Tag Archives: נעורים

10 עצות לאמהות בצונמי הנעורים. אחת עשרה בעצם

.
.
.
.
אני כבר ( די) אחרי, אני חושבת, נדמה לי, טפוטפוטפו שלא אתבדה ויוכיחו לי אחרת היום או מחר,

אבל חברותי הצעירות ממני, עדיין בתוך צונמי גיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה,

ואנחנו, שחיות עם ילדים במערכת יחסית יומיומית חסרת עוד הורה על בסיס יומיומי,

אנחנו איזה כיף לנו, מקבלות אותו במנה כפולה, גם בשביל אמא, וגם בשביל ההורה ההוא,

ולכן, לחברותי/אחיותי המתוקות, אני נשבעת, נ ש ב ע ת שזה כנראה יעבור

ומעניקה לכן עשר, אחת עשרה,כי-מדברים-כאן-על-עשרה עצות זהב:

קוששתי זוחלת על הריצפה, צועקת על ספת הדורית ( כורסא אבל לא חשוב),

נושכת כפות ידיים, בוכה לכרית, מתפרצת קצת יותר ממה שתכננתי, מתמוטטת, בוכה, צוחקת.

מחבקת, כותבת פתקי התנצלות, דורשת פתקי התנצלות,

מצלצלת לאביה ובוכה שאני לא יכולה לדבר עליה ככה עם אף אחד חוץ ממך,

כותבת בבלוג ומוחקת, חושבת שתכף התקפת לב, התקפת חרדה.

מסתכלת בתמונות שלה מפעם כדי להזכר במי היא באמת,

מתייאשת, מבינה שאין ברירה זה מה יש, מביטה עליה ישנה והלב שלי התרחב מאהבה,

או בקיצור איך עברתי ושרדתי את גיל ההתבגרות של זאתי שלי

עשר כי אחת חוזרת כמה פעמים:

.

1. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני אותו/ה בת/ן ארבע עם קול מתפנק

2. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני בקול של בלון הליום

3. זה לאט אישי. זה לא אישי. זה לא אישי.

4. ז ה ל א א י ש י

5. זה לטובתם, הם חייבים חייבים להתנתק מהחיבור הזה, אמא ואני, והדרך היחידה היא

באלימות פנימית, בכוח, באכזריות, אין דרך אחרת ואת לא היית מצליחה, תודי.

6. זה קשה, אפשר למות

7. אל תעיזי להעלב. אני הייתי במוד העלבות פנימית ארבע שנים ברצף ומה יצא לי זה? נאדה

8. כל מה שהוא/היא אומרים, ויותר, אמרת לאמא שלך, אני מוכנה להתערב

9. כשרק שניים, אמא והיא/הוא זה יותר קשה לחתוך את הקשר הפנימי הזה, לשניכם.

10. זה כבר אף פעם לא יהיה מה שזה היה, אבל הדפוס החדש הזה…?

לא רע. חדש, פחות חיבוקים וזה, אבל שווה

11. נתראה מהצד השני מותק

it is what it is

12. הליום עבד הכי טוב:)

עשר תחנות לנסיעה אחת, ידועה מראש.

.

1. במכונית בדרך מבית חולים הבייתה בפעם הראשונה. היא בסל קל, הוא נוהג, ושנינו רועדים.

….כל מכונית דומה לטנק מתקיף, כל נהג לעבריין כביש נמלט, רק להגיע הבייתה בשלום

2. היא במושב הקדמי, הפוכה לכיוון הנסיעה, כמו בהוראות, באלפא השחורה, מנומנמת או

….צחקנית במושב שעוטף.אותה, אני בדרך כלל, במושב האחרוי, רכונה כלפיה וממלמלת.

3. זאתי מפטפטת בלי סוף במושב האחורי (עברנו אחורה!!) בכסא בטיחות כחול שמתמלא

….בכתמי במבה, צעצועים, משהו שאסור לקרוא לו מסמורטט וכוורת בטייפ. כן, בטייפ.

4. עברה לכסא בטיחות של "גדולים", האלפא הוחלפה בטנק אמריקאי שיגן על תינוקת ואמא נהגת

….שודים עם הפרעת קשב והנסיעות לגן וממנו מתמלאות פטפוטים, חול באוטו, שמיכות, ובכלל.

5. לא, את לא יכולה לאכול סוכריה של גדולים אמרתי בדרך הבייתה מהים כשאני מביטה בה דרך

….המראה במבט החלטי, וזה מה שקרה שתי דקות מאוחר יותר, אל תשאלו

6. לא את עוד לא יכולה לעבור לבוסטר, או גובה, או משקל, אין ברירה מותק

7. לא את עוד לא יכולה לעבור לשבת לידי, במושב הקדמי מותק, עוד קצת.

8. מוזר שאת לצידי, אין אף אחד מאחור במראה…

9. אני יודעת שיש לך רשיון, כן, אני זוכרת שעברת בטסט ראשון, שאפו, אבל ת ז ה ר י! יש סיבה

….לחודשים של נהג מלווה את יודעת, ת ז ה ר י מותק. לא, לא אני לא היסטרית!

10. מה התוכניות שלי עכשיו? למה? אה…כן, בטח שאת יכולה לקחת את האוטו.

IMG01822-20111219-0838

.

.

בזהירות, בחייאת זאתי, יש לי רק אחת כמוך…

.

.

נ.ב. זה רק נדמה לכם שלכם זה לא יקרה…

.

.

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

אמביוולנטית ומכתב לראש הממשלה

.

מבוכה עצמית ובלבול רגשות מול מכתב הצעירים לראש הממשלה: לא נתגייס:

מצד אחד אני חד משמעית נגד סרבנות גיוס מכל טעם אפשרי להוציא סרבנות מטעמי פציפיזם (אמיתי

ועמוק) או אם מישהו היה קורא תגר נגד חוסר השיוויון בעניין שרות צבאי (עוד לא קרה אני חושבת).

מצד שני אני מתנגדת לכיבוש ולתוצאותיו הנוראיות עלינו ועל ילדינו ועל עתידנו ועתידם,

פועלת ומפגינה נגד הכיבוש ומייחלת שיגיע לסופו,

והנה,

נוער המסרב להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש ועושה צעד קיצוני כזה, אחד או שניים מהם חולקים

בית ספר עם הבת שלי, בדרך הקיצונית ביותר ואני מתנגדת לצעד הזה, לא מסכימה (עם הסרבנות),

משוכנעת שחובת הגיוס והשיוויון,

להגיד שיוויון ולהזכר ברבבות חרדים מפגינים בשבוע שעבר, כן?

חלה על כולם, כולן,

ובכל זאת מוצאת את עצמי לא כועסת עליהם, אלא לא מסכימה עם הדרך והמעשה שלהם,

ואפילו, בעמקי לבי, מעריכה על האומץ ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו גם אם יש לו מחיר,

ויש כאן מחיר גבוה, ע"ע החברה הישראלית,

וגם, אני חייבת להוסיף,

בתוכי, אני מחייכת חיוך אמהי של כמה הנעורים הם זמן סוער וקיצוני, ומקנאה (קצת).

יש דרכים ראויות

. נ.ב. הכותבת שירתה בשמחה שנתיים נפלאות בצבא, לא הייתה מוותרת על יום מהן, הצביעה של"י בבחירות הראשונות שלה, בזמן שירותה הצבאי ומלווה במידה הניתנת לה תהליכי מיון מרגשים בימים אלה ממש טרום גיוס בתה

.

דוּ-עֶרכּי, בעל משמעות כְּפוּלָה, בעל רגשות חצוּיים, בעל מחשבות או רצונות מנוּגדים, בעל רגשות מְעוֹרָבִים..
<מלאטינית : ambi דו-צדדי valentia כֹּח>.

10 כללים לעבור "את זה"

.

1. לדבר רק כשחייבים וגם אז, בצמצום.

2. לענות כששואלים אותך, בטח, אבל בקצרה (קשה לך, יודעים, אבל הכרחי).

3. לא לתכנן כלום.

4. אוכל קפוא במקפיא כי את זה שאת מכינה על פי המערכת, חבל עליו.

5. לא לקחת את זה באופן אישי.

6. לא להעלב בשום פנים ואופן, מכלום.

7. יש דברים שהכללים הר"מ מתבטלים, בעיקר ע"ע חוקי הבית וכבוד בסיסי (נדיר עד מאד שמופר)

8. לא להגרר לויכוחים (כלל זהב) לשתוק (מה שמנוגד כלכך לאופייך) גם כשאת צודקת (תמיד כזכור).

9. לזכור שזה הכרחי, רצוי ומצויין חיתוך הקשר הגורדי/טבורי הזה. מ צ ו י י ן.

10. לזכור מי היא באמת, מי את באמת ולחכות.

אנחנו בדשא

אלוהים, זה קשה.

ומשמח. משמח וקשה.

קרוסלת רגשות וטלטלות בלתי אפשרית ההתנתקות הזאת.

רכבת הרים מרגשת ומשמחת ומפחידה, ממש כמו זו האמיתית, ויותר,

ולא, לא שמתי לב שאני משתמשת במטאפורות מחיי הלונה פארק עד השניה הזו ממש :)

/

נתראה בקצה השני של הקשת :)

.

באסיפת הורים הראשונה נפתחה הדלת והם נכנסו

.

שני בני תכף שבע עשרה, מגמת מוסיקה, תלמה ילין,

הם עמדו מולנו גבוהים, מסורבלים כמו שהגוף יודע להיות רק בגיל הזה וסיפרו על חבר שלהם,

עמית, קלמנוביץ ועל הסרטן הארור הזה שלו, שמתקיף אותו בפעם הרביעית, הרביעית!

הם עמדו ודברו בשקט, מחלקים ביניהם את הטכסט כמו שהיה ברור שהחליטו מראש,

וסיפרו כמה הוא מנגן יפה, כמה הוא חבר שלהם וכמה הם יעשו כל מה שאפשר לעזור.

כרגע הלעזור, מעבר ללהיות חברים, מתבטא בלגייס כסף למלחמה של עמית והוריו בסרטן,

הרבה כסף, מליון הרבה כסף.

הם מספרים שאפשר לתרום לו כ א ן

ומצד שני, הם הקימו את

Create for the Cure

ויצאו לדרך, אוספים יצירות אומנות כדי למכור אותן לטובתו.

מחירים של כלום, וחברות ונעורים וכל היתר גם. בעיקר החיים של עמית.

מה, לא תבואו?

.

מאז הוא אחר

.

.

מאז הוא אחר,

מאז הוא יום כיפור אחר, מאז הוא אוקטובר אחר.

לא קשור לטוהר, לובן בוהק בבגדים ושקט חגיגי וסתו, מה פתאום?

מאז הוא סוער ורגשי. מזכיר ומעציב נעורים. גם שלי. בעיקר שלהם.

כל אחד ויום כיפור שלו. כל אחד ואוקטובר. ככה זה.

שלי הוא מלחמה, וחברים, ואובדן משהו שהיה ונעלם ונחמס ממני, מאיתנו על ידם.

.

גם חיילות נושאות מלחמות בליבן, בנפשן. לתמיד.

.

אוקטובר 73' אני בבית. בטח בבית. בוקר מוקדם והטלפון צלצל.

עוד שעה בשדה דב אומר לי טרנר בטלפון, תזדרזי.

יורדת לבסיס בטיסה ותוך יום חיי כולנו משתנים.

הם היו חברי לשרות, בסיס, לבית ספר לטיסה, לשקם קצינים, למגורים, קומזיצים, גיטרות,

התפלחויות לבארשבע.

הם היו, חלקם כמובן, מחזרים נלהבים שלי. ביישנים, חצופים, מקסימים.

באוקטובר ההוא פתאום, במפתיע, הם לא היו בבסיס, במשרד, מול הפנים שלי כל הזמן.

לא קפצו להגיד בוקר טוב, להכין לי קפה, נס עם סוכר והרבה סיבובי כפית שיהיה קצף,

לפלרטט, לספר, להתייעץ בענייני  בנות. הם היו בבסיס שלהם. חזרו לטייסות האם.

ואצלנו, כמו באזרחות, כשיש מלחמה בית הספר נסגר.

מלחמה….. מילה שייכת לספרי אזרחות וזכרון ילדות מעומעם מאד של אבא חוזר מהמילואים.

מלחמה ואנחנו? א נ ח נ ו?

ילדים שנסעו לטיול שנתי לכותל בלי להבין ושרו ג'ון לנון תנו צ'אנס לשלום.

מלחמה? מה פתאום מלחמה?

בית ספר לטיסה של חיל האוויר נסגר, מדריכיו פוזרו לעשות את מלאכתם הראשונה, להלחם,

ורוב חניכיו, פרחי טייס פוזרו למשימות ועזרה.

בזמן מלחמה לא מלמדים, גם לא טיסה – אמר לי י. רוזנבלום המתוק בטלפון – במלחמה, נלחמים.

השיחה האחרונה שלי איתו, גבוה, שקט ורציני כל כך תמיד.

דברתי איתם מעט מאד בימים הבאים. מילה כאן, טלפון שם.

תשמור על עצמך. אל תדאגי. תמסור דש לאסטרייכר. כן המפקדת.

ירדתי הרבה לטייסת אחת מסויימת שהייתי מחוברת אליה מטעמים שונים, בהירים, חייכנים וגבוהים.

יעל ואני שחקנו בלהיות גדולות עם שני ד. שנלחמו שעות ולילות ארוכים והצליחו ובאו מפעם

לפעם לשיכון משפחות נטוש מנשים וילדים כדי לקבל משתי חיילות בלונדיניות שלא באמת הבינו,

כמה רגעים של שפיות וחיים.

מרק, שיחה סתמית, ד' מצלצל לנילי ולילדים שפונו למרכז וד. השני לאמו.

שעות שינה טרופה וימים שחלפו בסערה גדולה. מטוסים ממריאים בצרחות מוכרות מתרגולים

בנתיבים חדשים בשמי הבסיס, לילות ארוכים בטייסת, בבסיס, איפה שאפשר.

תחושת חיים עזה ומרגשת באופן מוזר ומפחיד מתנגשת בחור השחור הזה, נטישה. שבי. מוות.

מי בכלל יכול להבין את המילים האלה בגיל שלנו.

עֶשְרֵה. עוד היה בגיל שלנו עֶשְרֵה. שמונה עֶשְרֵה, תשע עֶשְרֵה. אלוהים.

התחושה העיקרית אמרתי ליפתח אחרי המלחמה, שלעולם לא תהיה בנו, הנשים, יכולת להבין

מה אתם חווים, סאדד על הלידה. זה כבר היה אחרי המלחמה כשאמרתי. הנה משהו רק שלכם.

לנו החיים, הלידה ולכם המלחמה ותוצאותיה.

יפתח כבר היה מפקד בכיר, אב לילדים ואיש חכם: וטוב שכך גולדנברג.

תוך יום אני מתחילה להוריד מלוח מצבת כוח האדם של בית ספר לטיסה ושל חיי כרטיסים.

מדריך אחר מדריך, אחד ועוד אחד ועוד…

לא כולם חברים קרובים ואישיים, אבל את כולם, בלי יוצא מהכלל אני מכירה ממש ודי טוב.

בשמם, בפניהם, בפרטים רבים ואישיים. לכולם חייכתי בבוקר, או קנטרתי.

לפעמים אכלתי איתם ארוחת בוקר בחדראוכל צוות אוויר – למזכירת המפקד מותר –  עם כולם

צחקתי, ריכלתי, ביליתי בשקם, בבריכה או באיזו הרפתקאה בבסיס או מחוצה לו. לחלקם הלשנתי

מה כתוב בתיק האישי שלהם, עבור אחרים התחננתי אצל טרנר,

וכמה מהם היו חברים טובים שלי, ממש טובים וקרובים ואהובים ודאגתי להם נורא.

אין לי מילה אחרת. נורא נורא דאגתי.

עשרות, באמת, בלי הגזמה, עשרות כרטיסיות ערמתי בלשכת מפקד בית ספר לטיסה.

חלקם חזר, חלקם נישבה וחזר אחרי הרבה זמן וחלקם לא חזר.

נערה דקה וחיוורת מנסה לשמור על סדר בכרטיסיות לבנות על קיר מצבת כוח אדם, ולא מבינה

את המשמעות האמיתית של הורדת הכרטיס עם הצילום שחור לבן, כנפי טיסה מבד כחול-לבן

מהודקות על כותונת תכלת צבאית וכובע כחול ומוזר מכסה לעיתים עינים ונעורים, כמה נעורים.

נעוריהם, נעורינו. כולנו מסומנים באוקטובר ההוא,

ודורות אחרים חתומים בחותם מלחמות אחרות.

ואנחנו רק גל ההדף, לא הלוחמים, הלוחמים ממש, שחזרו מהמלחמה הזו, ואחרות, מסומנים

וחרוצים בנפשם, לא מעגל ראשון של שכול ואבל.

אנחנו האפטרשוק של הצונאמי הענק הזה. מלחמה.

אסתי כתבה על האוקטובר שלה, ויש חבר שלי עוד מאז, אליעזר יערי,  שכותב כאן בעצמו,

וגם נעם מכאן כבר כותב יותר על הזמן ההוא שלו, ויגאל סרנה גם.

וכל אחד והמלחמה שלו במקום הזה, בדורות האלה,

ונכון שהאוקטובר ההוא הוא של כולנו,

ובכל זאת, כל אחד והאוקטובר שלו, יום הכיפורים שלו,

והסליחות שהוא מבקש, או רוצה לשמוע.

.

סוף דבר, או תחילתו:

בדצמבר באותה שנה, 73' הצבענו אנחנו, בני דור מלחמת יום כיפור בפעם הראשונה בחיינו.

באפריל, חצי שנה מפרוץ מלחמת יום כיפור עוד היו מהומות בשמיים, וגיחות ותקיפות –

והמטוס הזה נפל, והבנתי יותר. או שלא הבנתי בכלל. ומלחמות ויום כיפור.

.

.

ובערב יום כיפור אלפיים ושש עשרה כתבתי את זה

פגישה ראשונה

.

.

.

עם האורד רורק. שש עשרה וחצי, אין גיל מדוייק מזה.

.

בכל זאת…

.

.

אני יודעת.  אני מבינה.

וזה גם משמח. זה משמח ומרגש ונוגע ללב ומרחיב אותו לראות אותה גדלה.

גם בנפשה היא גדלה, מחפשת את מיקומה והגדרתה בסביבה משל עצמה.

טריטוריה.

המרחק והריחוק שהיא חייבת כדי להגדיר, ולמצוא ולהתארגן על עצמה ללא השפעתה רבת העוצמה

של אמה, שגם בזמנים רגילים, מיינד יו, קשה להתעלם ממנה, מהאמא הספציפית הזו.

המרחק שהיא חייבת לקחת ממני הוא מרחק הכרחי.

ואני זזה הצידה. בחיי. בכל כוחי.

ואני מתאפקת. הרבה.

אני לא מתאפקנית. לא מטבעי, ולא מכוחה הדומיננטי של הפרעת הקשב שלי.

ואני מצליחה להתאפק. לא תמיד. מה פתאום תמיד.

אבל אני מצליחה וגם זוכרת שזו לא תקופה עשירה במענות.

וכשעונים ב"אנ'לא רוצה לדבר על זה" או לא עונים בכלל או מהנהנים, אני חושבת שזה הנהון,

אני שותקת.

ואני מקבלת, בקושי.  רב, רב מאד, את חוסר הרצון להתחבק. את המרחק הפיזי.

בעצב וגעגועים מקבלת את העובדה שהגוף הזה,

שהיה בי, שהאכלתי במו גופי, שהכרתי כאילו היה אני, ואולי אפילו יותר,

שחלק מנקודות החן שלי העברתי אליו בשעתוק מדוייק,

הגוף הזה שאני מזהה בו ועליו את החותם הגנטי שלי בכל כך הרבה מקומות וסימנים.

כמעט אחת לאחת –

כולל כפות רגליים ואצבעות מסודרות להפליא, וחיטוב לסת, וגומות בגב תחתון,

הגוף הזה הולך ומסתגר ומתרחק ממני עכשיו.

ועוד תחזור האינטימיות הנשית אני יודעת, הסיסטרהוד ההיא –

ויש רגעים קטנים חסד, כשהיא חוטפת מצלמה פתאום או מתעוררת חמה ומתוקה לרגע,

והשיחות הקטנות בזמן הארוחות, ובעיקר בסופן, ואני חושבת שזה יפה שהיא אומרת

ואני מסיעה אותה הרבה כי זמן נסיעה הוא זמן רגוע ולפעמים, בלי להתכוון יש רגעים

טובים של גילוי לב או דיאלוג או אפילו מי-היה-מאמין בקשת עצה או דעה,

אבל בהכללה, בינתיים הדלתות נסגרות.

המנעולים גם.

ואני מחייכת מכמה ברור ושקוף וידוע מראש הכל, וגם מתעצבת על נפשי.

כמה מתעצבת.

בודדה לרגעים.

ואני מנסה, ומצליחה, בחיי שמצליחה, רוב הזמן, לא להתעצב.

לא להעלב. לא להרגיש דחויה.

לא 'לקחת את זה' באופן אישי –

מה זאת אומרת לא באופן אישי?…

ואני מבינה ה כ ל

ואני יודעת כמה האהבה כאן

ושהיא, ילדת הלב שלי תחזור בסוף הדרך. אני יודעת.

אבל לפעמים, כמו היום, כמו עכשיו, אין לי סבלנות לדרך הזו שלה

למסע שלה שאני, בעל כורחי, לוקחת בו חלק.

ואני, אני שמתעבת את הכולם הזה,  מאז ומתמיד, כילדה, כנערה, כמי שאני היום.

כולם היא מילה שרק מרגיזה אותי, שמעוררת אותי באופן ילדותי עד מאד למרוד,

לעשות דווקא, לא להכנע לנהירה הזו,

מוצאת את עצמי אחרי שנות מרד, הפניית גו וקריאות תגר לא קטנות מול הכולם,

מנסה להאחז בכולם הזה.

בכל כוחי וליבי ונשמתי אני מנסה לזכור שכולם מתבגרים באותה דרך.

דרך ההתרחקות, ההתכנסות, ההתעטפות בעצמי.

.

אבל נו כבר, אני מתגעגעת…

.

8 בדצמבר 1980. זרה בניו יורק סיטי וג'ון לנון גם.

.

.

8 בדצמבר 1980

כבר הייתי כאן/שם כמעט חודשיים.

כבר מצאתי דירה בביקון הוטל – 75 וברודווי –

סאבלט מבחור ירדני שחזר הבייתה לחצי שנה, לבדוק אם זה אפשרי מבחינתו לגור שם אחרי שנים שלא.

כבר התחלתי ללמוד בבית הספר שכלכך רציתי,

הכרתי את Eve – סינית אמריקאית שהגיעה מקליפורניה ללמוד משחק –

היא תהיה השותפה לדירה הראשונה שלי, האמריקאית הראשונה שתלמד ותראה לי  הרבה

מהטוב ומהרע שמעורבבים בבני העם הזה. כבר הזמינו אותי למסיבת פאר במדיסן אווניו

ןרק אחרי שנים הבנתי שניסו לבדוק אם אני חומר אנושי מתאים לסוכנות הליווי האכסלוסיבית

ההיא. אני לא. ממש לא.

כבר בקרתי אצל קט'י שתהפך לחברה הכי טובה שלי בשנים הבאות, שני בניינים מהדקוטה,

עדיין לא הגיע החורף השני, הקסום שניו יורק הייתה כבר סוג של בית.

כבר קניתי בגאפ בגדים –

שמעתי בפליאה מוסיקה

בwalkman הראשונים שהגיעו לחנויות ולילדים המפונקים של בית הספר

בwest side ילדי קליפורניה הסוערים שהראו  בבירור את ההבדל בינם לבין הניו יורקים.

חלקם הפכו לשחקנים מוכרים  עם השנים, ע"ע ג'אד נלסון ודומיו.

אכלתי בג'קסון הול. בראנצ' בוילאג'. הייתי בספריה. בגוגנהיים. ב Moma

כבר צעדתי שעות כל יום, הכרתי את הסאבווי, מערכת האוטובוסים והפארק בבוקר.

צלצלתי הבייתה, כתבתי מכתבים, יומן. קראתי עיתון, או לפחות כותרות, כל יום.

קצצתי שערי בסוף השבוע המטורף בלוס אנג'לס בניגוד להגיון ולמה שאמרה לי הסוכנת

ב'ווילמינה' שלושה ימים קודם.

כבר היה לי הכי הכי קר שהיה אי פעם וזה לפני החורף האמיתי.

כבר קניתי מחממי אוזניים. כובע.

כבר ירד עלי שלג ראשון בעודי הולכת על הברודווי בדרך הבייתה מבית הספר,

מושיטה ראש למעלה כמו בסרט הכי קיטשי, מלקקת שפתיים ו ש מ ח ה.

כבר היה לי דייט באנגלית.

שעור משחק באנגלית.

Fame בבתי הקולנע.

כבר ניסיתי לשלוח הבייתה מכתב ונתקעתי מול תיבת הדואר בלי להצליח לפענח

לאן לכל הרוחות נכנס המכתב עד שעובר אורח נדהם חייך אלי ומשך בידית הגדולה.

כבר אמרתיHave a nice day וכבר עניתי You too

ועדיין הרגשתי זרה.

ואז הגיע השמיני בדצמבר. היה קר.

הרדיאטור בחדר נסדק ואדי לחות הפכו את חדר השינה שלי לסאונה.

צלצלתי לאמא לאחל לה יומולדת שמח למרות שזה התאריך הלועזי

.והיא חוגגת בחנוכה. כבר היה מאוחר וקצת בודד כמו שאפשר להרגיש בחגים

ואז קט'י שגרה קרוב אלי וגם לדקוטה צלצלה בוכה ונפגשנו למטה.

הגיעו עוד אנשים מהכיתה ומבית ספר והגענו הכי קרוב שאיפשרו לנו.

אחרכך הלכנו לקט'י הבייתה ונשארנו ערים, איתו במערכת כל הלילה,

שרים, מנגנים אותו ומספרים, כל אחד מארצו, מולדתו, מדינתו וגילו

על הביטלס הפרטי שלו.

ושם, ברגע ההוא, בלילה ההוא ובימים שבאו אחריו,

מאוחדים בעצב גדול על איש אנגלי אחד, קסום ומוכשר הרגשנו בדיוק מה שהיינו.

לא זרים בעיר זרה, אלא אנשים צעירים. אזרחי העולם.

שקיוו וידעו והאמינו שהמוסיקה, הכשרון, הרצון הטוב והאהבה ינצחו בסוף.

women – שיר האהבה המופלא ביותר בעיני. מאז ומתמיד.

אחרכך התבגרנו…

/

.

אנִנִי הול וְהבגדים של האקס שלי

.

.

.

זה מתחיל בערך בגיל הזה, חמש עשרה, אני זוכרת.

הארון של אבא שלי התחיל להיות מעניין אפילו יותר מזה של אמא שלי,

הסוודרים הגדולים, הכותנות המכופתרות, העניבות.

– אבא, אנ'לוקחת לך ת'סוודר השחור

– בסדר

– רחלי – מתערבת אמא שלי

– אבא הרשה לי

– אבא מרשה לך הכל…

– א מ א

– אני מבקשת אל תמשכי את השרוולים ככה, את הורסת את הבגדים שלו

– בסאאאאאדר.

אבל זה היה הכי כיף למשוך את השרוולים עד שיכסו לגמרי את כפות הידים, זה עדיין.

והכי כיף שהחולצה גדולה ממש ואפשר להתכרבל איתה ולהרגיש גם קולית וגם בטוחה,

וההרגשה הזו נישארת גם אחרכך,

כשאת לובשת את הבגדים של הגבר שאת אוהבת,

עוטפת עצמך במשהו אינטימי וקרוב, מרגישה שמורה ובטוחה ומי שמתבונן בך, לא יודע.

פרטי, כמו אבן בכיס, זכרון.

.

כי אחרי הבגדים של האהוב שלך,

או בעצם לפני, הבגדים של אבא'שלך הם הכי.

אפילו יותר מלהחליף בגדים עם חברות, שזה עונג השווה פוסט נפרד, לא?

אז לבשתי ת'ארון של אבא שלי, ואחרכך את החולצות הגדולות, הסווטשרט'ס המהוהות, הגופיות,

העניבות ואיזה פליינג ג'אקט של כמה גברים שווים במיוחד, רובם על כל פנים

ואחרכך נסעתי לניו יורק שם כיכבו להן בדיוק בזמן ההוא דיאן קיטון ואנני הול שלה,

שתיים שהן אחת שהתחברו ללוק כל כך משמח ומוכר, זה שעד היום הכי נוח לי איתו,

כזה שמוכר לי, נעים לי ואני לא מרגישה בו מחופשת והוא עד היום, בואריאציות שונות,

הטעם שלי בבגדים. בגדים של "בת" עם נגיעות גבריות, עדיף בנעלים ובכובעים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הגיע העכשיו.

ובעכשיו,

הבת שלי, ע'ע חמש עשרה וחצי גילתה את קסמי הארונות של הוריה.

זה מצב חדש. שותפה קטנה, עם טעם טוב יש להוסיף, מתגנבת לארון שלי בטבעיות.

בניגוד חד לזכרון שלי משנותי עם אחותי. הקטנה שהצטרכה להתהלך מול הארון שלי ברגישות יתר,

באיזה מצב רוח היא תמצא את אחותה הגדולה היום, נדיב או שלא תעיזי לגעת לי בגדים?!

בניגוד אליה, לבת שלי אין עכבות רציניות מדי בעניין הזה:

א מ א איפה הסוודרון הלבן שלך? אפשר? יופי תודה.

א מ א אני לוקחת לך את האולסטאר הכחולות אפשר? יופי תודה.

א מ א איפה הגופיה הלבנה הטובה ההיא? מה פתאום בכביסה, לא לבשתי אותה!

אה, נכון. היא שלך.

כן היא שלי גברת.

אבל,

הדבר הכי, אבל הכי מוזר בכל הזמן החדש והמשעשע, לרוב, הזה,

היא

העובדה

שאני

מוצאת הפתעות במכונת הכביסה.

אני מוצאת את עצמי מכבסת, מייבשת ומקפלת לפעמים את בגדיו של מי,

שאני לא דואגת לכביסתו כבר הרבה הרבה זמן,

והנה עכשיו.

כי עכשיו הגיע הזמן הזה,

פלאות הארון של אבא – סוודרים אוברסייז, כותנות מכופתרות, טישירטים ע נ ק י י ם, עניבות

והריח של אבא. לפעמים, תלוי לאיזה בית ומכונת כביסה החולצה שלו השבוע :)

.

.

אחת עשרה שנים ושחף אחד שאיננו

.

.

.

איך לא ידעת, תגיד?

איך לא הבנת, לא זכרת שנסיכים לא אמורים למות?

בטח לא בגילך, לא ככה, לא לפני שהם הופכים למלכים באים בימים.

אמרת לי… ביום ההולדת של סבתא זה היה, נכון?…

אמרת לי: טוב, את לא כזאת דודה, בת דודה…לא משנה….אפשר לדבר איתך ממש..…

אז למה לא דברת תגיד?

אם היית מדבר, אם היית שואל,

הייתי מספרת לך שיש מחיר בלהיות אחר. קצת שונה.

לא הבנת ילד?

לא הבנת שיש מחיר לרגישות שלך, לסקרנות, לנפש המלאה שלך?

שיש מחיר לחיפוש האין סופי הזה.

לתהיות, להתבגרות של נער חושב ומרגיש ומקסים המחפש את עצמו מול החיים כולם.

ובמחיר נסיך קטן ויפה תואר יש ברכה ויש קללה.

יש יופי ואושר ויש עצב אין סופי.

יש בדידות ויש רגעי אהבה טהורה.

יש חוסר אונים ויש רגעי ספוק והארה.

ומאותו מקום. בדיוק מאותו מקום של הבדידות, שגם אם אין לה סיבה אובייקטיבית, ניראת לעין,

מובנת לאחרים, היא נחוות כאמת צרופה, של העצב והחיפוש, גם בגיל הסוער והמבולבל שלך,

ולפעמים גם אצל "הגדולים" התהיות והתחושות מסעירים את הנפש,

בדיוק מאותו מקום זוהרים היצירתיות, הנדיבות הרגשית, היחודיות, המשמעות והאהבה,

כמה אהבה. בדיוק מאותו המקום.

הברכה הפנימית והקללה הפנימית.

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום והקושי הבלתי נסבל שלו גם.

אם היית שואל, הייתי מספרת לך, שבסופו של דבר אהוב שלנו, בסופו של חשבון,

זה שווה. בטח שווה.

שאי אפשר לבחור להיות מי שאתה.

וגם אי אפשר לבחור להיות מי שאתה לא.

טוב שהיית מי שאתה.

רק אם הייתה לך מעט סבלנות. מעט.

לגדול. להתבגר מעט. להבין שזה מה שיש –

ושזה שווה. הם דווקא בסדר, החיים האלה.

כמה, כמה עצוב וכמה חבל שלא חכית –

שחף יקר ואהוב.

נסיך קטן.

אם רק היית מבקש – כמה כבשים היינו כולנו מציירים לך –

כבשים כמניין כוכבי שמים. כמספר גרגרי החול. ויותר.

ועכשיו –

אני רואה אותך פורש כנפיים בכחול הגדול וטס. חופשי סוף סוף.

.

.

.

.

.

.

.

.

ביום שלישי, בשלוש וחצי ניפגש לידו.

אחת עשרה שנים מי היה מאמין.

.

שוב התחלף לי השם

.

.

.

בהתחלה הייתי החום, האוכל, והיא מלמלה וגרגרה אלי.

אחר כך התמלאתי גאווה בלתי מוסברת כשהמילה הראשונה שהיא אמרה הייתה אמממא.

אחרכך הייתי אמא. תמיד עם ממ מודגשת. אמא.

ואז הפכתי לאימי. הרבה שנים של אימי שזה השם שאני הכי אוהבת ממנה.

ואז הפכתי לבס'דר ומש'תגידי ואוף אמא ונו אמא גם.

ואז לא מ א עם סימני קריאה גדולים. א מ א !!!

אבל

כבר שבוע שיש לי שם חדש.

מוכנים?

הכון

הנה

זה מגיע:

טוב אחי.

כן, זה שמי החדש. זה מה יש.

לא אחי , לא טוב בכל מיני טונים ורמיזות.

לאלא.

שמי החדש הוא טוב אחי.

הוא מגיע בצמידות למבט צידי ונימת קול רגועה במיוחד,

והוא כאן כדי להשאר נדמה לי.

.

מצד שני, גם לא עף לה הסכך ללפלנד בגללי בזמן האחרון….:)

10 משפטים שאני אומרת ולא מאמינה – גירסת 1010

.

.

1. אני לא נ ו ג ע ת בחדר שלך עד שתסדרי אותו בעצמך.

2. אני לא נכנסת לעמוד שלך בפייסבוק מיוזמתי ולא, אסור לך עדיין למחוק או לחסום אותי.

3. אני לא אגיד לך שוב ואני גם לא אזכיר לך שוב.

4. איך את עייפה? ישנת אחת עשרה שעות.

5. אני לא אביא לך לבית ספר חולצה אחרת אם יעירו לך על זאת.

6. כן, אני דווקא כן זוכרת איך זה להיות בת חמש עשרה.

7. אני לא מבינה למה להחליט איזה עגילים לוקח כל כך הרבה זמן.

8. כן, בודאי שאני זוכרת שאת כבר לא ילדה קטנה.

9. כן, ציון יכול להיות דבר מ א ד חשוב אם בשנה הבאה את עוברת לתיכון.

10. כן, את עדיין יכולה לפנות לנציב תלונות הילדים, את עדיין בקטגוריה הזאת.

.

והכי הכי, הכי חשוב להגיד, ולזכור זה את זה

 

 

 

רשימת 10 משפטים שאני לא מאמינה שאני אומרת, גירסת 2009

10 סימנים שגרה כאן נוער

.

לאן נעלמה זאתי

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הודעתי להם שאני סוגרת את הדלת, הולכת לישון ובבקשה שישתדלו לאפשר לי להצליח.

מבט אחרון אישר לי שארבעה בני ארבע עשרה וחצי – בממוצע, למי יש כח או חשק לבדל ארבע עשרה

מארבע עשרה וחצי – ברמות אנרגיה שרק בגיל הזה אפשריות נמצאים במה שנראה אולי לקראת

התארגנות שינה, הסלון שלי מוזז לצדדים כאילו לילסדר ושמיכות עבות ורכות ועליהן כריות שנאספו

ממיטות שונות וסדיני כותנה נקיים מהוות משטח שינה מתוכנן היטב, רחב דיו לכולם למרות שהם

ישנים פזורי גפיים וגוף כמו תינוקות. המדיח פועל, הכלבה קיבלה תרופה, אפילו הכביסה קופלה,

והם בענינים שלהם. מחשב, קלפים, ציחקוקים, מכות, בכל זאת יש שם בן, ותכנונים ללילה לבן.

שלום, לילה טוב ובחייאת, אל תלכו לישון מאוחר מדי כי כל התוכניות שלכם – שלא נגיד שלי –

למחר יתהפכו. ואני סוגרת דלת ומתמוטטת.

.

.

.

.

.

בשמונה וחצי בבוקר כלבה רוטנת שכבר מאוחר מדי לפיפי ראשון מעירה אותי.

אני נגררת לסלון ורואה אחת על הספה השמאלית….

אחד על הספה הימנית…אחת על השטיח….ו…

.

אני סופרת שוב. אחד, שניים, שלושה.

אבל אני זוכרת שהם היו ארבעה. אני מתקרבת לבדוק מי הוא מי ומגלה שמי שחסרה היא המקומית.

זאת שלי.

בטח החסרתי פעימה, איך לא.

אבל אחרי רגע חשבתי שהיא בטח התחמקה למיטה הנוחה שלה.

ובכן,

לא.

הצצתי לחדר שלי, אולי התגנבה אלי בלילה ולא שמתי לב,

ובכן,

לא בפעם השניה.

אני מתחילה לעבור בבית חדר חדר, פינה פינה,

מלקטת מידע, עינים משוטטות במהירות, מחפשת עקבות להבין מה קרה כאן בלילה

ואיפה ילדים מתחבאת זאתי שלי.

אז הם אכלו, פשטו על הממתקים ע'ע עטיפות,

שיחקו קלפים, פתרו תשבצים, עשו מלחמת

מים, ע'ע מגבות לחות ובגדי ים וראו כנראה

סרטים. אבל איפה הבת שלי?!

כבר באמת הרגשתי סוג של בהלה קטנה,

בכל זאת,

ילדה מתוקה, ושלי, ויש לי רק אחת…

אבל הכלבה רטנה שפיפי בבקשה.

נגשתי לפתוח את דלת הכניסה וגיליתי שהיא

לא נעולה מה שבאמת היה מוזר…

יצאתי החוצה לכיוון מה-שהתחלתי-

לחשוד-בו-ולא-האמנתי בהיותי מכירה את

סחורתי שבבית, ובכל זאת,

פסעתי לכיוון…

ואכן,

עטופת שמיכות שעכשיו-הבנתי-למה-הן-

לא-על-השטיח-בסלון,

שמונה בבוקר,

השמש קופחת עליה,

מכורבלת בשמיכות פוך,

הנייד לידה,

בכורתי,

אהובתי,

אהבת חיי,

נמצאה ישנה לבד על הטרמפולינה בחצר כאילו אין מחר.

.

עד חופש חנוכה, שניים בדצמבר. חודשיים נטו, שלנו.

.

תמונת מצב אופטימית

.

.

מחשב – v

טלפונים ניידים – v – למרות שרואים כאן רק אחד

לאק צבעוני ומקולף -v

צמידים בכמויות וצבעים משתנים – v

חוסר חיבה קיצוני למתמטיקה ולמבחן אחרי החופש – v

כולן ביחד בפייסבוקים של כולן – v

ציחקוקים, רכילות, שטויות, ליידי גאגא, אשטון קוצ'ר   – v

OMG –  יש בשפע, תודה שהתעניינתם – v

והאופטימיות?

.

מהעפרון והתשבצים כמובן:

מוסר השכל, שלש אותיות v

אלומיניום, ארבע אותיות v

נקבת הגמל, בעל חיים שמגישים לאל כמנחה, אל הים היווני v

אמא של איה מרגישה, שמונה אותיות…..

אופטימית v

.

piano man לאם ולבת

.

.

היום הראשון לחופש.

היא מול הטלוויזיה כ מ ו ב ן. אני נותנת לה צלחת-ארוחת-בוקר-אפילו-שכאן-לא-אוכלים-אפ'ם- חוץ-מימי

-מחלות-מול-הטלוויזיה כי חופש ואין טוב מלשבור חוקים בחופש. אני ממהרת ועושה את עניני הבוקר

במהירות כדי להגיע בזמן לזו שמקבלת-כסף-ובכל-זאת-אני-מאמינה-שאיכפת-לה-באמת ומוצאת את עצמי

מנענעת ושרה די בקול רם למען האמת:

Now John at the bar is a friend of mine
He gets me my drinks for free
And he's quick with a joke or to light up your smoke
But there's someplace that he'd rather be
He says, "Bill, I believe this is killing me."
As the smile ran away from his face
"Well I'm sure that I could be a movie star
If I could get out of this place"

.

.

.

Oh, la la la, de de da
La la, de de da da da

ואני מחייכת ומנסה להבין למה השיר האהוב הזה, המזכיר לי חודשים סוערים במדינה רחוקה, עץ

אשוח מקושט וביקיני בעולם של שעון הפוך וכריסמס בקיץ ופיטר אחד גבוה ומקסים- רומנטיקה,

בטח רומנטיקה, מתנגן בתוכי עכשיו בין שאריות רוח הסערה השרבית של אתמול וסידורי בית רגילים,

ואני צועדת בלי משים בעקבות הצלילים…… לכל אורך נעוריה היא שרועה שם, על הספה הבהירה,

מכרסמת פלפל אדום כן-יש-כאם-דיקטטורת-אוכל-מסויימת, מקושקשת וחתיכת לחם ומחייכת בעונג

מול שחקניglee

– אני לא מאמינה

– מה הפעם?

– השיר הזה

– מה איתו?

– זה פיאנו מן

– נו?

– זה בילי ג'ואל

– מי זה בילי ג'ואל?

– איה?!

– זה גליי אמא…..

אני מצהירה כאן:  Glee , תוכנית גאונית.

הדרך האולטימטיבית לעשות להם הכרה עם מוסיקות כל הזמנים בדרך כל כך מתוחכמת ומבינה עניין,

שרק כבוד. רק. תוכנית נוער עם תכנים "שלהם" וקאברים של כל השירים "שלנו" "של ההורים שלנו".

מוסיקה מימים ושנים שהורי רקדו לצליליה, דרך המוסיקה שלי ועד שנות התשעים שנשמעות להם

ר ח ו ק ו ת כלכך, ממש היסטוריה….ודרך סיפור מסגרת, שחקנים, דמויות ובעיקר מוסיקה, המון

המון מוסיקה הם מתיידדים איתה. ואיזה עונג שזה קורה בשמחה ולא רק דרך אמא/אבא המנסים

די בניג'וסים להכיר לך את השירים הענתיקיים-כמעט-כמוה שהיא/הם מ ש ו כ נ ע י ם שתאהבי.

תראו, תראו מה היא אוהבת בזכות גליי –

גאונים, כבר אמרתי

הקרונות הריקים מספרים של רכבת הבשלות

.

.

היא קוראת הבת שלי ואני כ מ ו ב ן מאד שמחה שזה ככה. עבדתי בזה לא מעט .

.

אחרי ארבע עשרה שנים של ספרי תינוקות, ילדות קטנה, מעבר לקריאה, לספרים של ילדים,

לקלאסיקות תואמות גיל – עם נפילות ענק בגלל אמא או אבא המתבלבלים בין יכולת הבנה ליכולת הכלה

ומקריאים או ממליצים על ספרים הרבה לפני הגיל הנכון ולא, זה לא עניין של אינטליגנציה או אופי –

ברוב המקרים – פשוט של הבנה בסיסית בהתפתחות הילד ונפשו, או משהו.

"אבא ארך רגליים" הוקרא הרבה לפני זמנו ופסול אצלה לנצח, גם "היידי" ו"פוליאנה" הפסידו בגללי

מעריצה. לעומתם, אפרים סידון הוא דמות נערצת, דוקטור דוליטל גם, ואי הילדים /  איבוד –

נשים קטנות, אן שרלי על כל כרכיה עדיין מצוטטת כאן לפעמים, וגרסאות שקספיר לילדים פה ושם,

וטיל אויילנשפיגל הצחיק אותנו לאורך שבועות, והנרי מוכר הספרים, ואמיל כן, וחסמבה לא הצליחה

כאן בכלל אבל "אלבי-סיפור אבירים" של יאיר לפיד הוא ללא ספק ספר הרפתקאות הננסנס המנצח.

מאות לא-אני-לא-מגזימה-מאות פעמים הקראתי אותו.

אבל עכשיו הגיע שלב נוסף והוא לא פשוט משום מה.

מוכרות ספרים בחנויות ספרים, רשתות וחנויות יחיד כבר נהלו איתי או בעצם ניהלתי איתן שיחה על הגיל

הזה, על הקושי למצוא ספרים לגיל ארבע עשרה חמש עשרה שיהיו "שווים" – סליחה על המילה.

כן, בטח שהיא וחבריה קוראים וגומעים את כל – טוב, רוב – מה שיוצא לאור במחלקת ספרי הנוער של

היום – דמדומים על ארבעת כרכיו, ויומנו של, ושלומצי כמובן, ויומני הנסיכה כ מ ו ב ן –

וגבעת ווטרשיפ מחכה לה ליד המיטה שתתחיל אותו כבר.

ובכל זאת ואבל

.

שבוע הספר מתקרב, והחופש הגדול

ומי-בכלל-צריך-תרוצים ואני מחפשת לילדה שלי ספרים למדרגת הקריאה הבאה שלה.

אני רוצה, מאד רוצה, למצוא סיפורת שתדבר אליה.

לאו דווקא כזו המיועדת לנוער ועולמו מנקודת מבט קולית, צחוקית, עכשווית.

ככה ספרים ממש.

הגיע הזמן אני מרגישה לנסות, בעדינות, לעלות מדרגה.

חשבתי שאולי "סוגרים את הים" של יודית קציר שנו-כבר כמה אני אוהבת איך היא כותבת,

ומיד אני משום מה נסוגה בסוג של זהירות לא להקדים, שוב, את רכבת הבשלות והנפש.

התפסן מוקדם מדי כמובן, מאה ילדים שלי והילדים מכיכר הסיגריות היא פשוט מסרבת וזה

כמובן בסדר גמור, מרג'ורי מורנינגסטאר לא הלהיב חברה טובה שלה, אני נתתי את התרגום של

עירית לינור לגאווה ודעות ולא סומן וי. זה עוד לא זמן בכלל לרומנים וסיפורי אהבה ענקיים, גם

סאגות היסטוריות וחלף עם הרוח  יחכו, ואיין ראנד וכל ספרי הרהורי ההתבגרות ותהיות האני

עדיין-ככל שגדול הרצון להכיר לה- אפילו מעט מסוכנים לנפש צעירה מדי….וככה, אני עושה

לי רשימות בראש, וככל שאני משוכנעת שהיא תאהב את מאיר שלו, אני מ ת א פ ק ת.

.

זה שלב, קפיצת מדרגה מסובכת – בעיקר בגלל הבלבול הזה שאנחנו, הגדולים, מתבלבלים בו.

הבלבול בין ההבנה השפתית להכלה וההבנה הרגשית. מצד שני, רק לחשוב מה לפניה, כמה

אושר, התפעמות, הבנה ושמחה מחכים לה בין הדפים האלה בשנים הקרובות, ובכלל,

ממלא אותי התרגשות.

.

רכבת הבשלות עומדת תמיד על הרציף, מחכה לרגע הנכון לצאת לדרך. צריך לחכות לפעמון?

.

הוריקן הסבבה וגעגועים

.

אני מתגעגעת אליה.

היא כאן. בטח שהיא כאן. זה הבית שלה.

לכאן היא מגיעה אחרי בית הספר, חולצת נעלים ומעיפה מתחת לשולחן האוכל –

א י ה. אחרכך אימי.

זורקת ילקוט, נזרקת בכל דקותה ורישולה הבלתי אפשרי על הכורסא החרדלית, מעיפה רגלים

ארוכות-אפילו-יותר-משלי כך מסתמן ומכריזה: אני עייפה. ושותקת. או אם נדייק, מצמצמת.

– איך היה בבית ספר ?

– אחלה

– באמת?

– כן

– מה היה?

– כלום. סתם אחלה.

– נשמע מעניין. רוצה לאכול?

– סבבה.

– מה?

– מה יש?

– בולונז!

– סבבה

– בולונז בדרך. עשרים דקות.

– אפשר טלוויזיה בינתיים, מחכה לי פרק של גליי?

– כן.

– סבבה.

.

– האוכל תכף מוכן אאובי

– לערוך?

– כן.

– סבבה.

.

– אז מה שלומך?

– בס'דר

– מה קורה בכיתה?

– באלאגן. כרגיל.

– כלום חדש?

– קצת.

– כמו מה?

– לא עניינך אימי, זה דברים של חברות!

– טוב, לא ידעתי. על דברים שלך את מספרת לי?

– לפעמים

– כמו עכשיו?

– לא.

.

– אפשר מחשב?

– עשית שיעורים?

– אין.

– סידרת ת'בגדים שהבטחת אתמול?

– אחרכך.

– תוציאי את לולו קודם

– אני ע י י פ ה !!!

– ולולו ז ק נ ה ועל סטרואידים, נו…

– בס'דר

.

אני מתגעגעת אליה. אל הילדה שלי שלא יכלה לחכות כדי לספר מה היה. לחלק איך זה מרגיש.

עכשיו היא כאן בבית. מתרוצצת. שרועה. ע י י פ ה נורא. כל הזמן עייפה.

מסתגרת לעולמה כמו שכתוב בספרים, כמו שאני שמחה שהיא עושה. ככה צריך.

מחפשת ומוצאת את עצמה, את עולמה.

מגדירה טריטוריות מול אמא יפה וחזקה. מגדירה את עצמה בבית של שתי נשים שלשתיהן אין

כאן הרבה אופציות לפריקת מתחים או תלונות. היא ואני, אני והיא.

והיא גדלה מהר, ויפה.

היא מתארגנת ומוגדרת מיום ליום, הופכת לאט לאט למי שתהיה אשה מדהימה, אני אומרת לכם,

היא תהיה אדם מלא עוצמה וכשרון ומתיקות הילדה הזאת.

ובינתיים היא מסתחררת כאן, מולי ומול העולם בכל עוצמות נעוריה והורמוניה, מצליחה למשוך אותי

לפעמים אל לב הסערות והמערבולות, קטנות וגדולות שאנחנו מייצרות שתיים בשעה. לפעמים אני

מצליחה לזכור שאלה "רק" נעוריה ושום-דבר-אישי, נושמת עמוק ומתאפקת. ולפעמים,

אמא-היא-גם-אדם-סוער-לכשעצמו אני תופסת תאוצה על הגל שלה ומעצימה אותו להוריקן,

ואז מתחרטת כמובן, כי זה לא פייר על קטנים ממך ובטח על כאלה שלך יש מושג מה קורה איתם ולמה,

ולהם לא כל כך, ומבקשת סליחה. וגם היא.

ואז אנחנו שוכחות לרגע את ספרי  ההדרכה של כיצד להיות בני נעורים ןלשגע את עצמך ואת אמא שלך

בו בזמנית, ונזכרות שאנחנו אמא ואיה ומתבוננות בעינים, ומדברות לרגע, ואני קולעת לה צמה,

ולפעמים יש אפילו התקפת אהבה מצידי והיא נכנעת לחיבוק ואולי אפילו מתרפקת להרף עין, ואני שוב

מוזהרת ומוטפת לא להעיז ללכת בלי חזיה. ואנחנו מטיילות לגנוב פיטנגו בכל השכונה כמו בכל אביב,

או רוחצות את לולו, או קונות פלאפל ומקפיצות לסבאסבתא רק-חצי-מנה-זה-לא-כל-כך-בריא-להם..

ואני מביטה בה וגם מתגעגעת, וגם מחכה בהמון סבלנות. ואהבה. כמה אהבה.

מי היה מאמין שאפשר ככה אהבה..               

.

.

.

.

.

.

.

.

אהוב סודי

.

.

פעם. 1973.

להיות חיילת צעירה. להגיע סופסופ לבסיס, לעורר קצת מהומה, לא בכל יום מגיעה דוגמנית צהובה

ומוכרת לשרת שרות רגיל בבסיס צהוב ומדברי. למצוא בסוף תהליך מיון הזוי מקום מעניין ו'נחשב'

באררכיה הבסיסית ולהיות מרוצה, כלכך מרוצה.

שמחה לקום בבוקר לעבודה.

שמחה לחייך ליעל שהופכת להיות החברה-הכי-טובה-בעולם, ללבוש מדים, לעבור בחדר אוכל צוות

אויר לקחת שוקו/לחמניה (פריווילגיה, אל תחשבו שזה היה פשוט לשכנע את מפקד המטבח שזכותי)

ולפתוח את 'הלישכה'.

בית ספר לטיסה הוא מקום מצויין לשרת בו, ולהיות מזכירת המפקד היה אושר, אין מילה אחרת.

תפקיד מעניין, אנשים מצויינים וטרנר אחד.

טרנר היה מפקד שבלי לדעת מה זה, אף אחד לא ידע אז, הצליח להכיל את בעית הקשב והריכוז

של המזכירה שלו, אין לי מושג איך. חיילת שהצליחה בדרך נס, זה עדיין מרגיש נס, לא למוטט

ולפרק לגורמים את מערך בית ספר לטיסה של חיל האוויר תוך כדי שרותה הצבאי,

תשאלו אותו, את קצין החינוך והתרבות שלנו.

ועדיין נשאר לה, לחיילת הזו זמן ולב לבכות ולילל ולנדנד לתת עוד סיכוי לכל פרח טייס מודח.

ומסבירים לה כשהיא מבקשת רחמים על נערים מודחים שחייהם מרוסקים בימי ההדחה, והם באים

אליה עם עינים אדומות מבכי וגו זקוף, והיא מתחננת שלא ידיחו אותם, ומסבירים לה שוב ושוב שאסור.

שהניפוי הוא אמצעי שמגן חיים, תהליך שומר חיים ושהם יתגברו.

והיא ממשיכה ובוכה ואמפטית עד לילות חסרי שינה עבור הנעלבים.

.

ומדריכי הטיסה. אוהו, מדריכי הטיסה.

אותם טייסים המגיעים לבית הספר לשנה/שנתיים כדי להיות מדריכים לפרחי הטיס.

והוא.

הוא היה גם. טייס, קצין, מדריך טיסה,

גבוה, שקט, ומקסים, אין מילה אחרת.

מבוגר. ידעתי שמבוגר, הייתי עוד לא תשעשרה. והוא התברר אחרכך מבוגר בארבע, חמש שנים,

אבל אז? בגיל ההוא? הן נראו כפער בלתי אפשרי מבחינתי.

?

אני חושבת שמהרגע הראשון שראיתי אותו, באמת. ממש מהרגע הראשון.

בעיקר העינים האלה.

וזה היה חד צדדי. כלכך חד צדדי (כמובן),

איש לא ידע, אפילו לא יעל (אני חושבת).

סודי סודות. עד היום אין לי ולא היה לי סוד שמור כל כך.

רק אני ידעתי. לעצמי. פטפטנית כפייתית נוצרת סודה לראשונה בחייה.

הוא?

אה…

הוא לדעתי מתוך הגובה הזה והשלווה, והירושלמיות, הכיר בקיומי,

בכל זאת דוגמניה צהובה, פטפטנית, שמחה, רעשנית ומפרגנת ישבה שם במשרד וחייכה,

בטח שהכיר, ואולי אפילו חיבב.

אני חושבת שהוא חיבב. אפילו מאד.

מעט הרגעים והשיחות ההפוכים שלי,שקטה, מהורהרת, ילדה טובה

ובעיקר הקצב שלי, כמות המילים, ההמולה והחיות שיכולתי לייצר

היו הפַכִים שלו.

הוא היה מקסים ומושך וחייכן ורציני ושקט וקצת עצור וגם קצת/הרבה 'ילד טוב ירושלים'

בעיני הוא היה כלכך, אבל כלכך מקסים שאפשר היה פשוט להתעלף.

וככה עברו חודשים רבים.

מסביבי התרוצצו בלי הפסק, יעידו כמה מחברי הטובים הכותבים היום ב'רשימות' ובני מחזורי,

לא מעט, ואולי אפשר להגיד אפילו המונים מטובי בנינו בנסיונות נעריים ומגושמים,

כי הסרבל טיסה, דיבורי הג'י והסכין בכיס הקטן, לא  ב א מ ת שינתה את עובדת היותם בני עשרים

ושלוש, ארבע, חמש ושלנסות להתקרב, להתחבר, לדבר עם הסערה המערבלת את לשכת המפקד,

הייתה משימה שהייתה אתגר מפחיד ללא מעט מהם, אם בכלל העיזו :)

ואני, עיני עצומות, ליבי מלא, ובעיקר, שפתי חתומות.

מ א ו ה ב ת. אלוהים, כמה מאוהבת .

רק בגיל ש"עשרה" בסופו אפשר להרגיש בכל כך הרבה עוצמה וכל כך סודיות.

איש לא ידע חוץ מאהוד חנקין שחדרו היה צמוד לשלי, שעקב גילו, ובעיקר מידורו הפיקודי ואופיו

המתוק נתתי בו אמון וספרתי לו. אהוד נהרג במלחמה.

.

שכשהמלחמה התחילה, עוד בשבת ההיא כשהגענו לבסיס,  בית ספר לטיסה פוזר.

פרחי הטיס פוזרו למשימות שונות בבסיסים שונים,

וכל חברי הרבים, המתגרים ומאתגרים, יפים, חצופים, אלו שידעו לצחוק ולהסתכן בשטויות ולצאת

לטיולי לילה במדבר וקומזיצים סוערים באחר. שהגניבו את עצמם וחלק מאיתנו מהבסיס כשאסור,

ש'סחבו' פייפר קטן וטסו לתל אביב, ראו משחק כדורסל, ימי תפארת מכבי תל אביב היו הימים, וחזרו

לבסיס בלי שהרגישו. שחגגו בהרבה עיזוז וסערה את ליל הסדר הכי מוצלח ומרגש שהייתי בו

ובשלתי בו בחיי. זה נגמר עם הרבה גיטרות, תוגת געגועים קלה הבייתה והרבה הרבה שמחה

והתרגשות. זכרון מוזר מלחמה עבור בנות. פחד והתרגשות מעורבים בסערה,

כל חברי אלה חזרו לטייסות האם שלהם ויצאו לשמים.

חלק חזרו כמובן, וחלק כל כך, אבל באמת כלכך גדול ובלתי נתפס לא.

.

את המלחמה הוא צלח בשלום. והרבה ממפקדיו אמרו שבגבורה, כולל מיג שהפיל ושאר סיפורים.

ונגמרה המלחמה הגדולה ובית הספר לטיסה חזר לפעילות רגילה,

להכשיר וללמד ולחנך נערים להפוך לקצינים וטייסים.

הימים הראשונים של מלחמת אוקטובר היו ימים גדולים של אבדות בחיל האוויר.

חלק חזרו כמובן. והוא חזר.

ןעכשיו התקרבנו קצת יותר. היינו חברים. סחבאקים. היו צחוקים וקינטורים וקפה,

נס עם סוכר והרבה קצף שמושג בסיבובי כפית אין סופיים בתוך כוס הזכוכית כמו שפעם.

עומדים במטבחון הקטן עם קפה ופטפוטים, והוא אפילו אומר מילה או שתיים על החברה שלו,

בסרבל רגיל, לפעמים בסרבל כתום, לפעמים במדים, ותמיד פשוט שובה לב.

ואני סודי שמור וחבוי. אפילו יעל, וזה אומר הרבה, לא ידעה.

.

19 אפריל 1974

הוא בטייסת האם שלו. פנטום. אווירון יפה. עד היום הכי יפה בעיני.

טיסה תקיפה בסוריה. הם נפגעים. הוא והנווט שלו. הם נוטשים בתוך השטח.

"אנחנו" מנסים להגיע אליהם. בטח מנסים. הסורים, הפלחים, מגיעים ראשונים ולוכדים.

אנחנו יודעים שאחד פצוע ואחד הרוג, מה זה אומר?

אם תתפלל על האחד מה זה אומר על השני?

כשהייתי ילדה והייתי אומרת או חושבת, הלוואי שתמות,

הייתי מתייסרת שבועות בתחושת ודאות שיש בי כח קסם נסתר, ועכשיו זה יקרה, ובאשמתי.

ככה הסתובבנו חבריו, אוהביו ופיקודיו כמו שאני בטוחה שהסתובבו חבריו ואוהביו של הנווט.

ימים ארוכים, מתנדנדים בין פחד לתקווה, בין בקשות נסתרות והסכמים סודיים עם אלוהים.

ויסורי מצפון על מה שבקשת. ואז גילינו. יוסי חנקין (אחיו של אהוד) שהגיע לבית ספר סיפר לי.

הוא נהרג. הומת. נרצח. האהוב הסודי שלי. הסודי ביותר שלי.

במותו כבר לא יכולתי להסתיר את גודל צערי. נסענו לירושלים, לסוף הלוויתו.

מעולם לא הייתי באזכרה רשמית שלו.

לבד הייתי פעם אחת.

.

יגאל סתוי –  האהוב הסודי שלי. עכשיו זה כבר לא סוד.

.

כל אחד והאוקטובר שלו

.

אהוד חנקין –  ישראל רוזנבלום –  גולדי –  אסטרייכר –  גליקמן גלבוע חגיאיתן ארז

בוסתן יורם –  גורי –  דובנוב –  יניב ליטני:) –  דורון שלו :) –  יוסי אליאל :)איילי :)

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: