ארכיון קטגוריה: טבעות

טבעת 11# – טבעת של שלש נסיכות

.

.

שנייה לפני טקס סיום תיכון החליט אבא של אראלה, שבוי באיזו מסורת לא ברורה מעידה אראלה שצריך

לציין את המאורע גם באיזו מזכרת גשמית נצחית. זו הייתה השנה שגננת צנועה וביישנית נעתרה

לחיזוריו של יורש העצר הבריטי והחליטה להינשא לו. היא קיבלה ממנו טבעת אירוסין נאה ובה ספיר

גדול במרכז וסביבו משובצים כמה יהלומים. טבעת יפה. אבא של אראלה חיבר כדרכו את שני המאורעות

הגדולים וקנה לאראלה טבעת יפהפייה, מאוד דומה לטבעת ההיא.

הוא הגיש אותה בהתרגשות, בציפייה דרוכה לנסיכה הפרטית שלו. מאד רציתי נורא לשמח אותו ולאהוב

אותה כותבת אראלה, אלא מה, הייתי בת 17, וסטנדרטי היופי שלי היו שונים אז. הבעתי שמחה, אבל

הוא בחושיו החדים הרגיש ושאל, וכרגיל לא יכולתי לשקר לו ואמרתי שהיא "נראית קצת כמו של דודה".

הוא לא נעלב, והציע שנלך ביחד לחנות לבחור אחת אחרת. הלכנו.

זאת?! הוא שאל ובמבטו קראה אכזבה קטנה כשסוף סוף הצליחה לבחור,

זאת!! ענתה בת השבעה עשרה כמו שבנות שבע עשרה עונות.

בערב אמר האבא החכם של אראלה ש:

את הטבעת הראשונה, הבוגרת, החגיגית, היא תקבל לכבוד סיום התיכון,

ואת זאת שבחרה לעצמה תקבל כמתנת יומולדת מוקדמת בחודשיים ליום הולדתה השמונה עשרה.

.

31 שנה חלפו מאז. והטבעת?

או, היא מאופסנת היטב בדרך כלל, יוצאת לבילויים לעתים רחוקות, ורואה אור רק בהזדמנויות חגיגיות

ממש, כמו למשל, ב29 באפריל השנה. לכבוד הצפייה בטקס החתונה המלכותי, אחרי שקראה שקייט

קיבלה מהנסיך וויליאם בנה של הנסיכה דיאנה כטבעת אירוסין את ה ט ב ע ת, הוציאה אראלה את הטבעת

שלה מתיבת התכשיטים, ענדה אותה, הראתה אותה לבני משפחתה והנוכחים, ונזכרה בחיוך, המון אהבה

ובגעגועים אינסופיים באבא היחיד במינו הזה שהפך אותה גם לנסיכה וגם ליורשת עצר.

.

לכל מי שיש טבעת עם סיפור מעניין מוזמן/ת לכתוב לי. יש מתחת לצלום/איור שלי "כתבו אלי".

סיפורי הטבעות הקודמים מרוכזים כ א ן.

טבעת 10# – הטבעת של הגנב הצרפתי

.

.

שנות החמישים. קבוצת יהודים פריזאים שחזרו לחיים שעל פני האדמה, ועניינם שמעטס ביזנס,

שולחים את אברהם רודי, אב לשלושה כנציג לקנית צמר מרוכזת עבור כולם. העסקה אמורה

לספק להם צמר לעונה שלמה. קניה סיטונאית בהנחה גדולה, עיסקה משתלמת לכלם.

הוא נוסע לצפון צרפת, נפגש עם סוחר הצמר שאיתו נקבעה העיסקה, מעביר לידיו את הכסף,

ו….להפתעתו, הסוחר מסתובב ובורח מהמקום. "אבא לא ידע מה לעשות" מספרת שרה בתו

"מצד אחד הוא צריך לדווח לשותפיו על כשלון העיסקה ומהצד השני העיסקה הייתה, איך לאמר

בלי לקלקל את דימויו של סבא רבא אברהם, לא הכי חוקית מבחינת שלטונות המס בצרפת…"

שותפיו החליטו לוותר על הכסף שנגזל על ידי הגוי שעקץ מחשש השלטונות אבל אברהם הרגיש

את משקל הגזלה על כתפיו וחוש הצדק שלו היה מפותח לא השלים עם הגזרה: הוא התלונן

במשטרה, קיבל יעוץ משפטי ובנוסף, יצא לחפש אחר הגזלן ברחבי צרפת.

המסע נמשך חודשים ספורים. רחוק ממשפחתו וילדיו, זועם על העוולה שנגרמה לו ולשותפיו

ונלחם בייאוש אברהם לא מוותר ובסופו של דבר מגיע לדרום צרפת ועולה על עקבותיו של הגנב.

את הכסף הסתבר,בזבז הגוי מזמן. נותרו מכונית מפוארת שקנה לעצמו ושתי טבעות יהלום.

אחת של אשתו ואחת, של הפילגש כמובן.

אברהם רודי, יהודי הגון חלק עם שותפיו את השלל הזעום ולאשתו חנה הביא טבעת יהלומים

דקה ועדינה חרוטה בעבודת יד. הטבעת של הפילגש.

.

הטבעת של הפילגש, היא הטבעת של סבתא חנה, היא הטבעת שהעבירה לבתה שרה,

היא הטבעת שקיבלה נעה – שצילמה – מהבן-של-שרה והפכה לאשה מהוגנת.

מעניין אם הפילגש הייתה מתרגזת או מאושרת מהגינותה של הטבעת שלה….

.

כל סיפורי הטבעות
.

טבעת 9# – טבעת סינדרלה

.

.

.

סבתא פירה, סבתא של דלית הייתה אשה מהסוג של פעם, שליטת משפחה.

למרות שהיתה קטנה מבעלה בכמה וכמה מידות, לא היה ספק מי הוא בעל הדעה בשבט שלה.

כשדלית הכירה את קלאודיו, בן זוגה ואבי ילדיה – זה שסבתא פירה הייתה מתעקשת ללא ספק

שיעשה מנכדתה אשה חוקית ומכובדת ולא יחיה איתה חיי חטא, מאושרים ככל שיהיו. בטח לא היה

לי הרבה סיכוי מולה אם הייתה מחליטה, מחייכת דלית – סבתא פירה כבר הייתה במסע אחר.

מסע עצוב. את חייה הטובים של נכדתה הצליחה אולי לחוות ברגעי צלילות יקרים, ואת לידת ניניה

כבר חוותה כילדה קטנה אבודה בכסא הגלגלים שלה. היא מתה כשנינתה הייתה בת שנה.

.

כמה שבועות לאחר מותה ראתה דלית את אמה, זו שמעולם לא עונדת תכשיט, עם שרשרת צואר ועליה

טבעת נישואים. של סבתא הסבירה אמה כשראתה את הפליאה בעיניה, אני לא יכולה להניח אותה סתם

זרוקה באיזו מגירה, פשוט לא מסוגלת, והיא קטנה מדי או גדולה מדי, ולא מתאימה לאף אחת מהבנות.

דלית הושיטה יד, וכמו הנעל של סינדרלה, כשהטבעת הגיעה לאצבע הנכונה, היא התאימה ב ד י ו ק.

כאילו נוצרה עבורה.

צילום: דלית של קלאודיו

.

הרגשתי, כותבת דלית, שזה סימן גדול. סימן שסבתא קידשה אותנו, את קלאודיו ואותי, ואפילו דאגה לי לטבעת….

.

.

כל סיורי הטבעות כאן…..

.

טבעת בכורות וחתונה

.

.

הטבעת הזו הייתה של סבתא רבא שלי,  זו שלא הכרתי, טובה לאוטמן.

אחר כך עברה כמקובל לבכורתה קלרה.

אנחנו לא יודעים מתי האחות הקטנה, סבתא שלי קיבלה אותה מאחותה הבכורה, זו

שלמעשה, כמו בימים ההם גידלה אותה.

אנחנו חושבים/ות שזה קרה אי שם בשנות השישים, כשהן גרו ביחד בניו יורק.

בכל מקרה, זה היה ברור וגלוי ומדובר מאז ומתמיד שהטבעת תעבור לבכורתה,

הלא היא אמא שלי,

והיה ברור לא פחות שטפוטפוטפו פעם היא תגיע אלי, הנכדה הבכורה במשפחה.

לפעמים היו בדיחות.

לפעמים הייתי מחבקת אותה ואומרת בפינוק וכמובן שלא ברצינות

שדי סבתא תדלגי על אמא…. יש לה מספיק טבעות…. תעברי ישר אלי

והייתי חוטפת את המבט ההוא. רחלי, תפסיקי ו מ י ד,

ואני, עם סבתא שלי ידעתי שיש גבול, והגבול היה המבט ההוא.

שנים עברו, הרבה, ואז הגיע יום שישי, העשרים ותשעה בספטמבר 1995.

המקום: הסופרלנד.

הארוע: מסיבת כמה-אנחנו-שמחים-ואיזה-אושר-תכף-תהיה-כאן-תינוקת.

סבתא שלי כבר באמת זקנה ומצבה הבריאותי, בניגוד למצבה המנטלי

אל תתבלבלו, לא היה משהו.

היא מגיעה ללונה פארק הענק ההוא, אני עולה איתה על עגלת גולף ונוסעות ,

רק היא ואני ברחבי המקום השמח ההוא. אורות, נצוצים, מוסיקה, רעש,

המולה. אלף אנשים וילדים מחוייכים שאין לתאר.

אנחנו נוסעות מחובקות.

היא מאושרת, רק אני יודעת כמה היא שמחה שאני בהריון.

אנחנו מגיעות לסיום הסיבוב, סבתא מחבקת אותי כמו שרק סבתא שלי ידעה,

ומושיטה היא יד, מורידה את הטבעת, כן, ההיא,

ועונדת לי אותה ליד טבעת הנישואין החדשה שלי. זה היה רגע שקפא מתדהמה.

רגע שהפגיש עוצמות אשמה ושמחה, שמחה ואשמה כמו קשה להאמין

הפער בין אבל-הטבעת-של -אמא ובין השמחה על מעשה ספונטני ומלא אהבה שכזה,

לבין הבנה שזה מעשה שנעשה כתוצאה מהצפת רגש ואנרגיה בארוע גדול,

וכל כך משמח, ולא ממחשבה תחילה,

והמבוכה ה א י ו מ ה ןהחשש לראות את העינים של אמא שלי

– איך היא תרגיש עם זה, היה יותר מדי, והכלה בפיג'מת שמפניה פשוט פרצה בבכי.

.

סוף דבר: סבתא שלי האמיצה והמופלאה זכתה לחבק את נינת הזקונים שלה,

את הבת שלי.

כשנה וקצת אחרי הפגנת האהבה האימפולסיבית שלה, נפרדה מאיתנו.

בלוויה שלה החזרתי לאמא שלי את הטבעת שלה.

מבחינתי שתשאר שלה לנצח…….

.

.

.

 

.

טבעת6# – הטבעת של החותנת

.

.

.

את הטבעת הזו, שאמה ואביה נסעו במיוחד מחיפה לתל אביב כדי לקנות אתי לא אהבה מעולם.

והיא אוהבת תכשיטים. רואים עליה מיד. טבעות, צמידים, שרשראות. הכל, והרבה.

אבל את הטבעת הזו לא אהבה מעולם. בלי סיבה, עניין של טעם.

אבל החיים כמו החיים, או הגורל, או פשוט אמא שלך,

מישהו בסופו של דבר מסביר לך משהו על החיים ובדרך גם קורץ.

.

לאתי יש אח ולאחיה יש אשה, ואת הגיסה – המקסימה מוסיפה אתי, נשבעת לך, מקסימה –

אמא של אתי  לא כל כך אהבה. קורה. גם במשפחות הכי טובות.

אבל אמא של אתי ידעה דרכי עולם וחיים,

ואמא של אתי לא התכוונה לתת לחיים לקחת החלטות בשבילה.

או לא, לא אמא של אתי.

בערוב ימיה, כשכבר הייתה חולה, זימנה אמא של אתי את אתי לשיחה,

הורידה מאצבעה את הטבעת וענדה אותה לבתה.

ועכשיו – אפשר היה לשמוע אותה נאנחת בסיפוק – עכשיו אני יכולה ללכת בשקט,

אין סיכוי שההיא תקבל אותה.

.

טבעות מס 1. 2. 3. 4 .5.

.

.

.

ומי שרוצה להצטרף למסע הטבעות הזה, מוזמנ/ת לשלוח לי מייל :)

.

.

טבעת 4# – אז זהו, שלא

.

.

אלה הידים של אבא שלי, מחבק אחת משתי נינותיו הראשונות.

תסתכלו ותספרו לאט.

.

נכון. ארבע.

על החמישית, זו שחסרה הייתה טבעת נישואים זהובה,

שגם בהעדרה מגיע לה מקום בסיפורי הטבעות.

הם החליטו להנשא חודש אחרי שהכירו אדון וגברת גולדנברג,

הם חוגגים  שישים וחמש שנים השנה, בלג בעומר.

הוא ענד אותה בשמחה, תאמינו לי, מעולם לא פגשתי גבר האוהב את אשתו כמו אבא שלי.

אחרי כמה שנים הוא היה במילואים וקפץ מהקומנדקר, הטבעת נתפשה בזיז כלשהו.

בצילום אפשר לראות את הצלקת הארוכה המסמנת את הניתוח שעבר,

מה שאי אפשר לראות הן השעות הארוכות, והדורות הרבים של נכדים, נכדות, נינות ושאר ילדים,

עומדים בפליאה מול שתי כפות הידים של סבא מאיר וסופרים שוב ושוב ושוב, בדרכים מוזרות

ומצחיקות, מוסיפים עוד סיפורים למיתולוגית האיך-אפשר-להמציא- דרך-חדשה-לספור-את-

האצבעות-של-סבא-מאיר, פוערים עינים ולא מצליחים להבין.

.

חשבתי שהטבעת שלו חתוכה ועקומה נמצאת במגירת הכל-מיני-דברים-שאני-אוהבת-לחטט-בהם,

היום חיפשנו ולא מצאנו אותה, אבל גם בהעדרה הפיזי היא משמשת לכל הגברים במשפחה שלנו

תרוץ אולטימטיבי, כזה שמי יכול בכלל להתמקח מולו' למי שמחפש כזה כמובן…..

.

.

טבעות 1אני  2איה  3 דקלה

טבעות 3# – הסיפור והטבעת של דקלה קידר

.

.

זו פעם ראשונה שאני מפרסמת טכסט לא שלי כאן,

אבל הסיפור ששלחה לי דקלה – בשבילכם היא כל מיני דברים, בשבילי ובשביל הבת שלי, היא כתבה

את "יומנה של שלומצי" שקראנו ואת שלומצי 2 שאנחנו-לא-יודעות-עדיין-איך-יקראו-לו שיצא עוד

מעט. הסיפור על הטבעת שלה חייב להשמע ולהקרא כמו שרק היא יכולה.

אז הנה, בעונג ושמחה רבה, תודה יקירתי, הטבעת של DK.

.

.

ט ב ע ת    א ח ת

קופסא אדומה, עגולה, קטנה, נפתחת.

קרן שמש פורצת חרכי תריס ישן, פוגעת בקופסא, כמו מסמנת מיקומו של אוצר. קופסת התכשיטים

על הברכיים שלי, שני ראשים משני צדי מתקרבים זה לזה. כפות ידי תחובות תחתיי, גב כף-יד נדחק

אל ריפוד קטיפתי. עגילי פנינה. צמיד זהב.

"אולי יש משהו שאת רוצה, למזכרת", אומרת הדודה שלי, משמאל.

אמא שלי מותחת את פרק ידה ומטה אותו לצד, ואז לצד השני.

"יפה לך מאוד הצמיד", אחותה אומרת.

"את אומרת שזה יפה כדי שאני אשאיר לך את העגילים"

"את לא רוצה כלום?" אני נשאלת.

אמא שלי עונה, "היא לא יודעת לשמור על דברים."

.

האף מתקרב. מתרכז.  האם בתוך הקופסא נשמר מעט מריחה של סבתא שלי?

דבש. קרם ידיים. חלב. קינמון. טיגון. מגע כף היד הקרירה של סבתא על לחיי.

קרן-שמש פוגעת בעין עצומה, מאירה כתמים אדומים בהירים. טבעת על אצבעי.

.

דודה שלי אומרת, "בחרת הכי יקר בקופסא."

אמא שלי מוסיפה, "תחשבי אם את מסוגלת לשמור על זה."

.

טבעת על אצבעי, נבחנת. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, ארבעה עשר משושים קטנטנים

זוהרים, בוערים, מוטבעים בתוך אליפסה זהובה. דמעות זעירות מוטבעות בבטון מבהיק.

האצבע מקושטת, היד מתרחקת, מתמתחת מול האור.

.

סבתא על היד שלי. כף-יד בת עשרים ושבע הופכת ליד חרושת חריצי עור עמוקים וקמטוטים זעירים.

הבשר מתרוקן ונותר העור הדק והבהיר, העצמות בולטות, הפרקים נוכחים, מלאי כוח. כתמים זעירים,

נקודות בהירות וכהות מצטופפות על הצבע האחיד. ורידים מתפתלים בידה של סבתי, ביד שלי, נימים

דקיקים, ציוריים, משרטטים על עורה את השבילים הארוכים שמהם הגיעה. על עורי. מופיעות הספרות.

היא אף פעם לא מצאה תשובה טובה לשאלה למה הספרות כתובות בכתב-יד כל כך לא יפה.

.

"שתדעי לך שהיא לא הסכימה להוריד את הטבעת הזאת כששמו לה גבס על היד השבורה בבית

החולים", אומרת דודה שלי. אני זוכרת את עצמי אוספת שקיות של "הארץ". ככה אמר הרופא.

שהכי נוח להתקלח עם גבס עם שקיות של הארץ.

אני הופכת את הטבעת, מחפשת סימן, סימון, תאריך, הקדשה.

.

דודה שלי אומרת, "היא מלוכלכת מבפנים. אל תענדי אותה ככה."

"אפשר לנקות עם חומץ במקל אוזניים.", אומרת אמא שלי.

"אפשר להשרות אותה גם בסבון כביסה," דודה שלי עונה.

.

היא בדיוק כיבסה איזה בגד ביד. כשדודה שלי מצאה אותה, הסבון עדיין היה רטוב. הטבעת היתה על

הכיור. אצבע ובוהן מחזירות את הטבעת אל הקמיצה.

הקוטר שלה כקוטר האצבע שלי. לא שמתי לב עד כמה היא מתאימה לי.

.

מזה שבוע הטבעת של סבתא שלי על האצבע שלי. אני מתבוננת בה.

גם אם אכבס חולצה עדינה בכיור, גם אם אשבור עכשיו את היד, לא אסיר אותה מאצבעי


.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

סיפורי טבעות. הראשונה. השניה.

טבעות 2# – הטבעת של איה

.

.

שם: איה

גיל:15 וקצת

גיאוגרפיה: תל אביב

.

הטבעת: אני עונדת אותה על איך קוראים לאצבע הזאת, האצבע האמצעית ביד שמאל. אמה.

 זו הטבעת היחידה שאני עונדת.

קבלתי אותה מאבא ואמא לבת מצווה ולא הורדתי אותה מאז, מלבד אולי פעמיים שהייתי חייבת.

אני אוהבת אותה מאד כי היא עדינה ויפה והיא מאמא ואבא שלי.

היא חשובה לי .

.

תיעוד טבעות וסיפורן. הנה הראשונה,  כ א ן.

.

טבעת1# – טבעת הכח שלי

.

.

.

אהבה ממבט ראשון זו לא מיתולוגיה.

ראיתי אותה בחלון והנשימה שנשמתי הייתה איטית, לא פחות.

אהבה וכמיהה ומצב רוח, מה עוד צריכה בחורה לבקש כשהיא פוגשת את טבעת חלומותיה בחלון ראווה?

החנות הייתה סגורה והסרט כמעט התחיל אז אמרתי לעצמי שאחרכך ואולי מחר.

כמובן שכשנזכרתי בה כמה ימים או שבועות מאוחר יותר לא היה לי שמץ, הרף, רמז של זכרון איפה, מי

הייתה המעצבת, למרות שהייתה מעצבת ואפילו אמרתי לעצמי שיש לה שם של טייסת קרב, רק מי זוכר

מה הוא. ואז החלו כמעט שלש שנים שבהן – בלי להיות מוטרדת מדי, אין צורך להגזים, בכל זאת, רק

טבעת – העינים שלי היו בולשות, עושות סקנינג, מחפשות את המוזהבת ההיא, הרחבה – כמעט ברוחב

פרק אצבע, ועליה זה נראה שמישהו/י לקחה חוטי זהב וליפפה אותם כאילו סתם, כבדרך אגב ויצרה

מה ש……איך להגיד….היה בדיוק מה רציתי. שתהיה שלי. שתהיה על האצבע השניה מימין.

רציתי ולא הצלחתי.  לא מצאתי אותה, לא זכרתי את שם המעצבת, כלום. ויתרתי.

cut to

עברו שנים. אני לא באמת יודעת אם שנתיים או ארבע אבל שנים.

הייתי צריכה להצטלם לשער של איזה עיתון. צילום לראיון – אולי יחצנות סרט, אולי קידום משהו. אבל זה

לא היה צילום אופנה/פרסומת או משהו כזה, שהאינטרס, הבגדים, האבזור בידי הסטייליסט או הלקוח.

אני זוכרת שרציתי לצילום טבעת חזקה עם נוכחות והגעתי דרך לא-זוכרת-מי לחנות תכשיטים בסוף

רחוב דיזינגוף במטרה לקבל תכשיטים-תמורת-קרדיט-ובבקשה-תחזירי-אותם-עד-ראשון-בבוקר וכך היה.

חוץ מהעובדה שבחלון הראווה של החנות הזו נצנצה ההיא.

cut to

את הטבעת בחלון לקחתי לצילומים והחזרתי. לנועה צלצלתי מהחנות באותו רגע כמובן, את שלי היא

יצרה באופן פרטי ואישי ומלא צחוקים והתרגשות בסטודיו שלה במרכז תל אביב, הנה היא: נעה גורן.

למה שאני אספר לכם עליה, תראו לבד.

וכך קניתי לי אותה את טבעת הכח שלי.

היא נתנה לי כח, אנרגיה, יכולת לעמוד מול העולם לא חשופה, עוגן.

אני מבינה שיש אנשים שהמילים כמו עוגן וכח וטבעת לא באמת מתחברות אליהם,

אני יכולה רק להעיד עלי. הטבעת ההיא, כשהיא הייתה עלי, יכולתי הכל, או לפחות הרבה.

וזה מה שהיה שנים.

cut to

שנים אחרי, כבר ענדתי לידה טבעת זהב מהסוג הזוגי, נסענו להראות לבת השלוש האהובה שלנו, זאתי

שקוראים לה זאתי כאן בבלוג שלג ואת הרי הגולן. ת'לבשנו, הערמנו, עטפנו ונסענו לחרמון.

דווקא היה יום מקסים, באמת.

חוץ מהעובדה ששכחתי שכשקר, האצבעות מתכווצות ואולי עדיף לא להוריד את הכפפות בלי תשומת לב.

רצ'ב תמונה המראה במדוייק את מקום העלמותה של טבעת הכח שלי –

/

כל כך. כלכך הצטערתי.

אבל הזמן עבר כמו שהוא יודע והייתי שקועה במקומות שלא דרשו הרבה כח, רק נעימות וסבלנות,

ואהבה וחסרונה הורגש רק לפעמים, לרגעים קטנים והזמן, והחודשים פשוט היו שם, בחיים.

עד שהגיע היום שהשמים נפתחו במפתיע והמטירו כאב ואובדן ואש מאכלת ומה לא, אל תשאלו.

כשחזרתי לנשום,

בקיץ שאחרי,

צלצלתי לנעה, הגעתי עם טבעות הנישואין שלנו, שלי ושלו,

שמתי בידיה ואמרתי לה שתכין לי טבעת לעתיד שלי שיהיה יצוק בה גם חלק מהעבר, כי אי אפשר

להתכחש לו, כי פעם הטבעת תהיה של זאתי, וגם זאתי, כמו הטבעת צרובים בה שנינו.

נעה שמעה ועשתה והכינה לי טבעת כח שניה. מהזהב של העבר ומזהב עכשווי וחדש,

טבעת רחבה אפילו מעט יותר מהראשונה, רציתי להרגיש אותה במלוא עוצמתה על כף ידי.

כשענדתי אותה בפעם הראשונה שמחתי בה מאד.

cut to

עברו אולי, אולי חודשיים שלושה, הייתי בחוף הים בלילה. זאתי, אני ועליזה, חברה טובה טובה בביקור

מולדת. קיץ ליילי אצל דבוש בהרצליה, לפעמים אין טוב מזה,

אני ניגשת לשטוף ידיים ורגליים במקלחת החוף, מושיטה ידיים לשער ומנערת אותו מעט, ו…..נשבעת,

כמו בסלואומושן….

אני מרגישה אותה מחליקה מהאצבע

ונעלמת

אל

החול

הדק,

הנקי,

העמוק

של סוף הקיץ, הרצליה, קיץ 2002

.

שעות של גירופ וסריקת החול באצבעות רועדות, ברדיוס הולך ודל, הולך וקטן, מעגלי חיפוש כאובים,

השארת מספר טלפון לאנשי המסעדה, התעוררות בחמש בבוקר למחרת בנסיון למצוא אותה עם אנשי

לוכדי המתכות ועליזה אחת חכמה שכשבכיתי על כתפיה – על מה בכיתי בדיוק – אמרה: זה מצויין

גולדנברג, סימן משמיים. אי אפשר לקחת איתך את העבר לעתיד. זה לא קרה במקרה. זו ברכה.

שלא תעיזי להצטער, תשמחי.

.טבעת הכח שלי טבעת כוח טבעת כוח

.

אין לי היום טבעת כח.

לפעמים אני חושבת לעצמי שהגיע הזמן לאחת אחרונה,

יצוקה מזהב טהור שלי, רק שלי.

.

.

.

.

זה פוסט פתיחה למדור סיפורי טבעות שבלי קשר לעובדה שאני עורכת טכסי נישואים משמח אותי מאד,

וחוץ מזה, אני מחפשת טבעות עם סיפורים, כל מיני סיפורים, אשמח.

וחוץ מזה, כל הזכויות לרעיון, לסיפורים וכו' שמורות ונצורות לי.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

%d בלוגרים אהבו את זה: