תקריב

.

אני מרגישה שהקול הנשי שלי מול הבת שלי לא ברור מספיק לפעמים. רק לפעמים.

ואם להיות ממש כנה, אני לא משוכנעת שאני חיה בהתאמה למה שאני מאמינה בו במידה מספקת.

לא דרכי שוויון בהן אני מאמינה בכל נפשי ויכולת המחשבה והצדק שלי, הפמיניסטיות, עכשוויוֹת,

שיוויוניוֹת, מזכירות וזוכרות אפליה, זמנים חשוכים ודיכוי ומסבירות לה שיוויון ופמיניזם כי

אין-שום-אפשרות-דרך-אחרת-לחיות, ובודאי לא אלה הנשענות לפעמים, בלי משים, על האוטומט

הרגשי הישן,זה שעליו גדלנו, הנשים של דור האמצע, דור השינוי.

אני דור אמצע.

הדור שנפרד מהאשה שהיו האמהות שלנו, ולא משוכנע מי האשה שהוא היום.

חתום בחותם הרגשי של העולם הישן, כי ככה גידלו אותנו,

וסוער ושמח ומאמין בכל מאודו במה שקרה, וקורה – לאט, אבל קורה – בעולם החדש, זה של שיוויון,

זהות נשית זקופה וחופשיה, חופשיה באמת בגרעין נשמתה – ושם אני באמת יודעת ומרגישה חופש – וחי

את חייו בעשורים האחרונים בנסיונות שיוט ותפקוד בין האוטומט הרגשי הישן ובין המציאות הפמיניסטית,

אפילו הפוסט פמיניסטית החדשה יחסית ואיך בכלל אפשר אחרת.

.

עכשיו הבת שלי עומדת לפני המעבר הזה. זה שיקרה ממש תכף, בעתיד הנראה לעין. בדיזולב איטי או אם

אני מכירה אותה כמו שאני מאמינה, זה יקרה בקאט חד משמעי וזינוק אדיר למעמקי עולם  הזה, המורכב

בחלקו הגדול מהקסם הגדול, המתעתע, המסתורי הנקרא העולם של ובין נשים וגברים, גברים ונשים.

כאן כבר אין הוראות/עצות מדוייקות שאני יכולה להציע: שחור וכחול מאד מתאימים לדעתי אבל אני בדעת

מיעוט, תחליטי לבד או: לדעתי במגמת קולנוע תלמדי ותרוויחי דברים הרבה יותר חשובים משוטים ומה הופך

סרט לסרט טוב….. ילמדו אותך להיות אחראית על קבוצת אנשים, לקחת החלטות, להפיק, לביים, להנהיג.

שווה בין שווים, בלי שום הבדל בין בנים ובנות, מי  שמתאימ/ה, מוכשר/ת הוא שיעשה, ואין דבר חשוב

מזה שבית הספר יכול להעניק לך כאשה בזמנים האלה שבהם את חיה מותק.

.

הגוף שלך ברשותך. ת ז כ ר י. ברשותך. שאיש לא יגרום לך לעולם להרגיש חייבת, מאויימת, מוטרדת.

קומי ולכי משם. זכותך להגיד לא מתי, מתי שאת רוצה.

מילים ומשפטים שאת משננת לבתך מגיל אפס. פעם הם לא היו קיימים בשיח. לא הציבורי, לא האישי,

והיום הם המנטרה הראשונה שאת מנסה להנחיל לבת שלך. זכותך להגיד לא.

את מקווה שהיא מבינה ומפנימה מה שאת אומרת ומנסה לבדוק את המילים שלך מול החיים עצמם.

ואת מאמינה וזוכרת וקצת חוששת,

שהרגלים, דעות, יחס לדברים והתנהלות בכלל עוברים אל הילדים שלנו תוך כדי החיים מבלי משים,

מחלחלים דרך הפשטות והיוםיום והשיגרה.

דברים שאנחנו עושים מולם ולידם כאילו אנחנו לבד.

והטבעיות מולם גדולה, לפעמים אפילו יותר מהנוחות והטבעיות מול בן זוג, בעיקר כשהם קטנים,

דומה להתנהלות מפעם, בבית ההוא, הראשוני, מול הוריך ואחיך.

וכמו כל ספר הדרכה בסיסי, כמו כל פסיכולוג ומאמר שמזכיר לנו כל הזמן, ובצדק:

הם רואים ולומדים וסופגים מאיתנו ה כ ל.

כמו גור חתולים הלומד ומחקה את אימו מלקקת כף יד ומעבירה על ראשה,

ככה הם. לבד, מעצמם, הכל.

גם כמובן מה שאנחנו לא יודעים ומודעים על עצמנו, וכשזה משתקף בהם מגיע השיקוף וחוסר

האמון: אני? כזאת? ככה אני עושה, מגיב, מדבר?

ואני מגלה שהסינק בין המילים והאמונות שלי ובין ההתנהלות שלי, בעיקר בתפר המחבר בין נשים

וגברים, בעיקר בעולם הרגש, פחות בעולם המעשי, קרייריסטי, למרות שגם בו ניתן למצוא עקבות

מעולם קדמון, רחוק מלהיות מושלם וזה גורם בעיקר ל…אי נוחות מול עצמך.

את רוצה לתת לה עצות נכונות, טובות, מועילות,

לתת לה כלים חזקים וממשיים לניווט חייה כאשה בעולם הזה שאליו היא גדלה,

וכשזה מגיע לבת שלך,

מסתבר שמה שאת רוצה הוא לתת לה את התשובה הכי, אבל ממש הכי, מועילה.

לא מועילה לאג'נדה.

לא מועילה למעמד האשה.

לא תשובה אוטומטית של עקרונות, אידיאלים, מה נכון, מה צריך להיות,

אלא תשובה שבסופה עומד האושר שלה, של הבת שלך,

זו שתכף הופכת לאשה בעולם המורכב הזה,

ואת, כלומר אני,

עדיין לא משוכנעת מה באמת באמת הדרך הנכונה להתנהל בו,

כאשה.

.

מצד שני, לפעמים אני רואה אותה ברגע נתון, ונרגעת.

.