תקריב

.

.

.

סבתא פירה, סבתא של דלית הייתה אשה מהסוג של פעם, שליטת משפחה.

למרות שהיתה קטנה מבעלה בכמה וכמה מידות, לא היה ספק מי הוא בעל הדעה בשבט שלה.

כשדלית הכירה את קלאודיו, בן זוגה ואבי ילדיה – זה שסבתא פירה הייתה מתעקשת ללא ספק

שיעשה מנכדתה אשה חוקית ומכובדת ולא יחיה איתה חיי חטא, מאושרים ככל שיהיו. בטח לא היה

לי הרבה סיכוי מולה אם הייתה מחליטה, מחייכת דלית – סבתא פירה כבר הייתה במסע אחר.

מסע עצוב. את חייה הטובים של נכדתה הצליחה אולי לחוות ברגעי צלילות יקרים, ואת לידת ניניה

כבר חוותה כילדה קטנה אבודה בכסא הגלגלים שלה. היא מתה כשנינתה הייתה בת שנה.

.

כמה שבועות לאחר מותה ראתה דלית את אמה, זו שמעולם לא עונדת תכשיט, עם שרשרת צואר ועליה

טבעת נישואים. של סבתא הסבירה אמה כשראתה את הפליאה בעיניה, אני לא יכולה להניח אותה סתם

זרוקה באיזו מגירה, פשוט לא מסוגלת, והיא קטנה מדי או גדולה מדי, ולא מתאימה לאף אחת מהבנות.

דלית הושיטה יד, וכמו הנעל של סינדרלה, כשהטבעת הגיעה לאצבע הנכונה, היא התאימה ב ד י ו ק.

כאילו נוצרה עבורה.

צילום: דלית של קלאודיו

.

הרגשתי, כותבת דלית, שזה סימן גדול. סימן שסבתא קידשה אותנו, את קלאודיו ואותי, ואפילו דאגה לי לטבעת….

.

.

כל סיורי הטבעות כאן…..

.

.

.

הטבעת הזו הייתה של סבתא רבא שלי,  זו שלא הכרתי, טובה לאוטמן.

אחר כך עברה כמקובל לבכורתה קלרה.

אנחנו לא יודעים מתי האחות הקטנה, סבתא שלי קיבלה אותה מאחותה הבכורה, זו

שלמעשה, כמו בימים ההם גידלה אותה.

אנחנו חושבים/ות שזה קרה אי שם בשנות השישים, כשהן גרו ביחד בניו יורק.

בכל מקרה, זה היה ברור וגלוי ומדובר מאז ומתמיד שהטבעת תעבור לבכורתה,

הלא היא אמא שלי,

והיה ברור לא פחות שטפוטפוטפו פעם היא תגיע אלי, הנכדה הבכורה במשפחה.

לפעמים היו בדיחות.

לפעמים הייתי מחבקת אותה ואומרת בפינוק וכמובן שלא ברצינות

שדי סבתא תדלגי על אמא…. יש לה מספיק טבעות…. תעברי ישר אלי

והייתי חוטפת את המבט ההוא. רחלי, תפסיקי ו מ י ד,

ואני, עם סבתא שלי ידעתי שיש גבול, והגבול היה המבט ההוא.

שנים עברו, הרבה, ואז הגיע יום שישי, העשרים ותשעה בספטמבר 1995.

המקום: הסופרלנד.

הארוע: מסיבת כמה-אנחנו-שמחים-ואיזה-אושר-תכף-תהיה-כאן-תינוקת.

סבתא שלי כבר באמת זקנה ומצבה הבריאותי, בניגוד למצבה המנטלי

אל תתבלבלו, לא היה משהו.

היא מגיעה ללונה פארק הענק ההוא, אני עולה איתה על עגלת גולף ונוסעות ,

רק היא ואני ברחבי המקום השמח ההוא. אורות, נצוצים, מוסיקה, רעש,

המולה. אלף אנשים וילדים מחוייכים שאין לתאר.

אנחנו נוסעות מחובקות.

היא מאושרת, רק אני יודעת כמה היא שמחה שאני בהריון.

אנחנו מגיעות לסיום הסיבוב, סבתא מחבקת אותי כמו שרק סבתא שלי ידעה,

ומושיטה היא יד, מורידה את הטבעת, כן, ההיא,

ועונדת לי אותה ליד טבעת הנישואין החדשה שלי. זה היה רגע שקפא מתדהמה.

רגע שהפגיש עוצמות אשמה ושמחה, שמחה ואשמה כמו קשה להאמין

הפער בין אבל-הטבעת-של -אמא ובין השמחה על מעשה ספונטני ומלא אהבה שכזה,

לבין הבנה שזה מעשה שנעשה כתוצאה מהצפת רגש ואנרגיה בארוע גדול,

וכל כך משמח, ולא ממחשבה תחילה,

והמבוכה ה א י ו מ ה ןהחשש לראות את העינים של אמא שלי

– איך היא תרגיש עם זה, היה יותר מדי, והכלה בפיג'מת שמפניה פשוט פרצה בבכי.

.

סוף דבר: סבתא שלי האמיצה והמופלאה זכתה לחבק את נינת הזקונים שלה,

את הבת שלי.

כשנה וקצת אחרי הפגנת האהבה האימפולסיבית שלה, נפרדה מאיתנו.

בלוויה שלה החזרתי לאמא שלי את הטבעת שלה.

מבחינתי שתשאר שלה לנצח…….

.

.

.

.

.

.

זו פעם ראשונה שאני מפרסמת טכסט לא שלי כאן,

אבל הסיפור ששלחה לי דקלה – בשבילכם היא כל מיני דברים, בשבילי ובשביל הבת שלי, היא כתבה

את "יומנה של שלומצי" שקראנו ואת שלומצי 2 שאנחנו-לא-יודעות-עדיין-איך-יקראו-לו שיצא עוד

מעט. הסיפור על הטבעת שלה חייב להשמע ולהקרא כמו שרק היא יכולה.

אז הנה, בעונג ושמחה רבה, תודה יקירתי, הטבעת של DK.

.

.

ט ב ע ת    א ח ת

קופסא אדומה, עגולה, קטנה, נפתחת.

קרן שמש פורצת חרכי תריס ישן, פוגעת בקופסא, כמו מסמנת מיקומו של אוצר. קופסת התכשיטים

על הברכיים שלי, שני ראשים משני צדי מתקרבים זה לזה. כפות ידי תחובות תחתיי, גב כף-יד נדחק

אל ריפוד קטיפתי. עגילי פנינה. צמיד זהב.

"אולי יש משהו שאת רוצה, למזכרת", אומרת הדודה שלי, משמאל.

אמא שלי מותחת את פרק ידה ומטה אותו לצד, ואז לצד השני.

"יפה לך מאוד הצמיד", אחותה אומרת.

"את אומרת שזה יפה כדי שאני אשאיר לך את העגילים"

"את לא רוצה כלום?" אני נשאלת.

אמא שלי עונה, "היא לא יודעת לשמור על דברים."

.

האף מתקרב. מתרכז.  האם בתוך הקופסא נשמר מעט מריחה של סבתא שלי?

דבש. קרם ידיים. חלב. קינמון. טיגון. מגע כף היד הקרירה של סבתא על לחיי.

קרן-שמש פוגעת בעין עצומה, מאירה כתמים אדומים בהירים. טבעת על אצבעי.

.

דודה שלי אומרת, "בחרת הכי יקר בקופסא."

אמא שלי מוסיפה, "תחשבי אם את מסוגלת לשמור על זה."

.

טבעת על אצבעי, נבחנת. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, ארבעה עשר משושים קטנטנים

זוהרים, בוערים, מוטבעים בתוך אליפסה זהובה. דמעות זעירות מוטבעות בבטון מבהיק.

האצבע מקושטת, היד מתרחקת, מתמתחת מול האור.

.

סבתא על היד שלי. כף-יד בת עשרים ושבע הופכת ליד חרושת חריצי עור עמוקים וקמטוטים זעירים.

הבשר מתרוקן ונותר העור הדק והבהיר, העצמות בולטות, הפרקים נוכחים, מלאי כוח. כתמים זעירים,

נקודות בהירות וכהות מצטופפות על הצבע האחיד. ורידים מתפתלים בידה של סבתי, ביד שלי, נימים

דקיקים, ציוריים, משרטטים על עורה את השבילים הארוכים שמהם הגיעה. על עורי. מופיעות הספרות.

היא אף פעם לא מצאה תשובה טובה לשאלה למה הספרות כתובות בכתב-יד כל כך לא יפה.

.

"שתדעי לך שהיא לא הסכימה להוריד את הטבעת הזאת כששמו לה גבס על היד השבורה בבית

החולים", אומרת דודה שלי. אני זוכרת את עצמי אוספת שקיות של "הארץ". ככה אמר הרופא.

שהכי נוח להתקלח עם גבס עם שקיות של הארץ.

אני הופכת את הטבעת, מחפשת סימן, סימון, תאריך, הקדשה.

.

דודה שלי אומרת, "היא מלוכלכת מבפנים. אל תענדי אותה ככה."

"אפשר לנקות עם חומץ במקל אוזניים.", אומרת אמא שלי.

"אפשר להשרות אותה גם בסבון כביסה," דודה שלי עונה.

.

היא בדיוק כיבסה איזה בגד ביד. כשדודה שלי מצאה אותה, הסבון עדיין היה רטוב. הטבעת היתה על

הכיור. אצבע ובוהן מחזירות את הטבעת אל הקמיצה.

הקוטר שלה כקוטר האצבע שלי. לא שמתי לב עד כמה היא מתאימה לי.

.

מזה שבוע הטבעת של סבתא שלי על האצבע שלי. אני מתבוננת בה.

גם אם אכבס חולצה עדינה בכיור, גם אם אשבור עכשיו את היד, לא אסיר אותה מאצבעי

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

סיפורי טבעות. הראשונה. השניה.

.

.

שם: איה

גיל:15 וקצת

גיאוגרפיה: תל אביב

.

הטבעת: אני עונדת אותה על איך קוראים לאצבע הזאת, האצבע האמצעית ביד שמאל. אמה.

 זו הטבעת היחידה שאני עונדת.

קבלתי אותה מאבא ואמא לבת מצווה ולא הורדתי אותה מאז, מלבד אולי פעמיים שהייתי חייבת.

אני אוהבת אותה מאד כי היא עדינה ויפה והיא מאמא ואבא שלי.

היא חשובה לי .

.

תיעוד טבעות וסיפורן. הנה הראשונה,  כ א ן.

.