Tag Archives: נשים

הרגליים של סוזן

.

פסטיבל קאן נפתח, מכל השמלות, הכוכבות והמיותרות, המנצחת הגדולה ללא ספק,

בעיני לכל הפחות, היא סוזן סרנדון.

לא רק בגלל הכשרון

לא רק בגלל האישיות שלה שמתפוצצת מולנו ת מ י ד

לא רק בגלל האומץ הפוליטי ( אנטי הילרי )

לא רק בגלל האקס/ים השווים במיוחד

לא רק בגלל סרטים שמלווים אותנו מתמיד

לא רק בגלל הסקסאפיל שעוטף אותה מהלימונים הראשונים עד המחשוף האחרון

לא רק בגלל האינדיוודואליות המסקרנת והמושכת

כמובן שבגלל ובזכות כל הסיבות האלה ורבת אחרות

אבל היום, על השטיח האדום, היא המנצחת הגדולה מכולן

בגלל התמונה הזו

.

לא בגלל השמלה, לא בגלל הקטיפה הירוקה, לא בגלל המחשוף

לא בגלל משקפי השמש ההורסים, לא בגלל השער האדמוני,

,היום היא כבשה את השטיח והלבבות,

בגלל כל אלה

ובעיקר בזכות.

בזכות הורידים הבולטים בידים,

בזכות הרגליים ומעט הצלוליטיס שלא מסתתרים מתחת לגרבונים מהודקים ומייקאפ ,

בזכות קמטי צחוק והבעה שפשוט שם.

ובזכות זקיפות הקומה, האנרגיה והמקסימות הבלתי נגמרת של אשה בת שבעים

שפשוט מראה לנו איך צריך, ואיך כדאי,

מלכה.

.

 

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

מהי הטרדה מינית? הנה הסבר מפורט

.

– הטרדה זה כל מה שגורם למי שמולך אי נוחות.
.
– הטרדה זה ל"דבר גסויות" מה-הייתי-עושה-לה על ואל מי שאינה/ו בן/בת זוגך.
.
– הטרדה היא לשלוח הצעות, רמזים גסים במייל, ווטסאפו וכו.
.
  נ.ב. הצעת דייט (אמיתי) בדרך הישנה והטובה אינה נחשבת הטרדה, להיפך, מחמאה.
.
– הטרדה היא מבטים אינטנסיבים מכוונים הבודקים מעלה מטה, מעלה מטה גוף.
.
  נ.ב. עכשיו לכי תוכיחי מבטים, לכי תוכיחי כוונות.
.
– הטרדה היא מניפולציה רגשית סמכותית על מי שכפופה לסמכותך במשרד, בכיתה,
.
  על הסט, שמביאה אנשים ונשים צעירים לא להבין מה לא בסדר, למרות שברור שמשהו
.
  לא בסדר, ומתוך הרגל "הגדולים יודעים יותר טוב" או רצון אמיתי לרצות, להצליח,
.
  לא להכשל, כניעה שקטה שאין בה בשלב הזה דרמה, רק תחושה עמוקה ופנימית
.
  עמומה ומאד לא נעימה שקורה משהו לא נכון, מעליב
.
– תקיפה היא כל מה שקשור בשליחת ידיים, לשון, פה, רגל גסה בין ירכיים, ליטוף
.
  ישבן, הצמדה לקיר, חפינת שד מהירה כאילו בצחוק, חיכוך מקרי מאחור במעבר במסדרון,
.
  קירוב פנים בצורה אגרסיבית, פלישה לתחום הפיזי של האחר/ת בגסות, דיבור גס במכוון,
.
  סקסיסטי, מיני ומכוון בחלל ציבורי על מי שנמצאת בו והדיבור הוא עליה.
.
  וכל מה שנעשה בכוח פיזי ממשי, בכפיה ואלימות – הצמדה לרצפה בכוח, נגד רצון היא
.
  אלימות ממשית רק שיהיה ברור, לא חייבים אגרופים וסטירות כדי להכלל בקטגוריה –
.
  מנשיקה כפויה עד הורדת יד של אשה בכוח לאבר המין ( זה לא רמז, זו תקיפה בנסיבות
.
  האלה ) וכפיית יחסי מין על מי שלא רוצה, בין אם בשיתוק מוחלט ( בובה מסמורטטת
.
  מתחתך היא לא אשה מעוניינת ) ואם בצעקות ודחיפות, כל אלה הם תקיפה מינית חמורה
.
  ואונס. מה לא ברור כאן.
.
  וגם כתיבת טקסטים המעודדים או מצדיקים מכל סוג וסיבה, סאטירה, פילוסופיה,
.
  פרובוקציה, שעמום, טרוליות, נסיון אנתרופולוגי (איזה תרוץ נהדר) כל סוג של עידוד או
.
  הסכמה בשתיקה מול הטרדה ותקיפת בני אדם על רקע מינם על ידי כל אחד, במיוחד על
.
  ידי מי שחזקים מהם בעמדתם, גילם, דרגתם, השפעתם המשתמשים בכל אלה במכוון,
.
 יכולה להחשב בעיני בני אדם הגונים ומוסריים, מוסר, איך המילה הזו נעלמה מהדיון,
.
מעשה לא מוסרי הראוי להוקעה וכעס גדול.
.
 # זה ברור שהטבע האנושי מביא גם סיפורי אהבה גדולים מהחיים אסורים מתחילתם
.
 שצלחו את האסור והרוויחו. נדמה לי שנערות זמרים אינן נמנות על אלה.
.
 ## אבל כמה מעטים הם לעומת עשרות אלפי אנשים ונשים החיים עם צלקות רגשיות
.
 שזר-לא-יבין-את-עוצמתן-והשארותן-לתמיד ויש להן (לצלקות) אשם. אשם מבוגר
.
 אחראי, בדרך כלל גבר מבוגר בהרבה, אוטוריטיבי ומסוכן.
.
 מסוכן לדור הבא, לילדות שלנו, הן הצעירות, עבורן החוקם האלה חייבים להיות
.
מקועקעים בנפשן, בדיוק כמו בנפש הגברים, אלה שעדיין אורבים להן באיזור החשוך
.
באמת של החיים.

.

 

לא מעט גברים שאני מכירה

 

לא מעט גברים שאני מכירה, שחקנים, אנשי תקשורת, במאים,

יוצאים בימים האחרונים,

בדרך זו או אחרת, מתוחכמת יותר או פחות,

מטומטמת יותר, או פחות,

לנסות להגן באיזה אופן על משה איבגי,

– מלטעמי, הם מזיקים יותר ממועילים –

או לפחות לנסות להגחיך ולהקטין את הנשים ו/או התלונות ( הלא רשמיות )

שנאמרו ונאמרות נגדו.

זה מעצבן אותי ברמות גבוהות עד גבוהות ממש, עד הזהרת צונאמי עצבים,

סתמו!

מה יש לכם?

כמעט עשר נשים מספרות על מה שהן חוו כהטרדה מינית,

מה נראה לכם? זה כיף לדווח על זה? זה נעשה לשם פאן?

יש התאגדות של ארגון מחתרת נגד איבגי?

ברצינות?

או שנדמה לכם שטפיחה-על-התחת-מה-את-עושה-עניין

היא מכסימום אל-תלכלך-אחי, אפשר לחשוב מה כבר קרה שם,

אפשר לחשוב אונס,

מ-כ-ס-י-מ-ו-ם הציע לה להזדיין.

.
הזמן יגלה את האמת.

אני לא מגנה אותו ולא מתקיפה אותן, אני מחכה.

נטית ליבי נוטה לצד הנשים המדווחות, תמיד.

אין בי ספק שאין (כמעט) אשה בעולם שתמציא הטרדה מינית, התקפה מינית,

ותטרח לספר, להתלונן.

זה מסלול לא פשוט, מלא מכשולים ובקפייר.

ועשר נשים? כל אחת ממקום וזמן אחר? ברצינות?

הזמן יגיד, יתכן שלא יצא כלום ממהומת האלוהים הזו,

יתכן שהעניין יתאייד כלא היה.

יתכן שיקרה ההפך, שתוגש תלונה, תלונות, תהיה חקירה, משפט, פסק דין, גזר דין.

היו כבר כאלה, והיו גם כאלה.

בינתיים,

גברים שכאלה אתם, חבר'ה,

ממוסקונה ואנסקי, עד אלברט אילוז ועוד,

שמנסים להקטין ולהתנהג בפטרונות גברית אולדסקול שכבר אין לה מקום בעולם של

הבנות שלנו, וכמה טוב שכך,

זה לא הומור, באמת,

סתמו! פשוט סתמו וחכו לראות מה קורה.

גם אני סותמת ומחכה.

.

אני מחכה לראות מה יקרה ואיך יתפתח,

אני סומכת על יושרת המשטרה ורשויות החוק לברר את העניין עד הסוף,

אני סומכת על מי שצריך להגן על המתלוננות לתת בהן אומץ ולהגן עליה,

אני מלאה אמפטיה למשפחתו של איבגי על מהומת האלוהים האופפת אותן,

ומקווה שכבר יגיע הזמן שיהיה ברור גם לכל גבר מוסקונאי שהביטוי "שווה הטרדה"

הוא לכשעצמו שווה תביעה.

ולנשים המתלוננות ולאיבגי אני מאחלת שהצדק יצא לאור באופן ברור, פשוט

ובעיקר בלי שנים של הליכים ודיונים, ועד אז, החברים של משה או סתם גברים

משו משו, פשוט סתמו.

זמנים חדשים

זמנים חדשים

יום האם היום,

כל מה שלא תרצו שיעשו לבנות שלכם,

כל איך שלא תסכימו גם אם ימות העולם שידברו לאמהות שלכם,

כל איך שלא תקבלו שיעירו, יגעו, ירמזו לבנות הזוג שלכם,

ככה תתנהגו לכל הנשים בעולם.

ובא שלום בין המינים

.

 

הוא שלנו, הים של פרישמן

 

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

ועדיין

.

היא נגעה והתנסתה בחומרים ומלאכה באופן אמיתי מתמיד,

סבא שלה הגיע להעביר להם סדנה בגן,

היא קיבלה חונך עם ידי זהב שהראה לה מה זאת קליבה, ואיך מלחציים

מחזיקים חתיכת קרש ואיך מנסרים אותו ואיך הולמים בפטיש, ומשייפים.

היא הלכה לביס ספר אנטרופוסופי,

והיא סורגת, תופרת ביד, רוקמת, תופרת במכונה ( זה מסבתא, לא מבי"ס).

היא בנתה בבית הספר שרפרף במו ידיה,

קשרה ערסל בגודל מלא מחבלים קשר לקשר,

היא בנתה עם חבריה משטח בטון,

היא שיחקה כדורגל, ניגנה בתופים,

ניקתה את מסדרונות בית ספר עם חבריה וחברותיה שרקמו בדיוק כמוה.

שתלה, גזמה, נתנה מים, קטפה וחתכה סלט בבית הספר מגיל שש.

היא יודעת ועושה כמו כל חבריה למגמה ולשירות כל תפקיד בהפקה,

מסחיבת פנסים, צילום עד ארט כתיבה ובימוי,

היא מאמינה בשיוויון מלא בכל תחום בחיים,

ממדיני עד חברתי ממשפחתי עד ג'נדרי,

מאמינה בזכות כולם לחיות כרצונם,

ועדיין,

הבוקר כשהבת שלי, זאתי משושתי התעוררה וראתה את התוצאה הסופית

של הדלת שנגרתי וסדרתי ותיקנתי ה"כל הכבוד לך" היה מודגש ואותנטי,

היא באמת התפעלה ( לשניה קטנה, בל נגזים ) ממה שעשיתי,

ככה שעברה בי מחשבה שיתכן שאם אביה היה עושה מעשה כזה,

או דודה אהובה ובטח איזה אחיין הוא /הם לא היו מקבלים כזה כלהכבוד,

המעשה "שלהם" היה מתקבל בפשטות.

יתכן שאני טועה כמובן בפירוש הכלאכבודאמא שקבלתי,

אבל היא נעלמה מהבית לפני שהספקתי לברר

אז

אני

מרשה

לעצמי

להמשיך את רצף מחשבותי.

שמחתי שמבחינתי לא עשיתי משהו יוצא דופן ו"גברי" נניח או "לא רגיל",

זה מעציב אותי שעדיין צריך להוות דוגמא ג'נדרית כזאת

ואני מזכירה לעצמי ולהורים צעירים יותר שכל מעשה ופעולה נחשבים.

מעשים, פעולות, מילים,

שנאמרים בכוונה תחילה, ובעיקר אלה של הרגיל, היומיומי, הלא משתדל,

כולם נאספים וממלאים נפשות של מי שיהיו פעם גברים ונשים,

וכמה אסור שיהיו דברים על אוטומט,

אמא תעשה לך צמות, אבא יתקן ברז,

ואני מודדת ( קצת ביאוש ) כמה הדרך שלפנינו א ר ו כ ה

אבל אני זוכרת שיכולת הקפיצה שלהן/ם נפלאה, סומכת עליהן/ם

סבתא שלי פועלת בנין, תל השומר 1935

.

.

וגם,

מאד שמחה (אם להודות על האמת) שהצלחתי,

והדלת מתוקנת.

 

נ.ב. השניה משמאל, בונה במו ידיה את תל השומר בשנת 1935, סבתא יפה שלי…

 

.

.

מה שנחשב פעם

.

אני סוחבת צלקות עמוקות הנוגעות לאביוז מיני בגילאים טרום חוקיים,

הטריגרים המקפיצים לי את הלב והטראומה נמצאים כמעט בכל מקום,

הייתי יכולה לסרס ולהעניש עונשים חמורים מנשוא, אבל באמת, את מי שפוגע בחלשים וחלשות ממנו,

ואני לא סולחת ל ע ו ל ם על פשעים הפוגעים ככה בנפש ובחיים, לעולם.

והיום, שוב,

מול סערה (נוספת) שעניינה גברים ונשים המסרבות סופסופ לשתוק,

פרשה שהייתה או לא אין-לנו-אפשרות-לדעת, ולא זה עניין הפוסט , הפרשה הספציפית הזאת.

למרות שהנטיה שלי ת מ י ד היא להאמין לנשים המלוננות, תמיד,

זה כלכך קשה ומביך ומציף לעמוד מול אנשים, מול העולם,

לעבור גהינום של חקירות, מבטים, גידופים, חוסר אמון, האשמות.

לשחזר ארוע שהיה טראומתי ופוגעני ופולשני ומה לא,

זה כל כך, כל כך מטורף וקשה,

שהרעיון שמישהי תעבור אותו ללא כוחות הנפש שמעניקה לה תחושת האני אספר את האמת,

כמעט בלתי נתפס.

ואני מוצאת את עצמי סוקרת לאחור התנהלויות של גברים בעשורים שבהם אני נחשבתי בגירה וחוקית,

ומבינה שמה שפעם היה נחשב "רק" התנהגות מגעילה ודוחה ומי-הוא-חושב-שהוא

יכולה הייתה היום להריץ ולהושיב בכלא על הטרדות מיניות +++ לא מעט גברים,

מאלה שהורידו לי צ'פחה /ליטוף כאילו מחמיאה על הצד האחרוי של חצאית המיני שלי בדיזנגוף

עד אלה שטרחו להגיד מה היו עושים לי אם הייתי מסכימה,

או הצמידו אותי באגרסיביות לקיר ונישקו אותי למרות שלא הסכמתי או לא שיתפתי פעולה.

רק נקודה קטנה ומפתיעה, דווקא בעולם הדוגמנות בארץ לא נתקלתי מעולם בשום סוג של הטרדה,

אולי הייתי צעירה מדי או תום בוי אולי בעולם הצילומים זה לא היה קיים,

אבל ברחוב, בתנועה, בצבא, במסיבות, בתי קפה, דיסקוטקים (כן, כן, זו המילה והתקופה)

או הו.

היום זה היה נגמר אחרת לגמרי, אין לי בכלל ספק,

מצידי כמובן, וגם מצד נורמות החברה, גברים כנשים והחוק.

it is what it is

.

זה פוסט מהורהר חסר מסקנות,

רק מחשבה ושמחה והבנה על הדרך שעברנו והמציאות שהשתנתה, וכמה טוב שכך,

ושהבנות שלנו, וגם לא מעט מהבנים, כבר יודעים אחרת

.

עוד ארוכה הדרך

.

רגע האמת הגיע, הפעם בעזרת אייל גולן, אבל לא זו הנקודה

פסטיבל העצמה נשית עם הופעות רבות של מיטב ה מתקיים בקרוב באילת, ביניהם, אייל גולן.
כשגיא ואורלי, מרוז את וילנאי גילו שהם אמורים להופיע איתו באותו פסטיבל הם בטלו את הופעתם.
דבר ראוי בעיני,
אחרי הכל, פסטיבל נשים ראבעק, אין גבול לציניות, לחוסר טעם, אפילו סתם לטיפשות.
ההתנהלות של גולן על פי המשתמע גם אם לא חרגה מגבולות החוק,
קשה לא להסכים שהיא חרגה מגבולות הטעם הטוב או מגבולות של איך-הייתי-רוצה-שיתנהגו-עם-הבת-שלי-או-שלו.
.
עכשיו נראה מה יבחרו לעשות יתר האומנים:
מירי מסיקה, צופית גרנט,
ענת הראל, שלישית מה קשור,
קטורזה, ליאור נרקיס, נדב אבוקסיס ועוד.
.
יש רגעים שאמן עומד מול ה"עד איפה" שלו בלי יכולת המלטות. חד וחלק, אין דרך ביניים,
כן או לא?
מצפון או כסף?
מה שנכון מצפונית מול למה לעורר מהומות?
להכנס למתח עם גולן, עם רני רהב יחצנו?
מה עושים? מה בוחרים?
יש רגעים כאלה במקצוע הזה,
לא רבים מדי,
שצריך לקחת החלטה ברורה, לקחת צד.
אני זוכרת שהבנתי שאני צריכה לקחת החלטה בענייני תצוגות אופנה (פעם, מ ז מ ן)או הרצאות
או סתם נסיעה לירושלים וצורך לעבור את הקו הירוק, ולקחתי החלטה ועמדתי בה כמעט במאה אחוז
בכל השנים שעברו. לא עוברת את הקו הירוק לצורכי פרנסה, ביקורים, הנאה, טיולים, פשוט לא,
אם אני (לדוגמא) חושבת שהכיבוש הוא אם כל הרעות שבאו על המקום הזה
אין בי יכולת לחיות עם הגם וגם, גם לצעוק ולהפגין ולהתנגד לכיבוש
וגם להרוויח ממנו פרנסה בנסיעה לתוך השטח הכבוש ונתינת הרצאות, צילומים וכו",
לפעמים אי אפשר גם וגם.
כך גם הפעם,
אייל גולן וכבוד לנשים זה לא מרגיש כמו סלוגן מדוייק בימים האלה, ההיפך הוא הנכון
ואם נקרא בין השורות אפשר להזדעזע מיחסו של הגבר הזה לנשים צעירות, ממש להזדעזע.
וזה הרגע של האנשים האלה,
האם ישתתפו לצד (גם אם לא פיזית לצד)אייל גולן בפסטיבל נשים
וכן, ודאי שזה משנה שזה פסטיבל נשים ולא סתם פסטיבל מדברי/רוחני/חגיגי כלשהו
או יגידו ש"סליחה עד כאן. מצפוני אינו מאפשר לי" ….
.
מעניין.
.
.
#מעניין אותי באופן מיוחד הפעם 
אח"כ הגיע זה:איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות לנפגעי תקיפה מינית קרא לכל האומנים שאמורים להופיע ב"פסטיבל נשים" יחד עם אייל גולן לבטל את השתתפותם באירוע. "לא יעלה על הדעת כי זמר שהתנהג אל קטינות כאל חפץ ושעשוע לסיפוק צרכיו יופיע בפסטיבל להעצמת נשים",
.
.

ואז זה היה בסדר לאנוס אותך?

/

בהרבה חששות ובעדינות אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה.

התגובה שלי להעמדתו לדין של האנס משה קצב מתועדת היטב בבלוג הזה,

הרבה לפני שכולם התנפלו עליו פתחתי עצומה למען העמדתו לדין ובעד שיוויון מול החוק,

הפגנתי, כתבתי, עשיתיכל שביכולתי (הפרטית והמוגבלת) לא לתת לעניין להמחק ולדהות לפני שיבוא

למשפט ואם חטא ופשע, יתן את הדין, וכמה שמחתי שכך היה,

ועכשיו אני קוראת את וידויה של א' שנאנסה והרגש סוער,

אמפטיה אין קץ מול המילים והפנים של אורלי רביבו בסרט בערוץ עשר

ועצב גדול על מילים שאמרה,

מילים שאסור להגיד. בטח להאמין ולהרגיש.

מילים מקבעות הצטדקות נשית מיותרת ומלאה דעות קדומות, חולשה, פסיביות ורגש אשמה ששנות

דור לא הצליחו לצערי למחוק ולתקן בינתיים:

"לבשתי הכי צנוע והוא אנס"

הו אורלי,

עם כל האומץ שלך, והחשיפה, והטראומה הגדולה שצרבה את חייך,

כמה נזק את גורמת,

איזו טעות את ממשיכה לקבע אצל נשים ונערות הקוראות ושומעות אותך מתנצלת,

אבל אני לא אשמה, התלבשתי צנוע,

מה זה אומר, שאם היית מתלבשת "לא צנוע" זה היה "יותר מובן" שאנס אותך?

נדמה שככל שדרך שעברנו הייתה ארוכה וקשה ומורכבת,

זו שלפנינו תהיה דרך ארוכה וקשה לא פחות,

אולי אפילו יותר,

כמה עצוב.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אני מאחלת לך החלמה מלאה אורלי שהייתה א'. אני מאחלת לך שצלקות ליבך ידהו, שחייך יהיו טובים,

שלא תאשימי את עצמך בכלום, גם לא עמוק עמוק בליבך. שתזכרי שאין בך רבב ואשם, אין ולא הייתה

לאיש זכות לאנוס אותך בלי קשר להתנהגותך, לבושך או כל דבר אחר, ואם יהיו לך הזדמנויות, למען

עתיד הבנות שלנו, אנא….

.

.פלירטוט וזכות סרוב.

.

המשימה החשובה בחיי

.

ובימים האלה אלה סערות יצחק לאור ומג"ד גבעתי לירן חג'בי

ולפניהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן מה-שהיה-או-לא, ומשה קצב, ואחיו,

ואני מרגישה את הגוף שלי מבעבע,

אני מוצפת זכרונות ופחדים, אני סוערת, חסרת שקט וכמו תמיד כשזה קורה,

כשהנושא מציף, מבעבע ברשת ובכותרות העיתונים אני מנסה למצוא נקודת אחיזה,

לבודד מה מתוך מערבולת הרגש והזעם מתעצם במיוחד.

ומה שמתעצם הוא אכן תמצית הכל.

זאתי שלי. אהובתי בת השבע עשרה. ובת דודתה, וחברותיה, והילדות שלכם, שלכן, וכל הנשים

הצעירות שהכל לפניהן הן העניין. הן ועתידן, הכמעט בלתי נמנע אבל יכול וחייב להשתנות.

הכל כולל הכל, או שלא, וזה תלוי בנו. בי ובכם, בהורים שלהן.

(על השינוי המתחייב בחינוך ובגישת הגברים לנשים מיסוד הנשמה וההכרה ושורשי האנושות,

בפעם אחרת) ועלינו, עלי ועליך ועליך לשנות את תוצאות העתיד ההוא.

מה שעשוי/עלול לקרות לבת שלי, לבת השבע עשרה שלי שאני עדיין חובקת בליבי כאילו הייתה

קטנטנה למרות שא. ממש אסרו עלי וב. אפילו אני הפנמתי שהיא כבר ממש, אבל ממש לא קטנה,

ומצליחה ואפילו שמחה מהמצב החדש, הוא העוצר נשימה, מכווץ גוף ולב.

חוסר הידיעה המוחלטת מה יהיה אם יהיה.

מה יקרה שם, מה יקרה ל ה. גוף ונפש, בעיקר נפש.

טפוטפוטפו.

ומהמקום שמבין שהשינוי כבר קרה, קורה עכשיו. יש נשים המגיבות בלי פחד,

שהשיתוק המגיע לפעמים בסיטואציות תוקפניות, מתפוגג מול האגרסיביות הגברית, ועוצמת

הכעס. יש נשים המצליחות להתמודד עין בעין מול תוקפנות גברית, גלויה או ערמומית,

אבל עדיין נחשב השינוי נחשב "שינוי" ולא התנהלות רגילה בחיים.

ומכאן שעד שכולן, כל העתיד שלנו, הבנות שלנו לא יהיו חתומות בחותם ה"שינוי"

המשימה הכי, אבל הכי חשובה עכשיו –

כי רק מי שנכוותה באש האביוז הגברי, המיני, המעמדי יודעת שהכוויה וסימניה נצחיים,

היא להיות משוכנעת, ולא להפסיק לרגע עד שזה יהיה ודאי.

עד שאהיה משוכנעת, אבל ממש, כמעט ללא ספק – להוציא זה הטבעי, בכל זאת, אמא –

שאם גבר כלשהו,

שיהיה רמ"טכל מצידי, מנ"כל, מפקד, מפיק, אחראי, נשיא מדינה, נשיא כיתה, מרצה, מנהל,

מפקד, מבוגר, מורה, מדריך או כל מה שמסמל מעמד/מיצוב/תפקיד/סמכות שיעיז להגיד,

לחזר, לאיים בערמומיות, לאיים בבוטות, לגעת, לשלוח ידים, לנצל סמכות, להשתמש בכוח

פיזי, בכוח לא פיזי, בגילו המבוגר, בגילה הצעיר,

ב מ ש ה ו

מול הבת שלי,

שהיא תפעל כמעט בלי לחשוב,

שהדבר יהיה טבוע בנפשה, באוטומט התגובה שלה,

שהיא תביט לו בעינים,

בלי לפחד,

וגם את זיק הפחד הקמאי הראשוני שטבוע בנו, היא תעיף מעליה כאילו יבחוש.

שהיא תדע שזו זכותה המלאה,

ושתגיד מילה אחת.

לא.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא מעוניינת.

מה שאתה עושה הוא אסור.

חוקית ומוסרית.

אם תמשיך אני אפנה ואתלונן, הבנת?

ואז,

תלך משם,

וגם אם עיניה יהיו מלאות דמעות מהעלבון, והתמיהה וחוסר האונים הפנימי,

היא תהיה זקופה, פנים וחוץ,

בצדק,

ותלך משם, פשוט תלך משם, לא-חשוב-מה לא-חשוב-מי.

ובבקשה,

בבקשה מי שלא מבקשים ממנו בקשות חשובות,

בבקשה שתצלצל אלי.

אדומה למיקי

.

תמונה לכבוד יום האשה

.

.

.

.

4 brills שחורלבן

.

.

סבתא, אמא, אחות קטנה ואני. הנשים הפרטיות שלי.

.

.

.

.

וגם קישור לרשימת עשר הנשים שבחרתי….

.

10 נשים שֶ

.

     ביקשו שאבחר עשר נשים שגרמו לי להשראה, הערכה, השפעה. הייתה הקצבה של מאה מילים

    לאחת, פחות או יותר. אני אוהבת רשימות כאלה. זה היה מסע מעניין לעבור בין עשרות, מאות

    נשים שהשאירו בי חותם, רושם, צלקת, חוויה או אפילו נקודת אל חזור, ככה דרמטי .

    מול המילים שלהן, חייהן, ההשגים שלהן כבני אדם וכמובן כנשים, תמיד כנשים.  בחיים, בכיתה,

   בסרטים, ספרים, צילומים. בעיתונים, אינטרנט, על הסט, בראיונות, אודישנים, ארוחות ערב,

   טיסות. במאמרים, שיחות מפתיעות, סיפורי חיים, כשרון, אומץ לב, נשיות ומה לא.

   זה היה מרתק אבל לא כל כך פשוט כמו שחשבתי שיהיה, יש הרבה, עכשיו לכי תבחרי עשר,

   רק עשר, ורק מאה מילים, פחות או יותר…..הנה הן:

.

1. סבתא שלי יפה ברי'ל  – הכי אני דומה לה, לסבתא יפה, לטוב ולרע. אני עקשנית כמוה, חמת מזג

    לעיתים, חזקה מול החיים ורכה מול אנשים, או אולי הפוך. היא הייתה פלדה. החזיקה משפחה,

    נפרדה מבעלה ששבר את ליבה בגיל ארבעים, נסעה לארה'ב לעשרים שנה ועבדה כאחות. חזרה

    בגיל שישים לארץ, פתחה גן ילדים והפכה לגננת המיתולוגית של רמת אביב. למדתי ממנה שאגו

    הוא דבר שכדאי, מאד, להחזיק קצר. שגאווה היא מקור להרבה כאב לב, שמשפחה היא העוגן,

    המרכז ומה שנשאר לתמיד, וגם איך לבשל אטריות כמובן.להכניס אותן רק, רק אחרי שהמים

   מומלחים ורותחים ממש. אני מתגעגעת אליה עד אין סוף.

 .

 2. פרנסס פארמר

פארמר הייתה שחקנית אמריקאית. אבל וגם הרבה יותר מזה. היא הייתה כותבת

מצויינת, נון-קונפורמיסטית, אשה יוצאת דופן באמת, נאמנה לאמת שלה,

חיה את חייה כפי שחשבה ובחרה וזה לא היה פשוט. שאר האנשים בחייה, כולל

הוריה ניסו בכוח למנוע זאת ממנה. היא אושפזה בכפיה בבתי חולים לחולי נפש

חמש שנים. חירותה וזכויותיה נלקחו ממנה, היא סוממה, נאנסה על ידי גברים רבים

ואושפזה. הנסיונות להכפיפה למערכת הציפיות "הרגילה" נמשכו שנים, אבל פרנסס פארמר לא נכנעה

ולא איבדה את רוחה, אופיה וחוזקה הפנימי, ובסופו של מאבק נפשי, רגשי ומשפטי חזרה והרוויחה את

עצמאותה וחירותה. היא מהווה בעיני מאז שהתוועדתי לה בסרט "פרנסס" עם ג'סיקה לאנג בתפקידה

ואחכ באחת מהביוגרפיות שנכתבו עליה דוגמא לקול פנימי חזק ומדוייק המצליח גם אם במחיר כבד

להשאיר אותך ואת נפשך נקיה, ובעיקר חופשיה.

.

3. סופי קאל – היא אמנית וצלמת צרפתיה בת גילי ודורי.

התוועדתי אליה ואל עבודותיה רק בשנתיים האחרונות ומאז אני מעריצה נרגשת. היא מעוררת בי

התרגשות והשראה ובעיקר שמחה ועניין. קאל מערבת צילום וכתיבה ווידאו ובעבודותיה משתמשת

הרבה בחייה ובחיי אחרים באופן שאני יכולה להבין ולהגיב אליו. כמו הפעם שביקשה מאמה לשכור

חוקר פרטי שיעקוב אחריה ולאחר מכן הציגה את גרסתה המצולמת מול גרסתו המצולמת ודיווחיו.

כמו הפעם שעבדה במכוון כמובן כחדרנית וצילמה את החדרים לפני ובזמן שניקתה אותם.

היכולת שלה להתבונן בחומרים כאילו-

יומיומיים ולהעביר אותם עיבוד אישי/

אמנותי שלה באופן כלכך מרתק איפשרה

לי לנסות – דגש על לנסות – להשתמש

בעבודות שלי במילים וצילומים בתחושה

שהכל באמת מותר ואפשרי. היא מעוררת

בי השראה ואומץ.

.

.

4. הנשים של מחסום ווטש –כי קבוצת נשים המתאגדת סביב רעיון הוא דבר מעורר השראה ומחזק.

   כי נשות ווטש מאוחדות סביב התנגדות למחסומים המוצבים בשטחים הכבושים ומפרידים בינם ובין

   מדינת ישראל, ובעיקר בדרך בה הם מנוהלים מול האוכלוסיה האזרחית שם. כי הן מאמינות ופועלות

   מתוך אמונה ובלי הכתבה מאיש. כי הן מתריעות בלי הרף  שצה'ל אין זכות להתעמר, לעכב ובעיקר

   להשפיל את הפלסטינים המבקשים לעבור במחסומים מסיבות "רגילות" אזרחיות. הן נוסעות וצופות

   ומדווחת ומתווכות בין החיילים לאזרחים באופן יומיומי וכל זה נעשה מתוך אמונה בדרכן ואמונה

   בשוויון והוגנות ופועלות בהתנדבות מלאה ויומיומית. הן ממלאות אותי בהשראה, כבוד ואמונה

  שהטוב ינצח בסופה של הדרך, ארוכה ככל שתהיה.

.

5. מריה מונטסורי – הייתה אשת חינוך,רופאה, מדענית, פמיניסטית ופעילת זכויות אדם בתחילת האלף

     הקודם. חייה היו מלאי מאבקים ועקשות ואידיאלים אבל אהבתי הגדולה אליה נובעת מעקרונות החינוך

    על פי שיטת מונטוסורי שעליהם ועל פיהם ניסיתי לגדל ולחנך את הבת שלי. מונטוסורי האמינה

    שגילתה את "טבעו האמיתי של הילד" ויצרה על יסוד תצפיותיה סביבת למידה הבנויה מחומרים

    שנועדו לפעילויות למידה עצמאיות. השיטה נועדה לאפשר לילדים להביא לידי ביטוי את אופן

    קיומם הטבעי, לשמור ולתמוך באופן קיום זה. על המורה, או ההורה, לראות בילד כמי שטבעו

   הפנימי ינחה אותו להתפתחות מושלמת. כלומר, למד מי הילד שמולך ולך איתו, חנוך אותו

  בפתיחות, סבלנות והרבה אמונה בו. הוא סקרן ותאב לימוד, חנוך לו על פי דרכו.

.

6. יהודית קציר – סופרת. כשקראתי את "סוגרים את הים" ה ספר הראשון שהיא פירסמה, אני זוכרת

    שנשימתי נעתקה, ממש ובאמת. לא האמנתי לשני דברים. לא האמנתי שאפשר ומותר לכתוב כמו

    שהיא כותבת, ככה, כאילו זרם נובע מקולך הפנימי, מי שאת באמת כותבת סיפור והשפה נובעת

    וקולחת ואת, הקוראת, מאמינה לכל מילה. ולא הבנתי – כמו הרבה מאד נשים אחרות מסתבר –

   איך היא ידעה לכתוב עלי, על הילדה שאני – כל כך במדויק. היא סופרת נפלאה בעיני, אני לא יכולה

   לחכות לספרה הבא. היא יודעת שככה, ואני אסירת תודה לכשרונה, בעיקר, כי למחרת, התחלתי

   לכתוב באמת, ומתוך כוונה וידיעה שזה מה שאני רוצה.

.

7. דורין פרנקפורט – כי מתמיד היא הייתה אמיצה, משלבת כשרון עם

דעה ואידיאולוגיה. ומעבר לעובדה שהבגדים שלה הם הבגדים שאני לובשת

כל כך בשמחה ופשטות, אני גם מעריכה ומעודדת עד מאד את העובדה שהיא

מתעקשת לייצר אותם בארץ. בימים שהמזרח מספק מחירים זולים כל כך,

מגיע לה כבוד ויקר על ההחלטה הלא פשוטה הזו. היא מאפשרת לי להאמין

שאופנה לא חייבת להיות חיקוי, שאפשר למצוא את שפת הבגדים של עצמך

מבלי לההפך לקורבן אופנה. שאפשר לשמור על מה שאת בוחרת שנוח או מתאים לך. הבגדים שלה

לעולם לא יראו כאילו מישהו אחר תכנן אותם. אורגינליות, כשרון ועקשנות מחוברים לאשה אינטליגנטית

ומשעשעת שיודעת בדיוק איך אני רוצה להרגיש כשאני מתלבשת, וחברה שלי תמיד ברגעים שצריך

באמת.

.

8. מרילין מונרו – הבנאלי הפך כזה כי הוא מבוסס על האמת, ומרילין מונרו היא בחירה אמיתית שלי.

בגלל הפגיעות. בגלל הפער הבלתי אפשרי בין הדמות

הציבורית לבין מי שאנחנו מבינים היום שהיא הייתה באמת.

בין האשה שהייתה חלומם של רבים כל כך ובין הבדידות

שחייתה בה והכמיהה לאהבה. בין השחקנית המוכשרת שהייתה

ובין חוסר האמון שלה בעצמה. הסקסאפיל המטורף שחוננה בו

מול מסלול האהבות המוזר שבו התנהלו חייה האישיים. הצורך

שלה להקיף עצמה באנשים שישקפו לה את עצמה, ובתוך אלה

משתקפת מעיניה אשה דואלית כל כך. חזקה ושבירה, מלכת

העולם ותלותית כל כך. מרילין מונרו ונשמה אבודה. האמפתיה

וכאב הלב, והזכרון התמידי שהחיים הם במקום האמיתי שלהם, לא כפי שהם משתקפים שם, בחוץ.

.

9. נורית ודורית – שתי הפסיכולוגיות שלי. זו של פעם וזו של הסיבוב השני. כי אני מאמינה גדולה

    בטיפול רגשי. כי יש דברים שאי אפשר לסדר, לארגן, להבין מול עצמך, מול אמך החכמה, אחותך

   או חברותיך, חכמות ואוהבות ככל שיהיו, כי טיפול פסיכולוגי אם נפלה בחלקך אשה – או במקרה

   הטוב שלי, שתיים – חכמה, קשובה, המזהה אותך ב א מ ת, מבינה איפה המקומות שלך הזקוקים

   למילה שתסביר, או תחזק או כמו במקרה שלי תתן דחיפה קטנה לכיוון הנכון אין דבר מועיל ומשמח

   מזה בעולם. כן, זה המקצוע שלהן, ולא, זה לא משנה כלום. שתי נשים מופלאות שהרווחתי בחיי,

   חברות נפש אמיתיות שלי. בורכתי.

.

10. הבת שלי – איך בכלל אפשר להסביר את האהבה הזו העוטפת

       את הלב מהרגע הראשון. ברגע שראיתי אותה, התהפכו חיי.

      "מה שהיא מלמדת אותי על עצמי, אין איש בעולם מלבדה"

כתבתי  השבוע בבלוג שלי  וזוהי באמת תמצית השיעור. בלי קשר

לאהבה, בלי קשר למחוייבות, לשמחה, לגאווה הממלאות את ליבי וחיי בגללה, הרווח האישי שלי מגיע

ממה שאין לה מושג שקורה – ולכל הילדים שלכם גם – מה שאני לומדת עלי דרך חיי איתה, דרך

ההתנהגות שלי ודרך תגובתה הנקייה מכל, חוץ מהאמת: אמא, למה? ועל הלמה הזה, בלי קשר למה

הוא מכוון אני מחויבת לתשובת אמת, וזה השיעור הקשה, והמועיל מכולם. היא ילדת הלב שלי,

והוא שמח שככה.

.

.

ואת כל אלה, משכיחה ממני אמא אחת, שרק, אבל רק אהבה יש לה אלי וזה הכי.

.

.

תמלול תגובתה של ורדה רזיאל למאזינה שהותקפה מינית # לא להאמין

להמשיך לקרוא

לגרושות מותר, נכון?

.

