת החוק הנוכחית מיותרת לדעתי. אי אפשר לכפות היום חוקים, צנזורה, גבולות על העולם.

העולם שלנו פתוח, חופשי ויצירתי ואין סיבה לסגת ולנסות לסגור אותו. זה מיותר ולא יצליח.

הנה דוגמא לצילום שצולם פ ע ם ופורסם as is ושני עיבודים עכשוויים. רגיל ומוגזם –

.

בהצעה הצרפתית  הקוראת לצרף לכל תמונה ומודעה כיתוב המבהיר כי התמונה עברה עיבוד יש הגיון –

בכל פעם שיתפעלו מכמה הדוגמנית הזו יפה או רזה יהיה תמרור שיהבהב: זה לא אמיתי, זה לא מהחיים.

הבהובי הכרה שיצטברו למודעות אמיתית, כמו הזהרה על קופסאות סיגריות.  כמו פעלולים בפרסומות

המלווים בכיתוב: נעשה על ידי ספורטאי או המציג אינו רופא או חייל, זה לא אמיתי, זה לא מהחיים,

זה פוטושופ.

גם ההצעה שנערים ונערות בתת משקל – אמיתי, לא אנשים רזים מאד מטבעם, לא נערות שמטבען,

כמו שאני הייתי, ב א מ ת מאד רזות – לא יועסקו בסוכנויות או צלמים או משרדי פרסום, גם בה יש הגיון

ונסין לשליטה מסויימת על גבולות שאסור לחצות.

אבל להצעה הדרקונית של חוק הפוטושופ אני מתנגדת בתוקף.

היא הצעה מסוכנת, היכולה לפלוש בלי משים, לחופש הפרט.

לתחום היצירה, הצנזורה, האח הגדול, וזה, אסור שיקרה.

רוצים למנוע נזק? מניפולציות? הגזמה?

נסו להקים ועדה פשוטה, יעילה, חסרת בירוקרטיה ואינטרסים, לא קשורה לפוליטיקה כלל וכלל.

הקימו גוף המורכב ממשרדי הפרסום, צלמים, מעצבי אופנה, אנשים המבינים ובעלי נסיון –

הנה, אני מתנדבת – שיחליט ויפרסם קוד אתי אחראי לגבי המידתיות של הדברים, במודעות,

סרטי פרסומת, צילומי אופנה ואחריות הגופים המפרסמים על חינוכם וההשפעות על הנוער ותנו לו

להחליט במקרים שיוגשו תלונות נגד צילום זה או אחר. הם לא באמת שונים מאיתנו בני הנוער,

אלה שהחוק הדרקוני הזה מנסה להחיל עליהם את הסיבה לחוק.

הם רוצים ג'ינס כזה מהפרסומת שדיברה אליהם והחבר'ה לובשים, ואנחנו רוצים מכונית כזאת מהפרסומת

שדברה אלינו ולחבר'ה יש….אז אנחנו כבר אבודים כנראה ועליהם אפשר עדיין להשפיע.

השאלה היא איך.

בצנזורה וחגורות צניעות ואיסורים או בדרכים נאורות יותר,נכונות יותר כמו נניח….. חינוך.

חינוך? רעיון מהפכני אבל ראוי למחשבה.

אולי להשקיע במורים המרוויחים את לחמם בכבוד, אלה יגיעו לבתי הספר מתוך רצון לחנך ולהשפיע באמת

על תלמידיהם, ומתוך מערכת החינוך עצמה, מתוך מעורבות ואכפתיות ינחילו לסערות הנקראות נוער ערכים

נכונים המחוברים לחיים עצמם, לא מתוך התייחסות למודעה לנעלי התעמלות כדבר אמיתי?

ילמדו אותם מה חשוב ומה לא, ילמדו אותם לא להיות עדר, קורבנות אופנה.

ילמדו אותם להיות צרכנים נבונים, ילמדו אותם לקרוא בין השורות, להבין איך עולם הפרסום, האשליות,

המכירות עובד…ברגע שהם יהיו מודעים לו, השפעתו תפחת. לא מתוך הכתבה נוקשה ומיותרת אלא מתוך

הבנה אמיתית של זה לא באמת ככה.

עור גוף של אדם לא נראה כמו שהוא נראה בפרסומות, חלק כבד סאטן ומבריק כמוהו גם.

גוף של אשה לא בנוי כך בחיים האמיתיים וצריך לזכור, תמיד, שהחיים הם החיים וכולנו, תמיד, נמשכים

ורוצים, אפילו אם לרגעים קטנים – גם את מה  שהקולנוע, והסיפורים הקטנים שמוכרים לנו בפרסומות

וגרייס קליות  בדרך זו או אחרת מספקים לנו. אין טעם להלחם. זה הטבע האנושי. רוצה יותר.

.

שנות השבעים המוקדמות אף יותר.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית בצפון תל אביב, את הדלת פותח גבר צנום, גבוה, וביישן מי היה מאמין,

בן לם. צלם אופנה מצליח ואסתי, אשתו. אנחנו לוחצים ידיים ואחרי כמה דקות הוא מרים מצלמה מרובעת

שכזאת ומביט בי דרכה. אני יכולה להגיד בודאות ששם התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי –

בין הצלם למה שראתה המצלמה שלו ועוד סיפור אחד, גדול אפילו יותר, התחיל שם בין המצלמה לביני.

קליק ועוד אחד ועוד אחד. אם יש קול המלווה אותי לאורך חיי, אם הייתי צריכה לבחור צליל המפעיל אותי מיד,

עד היום, זה היה, קרוב לודאי, ק ל י ק.

אחרי סידרת קליקים הוא מגלגל את סרט הצילום – ילדים תשאלו את ההורים מה זה פילם – לאחור

ונכנס לחדר החושך לפתח אותו. אחרי שעה הוא יוצא עם דף שעליו מודפסות תמונות קטנות, קונטקטים,

לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על התמונות, מרים אלי ראש ומחייך חיוך גדול. ממש גדול.

כך קבלתי את העבודה הראשונה. צילומים לחברת איפור בין לאומית "מרי קאונט" –

–          אז נצלם בשבוע הבא

–          טוב….

–          את יודעת להתאפר?

–          לא

–          יש לך איפור?

–          יש לי עפרון כחול ורימל (מסקרה)

–          את צריכה עוד דברים

–          כמו מה?

–          מייק אפ, פודרה, קונסילר, שניים שלושה ליפסטיקים, ריסים

–          ריסים??!!

–          וחלי…

–          מה?

–          תנסי לא לאכול שוקולד בימים הקרובים

–          למה?

–          בגלל זה… הוא מצביע בעדינות על שלושה פצעי אני-בת-שש-עשרה-וחצי שפרחו לי על לחי ימין.

.

.

אז זה נכון שאני-לא-יודעת-איך-קוראים-לבת-העשרה-הלוהטת-האחרונה-בעולם-האופנה-בארץ,

אבל אני משוכנעת שאותה, פצעון קטן על לחי ימין, לא באמת מטריד. פוטושופ, אתם יודעים….

.

.

נ.ב. פעם קראו לזה ריטוש, וזה נראה ככה:

תמיד לפני

.

.

תמיד לפני שהיא נוסעת אני סוערת ומבולבלת.

אחר כך מגיע השקט.

יש משהו פשוט בנוכחות של הילדה שלך בסביבה. ברגיל.

בבית. בחדר. חצר. בבית הספר. אצל חברה. אצל אבא. בסרט. חוג.

אני מושיטה יד ומחבקת.

נכנסת למכונית ומנשקת.

גם כשהיא בבית ההוא כשאנחנו מרגישות התקפת געגועים אנחנו נפגשות לרגע באיזה תרוץ,

או בעצם בלי.

אבל

כשאני אורזת איתה מזוודה שתחזור עם ריחות חדשים, בגדים חדשים, פנקס שיאצור זכרונות

כדי שאקרא אותם, כשאני מזכירה לקחת כדורים נגד כאבי נחיתות – ע'ע אוזניים

טי שירט גדולה ללילה, תשבצים, ספרים, טאקי – אל תשכחי את המברשת שער מותק –

אני מתבלבלת.

בין השמחה הגדולה שלי על שחייה רחבים וטובים ומאפשרים.

והשמחה שלי שהולך להיות לה זמן מרוכז ונפלא עם מי שהיא הכי,

בין הידיעה שחוויות וריחות וטעמים וצבעים וזמנים חדשים יצבעו את נפשה ויעשירו וישמחו אותה.

והטלפון, ועוד טלפון,

ובין זמן שקט שלי.

זמן נטו כלום שאני יכולה לבחור או נטו עשיה שאני עשויה לבחור גם.

על זמן נקי ממוּקצבוּת זמן, מחוייבויות יומיום ובעיקר כזה מאפשר להיות חסרת מודעות אמהית ברצף.

אני יכולה "לשכוח" את הזאת שבי  ולהיות את כל האחרות אם אני רוצה, אם אני בוחרת ככה.

.

הימים משתנים, השעון הביולוגי חוזר להיות מה שהיה פעם, מזמן, כשלא הייתה ילדה, או אמא,

במי שאני. אני מתבלבלת ומתגעגעת מראש.

לא געגועי עצב או קושי,

אני מתגעגעת געגועי אהבה ושמחה שלא דורשים התייצבות מיידית שלה,

כאלה המאפשרים לה, מבחינתי, בלי קשר לכלום, להשאר איפה שטוב, ככל האפשר,

לקחת מהעולם, מהחיים, ממה שניתן לך בכזו אהבה את ה כ ל,

לחיות את חייך, נעוריך במלאות ושמחה….

אבל כשיגמר, תחזרי הבייתה.

וזה הכי. חשוב, ומשמח, וחד משמעי, את שומעת?

לדעת שכאן הבית שלך, וכאן אמא שלך, וזהו.

.

ועכשיו, כשאת ישנה בכל האורך המפתיע שלך בכל-פעם-כשאני-רואה-אותך-מגיעה, עם התום שנחבא

מפני ומפני העולם כשאת ערה אבל מצליח להביע עצמו בשנתך, עם מה שאני מכירה מעיניך, מזקיפות

הסנטר הקורא תגר, הדמעות הבאמת מנצנצות אני-אתגעגע-אליך-אימי ואמא שמסבירה מה-פתאום-יהיו

-לך-ימים-מקסימים-שיעברו-במהירות-וכיף-ענק-ובכלל-לא-יהיה-לך-זמן-או-סיבה-להתגעגע-תזכרי-

איזה-כיף-היה-לנו-בשנה-שעברה ובלב אני נקרעת על הילדים האלה שנגזר עליהם תמיד להתגעגע

למישהו האחר ותמיד לחוות דברים מופלאים רק עם אחד משני החצאים המרכיבים אותם –

אבל זה בסוגריים, בגלל השבוע הלוהט והמסויים ההוא בלוח השנה המסמן וסופר למשפחה הזו.

.

ואני חושבת שבבוקר,

אחרי ארוחת הבוקר ואריזות אחרונות וחיבוק וחיוך ונשיקה

ותזכורת כמה אהבה שלא-תעיזי-לשכוח-

ועוד חיוך,

הנשימה שלי תשתנה.

.

בכל פעם מחדש, לפני שזה קורה, אני מתבלבלת.

אחר כך זה בסדר :)

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עולמות חדשים. הכי טוב לגלות כאלה :)

.

תלבושת אחידה, הנה זה מתחיל

.

 

אני בעד תלבושת אחידה. שימרדו, זה תפקידם.

אוגוסט 2009 , תכף ספטמבר.

כבר צלצלתי למאפיה בשוק שישמרו לי שני ככרות לחם מרובע פרוס,

בדקתי אם יש זמן לסיים את כל מטלות החופש,

והעיקר, לפני שבועיים אי שם H&M באירופה:

–  תלבשי את הג'ינס החדש לארוחת ערב?

– לא ….

– למה מותק? מה הכיף בלקנות בגדים חדשים אם לא ללבוש אותם?

– שומרת

היא די מתַקצֶרֶת, כשהיא כבר מדברת, בימים האלה.

– אה…את שומרת את הג'ינס החדש?

– אהה

– יפה……למה?

– ליום הראשון!!??

– את שואלת או אומרת?

– אומרת??!!

– אומרת?

– אמא!!

– מה….? אני לא מבינה למה את שומרת את הג'ינס החדש הזה.

– ליום הראשון של בית ספר!!

– הבנתי.

1 ספטמבר 2009

אני מכינה מקושקשת, מכניסה לחם לטוסטר, פורסת אבוקדו אולי היא תתן בו ביס.

– איה……

– רגע…

– כבר רבע לשמונה…

– אני רק עושה קוקו

– תזדרזי מותק

אני עורכת שולחן, מניחה את צנצנת הדבש, כוס מים.

– איה. מאוחר ממש.

– רגע אמא! אני מחפשת חולצה!

– לא לבשת את האפורה עם הגיטרות לפני רגע?

– כן – היא צועקת מהחדר – היא לא משהו…אני מחליפה..

אני מכינה כריך רגיל – איפה ימי כריך שלוש שכבות ותפוח ומשמש מיובש.

–  !!!

– אבל א מ א!! אנ'לא מוצאת חולצה!

– תבחרי חולצה ובואי  כבר!

– אבל אמא….

– שום אמא. עכשיו וזהו.

ארוחת עשר בילקוט, גם ארוחת הצהרים ארוזה ובקבוק המים בילקוט, הקפה שלי כבר מוכן, הכלבה

הייתה בחוץ, החתולה קיבלה ארוחת בוקר ואפילו הספקתי לפתוח מייל ולהציץ.

רק אזרחית החטיבה עם ארון מלא בגדים please trust me on this

מסרקת שוב, ושוב, ועוד אחד ליתר בטחון את הקוקו שלה ובוחרת חולצה. ועוד אחת ואולי  זאת?

08:20 – תכף, ממש תכף מתחיל בית הספר ואנחנו בבית, מול המראה.

אין לי דברים חדשים להגיד בנושא תלבושת אחידה כן או לא,

אני בעד. תמיד הייתי בעד. חוץ מהזמן שהצטרכתי ללבוש אותה כמובן.

מה עם תלבושת אחידה?

קוד לבוש יותר מוגדר מהאיסור הקיים על חולצות בטן, כפכפים, גופיות חשופות ומכנסונים?

מה עם חולצה אחידה שתביא שקט מסויים לעולם הסוער של הבקרים? של הימים?

אני זוכרת איך הרגשתי כשאמא שלי לקחה אותי לראות את התיכון שיהיה שלי –

ת י כ ו ן !

המון חולצות תכלת נשפך אל החצר הגדולה בהפסקה…..

הם נראו לי גדולים, בטוחים בעצמם. שייכים. תלמידי  תיכון.

מתי גם אני אהיה כזו? ארגיש כך?

בחולצה התכלת הייתה חפונה הבטחה למשהו שלא יכולתי לקרוא לו בשם.

אבל היה מרגש, מבטיח. הייתה שם תחושה שחיפשתי. הבטחה ושייכות.

והאחד בספטמבר הגיע תאמינו או לא.

היום הראשון ללימודים בעירוני ד'. בתיכון שלי.

כותונת תכלת עם סמל מרובע. זקיפות קומה ותחושת בגרות וגאוות יחידה שהתחלפו אחרי

שבועיים – כמה צפוי – בטרוניות ונסיונות אין סופיים לעקוף את החוקים בכל דרך אפשרית.

ג'ינסים שסבתא שלחה מאמריקה, מבוכה מהאדידס המזוייף כי לא הצלחתי להסביר לסבתא

במכתבים מה אני רוצה בדיוק, קוקו בלוף + סיכות + מה שאפשר כדי  ליחד את עצמי מתוך

קבוצת החולצות בהפסקה הגדולה.

וכולם/ן בדיוק כמוני, מחפשים למצוא ולבלוט כאחד ספציפי בתוך הקבוצה הסוערת בחצר.

ממרחק, המאבק הזה מועיל.

הוא לא אלים, לא "נגד" אף אחד – חוץ מהמערכת והמורים וההורים.

הוא רק "בעד".

בעד עצמך.

ומה יותר טוב כשאתה נוגע בנעוריך וסוער אותם?

שמיניסט מיינד יו :)

.

.

אני בעד אני בעד תלבושת אחידה.

אני נגד הכפיה החדשה המתכופפת בפני השמרנות / כניעה לקוד צניעות דתי כמובן,

אבל חולצה בשניים שלושה צבעים וסמל בית הספר זה סבבה.

את האינדבידואליות, מרידה בחוקים, אופנתיות, קוליות  ודרך להשאר אתה עצמך בתוך המסגרת ניתן

ואפשר ואפילו כיף יותר ומאתגר יותר לעשות בתוך מסגרת החוקים והחולצה.

אני זוכרת שהמאמצים שלנו התמקדו בחגורות, באיזה ג'ינס, טבעות כסף או סרט שער.

אבל המרכז והמיקוד של הבגד לבית הספר היה החולצת הקבועה מראש.

היה בזה משהו משרה סדר. חסר אגו. מארגן את הבוקר ואת עצמך.

אם רצית להלחם,

נלחמת ומצאת את היחודיות שלך בתוך המסגרת, ואם היית מהילדים שרצו שקט בחזית הזו, יכולת

בקלות לעלות על ג'ינס, נעלי התעמלות וחולצת בית ספר ולא יצאת חנון או לא קולי.

דווקא בתקופה הנוכחית, הדוחפת יותר מדי, הרבה יותר מדי והרבה יותר מדי מוקדם למודעות, שלא

נגיד טווסות אופנתית מגיל כל כך צעיר, התלבושת הסמי אחידה עשויה להקל גם עליהם, לא רק עלינו,

אם ישכילו לא להגדיר אותה בקווים נוקשים כמו אז.

חולצות עם סמל בית הספר בכמה צבעים לבחירה יכולות להרגיע בהרבה חזיתות –

גם בטענה הישנה והשחוקה של מצב כלכלי שונה באותה כיתה ומבוכת החלש.

גם בטענה הישנה והשחוקה שמסגרות וחוקים ברמה הגיונית עושים טוב לילדים.

חוקים מרגיעים, עושים סדר

ומצד שני מאפשרים לגדול ולחפש ולמצוא את דרכך האישית בתוכה.

אימון קטן לחיים האמיתיים.

אז אני בעד. גם כי זה יהיה טוב לנוער, וגם כמובן כדי לשפר לעצמי את הבקרים :)

גם ככה אני מרגישה בקשר למערכת החינוך.

.

הבלקברי, ספר הזכרונות החדש

.

.

כשאני  משוטטת בזכרון המצולם בלקברי אני מופתעת, בכל פעם ממה שהזמינות מביאה אל הפריים.

יש משהו בעובדה שהוא כל הזמן ביד, תיק, על המושב לידי שהפך את הקליק, ויש לו קליק, לחלק מסדר יומי.

.

מאי 2010 – מחכה לסיום מפגש כיתתי

.

אפריל 2010 בדרך לMRI איכילוב

.

יעלי ומוטי מתחתנים בעין הוד

.

אחרי הסעה לקורס גלישה בחוף הרצליה

.

מה שלבשתי בבוקר

.

הבית החדש שלה. סופי.

.

הבית הישן של זאתי

.

הארגז ליד הראש

.

הקרנת אקדמיה. מוזיאון                                                                                                                                                                 

בצילומים עם יעל אנגלהארט ל"גלריה" מצלמת את עצמי.

.

החיים מתועדים מבלי להתכוון באופן כמעט רציף.

מעניין מה יהיה עם זה, עם התיעוד האנושי הכמעט אובססיבי הזה,

וכל זה לפני שנגעו במה שזוכרים האסאמסים…

.

400 . נחשו באיזו שפה

.

.

ג י ר ו ש.

Expulsion

Vertreibung

Wydalenie

Pengusiran

Pagpapaalis

Expulzare

طرد

驅逐

Kovulma

Trục xuất

עקספּולסיאָן

Expulsión

Высылка

Utvisning

การขับไล่

Uitsetting

הסטוריה יכולה להבהיל, להפחיד או ללמד.

.

.

.

.

.

.

.
.

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ

כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

.

.

בנלם :)

.

.

שנות השבעים המוקדמות.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית ברחוב שמעון התרסי, צפון תל אביב.

את הדלת פותח גבר גבוה, רזה, עדין וקצת נבוך, קצת מסורבל קצת ביישן.

בן לם, צלם אופנה צעיר ומצליח, ואסתי אסיסטנטית / אשתו / בהריון.

אנחנו לוחצים ידיים, מפטפטים מעט ואחרי כמה דקות הוא מוביל אותי לחדר עם קירות כהים ונייר גדול

מגולגל על הקיר המרוחק. אני נעמדת בלי שיש לי מושג מה לעשות, הוא מרים מצלמה מרובעת,

מביט עלי דרכה, ואני יודעת. אני יודעת בדיוק מה לעשות.

פעם אני אנסה להסביר. או להבין.

אני יכולה להגיד בודאות ששם, ברגע ההוא התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי – בין

הצלם למי או מה שראתה העין שלו, שראתה המצלמה שלו באותם רגעים,

ועוד סיפור התחיל שם, גדול אפילו יותר, ביני  לבינה.

המצלמה שלו, והמצלמה בכלל.

קליק ועוד אחד ועוד, צליל מלווה אותי לאורך חיי,

אם זה לא היה כל כל בנאלי, הייתי כותבת פסקול חיי ללא הסוס.

צליל שמפעיל אותי מיד. הגב מזדקף, דריכות, אהבה.

הוא מגלגל את סרט צילום לאחור, נכנס לחדר החושך שאני מכירה כמוהו מאבא שלי, מפתח אותו ואחרי

איזה זמן יוצא עם דף קונטקטים. הוא לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על תמונות, מזיז אותה כמו על לוח

סיאנס, מחפש משהו. מבט, אנרגיה, קסם שיהיה.

באותו יום הוא הרים, לאט, את ראשו וחייך חיוך גדול.

הנה, הצילום הראשון שלי. הראשון שהוא צלם אותי.

ככה,  בפשטות כזו – אם לא נקח בחשבון את

הדרמטיות שבה אמא שלי קבלה את החדשות.

זה התחיל ב:על גופתי תהיי דוגמנית ולא נגמר

עד היום: זה בגלל אבא, שנכנע לך, כמו תמיד…

אם רק היית שומעת  בקולי….

אבל ביום ההוא התחילו החיים האלה שלי. אלה שאני

מכירה. שם הייתה נקודת האל חזור.

האיש הזה שהבאתי אל הורי שיראו מי מצלם אותי,

שהילדה לא מסתובבת עם לך תדע עם מי.

זה שהצליח אלוהים-יודע-איך לשמוע את שטף החיים

והמילים שלי בגיל שש עשרה שבע עשרה ושמונה עשרה –

מגיעה לסטודיו כדרך קבע אחרי  בית ספר, במקום בית ספר, ששמע על האהבות שלי, אכזבות, עניינים יותר

מהחברה הכי טובה שלי. שהטעם שלי, האסטטיקה, הפריימים שאני רואה ומזהה לפעמים במצלמה שלי,

מושפעים ממנו יותר מכל אדם אחר בחיי, כולל אמאבא.

האיש הזה,

הבן לם הזה.

צלם מופלא, איש עדין ומקסים וצנוע ומתוק מציג עוד תערוכה.

בעוד יומיים היא נפתחת. בתחנה.

תבואו. אין עליו.

.

תגיד

.

.

–  תגיד

–  מה?

– מה חשבת לעצמך?!

– על מה?

– מה על מה?! ת ס ת כ ל

– על מה?

– מה זה? מה זאת התמונה הזאת?

– זה אני

– אני יודעת. אתה לא חושב שזו התמונה ה כ י הזויה שראית אי פעם?

– מה הזוי  בה?

– תסתכל!!

– אני מכיר אותה. זה אני  והאופניים  שלי…

והוא מספר –

בן חמש עשרה, גר בתל אביב עם אמא רחל – כן, אני נושאת את שמה – ואחותו הגדולה במעט.

כל אחיהם הגדולים כבר נשואים, מפוזרים אצל פרנקו בספרד, או במחנות בקפריסין, והוא, יתום מאב

חי בתל אביב את חייו הלא קלים. לומד, עובד ומביא לאמא הבייתה פרוטי משכורת.

חוסך פרוטה לפרוטה לפרוטה וקונה אופניים משומשים.

כמו שהוא יודע עד היום – עם ידי זהב ממשיות, בקפדנות ויסודיות שלפעמים מוציאות חלק מבני משפחתו

מהדעת ורוב הזמן נוטעות בהם בטחון – שיפץ, וניקה, ושיפר והבריק את אופניו הראשונים.

ואז, ביום אביבי, כשהיו משופצות ומוכנות, לבש את בגדיו החגיגים – עליהם לא נרחיב את הדיבור

כרגע  מפאת פרצי צחוק לא נגמרים – ויצא לסיבוב בעיר.

תראו אותו. תראו.

.

את בן החמש עשרה הזה.

עומד בחזית קולנוע מוגרבי על אופניו החדשים, רגליו ההורסות – עד היום – והברט.

תראו את זקיפות הקומה, הגאוה, הנעורים המנצחים את הקושי.

הלב יוצא אליו, אל הנער הזה שגדל לתפארת. אבא שלי.

.

.

.

נ.ב. האהבה לא עברה לו….

.

.

.

.

.

.

אבטיח, דובדבן וכל היתר

.

.

בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת

בוקר, התלבטויות מה-ללבוש-לכאילו-צילומים הורדתי את שלושתן בעבודה-של-אבא וחזרתי הבייתה.

קפה שני ביד עזר לי להעיז להכנס לחדר שלה.

שלושה מזרונים על הרצפה, מגבות לחות, הרבה יותר בגדים על הרצפה, שידה, מיטה מכפי שזכרתי

מהלילה – כשעמדתי  במלבן החצי מואר ששרטטה דלת החדר החשוך מבעבע מנעורים ועייפות המנסים

בכל הכוח לא להכנע לה, לעייפות – ה-לו כבר מאוחר, באמת, אמרתי, כמעט-לא-מאמינה שאני האמא

המרעידה רגעים מופלאים שכאלה, ולא זו המכוסה בסדין כותנה קריר, מצוייר שפריות, מוגנת, לוחשת,

אולי, סודות הכרחיים בחושך.

ועכשיו,  בבוקר, האמא שאני פסעה באומץ לב ונחישות לחדר, מתוך החלטה פנימית מדוייקת שחופש,

ובאלאגן, ומותר לה ככה לנשום חופשי, כמעט ללא מטלות וסדר. אמרנו חופש.

מערמת בגדים בערימה על מיטתה וממיינת. נקי, לביש. לכביסה. נקי. נקי. נקי. לביש.

מקפלת ערימת גופיות. נקיות, בטח נקיות, הוצאו מהמגירה למטרת האם  ללבוש את זאת? לא. פוףףף,

נזרקה על המיטה. אני מקלפת ערימה נאה, ניגשת לשידה, פותחת מגירה די-מבולגנת-סמכו-עלי,

מושיטה יד לפנות מקום לדחויות של היום ורואה בזווית העין את זה

.

כמו בסרטים שלחתי יד והרחתי. בחיי.

הריח של הבית שלנו, הריח שלי, ושלה – הטבוע בי עדיין, למרות שלפעמים היא עומדת לידי ומריחה

פתאום כמו אדם זר או מבוגר ואני נבהלת לרגע – ארוג בסיבי המאה אחוז כותנה הצבעוניים האלה.

אי אפשר לטעות.

– מה זה?

– אבטיא

– נ כ ו ן

.

.

.

.

.

.

.

– ומה זה?

– דודבן

– נ כ ו ן מאד ילדה חכמה של אמא

.

.

.

.

.

.

.

.

אני זוכרת איפה קניתי אותו, את בגד הגוף הצבעוני, המצוייר, האביבי,הראשון שלה.

לא ידעתי  שאני זוכרת, אבל אני זוכרת. הוא ארוג ועטוף בכל כך הרבה זכרונות.

די אין איי ענוג ומזוקק ומורכב מרגעי פלא, פליאה על כמה אפשר מי היה מאמין

ואין סוף שמחה. אם אפתח עכשיו את אלבום התמונות ההוא, החופן קיץ ראשון,

משפחה ראשונה וחיים, הוא יככב באין ספור צילומים. הוא היה פשוט, כייפי,

שמיש. עליז. כביס. משעשע ומתאים לילדה ההיא, לאופיה ולחייה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז

המשכתי

לקפל

ולקפל

ולקפל,

גופיה

ועוד

אחת

ועוד

אחת

ועוד,

ואז

קפלתי

עוד

משהו,

וזה

מה

שקרה

.

עשור ועוד שנתים בין הראשון שנקנה אז, והאחרון –  לבינתים, בטח שלבינתיים – שנקנה לפני כחודש.

מי צריך מילים :)

.

אני לא מוותרת עליה, ועליו, כותבת נעה. ישראל אחרת.

.

.

זה המכתב קבלתי היום.

כתבה אותו נעה, בת של חבר של בן דוד.

צלצלתי ודברתי איתה. צעירה, אינטליגנטית, מעורבת בכל עומק נפשה בסיפורי חיים של בני אדם.

לא מספרים,לא עובדים זרים, לא כותרות. בני אדם. ילד בן שש שנולד כאן ואמור להתחיל ללכת לבית

הספר בעוד חודש.

סיפור של משפחה אחת, אם חד הורית וילד בן שש ואלף שקל עושים את ההבדל. לבכות או לצרוח.

.

המכתב של נועה

לכל מכריי שלום
אתם יודעים שאינני נוהגת לעשות זאת, אבל יש פעם ראשונה לכל דבר, וזו הפעם שבחרתי בה.
כפי שאתם ודאי יודעים, אני מעורבת במאבק למען מהגרי העבודה כבר שנים רבות, ובמיוחד בשנה האחרונה-
במאבק למען אזרוח הילדים.
ישנה הצלחה, חלקית לפחות, ומשפחות רבות יקבלו מעמד בקרוב.
אני מניחה כי חלקכם יודעים יותר וחלקכם פחות,
אולם הדבר המשמעותי בעיני הוא לאו דווקא אי-הגירוש של חבריי, אלא העובדה שאנשים שאני מכירה
שנים רבות, אנשים יקרים לי מאוד אשר חלקם חולים וזקוקים לטיפולים יקרים-
יקבלו תושבות אשר תאפשר להם גם גישה לביטוח בריאות כללי.
לצערי הרב, חלק מן האנשים אשר עומדים בקריטריונים, נתקעים בשלב הבירוקרטי. למה הכוונה?
זוהי בעצם מהות הפניה.
אשה טובה ומדהימה, אשר אני מכירה שנים רבות, זכאית ע"פ הקריטריונים להכלל בהסדר.
הבן המתוק שלה בן ה 6 עולה לכיתה א', הוא נולד בישראל ומדבר עברית (לא סותם את הפה למעשה).
אולם אותה אשה מגיעה ממדינה באפריקה בה חייבים להגיע למדינה עצמה בכדי להוציא דרכון.
כאן טמון המלכוד-
ברגע שאותה אשה תעזוב את הארץ היא תאבד את זכאותה למעמד.
אולם ללא הדרכון שלה ושל בנה,לא תוכל להגיש בקשה למעמד
אחותה של אותה אשה הגיעה לנציגות במדינת המוצא ונאמר לה כי אם תשלם 300$ תקבל את הדרכון
תוך שבוע – עצוב, אך כך זה עובד במדינות רבות באפריקה.
לשמחתי ידידתי הסכימה להחשף,
ולכן אני מצרפת כאן כתבה שנעשתה עליה לפני מספר שבועות, בכדי שתכירו את הפנים שמאחורי המייל:
אין לכם מושג כמה פעמים כבר עמדתי לנסח מיילים בסגנון זה במהלך עבודתי במרפאה של רופאים לזכויות אדם:
אשה חולת סרטן שצריכה "רק" 10,000 ש"ח בכדי להציל את חייה,
ילד בן 4 שצריך רק 2,000 שקלים לניתוח.
ותמיד אמרתי לעצמי שמאוד חשוב למתוח גבולות ברורים, וכדי להצליח לעשות את העבודה כמו שצריך,
חייבים קצת להתנתק ואי אפשר להציל את כל העולם.
אבל אחרי 8 שנים של עבודה עם הקהילה הזו,
אני יודעת כמה צר ונדיר חלון ההזדמנויות שנפתח בפני קבוצה קטנה של אנשים, לקבל מעמד,
לנסות לצאת ממעגל העוני, ולחיות חיים של כבוד בישראל.
מרילין, אם תקבל את הטיפול הרפואי המתאים, ולא רק את הנדבה שהיא מקבלת כיום מרופאים
מתנדבים, אם תקבל סיוע הוגן בהיותה אם חד הורית, ובנה יוכל לקבל סיוע בלימודים שהיא לא
תוכל לתת לו – לא תצטרך שנגייס שוב כסף עבורה.
אני לא מוותרת עליה ועליו, לא כשהגענו קרוב כ"כ.
לכן אני פונה אליכם, בבקשה לקבלת תרומה לפספורט עבור אשה זו.
פספורט שהוא כרטיס הכניסה שלה לחברה הישראלית,
בה היא ובנה יקבלו סוף סוף את היחס המגיע להם כאזרחים שווים.
כרגע אין לי קבלות להציג תמורת התרומה,
אולם אני מבטיחה כי אם זה מה שיעמוד ביניכם לבין הסיוע- אסדר גם זאת דרך אחת העמותות שאני  בקשר איתן.
אני מבקשת שתעבירו את המייל בין מכריכם.
300$ הם סכום פעוט עבור רבים מאתנו, ומשמעותם חיים שלמים עבורה.
בתודה מראש
ובתקווה רבה
נועה
noaka84@gmail.com
.
ומי שרוצה מספרטלפון שיפנה אלי במייל. ח ל י
.

לכבוד הגב' שרה נתניהו כך מתחילה העצומה

.

.

זה נוסח דברי העצומה שהתפרסה היום. בסוף יש קישור:

כבוד הגברת שרה נתניהו.

הגברת נתניהו – באין מוצא אחר ולפני שהרע והנורא יעשה – אנו, אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין

ומכל צידי הקשת הפוליטית, פונים אלייך כמוצא אחרון.

בהיותך פסיכולוגית חינוכית ופסיכולוגית ילדים מומחית, בוודאי תביני את גודל הטראומה והזעזוע שכבר

עברו ,עוברים ויעברו כל אותם ילדי  זרים העומדים בפני גירוש  על לא עוול בכפם, וכמובן משפחותיהם.

להזכירך, הגברת נתניהו:

מדובר ב-400 ילדים בלבד שנולדו כאן ואשר אינם עומדים בתנאים אשר נקבעו ע\"י הוועדה שהוקמה לצורך

גיבוש הקריטריונים לגירוש.

לב כל יהודי, בוודאי אבות ואמהות, נרעד ומתקומם נוכח המילה הנוראה \"גירוש\"הרודפת אותנו במודע ושלא

במודע ומרחפת על ראשינו כלהב החרב המתהפכת. שהרי, המדינה היא שאפשרה לדברים להגיע לאן

שהגיעו ועתה היא מנסה לתקן תוך מעשה עוולה לא יהודי, לא הומני עד כדי לא אנושי.

נודה לך כאיש אחד לו תעשי כל שלאל ידך בכדי למנוע ולבטל את רוע הגזרה.

אח\"כ שישבו מי שנדרשים לכך על המדוכה ויעלו פתרונות אפשריים.

במחילה, הגברת נתניהו – הצילי את הילדים הללו מגורל רע ונמהר. הזמן קצר עד למאוד.

תודה מראש

בשם כולנו

זוהי לשון העצומה ו כ א ן חותמים עליה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אולי העצומה הו, הפונה ישירות אל שרה נתניהו תצליח להזיז ולשנות.

כבר היו דברים, לא?

.

ארבע נשים ושמלות

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו,

ואני  לא מצליחה, גם לא רוצה כמובן, להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים.

יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב שמאפשר לי  לנסות להביט בו

במבט נקי, לנסות לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל.

הנה אנחנו, ארבעתנו במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את הזמן. הם נקנו ביום האחרון של

הלימודים בבית הספר היסודי ברמת החיל, ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח

מחוד דפנה ב"מחנות העולים" סניף השכונה.

שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו.

התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה אצל אזרחי המדינה. אח

שלי היה חייל, אבא במילואים חודשים ארוכים, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול, ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם הצפרדעים באו, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא

נולדה בתחילת האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה

קלה בשערה וליפסטיק – בטח ליפסטיק אלא מה, שפתון? ליפטיק אדום בשפתיה.

אני תוהה האם השרוולים השקופים המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות,

בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך

הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת כשנתיים לפני הצילום

יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: יפה, תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה.

רולים. ניפוח קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא

אוהבת בגדים. מאהבתה לבגדים למדה לתפור. באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק –

ברחוב אשתורי הפרחי, אני מנסה להזכר – בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר.

עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם בשישי הבא, ואת העדי על צווארה

אני מכירה גם מחיטוטים בארון שלה. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה.

הנעלים שלה תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה

לעשות כדי שיהיה שלי היום, והיא לא מאופרת. ליפסטיק, רק ליפסטיק, ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את

הכינוי שקיבלה בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה

עשור שהעובדה שאחותה הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות

בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-

אבל-נתת-לי-לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ. לקח לה הרבה שנים ללמוד

להשתלט על החלק הכי מרדני  בה. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה ממנו,

אולי נצליח להשתלט עליו. היא לובשת שמלה שאין בה מהצבע השולט של היום,

הטורקיז שכבש כל חלקה טובה אצל אמא שלי משום מה, וגם את השמלה שלה

אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת, ננעלה בנעלים וגרביים

-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות, ועדיין לא עונדת את השרשרת

שסבתא נתנה לכולנו, כל אחת בתורה לבת מצווה, מסורת שאמא שלי המשיכה.

ואני: אין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי.

אני  מזהה את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת

גילה של השרך הגדל בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את

סימני האני ונשארת מרוחקת ובו בזמן מרותקת אל תווי הפנים שלה.

והשמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה, קצר. קצר מדי. ככה הולכים.

מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא, והסנדלים, הסנדלים שכל כך שמחתי איתם וגרמו לי

כל כך הרבה עוגמת נפש כי סילקו אותי מהתנועה בגללם, סלונית על עקבים שכמותי,

והשער שלא נראה כאן בהיר כמו שהיה במציאות אין לי מושג למה, ואמא שלא מבינה

למה אני מסתירה את הפנים ומכסה את העינים עם השער הזה, מה-זה-השער-הזה-על-

הצד-ככה-אי-אפשר-לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה, והתיק הלבן של אמא

שהרשתה לי להשתמש בו שיתאים לסנדלים כי לילדות בנות ארבע עשרה אין תיקיערב.

והברך, והיד, מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל.

ואולי בעצם גם המבט, לכי דעי.

.

אני מביטה בצילום וחושבת שכל מי שיביט בו יראה שאנחנו משפחה.

אין בכלל ספק שיש ביננו דמיון, דמיון ברבדים שונים,

שאפשר לראות, ובטח להרגיש גם בימים אחרים, גם לאורך השנים,

ואהבה. כמה אהבה.

.

זהירות, חייזרים

.

.

.

.

החדר הזה

.

.

של מי החדר הזה? החלל שמתהווים בו דברים רבים כל כך, חשובים, פרטיים.

של מי החדר המושכר לי על בעליו לשעה בשבוע,

שלה? שלי? שלנו?

של כל האנשים היושבים ופורטים בו את חייהם לסיבי מילים ומשמעויות שרק הם, ואולי, אם מזלם שפר

עליהם, גם היא מבינה? את מכאובי ומתווי העבר החוצבים עדיין סימנים בעכשיוו, את הנסיון, התיקונים,

העוולות, כאבי הנפש, הזכרון, המחילות הדוחקות כדי לחיות, הסליחות שחייבים לשמוע – ועדיין לא –

כדי לנשום את החיים שיש, על כל משקלם. את ההבנות, יסורי המצפון, חרטות, פניות מוטעות, בחירות

שהיו והפכו לחייך. את משפחתך, אהבותיך, שנאותיך, את עצמך.

שנים חיפשת, ועכשיו את מחפשת שוב. כמו נישואים אחרים. אהבה אחרת, חדשה.

של מי החדר הזה שיש בו מהטוב ומהרע שבך ובחייך.

שלוקח עליו את הקל וגם את הבלתי נסבל.

עוטף ומרגיע לרגעים מדודים, מאפשר לך להיות ולשוב לחייך שבחוץ.

רצפת בטון חרוטה  ומצולקת. מסומנת  בכל מה שקורה כאן. זוכרת הכל בסימניה.

של מי החדר הזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל פעם בשבוע, לשעה, הוא שלי, ושלה, וטוב שכך.

.

פּוּשְטִים

.

.

זה התחיל כשהורדתי אותן לגלשנים, לגלים ולצריבת המדוזות,

הייתה לי שעה עד שיהיה לי מה לצלם והחלטתי לקחת קפה קר ולחפש לבבות לאוסף אבני הלב שלי.

אז התחלתי ללכת על חוף הרצליה הנקי באופן מפתיע ומזכיר ים של פעם הרבה יותר מחופי תל אביב –

.

וראיתי ערימה

.

אז התקרבתי

.

וראיתי שכמעט כולם פושטים. מי בכלל טורח להרים או לאסוף צדפים פשוטים כאלה?

.

ונזכרתי בטיולים האין סופיים שלנו איתה כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש, כשחול הים, ושעת

השקיעות, והחול בתוך הטוסיק, התערבבו עם קרטיבים ראשונים, פטפוטיםחדשים ומרגשים וחיפוש קפדני –

הנה צדף מתוקה, תראי – מצאנו אוצר. ליקוט זכרונות ואיסוף צדפים פושטים בדלי פלסטיק קטן או בקופסא

שכבר אין בה ענבים. וחול ודביקות במכונית ושטיפתם של ילדה דביקה וצדפים באמבטיה, ובואי נניח אותם על

המדף טוב? ובכל פעם שנסתכל עליהם נזכר כמה היה נעים לחפש אותם…ואני שוב בעכשיו, ממשיכה הלאה,

למצוא את "השווים" .

מתי –  חשבתי  –  מתי התחלנו להצביע על ה"מיוחדים", ה"שווים", "האחרים" כראויים יותר לאיסוף. כמו אלה,

נניח –

או זה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

או אלה שנחשבים מיוחדים ממש

.

ואבנים שחלקות באופן שקשה להסביר, חלקן מנוקבות בהזמנה לשרוך. וחלקן פשוט חייבות להיות שלי….

.

וגם שברי  זכוכית  שהמים, והמלח והזמן, כמו שרק הזמן יודע, רככו קצוות חדים לתחושה מנחמת.

.

והכי אני אוהבת את האבנים שהים חרט בן לבבות

.

ואת זאתי משמאל

.

א נ י א ו ה ב ת ק י ץ. אפילו שחם.

.

בזכות העבודה. בקשה ראויה.

.

.
שמי צביונת, נכה אורטופדית כ-5 שנים ונעזרת בקביים.

לפני כחודש חלה החמרה תפקודית: אינני יכולה להתלבש, להתקלח וכיו"ב בכוחות עצמי.

עובדת הרווחה אטומה כלפיי: הציעה שאבחר בין עזרה ביתית לשעתיים בשבוע, או שהעוזרת תעזור

לי להתקלח ולהתלבש (כנראה גם אחת לשבוע).

בתחילת 2010 הקים עבורי אדם יקר אתר באינטרנט בהתנדבות, והוא מתחזק אותו ועוזר לי בקידומו.

לאחרונה ההזמנות ירדו ואין לי ממה לחיות.

למרבה הצער, אני מקבלת מזון מעמותה…

אינני מבקשת כסף !

אני מחפשת מתנדבים שיוכלו להפיץ את הקישור לאתר שלי, שעוסק בצלחות מעוטרות שאני יוצרת.

בזכות העבודה יש לי סיבה מוצדקת להתעורר בבוקר ולחיות בכבוד.

http://www.read4free.co.il/store/tsvia.html

.

.

בזכות העבודה יש לה סיבה מוצדקת להתעורר בבוקר ולחיות בכבוד.

.

.

הצעה לקראת החגים שבאופק: חברה מזמינה ממנה עשרים, חמישים, מאה, לקראת ראש השנה.

.

הַיְלדוׁת שֶלנוּ

.

.

.

זה שהן מחבבות אחת את השניה, זה שבכל פעם שאני רואה אותן ביחד אני מחייכת.

שזה ככה. בדיוק ככה. הילדות שלנו מי-היה-מאמין….

דוגמנית צילום, יומן עבודה #2 פולגת, חוברת סריגה

.

ציטוט: לאישה בעלת הכרה אופנתית וטעם מקורי / אופנת "פולגת" / סריגת יד / 1973

.

צלמנו בקיץ שלפני  הגיוס – הייתי עדיין בבית ספר

לקראת סתוו / חורף 73.

קטלוג "פולגת" אחד מיני רבים מאד מאד:

בנאליות וקיטורי דוגמניות המבוססים על מציאות: ביולי אוגוסט מצלמים קולקצית

חורף. את חוברות הסריגה צילמו משום מה בחוץ. למה?

אין לי מושג. מה רע  בלצלם צילומי סטודיו?

עדיין אין לי מושג, אבל זה כמעט לא קרה.

מעמיסים. ארבע בבוקר שתיםשלש דוגמניות, דוגמן או שניים, צלם, עוזר צלם ו/או אשתו,

במכונית אחרת מעמיסים בגדים, נעלים, כובעים וכל מה שרק אספו כולם מהבית –

מי שמע חנויות, השאלות, השכרות, סטייליסטים, ויאללה, נסיעות ברחבי המדינה.

כמה שיותר רחוק, כמה שיותר חם. שנה אחר שנה אחר שנה.

הפעם החוברות של פולגת.

צלם: מולה עשת

איפור ושער: נו מי? אני עם קצת עזרה של דליה אשתו

אביזרים: דליה, אני ואנשי פולגת בראשם רבקה שתכננה, עיצבה, סרגה וכל היתר.

הפקה: לא שקראו לזה ככה אבל בכל זאת.

לוקיישן: החוברת של "פולגת" 73 צולמה בראש הניקרה. בראש הנקרה וגם בנמל עכו.

גם בדרך, אם פתאום היה איזה נוף שנראה לו, עוצרים ספונטנית, מצלמים.

חם מאד מאד. בגדי חורף, גרבי ניילון, מגפיים ועל הכל

הדגמים המצולמים. ח ם. אני רוצה לצלם בתןך המים.

אני זוכרת את מולה צעקן עם לב חמאה צועק עלי שאני מטורפת,

מי  מצלם דגמי חורף במים ואני

משכנעת אותו אחרי כמה קליקים יבשים שמה-אכפת-לך-מכסימום-לא-ישתמשו-בצילום-הזה.

נהיה שער :)

אני מדפדפת ורואה צילומים שלי עם איריס. איריס היפה. דווידסקו. איריס שכבר הייתה

חברה של אורי, גלר, היפה והמבוגר שהיה מגיע לבקר אותה בצילומים או שהייתי פוגשת

כשהיה מגיע אליה ואני הייתי שם במקום בבית הספר. איריס שניסתה לשדך לי את

אחיה. איריס שהייתה בת גילי אבל התנהגה והתנהלה בבטחון ונונשלאנטיות שידעתי שלא

יהיו לי לעולם. איריס שתכף תשחק בסרט, ותוציא ספר שירים, ותצייר ותהיה מוכשרת ויפה

ועצובה ותמיד מעט מסתורית, תתרחק מתל אביב ותצליח להבריא ממלכודת לבנה ואכזרית

ולחיות חיים פשוטים ובכל זאת תמות כל כך צעירה, מוות כל כך מיותר. אבל אז בימי הקיץ

הלוהטים הצלחתי להצחיק אותה הרבה, את איריס היפה.

וכמה חודשים אחרי, הולכת ברחוב, בסופר, באוטובוס ורואה נשים, גברים וטף לבושים בדגמים שלבשתי 

בצהרי יום קיץ, נוטפת זעה, מחייכת בשרידי אנרגיה אחרונים.

האיפור נוזל, הצמר מגרד. חם. כמה חם,

אבל החיוך הזה מוצא את מקומו עם כל קליק וקליק. ככה זה. כוחו של הקליק.

אופנה 015

לקוראי הבלוג המתמידים מוגשת מתנה בצורת הוראות הסריגה לדגם שבשער.

 

דוגמנית צילום, יומן עבודה #1 קסטרו

.

.

או במילים אחרות: בת שש עשרה הייתי

או במילים אחרות: העיסוק שלי במה שיכול להיות ארכיון אם הייתה לי סבלנות למיין את הכל  – שזה

בערך מה שאני עושה בימים האחרונים, יעידו חברי לפייסבוק  – לצורך איזה פרוייקט ורעיון שעלה,

הדפדוף באלפי צילומים, אופנות, הלכי רוח, מגמות, נשים שהכרתי, חלק בנו חיים, חלק נעלמו מחיי

אין לי מושג לאן, סיפורים טרגיים – איריס דווידסקו. סיפורים טובים. חברויות, אכזבות, סיפורים,

בגדים מאז נראים בדיוק, אבל בדיוק כמו שחלונות הראוה נראים היום, כל זה מביא אותי לחשוב על

פתיחת בית צדדי / בלוג צדדי שעניינו האופנה, הפרסום, הצילום כל הנושקים לנושא בארץ ישראל

בשנות השבעים והשמונים מנקודת מבטה הצר של דוגמנית צילום עסוקה במיוחד. מאד עסוקה.

מאד במיוחד. נסיון חתשתייםשלש.

.

צלם: אין לי מושג

שנה: כנראה, לפי התסרוקת ההורסת שלי 1971

איפור: מה זאת אומרת? אנחנו את עצמנו כשאני מודה לאלוהים שקיטי יותר מבוגרת ומנוסה ויכולה

ללמד אותי. שער: לעבור אצל בתיה ועליזה לפני שמגיעים לסטודיו.

הגברת לצידי: קיטי ממן האנגליה שהגיעה בעקבות אהבת לישראל, עבדה כדוגמנית צילום ומסלול,

ילדה את מיקי ממן ההורסת ובן צעיר ומקסים ועכשיו מציירת.

האופנה: חנות קטנה באלנבי של משפחת קאסטרו – "קאסטרו מודל" – אין לי מושג מתי נפלה ה – א'

וקסטרו הפכה לקסטרו עם שלטי חוצות ונערות הכמהות להיות "נערת קסטרו"

 

נ.ב. שווה בלוג נפרד? שווה טור קבוע באיזה עתון?

אמת או חובה, המקור

.

.

אני אוהבת מחסנים. יש לי אחד כזה משלי. עמוס ומאובק ומוזנח שכבר ממש מרתיע להגיע אליו.

בשבת היה מבצע מחסן. זרקתי ספרי חשבונות של מי שהבית הזה היה גם שלו. זרקתי עגלת

תינוק.

תינוקת,

שכמעט נעצרה נשמתי כשראיתי אותה מונחת שם עדיין. זרקתי פוסטרים שמי מבין איך היו

שלנו פעם, ותנור ישן, ומאוורר, וכריות מעופשות, ומתנות חתונה שנזרקו לשם ולא לפח

מטעמי חוסר נעימות ונשכחו שם, ושקיות עם כבלים חשמלים ובננות

או-איך-שלא-קוראים-לדברים-

האלה ואיפה הקורקינט החשמלי?

וכל מיני חפצים ודברים חסרי משמעות שלכי תביני למה טרחת.

ואז מצאתי ארגז קרטון סגור

מלא ניירות וקלסרים.

כבר היה חם ולוהט, והייתי עייפה וקצרת רוח ומה לא.

פתחתי, דפדפתי, חייכתי והעפתי לפח.

המחסן טואטא, נשטף ומחכה לזכרונות שיתגבבו בו עד לסערת הנקיון הבאה.

אבל הבוקר, ראיתי שמשאית הזבל לא רוקנה את הפח,

רק את ערימת הג'אנק העצומה שהייתה

לידו. זה היה מוזר. זה לא קרה מעולם.

הכלבה רחרחה ומצאה משהו ליד השער, ואני עמדתי לידה

מעט חסרת סבלנות, מחכה שתגמור לרחרח

ורק מתוך סקרנות סתמית, נשבעת, הרמתי את מכסה הפח

לראות מה כבר זרקתי אתמול, ומסתבר ש…

.

.

.

.

טוב, התחרטתי כמו שאפשר להבין. תסריטים מודפסים במכונת כתיבה ומשוכפלים של הלהקה, דיזינגוף 99, הפחדנים והשגריר. קולשיטים, דפי עבודה, הסברים, אישורי כניסה למחנות צהל, תחקירים ופתקאות. הכל ארוז אבל כנראה עוד לא הגיע הזמן להזרק…….

.

טמטום וחוסר טעם #2

.

זה לא שאני רוצה לפתוח קטגורית טמטום וחוסר טעם,

זו המציאות, או בעצם האנשים החיים בה שמנפנפים מולי סמרטוטים אדומים.

תראו בכמה חוסר טעם, וולגריות, או בקיצור טמטום מכוסים האנשים שיצרו את המודעה הזו:

נ.ב. אפשר למצוא הרבה מילים מסביב, הרבה יותר נעימות ופי.סי. אבל בעקרון, המדובר בטמטום.

רוצים הוכחה לטמטום? קחו

.

.

שלום לך גברת ריטה/ לבית משפחת לין
מדוע אינך מקשיבה / אינך מקשיבה לילדים?
נכנסת מתוך חלום/ אל תוך חלום חדש צלול
החלפת הרוך החום/ בחלום חדש חלול

אני רוצה לעלות להר/ לטפס על העצים
להרגיש את המים/ הזורמים בנחל/ הבוץ הנדבק בסנדלים

אוי גברת ריטה / לבית משפחת לין
אטמת אוזנך/ אינך מקשיבה לילדים
מתוך חלום אל תוך חלום/ חדש חדש צלול
הכנסת את החלום לתוך קופסא/ והאמון חלול

אוי גברת ריטה/ ריטה לין/ אמא חדשה/
רוצה לרוץ מהר ולהספיק/ לעוף כמו חץ למטרה
בסולם בו את עולה למעלה/ כל השלבים מחוזקים
הרופפים נשליך הצידה/ אל ארץ הצללים

.

"גברת ריטה לין" את המילים הנאורות האלה כתבה יעל אופנבך, בת זוגו של שלמה בר שהלחין

ושר. לאבות אני מבינה, על פי דרך החיים הנאורה של משפחת בר, אין מילה בחינוך, גידול או

החלטות בעניין הילדים.אין גבול לטמטום, בורות, ופאנטיות.

.

שלמה בר יכול לקפוץ לי, יחד עם עמיר בניון דרך אגב.

.

הפרעת קשב. עדות אישית. תקשיבו כבר!!

.

piano man לאם ולבת

.

.

היום הראשון לחופש.

היא מול הטלוויזיה כ מ ו ב ן. אני נותנת לה צלחת-ארוחת-בוקר-אפילו-שכאן-לא-אוכלים-אפ'ם- חוץ-מימי

-מחלות-מול-הטלוויזיה כי חופש ואין טוב מלשבור חוקים בחופש. אני ממהרת ועושה את עניני הבוקר

במהירות כדי להגיע בזמן לזו שמקבלת-כסף-ובכל-זאת-אני-מאמינה-שאיכפת-לה-באמת ומוצאת את עצמי

מנענעת ושרה די בקול רם למען האמת:

Now John at the bar is a friend of mine
He gets me my drinks for free
And he's quick with a joke or to light up your smoke
But there's someplace that he'd rather be
He says, "Bill, I believe this is killing me."
As the smile ran away from his face
"Well I'm sure that I could be a movie star
If I could get out of this place"

.

.

.

Oh, la la la, de de da
La la, de de da da da

ואני מחייכת ומנסה להבין למה השיר האהוב הזה, המזכיר לי חודשים סוערים במדינה רחוקה, עץ

אשוח מקושט וביקיני בעולם של שעון הפוך וכריסמס בקיץ ופיטר אחד גבוה ומקסים- רומנטיקה,

בטח רומנטיקה, מתנגן בתוכי עכשיו בין שאריות רוח הסערה השרבית של אתמול וסידורי בית רגילים,

ואני צועדת בלי משים בעקבות הצלילים…… לכל אורך נעוריה היא שרועה שם, על הספה הבהירה,

מכרסמת פלפל אדום כן-יש-כאם-דיקטטורת-אוכל-מסויימת, מקושקשת וחתיכת לחם ומחייכת בעונג

מול שחקניglee

– אני לא מאמינה

– מה הפעם?

– השיר הזה

– מה איתו?

– זה פיאנו מן

– נו?

– זה בילי ג'ואל

– מי זה בילי ג'ואל?

– איה?!

– זה גליי אמא…..

אני מצהירה כאן:  Glee , תוכנית גאונית.

הדרך האולטימטיבית לעשות להם הכרה עם מוסיקות כל הזמנים בדרך כל כך מתוחכמת ומבינה עניין,

שרק כבוד. רק. תוכנית נוער עם תכנים "שלהם" וקאברים של כל השירים "שלנו" "של ההורים שלנו".

מוסיקה מימים ושנים שהורי רקדו לצליליה, דרך המוסיקה שלי ועד שנות התשעים שנשמעות להם

ר ח ו ק ו ת כלכך, ממש היסטוריה….ודרך סיפור מסגרת, שחקנים, דמויות ובעיקר מוסיקה, המון

המון מוסיקה הם מתיידדים איתה. ואיזה עונג שזה קורה בשמחה ולא רק דרך אמא/אבא המנסים

די בניג'וסים להכיר לך את השירים הענתיקיים-כמעט-כמוה שהיא/הם מ ש ו כ נ ע י ם שתאהבי.

תראו, תראו מה היא אוהבת בזכות גליי –

גאונים, כבר אמרתי

עקדת נפשות צעירות

.

.

מלאתם מצווה פרו ורבו. ילדת. הנקת. חיתלתם. ניגבתם פה. ניגבתם טוסיק. חינכתם. למדתם "מודה

אני", שלחתם לחדר או לגן, הלכתם איתם לבית הכנסת, לימדתם יראת כבוד,  והעיקר, אהבתם את

הילדים שלכם. אני משוכנעת שאהבתם. שאתם אוהבים.

תגידי. תגידו.

איך, איך יכולתם להרשות לילדים שלכם, לילדות, לפעוטות בני שנה ושנתיים ושלוש להגיע היום אל

הגהינום שהיה שם?

לא ידעתם מה יהיה שם?

לא חשבתם שעשרות אלפי אנשים, מצלמות, תקשורת וקיץ. איזה קיץ.

חם כמו שרק יום קיץ לוהט יכול להיות ואת, את הרשת להביא אל תוך התופת הזו את הילדים שלך.

ילדים רבים נפרדו מהוריהם בדמעות.

במתחם עמדו לפחות 20 ילדות בגיל בית-ספר יסודי כשהן בוכות "אני רוצה, אני רוצה את אמא".

האבות ניסו להרגיע, וחיבקו אותן. יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, תיאר את הסיטואציה כהזויה:

"בנות קטנות נפרדות מאביהם שלא עשו דבר. זה מחזה נורא שמתאים למשטרים אפלים בהיסטוריה,

לא למדינה מודרנית".

.

מה חשבתם על אהבה?

אהבת הורה לילדיו? שככה זה אהבה?

שבגיל שלוש ילד יכול להבין את המהלך הזה?

בלי קשר לצודק לא צודק, בלי קשר לדעה שלי או שלכם,

בלי קשר לכלום חוץ מאחריות. ואהבה כמובן.

אהבה אתם קוראים לזה?

מי שמעמיד את הילד שלו, בכוונה תחילה, בידיעה ברורה כמה נזק ואיזו טראומה עלולה נשמתו

של ילד קטן לעבור בארוע כל כך אלים וטראומתי לא ראוי להקרא הורה.

על החינוך שלהם על פי דרככם אתם נלחמים?

ומה עם אהבה תגידו?

חינוך או בטחון באמא ואבא?

חינוך או חוסר צלקות רגשיות הנגרמות בידיעה ברורה?

חינוך או ניצול ושימוש בילדים התמים שלכם לצורכי תקשורת ומניפולציות רגשיות?

אהבה אתם קוראים לזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

להמועצה הלאומית לשלום הילד יש לטעמי סיבה מוצדקת להגיש תלונה נגד ההורים שהעבירו

את ילדיהם הקטנים את השעות האיומות האלה היום אחרי הצהרים. כל בר דעת, שלא נגיד,

מי שטובת ילדיו בראש מעייניו, יכול היה להבין שארוע סוער, המוני, מלהיט וטראומתי שבו

הוריך או אמך עוזבים אותך – לתפיסת ילד קטן – הוא בגדר גרימת נזק ממשי לנפשו.

או שאולי אצל החרדים האשכזיים מעמנואל רק לימוד עם ילדות ספרדיות גורם נזק לנפש ילדיהם?!

.

ריבועים ריבועים

.

.

פעם.

קיץ וכבר אחרי הצהרים, השמש ערמומית כתמיד בשעה הזו ומצליחה להתגנב דרך

חרכי התריס, והמרצפות שוב מסומנות בפסים צהובים. אני מנסה להתעורר, לפתוח

עינים. קייטנה בים, מלח,לחמניה ושוקו בשקית ומלחמת הלו-אגד-זוז-הצידה-הנה-דן

-באאאא מצליחים להפוך אותי לרכת גוף, שחומה והיפיפיה הנרדמת של שנת הצהרים

כמו שסבתא קוראת לי בחופש הגדול המשתרע הזה.

הכל חם ואיטי.

אני מושיטה יד להסיט שער צהוב וצרוב שמש מהלחי ונעצרת. הריבועים שלי חזרו.

בדייקנות, בדיוק כמו השמש, הם מגיעים בכל יום בסוף השינה. אולי בסוף החלומות.

ריבועים ריבועים חצובים בעורי.

אני עוצמת עינים, מעבירה אצבע, בעדינות, לאט לאט ומרגישה שקע ופס גבוה, שקע

ופס גבוה, אני מרגישה את עצמי כמו חומר. ממשיכה עד שאני מגיעה לזוית העין ושם

הם נעלמים.

אני כבר יודעת שאני ניראת כמו ופלה, טבלת שוקולד חלומות ענקית, לא רק להרגיש.

גם אם אני מתרכזת ומנסה לתפוס את הרגע אני לא מצליחה, אני אף פעם לא מצליחה

להרגיש בדיוק את הרגע שהם נמוגים אל תוכי, אל הפנים שלי ומתיישרים לעצמי הרגילה.

אבל, אם מחכים מספיק זמן – כמו בסרט טבע – ומביטים, רואים שהם נעלמו.

אפילו שלא מבינים לאן.

פעם קרוב יותר.

הבת שלי נולדה ממש אל תוך החורף. פלנל, פוך, חימום – זה שהיא לא הפכה לתבשיל,

למרק זאתי נפלא, זה עדיין בגדר נס לדעת מקורבים.

הילדה באמת – ואני סוף סוף מודה, כאן, לראשונה – בושלה בחודשים הראשונים לחייה,

היה אמצע החורף, ולי תמיד קר, אז החדר שלה, והבית, ואם היה אפשר היקום, חוממו

עד כמה שאפשר, ועוד קצת ליתר בטחון.

אבל אחר כך, כמו שאחר כך יודע,

החודשים התמשכו באהבה ותגליות אין סופיות והגיעה השמש והנועם שלה גם.

מאי 1996, אביב וכבר חם בחוץ,

יש רגעים חשובים בחיי אמא-פעם-ראשונה. ורודה, תכלת או לבנה. לבנה.

כבסתי אותה בשלושה ימים כמעט עשר פעמים. שתתבלה ותתרכך ותרגיש מהחיים.

רציתי שתהיה לה שמיכת פיקה משומשת, רכה, עשויה, כבר מההתחלה.

למי יש סבלנות לחכות שהחיים יישנו את החומרים במציאות המהירה של היום.

שמיכת פיקה רכה רכה, בדיוק כמו שצריך.

.

עכשיו. רק השבוע עברנו מהפוך קיץ הדקיק לפיקה.

והיה חיוך כשההבנה נפלה שחם מדי לשמיכת מעבר, וזמן הפיקה הגיע.

מה יש בבד הזה שמרגיש לכל כך הרבה – אפשר להגיד לכולם? – מוכר וביתי ומרגיע?

הוא מוזר. כולו גומות  מגודרות . ריבועים. מי המציא את אותם, ולמה?

ומה יש בה שמחייך בשמיכה הזאת?

זה לא השם שלה, למרות שהוא מוזר ומצחיק בפני עצמו.

פיקה. פ י ק ה.

קיץ. תירס. אבטיח. קרטיבים. שמיכת פיקה. כולנו.

לכולנו התרבעו הלחיים בסימני שינה מתוקה של קיץ. סחבנו אותה בבלותה לשפת הים,

לשקיעות ותירסים. לטיולי בית הספר, פיקניקים שכונתיים, אוהלים בבית על השטיח,

חיבוקים, כרבולים, אהבות וחלומות, בעיקר קייציים, מתארגים לזכרונות.

.

אם רק היה אפשר לכלוא זכרון בכל רבוע.

.

יש אלוהים. ע'ע קריאת שמחה כשקורה משהו משמח במיוחד.

.

.

בפסק דין תקדימי, קבעו בצהריים (יום ב') שופטי בג"ץ כי מאישור התקציב הבא –

יש לבטל את הסעיף הקובע גמלת הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים.

השופטים, ברוב של ששה שופטים, קבעו כי כי הסעיף התקציבי הקבוע בחוק התקציב,

שמכוחו משולמת אותה הבטחת הכנסה – אינו יכול להיכלל בחוקי תקציב עתידיים החל מחוק

התקציב של 2011. השופט אדמונד לוי סבר בדעת מיעוט כי יש לדחות את העתירה.

מדובר באחד התיקים שעניינם נידון בבג"ץ לאורך שנים רבות.

העתירה הוגשה עוד בשנת 2000 על-ידי ארנן יקותיאלי.

בעתירה נטען כי אברכים הלומדים בכולל זכאים לתשלום גימלת הבטחת הכנסת מינימום מכוח סעיף

בחוק התקציב, ואילו לעומתם, סטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה או על-תיכונית, וגם

תלמידים במוסדות דת ותלמידים בישיבה ובמוסד תורני, אינם זכאים לתשלום זה.

הנשיאה קבעה כי ביסוד אותו סעיף בחוק עומדת תכלית כלכלית וכי "אין להבחין בין אברכים לבין

סטודנטים הלומדים במוסדות השונים". בית המשפט ביסס הכרעתו בין היתר על העובדה שחוק

הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו, שוללים באופן מפורש גמלת הבטחת הכנסת מינימום

מסטודנטים ומתלמידים בישיבה.

.

מבחן הדמוקרטיה מול קומבינות הקואלציה המלוכלות מתחיל ע כ ש י ו.

נראה אותם.

נראה אותנו ברגע האמת.

נקודת מפנה.  זו יכולה להיות נקודת מפנה אמיתית.

פוסט שהתחמק מהראדאר

.

אז מה הפוסט שאתם אוהבים,

מרגישים שמבטא את מה שאתם מנסים לכתוב.

הפוסט שאם היו מחייבים אתכם לשלוח אחד מייצג, הייתם שולחים אותו,

ובכל זאת, לתחושתכם נעלם מתחת לראדאר הקוראים שלכם איךשהו.

.

זה שלי :  חסרת מנוחה

100% הצלחה

.

.

בשישה לאפריל הייתי מבוהלת ומבועתת. כתבתי איך אני מרגישה, התלבטתי ובעיקר פחדתי.

זה נגע בפחד הראשוני שלי. האפל והמפחיד מכולם.

אחרכך, כמו תמיד, נרגעתי ויצאתי לסדר את העניינים.

בארבעה עשר לאפריל היינו אחרי הניתוח.

חודשיים וחצי אחרי, עם קצת דרמות, ניתוח רציני, סטרואידים, כדורים, טיפות,  בקורות עד אחרית הימים

ושעור טוב באהבה הנה ההוכחה לניסים.  לולו רואה. לולו שמחה. לולו נובחת ואני מאושרת שאני

מתעצבנת עליה כרגיל. כרגיל זה טוב. כרגיל זה מצויין.

תראו,

תראו בעצמכם:

איך זה נראה מהצד השני

.

.

שוב הייתי בצוגת אופנה.

רק למי שעבד בצוגות. מותר להגיד צוגה.

פעם כבר כתבתי עליה ועל הבגדים שלה והצילומים שלי,

הפעם הגעתי בכוונה עם מצלמה וידעתי שאני לא רוצה לצלם, כמו פעם, מאחורי הקלעים.

אני כבר לא שייכת למאחורי הקלעים של התעשיה הזו.

אני כבר אורחת ככל-שזה-נשמע-מוזר.

אז התיישבתי, טוב, אני לא באמת מסוגלת להתיישב, אז הסתובבתי כמו אורחת אהובה,

שזה מה שאני שם וצילמתי.

.

אז היו כסאות מוכנים לעיתונאי אופנה וקצת אורחים.

.

שהתמלאו באנשים שאוהבים בגדים ובדרך כלל לובשים שחור. גם אני נכללת בין אלה.

.

ואז הבנות הלכו ובאו ובאו והלכו ואנשים הניעו ראשם ימין ושמאל, כמעט כמו במגרש טניס….אני יודעת שעדיין לא כתבתי ב א מ ת את מה שטוב- ויש טוב. ורע – ויש רע.  בעניין  ההליכה המוזרה הזו מול אנשים או מה מרגישים כשהעדשה מביטה עליך בחזרה …

.

וישבתי וניסיתי להזכר איך זה מרגיש ללכת ככה, ולא הצלחתי….למרות שאני מצליחה לעשות לבת שלי חקויים לא רעים במסדרון, עם היד על המותן והסיבוב הזה עם צואר זקוף..ובכל זאת, איך זה מרגיש בגוף אני כבר לא זוכרת.

.

.

.

.

ודורין, פרנקפורט, בטח פרנקפורט ומרגית, הצד השקט שלה, התחבקו כי באמת היה נעים, וקטן, ומוצלח והכי חשוב הבגדים היו פשוט נפלאים ואז התפנתי לזה – כשיש פוקוס אוטומטי במצלמה אפשר להרגע לפעמים..

אז כולם הלכו והחדר הלבן והשקט חזר להיות כזה.

.

.

את הבגדים לעונה הנוכחית הציגו בסוף החורף, אבל עכשיו הזמן המדוייק שלהם בחנויות :)

.

ברור וצלול

.

.

"לעולם לא אשלול את זכות העם היהודי על ארץ ישראל", כך אמר  ביום רביעי יו"ר הרשות הפלסטינית

מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בפגישה בוושינגטון עם כ-30 מנהיגי הקהילה היהודית, חוקרים ואנשי הממשל

הקודם במרכז דניאל אברהם לשלום במזרח התיכון.

ברור וצלול מזה אי אפשר לבקש.

.

כל כל הרבה שנים הוא על השמשה האחורית….

האגו הרוצה מיתולוגיה

.

.

יושבת עם אקס שלי. אקס גדול. אחד משלושת המיתולוגים של חיי אם מתעקשים על מיצוב.

ככה אני. אוהבת באהבות ארוכות. תמיד.

עכשיו אני בתקופה מפנת מקום. אני עושה סדר.

עושה שלום עם האחד, באה חשבון עם האחר, מפסיקה לתחזק יחסים חד צדדים – טוב, כמעט חד

צדדיים, בעיקר חד צדדיים – גם עם חברות – רוצה? תבואי, תעשי, תגידי –  אומרת את מה שיש לי

להגיד, לא מפחדת מכלום. במישור הזה, אין-צורך-להגזים ברמת האומץ הכללי שלי.

וישבנו אחרי הרבה זמן שלא.

אנחנו כבר לא, שנים רבות מאד מאד.

ודברנו. גם עלינו, גם על פעם, על מה היה ולמה ואיך היה או לא היה אפשר, והצחקתי אותו, בטח

הצחקתי. תמיד. והוא אותי קצת פחות משהיינו, אבל גם. וחשבתי איך פעם הכרתי את הריח שלו כל כך,

כאילו היה הריח של עצמי, וכמה כשהוא היה מתעורר, אז. מזמן. הוא נראה ילד קטן, בלי קשר לגיל

ואם זה עדיין ככה בבקרים. תהיתי, לא רציתי לראות. ומה הוא חושב, ככה מקרוב שהגיל עושה בי.

וראיתי אותו מביט בי, מקשיב לי. את העינים שלו מקשיבות למילים ולמחשבות ולהרגשות ורגשות

שלי וידעתי שאין אדם בעולם שמקשיב לי ככה,  שהוא מקשיב לו ככה, וחייכתי בלב.

תמיד ידעתי שזה ככה, שזה יהיה ככה לתמיד ביננו,

בלי קשר לזמן ולשנים ולאהבות חדשות ששטפו וישטפו את חיינו במתינות או בסערה.

איש איש ודרכו.

והמקום בתוכי שרצה לשמור את היחוד שלו – של המקום הזה – שלי, אצל הגבר הזה נרגע.

האגו שרוצה לדעת שגם אם כבר לא, אז יש מקום יחודי שתמיד יהיה ספציפי ושלך.

בלי קשר למספר הנשים והאהבות שנכנסו ויצאו מחייו, מליבו בשנים הרבות שעברו,

בלי קשר לגברים ואהבות בחיי, בשנים שעברו.

לא להיות עוד רומן. עוד אהבה.

להיות הרומן. האהבה.

האגו שרוצה להיות מיתולוגי. מחפש את המיתולוגיה של עצמו.

וישבתי שם והסתכלתי על הגבר הזה שהיה והיינו, וחשבתי שאני יודעת,

תפסיק גערתי באגו הזה תפסיק להיות חמדן יחודיות, תרגיע, תתבגר, מספיק.

ואז בדיוק כשאמרתי לעצמי שבלב זה מספיק, הוא אמר,

שלמרות,

ואולי בגלל,

השנים הרבות,

והנשים הרבות,

והחיים,

והגיל,

וההבנה,

ובכלל,

לעולם אני אהיה אהבתו הגדולה.

החריץ הגדול בליבו, הדוכן הגבוה באולימפידת האהבות שלו.

והאגו הרעב תמידית, המפלצתי שלי, המגלומן, לקק את שפתיו ואמר לעצמו, יאמי, טעים.

ואני, שהייתי שבעה לרגע, רגועה עד הפעם הבאה שיתנפץ משהו, חייכתי בתוך האני

ומיד, אני נשבעת שמיד,

נזכרתי שזו לא אני מחייכת בשביעות רצון חתולית, שטנית משהו שכזו, זה האגו הזה שלי,

זה שצריך לשמור בקופסא סגורה – עדיף מרופדת בקטיפה אדומה, בכל זאת, שביר –

וגם, אני מודה, תמיד ידעתי שככה. תמיד.

.

אני מבקשת סליחה

.

.

אני כל כך מצטערת.

כבר בזמן אמת הצטערתי, אבל אחרי ששמעתי וקראתי וראיתי מה קרה בהפגנה,

יסורי המצפון התחזקו ממש.

אני מבקשת סליחה.

מתנצלת מעומק לבי, בכל ליבי.

אני כועסת על עצמי כל כך. על שנתתי לעצמי מנוחה, מסויימת, מהדריכות,

מלהיות על המשמר. מלדאוג, באמת, באופן מעשי לעתיד של הבת שלי, של הילדים שלנו.

מהעובדה שנתתי לגאוות היחידה שלי לדעוך בלי להלחם עליה יום יום.

על שעובדות חיים, סידורי חיים בורגניים ועצלות רגעית עצרו ומנעו ממני להשאר דרוכה.

על העובדה שלא הגעתי להפגנה הערב.

אני מלאת בושה, אמיתית.

התבלבלתי לרגע, שקעתי ביום יום וברגע

ודהתה ההכרה שעכשיו הוא הזמן.

עכשיו הזמן להתחזק ולהראות נוכחות שמאל גדולה וכנה ונשמעת. נשמעת בעוצמה ומספרים.

אני מבקשת סליחה.

ומבטיחה, לעצמי, לילדה שלי, למי ששותף ומזדהה,

שזה לא יקרה שוב לעולם.

.

סערה מתרחשת.

בכל משפחה טמון גרעין לספר?

.

.

אני מחפשת סיפור. ממיינת לעצמי את סיפורי משפחתי ומשפחות אחרות.

אנחנו מכירים כל כך הרבה סיפורים אישיים. שלנו, של המשפחתה. של המשפחה של אבא,

ושל אמא, וקצת היסטוריה של הדורות הקודמים. משפחה מרוחקת. חברים. מכרים.

מפגשים אקראיים- את אלה אני הכי אוהבת,

לשבת ליד מישהו במטוס ובעשר שעות לדעת עליו ועל משפחתו יותר משתדעי אי פעם על אהובך.

סרטים, סרטים דקומנטריים, רסיסי מדע מחברים, ילדים, שכנים, רכילויות, הורים מהכיתה,

כתבות בעתונים, בלוגים ובספרים כמובן. כל כך הרבה  סיפורי משפחה מתגלים בין דפי ספרים.

בין סאגות רומנטיות ל"קול צעדינו" של רונית מטלון, בין "סוגרים את הים" ל"הלב"

"מיי פירסט סוני" של בני ברבש ל"ימי הנטישה" של אלנה פרנטה? – ולא התחלנו להזכר

.

איפה עובר הגבול בין סיפור הנובע מזכרון אישי ברור או כזה הבנוי מרסיסי תודעה מעורפלים

לבין דמיון וסיפור מומצא לחלוטין? איך יזהה הכותב, אם ירצה, את יסודות המילים שלו?

האם חותם הביוגרפיה המשפחתית המדוייק נמצא שם תמיד?

זה ברור שגם כשהסיפורים נשענים על ביוגרפיה אישית, הם לא סיפור שורשים מדוייק וכרונולוגי

אבל זה גם ברור שלכל משפחה יש סיפור, שניים, עשרה, מורכבים לא פחות מהרבה ספרים שנכתבו,

אז?

האם כל משפחה, כל סיפור משפחתי, בין אם של הדור הנוכחי, בין אם נלך דור שניים אחורנית,

כל אדם, חייו וסיפורו ותחושותיו ואשיותו מורכבים דיים כדי לספר סיפור ממשי, רומן?

.

.

סבתא רחל גולדנברג לבית גלרטר. מה אנחנו יודעים עליה?

שנולדה בצ'כסלובקיה. שהייתה יתומה. שהגיעה אין-לנו-מושג-איך-ולמה לרומניה בגיל צעיר מאד.

שבן דוד לקח אותה לביתו וגידל אותה. שנישאה לסבא יוסף והייתה אשתו השניה. שאשתו

הראשונה עמליה ושני בניו נסעו לאמריקה ונעלמו עקבותיהם. שאין לנו מושג על שאר וקרוב

מהצד שלה. מעולם לא היה. כאילו הגיעה לעולם לבדה.

שהוא היה איש קשה לב סבא יוסף, ושאיש מילדיו וביתו לא קרא למי מבניהם על שמו.

אנחנו יודעים / חצי יודעים שהוא מת מוות לא טבעי שכפי הנראה הגיע לו,

פעם אולי יסופר הסוד הכנראה נורא, הנלחש בחדרי חדרים על מותו כשצעיר בניו, אבא שלי,

היה בן שש ושאלמנתו שהשתחררה במותו כמו שאנחנו משערים, ילדיהם לא  מהזן המדבר,

מחיים קשים ומרים, עלתה לארץ עם שני ילדיה הקטנים, הצטרפה לשלושה הגדולים שכבר חיו

כאן ובנתה חיים פשוטים, לא קלים, אבל שלווים במידה מסויימת,

מוקפת באהבת אין קץ על ידי חמשת ילדיה עד יום מותה המיוסר ועד בכלל.

בת שבעים וארבע הייתה, בדיוק חודש לפני שנולדתי. רחלי, חלי, אני, בתו של צעיר בניה.

.

אז איך הוא מת הגבר ההוא? סבי שלא הוזכר מעולם, בח לא באהבה ושמחה על ידי הוריו?

זכרון? רכילות משפחתית?מיתולוגיה משפחתית שנלחשה? טרגדיה? סיפור אמיתי? ספר?

.

לכל משפחה יש מאגר זכרונות, סודות, רכילויות, השערות, צילומים,

השאלה האם כל סיפור משפחתי יכול להחזיק ספר, רומן?

האם זה תלוי בסיפור עצמו? ביכולת/ בכשרון של המספר?

.

 

.

.

מהו כינוי הגנאי הנוראי ביותר שמצא לי גבר אחד?

.

.

טוב, אני מכירה אתו שנים ארוכות,

הוא היה נשוי לחברה טובה שלי והיה חבר של אהוב גדול שלי,

שניהם עזבו אותו.

הוא בקש ממני חברות בפייסבוק והסכמתי למרות שהססתי מעט.

הוא הגיב לא מעט, לפעמים במעט רשעות, לפעמים סתם.

היום כשהתעוררנו כולנו אל יום סוער מלא רגש מכל כיוון אפשרי,

ימין ושמאל, שמאל וימין. כולם סוערים ומתווכחים ברשת, בפייסבוק ואיפה לא.

כתבתי את הסטטוס הבא:  מנהיגות – אם נהיה נדיבים לקרוא להם מנהיגים לחדלי אישים אלה
המנהלים לנו את החיים – מטומטמת.

אחרי כמה שעות,תגובתו: מזמן ידעתי שאת לא ראיה לחיות כאן או להיות מי שנמנת על חברי
ביי מיס זקנתה מבישה את נעורייה

ואכן, מחק אותי מחבריו.

אם הופתעתי מאלימות תגובתו? לא באמת. מאד הופתעתי מהכיעור שבה ומעניין הגיל.

בכל פעם מחדש אני מופתעת ולא מבינה, כמו אז, אני, עדיין, לא מצליחה להבין למה איזכור גיל

אמור להעליב, להקטין או לפגוע? למה כמעט תמיד כשהוא מופנה כעלבון הדבר קורה מול נשים?

למה אנשים מניחים שאשה תפגע מהערה על גילה, יופיה, גופה יותר מאשר מהערה על מוחה,

כשרונה או אופיה.

ואז כתבתי סטטוס להוצאת קיטור, בכל זאת פייסבוק, בשביל זה הוא שם: אז זה מה שקרה היום:
xxxx xxxx שהרבה רגעים דרמטיים בחייו חוויתי בזכות האשה המופלאה לה היה נשוי
עשה ככה: גם מחק אותי מחבריו וגם קרא לי זקנה….
וואלה, שווה להיות שמאלן, אתה
מגלה מי הם האנשים שאתה מכיר ברגע האמת, לא ככה?

וזהו. נגמר. הלכתי להקרנה של "פעם הייתי", חזרתי הבייתה ומהסקרנות הלכתי להציץ אצלו,

לא חשוב איך….תראו מה מצאתי. אוצר ממש.

נחשו,
נחשו מה הכינוי גנאי הכי הכי איום ונורא שגבר לא צעיר – בכל זאת רק ארבע חמש שנים פחות
ממני:) –  כמה-שלא-ישתדל, תל אביבי, נאור כביכול, מוכר אשליות פרסום סקסיסטיות ורדודות ,
מנסה על כל פנים, לא כל הנשים נופלות בפח – יכול למצוא לשמאלנית יפת נפש שכמוני?
בבקשה, הסטטוס העכשווי של xxxx xxxx:
היום נקיתי את רשימת חברי בפייסבוק והיגלתי כל מיני קשישות לא רלוונטיות וופלצנים צדקנים
לכיוון עזה. עכשיו אשלח להם סיוע הומניטארי.

כינויי גנאי רלוונטים למחלוקת האידיאולוגית, פוליטית שביננו, ענייניים. קשה להאמין לא?
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
נ.ב. כתבתי את שמו, בטח כתבתי, אחרכך החלטתי שאין לי כח למלחמות עולם ועברתי לאיקסים.
לוותר לגמרי לא יכולתי. העניין העקרוני הזה שקשור לגיל, יותר של נשים כמובן, הוא כל כך
סקסיסטי וירוד ורדוד ונמוך על ריק ובעיקר מבוהל כנראה שהגיע הזמן לעשות לזה סוף.
.

טלטלה

.

.

כואבת לי הכתף. כבר חודשים, ובאמת, באמת כואבת.

אני מוגבלת בתנועות שלי, בתפקוד שלה ברמה מפחידה ממש.

עוד שבועיים, שלושה וכל הבדיקות עם האותיות הלועזיות יתנקזו לשני רופאים מצויינים ויש סיכוי

שיהיה לזה שם, או לפחות פתרון. גידים, עצבים, חוליות ומה שביניהם, זו גיזרת הכאב שלי. גיזרת

התנועות המדוקדקות בגלל פחד מכאב חד וכמובן שנגזרת חוסר השינה הטובה נובעת ממנה גם.

.

אבל בחודשיים שלושה שעברו אני חווה תהליך חזק  יותר מהכאב עצמו, וזה לא מעט trust me .

הדבר המפחיד ב א מ ת שקרה הוא הטלטלה הגדולה שעברתי. כזו הדומה במהותה, ככה אני מנחשת,

זכרון מהעתיד – בתחושותיה, בעוצמתה, למה שחווה ומרגיש מי שהופך ל…. נכה או מוגבל או זקן.

תגובה רגשית חריפה כל כך מול בעיה פיזית מכאיבה, מגבילה ומתעתעת –

כן גב' גולדנברג יתכן שזו התופעה גם אם הבדיקות לא גילו אותה – אבל בודאי לא טרגית, חמורה

מאד או דרמטית טפוטפוטפו.  כולה בעיה אורטופדית/עצבית/חולייתית פתירה לגמרי. כנראה.

אבל הדבר שקרה לי, הבהלה והעצב וחוסר האונים, מול התגלית שהגוף שלי הוא לא לגמרי אני.

הוא סוגשל ישות נפרדת.

הגילוי הזה, המעשי והמכאיב, כמו גם הרגשי והתודעתי הזה, טלטל את עולמי. ממש טלטל.

.

אנחנו מכירים כאב.

כאב ראש יעבור עם אדוויל שניים, גם כאבי מחזור, והשפעת הכי קשה, את יודעת, שבסוף השבוע הזה

כבר תהיה מאחוריך, וצירי לידה בכלל משמחים כל כך שמי זוכר את האמת בכלל.

בחיים שלנו אנחנו מכירים כאבים, את אורכם פחות או יותר – בנורמלי, בפשוט, לא חלילה במחלות

מקוללות וקשות – ויודעים להכיל את הדום שתיקה שהם מפילים עלינו לזמן המוגבל של השליטה

והרודנות שלהם, אחר כך אנחנו חוזרים לקחת שליטה ופיקוד על עצמנו, חיינו, גופינו, ובכלל…

אבל כשפתאום קורה משהו ואין לך בעצם ידיעה ברורה מתי הדבר הזה, אם בכלל, הולך להעלם.

מתי הכאב המטריד הזה, שמונע ממך לישון כראוי, או להתמתח כמו שאת אוהבת, או סתם להושיט

יש להוריד כוס יין ממדף גבוה – כשהידיעה הפשוטה הזו ש"עוד מעט, או קצת יותר, זה יעלם",

כשהידיעה הפשוטה הזו לא קיימת בצמידות לכאב, הטלטלה – לפחות במקרה שלי עצומה.

.

התחושה בשבועות האלה, בעצם כבר חודשים, שאין בידי יכולת אמיתית להחליט מה יקרה עכשיו.

שהגוף שלי, אני, לא נמצאים בשליטה מוחלטת שלי. שאני לא בידים שלי.

שגם אם אגייס את כל כוחי הפיזי, המנטלי, השכלי ואנסה לפתור ע כ ש י ו את הבעיה, אני לא יכולה.

ע כ ש י ו הגוף שלי חזק ממני, בעיקר בחולשתו.

הוא מחליט עלי עכשיו. מכתיב את ימי, לילותי, היכולת שלי לעשות כל מה שאני רוצה.

מה שאני רוצה הוא מה שבדרך כלל אני יכולה –

טוב, אני אדם הגיוני, בדרך כלל אני לא רוצה לשבור שיאי עולם בריצה או בטיפוס על הרים –

והזמן הזה בחיי משקף לי איך מרגישים כשזה אחרת.

כשאי אפשר. באמת אי אפשר. בגלל הגוף.

.

וחשבתי אתמול שיתכן שאנשים המגיעים לזקנתם, אבל ממש זקנתם האמיתית,

ופוגשים את חולשת גופם מתעמתת עם נפשם

מרגישים בהתחלה, לפני ההבנה, וההשלמה ואפילו הקבלה,

חוסר אונים מול חוסר היכולת ועצב וכעס ותסכול גדול –

אני רואה את אבא שלי, אהובי, תכף תשעים, מתכעס ומנסה לא להראות כשנכדו החסון, הגבוה,

בן העשרים ואחת, מנסה לפתוח את השולחן הגדול מהר יותר כדי להקל מעט על סבא,

אני רואה את עיניו מתכווצות ברגש. איך הגוף שלך יכול להפנות לך עורף בערלות לב שכזאת,

לא להקשיב לך באמת, למה שאתה רוצה לעשות ע כ ש י ו, למה שהתשוקות שלך, הנפש, הרצון

דוחפים אותך לרצות והגוף הזה – שלקחת כמובן מאליו, לפעמים פינקת, לפעמים עינית, בדרך כלל

אהבת, הוא בכל זאת אתה –  הופך הגורם המקשה, המערים מכשולים, הבוגד.

.

טלטלה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה ל א פוסט דורש דאגה ותשומת לב, באמת שלא. הכל בסדר. מעצבן וכואב אבל יפתר במהרה. הוא בדיוק על מה שהוא. טלטלה רגשית. לעתיד לבוא. הבזק ממה, שכנראה יהיה, ירגיש פעם. עוד הרבה הרבה, הרבה זמן, אם בכלל..
.

הקרונות הריקים מספרים של רכבת הבשלות

.

.

היא קוראת הבת שלי ואני כ מ ו ב ן מאד שמחה שזה ככה. עבדתי בזה לא מעט .

.

אחרי ארבע עשרה שנים של ספרי תינוקות, ילדות קטנה, מעבר לקריאה, לספרים של ילדים,

לקלאסיקות תואמות גיל – עם נפילות ענק בגלל אמא או אבא המתבלבלים בין יכולת הבנה ליכולת הכלה

ומקריאים או ממליצים על ספרים הרבה לפני הגיל הנכון ולא, זה לא עניין של אינטליגנציה או אופי –

ברוב המקרים – פשוט של הבנה בסיסית בהתפתחות הילד ונפשו, או משהו.

"אבא ארך רגליים" הוקרא הרבה לפני זמנו ופסול אצלה לנצח, גם "היידי" ו"פוליאנה" הפסידו בגללי

מעריצה. לעומתם, אפרים סידון הוא דמות נערצת, דוקטור דוליטל גם, ואי הילדים /  איבוד –

נשים קטנות, אן שרלי על כל כרכיה עדיין מצוטטת כאן לפעמים, וגרסאות שקספיר לילדים פה ושם,

וטיל אויילנשפיגל הצחיק אותנו לאורך שבועות, והנרי מוכר הספרים, ואמיל כן, וחסמבה לא הצליחה

כאן בכלל אבל "אלבי-סיפור אבירים" של יאיר לפיד הוא ללא ספק ספר הרפתקאות הננסנס המנצח.

מאות לא-אני-לא-מגזימה-מאות פעמים הקראתי אותו.

אבל עכשיו הגיע שלב נוסף והוא לא פשוט משום מה.

מוכרות ספרים בחנויות ספרים, רשתות וחנויות יחיד כבר נהלו איתי או בעצם ניהלתי איתן שיחה על הגיל

הזה, על הקושי למצוא ספרים לגיל ארבע עשרה חמש עשרה שיהיו "שווים" – סליחה על המילה.

כן, בטח שהיא וחבריה קוראים וגומעים את כל – טוב, רוב – מה שיוצא לאור במחלקת ספרי הנוער של

היום – דמדומים על ארבעת כרכיו, ויומנו של, ושלומצי כמובן, ויומני הנסיכה כ מ ו ב ן –

וגבעת ווטרשיפ מחכה לה ליד המיטה שתתחיל אותו כבר.

ובכל זאת ואבל

.

שבוע הספר מתקרב, והחופש הגדול

ומי-בכלל-צריך-תרוצים ואני מחפשת לילדה שלי ספרים למדרגת הקריאה הבאה שלה.

אני רוצה, מאד רוצה, למצוא סיפורת שתדבר אליה.

לאו דווקא כזו המיועדת לנוער ועולמו מנקודת מבט קולית, צחוקית, עכשווית.

ככה ספרים ממש.

הגיע הזמן אני מרגישה לנסות, בעדינות, לעלות מדרגה.

חשבתי שאולי "סוגרים את הים" של יודית קציר שנו-כבר כמה אני אוהבת איך היא כותבת,

ומיד אני משום מה נסוגה בסוג של זהירות לא להקדים, שוב, את רכבת הבשלות והנפש.

התפסן מוקדם מדי כמובן, מאה ילדים שלי והילדים מכיכר הסיגריות היא פשוט מסרבת וזה

כמובן בסדר גמור, מרג'ורי מורנינגסטאר לא הלהיב חברה טובה שלה, אני נתתי את התרגום של

עירית לינור לגאווה ודעות ולא סומן וי. זה עוד לא זמן בכלל לרומנים וסיפורי אהבה ענקיים, גם

סאגות היסטוריות וחלף עם הרוח  יחכו, ואיין ראנד וכל ספרי הרהורי ההתבגרות ותהיות האני

עדיין-ככל שגדול הרצון להכיר לה- אפילו מעט מסוכנים לנפש צעירה מדי….וככה, אני עושה

לי רשימות בראש, וככל שאני משוכנעת שהיא תאהב את מאיר שלו, אני מ ת א פ ק ת.

.

זה שלב, קפיצת מדרגה מסובכת – בעיקר בגלל הבלבול הזה שאנחנו, הגדולים, מתבלבלים בו.

הבלבול בין ההבנה השפתית להכלה וההבנה הרגשית. מצד שני, רק לחשוב מה לפניה, כמה

אושר, התפעמות, הבנה ושמחה מחכים לה בין הדפים האלה בשנים הקרובות, ובכלל,

ממלא אותי התרגשות.

.

רכבת הבשלות עומדת תמיד על הרציף, מחכה לרגע הנכון לצאת לדרך. צריך לחכות לפעמון?

.

לעצמי, כי לפעמים מותר

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ולמי שרוצה…..

.

למה זרקו אותי ומה אני לא

.

יש עלבונות ויש עלבונות.

כשבעירוני ד' לא הסכימו שאני אשאר איתם עוד שנה –  מי שאמר שהעובדה שפעם לא ידעו מה היא

הפרעת קשב גרמה לדורות שלמים לגדול ולהתבגר עם רמות תסכולים וקשיים שהדעת לא סובלת, צדק –

נעלבתי, בטח נעלבתי. מבחינתי נורא השתדלתי ובשטח חוץ מאמא שלי שנלחמה עלי באמת והביאה

אותי לאבחון שקבע כמה בדיוק, במספרים, שווה המוח שלי –  לאף אחד לא היה איכפת כנראה מנערה

צעירה אחת, בלונדינית, חכמה אש ורגישה כאילו היא הסבא של הסביון, והחיים? החיים הם הוריקן.

נעלבתי גם כשקבלתי תפקיד של חיילת גימל בהצגת סוף שנה ח' למרות שהבנתי שזה כנראה קרה בגלל

טראומת ההצגה ההיא בכיתה ה'.

בכלל במקצוע שלי נעלבים כל הזמן, גם אם לא רוצים.

כל אודישן שהתשובה היא לא, כל בקורת שמהללת בקטן ולא בענק, כל טוקבק ועניין.

נעלבתי כששברו לי את הלב. נעלבתי כשהבנתי שאני מבוגרת מדי לתפקיד. כשמישהו צעק לי  ברמזור

בואינה, מה זה הייתי הרוס עליך כשהיית צעירה. כשגבר התייחס אליך, או נגע בך, באופן שהעליב, אבל

רק בשנים שעכשיו אנחנו לומדות שאסור.

כששובינזם או התנשאות או גזענות או דעות קדומות או ערלות לב מוחצים לך את הלב ואת נעלבת.

מין מילה קטנה וחמוצה כל כל. עלבון.

.

עם רוב העלבונות הקטנטנים האלה למדתי לחיות. כמו שכולם לומדים.

חמוץ. צובט. נשאר עוד קצת או נעלם מיד וזהו.

את הגדולים שחרטו וחרצו חריצים אפשר לנצל היטב בפעם/פעמיים בשבוע, חמישים דקות מה-זה-אומר

ו-איך-זה-השפיע-עליך-ומה-למדת-מזה. ועל אלה שלא הלכו לשום מקום אפשר כ מ ו ב ן לכתוב בבלוג :)

.

שלום. לי קוראים רחלי וסילקו אותי מהתנועה.

כן כן.

כיתה ח'. חוג "דפנה" "מחנות עולים" סניף….לא לא סניף…לא זוכרת איך קוראים לזה…..אה נזכרתי,

קן. קראים לזה קן "רמת החי'ל".

כמו דודי אח'שלי הגדול הצטרפתי לתנועה. כמו דורון בן דוד שלי מהבית ממול.

כמו כל הילדים ברחוב, רוב הילדים בכיתה, בשכונה.

חולצה כחולה והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים,

חולצה כחולה, והיא עולה ……

חולצה כחולה ושרוך כחול גם – היום הם מובדלים בשבעה כפתורים לבנים, לא בצבע השרוך –

שרוך אדום זה הנוער העובד, שרוך לבן הם שמוצניקים אמא אומרת, השומר הצעיר, ועל החאקים ההם

בכלל לא מדברים. יאק. הצופים. סנובים.

מכיתה ד'. פעמיים בשבוע, פעולה. אש לילה. מסדר.

הליכה עם כ ו ל ם מהרחוב, מכל הגילאיים, השכונה מתכוננת למה שהיום נקראת ככר פקין, בגלל כל

הפועלים הסינים הרובצים בה, מחכים לעבודה בלירה – הסוציאליזם בשיאו כבר אמרנו.

יש מדריך. יש ועדת חוג. יש טיולים. פגישות. פעולות. גאוות יחידה ממשית. זקיפות גו,

והליכה משותפת בחזרה הבייתה. כולם מהשכונה.

חבורות חבורות, ציחקוקים וקינטורים, בנים בנות, וחצי מנה פלאפל ק ב ו ע  בקיוסק של שלמה.

שלמה עם השפם, הפלאפל שהיה הכי, אבל ממש הכי וארטיקים במקרר שאסור לפתוח לבד.

וסוכריות מחליפות צבעים גם.

אז חמש שנים בתנועה.

מחנות. אוהלים. משחות שיניים. פעילויות, שירים, כל מה שתנועה יודעת להיות….

ואז הגיע  הקיץ ועוד רגע, ממש, אנחנו מסיימים כיתה ח' ועולים לתיכון – כן, זה שהזכרתי בהתחלה –

ואני צריכה סנדלים. אלה משנה שעברה קטנים ואמא דוחה ודוחה ואני כבר לחוצה וגם לא ממש מבינה

עניינים שהיום אני כן, על מיתון ובתי חרושת שנסגרים ואחריות הורית, ורוצה כבר את הסנדלים שלי.

אימי הטובה, אחר הצהרים של הצגת סוף שנה, ממש ממש ברגע האחרון נסענו לקנות סנדלים.

לבנים. יפים. מ ו ש ל מ י ם.

את השורות שלי לא בלבלתי הפעם, הצגת סיום כיתה ח' וטכס הפרידה מבית הספר עברו נפלא.

התרגשות מהולה בעצב, סערת העתיד נמהלת בהבנה שמה שהיה כבר לא יהיה,

בדיוק כמו שצריך.

ארבעה מים מאוחר יותר, בפעולה הראשונה אחרי ההצגה הוחלט להעמיד אותי מול ועדת חוג.

הסנדלים שלי היו על עקבים. אני בוגדת בערכי התנועה. אני הופכת סלונית.

דין התנועה, החוג, חברי הטובים בעולם, בני הכיתה שלי, החוג: גירוש.

.

אני לא באמת זוכרת הרבה מהאחר כך.

אבל אני זוכרת עלבון צורב. כל כך נעלבתי. כל כך הרגשתי שלא מגיע לי הנידוי הזה.

אלה היו הסנדלים הכי הכי יפים שהיו לי אי פעם ואני לא סלונית!

ולא יעזור לכם.
.

דווקא חשבתי שאני רוקדת יפה

.

.

בבלט רקדתי לא רע.

היום אני יודעת שהשיתוק הפנימי שהצלחתי להסתיר כל כך טוב, הנוקשות בתנועה, בשרירי הפנים,

נבעו מבהלת זכרון. לזכור את סדר הצעדים. סיבובים. יד על המותן.

כשהגיעו זמני האבחונים והריטלין – לא כל כך מזמן – הבנתי איך ולמה חייתי והרגשתי כמו שהרגשתי.

בבעתה, מתח פנימי תמידי, בהלה. לזכור. לזכור.

אבל בצילומים בכל זאת רואים ילדה צהובה וחייכנית למחצה מול ההורים והפסנתר.

.

אחכ' עזבתי את הבלט של שרה אורן, ואחרכך עוד יותר, עזבתי –  טוב העזיבו אותי, את התנועה,

את מחנות עולים – על זה בפעם אחרת רק ארמוז שזה כלל זוג סנדלים לבנים עם ע ק ב אלוהים ישמור

בגובה סנטימטר וחצי שסתר את ערכי התנועה – והגעתי לעירוני ד'.

תל אביב, מסיבות, שמינסטים וריקודים סלונים.

המוסיקה דווקא עשתה בי, ועדיין עושה, בליבי ובגופי הערטילאי הרבה קצב, תמיד. מאז ומעולם.

יש היגידו שגם הביטוי הדבנגרית יכול להצמד אלי לפעמים, או לפחות לאופיי.

אבל, לא העזתי.

פחדתי פחד מוות מלהראות מגוחכת. מגושמת. ילדותית. לא יודעת מה לעשות עם הידיים והרגלים

ולמה-כולם-ניראים-כאילו-הם-יודעים-בדיוק-איך-לזוז.

הייתי פרח קיר מבוקש, זה נכון. אבל הבהלה, חוסר הבטחון והעקשנות ניצחו, ונשארתי סרבנית.

הרבה שנים. הרבה "לא תודה" – "לא מתחשק לי" – "אולי אחרכך" – ומה לא…..

רק שלא ירגישו, שלא ידעו ת'אמת.

אני לא יודעת איך רוקדים את הריקודים אלה.

.

אחכ כבר התחלתי להצטלם, וההזמנות לכל מיני מסיבות התחילו להגיע, וגם הבנים, והבחורים,

ואני עדיין מבועתת ממה עושים עם הידים והרגלים ולמה אין ספר הדרכה לתנועות המוזרות

האלה שכולם עושים ואיפה שרה אורן עכשיו כשאני צריכה הוראת ריקוד.

ועדיין עמדתי בסרובי: לא תודה, אחר כך, אני עייפה מדי, שיכורה מדי, פשוט לא.

.

אבל בחיים, כמו בחיים, זה לפעמים קורה בלי שום הכנה מוקדמת, התכוננות או התכוונות,

וזה קרה. אני אפילו לא זוכרת איך, עם מי או איפה, אבל זה קרה ומעין החופש והתנועה התעורר.

פרץ. נולד. גדל. מה שתרצו.

אני רוקדת. בטח רוקדת.

הכל פשוט ושמח ואיך-לא-העזתי-קודם-איזה-בזבוז-וכמה-כיף-עכשיו.

יש מוסיקה שעושה לי את זה ואני רוקדת. שמחה, חופשיה באמת ברוב הפעמים

והגוף שלי יודע ובעיקר מרגיש מה ואיך הוא רוצה לעשות.

שמחה גדולה לרקוד עם מוסיקה שעושה לך את זה.

ותל אביב, וניו יורק, ועולם וארועים ומסיבות גדולות, קטנות, מפוארות, בבתים, בירה, יין,

שמפניה, פה ושם סמים – כלום דרמטי – אהבות, גברים, הרפתקאות, מועדונים, וריקודים.

הכל בסדר במחלקת החיים הטובים,

עד החתונה של יעלי לפני יומיים,

כן, זו של אדוות הפייסבוק.

.

רחבת יער ביערות עין הוד. שולחנות כסאות אורות קטנים וגדולים. אלכוהול. רחבת ריקודים

טובה וגדולה. די ג'י הורסת ואנשים. אני מתקדמת עם זאתי ודניאל – חבר ילדות שלה – לכיוון

רחבת הריקודים בתחילת הערב לראות את השקיעה מהצד ההוא ומה קורה והמוסיקה ממש

מתגנבת לי ללב ולגוף. אנחנו על הרחבה ואני מתחילה לזוז כנראה. לא אני – אני עדיין לעולם

לא אהיה הראשונה להתחיל לרקוד – אבל הגוף העצמאי שלי מתחיל להזיז רגל, מותן, יד ימין,

רגל, ירך, יד שמאל, צוואר, ראש….ככה בעדינות, בלי כוונות לצאת במופע יחיד סוער מול

האורחים והשקיעה ביערות הכרמל.

א מ א  ד י!!!!

זה מה שעצר אותי. אמא די. אל תרקדי. זה מגוחך.

האמת? רק האמת? לגמרי האמת?

אימת האני-רוקדת-מגוחך חזרה ברגע, בשניה. כאילו לא עברו עשורים. ממש עשורים.

והילדה הכי מקובלת בכיתה – שלי – הסתכלה עלי במבט המתנשא שלה והצליחה לשתק אותי

שוב, כאילו לא עברו לא-חשוב-כמה-שנים. אמא די זה מגוחך.

מה מגוחך? אמא רוקדת באופן עקרוני? האמא הזו רוקדת? זה בכלל קשור לאמא?

.

בטח שזה קשור לאמהות באופן כללי.

בטח שזה קשור לגילה.

בטח שאני מבינה הכל, ומחייכת בלב על הבנאליות של תגובתה ועל העלבון הפנימי שלי,

ובכל זאת,

למרות שבבית על השטיח, הכל סבבה לגמרי, המסיבות ממשיכות כרגיל,

נראה מה היה בפעם הבאה שנהיה במקום ציבורי ותהיה מוסיקה וריקודים והיא תביט עלי

במבט הזה שאומר: אמא די, זה מגוחך והשיתוק ההוא יחליט אם לחזור לחיים או להעלם

ל ת מ י ד.

אדוות הפייסבוק

.

.

יעלי התחתנה היום אז התלבשנו יפה, עטפנו את כל ספרי הבשול שקנינו לה – בכל זאת, מתחתנת –

ונסענו לעין הוד, לרחבת יער מקסימה ומוארת לחתונה מלאת אהבה ושמחה ומשפחה וחברים.

תגידו,

כמה אנשים לא צפויים כבר תפגשי בחתונה של יעלי אחת אהובה שאת מכירה עשרים וכמה שנים?

היא הילדה הראשונה של חבר הילדות הכי הכי שלך, זה שהתחתן תכף, ראשון, אז בטח תפגשי את

המשפחה שאת מכירה כמובן, כמה חברי ילדות ועוד חברים של יעלי שפגשת עם השנים, לא ככה?

אז זהו שלא.

מסתבר שהבלוג הזה, והפייסבוק ההוא, הם אבן מייצרת אדוות במרחב האמיתי של החיים, לא רק

במרחב הוירטואלי כמו שחשבת, אם בכלל חשבת. מעגלים מתעגלים וסובבים.

.

פגישות מוזרות, מפתיעות אך הגיוניות יש תמיד, בטח במקרה שלי, מוכרות, יו קנואו:

ניגשה אלי האחות של החתן ואמרה: זוכרת שבבר ההוא ברחוב הארבעה, כשאת ואברי הייתם יושבים

בו הרבה כשרק הכרתם? אני הייתי הברמנית. מפתיע, אבל חמוד. חייכנו והתחבקנו.

ואז אתי ניגשה אלי ואמרה: הפוסט של אתמול על התגובות? אתי שכתבה שתמיד תמיד היא קוראת

ולעולם לא מגיבה חוץ מהפעם הזו? זו אני. תמיד ידעתי שניפגש ותודה על הבלוג שלך.חייכתי ממש,

והתחבקנו גם. זה  קורה לי דווקא לא מעט שניגשים אלי אנשים , כאלה הקוראים באופן די קבוע את

הבלוג שלי ומדברים או מציגים את עצמם, וזה ת מ י ד משמח אותי + טיפ טיפה מבוכה – מה שאין לי

בכלל כשנגשים אלי בעניני טלוויזיה ומשחק וצילומים- אבל כנראה שבכתיבה – למרות שתגובות בחיים,

רמזורים ובתי קפה כשהטור ההוא שלי היה ב"ידיעות" שמחו אותי עד מאד – ההשתבללות שלי אחרת.

.

אחכ פגשתי את רון שאני מכירה שנים שאמר אחרי הנשיקה: אני עוקב אותך באדיקות בפייסבוק,

טוב, כאן כבר הרגשתי אי נוחות קלה – לא בגללו, מה פתאום, הוא מקסים לגמרי – בגלל שאני שוכחת

שיש שם יותר, הרבה יותר, אנשים מאלה הבודדים שאיתם אני מנהלת סוג של פינגפונג בפייסבוק,

בסטטוסים, בתגובוטת על הסטטוסים. מצד שני, אני מכירה את רובם הגדול של חברי בפייסבוק באופן

אישי, מהחיים עצמם.להוציא אנשי "רשימות" שנחשבים מהחיים בלי קשר לכלום. בודדים ממש,

ממש, אני לא מכירה באמת, וגם אז ת מ י ד יש לי סיבה מוצקה ממש.

אז אני לא באמת מודעת לכמה זה הרבה שבע מאות אנשים . תיכון, שכונה, חיים, עבודה וככה….

אבל כשאני פוגשת אותם בחיים, אני מרגישה כאילו הם יודעים עלי ….ואני במבוכה גדולה ממש.

ואז x. שבלי קשר לנחמדותו וכוונותיו-הטובות-ביותר-אין-לי-ספק, שלא היה לי מושג שהוא קשור

לחתונה הזו מאיזה כיוון ושאם הייתי יכולה הייתי שולחת אותו לעבודה מחר בבוקר עם דיסליק גדול

על החולצה ניגש לבת הארבע עשרה שלי שלא מכירה אותו כלל וכלל,  אדם זר לחלוטין מבחינתה

ואומר בחיוך ופמילייריות: אה, את איה? אני יודע עליך המון!!!

ואני עושה לו פרצוף קצת בצחוק וקצת לא שישתוק, וזאתי דווקא, או בגלל שלא הבינה, מגיבה לו

בקוליות מרשימה, אבל אני? אני מבינה באותה שניה ממש – ובגלל זה אני חושבת שהגבתי ככה

בתקיפות חייכנית משהו – אני הבנתי שמבחינתי, נסגר לי משהו בפייסבוק באותו רגע ממש.

כי אם הוא לא מבין שלא עליה אני כותבת, אלא עלי…שאין שם ב א מ ת פרטים ודברים עליה –

אין צילומים שלה אצלי בפייסבוק להוציא כמה בודדים ממש מוחבאים באיזה אלבום –

אלבום המשפחה מוגדר בפרטיות רק לקבוצת "המשפחה".

והסטטוסים? עד היום חשבתי שהם בסדר, לא פרטיים/ מסגירים מדי.

אני באמת כל הזמן מחפשת ועומדת על המשמר -כמו שכתבתי ואמרתי כל כך הרבה – לבדוק כל הזמן

את הגבול הדק הזה, בין האישי לפרטי.

את האישי חייבים לחשוף לצורכי כתיבה והתבטאות , ועל הפרטי חייבים לשמור. בלי פשרות.

.

סטטוס: כמה חודשים עד גיל חמש עשרה…..מתי "זה" עובר הנעורים האלה……

אני לא נוגעת בחדר שלה…נראה כמה זמן זה יקח….

גם השנה אני רוצה קפה כרצוני לאורך כל השנה כמתנת יומולדת ממנה….

מילים שהן שיקוף שלי ושל הורותי מבחינתי, לא סיפורים על הבת שלי, מה-פתאום.

אבל אולי הדברים לא מובנים ככאלה, ואם זה המצב, נסגר לי הערוץ ההוא.

.

בדיוק על זה מדברים כשמדברים על מה אנחנו ל א מבינים על האינטרנט או הפייסבוק.

.

אדוות, תלויות בגודל האבן שזורקים? לא בטוח.

בלוגרים, קוראים, מגיבים ובכלל

.

הנה סטטוס ותגובות בנושא שמעניין אותי. מועתק מהפייסבוק שלי:

מחקתי את מי שהגיבו מטעמי פרטיות כמובן.

אין דין בלוג כדין פייסבוק כשמתעסקים בתגובות ופרטיות.

מה יותר נעים – בבלוגים עסקינן – הרבה קוראים או הרבה תגובות?

.

1.  תגובות. אין על פידבק מיידי
.
2.  מה שהוא אמר. מביך אבל נכון. מצד שני, יש לו יש איזה 600 מנויים, כך שהוא בעצם אומר
גם וגם.
.

3.  צריך להודות, לפחות אני מודה, שתגובות עושות לי משהו לאגו. ככה זה.
.
4.  תגובות…גם בגלל הפידבק שכייף לקבל…ועל כל תגובה יש פי כמה וכמה קוראים שלא הגיבו
.

5.  גם אני בעד התגובות
.
6.  הרבה תגובות יותר מספק את הצרכים שלנו בקשר. זה לא מספיק שרואים אותך,
אנחנו צריכים לדעת שגם אוהבים אותנו
.
7.  כולם רוצים גם וגם. יש כאלה שמקבלים, אחרים מסתפקים במה שיש
. . . . . . . .  . . . . . . . . . . . . . . . .  ……………. ………..

ואני לא מצליחה להחליט באופן חד משמעי מה עושה לי את זה יותר.

כניסות רבות מאד מאד או תגובות במספר ממוצע – יחסית למה שאני מכירה.

אני חושבת שאני מבינה חלק מהסיבות.

כמו שאני התרגלתי לבלוגים שעצרו את נשימתי בחודשים הראשונים שקראתי בהם

והייתי ח י י ב ת להגיב לכותב/ת  כמה זה נכון/לא נכון/אני מזדהה/לא מזדהה/ מתרגשת וכו' ,

והיום אני מגיבה כשיש פוסט מרגש / מעניין/יוצא דופן/ מתבקשת ברכה ולאו דווקא על כל

פוסט שפעם ליבי היה מזנק ממקומו –

התרגלתי, הרף עלה, המפלצת דורשת יותר.

אז מה אתם קוראים, כותבים, מגיבים, לא מגיבים, חושבים?

הרבה כניסות ומעט תגובות,  או פחות כניסות שמניבות הרבה תגובות יחסית?

.

ממה ניזון האגו? ממה ניזון הצורך בפידבק? בהדדיות? בצורך לאהבה ?

ממה ניזון האגו ? –

מ"רק אני י ו ד ע / ת כמה הרבה אנשים קוראים אותי" = מספר כניסות

או

מ"כולם, כולל אני, ר ו א י ם כמה אנשים מגיבים אלי" = ע'פ ירדן, אוהבים אותי = תגובות.

אז מה יותר נעים / נחשב – בעיני עצמנו, כניסות או תגובות?

.

שנה

.

כשלא הצלחתי לכתוב

.

תודה בלב, זה נחשב?

מחפשת את החייל שלי. נסיון נוסף.

.

.

כשחיפשתי לפני יומיים צילום שלי עם התלבושת האחידה של עירוני ד' לצורכי הבלוג הרעב תמידית שלי,

הגעתי לאלבומים שלי. אלה המתעדים את החיים האמיתיים שלי, טרום ובלי איפור, בגדים ועיתונים.

אלההמנציחים אותי ואת המשפחה, מחנות עולים, הופעות בבלט, חברים ובית ספר, ובתוך החיים

הפרטיים המצהיבים שם, בין פסי דבק שנתכו והצתהבו מתוקף זמן וחומר מצאתי את גבי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה גבי. גבי אונגר.

החייל  שלי.

החייל שהתכתב עם רחלי, גולדנברג, במשך כמעט שנתיים.

הייתי  בת שתים עשרה, אולי פחות, אולי שנה יותר וכתבתי לו הרבה. גם הוא.

תולשת דף מהאמצע של המחברת, שלא יקרע בצדדים, דף שורות, עם סרגל מסמנת שוליים ישרים

וכותבת. שלום גבי. מה שלומך. אני מקווה שהכל בסדר אצלך בצבא. אצלי די  בסדר.

אין לי מושג או זכרון למה ואיך זה בכלל התחיל,

אני לא זוכרת אם כתבתי לו סודות,

חילקתי איתו דברים איומים שקרו,

או שפשוט כתבתי על בחינה פה,

תנועת נוער שם

וכמה אמא מעצבנת אותי כמובן,  מי זוכר.

מבקשת מאמא מעטפה, מלקקת שוליים, הולכת לדואר וקונה בול. תיבה אדומה.

תמיד התרגשות לשלוח דואר.

רגע ברור של אין-דרך-חזרה.

תמיד התרגשות לקבל דואר.

גם כאן, אין-דרך-חזרה מרגע הגילוי והקריאה.

.

אולי הייתי הרבה יותר צעירה, והתחלתי לכתוב לו ממש ילדונת בבית ספר עממי?

לא יודעת. אין תאריך על הצילום, רק שם ומספר אישי.

גבי אונגר מ.א. 2038660 מתבקש להגיע אל הבלוג הזה.

אני זוכרת שמחה גדולה בכל פעם שהגיע מכתב במעטפה צבאית עם סיפורי חיילים, געגועיו הבייתה

ופעם אפילו הגיעה תמונה. חייל בן תשע עשרה נדיב מספיק ומתוק מספיק כדי להתכתב עם נערונת

בת ארבע עשרה. הנה, בדיוק בגילה של הבת שלי שלא יודעת, כנראה, מה זה מכתב ומעטפה ובול.

התהילה העצובה של המלחמה ההיא.

אני לא זוכרת כמובן למה ואיך התקשורת הזו התמסמסה והסתיימה.

אבל אתמול כשמצאתי אותו כורע ברך בשדה הזה בתפארת נעוריו ושריריו, התרגשתי.

גבי. גבי אונגר למחלקת נוסטלגיה.

מיד גגלתי, נו מה.

הגעתי לגבי אונגר היחיד שמופיע בגוגל. אחרי כמה טלפונים למזכירתו, כמה מיילים וצילום אחד

שהועבר אליו בדחיפות התברר כגבי אחר.

ועכשיו,

בעידן שחברים לעט נדירים כמעט כמו הבולים שאספתי ומיינתי בקפידה והתרגשות לאלבומים ירוקים,

פסי דבק שקופים וניילום מגן מעל שמהם הביטו בי  בחומרה וסבר פנים רציני מנהיגי אמריקה שהחזיקה

בסבתא שלי בת ערובה עד גיל שישים, בעידן הזה לא נשארו לי הרבה אפשרויות טובות יותר, ממוקדות יותר

ויעילות  יותר מזו שאני נוקטת ברגע זה ממש,אני כותבת לחלל וירטואלי:

גבי אונגר, גבי אונגר.

אנא, פנה לסניף הדואר הקרוב.

או לפחות לבלוג הזה. מחכים לך מכתבים מעצמך …

.

נ.ב. האם תעזרו, תעבירו, תפיצו…שנגלה, שוב, את כוחה של הרשת?

חן חן ותודה מראש.

ר ח ל י

קמע. סיפור מהחיים

.

ביום הראשון, לפני ההצגה הראשונה הילדים ספרו שגילי מרגיש לא טוב.

מקיא, וחלש ומרגיש ממש רע. חולה?

התחלנו לדאוג, גם לו כמובן, גם מה-יהיה-עם-ההצגה, גם שלא ידביק ילדים אחרים וכמו

שאמהות מתנהגות למרות שהן מאמינות שהן לא כמו כל האמהות האחרות, מיד צלצלנו

לאמא שלו. ואז מישהו מהילדים, מהמורים אמר בשקט, ממש בשקט, שאולי זו תסמונת

תכף-מתחילה-חזרה-גנרלית, אולי חרדת במה, התרגשות תופסת בטן טרום הופעה,

בכל זאת, עוד שעתיים הצגה ראשונה אחרי חודש הכנות אינטנסיבי ביותר.

נחכה קצת, נראה מה איתו, ועוד מעט אמא שלו…ואז באמת הגיעה אמא שלו.

רגועה היא לקחה נער הצידה, דיברה והרגיעה ונשמה איתו

בזמן שהחזרה הגנרלית התנהלה על הבמה.

ישבתי כמה שורות לפניהם ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה עובר עליו, על גילי.

כי אם מישהו יכול לספר על חרדת במה…

.

ואני מקשיבה להם, והיד שלי מחטטת בקרקעית התיק. הכל יש שם, תמיד.

אני קמה ממקומי, ניגשת, אומרת סליחה שאני מפריעה, לוקחת את היד שלו, פותחת את

כף היד שלו ומניחה מה-שתכף-תדעו ואומרת לו בקול שקט וחד משמעי:

ת ש מ ע, אין מי שמכיר התרגשות, ופרפרי בטן וחוסר נשימה יותר ממני,

זוכר מה המקצוע שלי? יודע שצילומים, וחזרות, ואודישנים וללמוד בעל פה?

אז פעם חבר טוב שלי, במאי קולנוע נתן לי את זה ואמר שזה יהיה המזל שלי,

הקמע שלי להצלחה ובטחון.

תסתכל עלי, אני אומרת לנער מתוק שרק רוצים ללטף ולהרגיע אבל אסור עכשיו,

אני אומרת לך שזה עובד. זה עבד בשבילי אז ועובד גם היום. זה קמע מופלא,

אני מלווה לך אותו עכשיו, כשתסיים, תחזיר לי!

ואני סוגרת כף יד שתעטוף ותחפון חזק חזק.

אמא שלו מחייכת אלי והוא מביט מהסס אם להאמין.

אני אומרת לך, עובד, אני מחייכת בבטחון כאילו-לא-המצאתי-ממש-הרגע- מיתולוגיה-

מוצלחת-ואני-מתפללת-להצלחתה, ואני הולכת ממנו ואימו בבטחון, מבלי להביט לאחור.

..

אחרי ההצגה ראשונה, מוצלחת מאד, גם מבחינתו, שום פאשלה, הוא ניגש אלי עם

המטבע. מה פתאום אמרתי לו, זה לכל השבוע, תחזיר לי אחרי ההצגה האחרונה.

..

היום. חמש דקות אחרי שהסתיימה ההצגה האחרונה, נשבעת, ניגש אלי גילי,

בן ארבע עשרה מקסים, עדין ומנומס, זה שמילא את תפקידו בהצגה על הצד הטוב

ביותר, בחיי, בלי הנחות, חייך הושיט לי את הקמע שלי ואמר: תודה רבה.

.

אז חייכתי ואמרתי אין בעד מה אני נורא שמחה שזה עזר לך…

וידעתי שהנה, סוף סוף, בכלל בלי שהתכוונתי, לראשונה בחיי,

מצאתי לי  מטבע מזל. קמע.

מה שדוד תום

.

.

.

כיתה גימל.  בית הספר רמת החי"ל. המורה שושנה. הצגת סוף שנה.

אחר כך אני אמצא את הצילום עם שמלת הסאטן הטורקיז שאמא תפרה, לי ולכל הבנות.

היה לי תפקיד גדול. היו כנראה הרבה חזרות וחזרות ושינונים והגיע הערב ההוא.

ההורים יושבים. אבא עם המצלמה ביד כמו תמיד. מי אמר גנטיקה.

אני בשמלה מבריקה ושער מסורק עולה למרכז הבמה לפתוח את ההצגה,

אני זוכרת רגע ריק ואז התחלתי לדקלם את מונולוג סיום ההצגה.

כמו שזה נשמע, ככה זה היה.

שקט. עוד שקט ועוד ואז המורה שושנה ניגשת, מחזיקה אותי ואומרת בשקט שעכשיו נתחיל שוב.

מהתחלה.

בסדר הנכון.

אחר כך אני לא זוכרת כלום.

.

.

.

.

.

.

.

הבית שלנו תוסס בשבועיים האחרונים. זו תקופת הצגת סוף שנה.

מיילים וסידורים מתעופפים בעשרות. דרישות לאקדחים, אלות, נעלים מספר ארבעים, חצאיות ארוכות,

מחוכים, פאות מקורזלות – מי שאמר אוהל הדוד תום והצליח לא להשתמש במילה כושים מקבל מדליה  –

ועל זה בדיוק הרי ההצגה – מגפונים עם שרוכים, תחתיות מתנפחות, איפור חום כהה, לבנים עשירים,

משרתים שחורים, אימוני שירה כמו שרק בבתי ספר אנטרופוסופים שרים – זה באמת, הם שרים

בהרמוניות שלא-הייתם-מאמינים-אם-הייתם-שומעים – ובעיקר עשרים וששה ילדים מבעבעים

מהתרגשות והכנות.

אין כמעט לימודים בשבועיים האלה. שעתיים אנגלית, שעתיים מתמטיקה וכל יתר הזמן לומדים על

תקופת העבדות, לומדים להקטין אגו מול תפקיד מרכזי ופחות מרכזי, לומדים לצבוע ולבנות תפאורה –

מי שראה בשבת הורים וילדים בבי'הס חייך לאיך-הם-נראו-בסוף-היום. הם לומדים ריכוז, הדדיות,

סבלנות, הרמוניה חברתית, השקעה ובעיקר הם מאושרים.

.

.

מעולם, עד היום, ממש היום,

אנחנו תכף בדרך לחזרה ראשונה על הבמה האמיתית שלהם.

היא בתפקידיה ואני ראש מחלקת איפור אם-לא-אכפת -לכם לא עשיתי קשר בין ההצגה ההיא וחיי.

מאז שאני זוכרת, מאז ומעולם, ידעתי שתיאטרון  אני לא רוצה.

ההסכם השקט בין צופי התיאטרון לשחקניו על הדרך שבה מוצגים הדברים על הבמה, בניגוד לנסיון

לשקף אותם "באמת" בסרטים עיצבן אותי, הרגיש מלאכותי. תיאטרלי. מוגזם. בניגוד גמור לקולנוע,

בו אתה יכול לראות ריס נופל, נשימה, נשמה בעוית פנים. לא שיש קלוזאפ בחים האמיתיים,

אבל אם אתה מתרכז ומקשיב באמת במי שמדבר איתך, או אליך, זה כמעט קלוזאפ, לא?

.

כשהגעתי לניו יורק ללימודי משחק הסברתי שאנטיגונה? זו לא אני ושאין בי רצון לעלות על במה,

ושאני כבר אחרי לא מעט סרטים ברזומה, ויודעת מה אני רוצה ושבבקשה שיתנו לי לברור את חומרי.

הם – כמובן, כמו תמיד – הסכימו ו"יחפים בפארק" הפך הקלאסיקה שלי. גם "חתולה על גג" ,

אבל שם נעצרתי.

הם ויתרו לי ועד לפני רגע אפילו לא התחרטתי.

רק אודליה – השותפה המקסימה שלי ב"חשופים" – מטלון הצליחה להעביר בי התרגשות או סקרנות

לגבי איך זה שם, על הבמה, ובמקום סודי וקטן קטן בתוכי, אני חושבת שאני אולי, אולי מחכה לאיזו הצעה

שאולי תצליח לפתות אותי להעיז, ואולי לא כמובן.

.

יתכן שהערב ההוא שיתק אותי.

יתכן שהקושי האמיתי שלי –  שרק הריטלין שיחרר – ללמוד בעל פה ואנרגיות שהצטרכתי להשקיע כדי

לשנן דיאלוגים, ללמוד בעל פה היו כל כך גבוהות שלא נשאר כלום למשהו אחר.

וגם העובדה שהבעל פה, ה"שידור החי" על הבמה אין בו אפשרות לטייק 2 – לתיקון, לבלבול, ללעשות

שוב יותר מדוייק ונכון משתק מפחד, ועל כל זה ישנם האנשים ששם באמת, הקהל היושב באולם, לא

במרחב ההוא מול המסך, הגדול או הקטן. כל אלה הם שהרחיקו אותי מהתיאטרון מרחק חיים אמיתי.

.

אבל בחיים, כמו בחיים,

הגיעה נערונת מוכשרת אחת, שאהבתה הגדולה היא הבמה – בינתיים, נכון להשנה –

שהיכולת שלה ללמוד בעל פה עולה אפילו על זו של אביה, וזה לא מעט,

שמתעלפת מאושר בימים של חזרות, תלבושות, גנרליות ועוד על במה א מ י ת י ת

ושבאופן כללי ש מ ח ה ועוברת חוויה דומה אך אחרת,

ובלי להיות "אחראית" כלל וכלל לתיקונים של אמה, מצליחה לעשות לי שהייתי, תיקון בלב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ה ר מ ת מ ס ך. רביעי. שבע בערב.

.

.

אהל הדוד תום – הזמנה להצגה

.

.

אירוע של פעם בשנה בואו להתרגש יחד מסיפורו של הדוד תום.

ההצגה המרגשת מתארת בסגנון כובש לב את ספור תלאותיו של עבד ירא שמיים שסבל ייסורים על לא

עוול בכפו. הסיפור עמד במרכזה של סערה שהובילה למלחמת אזרחים מרה בארצות הברית.

כבכל שנה חוזרים ילדי בית ספר וולדורף בכפר הירוק – כיתה ח' – לרגש אתכם עם ההצגה השנתית

שלהם והפעם אוהל הדוד תום.

המשחק, התפאורה, התלבושות ומוסיקת הנשמה מהמאה ה-19 לא ישאירו אתכם אדישים.

ההצגות מתקיימות בשבוע הקרוב!!!

רביעי 12.5.2010 (בשעה 7 בערב)

חמישי 13.5.2010 (בשעה 7 בערב)

ושישי 14.5.2010 (10 בבוקר)

מחיר כרטיס 20 ש"ח בלבד

רכישת כרטיסים מוקדמת במייל yael@yesod.co.il

או בערב המופע באשכול הפיס, רח' העבודה רמת השרון.

בכבוד רב: חלי/ אמא של איה / ראש מחלקת איפור / בלי פרוטקציה. נשבעת.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פרידה ממורה אהובה. מכתב לשר החינוך. אל תשכחי לחזור. געגועים לכף יד.

הוריקן הסבבה וגעגועים

.

אני מתגעגעת אליה.

היא כאן. בטח שהיא כאן. זה הבית שלה.

לכאן היא מגיעה אחרי בית הספר, חולצת נעלים ומעיפה מתחת לשולחן האוכל –

א י ה. אחרכך אימי.

זורקת ילקוט, נזרקת בכל דקותה ורישולה הבלתי אפשרי על הכורסא החרדלית, מעיפה רגלים

ארוכות-אפילו-יותר-משלי כך מסתמן ומכריזה: אני עייפה. ושותקת. או אם נדייק, מצמצמת.

– איך היה בבית ספר ?

– אחלה

– באמת?

– כן

– מה היה?

– כלום. סתם אחלה.

– נשמע מעניין. רוצה לאכול?

– סבבה.

– מה?

– מה יש?

– בולונז!

– סבבה

– בולונז בדרך. עשרים דקות.

– אפשר טלוויזיה בינתיים, מחכה לי פרק של גליי?

– כן.

– סבבה.

.

– האוכל תכף מוכן אאובי

– לערוך?

– כן.

– סבבה.

.

– אז מה שלומך?

– בס'דר

– מה קורה בכיתה?

– באלאגן. כרגיל.

– כלום חדש?

– קצת.

– כמו מה?

– לא עניינך אימי, זה דברים של חברות!

– טוב, לא ידעתי. על דברים שלך את מספרת לי?

– לפעמים

– כמו עכשיו?

– לא.

.

– אפשר מחשב?

– עשית שיעורים?

– אין.

– סידרת ת'בגדים שהבטחת אתמול?

– אחרכך.

– תוציאי את לולו קודם

– אני ע י י פ ה !!!

– ולולו ז ק נ ה ועל סטרואידים, נו…

– בס'דר

.

אני מתגעגעת אליה. אל הילדה שלי שלא יכלה לחכות כדי לספר מה היה. לחלק איך זה מרגיש.

עכשיו היא כאן בבית. מתרוצצת. שרועה. ע י י פ ה נורא. כל הזמן עייפה.

מסתגרת לעולמה כמו שכתוב בספרים, כמו שאני שמחה שהיא עושה. ככה צריך.

מחפשת ומוצאת את עצמה, את עולמה.

מגדירה טריטוריות מול אמא יפה וחזקה. מגדירה את עצמה בבית של שתי נשים שלשתיהן אין

כאן הרבה אופציות לפריקת מתחים או תלונות. היא ואני, אני והיא.

והיא גדלה מהר, ויפה.

היא מתארגנת ומוגדרת מיום ליום, הופכת לאט לאט למי שתהיה אשה מדהימה, אני אומרת לכם,

היא תהיה אדם מלא עוצמה וכשרון ומתיקות הילדה הזאת.

ובינתיים היא מסתחררת כאן, מולי ומול העולם בכל עוצמות נעוריה והורמוניה, מצליחה למשוך אותי

לפעמים אל לב הסערות והמערבולות, קטנות וגדולות שאנחנו מייצרות שתיים בשעה. לפעמים אני

מצליחה לזכור שאלה "רק" נעוריה ושום-דבר-אישי, נושמת עמוק ומתאפקת. ולפעמים,

אמא-היא-גם-אדם-סוער-לכשעצמו אני תופסת תאוצה על הגל שלה ומעצימה אותו להוריקן,

ואז מתחרטת כמובן, כי זה לא פייר על קטנים ממך ובטח על כאלה שלך יש מושג מה קורה איתם ולמה,

ולהם לא כל כך, ומבקשת סליחה. וגם היא.

ואז אנחנו שוכחות לרגע את ספרי  ההדרכה של כיצד להיות בני נעורים ןלשגע את עצמך ואת אמא שלך

בו בזמנית, ונזכרות שאנחנו אמא ואיה ומתבוננות בעינים, ומדברות לרגע, ואני קולעת לה צמה,

ולפעמים יש אפילו התקפת אהבה מצידי והיא נכנעת לחיבוק ואולי אפילו מתרפקת להרף עין, ואני שוב

מוזהרת ומוטפת לא להעיז ללכת בלי חזיה. ואנחנו מטיילות לגנוב פיטנגו בכל השכונה כמו בכל אביב,

או רוחצות את לולו, או קונות פלאפל ומקפיצות לסבאסבתא רק-חצי-מנה-זה-לא-כל-כך-בריא-להם..

ואני מביטה בה וגם מתגעגעת, וגם מחכה בהמון סבלנות. ואהבה. כמה אהבה.

מי היה מאמין שאפשר ככה אהבה..               

.

.

.

.

.

.

.

.

קניוק, אבישג השונמית והבלונים על הגג שלי

.

.נכתב פעם, לפני שלש שנים שלמות, וקצת.

.

הרבה שנים אני מכירה אותו.

היה הקיץ ההוא ואדם ברוך וקניוק

וכתבה ל7 ימים שהוא כתב עלי, ועל תל אביב, בעצם ההיפך.

וכתבתי פעם על אחד הספרים הכי כנים וחזקים שלו בעיני  –

על החיים ועל המוות

והוא הנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה שהשתתפתי בה,

ובכלל,

אני אוהבת אותו.

.

אבל הדבר הכי אישי ומרגש שקשור בי ובו קרה מזמן, לפני שנים, והרבה.

אהבה גדולה של חיי, המיתולוגי שלי, קראו לו, קוראים לו רוני.

שש שנים מקסימות. גרנו ברח' אלכסנדר ינאי, מעל המכולת של דויד, והחיים היו חיוך.

יום הולדת אחד חזר הרוני הבייתה ורצה שנעלה לגג.

לא רציתי, התעקש. לא רציתי. כן רציתי, התווכחתי, התפנקתי ובסוף כמובן עלינו אל הגג.

סוף מאי, דודי שמש, חוטי כביסה, רמז לשקיעה, ים, ורוני ואני עם יין על הגג.

אני מסתכלת עליו, מה הוא זומם יקיר לבי?

כלום, הוא מביט בי במבט זך, כלום.

מה? אני שואלת, בכל זאת הפרעת קשב ופתיל קצר,

רגע

סבלנות

הוא מחייך, ואז מסתכל עלי ואומר, תראי.

ו פ  ת  א  ם,

באמת פתאם, התמלאו השמיים שלי מעל הגג בלונים.

מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד, למי הייתה נשימה כדי לספור,

המון בלונים עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

את רוני הם מילאו באסירות תודה לנצח לחבריו מהחוג לקולנע בבית צבי שחיכו

למטה ברחוב, אוחזים בלונים אפופי הליום לסימן ממנו,

ומלאו אותי בשמחה, אהבה וזכרון מופלא לתמיד.

...

זה קרה בחודש מאי ההוא,

בדיוק בשבועות שיורם "הסתובב" בחיים שלי ובבית ההוא באופן אינטנסיבי למדי,

בגלל כתבת השער לשבעה ימים, שמיכל צילמה והוא כתב.

כתבה על תל אביב ועלי, או על ההיפך.

.

אחר כך עברו שנים של זמן.

הכתבה ההיא פורסמה ומוזכרת באוזני עדיין למרבית הפליאה פה ושם,

הרוני ואני כבר נפרדנו, אבל עדיין האחד בשביל השניה וההפך לתמיד.

תל אביב המשיכה להיות כמו שהיא יודעת,

סדנת הכתיבה בבית אריאלה הייתה מצויינת,

והחיים.

ואז הוא כתב עוד ספר ו"אהבת דוד" יצא לאור.

קבלתי ממנו, קראתי מיד כמו תמיד,

הלכתי בשבילי העברית הכל כך כל כך מופלאה שלו,

ואז, כמו מתנה ארוזה בשכבות נייר משי מתפורר,

בתוך משפטיו המפותלים שאני אוהבת כלכך נתקלתי במשפט הזה:

"איש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה".

אבישג שלא ידעה בחייה אהבה ופלאות,

שאיש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה.

.

סופר מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו. כמה יפה.

כמה החמצה מועברת במשפט אחד על אבישג, שלא זכתה.

כמה שמחתי, ועדיין, במשפט ההחמצה של אבישג שהנציח והסביר לי קניוק במה זכיתי אני.

לתמיד.

ואיזה עונג לראות אדם אוסף פיסות וסיפורים ומילים,

חתיכות חיים ואורג למסכ אמיתית אחרת.

שמחה ועונג.

.

יומולדת שמח יורם יקר הרבה בריאות, אהבה ושיגיע אליך השקט. מגיע לך.

..

עולמות חדשים התגלו

.

.

אחרי שבשבוע שעבר התגלו יבשות חדשות, השבוע מי-היה-מאמין גילינו עולמות חדשים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לא האמנו כמובן, אז התקרבנו…..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והחלטנו להעיז. אחרי הכל, זה לא קורה בכל יום.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הוא היה דומה לשלנו. עד מאד דומה.

יפה, מלא הוד והדר ויפעה, ומטונף ומוזנח ומעושן ברמה זהה לנפלאותו.

קשה להאמין עד כמה. אז הסתובבנו וחזרנו הבייתה.

First we'll take Manhattan, then we'll take Berlin

.

.

ניחושים?

.