.
.
הכי קשה זה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.
חלק מהמקצוע שלי.
דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנותי הרבות – עשרים שנה בדיוק -בעבודה ההיא שלי.
דוגמנית צילום כן, בטח. להצטלם היה המקצוע שלי ומה שאהבתי, מאד.
פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע בשיקוף העצמי, במה שמתקבע לתמיד.
אבל כשצלצלו ובקשו שאשתתף בתערוכה עם הצילומים שצילמתי אז – כי אני מספרת עליהם,
וכשפתחתי את קופסאות הקרטון השחורות והתחלתי להסתכל בקונטקטים זה חזר והיה שלי.
זכרון חושים זו לא המצאה …שלושה ארבעה דפים עמוסי זכרונות, שמות, פנים,
והכל היה כאן, על השולחן הרגשי שלי, כאילו אתמול.
מתמיד הייתה לי התנגדות גדולה להשתתף בתצוגות אופנה –
למרות שנשלחתי לא פעם לסיבובי תצוגות של אופנה ישראלית בחו'ל אין-לי-מושג-למה –
למרות שהיה בעבודה הרבה מאד כסף.
זה היה הלחם, החמאה הייתה הפרסומות, הקולקציות, המודעות או בקיצור הצילומים.
אז כולן נסעו והתאפרו וסחבו תיקים עמוסי אביזרים וכובעים ונעלים וחזרו בלילה מאוחר מאד
הבייתה ואני התעוררתי בארבע בבוקר לצילומים על שפת הים או אי שם בנגב
הייתי בבית בשש.
בכל מקרה, בשנתים שלוש האחרונות שלי במקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,
מטעמי התבגרות, התרככות ופרנסה, התחלתי להשתתף גם בתצוגות אופנה.
הייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו
וגם בעולם המנוגד לו, של תצוגות אופנה
יוקרתיות, מעצבי אופנה נפלאים, חזרות
ארוכות ואלגנטיות ושפע לרוב.
אבל הייתי חייבת להרגיש שיש בזה צידוק
נוסף מעבר לדבר עצמו. הייתי חייבת, אפילו
בלי לדעת, משהו שיאפשר לי לנשום,
שיאפשר לי להאחז ולמצוא הצדקה – אישית,
פנימית – ללמה אני עדיין שם והפרוייקט הזה –
כיוונתי אז לתערוכה וספר – אפשר לי את הכל. לעבוד, להרגיש שיש שם מטרה, ועניין ויצירה,
ובעיקר, כך אני מרגישה היום איפשר לי פרידה רכה וארוכה.
לא צלמתי את נמובן מאליו, מה שהכרתי מצויין,
את מאחורי הקלעים בצילומים. לא בסטודיו, לא בלוקיישנים, בצילומי אופנה, פרסומות או סרטים,
רק בתצוגות אופנה.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
במקום שהיה לי, גם, זר, והייתי שם. רצוף, הרבה, כל הזמן.
הניקון המצויינת שלי – דיגיטלי? מה זה דיגיטלי? – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט שניים 36 תמונות,
נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ומצאתי דרך לשרוד. להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות
המוזרים – מי שלא התלבשה במקרר של חדר האוכל בקיבוץ, או במחסן הקטנטן שבחורשה כי שם מתקיים
"יום האשה" לא תבין – הנסיעות האין סופיות, ההמולה הנשית, ובעיקר לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה.
עבדתי קשה. נסעתי שעות, חיכיתי בפזנון להסעה, חיכיתי לפני תחילת התצוגה, חיכיתי בחזרות,
בין יציאות למסלול. התאפרתי, רכלתי, דברתי, עשיתי שתיים שלוש חברות טובות ממש, השוותי רגלים,
איפור ובחורים בלי סוף, נסעתי בחזרה לפזנון ובעיקר, בעיקר צלמתי..
אני חושבת שהן כל כך התרגלו אלי ולמצלמה שלי שזה כבר ממש לא שינה להן אם שלפתי מהתיק מצלמה,
מסקרה או גרב ניילון כי הקודמת נקרעה. הייתי חלק בפאזל ההוא, היינו, אני והניקון.
וכמו תמיד, כמו שאני, גם הייתי וגם ראיתי מהצד, כאילו אני שם, על המסלול.
כי בעוד שלוש דקות אני אהיה בדיוק שם, בדיוק כמו זו שאני מצלמת ברגע זה ממש,
זוקפת גו, מקפיאה פנים. העינים שלי מחפשות משהו להתמקד עליו.
סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן, בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו,
ובגדים יפים כמובן.
.
התערוכה "צילומי אופנה" . הצגתי בה עשרה צילומים, לא אלו שכאן, אחרים.
.
תקריב 