שאלה דחופה לחבר הכנסת הנאור מסיעת ש'ס,

זה שהציע היום לאסור בחוק, אחזור כי בכל זאת, זה נאמר בעברית לא בפרסית,

ל א ס ו ר ב ח ו ק קיום יחסי מין לפני הנישואין,

ואני מודאגת, מאד,

ולמען שלוות נפשי מפנה שאלה פומבית לחבר הכנסת זאב,

זה שהציע אגב, בנושא אלימות במשפחה כי "יש לקחת בחשבון את המסורת של עדות המזרח ולא

לחוקק חוקים נוקשים" כי החוקים האלה עלולים להביא ל"הרס משפחות":

חבר הכנסת זאב,

האם במקרה של סיום נישואין, זה בסדר מבחינתך או שחזרנו לנקודת ההתחלה?

בתודה,

.

נ.ב. צבע הרעלה שלי יהיה נתון לבחירתי, נכון? בכל זאת, דמוקרטיה.

.

או אם להיות ממש כנה

.

אני מרגישה שהקול הנשי שלי מול הבת שלי לא ברור מספיק לפעמים. רק לפעמים.

ואם להיות ממש כנה, אני לא משוכנעת שאני חיה בהתאמה למה שאני מאמינה בו במידה מספקת.

לא דרכי שוויון בהן אני מאמינה בכל נפשי ויכולת המחשבה והצדק שלי, הפמיניסטיות, עכשוויוֹת,

שיוויוניוֹת, מזכירות וזוכרות אפליה, זמנים חשוכים ודיכוי ומסבירות לה שיוויון ופמיניזם כי

אין-שום-אפשרות-דרך-אחרת-לחיות, ובודאי לא אלה הנשענות לפעמים, בלי משים, על האוטומט

הרגשי הישן,זה שעליו גדלנו, הנשים של דור האמצע, דור השינוי.

אני דור אמצע.

הדור שנפרד מהאשה שהיו האמהות שלנו, ולא משוכנע מי האשה שהוא היום.

חתום בחותם הרגשי של העולם הישן, כי ככה גידלו אותנו,

וסוער ושמח ומאמין בכל מאודו במה שקרה, וקורה – לאט, אבל קורה – בעולם החדש, זה של שיוויון,

זהות נשית זקופה וחופשיה, חופשיה באמת בגרעין נשמתה – ושם אני באמת יודעת ומרגישה חופש – וחי

את חייו בעשורים האחרונים בנסיונות שיוט ותפקוד בין האוטומט הרגשי הישן ובין המציאות הפמיניסטית,

אפילו הפוסט פמיניסטית החדשה יחסית ואיך בכלל אפשר אחרת.

.

עכשיו הבת שלי עומדת לפני המעבר הזה. זה שיקרה ממש תכף, בעתיד הנראה לעין. בדיזולב איטי או אם

אני מכירה אותה כמו שאני מאמינה, זה יקרה בקאט חד משמעי וזינוק אדיר למעמקי עולם  הזה, המורכב

בחלקו הגדול מהקסם הגדול, המתעתע, המסתורי הנקרא העולם של ובין נשים וגברים, גברים ונשים.

כאן כבר אין הוראות/עצות מדוייקות שאני יכולה להציע: שחור וכחול מאד מתאימים לדעתי אבל אני בדעת

מיעוט, תחליטי לבד או: לדעתי במגמת קולנוע תלמדי ותרוויחי דברים הרבה יותר חשובים משוטים ומה הופך

סרט לסרט טוב….. ילמדו אותך להיות אחראית על קבוצת אנשים, לקחת החלטות, להפיק, לביים, להנהיג.

שווה בין שווים, בלי שום הבדל בין בנים ובנות, מי  שמתאימ/ה, מוכשר/ת הוא שיעשה, ואין דבר חשוב

מזה שבית הספר יכול להעניק לך כאשה בזמנים האלה שבהם את חיה מותק.

.

הגוף שלך ברשותך. ת ז כ ר י. ברשותך. שאיש לא יגרום לך לעולם להרגיש חייבת, מאויימת, מוטרדת.

קומי ולכי משם. זכותך להגיד לא מתי, מתי שאת רוצה.

מילים ומשפטים שאת משננת לבתך מגיל אפס. פעם הם לא היו קיימים בשיח. לא הציבורי, לא האישי,

והיום הם המנטרה הראשונה שאת מנסה להנחיל לבת שלך. זכותך להגיד לא.

את מקווה שהיא מבינה ומפנימה מה שאת אומרת ומנסה לבדוק את המילים שלך מול החיים עצמם.

ואת מאמינה וזוכרת וקצת חוששת,

שהרגלים, דעות, יחס לדברים והתנהלות בכלל עוברים אל הילדים שלנו תוך כדי החיים מבלי משים,

מחלחלים דרך הפשטות והיוםיום והשיגרה.

דברים שאנחנו עושים מולם ולידם כאילו אנחנו לבד.

והטבעיות מולם גדולה, לפעמים אפילו יותר מהנוחות והטבעיות מול בן זוג, בעיקר כשהם קטנים,

דומה להתנהלות מפעם, בבית ההוא, הראשוני, מול הוריך ואחיך.

וכמו כל ספר הדרכה בסיסי, כמו כל פסיכולוג ומאמר שמזכיר לנו כל הזמן, ובצדק:

הם רואים ולומדים וסופגים מאיתנו ה כ ל.

כמו גור חתולים הלומד ומחקה את אימו מלקקת כף יד ומעבירה על ראשה,

ככה הם. לבד, מעצמם, הכל.

גם כמובן מה שאנחנו לא יודעים ומודעים על עצמנו, וכשזה משתקף בהם מגיע השיקוף וחוסר

האמון: אני? כזאת? ככה אני עושה, מגיב, מדבר?

ואני מגלה שהסינק בין המילים והאמונות שלי ובין ההתנהלות שלי, בעיקר בתפר המחבר בין נשים

וגברים, בעיקר בעולם הרגש, פחות בעולם המעשי, קרייריסטי, למרות שגם בו ניתן למצוא עקבות

מעולם קדמון, רחוק מלהיות מושלם וזה גורם בעיקר ל…אי נוחות מול עצמך.

את רוצה לתת לה עצות נכונות, טובות, מועילות,

לתת לה כלים חזקים וממשיים לניווט חייה כאשה בעולם הזה שאליו היא גדלה,

וכשזה מגיע לבת שלך,

מסתבר שמה שאת רוצה הוא לתת לה את התשובה הכי, אבל ממש הכי, מועילה.

לא מועילה לאג'נדה.

לא מועילה למעמד האשה.

לא תשובה אוטומטית של עקרונות, אידיאלים, מה נכון, מה צריך להיות,

אלא תשובה שבסופה עומד האושר שלה, של הבת שלך,

זו שתכף הופכת לאשה בעולם המורכב הזה,

ואת, כלומר אני,

עדיין לא משוכנעת מה באמת באמת הדרך הנכונה להתנהל בו,

כאשה.

.

מצד שני, לפעמים אני רואה אותה ברגע נתון, ונרגעת.

.

ממתקים ואיילה חסון

.

.

תקשיבו למלל הזה, תקשיבו. זה ב א מ ת לא להאמין.

.

הרהור:

האם יש להרחיק את איילה חסון מסביבת עבודה גברית בגלל נתוניה הגופניים

והחשש שהגברים בסביבתה יכנעו לחולשתם, ימשכו ל"ממתקיה" מינוח שלה.

איילה חסון סיפרה בתוכניתה על אירוע שהתרחש בלשכה בכירה ביותר בישראל,

כה עבדה אישה יפיפיה. בכיר שעבד באותה לשכה "חמד אותה כממתק", זה ציטוט,

סובביו ראו את משיכתו אליה, את סימני ההתנהגות (שלו)

ובדיסקרטיות, העבירו את העובדת  (היפיפייה, הממתק)  מתפקידה

וכך חסכו לבכיר הסתבכות בהטרדה מינית – ויטרידו אותה מינית?

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צלם: אמיר מאירי וואלה

.

היא אמרה.

אני אומרת שהיא שוביניסטית, אינטרסנטית ומהווה סכנה ממשית לעתיד ושיוויון הנשים,

במקום המתחשך הזה שקוראים לו מדינת ישראל ואני מתחילה לחשוב לדאבוני, שיתכן

שהמכשולים הגדולים בחיי, הדעות הקדומות שחסמו את דרכי, החשדנות שבה נתקלתי,

כיפייפיה עם תעודות יו נואו, הגיעו כנראה מנשים כמותה ולא מהמין הגברי.

.

ותגובת רשות השידור, לא שציפיתי לתגובה אחרת מהאנשים הכפופים לממשלה:

Amir Gilat:נציג פניות הציבור רשות השידור, שפיגלמן, בדק את התלונות בענין השידור
ב"הכל דיבורים"התייחסותו: "חזרתי והאזנתי להקלטת שידור התוכנית ומן הראוי לציין
שהגב' אילה חסון הביאה לשידור מעשה שהיה. הן הגב' חסון והן עמיתה חנן קריסטל לא
הצדיקו את העובדות אלא ציינו שכך התנהלו הדברים באותה לשכה.
הגב' חסון רואה עצמה כמי שלא תצדיק לעולם פגיעה בנשים ותדאג לתמוך במי שנפגעה,
רואה עצמה כמי שמגנה על זכויות הנשים באשר הן.
ביום חמישי הקרוב הגב' חסון תשדר התנצלות בפני כל מי שרואה עצמו
כנפגעת או נפגע מהדברים שנאמרו בשידור"

 

.

.

רואה עצמה כמי שלא תצדיק פגיעה בנשים – נא להקשיב שוב להקלטה.

לא הצדיק את העובדות… – נא להקשיב שוב להקלטה.

רואה עצמה כמי שמגנה על זכויות נשים באשר הן – נא להקשיב שוב להקלטה.

תתנצל בפני מי שרואה עצמו כנפגעת – אני בתור אשה, לאו דווקא בתור יפייפיה, אבל גם.

.

אל תתנצלי "ממתק", תתביישי.

זה לא מַרְאִית, זה דֵזַ'ה וו !

.

.

– אמא

– מה מותק?

– אמא, יש לך עוד סוודר גדול כזה?

– מה עם זה של אתמול?

– זה היה אתמול…יש לך עוד כאלה גדולים?

– אה…..כן….

– אפשר?

.

ידעתי, ידעתי שהזמן הזה יגיע, שהיא תצטרף לארון שלי, ידעתי!

וזה כבר סיבוב שני, מיינד יו.

תכירו, ורד, אחות קטנה, שנות ה70'. רחלי אחות גדולה, דוגמנית עסוקה, ארון מפוצץ:

– רחלי

– מה מומו?

– אני יכולה בבקשה את החולצה התכלת?

– איזה?

– זאת

– לא!!!

– ר ח ל י …? בבקשה…

– לא. למה לקחת אתמול את הג'קט ג'ינס בלי לשאול ?!

– רחלי……

– בסדר, אבל תדאגי שהיא תחזור לארון נקיה

– בסדר, אז אפשר?

.

מה זה האפשר הזה כל הזמן מה? מה אני אמורה לעשות איתו?

להגיד לא? לילדה שאני לא אוכל את התפוח האחרון בבית כי אולי יתחשק לה תפוח? לזאתי?

ילדת הלב שלי שאת הטוב שבעולם אני מאחלת לה, שהדאגה לה מדירה ממני שינה לפעמים,

שהשמחה שלי והגאווה שלי בה עולות במונים על כל שמחה אחרת בחיי, כולל אלה שלי.

לזאתי אהובתי אני מהססת אם לתת את המגפיים הכלכך יפות ויקרות האלה? אז זהו,

שכן. חושבת אם להסכים שהיא תלבש את הסוודר הזה, שהולך איתי לא תאמינו,

נשבעת לא תאמינו כמה שנים? הטריקו הדקיק הזה שעלה כמו ארבע שלה……

הסריג הזה, ככה עם הכתף החתוכה, עליהם את מתקמצנת?

אז זהו, שכן. קצת אבל כן.

זה ש ל י. הבגדים שלי. הזהות שלי. ש ל י.

קחי חולצות טריקו גדולות, קחי גרביים – לא גרבונים…הלו. גרביים.

קחי חולצות ג'ינס, חולצות פלאנל….  אה, אותן כבר לקחת.

קחי עפרון שחור לעינים, סקראב אורז לפנים של דרמלוג'יקה (נפלא בלי קשר לפוסט).

קחי סנדלים, נעלי ספורט.

אל תרצי את הצעיפים שלי מותק, בבקשה, אל תרצי אותם.

בואי נקנה לך בגדים.

הנה, קניתי לך. תמיד קניתי לך בגדים. המון בגדים ואהבת אותם…

ורדרדים, אפורים, אדומים ושאר ענייני ילדות…בסדר, גדלת, אני מבינה,

אבל….את המעיל השחור שלי…?

תסבירי לי שוב, תזכירי לי, תסבירו לי אתם, למה הבגדים שלי נראים יותר?

מה יש בסוודרים, סווטשירטים, חולצות, חגורות, נעלים ש ל י שעושה אותם "יותר".

וחוץ מזה, לא אמרת שאת אוהבת את הסוודרים של אבא?

ומה יהיה כשהיא תתחיל להתלבש ב א מ ת ?!

שאלוהי האהבה, ההורות, והנשיות יהיה לצידי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

עד הוינטאג' 1, 2 3 ובכלל. זה הגבול. בוינטאג' היא לא נוגעת!!

אל תראו אותי ככה. אמא קשוחה אני, אבל ממש, כמו מרשמלו על שיפוד, בדרך למדורה…

.

שומרות הסף

.

.

מיכאל שאל אותי בדרך אם אני חושבת שזה משנה אם נגיע או לא

ואמרתי לו שחשוב שהתחושה תהיה שהגיעו הרבה אנשים ושחשוב שיבינו שהגיעו הרבה אנשים.

ודווקא אנשים שהדבר הזה לא נוגע – עדיין? – ביוםיום שלהם, כאלה כמונו,

שנשמו עמוק היום ועזבו את חייהם לכמה שעות בערב צונן כדי להגיד שאכפת להם ושלא נסכים.

וכאלה אנשים שיגידו עוד פעם ועוד פעם שלא נסכים, ולר רק בכיכר רבין לא נסכים.

לא נסכים בכל מקום שנחשוב שחשוב להגיד שאנחנו לא מסכימים.

בערב שאל אותי מישהו אחר למה אני שומרת על העולם כל הזמן –

הוא גם שאל אותי לא מזמן מי שומר עלי, אבל זו הייתה שאלה מסוג אחר –

וכתבתי לו שזה בכלל לא בגללי,

It is not about me

כי עלי הם לא יכולים, אין סיכוי.

אני כבר יודעת להבדיל בין נכון ללא נכון,

בין צודק ללא צודק,

בין מה מותר ומה אסור,

ומה אני יכולה ומה לא, ומה קשה לי ומה לא,

ולהחליט להכנס לאוטו ולעלות על כביש 6 ולחזור הבייתה אחרי חמש שעות, זה קל,

זה רק לקחת החלטה לא באמת דרמטית ולעשות.

אבל הילדות שלנו,

אפילו שכבר יש עשרה בגיל שלהן, לחלקן, ובטח הקטנות יותר עשויות לחשוב שככה זה.

שככה מתנהלים חיים. שככה זה גברים וככה זה נשים.

רק המחשבה שיש ילדה קטנה שתראה שוט בטלוויזיה של נשים חרדיות הולכות רק איפה ש"מרשים",

ולא תשאל מי בכלל מחליט מי מרשה או אוסר,

או ילדה קטנה שתגיד בעינים גדולות שאסור לה ללבוש את החצאית הזאת,

או שתחשוב שאיזה ילד או גבר יכול עליה במשהו רק בגלל שהוא גבר,

יכול או רשאי להכתיב לה איך להרגיש – זה בכלל שיעור, השפעת המילים הגבריות עלינו –

או מה לעשות. אז בגללן, בגלל ובעד חייהן ועתידן.

כי אנחנו מהבחינה הזו, והכוח הפנימי, ותבונת הגיל ולב – ברוב המקרים – מסודרות,

אנחנו הנשים, אהובות, חברות, אמהות, אחיות,

כל מה שאנחנו,

האמהות של העולם,

אנחנו בסדר. עלינו הם לא יכולים, זה סופי וסגור.

אבל הן?

חובה חובה חובה עלינו לשמור עליהן.

להיות שומרות הסף,

ולעשות עבורן.

להסביר, ולהגיד, ולחזק, ולצעוק ולהפגין גם,

ולא לתת לאפלת ימי הביניים לגרור אותנו לאחור ולקלקל את הטוב שנבנה,

לבינתיים, עד שילמדו, ויפנימו.

לתמיד.

.

.

מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, כנראה רגע של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי ברגע ההוא להיות בטוחה ולא על המשמר,

או שפשוט עבר, ראה, עשה ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, או אולי הנפש מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה, שיראו את הלב שלה,

או לפחות גם אותו. שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה אם ממש תרצה או תשתדל.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת היסטוריה בכלל,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית, לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם,

להבין ולהרגיש. בעיקר להרגיש. שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי ולא מצליחה לפענח

איך מושיטים יד החוצה, איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה. זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה ממש שצילמתי את הבת שלי לפני איזה זמן –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב, בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו מר קצב?

.

.

יוני 2007 שלום מר קצב.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

הנשים שהשפלת וביזית והכרחת וחייכת ואיימת ושלחת שליחים וקראת למשרד ונעלת את הדלת ודיברת טוב,

ודיברת רע וכפית את עצמך וחייכת והיה חשד שאנסת והמשכת כלא כלום.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

המעטות שעזרו אומץ וכח ומצפון ותחושת אני חייבת, לצאת מולך, מול נשיא המדינה ומול המערכת הגדולה,

המיומנת, העשירה, יצאו לעשות צדק עם נפשן.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

אחרי השנה הקשה והדרמטית שעברו. אחרי השיחות, החקירות, התמיהות, החשדות, הפחד, ההשמצות,

האיומים, מוסווים או שלא, הנדודי שינה, הבכי, התקפי חרדה, צלמים, עיתונאים ומה לא.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשכל מה שלימדו אותן על מערכת הדין במדינה מתוקנת, על סופו של הצדק לנצח, על שיוויון מול החוק לכל

אזרחי המדינה מתנפץ מול עיניהן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן קוראות ומבינות שבעיני החוק במדינתן, אונס שווה לנשיקה.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן נזכרות בכח ידיך, כח שלטונך, האימה המצמיתה שהשאירה אותן לידך גם אחרי שהצלחת לאנוס

ולהשפיל את גופן ובזזת את נשמתן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן מתחילות להבין שכח ושררה וכסף ושלטון ומנגנונים ושחיתות ופחד, אלוהים יודע ממה, וקומבינות

מצליחים לנפץ את שארית שלטון החוק במדינה שלהן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשאין להן מה להגיד לנשים במדינת ישראל שמרגישות זנוחות, ופרוצות ומותרות לכל גבר שיעשה בהן

כרצונו כי הוא כבר מבין ומפנים את ההגנה שהחוק במדינתן מעניק להן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן מבינות שפשעת וחטאת ולא תשלם על עוונך ופשעך, והן, הקורבן, משלם גם משלם.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

מול הילדים שלהן, הבנות גם, בנסיון להסביר איך זה קורה שהרעים כן מנצחים,

והטובים, ליבם ממשיך להשבר וסוף הצדק לנצח? לא.

לא במדינת ישראל.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

ואיך, תגיד לי, איך אתה לא מתבייש?

2006

2007

2008

2009

2010

2011

.

.

22 מרץ 2011

אתה יודע איך הן מרגישות היום מר קצב?

היום הן מרגישות אחרת. סוף דבר.


קצב, לילה אחד בכלא, לפחות, אין אפשרות אחרת

.

.

.

פרקליטיו של קצב הדגישו את עינוי הדין שנגרם לו, "המתבטא בשפיטתו על-ידי התקשורת בטרם

משפט, ובקול ההמון שיצא פה אחד נגדו". ההגנה הרבתה לדבר אודות הדמוניזציה שנעשתה לקצב

בציבור, והדגישה את "גלי השנאה והלעג שהיו מנת חלקו מזה יותר מארבע שנים, באשר אין להם

אח ורע בכל תולדות ההיסטוריה המשפטית בישראל" –

ומה הגיע לו לדעתם? מחמאות ופרס הוקרה על תרומתו למעמד האשה ולמעמד נשיא המדינה?

.

נטען כי "הפרסומים בתקשורת, ההדלפות המגמתיות, התבטאויות אנשי ציבור כולל היועץ המשפטי

לממשלה, מצדיקות הקלה מפליגה בעונשו של הנאשם, שלא זכה למשפט הוגן והגיע למשפט כשהוא

מפורק, חבול, מבוזה ומוכה". –

כי אין לדעת, ובודאי לא להושיט אצבע מאשימה. אנחנו הרי לא יודעים מי זה שהטיל רפש,

האשים בזנות, פלרטוטים, רכילויות זולות והדלפות ממה שאסור לכיוון א' הראשונה.

עוד ביקשו פרקליטיו לזקוף לטובת קצב את ההדלפות שיצאו בעניינו חדשות לבקרים, "ואשר הפכו

את חייו לסיוט". הם טענו כי "אין לו כל סיכוי לקומם את עצמו". ההגנה גם העלתה טענות לגופה

של הרשעה, ובין היתר טענה כי לכל היותר כשל הנאשם במעשים שנעשו תוך ניצול מרות,

שהתיישנו זה מכבר –

איך אפשר לטעון בעד גבר שנאשם באונס שחייו שלו הפכו לסיוט? נסו לדבר פעם עם אשה

שנאנסה, שהוטרדה כדי להבין מה זה חיים כסיוט. גם לאשה שנאנסה לא קל, לא פשוט, אם

בכלל אפשרי לשקם את עצמה, את חייה.

.

ההגנה ביקשה לא לזקוף לחובת קצב את ניהול המשפט על ידו משום שזו זכותו היסודית לאור אמונתו

בחפותו, מה גם שהמשפט נוהל על-ידי סנגוריו בהגינות. "קצב", טענו פרקליטיו, "הפך מאיש רם ונישא

לשבר כלי וכי כבר בא על עונשו באופן שמטרת הענישה כבר הושגה". הם גם ביקשו להתחשב בגורם

הזמן ובשנים הרבות שחלפו מאז האירועים ועד היום.

המדינה דורשת להטיל עונש מאסר ממושך על הנשיא לשעבר בין היתר, בשל ה"חרפה שהמיט על מוסד
הנשיאות". עם זאת, הודיעו נציגי התביעה כי יתחשבו ב"מסע העכור שהתנהל נגדו בתקשורת. יש ליתן
לגורם זה משקל לקולא, אם כי באופן מדוד". מנגד, ביקשו סנגוריו של קצב לא להטיל עליו מאסר כלל,
משום שהוא "חי מת", ואות קין מוטבע לנצח על מצחו. גזר הדין יינתן ב-8 במרס.

אני לא אדם ערל לב. אני תופסת את עצמי כאדם רחום וחנון, בעל לב רך ואמפטיה אין סופית לחלש.

אבל משה קצב הוא לא החלש בפרשה הזו.

גבר אונס לעולם אינו החלש. אדם הכופה את רצונו בכוח, במרות, בערמומיות ושררה על אדם אחר,

חלש ממנו, נשי ממנו, קטן ממנו, לעולם אינו יוכל לטעון לחולשה.

עצבנת אותי אמר הגבר המכה, אני לא אשם, זו את.

לא הצלחתי להתאפק אמר הגבר האונס, מצאת חן בעיני, אני לא אשם, זו את.

לעולם לא.

.

אני מבינה שמשה קצב חי את סיוט חייו,

אני מבינה שאיבוד כבודו הציבורי אוכל כל חלקה בנפשו, אני באמת מבינה.

אני מבינה שאפשר למצוא מידת רחמים מסויימת – בתיאוריה, אני לא באמת מצליחה, אני כועסת

עליו מדי, על מה שהרס ועיוות וקלקל במעמד נשיא המדינה – אבל בתיאוריה אני יכולה להבין

אנשים המרגישים מידה מסויימת של חמלה כשחושבים על מה שעובר עליו בשנים האחרונות.

אבל

אני מאמינה שמה שהאמנתי אז כשהכל התחיל,

כשכתבתי על פרשת קצב בלי סוף, כל הזמן. כשכעסתי, כשהסברתי לבת שלי מה קורה,

כשעמדתי בהפגנות, כשלא האמנתי שלא מאמינים להן, כשהזכרתי שיש איפה לספר.

והכי הרבה אופטימיות הייתה בי כשפתחתי את העצומה ההיא,

שדרשה בדיוק מה שצריך לדרוש גם היום, שבועיים לפני גזר דינו.

שוויון מול החוק. לכולם. פועל דחק ונשיא מדינה, מורה, מהנדסת, משורר ונשיא בנק,

כולם, אבל באמת כולם חייבים להיות שווים בפני החוק.

משה קצב חייב לשבת בבית סוהר,

הוא הואשם בעברות חמורות ונמצא אשם,

אני שמחה שהצדק יצא לאור, אני כועסת עליו, אני רוצה ומייחלת שעונשו יהיה חמור,

אני חוששת שבגזר הדין משהו יתרכך,

ואני משוכנעת, משוכנעת שגם אם מידת הרחמים תגיע, שלא בצדק, אל לב שופטיו,

שלא יוותרו לו בגלל העלבון והבושה והחרפה שירגיש, שלא יוותרו לו.

שיתחשבו במה שהעלו עורכי דינו,

כל נאשם מבקש חסר ורחמים, זכותו. חובתם.

אבל שיזכרו שופטיו מי הוא, או בעצם מי הוא היה, ואיך רמס כבוד אדם וכבוד מוסד ומדינה,

שלא ישכחו.

שיבינו שאין דרך שהאיש הזה לא ישב בבית סוהר,

ולו גם לילה אחד בלבד.

ולא כי אין לי לב.

שמפניה באמצע הכרם

.

.

אפרת הג'ינג'ית צלצלה ושאלה אם אני רוצה להצטרף לטיול הכרות עם אנשי מגמה – כאלה שמוציאים

טיולי שטח /טיולי נשים / טיולי למקומות בעולם, בטח שאני רוצה. אני אוהבת טיולים, סיורים,

הרפתקאות, נסיעות, תחקירים ובאופן כללי. אחכ יפעת, מיוזמות העניין סיפרה לי שהיא חושבת על

דוקטורט שעניינו יהיה, מנסיונה, מהפכי חיים אמיתיים שנשים חוות בהרפתקאה / חוויה הזו.

לא כולן, לא תמיד כמובן, אבל אלה שעוברות חוויה משנה חיים באמת, למה זה קורה אז.

מה בעשרה ימי מסע עם ארבעים חמישים נשים במקומות מלאי טבע וראשוניות ואתגרים והרבה

חדוות נשים גורם לאלה ש"זה" קורה להן ש"זה" יקרה. זה נשמע מעניין. זה נשמע פאן, והג'ינג'ית תמיד

משמחת אז שמתי שעון לרבע לשבע בבוקר שישי אפור לפני שבועיים והתייצבתי על עצמי ומצלמתי.

היה סבבה, אין ספק. אנשים תקתקו הפקה לתפארת, חברה נשית, נוף אפור, ירוק, פראי וחורפי, מישהו

שמארגן הכל, לא צריך הרבה יותר לפעמים.

כשהגעתי הבייתה והעברתי את התמונות למחשב זה שוב קרה.

כמעט לא מצאתי "עדויות" ממשיות לאיפה הייתי ומה עשיתי, רק רמזים, חלקי מציאוּת.

ככה זה תמיד. כמעט לא משנה איפה אני, ומה אני עושה, כשאני רואה דרך העדשה, אני רואה אחרת.

לא מסגירה כמעט – לא מהחלטה כמובן – את המקום, המציאוּת, האנשים כמו שהם.

שומרת חלקים בלבד. מציאות סלקטיבית, אישית.

הגעתי לנקודת היציאה וראיתי יום אפור

.

ואת הג'ינג'ית מוקפת נשים. כמה לחיצות ידים, רכבי שטח ומפה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ונסענו בנוף שהחליף צבעיו עד שהגענו למבנה באמצע שום מקום

.

ורוני קראה פירוש קטן ומעניין על עמק האלה שאפילו אני לא הצלחתי להתנגד לו

.

וכשיצאנו ראיתי את זה. עברו שבועיים ואני עדיין לא מצליחה להבין מה זה, ולמה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך הגענו לכרמים רבים. זה תמיד מוזר לראות כרמים בחורף. הגפנים גרמיות וחסרות רמז לאיך הן

בשיאן ומה הן מניבות בחדווה וחיות באביב ובקיץ

.

אבל אז הפתיעו אותנו

.

ושוב נסענו באמצע שום מקום הגענו לאיזו מערה מפתיעה. בגודל פתחה לעומת גודלה הפנימי, הענק.

.

ופגשתי באמת כמה נשים שאני לא חושבת שהיה יוצא לי לפגוש בדרך אחרת אלא אם הייתי מצליחה

להרים את תוכנית הראיונות הנשית שאני זוממת עליה, כי איך אני אפגוש עוד דליה שאני מתעקשת

לקרוא לה סמדר שמנהלת את הקנטינות בכל בתי הסוהר בארץ למשל ואגלה אישה חכמה, קולית

ונהגת שודים כאחד? כנראה שרק שם. אחר כך חזרנו הבייתה. לתל אביב.

.

בלי תמונת נוף אחת כמובן, אבל במצב רוח נפלא ועם הבטחה שבפעם הבאה, כאן או באוגנדה,

יהיו גם צילומי נוף , הבטחה.

פלירטוט וזכות הסירוב החד משמעית שלי. פרסום חוזר

.

.

זה פוסט ישן שנכתב  בעקבות המילים של יעל בפוסט מחריד,

"נשים, יותר מגברים, נוטות לא לקחת אחריות על הצד שלהן בפלירטוט"  היא כותבת,

קראתי ולא האמנתי http://www.notes.co.il/yael/27765.asp

טוב, אני כמובן חושבת ומאמינה אחרת. לגמרי אחרת.

אני חושבת שזכותי  לפלרטט אם אני  רוצה, עם מי שאני רוצה ואיך שאני רוצה.

ואני רשאית ללבוש את החולצה עם המחשוף הכי עמוק, להביט במבטים אלכסוניים ומשמעותיים אם

זה מה שאני רוצה, להניף את שערי בתנועת יד כמו בסרטים ובאופן כללי להתנהג איך שאני בוחרת,

בגבולות הנימוס וההתנהגות המקובלים בחברה כמובן.

בקוד החברתי, בחוזה החברתי הלא מדובר בין נשים לגברים, גברים  לנשים.

במשחק בין המינים  זכותי להתנהג כמו שאני מחליטה ורוצה כל זמן שאני לא פוגעת באיש.

הפלירטוט שלי הוא לא תמרור הזמנה. הוא לא רשות לכלום.

הוא בדיוק מה שהוא. פלרטוט. משחק בין המינים. בדיקה.

כותבת יעל:"האם זה צודק שהוא לקח את העניין צעד אחד קדימה? לא. אבל זה מה שקורה. וזה

קורה כי שני הצדדים לא מבינים זה את זה, וכי  צד אחד, בדרך כלל הנשים, לא תמיד לוקח בחשבון

את תוצאות הפלרטוט" ככה היא כתבה, במילים האלה.

לא לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט?

איזה תוצאות?

זכותו של הצד השני לנסות לקחת את הפלרטוט הזה צעד אחד קדימה, והדגש הגדול מאד הוא על

המילה ל נ ס ו ת.

אם חזרת מפגישה ראשונה, שניה, שלישית התעכבתם במכונית, ליד הדלת,ביציאה מהמסעדה

והיה הרגע הזה, השקט, הבוחן. מה קורה עכשיו? והגבר הזה שיצאת איתו מרצון לארוחת ערב רוכן

עם חלק גופו העליון לכיוונך ואת לא מעוניינת, לא תדעי מה לעשות? תדעי.

תחייכי ותושיטי יד לעצור אותו או תושיטי את הלחי או תתחילי לדבר על משהו בשטף המילים שלך

או פשוט תחייכי ותגידי לא, לא מתאים לי והוא כבר לא יזכור מה הוא רצה, או יבין ויסוג .

זכותו לנסות. זכותך להסכים וזכותך לסרב.

הסכמת לפגישה. היית מקסימה. הארוחה הייתה טעימה. דברתם, צחקתם, פלירטטתם והוא מאמין

שיש בינכם את ה'קליק' הזה, המשהו שיכול להוביל למגע גופני והוא מנסה.

אני לעולם לא אעלב אם גבר 'ינסה' את מזלו איתי.

אני יכולה להתפלא על הדרך שבה הוא בחר, להרגיש לא נעים מהגסות או חוסר הסגנון ולסרב,

ואני יכולה כמובן לבחור להענות בשמחה והתרגשות. גם זה קורה כמובן, לכולנו :)

ובמקרה, וקרו,  בטח קרו, למי מהנשים שאני מכירה לא קרו?

במקרה שגבר ינסה את  מזלו איתי בדרך העוברת את הגבול המילולי, בדרך שעושה שמוש בכוחו

הפיזי, במילים אגרסיביות ומעליבות/מכעיסות אני אהיה מלאת כעס וזעם ועלבון ואגיד את דברי

באופן הברור ביותר. ואחרי שהוא ישמע, אסתובב ואלך.

אין אופציה אחרת.

כשהילדה שלי, או חברותיה היו קטנות/ים יותר היה משפט שמתוקף מקרי ההעלבות האין סופיים

בינהם הם היו חייבים להפנים כדי להיות מסוגלים להמשיך בקשרי החברות בינם לבין בעולם ש:

מי שלא רוצה, הוא הקובע. מי שאומר לא, הוא המחליט.

אני זוכרת אותה צועקת. ממש נאבקת במציאות. זה לא פייר – היא הייתה  בוכה – אני נורא רוצה.

כבר קבענו שנשחק.

נכון אמרתי לה ואני אומרת לך גם – זה אולי לא באמת פייר – אבל זה מה יש.

מי שאומר לא – הוא הקובע. וזה הדבר הכי חד משמעי, ברור ולא ניתן לאינטרפטציות .

וכל היתר מילים. מה אומרת יעל? קחי בחשבון את תוצאות הפלרטוט –

למה הכוונה?

אם את מפלרטטת, קחי בחשבון שיתקיפו אותך מינית?

אם לבשת חולצה עם מחשוף גדול, קחי בחשבון שמה? שיציצו לך? שישלחו ידים?

אם 'תעשי עיניים', תצחקקי או כל מה שנחשב לפלירטוט, גברים יחשבו שאת 'נותנת'?

שאת 'זיון קל '? שאת 'אפשרית'? –

לא יודעת. חופש הלבוש שלי/שלך, ההתנהגות שלי/שלך – שוב, בלי לפגוע באיש.

הסגנון האישי שלי/שלך הוא זכותנו המלאה.

איש לא יכול לקבוע לך, לא חוקית, לא מעשית ובודאי לא מוסרית איך לנהוג עם עצמך ועם גופך –

ואם את אומרת לא, שום דבר שעשית לפני ה"לא" לא רלוונטי .

לא איך התנהגת, לא כמה התמזמת, לא כמה את לבושה או שלא בשלב הזה.

'תסכול גברי' לא מצדיק תקיפה מינית.

פלירטוט לא מצדיק הטרדה מינית.

קוד לבוש, חושפני ככל שיהיה, לא מצדיק תוקפנות, גסות רוח, אלימות ותקיפה.

אני מודעת לעצמי. זוכרת היטב מקרים אחרים, שבהם ההפנמה שלי של מה להגיד או לעשות,

לא הייתה כל כך ברורה. המבוכה, הרגשות אשם שאלוהים יודע איך הצליחו להטמיע אותם בי

ניצחו את ההרגשה והידיעה הפנימית של מה  שקורה כאן לא נכון, זה לא מה אני רוצה.

השינוי שחל בי בשנים מאז הוא עצום.

אני מבינה שחלק גדול מההרגשה שלי היום. של מה מותר ומה אסור קשור לגיל שבו הייתי,

לבטחון שאנחנו, אני צברתי, הבנתי, הפנמתי עם השנים.

מצד שני אני מאמינה  או לפחות מקווה ומייחלת ומנסה להעביר הלאה שהדור שגדל וצומח היום,

זכויותיו, בנות כבנים וההיפך, ברורות לו הרבה יותר. ילדה בת עשר יכולה להגיד –

לא רק הפה שלי ברשותי, גם הגוף שלי ברשותי –

הן יודעת שלאיש אסור לגעת בגופן. אני מאמינה שהן כבר יודעות יותר מאיתנו  מה מותר ומה אסור.

ואני מקווה שברגע האמת אם וכאשר יגיע, הן יזכרו  ויהינו לפתוח את הפה, להגיד לא בקול רם,

להתלונן, ובעיקר לספר, ואני מקווה שלאמא.

.

אם הולכים עם המחשבה של מפלרטטת = למתכוונת, מעט קדימה, אפשר להגיע למקומות מוזרים.

כמו למשל: שיש הגיון בלבוש צנוע.

אם תלבשי מחשוף, הגברים יאמינו שאת מעוניינת להראות  להם, לפלרטט איתם, ומכאן שאת זמינה

– ואיפה גבול הצנעה, בבגדי בני ברק או אולי  הרעלות הן הפתרון. ומכאן אפשר להסחף עד להפרדה

מוחלטת בין גברים ונשים. ואם יהיו גברים שהתבוננות ישירה לעיניהם היא סימן בשבילם?

וכאלה שהעברת יד בשער היא היא הסימן לאשה שרוצה אותי?

שלא נדבר על ליפסטיק אדום, או ריח טוב או כל סימן אחר שיכול להתפרש כסימן.

איפה יהיה הגבול? של איזה סימן "הם" מפרשים איך?

ובטח תגידי שיש סימנים, קודים מקובלים שאנחנו כחברה כבר מכירים ומזהים.

וששם ההבדל ביננו לבין הגברים.

שהם מפרשים את הסימנים שלנו אחרת מכוונתנו, ושם הבעיה. בפענוח.

לא מסכימה איתך. זה לא עניין לפענוח. מי שאומר לא – הוא הקובע.

.

הפוסט הזה קשה ומסובך לי לכתיבה ואני מאד מקווה שאני מצליחה להבהיר את כוונותי.

להדגיש את ההבדל בין פילרטוט כדרך אשה / גבר גבר / אשה, הדרך הישנה, הרגילה והפשוטה

לבין פתיינות כדרך נשית מכוערת, כוחנית וטיזרית.

בארגונים נגד הטרדה מינית, מאמינה גדולה בשיוויון בין המינים, פתחתי את העצומה נגד כבוד

הנשיא הלכאורה הזה או בעצם דרישה לשיוויון מול החוק כבר אז, כשהכל התחיל –

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

ואם מישהו היה מנסה עלי משהו,

תוך עשר דקות אני במשטרה מתלוננת, מאשימה ולא נחה עד שהאדיוט הזה היה בא על עונשו –

 

ו ב כ ל  ז א ת –

אי אפשר להכתיב את תנאי החיזור בין נשים לגברים. פלרטוט הוא חלק מובנה מעולם ההזדווגות.

אבולוציה.

ברגע שאת מאמינה שאם תעשי ככה וככה או תתלבשי ככה וככה או תפלרטטי ככה או ככה,

אם את חושבת שיטרידו אותך, יתקיפו אותך מינית בגלל משהו שאמרת, עשית, לבשת ואולי

עדיף שלא, את חוזרת אחורנית. מחזירה אותך ואותנו לעולם ישן שבו הגבר באמת 'החליט' עליך.

וזה יקירתי לעולם לא יקרה יותר. הלכנו קדימה.

ומה שהיה לעולם לא יחזור בגללנו. בזכותינו.

מותר לפלרטט. מותר. אסור להטריד מינית. אסור לאנוס.


.

.

.

 

.

.

.

נ. ב. לאור אי ההבנות ומאות תגובות שונות על כוונותי במילה פלרטוט.

כוונתי הייתה במובן הפשוט, הישן והנעים של משחקי חיזור בין נשים לגברים.

גבר מעוניין באשה, אשה אולי מעוניינת בגבר, מתחיל סוג של דיאלוג, מילים נאמרות, מבטים

נשלחים, חיוכים מתחייכים, רמזים מתעופפים. אולי כן? אולי לא?

שום כוונות זדון מאף צד במשחק הזה.  עוד מבט. חיוך. צחקוק.  בדיקה הדדית.

בקיצור, פלרטוט במובן הטבעי, הבריא, הפשוט והישן מכולנו.


העתיד נשמע הבוקר

.

.

.

אתמול כתבתי בסערה את מה צפוי לך חמדת ליבי.

כל תזכורת של הטרדה, תקיפה, אונס, מציפה אותי בהרבה מאד תחושות.

בעיקר בגללי, פחות  בגללה.

בינתיים אני מנסה בכל מה שיש בי לגדל ולחנך כאן נערונת אחת שתגדל להיות אשה המודעת למי

שהיא כאדם, כאשה. שתגדל להיות אדם, אישה המקבלת את נשיותה כחלק מעצמה בדיוק כמו את

האינטליגנציה שלה, כשרונותיה, יהדותה, ישראליותה, זכותה להצביע, להביע את דעתה בכל נושא

ועניין, לדעת שמקשיבים לה ומעריכים את דעתה, ואת זכותה הטוטאלית, החד משמעית להגיד לא.

הפה שלי ברשותי למדתי אותה לפני השירים של תרצה אתר.

הגוף שלי ברשותי דקלמתי לה יחד עם מעשה בחמישה בלונים.

הבוקר קטפתי פרי קטן ומתוק:

– היה לי מאד חשוב להיות בהפגנה, תזדרזי עם הלהתלבש

– למה?

– כי זה היה חשוב

– מה?

– זה שהאשה המתלוננת נחשפת בשמה ותמונתה… נו מאוחר

– אני לא מבינה מה הביג דיל….

– הביג דיל שאת מאחרת לבית ספר

– לא אמא. הביג דיל שהנחשפה הזאת

– מה זאת אומרת?

– אני לא מבינה מה יש להתבייש בכלל? מה היא עשתה שהיא צריכה להתבייש?

– ….

–  אנ'לא מבינה במה היא צריכה להתבייש….היא עשתה משהו לא בסדר אמא?

– לללאאא

– בדיוק!

– אם חס וחלילה חס ושלום טפוטפוטפו מישהו יגע בך כמו שאסור, אנחנו נלך למשטרה……

– באארור.

.

חמסה חמסה טפו טפו טפו שלא נעמיד את הפוסט הזה ל ע ו ל ם במבחן המציאות.

.


מה צפוי לך חמדת ליבי?

.

מה צפוי לך אהובה שלי. אהבת ליבי.

הבת שלי, התינוקת שהייתה, האדם שאיתו יותר מכל אחד אחר אני חייה את חיי בשנים האלה.

מה צפוי לך אחותי? לך ולחברותיך.

אתן המתקרבות בקצב כה מהיר, מהיר מדי לפעמים, לאחוות האחיות. הסיסטרהוד.

זו המחברת נשים אחת לשניה בשפה גנטית, עלומה, אבולוציונית,

כזו שגבר, אין לו יד ומילה להבין בה מאום.

מה צפוי לך בשנותיך כאישה המתחילות בזמן הזה,

עד לפני רגע היית ילדה קטנה, ועכשיו את מזדקפת המלוא נעוריך הנשיים, החיים.

מה צפוי לך בנתיב הלוהט, המאיים, הגברי הזה שעברנו אנחנו כולנו,

נתיב השפה הרומזנית, הליטופים החמדניים, העינים הלוהטות מול נעוריך, מינך, גופך.

מול החציפות,

האגרסיביות,

הגבריות הלוקחת נשיות כחלשה לעיתים.

האולד סקול הרואה בנו פסיביות והסכמה, וגם אם לא, לא נורא.

מה עוד צפוי לך בנתיב ההטרדות המיניות, התקיפות, הדחיקות, הכמעט אונס, האונס,

הרמיזות, העלבונות, הגסויות, הסקסיסטיות, שליחות הידים, גופות מתחככים בלי רשות.

מה עוד צפוי לך חמדת נשמתי,

ואיך,

איך אני יכולה לשקוט לרגע מול נעוריך.

נשיותך החדשה מחייכת אל עצמה, ובצדק, מול מראות החיים הפורשם מולך הכל.

מחמאות וחשקים ואהבה.

התקווה שמה ש

לא ידעתי אני שאסור,

ומה שלא הבנתי אני שמותר,

תוקן במהלך העשורים שעברנו.

שאת, וחברותיך כבר יודעות בכל נים ותא ורמז תודעה שלא זה לא.

ושזכותך הטבעית, הפשוטה, הלא ניתנת לערעור, כפיה או מחשבה שניה להחליט על עצמך.

זוכרת שלמדת להגיד "הפה שלי ברשותי"?

זוכרת שלמדת להגיד "הגוף שלי ברשותי"?

אל תשכחי אהובונת, לעולם לעולם אל תשכחי

לא במחשבותיך ולא בגופך.את ברשות עצמך. לעצמך. לתמיד.

ואלוהים שישמור עליך חמלת ליבי,

שישמור עליך האלוהים החילוני שלי.

.

.

.

עורכת דין שפיגל, כנסי כנסי, יש לי משהו להראות לך, גם להגיד

.

.

עדכון: יש המשך לא באמת יאומן לפוסט הזה, כ א ן אנא קראו אותו רק אחרי שתקראו את זה הנוכחי.

.

הקדמה: עורכת הדין גליל שפיגל שמייצגת את אחד החשודים מבין בני טובים בני 18 מיישוב בגליל

שנעצרו שלשום במשטרת קריית שמונה בחשד שקיימו יחסי מין בהסכמה עם ילדה בת 12 מאותו יישוב

שבו הם מתגוררים והפיצו תמונות אינטימיות שלה בטלפונים סלולריים וברשתות חברתיות באינטרנט

אמרה ל"ישראל היום" : "הכל נעשה בהסכמה. מרשי הבין שהילדה נותנת אז למה לא לקחת.

מדובר בבן טובים ותלמיד מצטיין שהיה אמור להתגייס בקרוב ליחידה מובחרת בצה"ל.

עוד הוסיפה הסנגורית: "לצערי מדובר בילדה שכל האזור ידע שהיא נותנת והיו כאלה שניצלו

זאת וקיימו עימה יחסי מין ללא כל מאמץ. אפשר להבין את המצב הנפשי הקשה שבו היא נתונה

אבל גם החשודים מצטערים על מה שקרה וההורים שלהם בהלם. הם לא מבינים איך

נקלעו למצב הנורא הזה. אחרי שהשמועה עשתה לה כנפיים הגיעו לילדה גברים עם מכוניות מכל

האזור שעשו בה כרצונם. מרשי מכחיש שמסר את שמה לאחרים. כולם ידעו ובאו. זה עצוב ואני מקווה

שבקרוב היא תזכה לטיפול מקצועי שיוציא אותה לדרך חדשה."

.

.

.

.

.

.

הבנתי. הוא בן טובים ותלמיד מצטיין ותכף מתגייס ליחידה מובחרת וגם מצטער וההורים שלו בהלם,

wow

והיא? היא ילדה קטנה ונותנת ש כ ו ל ם ידעו וזיינו לא רק הלקוח המתוק שלך

wow

כולם? מה את אומרת? כולם?

כולם זה כולם, אין מה להגיד. אם כולם אז זה בסדר,

נו מה, כולם זה כולם. וילדה נותנת זה ילדה נותנת.

.

תגידי עו'ד שפיגל,

מי זאת בצילום שתכף תראי, בעוד ארבע חמש שורות?

מצאתי את התמונה שלה באלבום הפייסבוק שלך- דוגמא ללמה כדאי לסגור לחברים בלבד אגב,

ותמונה מאד דומה מצאתי בתמונת הפרופיל של הפייסבוק שלה.

מי היא?  בתך? אחייניתך? אחותך הקטנה?

את בטח אוהבת אותה מאד, וגאה בה. היא יפייפיה בעיניך.

.

.

.

.

.

.

.

..

עכשיו בואי נעשה תרגיל .

דמייני את השם שלה במקום השם של הילדה שהשתלחת בה באופן כל כך מכוער ודורסני

כדי להגן על הלקוח שלך, זה שאת לא מכחישה כנראה שקיים יחסי מין עם ילדה קטנה,

אלא מתרצת את המעשה השפל, הנבזי הזה כי  כ ו ל ם. כולם.

בואי נלך רחוק יותר,

בואי.

בואי דמייני ילדה שאת מכירה "נותנת".

או יודעת מה? בואי נדמיין שאומרים עליה שהיא נותנת. א ו מ ר י ם עליה.

כמו שאת אומרת על ההיא שנתנה אז למה לא לקחת.

בואי נדמיין שזה מה שמישהו היה מעז להגיד על מישהי שאת מכירה, אוהבת,

רק אמר, לא כי זה קרה חלילה,

סתם כתרגיל מחשבתי.

בואי נדמיין את הצילומים שלה בטלפונים של החבר'ה או באינטרנט.

את כל האזור יודע.

בואי נדמיין, בואי…..

ועכשיו,

כשהגוף שלך מכווץ, הנשימה שטוחה ומבוהלת, והלב שלך משותק בבעתה,

עכשיו

אשה, עורכת דין חייכנית ומטופחת כפי שבחרת להראות את עצמך,

.

.

.

.

.

.

עכשיו תתביישי.

.

הנה העיתון והציטוטים

.

ולא שכחנו את עו'ד רובינשטיין שטען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני היה מאכזב בלתי מספק, זוכרים?

.

אני מקווה שתביטי ותקשיבי ללינור אברג'יל האמיצה בנשים בסרטון המצורף,

אולי תביני את עומק המעשה שלא יעשה שעשית בילדה ההיא,

ואני מקווה שמי שמרגיש/ה כמוני יוסיף כאן רק מילה אחת. ת ת ב י י ש י.

.

.

.

הסבר, לא שלי, על למה הסטטוסים הרמזניים של הנשים בפייסבוק הם טעות

.

.

ולא הפגנת כוח נשית כפי שאפשר לטעות ולחשוב בקריאה ראשונה ושטחית.

הסבר מדוייק וענייני אצל ראומה בלוג עם תודעה.

שאפו לך על הפסט הבהיר והחד הזה. הנה, כאן –

http://reuma0.wordpress.com/2010/10/23/i-dont-like-it-at-all/

.

מצד שני, אם המהומה על כלום הזו תזכיר לעוד כמה מכן ללכת להבדק, אז הרווחנו.

ממוגרפיה יכולה להציל את חייך, ככה פשוט.

.

נ.ב. יש ממצא לא ברור בבמוגרפיה שלך אמר לי הרופא שלי בטלפון

.

.

סליחה נחפזתי. טעות. נמחק הפוסט.

.

.

.

 

סליחה. הקישור שם היה קטן ולא קראתי/ הבנתי שהמטרה הייתה בדיוק זו, לזעזע נגד סחר נשים בעולם.

 

אני מתנצלת.

.

.

.

 

 

מהו כינוי הגנאי הנוראי ביותר שמצא לי גבר אחד?

.

.

טוב, אני מכירה אתו שנים ארוכות,

הוא היה נשוי לחברה טובה שלי והיה חבר של אהוב גדול שלי,

שניהם עזבו אותו.

הוא בקש ממני חברות בפייסבוק והסכמתי למרות שהססתי מעט.

הוא הגיב לא מעט, לפעמים במעט רשעות, לפעמים סתם.

היום כשהתעוררנו כולנו אל יום סוער מלא רגש מכל כיוון אפשרי,

ימין ושמאל, שמאל וימין. כולם סוערים ומתווכחים ברשת, בפייסבוק ואיפה לא.

כתבתי את הסטטוס הבא:  מנהיגות – אם נהיה נדיבים לקרוא להם מנהיגים לחדלי אישים אלה
המנהלים לנו את החיים – מטומטמת.

אחרי כמה שעות,תגובתו: מזמן ידעתי שאת לא ראיה לחיות כאן או להיות מי שנמנת על חברי
ביי מיס זקנתה מבישה את נעורייה

ואכן, מחק אותי מחבריו.

אם הופתעתי מאלימות תגובתו? לא באמת. מאד הופתעתי מהכיעור שבה ומעניין הגיל.

בכל פעם מחדש אני מופתעת ולא מבינה, כמו אז, אני, עדיין, לא מצליחה להבין למה איזכור גיל

אמור להעליב, להקטין או לפגוע? למה כמעט תמיד כשהוא מופנה כעלבון הדבר קורה מול נשים?

למה אנשים מניחים שאשה תפגע מהערה על גילה, יופיה, גופה יותר מאשר מהערה על מוחה,

כשרונה או אופיה.

ואז כתבתי סטטוס להוצאת קיטור, בכל זאת פייסבוק, בשביל זה הוא שם: אז זה מה שקרה היום:
xxxx xxxx שהרבה רגעים דרמטיים בחייו חוויתי בזכות האשה המופלאה לה היה נשוי
עשה ככה: גם מחק אותי מחבריו וגם קרא לי זקנה….
וואלה, שווה להיות שמאלן, אתה
מגלה מי הם האנשים שאתה מכיר ברגע האמת, לא ככה?

וזהו. נגמר. הלכתי להקרנה של "פעם הייתי", חזרתי הבייתה ומהסקרנות הלכתי להציץ אצלו,

לא חשוב איך….תראו מה מצאתי. אוצר ממש.

נחשו,
נחשו מה הכינוי גנאי הכי הכי איום ונורא שגבר לא צעיר – בכל זאת רק ארבע חמש שנים פחות
ממני:) –  כמה-שלא-ישתדל, תל אביבי, נאור כביכול, מוכר אשליות פרסום סקסיסטיות ורדודות ,
מנסה על כל פנים, לא כל הנשים נופלות בפח – יכול למצוא לשמאלנית יפת נפש שכמוני?
בבקשה, הסטטוס העכשווי של xxxx xxxx:
היום נקיתי את רשימת חברי בפייסבוק והיגלתי כל מיני קשישות לא רלוונטיות וופלצנים צדקנים
לכיוון עזה. עכשיו אשלח להם סיוע הומניטארי.

כינויי גנאי רלוונטים למחלוקת האידיאולוגית, פוליטית שביננו, ענייניים. קשה להאמין לא?
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
נ.ב. כתבתי את שמו, בטח כתבתי, אחרכך החלטתי שאין לי כח למלחמות עולם ועברתי לאיקסים.
לוותר לגמרי לא יכולתי. העניין העקרוני הזה שקשור לגיל, יותר של נשים כמובן, הוא כל כך
סקסיסטי וירוד ורדוד ונמוך על ריק ובעיקר מבוהל כנראה שהגיע הזמן לעשות לזה סוף.
.

מחַבֶּרֶת אחד לְאחד….מלאכת הטלאים של אמא שלי

.

.

מאז שאני זוכרת אותה היא יושבת ליד מכונת התפירה.

גבה מקומר, רגלה על הדוושה וידה הימנית מסובבת את הגלגל.

מחברת סיפורים. לעצמה? את עצמה?

אמא שלי.

מאות פיסות בדים בצבעים, צורות, טכסטורות, תחושות, מקורות והיסטוריה מתחברות

למשטח בד אחד, מאוחד והרמוני מספר משהו למישהו והיא, על פי רצונה וכשרונה מחברת

אותם ל….משהו, המכיל אותה בתוכו לתמיד.

כמה מחשבות, תשוקות שלא התקיימו, כעסים כבושים, תקוות ושאיפה לטוב עבור כולנו, כמה זכרונות ואהבה היא מחברת בשמיכות האלה שהיא מכינה לכולנו כל הזמן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צ'ולנט מאריגים.חמין מבדים ובגדים ישנים. כורח המציאות ודלות החיים הביא נשים למחזר, למצוא שימוש

נוסף לבגדים שהתבלו, אריגים סתמיים ושמיכות ישנות שהתבלו ונקרע. לכל בד נמצא שימוש, וכשכבר אי

אפשר היה לעשות איתו כלום, ממש כלום הוא הועבר לערימה שחיכתה.

הן חיברו את הבדים, חתיכה לחתיכה, תפר לתפר, החוט ומחט לשמיכות, מעילים וכל דבר אחר שיכול היה

להיות לו שימוש. כיוון שהעבודה היא ב א מ ת עבודת נמלים מטורפת של חודשים ארוכים, שעות אין סוף

התחברו בנות משפחה, שכנות ותפרו וחיברו יחד את חייהן לשמיכות.

.

וחשבתי שהיום כמעט ולא קיימת תחושת

הסיסטרהוד הזאת, בצורתה הבסיסית

והפשוטה כל כך של התקבצות לצורך

אמיתי, יצרני ועם זאת כל כך מהנה

ואיניטימי. הידים פועלות עבודה סיזיפית,

תפר אחר תפר, שורה אחר שורה, והראש

מתפנה לענייניו. השקט מגיע כמעט באופן

מדיטטיבי….

עם השנים הפכה מלאכת הטלאים מכורח

מציאות לדבר אומנות. האסטטיקה הפכה

לחשובה. העבודה התייעלה בזכות מכונת

התפירה, והשמוש בעבודות הטלאים הפך

להיות לא רק יעיל אלא גם קישוטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו, כמו שעשתה לכל אחד מאיתנו, היא שקועה בשמיכה לנין החדש

דנדש שלה שיקבל את השמיכה שלו בעוד כמה חודשים. שמיכה המיועדת לתמיד,

לכן היא לא תינוקית, במכוון.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וגם תערוכות …..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי מספרת רגש ואהבה.

כותבת בכתב אחר ממילים, מרגישה, כואבת, שמחה, משאירה את חותמה והכי הרבה אוהבת.

במגע ידה הגוזר, מסובב, תופר, מחבר, מספר ומשמר אותה לתמיד.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מה היא אורגת ברגעים השקטים שלה אמא שלי?

.

אשה מבוגרת, שער עיתון שישי, בלי חמלה

.

.

את ההתלבטויות שלי מול יכולות הפוטושופ כבר כתבתי, ואכן התלבטות,

וכל זה למה אני כותבת עכשיו?

אני מלינה ומתלוננת וכועסת על צלם רע, או לא מקצוען או סתם אדיוט חסר לב ונפש שצלם

את רבקהלה מיכאלי לשער של המוסף בשישי האחרון את הצילום הכי אכזרי, בוטה, מעליב,

לא מכבד ומזלזל באשה שראיתי מזה שנים ארוכות.

אין לי מושג מי העורך שאישר את פרסום התמונה הזו, ולמה,אבל אין לי ספק ששחקנית בת

שלושים וארבעים וחמישים לא הייתה מקבלת שער כזה לעולם ואם הצילום שהעורך היה מקבל

לבחירה היה זה או דומה לו, היו מצלמים שוב.

אין סיכוי שימצאו בארכיון צילום זהה ברמת הבוטות, החוסר מקצוענות, תאורה מכערת, איפור לא

מקצועי, בחירת פריים נורא שפורסם ככה. אקסטרים קלוז, שער יום שישי, אישה בת 70,

בלי רחמים.

הצילום של רבקהלה אכזרי לא כי היא לא יפה שם.

לא על יופיה באתי להגן היום, היא לא צריכה אותי בשביל להגן עליה בכלום.

הלוואי והייתי מצליחה להצליח לממש את עצמי, את יכולותי, הצלחתי בקצת ממה שהיא עושה.

ובכלל לא באתי להגן, באתי לכעוס. למחות. להגיד את מה שאני מרגישה מול הצילום הזה,

שיכול היה הרי להיות אני, אם לא היום אז בעתיד…

צילום הוא לא שיקוף של החיים.

בחיים הרגילים אין איש הרואה ככה אנשים.

באקסטרים קלוזאפ, נימי העינים ברורים,כל נקבובית, עורק ותא עור מובלטים בתאורה כמו שרק

במצלמה אפשר לראות.

למה להתקרב כל כך? קלוזאפ כזה?

אפשר היה לצלם אותה עם עדשה אחרת, להתרחק ממנה מעט, חצי גוף, גוף מלא

ואם כבר התעקשת על תקריב….אז….

הצילום הזה אכזרי כי הוא מראה אשה בת שבעים השמחה ושלמה עם עצמה כפי שמספרות

המילים שלה והצילום שלה מראה לא במייטבה. ואפילו ההיפך. למה? למה זה טוב?

התאורה, במקום לעשות איתה חסד, כפי שתאורה יודעת לעשות – לפעמים טוב מכל מאפרת –

משאירה ומבליטה את האיפור הרע, הרשלני כשכבה ברורה וניראת על עורה –

איפור שם כדי לשפר ולתקן ולהבליט את הטוב, עדיף מבלי שיורגש, כמו תאורה ופילטר ופוטושופ,

הקלוזאפ הזה הוא כל כך קרוב ואקסטרימי שאני מבטיחה לכם, מבטיחה,

שגם צעירות ממנה בחמישים שנה לא היו יוצאות ממנו בשלום.

כל נקבובית, כל קמט, מצולמים כבזכוכית מגדלת אכזרית והתוצאה, מדי.

הרבה יותר מדי. מהכל.

תגידו, השחקנית חשופה, אמיתית, בלי פילטרים. כמו שהיא באמת.

בתיאוריה נכון, יש כאלה צילומים. המפעימים וחושפים עד כדי התפעמות את האדם המצולם,

אבל בצילום הזה אין ולא רמז, קמצוץ של הדבר שיכול להיות.

אין את הנפש, הקרביים, האמת של המצולם.

הרגע שהמצלמה תפסה המשאיר אותך נפעם מול אמת אנושית, רגע מכמיר לב, המנצח הכל.

לא לא, בשביל זה צריך כשרון, ובשביל כשרון, כבר רמזנו, צריך לב ונשמה ואת זה אין,

פשוט אין לצלם הזה שבשלב זה אפילו אין לי חשק לזכור מה שמו.

אני יודעת שקרוב לודאי אין לה עילה ממשית לרבקהלה לתבוע אותו.

היא הרי עמדה שם, מאפרת מקצועית (?) איפרה אותה, צלם צילם אותה,

אני מוכנה להתערב שהוא אמר מילים יפות ומרגיעות, ועמד וראה במסך הדיגיטלי שלו את התוצאה.

את הקמטים הברורים המכוסים במייקאפ גס, הפס השחור המרושל מעל העינים, המסקרה עם הגושים,

השפתון הלא מדוייק ולא טרח לרכך מעט, פילטר קטן, תאורה מוזהבת מרככת, או אפילו מאוחר יותר,

לרכך מעט את פניה של האשה המוכשרת, המצחיקה הזו באיזה נגיעת פוטושופ עדינה ומיומנת,

לא להפוך אותה לבובת פלסטיק – את זה טורחים לעשות לדוגמניות או פליטות ראליטי או שחקניות

בנות עשרים ושלושים – על המבוגרות לא טורחים כנראה –

לא ולא. הוא, הוא יראה לעולם את רבקהלה מיכאלי האמיתית.

בושה.

.

.

.

עדכון: ושלוש שנים מאוחר יותר, אותו סיפור, אבל הפעם הוא גם באינטרנט כמובן,

יעל דיין, על שער מוסף הארץ בצילום שלא רק שלא מתייחס בעדינות לגילה אלא עושה את ההיפך,

מדגיש את גילה ועקבותיו באקסטרים קלוזאפ חסר פילטר, תאורה מגוננת מעט או חמלה,

לא יפֶה.

.

.

/

4 – מה ללמד אותה להיות, צודקת או זהירה

/

//

הבוקר, לפני שהערתי אותה, עצרתי את הזמן.

זה לא קורה הרבה,

הבוקר הוא זמן מהיר, גדוש בארגונים. אבל הבוקר, עצרתי את הזמן.

פתחתי את דלת חדרה ונשמתי.

מצעים עם פרפרים שמצאתי פעם ועכשיו היא אומרת שהם ממש, אבל ממש ילדותיים אמא,

והיא רוצה בג'. זה הצבע החדש, הבוגר, בג'.

היא שרועה ומפוזרת בכל דקותה ואורכה החדש, הילדה שלי.

יד אחת מתחת לחיה, השניה מחבקת את היצור השעיר שעדיין ישן לצידה, הלחיים שלה סמוקות כמו

שרק לחיי שינה יכולות, אדמדמוּת מחזקת לב. יש בה מהמרגיע באדמדמות הזו, בטחון שהילדה הזו,

עכשיו, שנתה טובה עליה, חלומותיה מחזקים והיא בטוחה מכל רע.

עיניה עצומות, ריסיה לחים, נשימתה פשוטה. הילדה שלי ישנה.

בעוד רגע אגש, אלטף יד ואגיד מה שאני אומרת בכל בוקר, ברוב בוקרי השבוע –

חוץ מהבקרים הבודדים בהם היא מתעוררת בבטחון ושלווה בבית אחר –

והיא תסתובב בתנועה חטופה של התעוררות ותגיד בטון החדש שאני שומעת כבר זמן:

אוףףף עוד חמש דקות, ואני אגיד בטון שזוכר ברוב הימים, לא לקחת את הרטינה הזו באופן אישי:

בסדר מתוקה, אבל את ערה, נכון?

כןןן היא תגיד,

ואני אצא לבוקר שלי שיגמר בעוד שעה ועשרים עם קפה שני, מחשב וחתולה על הברכיים.

אבל היום, כשפדופילים מככבים במהדורות חדשות מפורטות, נשיא לשעבר מחכה לעתידו

ואיך ואיפה שלא אפתח עיתון או אינטרנט אמצא אלימות לא מתקבלת על הדעת של בני נוער

המבוגרים ממנה בשלוש או ארבע או חמש שנים, הטרדות מיניות, אונס, ניצול לרעה, הפרעות

נפשיות באחוזים גבוהים אצל בנות בעיקר, אנורקסיה, כישלום מערכת החינוך, סמים ומה לא…

היום אני נעמדת בפתח חדרה של הבת שלי ונושמת.

פרקט, שטיח טורקיזי משהו, כריות פרווה שעירות, ורודות וטפשיות.

פוסטרים ראשונים על הקיר. הייסקול מיוסיקל, הארי פוטר. אוסף פיות ענק על מדפים צרים, גומיות

שער צבעוניות מפוזרות, פתק מאבישג, המדריכה בצופי ים, ספרים, המון ספרים, וחוברות קומיקס

ו"עינים" ומה לא. מנורת קריאה, וחותכני נייר בצורות, וטושים, צבעים, מדבקות וקצת נצנצים.

"נשים קטנות" והארי פוטר.

צריך לנגב אבק ממערכת התופים, נעלי בובה פרחוניות הפוכות על השטיח – היא הייתה עייפה אתמול

אחרי חוג דרמה ושכחה לשים במקום – פיג'מה עם ציורי כבשים ועננים, הפוך מכורבל עליה, קלסר

עם עבודה על חניבעל על הרצפה ומחברת מקושטת לבבות.יש פתק גדול על הדלת:

אסור להכנס בלי אישור! או לפחות סיסמא!

הבוקר, כמו בכל בוקר, אני עוברת על הפקודה הברורה הזו ונכנסת לחדר.

כיף להפר חוקים לפעמים, ככה אני מגדלת אותה, לפעמים, במידה, אבל כיף.

על לוח שנה המודבק ליד המיטה מסומן בסוף פברואר, במארקר צבעוני במיוחד, היום הכי חשוב,

כנראה, בתולדות הבית הזה, לפחות על פי דעת דיירת החדר, כתוב שם: בת מצווה לי!

בכמה שנים מבוגרות ממנה הילדות האלה מהצ'טים שראינו בתוכנית ההיא?

הנערות האלה שגברים מטורפי דעת ודחפים מעוותים וחולים מצליחים לחדור אל עולמן ולפתות אותן

להתיידד, להתקרב, מבלי שירגישו את המסוכן, האורב להן לטורפן? בשנה? שנתיים? קרוב לודאי שהן

כבר בחטיבה. וואו תגיד הילדה שלי, בוגרות, בחטיבה.

מה נראה לה שמחכה אחרי הסמן הגדול לבגרות, דלת הקסמים, בת המצווה?

כשהורדתי אותה היום בבית הספר התעכבתי להתבונן בהן, בחברותיה ובה.

להקת אפרוחיות, בחיי.

רעשניות, קולניות, מצחקקות, מתרגשות, מקפצות, מתחבקות, ילדות בכיתה וו'.

גבעולי נערות.

הן כבר לא ילדות קטנטת, זה ברור, אבל הן ממש, ממש לא ילדות גדולות.

כמו גבעולי חיטה זקופים ביום סערה שרבית. מתנדנדות מצד לצד. מיום ליום –

מה פתאום מיום ליום? מרגע לרגע –

בין זקיפות קומה וקריאת תגר על זכותן להיות בוגרות –

מחליטות על עצמן בעצמן –

לרצון להשען על הבטחון ואמא והפסיביות הילדית.

והן הופכות את עורן וטבען ומצב רוחן ואני, ואנחנו מאחור.

הן בוכות כשהן נופלות בריצה בהפסקה כמעט כמו כשהיו בגן,

הן נעלבות ופורצות בבכי למרות שזה לא "קול" וקוּל, מיינד יו, זו מילת המפתח לשער הנעורים הנכסף.

והיתר מתגודדות סביב כמו עדת דבורים סביב מלכה עם שריטה בברך. מביאות בלונים בבוקר יומולדת

אחת לשניה, מציירות ברכות עם לבבות ורודים, מתמרדות נגד כיבוי אורות – למה רק אני –

בעשר בלילה אבל נרדמות מיד.

ואני מתעכבת עוד לרגע בפתח חדרה ותוהה, מחפשת איך לאפשר לה לפרוש כנפיים,

ויחד עם זאת להזהיר במקומות הנכונים בלי לקצץ אותן, את כנפי ההתבגרות, החופש לגדול והשמחה

האין סופית להיות ילדה גדולה יותר,כזו שבודקת את עצמה גם מול העולם, לא רק מול סביבה מוכרת.

איך אני יכולה לאפשר לילדה שלי להתנסות בדברים חדשים, לחוות אנשים חדשים,

לצאת לעולם בלי להפחיד אותה, ובצדק, מהדברים הבאמת מסוכנים האורבים שם בחוץ.

איך מלמדים נשיות חדשה, בוגרת, שיוויונית, ומזהירים מסכנות, בעיקר גבריות הקיימות,

בטח קיימות, כאילו העולם נשאר בתקופת האבן, ממש בתוך המערות?

הגבול המתעתע כל כך בין המדוייק למוגזם.

בין החופש והזכות להיות מה שמותר וצריך ורוצים ומי שאת בוחרת להיות לבין הפכחון, התבונה

והמציאות הדורשת זהירות כה רבה. מה ללמד אותה להיות: צודקת או זהירה?

.

ציירה: איה

?

טור מספר 4 – דצמ' 2007 –

12 – מאיפה החוכמה ואיך כל השנים. . .

.

.

כיוון שאני לא משתמשת במעלית, מטעמי חרדה לא הגיונית וכו', התפרצתי ללובי בקומת האולפן ב"רשת"

בשבוע שעבר סמוקה ומתנשפת מהטיפוס במדרגות –אבל עם פטור עצמי מספורט באותו יום –

ובעוד עוזרת ההפקה מקבלת את פני בחיוך ותימהון, ראיתי פתאום את דורין.

דורין היא א. מעצבת אופנה נפלאה ב. אשה מצויינת  ג. חברה שלי.

איזו הפתעה, אני מחבקת אותה אחרי שלא ראיתי אותה כמעט שנה, באמת, לא מטאפורית,חוץ מרגע קטן

בשבוע שעבר בתוך ההתרגשות וההמולה של תצוגת האופנה העונתית שלה ומה שהיא אומרת לי עכשיו,

במסדרון ב"רשת" אחרי כל הזמן הזה זה:  – רגע…יכול להיות שזה עדיין בתיק שלי…

– מה בתיק שלך? אני שואלת, בכל זאת,עברה שנה. אולי מה שלומך או משהו דומה….

– המתנה לאיה.

– מה פתאום מתנה?

– מה זאת אומרת  – היא מחייכת את החיוך האדום שלה – הייתי בפריז בשבוע שעבר, קראתי בטור על

את מתרגשת מהבת מצווה שלה ולא יכולתי שלא…..רגע, היא ניגשת לתיק שלה, מחטטת ומוציאה

בתרועת נצחון קופסא קטנה…

–  הנה, תני לה ותגידי  שזה ממני באהבה, והיא מנשקת אותי והולכת להתראיין ולהראות את הבגדים

היפים שלה בטלוויזיה. נכנסתי לחדר האיפור, התיישבתי על הכסא ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הצמיד

הקטן עם הלב שהחזקתי ביד, על דורין שלא ראיתי, באמת כמעט שנה ועל חברות נשית.

.
איך אפשר להסביר סיסטרהוד?

היא לא חברות, ואחיוּת היא מילה מוזרה. מעבירה אחווה נשית כרעיון ואידיאל יותר מאשר את התחושה

האמיתית, הפשוטה, המחויכת של המיוחד שבחברות בין נשים. הסיסטרהוד היא מילה המנסה להעביר

ולתאר קירבה אוניברסלית, כמעט גנטית, נשית ואינטימית אבל לא בהכרח אישית ככל שזה נשמע מוזר.

עדית פאנק כתבה באחד משיריה היותר יפים, הניחי לי שמו, שורה נצחית, בעיני:

"תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי" –

שורה היכולה "לשמש" כהצהרת אהבה של גבר לאשה כמובן,אבל בעיני היא שמישה ומדוייקת  לחיים שלי,

לחברות שלי. אני משתמשת בה לא מעט כשאני מדברת על גימל, החברה הכי הכי טובה שלי, וגם על המעגל

היותר רחב של הנשים שלי, נשים המקיפות אותי בחיי, בטוב וברע.

אלה המונחות בחיים שלי באותה פשטות ושמחה ואהבה שאני מונחת בחייהן.

לחלק ביום יום, לאחרות, רק בשמחות גדולות ורגעים מלאי עצב, כמעט בלי האמצע.

לפעמים לקפה קצר, יש כאלה שהכי טוב ואינטימי עובר ביננו דווקא במילים כתובות, המאפשרות גילוי לב,

פתיחות ויושר שרק מילים כתובות יכולות לעיתים להכיל. יש חדשות יחסית.

יש את ה. שמתיידדת איתי כמעט רק כשהגוף שלנו נקרע בהליכה על שפת הים עם סודות גדולים שנעלמים

אל הגלים, ככה אנחנו מקוות, ויש את א. אנחנו מצליחות להפגש פעם בהמון זמן ממש ותמיד, תוך רגע,

הכל על השולחן ברור וחד ובלי הסתרות בכלל, ואת לביאה שהיא סוג של אחות גדולה ומעצבנת.

ואת אלה שהיו.

גם מתוך הכעס והזרות והזמן שעבר, האינטימיות לא נעלמה והדיבור זהיר- אם בכלל –  אבל העינים מדברות,

תמיד מדברות. ואת זו שכועסת ולא אמרה, ועדיין לא אומרת למה, ואת זו שאני כועסת ופגועה ממנה ולדאבוני

לא מגייסת אומץ כדי להגיד, שתדע כמה פגעה. ואת אלה שנטשו בכאב הכי גדול שלי והכאיבו הכי הרבה

בנטישה שלהן ואת ל. שאחרי שילדתי לקחה על עצמה, כי ביקשתי בגלוי ובאומץ שתהיה לי למַנְחה, ועם תינוק

קטן וילדות גדולות פינתה לי מקום בלב ובחיים וכל כך עזרה לי בחודשים הראשונים. סיסטרהוד, כבר אמרנו.

ואת הנשים האלה, שבקריסות הגדולות ובכאבים הגדולים, את, אני, תמיד מוצאת עצמך מוקפת בנשים בחייך:

אמא, אחות, דודה וחברה טובה. אין כמו חברה טובה.

תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי, אני חוזרת על שורה כל כך  יפה.

.

יש אנשים האומרים לי שלהתייחס לחברה הכי טובה שלך כאל משהו  "מונח" – את מונחת לידי –

זו התייחסות מבטלת, לא מכובדת. אני באמת מתייחסת אליה כמובן מאליו בחיי. זה נכון.

אני באמת רואה בה דבר מצויין, ומובן מאליו וחשוב בחיי שאני אוהבת ומכבדת בדיוק כפי שאני מקווה שהיא

מרגישה בקשר אלי והימצאותי בחייה. מבחינתי, אני שמיכת הטלוויזיה הרגשית שלה. שתתעטף בי.

שמחה, בטחון, עניין ופשטות. מה עוד צריך?

היכולת להיות אני. בלי אגו, בלי צורך להעמיד פנים, כמעט כמו לדבר  עם עצמי, ממש כמעט.

לא להיות חייבת לדבר, לפטפט כל יום, לשמוח בשמחותיה, לאהוב את  ילדיה ואהוביה ומשפחתה כשלוחה

של חיי ומשפחתי שלי,  לכאוב את כאביה, אכזבותיה, נצחונותיה וכשצריך,

ת מ י ד להיות שם.. בשמחה, בפשטות. באהבה.
.
אני רואה את הבת שלי בודקת חברויות בגילה. מתרגשת מקרבה חדשה,  מתאכזבת עד עצב עמוק וגדול מכדי

להכיל ואני יודעת שצפויות לה שמחות גדולות, רגעי קירבה מענגי נפש, צחוקים, החלפות בגדים, רכילויות

על בנים, סודות ראשונים על איפה ואיך זה מרגיש, חיזוקים גדולים לאורך חייה שאת יכולה וצריכה ומסוגלת,

תחושת שיתוף והבנה יוצאת דופן עם חברותיה והרבה, הרבה מאד רגעים טובים.

אני גם יודעת, ומכירה ומצרה שאין בכוחי למנוע ממנה את ההפוך. את האכזבות הצפויות לה, וכאבי לב שיגרמו

לה ושהיא תגרום לחברותיה במזיד או שלא.

אני מאחלת לה שתמצא ותמציא לה עם השנים מעגל.

מעגל בנות, נשים שיקיפו אותה ואת עצמן במעטפת בטחון ואהבה ונשיות וכח,

מעטפת שתעניק להן את מה שהן יכולות. …

ושלא תשכח שגם אמה, סבתה ויתר הנשים במשפחתה אוהבות אותה כל כך ומחכות לה, בידיים ולב פתוח.

כזה, כמו על הצמיד החדש.
.

יום האשה מצויין בשבת הקרובה. זכרו אותו בלבכן. הוא חשוב. עדיין.

טור מספר 12 –  24 – "ידיעות אחרונות"

מזדקנת, כינוי גנאי?

.

הפוסט האחרון שכתבתי עניינו היה קו הגנה משפטית דוחה ומאוס בעיני

הפוסט עורר הרבה מאד תגובות,

מיילים בעשרות רבות

ודיונים מעניינים.

במקום וירטואלי אחר הגיב גבר זר אחד , בעל בלוג, על המילים שלי בשצף קצף.

אני כמובן לא אתן לכם לינק כי הוא ממש בזוי ונמוך בעיני –

אבל אני רוצה לצטט ממנו:

האשה המזדקנת הנ"ל פרסמה קולות רמים הקוראים ללינץ' מחאתי באיזה עו"ד

שאמר לשופטים שהנאנסת בכתה בגלל שהזיון היה קצר מדי. משהו כזה…..

ומאז, הפך אותו פרקליט בעיני המזדקנת כחלאת מין האנושי שיש להוקיעו.

……………

אני אתייחס רק למיפגע ההגיוני הנובע מדבריה של המזדקנת הנ"ל, המוכיח,

שבין האוזניים שלה יש הרבה שיער ומעט בינה. …

הבנת שאת מוגבלת ביותר בהסקת מסקנות שטעונות חשיבה?…..

וגם מופרעת, חצופה ומיני תופיני לשון אחרים…..

והוא גם מסביר אחרי ש'גערו' בו על השתלחותו: אני שב ומסביר –

 

אני רציתי למחות וקצת לפגוע אישית כדי להמחיש לה מה ההרגשה

נוכח הפגיעה האישית הקשה פי כמה מונים בדברים שכתבה על הסניגור.

……………………………………………………………………………………

אני לא מצליחה לקחת את דבריו באופן אישי, באמת.

ובוודאי שלא להעלב.

אני תוהה, איך קרה שמכל כינויי הגנאי שאפשר היה לו לגבר הזה

למצוא ( אם חייבים להשתמש בכינויי גנאי ) מתאימים במקרה הזה

כדי להעליב ולפגוע בי, והוא הודה שהוא חיפש לפגוע אישית,

מזדקנת היה לדעתו המעליב והפוגע ביותר? 

.

זה עצוב שהגינוי הכי גדול, חזק, זה שמכוונים, כנראה, לפגוע איתו

במקום הכי רגיש וכואב, מכוון לגילו של אדם, לא למהותו, וכפי שזה

נראה זה גם מיועד בדרך כלל לנשים יותר מלגברים.

 


פשוט עצוב.

.

בקצוות של ההורמונים

גיל גרינגרוז מ"רשימות" פרסם פוסט מרתק בעיני.

למה בעצם הוסת נגמרת בזמן ( בגיל ) שהיא ניגמרת.

למה גברים נשארים פוריים במידה זו או אחרת עד סוף חייהם ואנחנו, הבנות, הנקבות, הנושאות בעול, ובחדוות,

ההבאה לחיים, מסיימות את פוריותינו בגיל מוקדם יחסית.

הסיבות שהוא מביא בפוסט מרתקות ממש. שווה, שווה קריאה.

ואני קוראת אותו ומיד ניגשת ליומן שלי, לספור ימים ושבועות. ארבעה שבועות. ככה זה.

אינסטינקט.

כשהנושא מוזכר, חייבים לספור את הזמן.

זה היה ביום שישי מסומן ביומן, אני מדפדפת, שישי אחד, שישי שניים, שישי שלוש, שישי ארבע.

עוד שבוע. יש זמן.

ואיה בת העשר שואלת: אמא מה את סופרת, ואני מסבירה.

לא את עניין הבייצית שיוצאת לפגוש זרעון, ומה קורה כשזה לא קורה, ההסבר הזה סופר והובן מזמן.

אני מראה איך אני מסמנת ביומן שלי, ביום מסויים, את האות ק. –  עם נקודה.

קיצור ל: קבלתי.

למה אומרים מקבלת אמא? –

בבית הספר הייתי מסמנת בטוש, לב גדול ואדום באמצע הדף,

ואני מסבירה איך ככה אני יכולה לעקוב בדייקנות אחרי הזמן שעובר ולספור ארבעה שבועות.

היא מקשיבה ואני מחייכת ומתרגשת.

אני מעבירה לה, ככה בהפתעה, בכלל לא התכוננתי שזה יקרה היום, הרגל נשי שלי.

זה ברור שההרגלים שלי, הטעם שלי באוכל, עיצוב, תרבות, ספרות, בגוד וצבעוניות,

חוץ מהשפעות קיצוניות מאביה פה ושם, הנימוסים וההליכות שלי בבית ומחוץ לו,

המעורבות שלי בעולם, היחס שלי לאנשים, הדעות הפוליטיות, חברתיות שלי, היחס שלי למשפחה.

אני ואורח חיי מועברים אליה וחותמים את חותמם, הטוב והרע כמו כל ילד, בכל בית,

ויתכן שאפילו קצת יותר מהרגיל, מתוקף היותנו שתיים בבית בו אנו חיות.

משפחה מצומצמת.

אבל לענייני הטכסים / הסודות / הפטנטים הנשיים שלי לא הגענו עדיין.

ופתאום, משלושה משפטיים מקריים, בחטף, הבנתי שהעתיד מתקרב, העתיד הנשי שלנו, שלה.

שהוא תכף, ממש מיד, הופך להווה.

והיא מביטה בק. עם הנקודה שאני מראה לה ומרימה אלי מבט שלא החליט אם להשאר או להתרחק.

היא יודעת שהיא עדיין קטנה מדי. רחוקה מדי.

ובכל זאת, משיכה ורתיעה,

חוסר רלוונטיות ממשי במקרה שלה מול תחושה שהסוד הזה כנראה מתקרב…

גם אם לא מרגישים את צעדיו.

והיא מחליטה על מדיניות חוסר הרלוונטיות לחייה. התעלמות.

והיא מזנקת בדקיקותה הילדותית, הגופיה הלבנה והקעקוע של סנופי שעשינו באילת

לתוך הספה ומושיטה יד להארי פוטר 5 –

את יכולה בבקשה בבקשה בבקשה, את האמא הכי מותק, להביא לי ארטיק,

ונעלמת למעמקי הקסמים, התככים והאימה המתוקה של הרמיוני וחבריה.

אני האמא הכי הכי מותק?

בטח שאני אביא לה ארטיק מקולף מאריזתו לספה :)

ארטיק. חיוך.

ואני חוזרת אל המקום והזמן שבו אנחנו נמצאות.

על נקודת הזמן הזו. החד פעמית. בקצוות. אנחנו בקצוות הבת שלי ואני.

הקצוות של היכולת הראשונית, הטבעית שלנו כנשים.

הקצוות של ההורמונים.

עוד לא. עוד מעט.

שתינו עוד מעט.

סוף והתחלה. התחלה וסוף.

מי שחושב שהטכסט הזה מנותק מענייני היום, טועה. שייך גם שייך.

עוד רגע היא אשה. עוד רגע היא שם בחוץ, מול דעות קדומות, גברים

כוחניים ומערכת ערכים קלוקלת. אין זמן. השעון הביולוגי מתקתק,

והפעם לכיוון ההפוך….

.

.

הגוף שלי ברשותי, וגם הפה


"החברה בכלל והתקשורת בפרט חייבות להוקיע את המפתות, כולל
הופעה או התנהגות נשית הטומנת מלכודת, במודע או בתת-מודע,
באונס או ברצון "
–כך קובע הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת ומרבני הציונות הדתית,
ביחס למתלוננות נגד הנשיא לשעבר משה קצב והשר לשעבר חיים רמון.
לדבריו, לאישה יש זכות מלאה על גופה, אך מוטלת עליה החובה שלא לפתות את הגברים.
ו ב כ ן לאור דבריו של כבוד הרב אין לי ברירה ואני מעתיקה, כמעט אחד לאחד פוסט ישן שלי –

יש לי זכות וטו על גופי גם אם אני מפלרטטת  –

יעל ישראל פירסמה אז פוסט שבו קראה לנשים לקחת אחריות על הפלירטוט שלהן –

ואני חושבת ש…מה פתאם חושבת,
אני יודעת, מצהירה, צועקת, מזכירה, שזה מגוחך שצריך עדיין להזכיר שזכותנו.
שזכותי להתנהג כרצוני כל זמן שההתנהגות שלי לא פוגעת באדם אחר.
שזכותי לפלרטט אם אני רוצה, אם ככה אני בוחרת.
ואני רשאית ללבוש חולצה עם מחשוף בלי לדאוג איך הגברים מגיבים לו,
ולהביט במבטים אלכסוניים וחייכניים אם ככה אני מחליטה להגיב לנסיון החיזור של מישהו,
ולהעביר יד בשערי בתנועה כמו בסרטים בלי לדאוג איך זה מתפרש,
ובאופן כללי להתנהג כרצוני בגבולות הנימוסים וההתנהגות המקובלים בחברה כמובן.
על פי הקוד החברתי, החוזה החברתי הלא מדובר במשחק בין המינים –
זכותי הבסיסית להתנהג כפי שאני מחליטה ורוצה –
כפי שזכותו של גבר. כל גבר.
כל זמן שההתנהגות שלנו לא פוגעת באיש.

הפלירטוט שלי הוא לא תמרור הזמנה.
הפלירטוט שלי הוא לא פיתוי.
הוא לא רשות לכלום.
הוא בדיוק מה שהוא. פלרטוט. משחק בין המינים. בדיקה.

כותבת יעל:
"האם זה צודק שהוא לקח את העניין צעד אחד קדימה? לא.
אבל זה מה שקורה. וזה קורה כי שני הצדדים לא מבינים זה את זה, וכי צד אחד –
בדרך כלל הנשים, לא תמיד לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט"

לא לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט?

איזה תוצאות?

זכותו של הצד השני לנסות לקחת את הפלרטוט הזה צעד אחד קדימה –

והדגש הגדול מאד הוא על המילה ל נ ס ו ת.

אם חזרת מפגישה ראשונה, שניה, שלישית התעכבתם במכונית,  ליד הדלת, והיה הרגע הזה,

השקט, הבוחן. מה קורה עכשיו? והגבר הזה שיצאת איתו מרצון לארוחת ערב רוכן עם חלק גופו

העליון לכיוונך ואת לא מעוניינת, לא תדעי מה לעשות?

תדעי.

את תחייכי ותושיטי יד לעצור אותו או תושיטי את הלחי או פשוט תתחילי לדבר על משהו בשטף

המילים שלך והוא כבר לא יזכור מה הוא רצה.

או שתשתמשי בכל אסטרטגיה אחרת שפיתחת לעצמך עם השנים.

זכותו לנסות. הסכמת לפגישה. היית מקסימה. הארוחה הייתה טעימה.

דברתם, צחקתם, פלירטטתם והוא מאמין שיש בינכם את ה'קליק' הזה, המשהו שיכול להוביל

למגע גופני ברמה זו או אחרת והוא מנסה. אני לעולם לא אעלב אם גבר 'ינסה' את מזלו איתי.

אני יכולה לסרב, ואני יכולה כמובן להענות בשמחה והתרגשות.

ובמקרה, וקרו מקרים, בטח קרו, למי מהנשים שאני מכירה לא קרו, במקרה שגבר ינסה את מזלו

איתי בדרך שעוברת את הגבול המילולי,  בדרך שעושה שמוש בכוחו הפיזי אני אהיה מלאת זעם

וכעס ועלבון, אגיד לו את דברי באופן הברור ביותר ואלך.

כשהילדה שלי, או חברותיה היו קטנות יותר היה משפט שמתוקף מקרי ההעלבות האין סופיים

בינהן הן היו חייבות להפנים, כדי להיות מסוגלות להמשיך בקשרי החברות בינן לבין בעולם –

מי שלא רוצה, הוא הקובע – מי שאומר לא, הוא המחליט.

אני זוכרת אותה צועקת. ממש נאבקת במציאות.

זה לא פייר – היא הייתה בוכה – אני נורא רוצה. כבר קבענו.

נכון אמרתי לה ואני אומרת עכשיו –

זה אולי לא באמת פייר – אבל זה מה יש.

מי שאומר לא – הוא הקובע.

וזה הדבר הכי חד משמעי, ברור ולא ניתן לאינטרפטציות משום סוג.

וכל היתר מילים. מה אומרת יעל?

קחי בחשבון את תוצאות הפלרטוט למה הכוונה?

אם את מפלרטטת, קחי בחשבון שיתקיפו אותך מינית?

אם לבשת חולצה עם מחשוף גדול, קחי בחשבון שמה?

שיציצו לך? שישלחו ידים? שיאיימו עליך?

אם 'תעשי עיניים', תצחקקי, גברים יחשבו שאת 'נותנת'?

שאת 'זיון קל '?

שאת 'אפשרית'? –

חופש הלבוש שלי/שלך, ההתנהגות שלי/שלך –
שוב, בלי לפגוע באיש –
הסגנון האישי שלנו, הן בלבושינו, הן בהתנהגותינו
הוא זכותנו המלאה.
העניין הפרטי שלי.
איש לא יכול לקבוע לי / לך –
לא חוקית, לא מעשית ובודאי לא מוסרית איך לנהוג עם עצמך ועם גופך –

ואם את אומרת לא, שום דבר שעשית לפני ה"לא" לא רלוונטי –

לא איך התנהגת, לא כמה התמזמת, לא כמה את לבושה או שלא בשלב הזה.

'תסכול גברי' לא מצדיק תקיפה מינית. פלירטוט לא מצדיק הטרדה מינית.

קוד לבוש, חושפני ככל שיהיה, לא מצדיק שליחת ידיים פולשנית.

אני מודעת לעצמי.
זוכרת היטב מקרים אחרים,
שבהם ההפנמה שלי של מה להגיד או לעשות,
לא הייתה כל כך ברורה.
המבוכה,
הרגשות אשם שאלוהים יודע איך הצליחו להטמיע אותם בי,
ניצחו את ההרגשה והידיעה הפנימית של מה שקורה כאן לא נכון,
זה לא מה אני רוצה
ואני לא יודעת איך לעצור את זה.

השינוי שחל בי בשנים מאז הוא עצום.

אני מבינה שחלק גדול מההרגשה שלי היום. של מה מותר ומה אסור קשור לגיל.

לבטחון שאנחנו, אני צברתי, הבנתי, הפנמתי עם השנים.

מצד שני אני מאמינה שהדור שגדל היום, זכויותיו ברורות לו הרבה יותר.

ילדה בת עשר יכולה להגיד לא רק הפה שלי ברשותי, גם הגוף שלי ברשותי –

הן יודעת שלאיש אסור לגעת בגופן. אני מאמינה שהן כבר יודעות יותר מאיתנו מה מותר ומה אסור.

אני רק מקווה שברגע האמת אם וכאשר יגיע, חלילה, היא/הן יזכרו ויהינו לפתוח את הפה,

להגיד לא בקול רם, להתלונן, ובעיקר לספר לאמא :)


אם מתקדמים עם המחשבה של מפלרטטת = למתכוונת,
אפשר להגיע למקומות מאד מוזרים :)
יש הגיון בלבוש צנוע. אם תלבשי מחשוף, הגברים יאמינו שאת מעוניינת להראות  להם, לפלרטט איתם,

ומכאן את זמינה. ואיפה גבול הצנעה, בבגדי בני ברק או אולי הרעלות הן הפתרון.

ומכאן אפשר להסחף עד להפרדה מוחלטת בין גברים ונשים –

ואם יהיו גברים שהתבוננות ישירה לעיניהם היא סימן בשבילם?

וכאלה שהעברת יד בשער היא היא הסימן להאשה  הזאת רוצה אותי?

או ליפסטיק אדום, או ריח טוב או כל סימן אחר שיכול להתפרש כסימן בעיני אלה שרוצים סימנים או

שמתעלמים מהם כשהם מסמנים לא, הסימנים.

איפה יהיה הגבול ?  של איזה סימן "הם" מפרשים איך?

לחיות בבחינה עצמית רצופה של : איך אני גורמת לגברים מסביבי להרגיש?

ובטח תגידי שיש סימנים, קודים מקובלים שאנחנו כחברה כבר מכירים ומזהים.

וששם ההבדל ביננו לבין הגברים. שהם מפרשים את הסימנים שלנו אחרת מכוונתנו –

ושם הבעיה. בפענוח.

לא מסכימה איתך. זה לא עניין לפענוח. מי שאומר לא – הוא הקובע.


הפוסט הזה קשה ומסובך לי לכתיבה.

אני מאד מקווה שאני מצליחה להבהיר את כוונותי מבלי לאבד ולו אחוז מהתנגדותי הנחרצת להטרדה

מינית, השפלה וניצול של נשים.

אני פעילה בארגונים נגד הטרדה מינית, מאמינה גדולה בשיוויון בין המינים,

פתחתי את העצומה הזאת נגד כבוד הנשיא ההוא –

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

ואם מישהו היה מנסה עלי משהו, תוך עשר דקות אני במשטרה מתלוננת,

מאשימה ולא נחה עד שהאדיוט הזה היה בא על עונשו –

ו ב כ ל  ז א ת –

אי אפשר להכתיב את תנאי החיזור בין נשים לגברים.

פלרטוט הוא חלק מובנה מעולם ההזדווגות. אבולוציה.

ברגע שאת חושבת/אומרת/מאמינה שאם תעשי ככה וככה או תתלבשי ככה וככה או תפלרטטי

את לוקחת אחריות כלשהי, ולו הקטנה ביותר, על מה שחלילה  עשוי לקרות לך.

אם יטרידו אותך, יתקיפו אותך מינית, יאיימו עליך. יכפו עליך.

בגלל משהו שאמרת, עשית, לבשת את חוזרת אחורנית.

לעולם ישן שבו הגבר באמת 'החליט' עליך.

וזה יקירתי לעולם לא יקרה יותר. הלכנו קדימה.

ומה שהיה לעולם לא יחזור –

אנחנו מחליטות על עצמנו.

ותמיד, תמיד מותר לנו לעצור ולהגיד לא.

אני לא רוצה. תפסיק.

ת מ י ד.

מותר לפלרטט. מותר. אסור להטריד מינית. אסור לאנוס.

לצורך הבהרה : כוונותי במילה פלרטוט.
פלרטוט: במובן הפשוט, הישן והנעים של משחקי חיזור בין נשים לגברים.
גבר מעוניין באשה, אשה אולי מעוניינת בגבר, מתחיל סוג של דיאלוג,
מילים נאמרות, מבטים נשלחים, חיוכים מתחייכים, רמזים מתעופפים.
אולי כן?
אולי לא?
שום כוונות זדון מאף צד במשחק הזה. בלי רצון להוליך שולל, לגרות
לשוא, בלי טיזינג מתכוון ומרושע. ככה, רגיל. גבר אשה מבט. חיוך.
צחקוק. בדיקה הדדית. בקיצור, פלרטוט.

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה ?

y n e t


העיתונאית דנה ספקטור לא מבינה מדוע א' קפאה, כהגדרתה,
ולא צעקה כשהנשיא קצב ביצע בה לכאורה את המעשים בהם הוא מואשם.
"מה עומד מאחורי הקיפאון הנשי המוזר הזה?" היא שואלת בתוכנית שתשודר הערב.
"כשחנוכייה מאוד כבדה נמצאת מאחור ואפשר להכות בנשיא,  יש משהו מוזר בטענה של
הבחורה הזאת שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".
ספקטור ממאנת להאמין שכאשר "גבר לא אטרקטיבי בעליל, צהבהב שיניים, מתקיף אותך,
הוא הנשיא, יש בחוץ לפי אנשים שעוברים, זה אור יום והאישה לא צורחת".

" יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת
שלא צרחה ולא השמיעה פיפס
".

 

ואני דווקא מחבבת אותה, את הג'ינג'ית –

 

ופעם כשנפגשנו באיזה מכירה מוקדמת של משהו איפהשהו   היא אמרה לי מילים טובות עלי ואני

אמרתי לה עליה – שמחתי –   אני אוהבת, לרוב, את הטור שלה. כשראיתי פעמיים שלש את "בנות",

אני מאנשי yes – היא הייתה שנונה ומדליקה ודווקאית באופן גלוי.  גלי חברתי אוהבת אותה מאד.

היא קולית ואינטליגנטית ואני בעדה. ועכשיו זה.

"יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת שלא צרחה
ולא השמיעה פיפס
".

מה אני אמורה לעשות עכשיו?

הרי אם זו הייתה ענבל גבריאלי או אודטה או אני יודעת, נינט, הייתי משחיזה את האצבעות, מחדדת

את הלשון, מרשה למח שלי לעלות באש ומסבירה לאישה הנמהרת בלשונה ו/או הכל כך אטומה

הזו לא רק כמה נזק היא גורמת לאלפי/עשרות אלפי נשים במדינה ברגע אחד, לא רק כמה טיעונים

ולגיטימציה היא נותנת לגברים מטרידים וכופים עצמם ואונסים שיגידו: אז למה היא לא צעקה?

חשבתי שהיא נהנתה – או – אם היא הייתה אומרת, הייתי מפסיק.

ולראיה, עברה שעה/שעה וחצי, הציצו בטוקבקים ב ynet –  חצי מהם, או לפחות רבים 'מבינים'

את דנה ומסבירים שהיא צודקת. תגובה מספר שמונים ושתיים – ירון מהצפון כותב:  "דנה. יצאת

ענקית. צודקת, נמאס מהטרור הפמניסטי"-

הייתי שואלת אותה אם היא באמת מאמינה במה שהיא אמרה?

ואני יודעת שלא יתכן. ואני זוכרת במעומעם טור עדות אישית שלך על הטרדה/כפיה מינית שבו

העדת אחרת. ואני גם לא מאמינה שבמודע, לצורכי רייטינג לתכנית חדשה – רציתי, לא רצו אותי –

החלטת לעשות פרובוקציה. לא מתאים לך.

נסחפת בלהט הטיעון לא? המילים שטפו ולא עצרת, נכון?

אני מבינה למה התכוונה דנה ספקטור. אשה מצליחה, אינטליגנטית, חזקה, בטוחה בעצמה,

שיודעת נכון להיום שאין אפשרות שמשהו או מישהו יכול לכפות עליה את רצונו. לפחות

מבחינה מינית, שבכוחה להתנגד. היא מאמינה שאם חלילה יקרה, היא תושיט יד ותלחם.

היא תפתח את הפה ותצעק. היא לא תאפשר לגבר לתקוף אותה מינית ולהצליח.

זה לא יתכן בעולמה.

אני מבינה מה הייתה, אני חושבת, הכוונה של ספקטור – אני מבינה את ה" הלו….מישהו

מעיז לשים עליך יד….לגעת בך בלי שאת רוצה….מה זאת אומרת את שותקת,

מה זאת אומרת? אין לך פה? מיתרי קול?"

אני מבינה ובכל זאת….היא אומרת:  " יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת" –
" היא טוענת שהיא קפאה. פשוט קפאה" .

את מפקפקת בטענתה?  את מטילה ספק באמינותה?  את חושבת שהיא משקרת?

מה מוזר? איך מוזר? במה את מפקפקת ולמה? כי היא לא הגיבה כמו שנדמה לך,

מתוך החיים שלך, מתוקף היותך את,  כמו שאת מאמינה שהיית מגיבה.

כי בעיניך השיתוק, הכניעה הם לא אופציה.

good for you מותק –

אבל איך מרגישות עכשיו כל הנשים שלא הצליחו לצעוק ?

הנשים שהפחד שיתק אותן, שהאיומים ששמעו, הכאבים שסבלו, האימה הצליחה לשתק

את גופן ואת קולן. שבפעם היחידה ש'זה' קרה או לאורך החודשים והשנים ש'זה' קרה,

משטר טרור גברי  שהפחיד, וכפה עצמו, ואיים, והצליח לשתק, והצליח להצמית וניצח.

מה הן חושבות על עצמן עכשיו, בגללך?  איך הן מרגישות?

כשלון? תעוב עצמי? בוז עצמי?

העובדות הן שנשים לא תמיד מצליחות להדוף, להרחיק', ל'נַצֵח' גברים שמתקיפים אותן או

כופים עצמם עליהן. העובדות האלה לא הופכות את  הנשים האלה ל 'אשמות' בכלום.

גם לא בפסיביות. שום אשמה.

עכשיו הן שומעות מאשה חזקה, מצליחה, זוגית, קרייריסטית, יפה, מפורסמת, כזו שחייה

מצטיירים מרחוק, מהטלוויזיה והעתון כחיים נפלאים –

הן שומעות שלה, לה זה לא היה קורה ל ע ו ל ם. שהיא, היא לא הייתה  נותנת לזה לקרות בשקט.

אין מצב. היא הייתה עושה משהו. לא שוכבת שם בשקט. כנועה. כמו אשה ממאה אחרת.

נותנת לגבר כוחני, מגעיל ומאיים לעשות בה כרצונו. לא צועקת. לא מתגוננת. היא לא.

ואני מקווה, כל כך מקווה שאם אי פעם, חלילה, מישהו, גבר ינסה לכפות עלי שוב,

איזה סוג של קירבה פיזית שאני לא ארצה בה, בכח, באיומים או  באלימות,

אני אצליח לצעוק, לשבור, להלחם.

ואני מקווה בשבילך דנה, באמת,

שלעולם לא תצטרכי להעמיד במבחן המציאות את האמונה שלך בעצמך.

ל ע ו ל ם .

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה?

*  *  *

עדכון יום שלישי אחה'צ

"המתלוננות התנגדו מילולית ופיסית"
יום שלישי, 30 בינואר 2007, 17:56

טיוטת כתב האישום נגד קצב: בטיוטת כתב האישום מתוארים שני המקרים, של א' ממשרד
התיירות ושל א' מלשכת הנשיא. על פי הנטען בטיוטה, בשני המקרים נכנסו הנשים למשרדו
של קצב בעת שהיה שם. בזמן שהיו עם גבן אליו נצמד אליהן קצב, ליטף אותן ותפס אותן.
לאחר מכן הפשיטן תוך שימוש בכוח. במקרה של א' ממשרד התיירות הפשיט קצב את
חצאיתה ותחתוניה ואז אנס אותה מאחור.
במקרה של א' מלשכת הנשיא זימן אותה הנשיא ללשכתו. בשלב מסוים כשהיתה עם גבו
אליו נצמד אליה קצב מאחור. הוא תפס בחזה כשהוא מאחוריה, משך אותה לשולחן סמוך
ואז הפך אותה כשפניה עליו, הוריד את מכנסיה בכוח ותוך איום חדר אליה בכוח.
שני המקרים מתארות השתיים כי התנגדו מילולית למעשה,וכן ניסו להתנגד באופן פיסי.

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

עצומה נגד הסכם חנינה מראש לנשיא אם יועמד לדין

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310

– באנונימיות מספרות עשרות/מאות נשים/נערות על הטרדות
מיניות, אונס, ניצול מיני, השפלה ומה לא. הרבה שקט. מעט צעקות.

חשוב חשוב חשוב לקרוא. רק כשקוראים אלפי מילים, מאות מקרים,
מתחילים להבין, אולי, את גודל האימה, הפחד והחוסר יכולת לצעוק.

עצומה – שיוויון מול החוק למשה קצב.

.

.

17 נוובמבר 2011האם הוא מתכון לבקש חנינה עכשיו אחרי שערעורו נדחה?

9 נוב 2011. מחר זה נגמר כנראה.

עברו חמש שנים ושבועיים מהלילה שהבנתי שהאינטרנט הזה יכול להשמיע קול.

את קולם של מי שבוחרים להשמיע.

מחר זה נגמר סוף סוף.

אני מאחלת למשה קצב שיעמוד בכבוד מול פסיקת העליון,

ובעיקר,

בעיקר מאחלת לא. הראשונה ולא.השניה ולכל יתר הנשים שהרגישו מושפלות, מבוזות וחלשות

מול הגבר הזה בזמן אמת, לפני  שהפרשה התגלתה והכדור התחיל את משאו, שישאבו כח ואומץ

מהדרך הארוכה המסתיימת מחר.

שיתמלאו גאווה על תרומתן לדרך ולמאבק למען מעמד האשה בישראל, למען שיוויון.

שיוויון בין נשים, גברים, שליטים, עובדים, שיוויון מול החוק. ל כ ו ל ם.

שווים מול שוות, שוות מול שווים. הצלחנו.

.

.

ע  צ  ו  מ  ה

לכבוד: ראש הממשלה

שר המשפטים

היועץ המשפטי

מערכת המשפט במדינת ישראל

ע צ ו מ ה

אנו החתומים/ות  על עצומה זו

מתנגדים/ות בכל תוקף
להסכם חנינה מראש ו/או הסכם מוקדם

לנשיא המדינה – משה קצב.

אם וכאשר יועמד לדין –

אנו דורשים/ות שיוויון מול החוק

לכל תושבי/ות המדינה, כולל נשיאה.

כתבו שם מלאומקום  מגורים



ואנא, העתיקו את הכתובת והעבירו הלאה לרשימת התפוצה שלכם

.

צ פ ר ד ע י ם f r o g t e s t

 

 

היום כבר לא הורגים צפרדעים, חייכה האחות שלא נראתה אחות, במעבדת הדם בבית החולים

הפרטי, מתחה את זרועי הימנית על מסעד הכסא והידקה את חלקה העליון והבשרני של היד –

אמא, למה את הדברים הרעים, אמא,למה לא את הטובים – ברצועת גומי שחורה ורחבה, שונה

כל כך מרצועת הגומי העגולה, הדהויה כצינור דק וכתום, בה הייתה האחות חווה צובטת את

בשרי, דוקרת את אצבעי המורה, מצמידה את קצה הצינורית לפיה האדום והופכת לערפד בלונדיני.

אין סוף זמן עבר. אחד כפול אין סוף עד שהכרחתי את עיניי המכווצות לפעור סדק דקיק, לראות

אותה מרפה בצער מהצינורית בה זרם דמי, קולח, נשפך למבחנה מאורכת ושקופה הנצבעת מייד.

אדום.

באגרוף ימני והפניית ראש מרדנית שמאלה – מה יהיה עם הסמלים – נלקח  מגופי דם כהה. אוצר סוד.

היום התגאוותה האחות אפשר לאתר הריון בבדיקת דם ביום החמישי אחרי הביוץ. יופי אמרתי, כמה

זמן אחרי הדקירה.

מהדקת פיסת צמר גפן טבול וקריר לגומת הזרוע שלי, התחלתי לחשב. שעה היא לא נצח. שעה היא שעה.

A is A אמר ג'ון גאלט נסיך נעורי הבודדים.

.

עשרה ימים הם לא נצח, נישקה אותי האשה שנשאה אותי ברחמה תשע כפול שלושים, מאתיים שבעים יום

ברחמה ונטשה אותי קיץ צהוב אחד. אחי הגדול פוזר לזִכרון. רק עולים חדשים אומרים אנוכי חפץ, רק אימי

היפה אומרת אטבי כביסה ואידרות הדג. אחותי הקטנה הונחה אצל סבתא, ואני חולקתי לגבעתיים.

עשרה ימים הם באמת לא נצח אמרה ונטשה אותי בדירה קטנה ואפופת גברים. בן דוד גדול, חייל, בן דוד צעיר

בהרבה ואחד מבוגר ממני בתשעה חודשים בדיוק. על היום, אומרות עדיין בפליאה, אמא ודודה. סיגריה תלויה

לה בזוית הפה, לדודתי, כמעט תמיד. אולי בגלל שהיא חיה רק עם בנים, חשבתי, אולי בגלל זה היא גברית משהו.

חריצים עמוקים סביב פיה. כל מציצת סיגריה, כל שאיפת עשן מדגישה ומחריצה אותם יותר.

יושבת עם פניה לחלון הקטן הפונה לבנין השכן. רגלה על דוושת מכונת התפירה, ידה הימנית מסובבת את הגלגל

ועיניה בבד הכהה.

דום שתיקה צעק פתאום ילד למטה ברחוב. לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד.

ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת. האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז. הגג בוער מתחת

לסנדלי אילת הכחולים שלי. האור מכאיב בעיניים ויבש. היה חם.

האוויר עמד בערב, על המרפסת, מול משב רוח שרבי שיגיע או לא, עמדה דודתי, סיגריה בפיה, הטרנזיסטור שר על

גבעת התחמושת ולמי מחכה רבין וגיהצה. שרועה על המעקה, כרית תחת גבי, חלווה וחמאה על הנשיקה שהצלחתי

לפרוס מהלחם, אני סופרת כוכבים. מנסה להחליט אחת ולתמיד אם יש כוכב הפוך. אם אני באמת קיימת פעמיים

כמו שאני מרגישה. עצובה כאן ושמחה שם. פעמיים אני. הילדה ההיא על הכוכב היא גם אני. אבל איזו אני היא?

אני אני או אני היא. ירושלים של זהב וקול פעמונים בוקע מהטרנזיסטור וממרפסות סמוכות. אפר סיגריה נופל

על סדין לבן. היא ניערה אותו, חייכה ואמרה שאולי כדאי לי ללכת לישון למרות שחופש ומותר לי להשאר ערה

כמה שאני רוצה.

חם בגבעתיים. פתחתי את הברז בכיור והנחתי את התחתונים שלי במים, כמו שאמא הסבירה לי לעשות לפני השינה.

היה כתם קטן ודהוי על התחתונים. כבר פעם שניה היום. מרחתי שכבת סבון כחלחלה על הכתם ושפשפתי חזק.

כששטפתי מתחת זרם מים, התחתונים שלי היו לבנים כרגיל.

למחרת, מוקדם בבוקר, הבית ישן. האור שפספס פסים על שמיכת הפיקה  המשובצת שלי, שהבאתי מהבית,

עדיין לא צהוב של בוקר. עיניים בודקות. כתם על התחתונים. גדול יותר, אדום יותר. אדום. יורד לי דם.

ניסיתי להזכר  אם אתמול, כששחקנו פינות בשעת מנוחת הצהרים, כשהזקנה פתחה את  התריס וצעקה עלינו באידיש

שמספיק כבר, אם קבלתי מכה בבטן או נמוך יותר. לא זכרתי. כך מתים אנשים. מאיבוד דם. יש כמות מסויימת של

דם וכשהיא יוצאת מהגוף, מתים. משטפי דם. מלחמות. תאונות דרכים ולפעמים, כמו במקרה הטרגי ממש, שקורה

פעם במליון, ואם המזל שלנו, דווקא אצלנו, כשלייקה, הבת של שלומית ואברום מתה ממש על שולחן הניתוחים.

מי היה מאמין שדבר כזה בכלל יכול לקרות.

הדם לא מפסיק ואי אפשר לדעת מה יהיה. רופא בטח ידע מה לעשות.  ידעתי שאין רופא שאני יכולה לספר לו.

אמא אומרת שמרופא לא מתביישים, לא חשוב מה הוא מבקש. רק לחשוב איפה הוא צריך לבדוק. לא יכולה.

ואין לי את הטלפון של אמא בחופש, ואני לא יודעת איפה זה השבי ציון הזה.

בשקט, על קצוות האצבעות, לא להעיר אותם. בנסיון לפתוח את דלת חדר  האמבטיה ללא החריקה הרגילה שאני

כבר מכירה אחרי ארבעה ימים שאני כאן, התגנבתי פנימה. מתיישבת באמבטיה, שוטפת את עצמי בזרם מים קלוש

ושקט. מתנגבת, גם שם, ובוחנת בפחד את המגבת. יש כתם. יש סימן.  במגבת ידיים אני מנגבת את החרסינה הלבנה,

מקפלת בקפידה מגבת רחצה גדולה לאורכה, מניחה בתוך האמבט, נשכבת עליה, עוצמת עיניים וממתינה למותי.

דפיקות מעירות אותי. בן דודי הגדול, החייל ממהר. הטיסה לרפידים יוצאת עוד מעט והוא חייב להתגלח, הקטן צועק

משהו על טיול שכבה ושק שינה בבויידם. אבל אני, כיאה לאדם ששעותיו ספורות, עונה בקול רך שאני לא  פותחת.

עובר זמן. הם צועקים ודופקים בפראות על הדלת ואני, אצבעות באוזניי, עיניי עצומות בחוזקה, מהמהמת נעימה נוגה.

משהו גרם לי לפתוח עיניים. בצווחה משכתי מגבת וכיסיתי את עצמי. ראשו מציץ מחלון חדר האמבטיה הפונה למרפסת

הקטנה, פניו מחייכות בזדוניות. אם לא אפתח מייד את הדלת הוא נכנס דרך החלון ואני בצרות גדולות. משא ומתן מהיר

מניב הסכם – אני חייבת לו כפיצוי רבע שעה של קיצים בגב והוא זז מהחלון ונותן לי להתלבש. רגע של תושיה. נייר טואלט

מקופל לתחבושת קרב חסרת כנפיים. אני לובשת את הפיג'מה ופותחת את הדלת. נחיל בנים צעקני ומהיר חולף על פני,

ואני בפרץ דמעות רעשני ומיואש נופלת על המיטה. מה קרה, גוחנת דודה אחראית ומודאגת. מה קרה. בזווית העין ראיתי את

הרשע. פניו מודאגים.

בבית ההוא בגבעתיים לא היו הרבה דמעות. אם הוא ילך, מלמלתי, אולי אני אספר לך. הוא סולק מיד. במבט שכל ילד מבין

שלא כדאי בכלל לנסות להתווכח. אוזנה, על פי בקשתי, התקרבה לשפתי. סיפרתי בלחש ועצב רב על מותי המתקרב. דקות אחר

כך כששוכנעתי להסביר איך  בדיוק יתרחש מותי, ומה הם סימניו המדוייקים, מחובקת בסירבול ראיתי דודה סמוקה, חייכנית

ועיניה דומעות.

צדקתי. דמעות הן עצב. כשמישהו שאוהבים מת, בוכים. למרות שאבא לא מאמין שיש טעם לבכות, כי אלו החיים. וכבר שכבתי

בזרועות דודתי, ניפרדת מדברים ואנשים, חבוייה מתחת לשמיכה, מסרבת להוציא ראש או לפחות עין מבקשת דודתי. אין לה הרבה

נסיון בהסברים כאלה. היא לא הכינה את עצמה לאפשרות כזו. בגבעתיים מטבע הדברים וחישובי דמוגרפיה פשוטים, הדוד שלי היה

ממונה על השיחות האלה. דודה נרגשת ומבולבלת מעט בהסבריה לוחשת דברים לאוזני. כנראה שאני אחיה בכל זאת, למרות הכל.

אמא שצלצלה בערב לשמוע מה שלומי פרצה בבכי אחרי שלחשתי לה. אבא סיפר אחר כך בחיוך, שלקח לו שעות להרגיע אותה.

איך היא התכוונה לנהל את את השיחה הזאת, איך גדלתי בלי שהיא שמה לב ואיך הזמן בורח בין הידיים.

.

יושבת בקפיטריה, בבית החולים הקטן במרכז תל אביב, מהדקת לשקע זרועי צמר גפן שקרירותו נמוגה. מנסה לחבר שניות, דקות,

שעות וימים לתשעה חודשים. מציצה בשעון הגדול על הקיר. שעה עברה. שישים דקות. שלוש מאות ושישים שניות. איך הזמן בורח

בין האצבעות. הגיע זמן לגלות מה עלה בגורל הצפרדע שלי. מה עלה בגורלי. אהבה, שנאה, קנאה או ידידות.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: