Tag Archives: נשים

הרגליים של סוזן

.

פסטיבל קאן נפתח, מכל השמלות, הכוכבות והמיותרות, המנצחת הגדולה ללא ספק,

בעיני לכל הפחות, היא סוזן סרנדון.

לא רק בגלל הכשרון

לא רק בגלל האישיות שלה שמתפוצצת מולנו ת מ י ד

לא רק בגלל האומץ הפוליטי ( אנטי הילרי )

לא רק בגלל האקס/ים השווים במיוחד

לא רק בגלל סרטים שמלווים אותנו מתמיד

לא רק בגלל הסקסאפיל שעוטף אותה מהלימונים הראשונים עד המחשוף האחרון

לא רק בגלל האינדיוודואליות המסקרנת והמושכת

כמובן שבגלל ובזכות כל הסיבות האלה ורבת אחרות

אבל היום, על השטיח האדום, היא המנצחת הגדולה מכולן

בגלל התמונה הזו

.

לא בגלל השמלה, לא בגלל הקטיפה הירוקה, לא בגלל המחשוף

לא בגלל משקפי השמש ההורסים, לא בגלל השער האדמוני,

,היום היא כבשה את השטיח והלבבות,

בגלל כל אלה

ובעיקר בזכות.

בזכות הורידים הבולטים בידים,

בזכות הרגליים ומעט הצלוליטיס שלא מסתתרים מתחת לגרבונים מהודקים ומייקאפ ,

בזכות קמטי צחוק והבעה שפשוט שם.

ובזכות זקיפות הקומה, האנרגיה והמקסימות הבלתי נגמרת של אשה בת שבעים

שפשוט מראה לנו איך צריך, ואיך כדאי,

מלכה.

.

 

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

מהי הטרדה מינית? הנה הסבר מפורט

.

– הטרדה זה כל מה שגורם למי שמולך אי נוחות.
.
– הטרדה זה ל"דבר גסויות" מה-הייתי-עושה-לה על ואל מי שאינה/ו בן/בת זוגך.
.
– הטרדה היא לשלוח הצעות, רמזים גסים במייל, ווטסאפו וכו.
.
  נ.ב. הצעת דייט (אמיתי) בדרך הישנה והטובה אינה נחשבת הטרדה, להיפך, מחמאה.
.
– הטרדה היא מבטים אינטנסיבים מכוונים הבודקים מעלה מטה, מעלה מטה גוף.
.
  נ.ב. עכשיו לכי תוכיחי מבטים, לכי תוכיחי כוונות.
.
– הטרדה היא מניפולציה רגשית סמכותית על מי שכפופה לסמכותך במשרד, בכיתה,
.
  על הסט, שמביאה אנשים ונשים צעירים לא להבין מה לא בסדר, למרות שברור שמשהו
.
  לא בסדר, ומתוך הרגל "הגדולים יודעים יותר טוב" או רצון אמיתי לרצות, להצליח,
.
  לא להכשל, כניעה שקטה שאין בה בשלב הזה דרמה, רק תחושה עמוקה ופנימית
.
  עמומה ומאד לא נעימה שקורה משהו לא נכון, מעליב
.
– תקיפה היא כל מה שקשור בשליחת ידיים, לשון, פה, רגל גסה בין ירכיים, ליטוף
.
  ישבן, הצמדה לקיר, חפינת שד מהירה כאילו בצחוק, חיכוך מקרי מאחור במעבר במסדרון,
.
  קירוב פנים בצורה אגרסיבית, פלישה לתחום הפיזי של האחר/ת בגסות, דיבור גס במכוון,
.
  סקסיסטי, מיני ומכוון בחלל ציבורי על מי שנמצאת בו והדיבור הוא עליה.
.
  וכל מה שנעשה בכוח פיזי ממשי, בכפיה ואלימות – הצמדה לרצפה בכוח, נגד רצון היא
.
  אלימות ממשית רק שיהיה ברור, לא חייבים אגרופים וסטירות כדי להכלל בקטגוריה –
.
  מנשיקה כפויה עד הורדת יד של אשה בכוח לאבר המין ( זה לא רמז, זו תקיפה בנסיבות
.
  האלה ) וכפיית יחסי מין על מי שלא רוצה, בין אם בשיתוק מוחלט ( בובה מסמורטטת
.
  מתחתך היא לא אשה מעוניינת ) ואם בצעקות ודחיפות, כל אלה הם תקיפה מינית חמורה
.
  ואונס. מה לא ברור כאן.
.
  וגם כתיבת טקסטים המעודדים או מצדיקים מכל סוג וסיבה, סאטירה, פילוסופיה,
.
  פרובוקציה, שעמום, טרוליות, נסיון אנתרופולוגי (איזה תרוץ נהדר) כל סוג של עידוד או
.
  הסכמה בשתיקה מול הטרדה ותקיפת בני אדם על רקע מינם על ידי כל אחד, במיוחד על
.
  ידי מי שחזקים מהם בעמדתם, גילם, דרגתם, השפעתם המשתמשים בכל אלה במכוון,
.
 יכולה להחשב בעיני בני אדם הגונים ומוסריים, מוסר, איך המילה הזו נעלמה מהדיון,
.
מעשה לא מוסרי הראוי להוקעה וכעס גדול.
.
 # זה ברור שהטבע האנושי מביא גם סיפורי אהבה גדולים מהחיים אסורים מתחילתם
.
 שצלחו את האסור והרוויחו. נדמה לי שנערות זמרים אינן נמנות על אלה.
.
 ## אבל כמה מעטים הם לעומת עשרות אלפי אנשים ונשים החיים עם צלקות רגשיות
.
 שזר-לא-יבין-את-עוצמתן-והשארותן-לתמיד ויש להן (לצלקות) אשם. אשם מבוגר
.
 אחראי, בדרך כלל גבר מבוגר בהרבה, אוטוריטיבי ומסוכן.
.
 מסוכן לדור הבא, לילדות שלנו, הן הצעירות, עבורן החוקם האלה חייבים להיות
.
מקועקעים בנפשן, בדיוק כמו בנפש הגברים, אלה שעדיין אורבים להן באיזור החשוך
.
באמת של החיים.

.

 

לא מעט גברים שאני מכירה

 

לא מעט גברים שאני מכירה, שחקנים, אנשי תקשורת, במאים,

יוצאים בימים האחרונים,

בדרך זו או אחרת, מתוחכמת יותר או פחות,

מטומטמת יותר, או פחות,

לנסות להגן באיזה אופן על משה איבגי,

– מלטעמי, הם מזיקים יותר ממועילים –

או לפחות לנסות להגחיך ולהקטין את הנשים ו/או התלונות ( הלא רשמיות )

שנאמרו ונאמרות נגדו.

זה מעצבן אותי ברמות גבוהות עד גבוהות ממש, עד הזהרת צונאמי עצבים,

סתמו!

מה יש לכם?

כמעט עשר נשים מספרות על מה שהן חוו כהטרדה מינית,

מה נראה לכם? זה כיף לדווח על זה? זה נעשה לשם פאן?

יש התאגדות של ארגון מחתרת נגד איבגי?

ברצינות?

או שנדמה לכם שטפיחה-על-התחת-מה-את-עושה-עניין

היא מכסימום אל-תלכלך-אחי, אפשר לחשוב מה כבר קרה שם,

אפשר לחשוב אונס,

מ-כ-ס-י-מ-ו-ם הציע לה להזדיין.

.
הזמן יגלה את האמת.

אני לא מגנה אותו ולא מתקיפה אותן, אני מחכה.

נטית ליבי נוטה לצד הנשים המדווחות, תמיד.

אין בי ספק שאין (כמעט) אשה בעולם שתמציא הטרדה מינית, התקפה מינית,

ותטרח לספר, להתלונן.

זה מסלול לא פשוט, מלא מכשולים ובקפייר.

ועשר נשים? כל אחת ממקום וזמן אחר? ברצינות?

הזמן יגיד, יתכן שלא יצא כלום ממהומת האלוהים הזו,

יתכן שהעניין יתאייד כלא היה.

יתכן שיקרה ההפך, שתוגש תלונה, תלונות, תהיה חקירה, משפט, פסק דין, גזר דין.

היו כבר כאלה, והיו גם כאלה.

בינתיים,

גברים שכאלה אתם, חבר'ה,

ממוסקונה ואנסקי, עד אלברט אילוז ועוד,

שמנסים להקטין ולהתנהג בפטרונות גברית אולדסקול שכבר אין לה מקום בעולם של

הבנות שלנו, וכמה טוב שכך,

זה לא הומור, באמת,

סתמו! פשוט סתמו וחכו לראות מה קורה.

גם אני סותמת ומחכה.

.

אני מחכה לראות מה יקרה ואיך יתפתח,

אני סומכת על יושרת המשטרה ורשויות החוק לברר את העניין עד הסוף,

אני סומכת על מי שצריך להגן על המתלוננות לתת בהן אומץ ולהגן עליה,

אני מלאה אמפטיה למשפחתו של איבגי על מהומת האלוהים האופפת אותן,

ומקווה שכבר יגיע הזמן שיהיה ברור גם לכל גבר מוסקונאי שהביטוי "שווה הטרדה"

הוא לכשעצמו שווה תביעה.

ולנשים המתלוננות ולאיבגי אני מאחלת שהצדק יצא לאור באופן ברור, פשוט

ובעיקר בלי שנים של הליכים ודיונים, ועד אז, החברים של משה או סתם גברים

משו משו, פשוט סתמו.

זמנים חדשים

זמנים חדשים

יום האם היום,

כל מה שלא תרצו שיעשו לבנות שלכם,

כל איך שלא תסכימו גם אם ימות העולם שידברו לאמהות שלכם,

כל איך שלא תקבלו שיעירו, יגעו, ירמזו לבנות הזוג שלכם,

ככה תתנהגו לכל הנשים בעולם.

ובא שלום בין המינים

.

 

,הים של פרישמן,החופש הגדול ושל אמא שלי גם

.

אמא שלי בת תשעים היום,

תראו את הנערה הזו, כמעט בת שש עשרה,

את יופיה, תום נעוריה ושמחתה.

אמא שלי בת תשעים היום,

חיה בביתה עם בעלה שאותו הכירה בדיוק במקום שבו צולמה התמונה הזו.

אמא שלי בת תשעים היום וכולה לב ותום ואהבה.

אמא שלי בת תשעים היום,

כששלחתי למירי ואביבה את הסיפור הזה עבור "פטל", מירי כתבה לי ש:

" כתבת סיפור אהבה לאמך, תראי כמה הרבה כוח ועוצמה ראית בה תמיד"

אמא שלי בת תשעים היום

ואני מפרסמת כאן, ברשות ושמחה וגאווה, את הסיפור שכתבתי בזכותה,

ומקדישה אותו לה,

לעליזה,

וייספיש/בןישראל/ברי"ל/גולדנברג

אמא שלי,

הילדה שכל כך כל כך, עדיין, אוהבת את הים שלה,

בלב מלא הכרת תודה ואהבה שמתגלה עדיין, מדי יום.

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

.

 

ועדיין

.

היא נגעה והתנסתה בחומרים ומלאכה באופן אמיתי מתמיד,

סבא שלה הגיע להעביר להם סדנה בגן,

היא קיבלה חונך עם ידי זהב שהראה לה מה זאת קליבה, ואיך מלחציים

מחזיקים חתיכת קרש ואיך מנסרים אותו ואיך הולמים בפטיש, ומשייפים.

היא הלכה לביס ספר אנטרופוסופי,

והיא סורגת, תופרת ביד, רוקמת, תופרת במכונה ( זה מסבתא, לא מבי"ס).

היא בנתה בבית הספר שרפרף במו ידיה,

קשרה ערסל בגודל מלא מחבלים קשר לקשר,

היא בנתה עם חבריה משטח בטון,

היא שיחקה כדורגל, ניגנה בתופים,

ניקתה את מסדרונות בית ספר עם חבריה וחברותיה שרקמו בדיוק כמוה.

שתלה, גזמה, נתנה מים, קטפה וחתכה סלט בבית הספר מגיל שש.

היא יודעת ועושה כמו כל חבריה למגמה ולשירות כל תפקיד בהפקה,

מסחיבת פנסים, צילום עד ארט כתיבה ובימוי,

היא מאמינה בשיוויון מלא בכל תחום בחיים,

ממדיני עד חברתי ממשפחתי עד ג'נדרי,

מאמינה בזכות כולם לחיות כרצונם,

ועדיין,

הבוקר כשהבת שלי, זאתי משושתי התעוררה וראתה את התוצאה הסופית

של הדלת שנגרתי וסדרתי ותיקנתי ה"כל הכבוד לך" היה מודגש ואותנטי,

היא באמת התפעלה ( לשניה קטנה, בל נגזים ) ממה שעשיתי,

ככה שעברה בי מחשבה שיתכן שאם אביה היה עושה מעשה כזה,

או דודה אהובה ובטח איזה אחיין הוא /הם לא היו מקבלים כזה כלהכבוד,

המעשה "שלהם" היה מתקבל בפשטות.

יתכן שאני טועה כמובן בפירוש הכלאכבודאמא שקבלתי,

אבל היא נעלמה מהבית לפני שהספקתי לברר

אז

אני

מרשה

לעצמי

להמשיך את רצף מחשבותי.

שמחתי שמבחינתי לא עשיתי משהו יוצא דופן ו"גברי" נניח או "לא רגיל",

זה מעציב אותי שעדיין צריך להוות דוגמא ג'נדרית כזאת

ואני מזכירה לעצמי ולהורים צעירים יותר שכל מעשה ופעולה נחשבים.

מעשים, פעולות, מילים,

שנאמרים בכוונה תחילה, ובעיקר אלה של הרגיל, היומיומי, הלא משתדל,

כולם נאספים וממלאים נפשות של מי שיהיו פעם גברים ונשים,

וכמה אסור שיהיו דברים על אוטומט,

אמא תעשה לך צמות, אבא יתקן ברז,

ואני מודדת ( קצת ביאוש ) כמה הדרך שלפנינו א ר ו כ ה

אבל אני זוכרת שיכולת הקפיצה שלהן/ם נפלאה, סומכת עליהן/ם

סבתא שלי פועלת בנין, תל השומר 1935

.

.

וגם,

מאד שמחה (אם להודות על האמת) שהצלחתי,

והדלת מתוקנת.

 

נ.ב. השניה משמאל, בונה במו ידיה את תל השומר בשנת 1935, סבתא יפה שלי…

 

.

.

מה שנחשב פעם

.

אני סוחבת צלקות עמוקות הנוגעות לאביוז מיני בגילאים טרום חוקיים,

הטריגרים המקפיצים לי את הלב והטראומה נמצאים כמעט בכל מקום,

הייתי יכולה לסרס ולהעניש עונשים חמורים מנשוא, אבל באמת, את מי שפוגע בחלשים וחלשות ממנו,

ואני לא סולחת ל ע ו ל ם על פשעים הפוגעים ככה בנפש ובחיים, לעולם.

והיום, שוב,

מול סערה (נוספת) שעניינה גברים ונשים המסרבות סופסופ לשתוק,

פרשה שהייתה או לא אין-לנו-אפשרות-לדעת, ולא זה עניין הפוסט , הפרשה הספציפית הזאת.

למרות שהנטיה שלי ת מ י ד היא להאמין לנשים המלוננות, תמיד,

זה כלכך קשה ומביך ומציף לעמוד מול אנשים, מול העולם,

לעבור גהינום של חקירות, מבטים, גידופים, חוסר אמון, האשמות.

לשחזר ארוע שהיה טראומתי ופוגעני ופולשני ומה לא,

זה כל כך, כל כך מטורף וקשה,

שהרעיון שמישהי תעבור אותו ללא כוחות הנפש שמעניקה לה תחושת האני אספר את האמת,

כמעט בלתי נתפס.

ואני מוצאת את עצמי סוקרת לאחור התנהלויות של גברים בעשורים שבהם אני נחשבתי בגירה וחוקית,

ומבינה שמה שפעם היה נחשב "רק" התנהגות מגעילה ודוחה ומי-הוא-חושב-שהוא

יכולה הייתה היום להריץ ולהושיב בכלא על הטרדות מיניות +++ לא מעט גברים,

מאלה שהורידו לי צ'פחה /ליטוף כאילו מחמיאה על הצד האחרוי של חצאית המיני שלי בדיזנגוף

עד אלה שטרחו להגיד מה היו עושים לי אם הייתי מסכימה,

או הצמידו אותי באגרסיביות לקיר ונישקו אותי למרות שלא הסכמתי או לא שיתפתי פעולה.

רק נקודה קטנה ומפתיעה, דווקא בעולם הדוגמנות בארץ לא נתקלתי מעולם בשום סוג של הטרדה,

אולי הייתי צעירה מדי או תום בוי אולי בעולם הצילומים זה לא היה קיים,

אבל ברחוב, בתנועה, בצבא, במסיבות, בתי קפה, דיסקוטקים (כן, כן, זו המילה והתקופה)

או הו.

היום זה היה נגמר אחרת לגמרי, אין לי בכלל ספק,

מצידי כמובן, וגם מצד נורמות החברה, גברים כנשים והחוק.

it is what it is

.

זה פוסט מהורהר חסר מסקנות,

רק מחשבה ושמחה והבנה על הדרך שעברנו והמציאות שהשתנתה, וכמה טוב שכך,

ושהבנות שלנו, וגם לא מעט מהבנים, כבר יודעים אחרת

.

עוד ארוכה הדרך

.

רגע האמת הגיע, הפעם בעזרת אייל גולן, אבל לא זו הנקודה

פסטיבל העצמה נשית עם הופעות רבות של מיטב ה מתקיים בקרוב באילת, ביניהם, אייל גולן.
כשגיא ואורלי, מרוז את וילנאי גילו שהם אמורים להופיע איתו באותו פסטיבל הם בטלו את הופעתם.
דבר ראוי בעיני,
אחרי הכל, פסטיבל נשים ראבעק, אין גבול לציניות, לחוסר טעם, אפילו סתם לטיפשות.
ההתנהלות של גולן על פי המשתמע גם אם לא חרגה מגבולות החוק,
קשה לא להסכים שהיא חרגה מגבולות הטעם הטוב או מגבולות של איך-הייתי-רוצה-שיתנהגו-עם-הבת-שלי-או-שלו.
.
עכשיו נראה מה יבחרו לעשות יתר האומנים:
מירי מסיקה, צופית גרנט,
ענת הראל, שלישית מה קשור,
קטורזה, ליאור נרקיס, נדב אבוקסיס ועוד.
.
יש רגעים שאמן עומד מול ה"עד איפה" שלו בלי יכולת המלטות. חד וחלק, אין דרך ביניים,
כן או לא?
מצפון או כסף?
מה שנכון מצפונית מול למה לעורר מהומות?
להכנס למתח עם גולן, עם רני רהב יחצנו?
מה עושים? מה בוחרים?
יש רגעים כאלה במקצוע הזה,
לא רבים מדי,
שצריך לקחת החלטה ברורה, לקחת צד.
אני זוכרת שהבנתי שאני צריכה לקחת החלטה בענייני תצוגות אופנה (פעם, מ ז מ ן)או הרצאות
או סתם נסיעה לירושלים וצורך לעבור את הקו הירוק, ולקחתי החלטה ועמדתי בה כמעט במאה אחוז
בכל השנים שעברו. לא עוברת את הקו הירוק לצורכי פרנסה, ביקורים, הנאה, טיולים, פשוט לא,
אם אני (לדוגמא) חושבת שהכיבוש הוא אם כל הרעות שבאו על המקום הזה
אין בי יכולת לחיות עם הגם וגם, גם לצעוק ולהפגין ולהתנגד לכיבוש
וגם להרוויח ממנו פרנסה בנסיעה לתוך השטח הכבוש ונתינת הרצאות, צילומים וכו",
לפעמים אי אפשר גם וגם.
כך גם הפעם,
אייל גולן וכבוד לנשים זה לא מרגיש כמו סלוגן מדוייק בימים האלה, ההיפך הוא הנכון
ואם נקרא בין השורות אפשר להזדעזע מיחסו של הגבר הזה לנשים צעירות, ממש להזדעזע.
וזה הרגע של האנשים האלה,
האם ישתתפו לצד (גם אם לא פיזית לצד)אייל גולן בפסטיבל נשים
וכן, ודאי שזה משנה שזה פסטיבל נשים ולא סתם פסטיבל מדברי/רוחני/חגיגי כלשהו
או יגידו ש"סליחה עד כאן. מצפוני אינו מאפשר לי" ….
.
מעניין.
.
.
#מעניין אותי באופן מיוחד הפעם 
אח"כ הגיע זה:איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות לנפגעי תקיפה מינית קרא לכל האומנים שאמורים להופיע ב"פסטיבל נשים" יחד עם אייל גולן לבטל את השתתפותם באירוע. "לא יעלה על הדעת כי זמר שהתנהג אל קטינות כאל חפץ ושעשוע לסיפוק צרכיו יופיע בפסטיבל להעצמת נשים",
.
.

ואז זה היה בסדר לאנוס אותך?

/

בהרבה חששות ובעדינות אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה.

התגובה שלי להעמדתו לדין של האנס משה קצב מתועדת היטב בבלוג הזה,

הרבה לפני שכולם התנפלו עליו פתחתי עצומה למען העמדתו לדין ובעד שיוויון מול החוק,

הפגנתי, כתבתי, עשיתיכל שביכולתי (הפרטית והמוגבלת) לא לתת לעניין להמחק ולדהות לפני שיבוא

למשפט ואם חטא ופשע, יתן את הדין, וכמה שמחתי שכך היה,

ועכשיו אני קוראת את וידויה של א' שנאנסה והרגש סוער,

אמפטיה אין קץ מול המילים והפנים של אורלי רביבו בסרט בערוץ עשר

ועצב גדול על מילים שאמרה,

מילים שאסור להגיד. בטח להאמין ולהרגיש.

מילים מקבעות הצטדקות נשית מיותרת ומלאה דעות קדומות, חולשה, פסיביות ורגש אשמה ששנות

דור לא הצליחו לצערי למחוק ולתקן בינתיים:

"לבשתי הכי צנוע והוא אנס"

הו אורלי,

עם כל האומץ שלך, והחשיפה, והטראומה הגדולה שצרבה את חייך,

כמה נזק את גורמת,

איזו טעות את ממשיכה לקבע אצל נשים ונערות הקוראות ושומעות אותך מתנצלת,

אבל אני לא אשמה, התלבשתי צנוע,

מה זה אומר, שאם היית מתלבשת "לא צנוע" זה היה "יותר מובן" שאנס אותך?

נדמה שככל שדרך שעברנו הייתה ארוכה וקשה ומורכבת,

זו שלפנינו תהיה דרך ארוכה וקשה לא פחות,

אולי אפילו יותר,

כמה עצוב.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אני מאחלת לך החלמה מלאה אורלי שהייתה א'. אני מאחלת לך שצלקות ליבך ידהו, שחייך יהיו טובים,

שלא תאשימי את עצמך בכלום, גם לא עמוק עמוק בליבך. שתזכרי שאין בך רבב ואשם, אין ולא הייתה

לאיש זכות לאנוס אותך בלי קשר להתנהגותך, לבושך או כל דבר אחר, ואם יהיו לך הזדמנויות, למען

עתיד הבנות שלנו, אנא….

.

.פלירטוט וזכות סרוב.

.

המשימה החשובה בחיי

.

ובימים האלה אלה סערות יצחק לאור ומג"ד גבעתי לירן חג'בי

ולפניהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן מה-שהיה-או-לא, ומשה קצב, ואחיו,

ואני מרגישה את הגוף שלי מבעבע,

אני מוצפת זכרונות ופחדים, אני סוערת, חסרת שקט וכמו תמיד כשזה קורה,

כשהנושא מציף, מבעבע ברשת ובכותרות העיתונים אני מנסה למצוא נקודת אחיזה,

לבודד מה מתוך מערבולת הרגש והזעם מתעצם במיוחד.

ומה שמתעצם הוא אכן תמצית הכל.

זאתי שלי. אהובתי בת השבע עשרה. ובת דודתה, וחברותיה, והילדות שלכם, שלכן, וכל הנשים

הצעירות שהכל לפניהן הן העניין. הן ועתידן, הכמעט בלתי נמנע אבל יכול וחייב להשתנות.

הכל כולל הכל, או שלא, וזה תלוי בנו. בי ובכם, בהורים שלהן.

(על השינוי המתחייב בחינוך ובגישת הגברים לנשים מיסוד הנשמה וההכרה ושורשי האנושות,

בפעם אחרת) ועלינו, עלי ועליך ועליך לשנות את תוצאות העתיד ההוא.

מה שעשוי/עלול לקרות לבת שלי, לבת השבע עשרה שלי שאני עדיין חובקת בליבי כאילו הייתה

קטנטנה למרות שא. ממש אסרו עלי וב. אפילו אני הפנמתי שהיא כבר ממש, אבל ממש לא קטנה,

ומצליחה ואפילו שמחה מהמצב החדש, הוא העוצר נשימה, מכווץ גוף ולב.

חוסר הידיעה המוחלטת מה יהיה אם יהיה.

מה יקרה שם, מה יקרה ל ה. גוף ונפש, בעיקר נפש.

טפוטפוטפו.

ומהמקום שמבין שהשינוי כבר קרה, קורה עכשיו. יש נשים המגיבות בלי פחד,

שהשיתוק המגיע לפעמים בסיטואציות תוקפניות, מתפוגג מול האגרסיביות הגברית, ועוצמת

הכעס. יש נשים המצליחות להתמודד עין בעין מול תוקפנות גברית, גלויה או ערמומית,

אבל עדיין נחשב השינוי נחשב "שינוי" ולא התנהלות רגילה בחיים.

ומכאן שעד שכולן, כל העתיד שלנו, הבנות שלנו לא יהיו חתומות בחותם ה"שינוי"

המשימה הכי, אבל הכי חשובה עכשיו –

כי רק מי שנכוותה באש האביוז הגברי, המיני, המעמדי יודעת שהכוויה וסימניה נצחיים,

היא להיות משוכנעת, ולא להפסיק לרגע עד שזה יהיה ודאי.

עד שאהיה משוכנעת, אבל ממש, כמעט ללא ספק – להוציא זה הטבעי, בכל זאת, אמא –

שאם גבר כלשהו,

שיהיה רמ"טכל מצידי, מנ"כל, מפקד, מפיק, אחראי, נשיא מדינה, נשיא כיתה, מרצה, מנהל,

מפקד, מבוגר, מורה, מדריך או כל מה שמסמל מעמד/מיצוב/תפקיד/סמכות שיעיז להגיד,

לחזר, לאיים בערמומיות, לאיים בבוטות, לגעת, לשלוח ידים, לנצל סמכות, להשתמש בכוח

פיזי, בכוח לא פיזי, בגילו המבוגר, בגילה הצעיר,

ב מ ש ה ו

מול הבת שלי,

שהיא תפעל כמעט בלי לחשוב,

שהדבר יהיה טבוע בנפשה, באוטומט התגובה שלה,

שהיא תביט לו בעינים,

בלי לפחד,

וגם את זיק הפחד הקמאי הראשוני שטבוע בנו, היא תעיף מעליה כאילו יבחוש.

שהיא תדע שזו זכותה המלאה,

ושתגיד מילה אחת.

לא.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא מעוניינת.

מה שאתה עושה הוא אסור.

חוקית ומוסרית.

אם תמשיך אני אפנה ואתלונן, הבנת?

ואז,

תלך משם,

וגם אם עיניה יהיו מלאות דמעות מהעלבון, והתמיהה וחוסר האונים הפנימי,

היא תהיה זקופה, פנים וחוץ,

בצדק,

ותלך משם, פשוט תלך משם, לא-חשוב-מה לא-חשוב-מי.

ובבקשה,

בבקשה מי שלא מבקשים ממנו בקשות חשובות,

בבקשה שתצלצל אלי.

אדומה למיקי

.

תמונה לכבוד יום האשה

.

.

.

.

4 brills שחורלבן

.

.

סבתא, אמא, אחות קטנה ואני. הנשים הפרטיות שלי.

.

.

.

.

וגם קישור לרשימת עשר הנשים שבחרתי….

.

10 נשים שֶ

.

     ביקשו שאבחר עשר נשים שגרמו לי להשראה, הערכה, השפעה. הייתה הקצבה של מאה מילים

    לאחת, פחות או יותר. אני אוהבת רשימות כאלה. זה היה מסע מעניין לעבור בין עשרות, מאות

    נשים שהשאירו בי חותם, רושם, צלקת, חוויה או אפילו נקודת אל חזור, ככה דרמטי .

    מול המילים שלהן, חייהן, ההשגים שלהן כבני אדם וכמובן כנשים, תמיד כנשים.  בחיים, בכיתה,

   בסרטים, ספרים, צילומים. בעיתונים, אינטרנט, על הסט, בראיונות, אודישנים, ארוחות ערב,

   טיסות. במאמרים, שיחות מפתיעות, סיפורי חיים, כשרון, אומץ לב, נשיות ומה לא.

   זה היה מרתק אבל לא כל כך פשוט כמו שחשבתי שיהיה, יש הרבה, עכשיו לכי תבחרי עשר,

   רק עשר, ורק מאה מילים, פחות או יותר…..הנה הן:

.

1. סבתא שלי יפה ברי'ל  – הכי אני דומה לה, לסבתא יפה, לטוב ולרע. אני עקשנית כמוה, חמת מזג

    לעיתים, חזקה מול החיים ורכה מול אנשים, או אולי הפוך. היא הייתה פלדה. החזיקה משפחה,

    נפרדה מבעלה ששבר את ליבה בגיל ארבעים, נסעה לארה'ב לעשרים שנה ועבדה כאחות. חזרה

    בגיל שישים לארץ, פתחה גן ילדים והפכה לגננת המיתולוגית של רמת אביב. למדתי ממנה שאגו

    הוא דבר שכדאי, מאד, להחזיק קצר. שגאווה היא מקור להרבה כאב לב, שמשפחה היא העוגן,

    המרכז ומה שנשאר לתמיד, וגם איך לבשל אטריות כמובן.להכניס אותן רק, רק אחרי שהמים

   מומלחים ורותחים ממש. אני מתגעגעת אליה עד אין סוף.

 .

 2. פרנסס פארמר

פארמר הייתה שחקנית אמריקאית. אבל וגם הרבה יותר מזה. היא הייתה כותבת

מצויינת, נון-קונפורמיסטית, אשה יוצאת דופן באמת, נאמנה לאמת שלה,

חיה את חייה כפי שחשבה ובחרה וזה לא היה פשוט. שאר האנשים בחייה, כולל

הוריה ניסו בכוח למנוע זאת ממנה. היא אושפזה בכפיה בבתי חולים לחולי נפש

חמש שנים. חירותה וזכויותיה נלקחו ממנה, היא סוממה, נאנסה על ידי גברים רבים

ואושפזה. הנסיונות להכפיפה למערכת הציפיות "הרגילה" נמשכו שנים, אבל פרנסס פארמר לא נכנעה

ולא איבדה את רוחה, אופיה וחוזקה הפנימי, ובסופו של מאבק נפשי, רגשי ומשפטי חזרה והרוויחה את

עצמאותה וחירותה. היא מהווה בעיני מאז שהתוועדתי לה בסרט "פרנסס" עם ג'סיקה לאנג בתפקידה

ואחכ באחת מהביוגרפיות שנכתבו עליה דוגמא לקול פנימי חזק ומדוייק המצליח גם אם במחיר כבד

להשאיר אותך ואת נפשך נקיה, ובעיקר חופשיה.

.

3. סופי קאל – היא אמנית וצלמת צרפתיה בת גילי ודורי.

התוועדתי אליה ואל עבודותיה רק בשנתיים האחרונות ומאז אני מעריצה נרגשת. היא מעוררת בי

התרגשות והשראה ובעיקר שמחה ועניין. קאל מערבת צילום וכתיבה ווידאו ובעבודותיה משתמשת

הרבה בחייה ובחיי אחרים באופן שאני יכולה להבין ולהגיב אליו. כמו הפעם שביקשה מאמה לשכור

חוקר פרטי שיעקוב אחריה ולאחר מכן הציגה את גרסתה המצולמת מול גרסתו המצולמת ודיווחיו.

כמו הפעם שעבדה במכוון כמובן כחדרנית וצילמה את החדרים לפני ובזמן שניקתה אותם.

היכולת שלה להתבונן בחומרים כאילו-

יומיומיים ולהעביר אותם עיבוד אישי/

אמנותי שלה באופן כלכך מרתק איפשרה

לי לנסות – דגש על לנסות – להשתמש

בעבודות שלי במילים וצילומים בתחושה

שהכל באמת מותר ואפשרי. היא מעוררת

בי השראה ואומץ.

.

.

4. הנשים של מחסום ווטש –כי קבוצת נשים המתאגדת סביב רעיון הוא דבר מעורר השראה ומחזק.

   כי נשות ווטש מאוחדות סביב התנגדות למחסומים המוצבים בשטחים הכבושים ומפרידים בינם ובין

   מדינת ישראל, ובעיקר בדרך בה הם מנוהלים מול האוכלוסיה האזרחית שם. כי הן מאמינות ופועלות

   מתוך אמונה ובלי הכתבה מאיש. כי הן מתריעות בלי הרף  שצה'ל אין זכות להתעמר, לעכב ובעיקר

   להשפיל את הפלסטינים המבקשים לעבור במחסומים מסיבות "רגילות" אזרחיות. הן נוסעות וצופות

   ומדווחת ומתווכות בין החיילים לאזרחים באופן יומיומי וכל זה נעשה מתוך אמונה בדרכן ואמונה

   בשוויון והוגנות ופועלות בהתנדבות מלאה ויומיומית. הן ממלאות אותי בהשראה, כבוד ואמונה

  שהטוב ינצח בסופה של הדרך, ארוכה ככל שתהיה.

.

5. מריה מונטסורי – הייתה אשת חינוך,רופאה, מדענית, פמיניסטית ופעילת זכויות אדם בתחילת האלף

     הקודם. חייה היו מלאי מאבקים ועקשות ואידיאלים אבל אהבתי הגדולה אליה נובעת מעקרונות החינוך

    על פי שיטת מונטוסורי שעליהם ועל פיהם ניסיתי לגדל ולחנך את הבת שלי. מונטוסורי האמינה

    שגילתה את "טבעו האמיתי של הילד" ויצרה על יסוד תצפיותיה סביבת למידה הבנויה מחומרים

    שנועדו לפעילויות למידה עצמאיות. השיטה נועדה לאפשר לילדים להביא לידי ביטוי את אופן

    קיומם הטבעי, לשמור ולתמוך באופן קיום זה. על המורה, או ההורה, לראות בילד כמי שטבעו

   הפנימי ינחה אותו להתפתחות מושלמת. כלומר, למד מי הילד שמולך ולך איתו, חנוך אותו

  בפתיחות, סבלנות והרבה אמונה בו. הוא סקרן ותאב לימוד, חנוך לו על פי דרכו.

.

6. יהודית קציר – סופרת. כשקראתי את "סוגרים את הים" ה ספר הראשון שהיא פירסמה, אני זוכרת

    שנשימתי נעתקה, ממש ובאמת. לא האמנתי לשני דברים. לא האמנתי שאפשר ומותר לכתוב כמו

    שהיא כותבת, ככה, כאילו זרם נובע מקולך הפנימי, מי שאת באמת כותבת סיפור והשפה נובעת

    וקולחת ואת, הקוראת, מאמינה לכל מילה. ולא הבנתי – כמו הרבה מאד נשים אחרות מסתבר –

   איך היא ידעה לכתוב עלי, על הילדה שאני – כל כך במדויק. היא סופרת נפלאה בעיני, אני לא יכולה

   לחכות לספרה הבא. היא יודעת שככה, ואני אסירת תודה לכשרונה, בעיקר, כי למחרת, התחלתי

   לכתוב באמת, ומתוך כוונה וידיעה שזה מה שאני רוצה.

.

7. דורין פרנקפורט – כי מתמיד היא הייתה אמיצה, משלבת כשרון עם

דעה ואידיאולוגיה. ומעבר לעובדה שהבגדים שלה הם הבגדים שאני לובשת

כל כך בשמחה ופשטות, אני גם מעריכה ומעודדת עד מאד את העובדה שהיא

מתעקשת לייצר אותם בארץ. בימים שהמזרח מספק מחירים זולים כל כך,

מגיע לה כבוד ויקר על ההחלטה הלא פשוטה הזו. היא מאפשרת לי להאמין

שאופנה לא חייבת להיות חיקוי, שאפשר למצוא את שפת הבגדים של עצמך

מבלי לההפך לקורבן אופנה. שאפשר לשמור על מה שאת בוחרת שנוח או מתאים לך. הבגדים שלה

לעולם לא יראו כאילו מישהו אחר תכנן אותם. אורגינליות, כשרון ועקשנות מחוברים לאשה אינטליגנטית

ומשעשעת שיודעת בדיוק איך אני רוצה להרגיש כשאני מתלבשת, וחברה שלי תמיד ברגעים שצריך

באמת.

.

8. מרילין מונרו – הבנאלי הפך כזה כי הוא מבוסס על האמת, ומרילין מונרו היא בחירה אמיתית שלי.

בגלל הפגיעות. בגלל הפער הבלתי אפשרי בין הדמות

הציבורית לבין מי שאנחנו מבינים היום שהיא הייתה באמת.

בין האשה שהייתה חלומם של רבים כל כך ובין הבדידות

שחייתה בה והכמיהה לאהבה. בין השחקנית המוכשרת שהייתה

ובין חוסר האמון שלה בעצמה. הסקסאפיל המטורף שחוננה בו

מול מסלול האהבות המוזר שבו התנהלו חייה האישיים. הצורך

שלה להקיף עצמה באנשים שישקפו לה את עצמה, ובתוך אלה

משתקפת מעיניה אשה דואלית כל כך. חזקה ושבירה, מלכת

העולם ותלותית כל כך. מרילין מונרו ונשמה אבודה. האמפתיה

וכאב הלב, והזכרון התמידי שהחיים הם במקום האמיתי שלהם, לא כפי שהם משתקפים שם, בחוץ.

.

9. נורית ודורית – שתי הפסיכולוגיות שלי. זו של פעם וזו של הסיבוב השני. כי אני מאמינה גדולה

    בטיפול רגשי. כי יש דברים שאי אפשר לסדר, לארגן, להבין מול עצמך, מול אמך החכמה, אחותך

   או חברותיך, חכמות ואוהבות ככל שיהיו, כי טיפול פסיכולוגי אם נפלה בחלקך אשה – או במקרה

   הטוב שלי, שתיים – חכמה, קשובה, המזהה אותך ב א מ ת, מבינה איפה המקומות שלך הזקוקים

   למילה שתסביר, או תחזק או כמו במקרה שלי תתן דחיפה קטנה לכיוון הנכון אין דבר מועיל ומשמח

   מזה בעולם. כן, זה המקצוע שלהן, ולא, זה לא משנה כלום. שתי נשים מופלאות שהרווחתי בחיי,

   חברות נפש אמיתיות שלי. בורכתי.

.

10. הבת שלי – איך בכלל אפשר להסביר את האהבה הזו העוטפת

       את הלב מהרגע הראשון. ברגע שראיתי אותה, התהפכו חיי.

      "מה שהיא מלמדת אותי על עצמי, אין איש בעולם מלבדה"

כתבתי  השבוע בבלוג שלי  וזוהי באמת תמצית השיעור. בלי קשר

לאהבה, בלי קשר למחוייבות, לשמחה, לגאווה הממלאות את ליבי וחיי בגללה, הרווח האישי שלי מגיע

ממה שאין לה מושג שקורה – ולכל הילדים שלכם גם – מה שאני לומדת עלי דרך חיי איתה, דרך

ההתנהגות שלי ודרך תגובתה הנקייה מכל, חוץ מהאמת: אמא, למה? ועל הלמה הזה, בלי קשר למה

הוא מכוון אני מחויבת לתשובת אמת, וזה השיעור הקשה, והמועיל מכולם. היא ילדת הלב שלי,

והוא שמח שככה.

.

.

ואת כל אלה, משכיחה ממני אמא אחת, שרק, אבל רק אהבה יש לה אלי וזה הכי.

.

.

תמלול תגובתה של ורדה רזיאל למאזינה שהותקפה מינית # לא להאמין

להמשיך לקרוא

לגרושות מותר, נכון?

.

שאלה דחופה לחבר הכנסת הנאור מסיעת ש'ס,

זה שהציע היום לאסור בחוק, אחזור כי בכל זאת, זה נאמר בעברית לא בפרסית,

ל א ס ו ר ב ח ו ק קיום יחסי מין לפני הנישואין,

ואני מודאגת, מאד,

ולמען שלוות נפשי מפנה שאלה פומבית לחבר הכנסת זאב,

זה שהציע אגב, בנושא אלימות במשפחה כי "יש לקחת בחשבון את המסורת של עדות המזרח ולא

לחוקק חוקים נוקשים" כי החוקים האלה עלולים להביא ל"הרס משפחות":

חבר הכנסת זאב,

האם במקרה של סיום נישואין, זה בסדר מבחינתך או שחזרנו לנקודת ההתחלה?

בתודה,

.

נ.ב. צבע הרעלה שלי יהיה נתון לבחירתי, נכון? בכל זאת, דמוקרטיה.

.

או אם להיות ממש כנה

.

אני מרגישה שהקול הנשי שלי מול הבת שלי לא ברור מספיק לפעמים. רק לפעמים.

ואם להיות ממש כנה, אני לא משוכנעת שאני חיה בהתאמה למה שאני מאמינה בו במידה מספקת.

לא דרכי שוויון בהן אני מאמינה בכל נפשי ויכולת המחשבה והצדק שלי, הפמיניסטיות, עכשוויוֹת,

שיוויוניוֹת, מזכירות וזוכרות אפליה, זמנים חשוכים ודיכוי ומסבירות לה שיוויון ופמיניזם כי

אין-שום-אפשרות-דרך-אחרת-לחיות, ובודאי לא אלה הנשענות לפעמים, בלי משים, על האוטומט

הרגשי הישן,זה שעליו גדלנו, הנשים של דור האמצע, דור השינוי.

אני דור אמצע.

הדור שנפרד מהאשה שהיו האמהות שלנו, ולא משוכנע מי האשה שהוא היום.

חתום בחותם הרגשי של העולם הישן, כי ככה גידלו אותנו,

וסוער ושמח ומאמין בכל מאודו במה שקרה, וקורה – לאט, אבל קורה – בעולם החדש, זה של שיוויון,

זהות נשית זקופה וחופשיה, חופשיה באמת בגרעין נשמתה – ושם אני באמת יודעת ומרגישה חופש – וחי

את חייו בעשורים האחרונים בנסיונות שיוט ותפקוד בין האוטומט הרגשי הישן ובין המציאות הפמיניסטית,

אפילו הפוסט פמיניסטית החדשה יחסית ואיך בכלל אפשר אחרת.

.

עכשיו הבת שלי עומדת לפני המעבר הזה. זה שיקרה ממש תכף, בעתיד הנראה לעין. בדיזולב איטי או אם

אני מכירה אותה כמו שאני מאמינה, זה יקרה בקאט חד משמעי וזינוק אדיר למעמקי עולם  הזה, המורכב

בחלקו הגדול מהקסם הגדול, המתעתע, המסתורי הנקרא העולם של ובין נשים וגברים, גברים ונשים.

כאן כבר אין הוראות/עצות מדוייקות שאני יכולה להציע: שחור וכחול מאד מתאימים לדעתי אבל אני בדעת

מיעוט, תחליטי לבד או: לדעתי במגמת קולנוע תלמדי ותרוויחי דברים הרבה יותר חשובים משוטים ומה הופך

סרט לסרט טוב….. ילמדו אותך להיות אחראית על קבוצת אנשים, לקחת החלטות, להפיק, לביים, להנהיג.

שווה בין שווים, בלי שום הבדל בין בנים ובנות, מי  שמתאימ/ה, מוכשר/ת הוא שיעשה, ואין דבר חשוב

מזה שבית הספר יכול להעניק לך כאשה בזמנים האלה שבהם את חיה מותק.

.

הגוף שלך ברשותך. ת ז כ ר י. ברשותך. שאיש לא יגרום לך לעולם להרגיש חייבת, מאויימת, מוטרדת.

קומי ולכי משם. זכותך להגיד לא מתי, מתי שאת רוצה.

מילים ומשפטים שאת משננת לבתך מגיל אפס. פעם הם לא היו קיימים בשיח. לא הציבורי, לא האישי,

והיום הם המנטרה הראשונה שאת מנסה להנחיל לבת שלך. זכותך להגיד לא.

את מקווה שהיא מבינה ומפנימה מה שאת אומרת ומנסה לבדוק את המילים שלך מול החיים עצמם.

ואת מאמינה וזוכרת וקצת חוששת,

שהרגלים, דעות, יחס לדברים והתנהלות בכלל עוברים אל הילדים שלנו תוך כדי החיים מבלי משים,

מחלחלים דרך הפשטות והיוםיום והשיגרה.

דברים שאנחנו עושים מולם ולידם כאילו אנחנו לבד.

והטבעיות מולם גדולה, לפעמים אפילו יותר מהנוחות והטבעיות מול בן זוג, בעיקר כשהם קטנים,

דומה להתנהלות מפעם, בבית ההוא, הראשוני, מול הוריך ואחיך.

וכמו כל ספר הדרכה בסיסי, כמו כל פסיכולוג ומאמר שמזכיר לנו כל הזמן, ובצדק:

הם רואים ולומדים וסופגים מאיתנו ה כ ל.

כמו גור חתולים הלומד ומחקה את אימו מלקקת כף יד ומעבירה על ראשה,

ככה הם. לבד, מעצמם, הכל.

גם כמובן מה שאנחנו לא יודעים ומודעים על עצמנו, וכשזה משתקף בהם מגיע השיקוף וחוסר

האמון: אני? כזאת? ככה אני עושה, מגיב, מדבר?

ואני מגלה שהסינק בין המילים והאמונות שלי ובין ההתנהלות שלי, בעיקר בתפר המחבר בין נשים

וגברים, בעיקר בעולם הרגש, פחות בעולם המעשי, קרייריסטי, למרות שגם בו ניתן למצוא עקבות

מעולם קדמון, רחוק מלהיות מושלם וזה גורם בעיקר ל…אי נוחות מול עצמך.

את רוצה לתת לה עצות נכונות, טובות, מועילות,

לתת לה כלים חזקים וממשיים לניווט חייה כאשה בעולם הזה שאליו היא גדלה,

וכשזה מגיע לבת שלך,

מסתבר שמה שאת רוצה הוא לתת לה את התשובה הכי, אבל ממש הכי, מועילה.

לא מועילה לאג'נדה.

לא מועילה למעמד האשה.

לא תשובה אוטומטית של עקרונות, אידיאלים, מה נכון, מה צריך להיות,

אלא תשובה שבסופה עומד האושר שלה, של הבת שלך,

זו שתכף הופכת לאשה בעולם המורכב הזה,

ואת, כלומר אני,

עדיין לא משוכנעת מה באמת באמת הדרך הנכונה להתנהל בו,

כאשה.

.

מצד שני, לפעמים אני רואה אותה ברגע נתון, ונרגעת.

.

ממתקים ואיילה חסון

.

.

תקשיבו למלל הזה, תקשיבו. זה ב א מ ת לא להאמין.

.

הרהור:

האם יש להרחיק את איילה חסון מסביבת עבודה גברית בגלל נתוניה הגופניים

והחשש שהגברים בסביבתה יכנעו לחולשתם, ימשכו ל"ממתקיה" מינוח שלה.

איילה חסון סיפרה בתוכניתה על אירוע שהתרחש בלשכה בכירה ביותר בישראל,

כה עבדה אישה יפיפיה. בכיר שעבד באותה לשכה "חמד אותה כממתק", זה ציטוט,

סובביו ראו את משיכתו אליה, את סימני ההתנהגות (שלו)

ובדיסקרטיות, העבירו את העובדת  (היפיפייה, הממתק)  מתפקידה

וכך חסכו לבכיר הסתבכות בהטרדה מינית – ויטרידו אותה מינית?

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צלם: אמיר מאירי וואלה

.

היא אמרה.

אני אומרת שהיא שוביניסטית, אינטרסנטית ומהווה סכנה ממשית לעתיד ושיוויון הנשים,

במקום המתחשך הזה שקוראים לו מדינת ישראל ואני מתחילה לחשוב לדאבוני, שיתכן

שהמכשולים הגדולים בחיי, הדעות הקדומות שחסמו את דרכי, החשדנות שבה נתקלתי,

כיפייפיה עם תעודות יו נואו, הגיעו כנראה מנשים כמותה ולא מהמין הגברי.

.

ותגובת רשות השידור, לא שציפיתי לתגובה אחרת מהאנשים הכפופים לממשלה:

Amir Gilat:נציג פניות הציבור רשות השידור, שפיגלמן, בדק את התלונות בענין השידור
ב"הכל דיבורים"התייחסותו: "חזרתי והאזנתי להקלטת שידור התוכנית ומן הראוי לציין
שהגב' אילה חסון הביאה לשידור מעשה שהיה. הן הגב' חסון והן עמיתה חנן קריסטל לא
הצדיקו את העובדות אלא ציינו שכך התנהלו הדברים באותה לשכה.
הגב' חסון רואה עצמה כמי שלא תצדיק לעולם פגיעה בנשים ותדאג לתמוך במי שנפגעה,
רואה עצמה כמי שמגנה על זכויות הנשים באשר הן.
ביום חמישי הקרוב הגב' חסון תשדר התנצלות בפני כל מי שרואה עצמו
כנפגעת או נפגע מהדברים שנאמרו בשידור"

 

.

.

רואה עצמה כמי שלא תצדיק פגיעה בנשים – נא להקשיב שוב להקלטה.

לא הצדיק את העובדות… – נא להקשיב שוב להקלטה.

רואה עצמה כמי שמגנה על זכויות נשים באשר הן – נא להקשיב שוב להקלטה.

תתנצל בפני מי שרואה עצמו כנפגעת – אני בתור אשה, לאו דווקא בתור יפייפיה, אבל גם.

.

אל תתנצלי "ממתק", תתביישי.

זה לא מַרְאִית, זה דֵזַ'ה וו !

.

.

– אמא

– מה מותק?

– אמא, יש לך עוד סוודר גדול כזה?

– מה עם זה של אתמול?

– זה היה אתמול…יש לך עוד כאלה גדולים?

– אה…..כן….

– אפשר?

.

ידעתי, ידעתי שהזמן הזה יגיע, שהיא תצטרף לארון שלי, ידעתי!

וזה כבר סיבוב שני, מיינד יו.

תכירו, ורד, אחות קטנה, שנות ה70'. רחלי אחות גדולה, דוגמנית עסוקה, ארון מפוצץ:

– רחלי

– מה מומו?

– אני יכולה בבקשה את החולצה התכלת?

– איזה?

– זאת

– לא!!!

– ר ח ל י …? בבקשה…

– לא. למה לקחת אתמול את הג'קט ג'ינס בלי לשאול ?!

– רחלי……

– בסדר, אבל תדאגי שהיא תחזור לארון נקיה

– בסדר, אז אפשר?

.

מה זה האפשר הזה כל הזמן מה? מה אני אמורה לעשות איתו?

להגיד לא? לילדה שאני לא אוכל את התפוח האחרון בבית כי אולי יתחשק לה תפוח? לזאתי?

ילדת הלב שלי שאת הטוב שבעולם אני מאחלת לה, שהדאגה לה מדירה ממני שינה לפעמים,

שהשמחה שלי והגאווה שלי בה עולות במונים על כל שמחה אחרת בחיי, כולל אלה שלי.

לזאתי אהובתי אני מהססת אם לתת את המגפיים הכלכך יפות ויקרות האלה? אז זהו,

שכן. חושבת אם להסכים שהיא תלבש את הסוודר הזה, שהולך איתי לא תאמינו,

נשבעת לא תאמינו כמה שנים? הטריקו הדקיק הזה שעלה כמו ארבע שלה……

הסריג הזה, ככה עם הכתף החתוכה, עליהם את מתקמצנת?

אז זהו, שכן. קצת אבל כן.

זה ש ל י. הבגדים שלי. הזהות שלי. ש ל י.

קחי חולצות טריקו גדולות, קחי גרביים – לא גרבונים…הלו. גרביים.

קחי חולצות ג'ינס, חולצות פלאנל….  אה, אותן כבר לקחת.

קחי עפרון שחור לעינים, סקראב אורז לפנים של דרמלוג'יקה (נפלא בלי קשר לפוסט).

קחי סנדלים, נעלי ספורט.

אל תרצי את הצעיפים שלי מותק, בבקשה, אל תרצי אותם.

בואי נקנה לך בגדים.

הנה, קניתי לך. תמיד קניתי לך בגדים. המון בגדים ואהבת אותם…

ורדרדים, אפורים, אדומים ושאר ענייני ילדות…בסדר, גדלת, אני מבינה,

אבל….את המעיל השחור שלי…?

תסבירי לי שוב, תזכירי לי, תסבירו לי אתם, למה הבגדים שלי נראים יותר?

מה יש בסוודרים, סווטשירטים, חולצות, חגורות, נעלים ש ל י שעושה אותם "יותר".

וחוץ מזה, לא אמרת שאת אוהבת את הסוודרים של אבא?

ומה יהיה כשהיא תתחיל להתלבש ב א מ ת ?!

שאלוהי האהבה, ההורות, והנשיות יהיה לצידי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

עד הוינטאג' 1, 2 3 ובכלל. זה הגבול. בוינטאג' היא לא נוגעת!!

אל תראו אותי ככה. אמא קשוחה אני, אבל ממש, כמו מרשמלו על שיפוד, בדרך למדורה…

.

שומרות הסף

.

.

מיכאל שאל אותי בדרך אם אני חושבת שזה משנה אם נגיע או לא

ואמרתי לו שחשוב שהתחושה תהיה שהגיעו הרבה אנשים ושחשוב שיבינו שהגיעו הרבה אנשים.

ודווקא אנשים שהדבר הזה לא נוגע – עדיין? – ביוםיום שלהם, כאלה כמונו,

שנשמו עמוק היום ועזבו את חייהם לכמה שעות בערב צונן כדי להגיד שאכפת להם ושלא נסכים.

וכאלה אנשים שיגידו עוד פעם ועוד פעם שלא נסכים, ולר רק בכיכר רבין לא נסכים.

לא נסכים בכל מקום שנחשוב שחשוב להגיד שאנחנו לא מסכימים.

בערב שאל אותי מישהו אחר למה אני שומרת על העולם כל הזמן –

הוא גם שאל אותי לא מזמן מי שומר עלי, אבל זו הייתה שאלה מסוג אחר –

וכתבתי לו שזה בכלל לא בגללי,

It is not about me

כי עלי הם לא יכולים, אין סיכוי.

אני כבר יודעת להבדיל בין נכון ללא נכון,

בין צודק ללא צודק,

בין מה מותר ומה אסור,

ומה אני יכולה ומה לא, ומה קשה לי ומה לא,

ולהחליט להכנס לאוטו ולעלות על כביש 6 ולחזור הבייתה אחרי חמש שעות, זה קל,

זה רק לקחת החלטה לא באמת דרמטית ולעשות.

אבל הילדות שלנו,

אפילו שכבר יש עשרה בגיל שלהן, לחלקן, ובטח הקטנות יותר עשויות לחשוב שככה זה.

שככה מתנהלים חיים. שככה זה גברים וככה זה נשים.

רק המחשבה שיש ילדה קטנה שתראה שוט בטלוויזיה של נשים חרדיות הולכות רק איפה ש"מרשים",

ולא תשאל מי בכלל מחליט מי מרשה או אוסר,

או ילדה קטנה שתגיד בעינים גדולות שאסור לה ללבוש את החצאית הזאת,

או שתחשוב שאיזה ילד או גבר יכול עליה במשהו רק בגלל שהוא גבר,

יכול או רשאי להכתיב לה איך להרגיש – זה בכלל שיעור, השפעת המילים הגבריות עלינו –

או מה לעשות. אז בגללן, בגלל ובעד חייהן ועתידן.

כי אנחנו מהבחינה הזו, והכוח הפנימי, ותבונת הגיל ולב – ברוב המקרים – מסודרות,

אנחנו הנשים, אהובות, חברות, אמהות, אחיות,

כל מה שאנחנו,

האמהות של העולם,

אנחנו בסדר. עלינו הם לא יכולים, זה סופי וסגור.

אבל הן?

חובה חובה חובה עלינו לשמור עליהן.

להיות שומרות הסף,

ולעשות עבורן.

להסביר, ולהגיד, ולחזק, ולצעוק ולהפגין גם,

ולא לתת לאפלת ימי הביניים לגרור אותנו לאחור ולקלקל את הטוב שנבנה,

לבינתיים, עד שילמדו, ויפנימו.

לתמיד.

.

.

מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, כנראה רגע של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי ברגע ההוא להיות בטוחה ולא על המשמר,

או שפשוט עבר, ראה, עשה ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, או אולי הנפש מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה, שיראו את הלב שלה,

או לפחות גם אותו. שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה אם ממש תרצה או תשתדל.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת היסטוריה בכלל,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית, לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם,

להבין ולהרגיש. בעיקר להרגיש. שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי ולא מצליחה לפענח

איך מושיטים יד החוצה, איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה. זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה ממש שצילמתי את הבת שלי לפני איזה זמן –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב, בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו מר קצב?

.

.

יוני 2007 שלום מר קצב.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

הנשים שהשפלת וביזית והכרחת וחייכת ואיימת ושלחת שליחים וקראת למשרד ונעלת את הדלת ודיברת טוב,

ודיברת רע וכפית את עצמך וחייכת והיה חשד שאנסת והמשכת כלא כלום.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

המעטות שעזרו אומץ וכח ומצפון ותחושת אני חייבת, לצאת מולך, מול נשיא המדינה ומול המערכת הגדולה,

המיומנת, העשירה, יצאו לעשות צדק עם נפשן.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

אחרי השנה הקשה והדרמטית שעברו. אחרי השיחות, החקירות, התמיהות, החשדות, הפחד, ההשמצות,

האיומים, מוסווים או שלא, הנדודי שינה, הבכי, התקפי חרדה, צלמים, עיתונאים ומה לא.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשכל מה שלימדו אותן על מערכת הדין במדינה מתוקנת, על סופו של הצדק לנצח, על שיוויון מול החוק לכל

אזרחי המדינה מתנפץ מול עיניהן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן קוראות ומבינות שבעיני החוק במדינתן, אונס שווה לנשיקה.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן נזכרות בכח ידיך, כח שלטונך, האימה המצמיתה שהשאירה אותן לידך גם אחרי שהצלחת לאנוס

ולהשפיל את גופן ובזזת את נשמתן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן מתחילות להבין שכח ושררה וכסף ושלטון ומנגנונים ושחיתות ופחד, אלוהים יודע ממה, וקומבינות

מצליחים לנפץ את שארית שלטון החוק במדינה שלהן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשאין להן מה להגיד לנשים במדינת ישראל שמרגישות זנוחות, ופרוצות ומותרות לכל גבר שיעשה בהן

כרצונו כי הוא כבר מבין ומפנים את ההגנה שהחוק במדינתן מעניק להן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן מבינות שפשעת וחטאת ולא תשלם על עוונך ופשעך, והן, הקורבן, משלם גם משלם.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

מול הילדים שלהן, הבנות גם, בנסיון להסביר איך זה קורה שהרעים כן מנצחים,

והטובים, ליבם ממשיך להשבר וסוף הצדק לנצח? לא.

לא במדינת ישראל.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

ואיך, תגיד לי, איך אתה לא מתבייש?

2006

2007

2008

2009

2010

2011

.

.

22 מרץ 2011

אתה יודע איך הן מרגישות היום מר קצב?

היום הן מרגישות אחרת. סוף דבר.


%d בלוגרים אהבו את זה: