אדוות הפייסבוק

.

.

יעלי התחתנה היום אז התלבשנו יפה, עטפנו את כל ספרי הבשול שקנינו לה – בכל זאת, מתחתנת –

ונסענו לעין הוד, לרחבת יער מקסימה ומוארת לחתונה מלאת אהבה ושמחה ומשפחה וחברים.

תגידו,

כמה אנשים לא צפויים כבר תפגשי בחתונה של יעלי אחת אהובה שאת מכירה עשרים וכמה שנים?

היא הילדה הראשונה של חבר הילדות הכי הכי שלך, זה שהתחתן תכף, ראשון, אז בטח תפגשי את

המשפחה שאת מכירה כמובן, כמה חברי ילדות ועוד חברים של יעלי שפגשת עם השנים, לא ככה?

אז זהו שלא.

מסתבר שהבלוג הזה, והפייסבוק ההוא, הם אבן מייצרת אדוות במרחב האמיתי של החיים, לא רק

במרחב הוירטואלי כמו שחשבת, אם בכלל חשבת. מעגלים מתעגלים וסובבים.

.

פגישות מוזרות, מפתיעות אך הגיוניות יש תמיד, בטח במקרה שלי, מוכרות, יו קנואו:

ניגשה אלי האחות של החתן ואמרה: זוכרת שבבר ההוא ברחוב הארבעה, כשאת ואברי הייתם יושבים

בו הרבה כשרק הכרתם? אני הייתי הברמנית. מפתיע, אבל חמוד. חייכנו והתחבקנו.

ואז אתי ניגשה אלי ואמרה: הפוסט של אתמול על התגובות? אתי שכתבה שתמיד תמיד היא קוראת

ולעולם לא מגיבה חוץ מהפעם הזו? זו אני. תמיד ידעתי שניפגש ותודה על הבלוג שלך.חייכתי ממש,

והתחבקנו גם. זה  קורה לי דווקא לא מעט שניגשים אלי אנשים , כאלה הקוראים באופן די קבוע את

הבלוג שלי ומדברים או מציגים את עצמם, וזה ת מ י ד משמח אותי + טיפ טיפה מבוכה – מה שאין לי

בכלל כשנגשים אלי בעניני טלוויזיה ומשחק וצילומים- אבל כנראה שבכתיבה – למרות שתגובות בחיים,

רמזורים ובתי קפה כשהטור ההוא שלי היה ב"ידיעות" שמחו אותי עד מאד – ההשתבללות שלי אחרת.

.

אחכ פגשתי את רון שאני מכירה שנים שאמר אחרי הנשיקה: אני עוקב אותך באדיקות בפייסבוק,

טוב, כאן כבר הרגשתי אי נוחות קלה – לא בגללו, מה פתאום, הוא מקסים לגמרי – בגלל שאני שוכחת

שיש שם יותר, הרבה יותר, אנשים מאלה הבודדים שאיתם אני מנהלת סוג של פינגפונג בפייסבוק,

בסטטוסים, בתגובוטת על הסטטוסים. מצד שני, אני מכירה את רובם הגדול של חברי בפייסבוק באופן

אישי, מהחיים עצמם.להוציא אנשי "רשימות" שנחשבים מהחיים בלי קשר לכלום. בודדים ממש,

ממש, אני לא מכירה באמת, וגם אז ת מ י ד יש לי סיבה מוצקה ממש.

אז אני לא באמת מודעת לכמה זה הרבה שבע מאות אנשים . תיכון, שכונה, חיים, עבודה וככה….

אבל כשאני פוגשת אותם בחיים, אני מרגישה כאילו הם יודעים עלי ….ואני במבוכה גדולה ממש.

ואז x. שבלי קשר לנחמדותו וכוונותיו-הטובות-ביותר-אין-לי-ספק, שלא היה לי מושג שהוא קשור

לחתונה הזו מאיזה כיוון ושאם הייתי יכולה הייתי שולחת אותו לעבודה מחר בבוקר עם דיסליק גדול

על החולצה ניגש לבת הארבע עשרה שלי שלא מכירה אותו כלל וכלל,  אדם זר לחלוטין מבחינתה

ואומר בחיוך ופמילייריות: אה, את איה? אני יודע עליך המון!!!

ואני עושה לו פרצוף קצת בצחוק וקצת לא שישתוק, וזאתי דווקא, או בגלל שלא הבינה, מגיבה לו

בקוליות מרשימה, אבל אני? אני מבינה באותה שניה ממש – ובגלל זה אני חושבת שהגבתי ככה

בתקיפות חייכנית משהו – אני הבנתי שמבחינתי, נסגר לי משהו בפייסבוק באותו רגע ממש.

כי אם הוא לא מבין שלא עליה אני כותבת, אלא עלי…שאין שם ב א מ ת פרטים ודברים עליה –

אין צילומים שלה אצלי בפייסבוק להוציא כמה בודדים ממש מוחבאים באיזה אלבום –

אלבום המשפחה מוגדר בפרטיות רק לקבוצת "המשפחה".

והסטטוסים? עד היום חשבתי שהם בסדר, לא פרטיים/ מסגירים מדי.

אני באמת כל הזמן מחפשת ועומדת על המשמר -כמו שכתבתי ואמרתי כל כך הרבה – לבדוק כל הזמן

את הגבול הדק הזה, בין האישי לפרטי.

את האישי חייבים לחשוף לצורכי כתיבה והתבטאות , ועל הפרטי חייבים לשמור. בלי פשרות.

.

סטטוס: כמה חודשים עד גיל חמש עשרה…..מתי "זה" עובר הנעורים האלה……

אני לא נוגעת בחדר שלה…נראה כמה זמן זה יקח….

גם השנה אני רוצה קפה כרצוני לאורך כל השנה כמתנת יומולדת ממנה….

מילים שהן שיקוף שלי ושל הורותי מבחינתי, לא סיפורים על הבת שלי, מה-פתאום.

אבל אולי הדברים לא מובנים ככאלה, ואם זה המצב, נסגר לי הערוץ ההוא.

.

בדיוק על זה מדברים כשמדברים על מה אנחנו ל א מבינים על האינטרנט או הפייסבוק.

.

אדוות, תלויות בגודל האבן שזורקים? לא בטוח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • yaelod  On 21 במאי 2010 at 03:28

    הלוואי לסמן דיסלייק על משהו לא וירטואלי.
    אתמול הסברתי לבת האוטוטו 11 שלי, שהורות לתפיסתי, יש לה שני מרכיבים. האחד ללמד דברים שעוזרים להתנהל בעולם, אולי כמו לביאה שמלמדת את הגורונים לצוד, והשני לתקן ולהחזיר לתלם כשלפעמים מתרחקים מדי מהמרכיב הראשון. שתקה דור ההמשך כמה שניות ואז הפטירה, נו, זה שני מרכיבים שתופסים לא רק לגבי הילדים מכיוון ההורים, אלא גם בין ההורים לעצמם. תתקני, יהיה בסדר.
    יש משהו לא מאוזן, כשמישהו יודע עליך יותר ממה שהיית מצפה שידע.

    אהבתי

  • גלית  On 21 במאי 2010 at 03:37

    איזה יופי כתבת… כרגיל שמת במילים משמעותיות את ה"חדירה לפרטיות" שכל כך הרבה מדברים עליה… אני שכל הזמן אומרת:"אין לי מה להסתיר" פתאום גרמת לי לשאול:האמנם? מאידך תחשבי גם על מה שהרווחת: הרבה אנשים שאוהבים, מקשיבים ומפרגנים לך ואת רובם לא תפגשי לעולם…  

    אהבתי

  • bddaba  On 21 במאי 2010 at 04:52

    כן, כתבת יפה על הנושא, חלי. גם מעורר מחשבה, נוספת, לגבי עניין הפרטיות. אני חושב שיש משהו מאוד נחמד ומלבב באיך שהאינטרנט מקרב בין אנשים ומכיר בין אנשים. בסך הכל זה דבר חיובי מאוד, פוגשים אנשים שנהיים מכריך, ידידיך וחבריך בגלל הקשרים ברשת. כמו בחברה, אז גם ברשת, יש את אלו המתבוננים מהצד, סוג של מציצנים, אלו שלא נוטלים חלק, אלא רק בצפייה, הטבע האנושי דבר מורכב הוא.

    אהבתי

  • איילת  On 21 במאי 2010 at 08:31

    LIKE!

    אהבתי

  • חנן כהן  On 21 במאי 2010 at 09:55

    הבעיה היא גם שאת מפורסמת. אני יכול לכתוב את הדבר הכי אישי בעולם (מה שאני משתדל לא לעשות) ואף אחד לא יכיר אותי בציבור ולא יחזיר לי את זה פנים אל פנים.

    אני מניח שיש לך נסיון פי מיליון ממני בלהיות מפורסמת ובצדדים השונים של זה אז אני מניח שתלמדי גם איך לעבוד נכון עם הפייסבוק והבלוג באופן שישרת אותך אבל גם לא יפגע בך.

    ובקשר לאיה זאת שאלה לא פשוטה. הגישות של הדור שלנו והגישה של הדור שלה לחשיפה באינטרנט שונות לחלוטין. דברים שאת תופסת כפרטיים, נראים לה טריוויאליים.

    שימי כאן מילה ותראי מה צעירים כותבים על עצמם.

    http://youropenbook.org/

    חפשי "הכדורים" ותראי.

    אהבתי

  • tsoof  On 21 במאי 2010 at 10:10

    נורא מטריד. הילדים תופסים מקום כל כך גדול בחיים שלנו ובהגדרותינו העצמיות, וכמה אפשר באמת לעקוף אותן בחיטוט העצמי הפייסבוקי הזה. הרי כל כך נעים לי לשמוע כמה הם נחמדים וחינניים. אבל החשש הזה שמישהו יידע עליהם יותר מדי, שאנחנו חושפים אותם יתר על המידה, באמת שולח אדוות (!) של זיעה קרה במורד הגב.

    אהבתי

  • אורית עריף  On 21 במאי 2010 at 11:05

    עוררת אותי למחשבה. הרי גם אני כותבת ומאיירת אותה לא מעט.
    כותרת הפוסט ("אדוות פייסבוק" שמופיעה באתר הישן) והטקסט כולו מוצלחים מאוד בזרימה שלהם שכמו מבטיחה בהתחלה משהו נעים ומדגדג ופתאום, זורקת לאיזו מערבולת בלתי צפוייה.

    אהבתי

  • עפרה  On 21 במאי 2010 at 11:43

    יש גורם נוסף שאין עליו שליטה וצריך לקחת בחשבון: אנשים עושים השלכות. מפרשים לעצמם, מתוך עצמם, דברים שפרסמת ובונים עולם שלם שנראה להם כידע. ואז הם מגיעים עם המשפט המבעית, "אני יודע/ת עלייך הכל".
    כלי ההתמודדות היחיד המוכר לי, מלבד זהירות בפרסום, הוא הימנעות משיתוף פעולה עם זה. ניתוק מגע מידי.
    האלמנט של חוסר שליטה הוא נתון.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 21 במאי 2010 at 12:30

    מפחיד הפייסבוק ודומיו.

    התנתקתי לפני שנה.

    אהבתי

  • ריקי כהן  On 21 במאי 2010 at 14:57

    אני נורא מסכימה עם עפרה. כלומר מאוד. קרה לי כמה פעמים שבאו אלי עם טענות כאלו, שיודעים עלי הכל, וגם אני ממדרת, הרבה, על חיי המשפחה ועל הילדים ועלי, ולי נראה שהם מבוהלים עד מוות שיידעו משהו עליהם, והחשיפה היא שמפחידה א-ו-ת-ם. לא מזיז לי.

    אהבתי

  • מושיק  On 21 במאי 2010 at 15:14

    דווקא בגלל קיומם של כל מיני Xים ובגלל שהזכות של הילדים שלנו לפרטיות עולה על זכותנו לחלוק (ובתוך זה זכותם להיות לא עקביים, קפריזיים והיסטרים ביחס שלהם לחשיפה שלנו), הפייסבוק וזירות ציבוריות שונות הן באמת לא המקום לדון בהם בכלל. בלי תמונות, בלי שמות ובכפוף להסכמים תקופתיים שצריך לחדש איתם מדי פעם. כל כך קשה למצוא את קו הגבול המדויק. ובגלל שאת (גם) מי שאת, המצב נהיה הרבה יותר מסובך.
    מצד שני, נשמע שהיא זיהתה את הנימה המעט טרחנית שבה המשפט שלו נאמר (זה הרי בסך הכל טייק אוף על "אני זוכר אותך עוד מהברית", המביך ילדים לא פחות, לא?) ואולי הם פשוט גדלים להיות הרבה יותר חסינים מאיתנו לעולם של פרטיות נוזלית ומצומצמת.

    אהבתי

  • דורין פ.  On 21 במאי 2010 at 17:45

    יפה שלי
    נסי לא לקחת נודניקים לריאות…תמיד היו טרחנים גסי רוח, רק השתנו להם הטקסטים………..מה בדיוק צריך להביך אותך? אני בטוחה שאיה המקסימה מאוד גאה ביכולת הביטוי המצודדת שלך

    אהבתי

  • ליהיא  On 21 במאי 2010 at 19:23

    אף פעם לא חשבתי על ההבחנה הזו, בין אישי לפרטי. זה די מפחיד כמה מצד אחד זה נורא נורא קל לחשוף דברים – הרי, מה כבר אומרת שורה בסטטוס? – אבל מצד שני אחרי כמה זמן אתה באמת, אבל באמת, לא יודע מי קורא את זה.

    בנימה קצת יותר אישית – אני יודעת שגם אם אני אראה אותך, אני בטח נורא אתבייש להגיד לך פנים מול פנים כמה הכתיבה שלך נוגעת בי, מרגשת אותי, מחדשת לי, מחדדת תחושות שהיו לי ולא ידעתי לשים במילים, ומעוררת השראה גם אישית וגם אומנותית…אז הנה אני אומרת לך פה. תודה. :-)

    אהבתי

  • idangozlan  On 23 במאי 2010 at 00:50

    האתר בגרסא העברית מוסבר היטב
    http://www.statusim.com

    ממחיש עד כמה פרטיותכם חשופה לעיני כל.. פשוט מדהים!

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: