ארכיון קטגוריה: ענייני אני

10 איך זה להיות

.

1.  איך זה להיות אקזוטית.

2.  איך זה להיות עם עינים חומות.

3.  איך זה להיות נמוכה, איך זה עם חזה גדול.

4.  איך זה להיות בלי הפרעת קשב.

איך זה להיות מרוכזת, ממוקדת, בהירה רוב הזמן.

5.  איך זה להיות בכורה, איך זה בת זקונים.

6.  איך זה להיות נשואה/זוגית עשרים וחמש שנים.

7.  איך זה להיות אמא ליותר מילד אחד.

8.  איך זה להיות בחבורה. אותם חברים, משפחות לאורך שנים.

9.  איך זה להיות גבר.

10. איך זה לדעת.

רשתנועה1

.

ואתם?

.

10 10 10 עשר 10 10

.

.

שיתייסרו ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם

 

  שימותו הרעים.

  שיתענו המתעללים.

  שיתייסרו יסורי נפש ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם.

  מי שתקף מינית ילד וילדה, אנס וחילל גוף צעיר,

  התעלל ועיוות נשמת ילד או ילדה לנצח –

  רצח תום ילדות, ריסק אפשרות לחיים פשוטים וטובים. 

  שיענש מול עצמו וגורלו לנצח נצחים.

  שלא יֵדע שניה שקט או רוגע או שמחה בחייו.

  מי שמנסה להכחיש, שינסה.

  מי שזוכרת, זוכרת.

 מי שרוצָה לספר שתספר כאן –

 עדות – מקום ששומע את כולן. את כולם. את הכל.

 אפשר לספר שם, לכתוב מה שרוצים.

 מה שקרה שם. כמה זה הפחיד, כאב, הכעיס, המית ובכלל…….

 עם שם, בלי שם, בקיצור, בהרחבה, איך שצריך, איך שאת רוצה.

 זה הסיפור שלך –

 אנחנו מקשיבים לך ואנחנו מאמינים לך.

 בואי וספרי לנו, לעולם,

 לאנשים שהרסו את ילדותך, נעוריך, נשמתך,

 בואי ספרי לבני האדם שתהיו פעם,

 ספרי להם איך זה מרגיש –

 אולי הם יקשיבו,

 אולי הם יבינו סוף סוף ויפסיקו.

סליחה

.

פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית 

באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה

מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: 

"רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו, על-ידי אירוע טראומטי

הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע."

מרכזי הסיוע – הטלפונים, 24/7: 1202 – בנות, 1203 – בנים
מקום, לעזרה עצמית
נגה, מרכז משפטי לנפגעי/ות עבירה
בית לין – מרכז הגנה לילדים ונוער
ל.א – לחימה באלימות נגד נשים
פורום נפגעי/ות תקיפה מינית, תפוז
קול הילד – עמותה למניעת הטרדה מינית בקרב ילדים
"בית אמיתי" – לתל אביביות
אותנו זה מטריד – קו חם של אונ' ת"א
שוברים שתיקה – מידע ופורומי תמיכה

אני15 וזכוכית4
.
אנחנו מקשיבים לך. אנחנו מאמינים לך. ספרי, אל תשתקי.
.
.

משננת

.

.

.עכשיו, כשהחימה, והכעס, וחוסר האונים מול קיצוניות וטרור,

מול שבוע שכאן, בתל אביב הרגשנו נגיעה מהפחד ושיבוש החיים וילדים מבועתים שמרגישים תושבי

הדרום ( כולל חברים קרובים ואהובים ומשפחה ) ומול הפיגוע שמחזיר את כולנו לעבר טראומתי של

אוטובוסים מתפוצצים ומחבלים מתאבדים,

עכשיו,

בדיוק עכשיו,

המבחן האמיתי שלי מול דעותי ואמונותי מתנהל כמבצע צבאי לכל דבר, במלוא כוחותיו,

ואני נסערת, מלאת חימה וזעם, רצון להרביץ וקצת אימת אתמול.

.

בין התסריט הדמיוני והמסוייט של אתמול שמרסק לב ודמיון – כי זאתי הייתה במקום הזה, בדיוק

הזאת שם, טפו – בין הזעם מהפגוע הנורא הזה והטילים והאזעקות שממשיכים למרר ולהחריב חיים

של אנשים ובין האחזות קשה מאד כרגע, משימה כמעט בלתי אפשרית ובאותה מידה הכרחית,

הנאחזת במה שאני מאמינה שצריך לעשות, המבחן נורא.

שלום עושים עם אוייבים אני חוזרת ומשננת, אוייבים.

.

בחירה

.

.

מאז הוא אחר

.

.

מאז הוא אחר,

מאז הוא יום כיפור אחר, מאז הוא אוקטובר אחר.

לא קשור לטוהר, לובן בוהק בבגדים ושקט חגיגי וסתו, מה פתאום?

מאז הוא סוער ורגשי. מזכיר ומעציב נעורים. גם שלי. בעיקר שלהם.

כל אחד ויום כיפור שלו. כל אחד ואוקטובר.   גם כל אחת, ככה זה.

שלי אוקטובר הוא הוא מלחמה, וחברים,

ואובדן של משהו שהיה ונעלם..

גם חיילות נושאות מלחמות בליבן, בנפשן, בחייהן.

.

אוקטובר 73' אני בבית. בטח בבית. בוקר מוקדם והטלפון צלצל.

עוד שעה בשדה דב אומר לי טרנר בטלפון, תזדרזי.

יורדת לבסיס בטיסה ותוך יום חיי כולנו משתנים.

חברי לשרות, בסיס, לבית ספר לטיסה, לשקם קצינים, למגורים, קומזיצים, גיטרות,

להתפלחויות לבארשבע, לנעורי כולנו.

הם היו, חלקם כמובן, מחזרים נלהבים שלי. ביישנים, חצופים, מקסימים.

באוקטובר ההוא הם פשוט לא היו בבסיס, במשרד, מול הפנים שלי כל הזמן.

לא קפצו להגיד בוקר טוב, להכין לי או לעצמם קפה, נס עם סוכר והרבה סיבובי כפית

שיהיה קצף, לפלרטט, לספר, להתייעץ בענייני  בנות. הם היו בבסיס שלהם.

חזרו לטייסות האם.

ומילה מופיעה במברקים, בחדשות, בעינים פעורות,

מלחמה,

מ ל ח מ ה?

מילה שייכת לספרי אזרחות וזכרון ילדות מעומעם מאד של אבא חוזר מהמילואים, לא?

מלחמה ואנחנו? א נ ח נ ו?

אנחנו ילדים/ות שנסעו לטיול שנתי לכותל בלי להבין ושרו ג'ון לנון תנו צ'אנס לשלום.

מלחמה? מה פתאום מלחמה?

בית ספר לטיסה של חיל האוויר, המקום האהוב עלי בעולם בזמן ההוא נסגר,

מדריכיו, טייסים במשימת הדרכה, פוזרו לעשות את מלאכתם העיקרית, לטוס ולהלחם,

וחניכיו, פרחי טייס פוזרו למשימות ועזרה.

בזמן מלחמה לא מלמדים, אומר לי י. רוזנבלום המתוק בטלפון, במלחמה, נלחמים.

השיחה האחרונה שלי איתו, גבוה, שקט ורציני כל כך תמיד.

דברתי איתם מעט מאד בימים הבאים. מילה כאן, טלפון שם. אני צלצלתי, הם גם:

– תשמור על עצמך.

– אל תדאגי.

– תמסור דש לאסטרייכר.

– כן המפקדת.

ירדתי הרבה לטייסת אחת מסויימת שהייתי מחוברת אליה מטעמים גבוהים וחייכנים.

יעל ואני שחקנו בלהיות גדולות עם שני ד' שהיו קרובים לנו בדרך זו או אחרת,

והם הצליחו והגיעו מפעם לפעם לשיכון המשפחות הנטוש, לביתו של ד' המבוגר כדי

להצליח להתקלח בלי הקפצה לאוויר, כמה רגעים של שקט, מרק, שיחה סתמית.

ד' הגדול מצלצל לנילי ולילדים שפונו למרכז וד. השני לאמו.

שעות שינה טרופה וימים שחלפו בסערה גדולה. מטוסים ממריאים בצרחות מוכרות

מתרגולים בנתיבים חדשים בשמי הבסיס, לילות ארוכים בטייסת, בבסיס, בלשכה,

איפה שאפשר.

תחושת חיים עזה ומרגשת באופן מוזר ומפחיד מתנגשת במילים ומציאות שמגיעות

מלשכת מח"א, נטישה. שבי. מוות. מי בכלל יכול להבין את המילים האלה,

אנחנו בנות תשע עשרה.

עֶשְרֵה. עוד היה בגיל שלנו עֶשְרֵה. שמונה עֶשְרֵה, תשע עֶשְרֵה. אלוהים.

התחושה העיקרית אמרתי ליפתח אחרי המלחמה, שלעולם לא תהיה בנו, הנשים,

יכולת להבין מה אתם חווים, סאדד על הלידה. זה היה אחרי המלחמה כשאמרתי.

הנה משהו רק שלכם. לנו החיים, הלידה ולכם המלחמה ותוצאותיה.

יפתח כבר היה מפקד בכיר, אב לילדים ואיש חכם: וטוב שכך גולדנברג.

בשבעה באוקטובר אני מתחילה להוריד מלוח מצבת כוח האדם של בית ספר לטיסה

ושל חיי כרטיסים. מדריך אחר מדריך, אחד ועוד אחד ועוד…

לא כולם חברים קרובים ואישיים, אבל את כולם, בלי יוצא מהכלל אני מכירה כאילו

היו איתי בכתה נניח, או באותו חוג בתנועה, בשמם, בפניהם, בפרטים רבים ואישיים.

לכולם חייכתי בבוקר, או קנטרתי.

לפעמים אכלנו יחד ארוחת בוקר בחדר אוכל צוות אוויר,

עם כולם צחקתי, ריכלתי, ביליתי בשקם, בבריכה או באיזו הרפתקאה בבסיס או בחוץ.

לחלקם הלשנתי מה כתוב בתיק האישי שלהם, עבור אחרים התחננתי אצל טרנר,

וכמה מהם היו חברים טובים שלי, ממש טובים וקרובים ואהובים ודאגתי להם נורא.

אין לי מילה אחרת. נורא נורא דאגתי.

עשרות, באמת, בלי הגזמה, עשרות כרטיסיות ערמתי בלשכת מפקד בית ספר לטיסה.

חלקם חזר, חלקם נישבה וחזר אחרי הרבה זמן וחלקם לא חזר.

נערה דקה וחיוורת מנסה לשמור על סדר בכרטיסיות לבנות על קיר מצבת כוח אדם,

ולא באמת מבינה, איך אפשר, את המשמעות האמיתית של הורדת הכרטיס עם הצילום

שחור לבן, כנפי טיסה מבד כחול-לבן מהודקות על כותונת תכלת צבאית וכובע כחול

עם מצחיה מכסה לעיתים עינים ונעורים, כמה נעורים.

נעוריהם, נעורינו. כולנו מסומנים באוקטובר ההוא,

ודורות אחרים חתומים בחותם מלחמות אחרות.

ואנחנו רק גל ההדף,

לא הלוחמים, אלה שחזרו מהמלחמה הזו, ואחרות, מסומנים וחרוצים בנפשם,

לא מעגל ראשון של שכול ואבל.

אנחנו האפטרשוק של הצונאמי הענק הזה. מלחמה.

אסתי כתבה על האוקטובר שלה,

ויש חבר שלי עוד מאז, אליעזר יערי, שכותב כאן בעצמו,

וגם נעם שכבר כותב יותר על הזמן ההוא שלו, ויגאל סרנה גם.

וכל אחד והמלחמה שלו במקום הזה, בדורות האלה,

ונכון שהאוקטובר ההוא הוא של כולנו,

ובכל זאת, כל אחד והאוקטובר שלו, יום הכיפורים שלו,

כל אחד, כל אחת והסליחות שאנחנו מבקשים, והסליחות שרוצים לשמוע.

.

סוף דבר, או תחילתו:

בדצמבר באותה שנה, 73' הצבענו אנחנו, בני דור מלחמת יום כיפור בפעם הראשונה,

הצבעתי בעד השלום, הצבעתי ד"ש.

באפריל, חצי שנה מפרוץ מלחמת יום כיפור עוד היו מהומות בשמיים, וגיחות ותקיפות,

והמטוס הזה נפל, והבנתי קצת יותר את משמעות הכרטיסיות, או שלא הבנתי בכלל.

ומאז גם אוקטובר וגם אפריל מסומנים, כמו לוח מטרה בסימולטרים של פנטום.

.

.

ובערב יום כיפור אלפיים ושש עשרה כתבתי את זה

דלתות מסתובבות בין תאילנד לסודן

.

.

ואם לשנתיים שלש הבאות נעצור את הדלתות המסתובבות,

אלה המייבאות עובדים זרים מתאילנד, סין ורומניה הזורעים וקוטפים את שדותינו, בונים את

בתינו ומטפלים בהורינו חסרי הישע, אלה המשנעות אלפי עובדים לכאן ולשם מדי שנתיים

ומעשירות את חברות כוח האדם, מה יקרה אם נעצור אותן מתנועתן האינטרסנטית והאין סופית

ונעניק לפליטי אפריקה עבודה ומקלט לשנתיים שלש ואז תעשה ישראל הערכת מצב מחודשת

מול המציאות בסודן, מה יקרה…?

.

וכדי שההחלטה לא תביא לשטף מטורף של מהגרי עבודה לא חוקיים,

יעצרו לבירור "פליט או מחפש עבודה" אלה שיתפסו בעתיד,

מה יקרה?

.

או שבסולם הפחד הקמאי והגזענות הישראלית עינים מלוכסנות מפחידות פחות מצבע עור כהה…

.

מלי לוי, הסיינטולוגיה וקוקאין לילדים ….well

.

יוני 2012

ומלי לוי ממשיכה לצטט את הטפשות והבורות והדעות הקדומות המזיקות כל כך של הסיינטולוגיה,

ולא מכחישה את התקרבותה לכת המטורפים האלה, והציטוטים נכון להיום:

"את ידועה כמתנגדת גדולה לשימוש בריטלין.

"כשהמליצו לאחד ממקורביי ליטול ריטלין, החלטתי לחקור את הנושא לעומק ומצאתי שבריטלין יש

חומר שנקרא מטילפידלנט. זה אותו חומר שנמצא בקוקאין, באקסטזי ובסמים ממריצים אחרים.

הריטלין עלול לגרום להתנהגות פסיכוטית בדיוק כמו שמצוין בעלון התרופה.

"לכן אני חושבת שלפני שהורה מחליט לספק עבור הילד שלו את הפתרון הקל ביותר להפרעות הקשב,

רצוי לחפש תחילה את הדרכים הטבעיות. צריך לזכור שמדובר בדור העתיד שיבנה את ההנהגה שלנו,

ואנחנו צריכים להיות מבוקרים ואחראים בכל מה שקשור לחינוך שלהם".

גיבשת את העמדה הזאת בעקבות הקרבה שלך לסיינטולוגיה?

"הסיינטולוגיה מספקת כלי יישום לחיים הרבה יותר טובים. לצערי יש סביבה הרבה בורות ואנשים

שמגנים ומשמיצים אותה בלי להבין את הרעיון הכללי שלה"

.

ומבחר נוסף מאוגוסט 2010

מלי לוי אמרה בנחרצות לגון בן ארי שמראיין אותה ב7 לילות היום ש:"ריטלין זה קוקאין לילדים"

well,

ראשית הייתי שמחה לשמוע את דעתה המבוססת של הגברת לוי על השאלה מהו הריטלין למבוגרים.

שנית,

אני מאחלת לך בכל ליבי,

ולכל מתנגדי הריטלין, אלה המטיפים בלהט ודעתנות ריקה מממש,

שלא יתברר במהלך השנים הקרובות שלאחד מילדיך יש הפרעת קשב,

כי כשתצטרכי לבחור בין חיים טובים לילד שלך ודעות קדומות של חבריך לכת,

אני מאחלת לך שתעשי בחירה נכונה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

או כמו שאמר לי מישהו היום: זה כמו שמי שאין לו סוכרת והוא לא רופא, יביע דעה על נחיצות האינסולין.

היא בדקה. ל ע ו מ ק, ולכן עשרות שנות מחקר, עשרות אלפי רופאים, מאות אלפי ילדים ואנשים

(כולל אני ורבים רבים ממקורבי, משפחתי ובכלל ) שחייהם ניצלו, לא פחות מזה: ניצלו בזכות הריטלין

שווים לפח המסוממים, כי הבדיקה של מלי לוי וחברה לכת הנמצאת במדינות מסויימות מחוץ לחוק

אומרת שריטלין זה סם כמו קוקאין, הללויה.

.

כן, הנה שוב לינק ל הפרעת קשב, עדות אישית, עד שיבינו.

.

וכן, דווקא, דווקא בגלל דעות קדומות וסטיגמות על דוגמניות וכדורגלנים כתבתי מה שכתבתי – מי כמוני וכו' –

דווקא כדי להדגיש כמה דעות קדומות ודקלום-על-אוטומט יכול להפוך לדבר מקומם ומעליב שצריך להזהר בו

כל כך…

.

תעזבי, אז היא אמרה כתבה לי  ר. בפייסבוק ועניתי לה שלא, זה לא רק אמרה. ואודטה אמרה, ומנחם בן,

ומוטי מורל גם רק אמר, ואם ניתן להם להמשיך להגיד, עוד הורים יתחילו להאמין להם ועוד ילדים ימשיכו

לחיות חיים כלכך פחות טובים מאלה שאפשר והכאוס ימשיך….

אין "היא רק אמרה", אין זה "רק מילים", מה פתאום, זה על החיים ועל המוות, שלנו.

.

.

.

10 דברים המכריחים אותך להבין שאת ממש מבוגרת 2#

.

.

זו הרשימה שכתבתי לפני חמש שנים: היום אני אפילו עוד יותר מבוגרת  מי-היה-מאמין.

הנה עוד עשרה דברים המכריחים אותי להבין, גירסת  2012 :)

.

1. האמא של בת הזוג של האקס שלי, נניח החותנת שלו, בגילי. תקראו שוב.

2. זה כבר לא נראה לי כל כך נורא, כתם שחור בעברי….. שהייתי דוגמנית…

3. כ. חברה שלי? אמא שלה הייתה איתי בטירונות (סיפור מהחיים)

4. אח שלי הגדול, סבא!

5. הבנתי, אולי, את הפער בין מילים כובשות באסאםאס וגבר מהחיים האמיתיים.

6. כשאני אומרת היא תכף בת שלושים וחמש וחושבת שהיא צעירה…

7. כל, אבל כל הבגדים שאני רואה בחנויות, כבר לבשתי והצטלמתי איתם בסיבוב הקודם…

8. הבת שלי לובשת את הסוודרים הכי גדולים שלי והם טובים עליה. נ.ב. גם נעלים.

9. כשאני מבינה שאני יודעת להכין בקלות, בלי לחשוב הרבה, בלי לצלצל לאמא שלי, מרק עוף,

 . 9 צלי עם תפוחי אדמה, רוסטביף, בולונז, שניצל וצ'יפס, ופנקייק גם.

10. כשאני מבינה שהדור המנהל וינהל את המדינה והחיים שלי, של הבת שלי ןשל כולנו בשנים

10. הקרובות הוא ממש, אבלממש אנשים שהיו איתי בבית ספר, בתנועה, בצבא ובג'ויינטים.. :)

כשהיא מצלמת אותי אני מרגישה ….

..

הכותבת מבקשת להדגיש שהיא מרוצה למדי מגילה, פרצופה במראה בבוקר, עדיין, ובאופן כללי מחייה.

פוסט זה לא נכתב כדי לדוג מחמאות מסוג: אוייש אל תבלבלי במח, את ניראת מצויין, הלוואי עלי בגילך,

שזה משפט המוכיח לכותבת באופן סופי שהיא מ מ ש מבוגרת. :)

.

אתן/ם מוזמנים להעלות לבלוג שלכם רשימה דומה…

.

מר סער היקר, אם ברצונך לשלוח את ילדיך לחברון, תפאדל, לא את שלי

.

.

עצומה:

לא מאשרים לילדינו לצאת לטיולים מעבר לקו הירוק

וזה לא שהיא לא יוצאת לטיולים אתה יודע, בכל זאת צופי ים, בית ספר אנטרופוסופי, בגללכם, זוכר?

אבל לחברון אתה לא תצליח להביא אותה כמו שאתה מצהיר כאן, אין סיכוי.

או שנכריח אותך דרך עצומות ומחאות או שיהיה לה כאב אוזניים נוראי.

את הבת שלך שלחת לעירוני א' לרם כהן שילמד אותה דמוקרטיה, כמה כיבוש רע והומניות,

ואת שלי / שלנו אתה רוצה לשלוח לחברון?

אה.

עכשיו תחתמו. ותשלחו לינק גם במייל, לא כולם גרים ברשת :)

.

רכילות ומה שלא ישכח

.

.

לעולם אבוז למי שעסק ברכילות. כתב רכילות. היה רכילאי/ת. לעולם.

אפילו אם סלחתי ושכחתי כלא היה – כמעט כלא היה, לעולם לא שוכחים ב א מ ת מילה רעה, בקורת

מעליבה, רכילות אכזרית ולא נכונה – לכל מי שעסק/ה בחייו/ה המקצועיים ברכילות.

שום תירוץ של נעורים, רצון להתבלט, רצון להצליח, זה היה מאד משעשע, לא היה בזה רוע אמיתי,

לא יצדיק בעיני את העיסוק העלוב, המשפיל את העוסק בו והחסר רגישות, גדוש באטימות וזדוניות

ולגלגנות ופולשנות בלתי נסבלת.

זה לא עיסוק מצחיק, משעשע, חפיפניקי כפי שרבים מאנשים שעסקו וכתבו רכילות לפני שהפכו

לעיתונאים מן השורה, סופרים ומה לא המנסים לתאר אותו. להאליל את ימי "ציפורה" ב"חדשות",

להפוך למיתולוגית את תקופת גיל ריבה בידיעות.

זה מקצוע שיכול לעשות, ככל שזה נשמע מופרך, נזק אמיתי לאנשים.

דיני נפשות של ממש לפעמים.

זה מקצוע מ כ ו ע ר ושום מילים יפות לא יצליחו לשנות את זה.

לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד.

ועל מה מתי ונזכרתי היום? כל זה למה?

בגלל זה – גיל ריבה מקדם תוכנית אישית ומתראיין למעריב

ומכל הראיון הזה. שהוא ראיון ארוך וחושפני היה קטע אחד שהקפיץ אותי:

שרית פוקס וגיל ריבה מדברים על השנים שלו כרכלן של המדינה ב'שליחות קטלנית" ונגזרותיה:

ש: אתה אוהב אדם באופן כללי?

ת: מאד, מאד. אני אוהב אנשים

ש: איך זה מתחבר עם התקופה של הרכילות?

ת: כל מה שעשיתי היה מאהבה, תמיד הייתה הערכה בכל מה שעשיתי

ש: מי שכתב רכילויות עוד קיים?

ת: לא. זה באסה. כי הוא היה מלא הומור.

ש: מי שכתב לא היה כל כך ער לכאב

ת:  הוא היה ער לכאב. הוא עשה את זה מתוך זה שהוא היה ער לכאב.

הוא כל הזמן סבל מהסצנה הזאת.

אני הייתי שם, כאובייקט רכילותי  בשנים שגיל ריבה היה הרכלן של המדינה.

פעם הוא צלצל אלי ופתחתי איתו חשבון על איזה אייטם עלי, על הבת שלי ועל גירושי .

אמרתי לו דברים לא פשוטים והוא הקשיב…..בסופה של השיחה אמרתי לו שכמה שזה בנאלי להגיד –

והנה אני שוב חוזרת אל ההורות שלי – שכמה שזה בנאלי להגיד, כשיהיו לו ילדים, אני מקווה שהוא יבין

ואז, אני מצפה שיצלצל ויתנצל.

עברו השנים.

והנה,

לפני לא הרבה מאד זמן אני נתקלת באבא גיל ריבה יוצא למלחמה משפטית נגד צלמי הפפרצי שצילמו

את בנו הקטן ותובע  צלם הפאפרצי, בסכום של רבע מליון ש'ח –

ואני חושבת לעצמי שאכן, הימים הגיעו, ואולי גם ההבנה, אבל החרטה? ההבנה?

ההפנמה על מה העזת לעשות ואיך הרגישו לפעמים אלה שעשית להם.

לא אלה שרצו אותך, והתחנפו והדליפו וצלצלו אלא אלה שלא רצו ב א מ ת.

וידעת שהם לא משחקים מולך משחק, אלא לא רוצים באמת את העולם בחיים הפרטיים שלהם,

איך הם הרגישו.

כמה פולשנות ועלבון וכמעט תחושת אלימות, שלא נדבר על חוסר אונים הרגיש כשראה את הצילום

של הילד שלו בעיתון, בלי רשותו, כנראה בניגוד לרצונו? מה הוא חשב אז על המקצוע שלו?

אהבת אדם?

מלא הומור?

ערות לכאב?

לא הרגשתי אז את אהבת האדם שלו, או של כל רכילאי/ת אחר/ת למען האמת,

לא את הסבל שהוא סבל מהסצנה.

איזה חוסר רגישות מצידי.

להעלב, להרגיש מושפלת, חשופה, שפולשים לחיי הפרטיים.

ולא השכלתי להבין שזה לא אישי.

שבעצם החיטוט וכתיבת דברים עלי ועל חיי הפרטיים, ולא חשוב אגב אם טובים או רעים, למרות שהיי,

בטח עדיף טובים, מי שסובל מהסצנה הוא / הם עתונאי הרכילות …..

אין כאן ציניות. באמת.

רק נסיון להבין למה הם, כל אלה שעסקו במלאכה המשעשעת הזו, הלא מזיקה, ה ס ת א א ם הזאת,

מאמינים שזמן, קסם אישי, ואפילו סוג של כשרון או הצלחה יכולים להשכיח או להעלים את מה שהיה….

אז זהו שלא….כלום לא נעלם ונשכח. לא מה שנכתב ולא מי שכתב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל תגובה שתשמיץ ותהיה בעלת גוון ירוד ומכוער באופן אישי תמחק מיד,

לא זו כוונתי כתיבת הפוסט הזה.

.

לא אישי כמובן.

.

.

תזכורת לעצמי

.

.

.

בליינדייט. מה בדיוק בליינד כאן הייתי, עדיין, שמחה לדעת, במיוחד מול הגוגל הזה, הבלוג הזה, ובכלל….

.

.

.

בין האהבה לכעס יושב שדון קטן ומגחך

.

.

.

לפעמים החיים – אני אומרת לעצמי בפליאה, כאילו זה מעולם לא קרה לאיש לפני – מזמנים הרמת אצבע

אמצעית, או כמו שאני מדמיינת את זה: מישהו יושב עם גיחוך גדול על פניו ומעליו, כמו בקומיקס,

מתנוססת בועה מצויירת ובתוכה כתוב: נראה אותך עכשיו גיבורה.

.

אז ככה: היא, גלי עטרי. כבר כתבתי עליה כאן. החברה הכי טובה שלי כמעט מאז ששיחקה את החברה

הכי טובה של מישהי אחרת ב"הלהקה".  הוא, עמיר בניון, שכן בסדר להחרים, לא בסדר להחרים,

שכל אחד יעשה חשבון עם עצמו, מהחיים שלי, מהליין המוזיקאלי של חיי – כן, אני מעבירה תחנה כשאני

שומעת אותו שר או מתראיין, גם אם אבא של, בעיקר אם אבא של מראיין אותו בחום רב, כי אז אני

יכולה לרתוח על שניהם ביחד, במקום על כל אחד לחוד, על דעותיהם that is – מהמסך הקטן ובכל

מקום שהוא נמצא, הוצאתי אותו.

מי שחושב עלי ככה:

"אני אחיך, אתה אויב

אתה שונא אותי אבל אני אוהב

כשאני בוכה

אתה צוחק תמיד מאחרי גבי

אתה הורג אותי

אתה הרי אחי

אתה הרי אחי

כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם

להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן."

אין לי עניין איתו יותר..כבר כתבתי אז את הפוסט הבוער ההוא.

ברגע שהוא סימן את עצמו כקדוש. אח אוהב ומתייסר אותי כאוייבת ערלת לב, הוא אבד אותי לתמיד.

אין לי רצון לשמוע את דעותיו, קולו או את יצירותיו.

מבחינתי הוא גר במקום אחר, זר לי, לאמונותי ולדרך בה אני רוצה לגדל את הבת שלי, ולחיות את חיי.

מבחינתי הוא לא אויב כמובן, מבחינתי הוא פשוט הפך להיות אדם ז ר,

ועם זרים, בדיוק כמו שאמא שלי לימדה אותי, ואני את הבת שלי, עם זרים אני לא מתעסקת בכלל,

מזרים אני מתרחקת, הם מסוכנים.

.

ועכשיו הגיע הקטע שבו מישהו מרים מול פני אצבע משולש וצוחק בקול רם:

ה י א מוציאה שיר לרדיו, סינגל ראשון וכמו שאמרתי לה אחרי ששמעתי אותו בפעם הראשונה, היא פשוט

מתעלה בו על עצמה, באמת. בדיסק הקודם שלה, זה עם סגיב כהן, זה שהושר רגע אחרי האבידה

הגדולה של חייה, היא שרה כמו שלא שרה מעולם, ובשיר הזה, החדש, בין אם בגלל הבגרות, הנסיון,

השקט,האהבה והשקט בחייה, עבודת פיתוח הקול או הכל ביחד, בשיר הזה, היא פשוט נפלאה

העטרית הזאת, קולה מחוספס ומביע מתמיד. והיא ביופי ממשי ובשלות יוצאת דופן, באמת.

.

ומי, תגידו, מי אתם חושבים כתב את המילים והלחן – של השיר הזה ושל כל הדיסק העומד לצאת –

אם לא זה שסגרתי את הדלת האישית שלי בפניו ובפני יצירתו,

אותה דלת אישית הפתוחה בפניה חד משמעית, ללא גבולות ואגו וחשבונאות ת מ י ד, מי?

אה, מצחקק בסיפוק זה – הייתי שמחה לפגוש אותו לרגע ולהביע את מחאתי באופן אישי – היושב על

כתפו של מי-שלא-יהיה ומערבל מערבולות חיים קטנטנות, שיהיה מעניין: נראה אותך עכשיו גיבורה.

עזוב אותי אני אומרת לו, בחייאת ע ז ו ב א ו ת י.

אה, הוא אומר, קודם תשמעי איך היא אומרת ע ז ו ב.

שמעתי.

עכשיו תשמעו אתם…..

.

.

בין אהבה לכעס, האהבה, שוב, מנצחת. הנה שיר של מי-שנשבעתי-שלא, כאן, בבלוג שלי.

.

לפעמים אני שמחה, ממש שמחה, שאני כבר לא

.

.

.

לפעמים אני דווקא מצטערת שאני כבר לא ילדה קטנה.

שדברים נדאגים עבורה, מטופלים. שכל מה שנותר לה זה לגדול.

זה קורה רק ברגעים שאני שוכחת איך זה באמת להיות בן שש עד שש עשרה,

או  כשאני ממשיכה להתלות בשיכחה שלי או בהכחשה של מה קרה שם באמת בשנים המחוקות בחיי,

או גם בסיפורי כמעט כל מי שאני מכירה – תקראו את נעה א. השבוע בטורה. אין כמעט מי שזוכר

ילדות-גיל-בית-ספר בזכרונות טובים ושמחים וזה כל כך מוזר להווכח בכך בכל פעם מחדש.

.

זה מבלבל ומלא סתירות להזכר כמה זה לא פשוט וחסר דאגות ועוגמות נפש לחיות את ימי הילדות,

הנעורים. כמה זה הרבה יותר מורכב, מעליב, מחליש, מסובך וקשה מכפי שנעים לנו הגדולים לחשוב.

זה מחייב אותנו להזכר באמת, לא במה שהתעטף על השנים ההן במעטה עובך הזמן.

.

ברגעים שהנוער מתלונן על הקושי בחייו או שאני מתלוננת לעצמי על הקשיים בחיי,

אני מנסה לנשום ולהיות אם-אני-מצליחה-לזכור שם, בשנים ההן, המטושטשות כל כך בתוכי עד אין.

זה נכון שעל ראשינו הבוגר נופלות דאגות וטרדות וחששות לא פחות מאיימים וקשים,

ואולי אפילו יותר,

אבל היי,

אנחנו כבר הגדולים בסיפור הזה ואמורים לתת נשימה עמוקה ולהמשיך לסדר ת'עניינים.

לנו ולהם. קודם להם אם אפשר.

אבל לפעמים,

לפעמים יש רגעים ברורים ומפוכחים כמו נוסחת אלגברה בסיסית,

או כמו משפט מבית מדרשו של ג'ון גאלט, אביר נעורי הבודדים,

A is A

שבהם אני שמחה שמחה מתומצתת, ברורה וחד משמעית שאני כבר לא,

כמו זה למשל….

ואם מישהו יצליח להסביר לי למה כ ו ל ם צריכים ללמוד גיאומטריה, אולי אני אצליח להסביר ל ה.

/

נֶשֶל היופי

.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי, אהבת הלב שלי, תחליט שהיא רוצה להיות דוגמנית?

היא בת 14 וחצי. גבוהה, דקיקה, מקסימה ויחודית כמו שרק הבת שלי ושלו יכולה להיות.

כמו כל הילדות המתגבהות ומתגבשות בגיל הזה, כך היא נפרדת מילדותה, במהירות,

כאילו מישהו מקרין סרט חיים בהילוך מהיר, ומתחילות דרכים חדשות.

סימני הדרך הולכים ונעשים ברורים מחודש לחודש, ואני עוצרת נשימה,

אורבת לנקודות מפנה שיגיעו. החלטות שאי אפשר יהיה להחזירן לאחור ברגע שייעשו.

מבחירת מגמה בתיכון, עד למה אני רוצה לעשות כשאגדל, או תכף, בשנה הבאה.

והזמן מתקדם מהר כמו שרק הוא יודע, ועוד רגע היא עשויה/עלולה לבוא ולהגיד שהיא

חושבת שהיא רוצה לנסות. עם צילומי פוזות בפייסבוק ומעריב לנוער ומיילי סיירוס וקייטי

פרי, הן רוצות, כמעט כולן, בגיל הזה להיות דוגמניות,

אבל במקרה שלי  זה בכל זאת קצת שונה.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי תבחר לעסוק בתמצית חייה של אמה?

במגרש הביתי שהשפיע על מהלך חיי באופן ברור כל כך?

זה שעליו אני משליכה, כמעט, את כל מה שלא הצליח. העבודה שהייתה שלי כל כך

הרבה זמן, שהגדירה אותי לא רק לעולם אלא גם מול עצמי לפעמים.

הברכה והקללה, בלי מרכאות, בנאליות, הטוב והרע, הבונה וההורס, המצליח והמכשיל,

המתסכל והמשתק. האני החיצוני שלי שהגדיר הרבה מזה הפנימי, ומתקשה להרפות אחיזה,

עדיין.

.

מה אעשה באמת, בתכלס, אם הבת הפרטית שלי תחליט שזו דרכה, זו שאלה נפרדת.

בכל זאת, יש כאן נוער עם דעה ואבא עם דעתן לא פחות משתי הצלעות הנשיות במשולש

המשפחתי הזה, אבל עכשיו אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין אותה בעתיד דומה לעבר שלי,

לפחות במהותו.

אשה, פנים, גוף, איפור, סקס אפיל, הצלחה, כסף, פרסום, מחיאות כפיים, מחמאות וכל מה

שארוז במילה הזו, בחיים שלי: דוגמנית.

איך אני ארגיש?

ואיך מסבירים לילדות הכי יפות של הכיתות, שאסור לתת ליופי הזה להכתיב את חייהן

בלי להישמע פטרונית? איך אני יכולה לספר לנערות יפהפיות, המתנהלות בתוך חייהן

עם מטען שכזה, שעדיף לנסות לא ליחס לו חשיבות גדולה מדי, כי כשהוא יאבד מכוחו,

הן יישארו כמעט בלי כלום, אם לא ייזהרו?

שגם אם העבודה שלהן נובעת כמעט רק ממנו, מיופין, וגם אם ההצלחה שלהן והחיים

שלהן אפופים בו, אסור להן לאפשר לו להפוך לרודן. רודן פנימי – שיש סיכוי גדול שהן

לא מודעות לקיומו וטפיליותו, הוא השולט בהן ובחייהן. רודן ערמומי, מכתיב דברים,

הופך אותן לנשים הרגילות לקבל כל כך כמובן מאליו הכל. פשוט הכל.

.

לא משנה אם קוראים לך רחלי או בר או שירלי. לא משנה אם יש לך אחים או את בת

יחידה, אם להורייך יש כסף, השכלה. אם אתם גרים בעיר גדולה או בעיירה רחוקה,

או בקיבוץ. זה אפילו לא משנה אם את תלמידה טובה או לא,

כי את,

את כבר יודעת שמה שישפיע על חייך יותר מהכל

היא העובדה שאת הילדה הכי יפה בכיתה.

נכון שאת יודעת?

פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה,

ועניתי לו ביושר, אולי קצת נאיבי כי זו תשובה העלולה להישמע יהירה, שאני לא יודעת,

כי אף פעם לא הייתי לא יפה.

כי איך תדעי?

מהפעם הראשונה שהגננת העדיפה אותך כמלכת אסתר, מהליטוף היותר משמעותי

שקיבלת כשנפלת. מחקרים אומרים שאנשים מחייכים יותר לתינוקות יפים, ידעת?

וזה המשיך בבית הספר, כשוויתרו לך קצת יותר מלאחרים על שיעורי בית, או

כשצרחת כשאיזה בן הביע חיבתו ומשך לך  בקוקו עד כלות. מהמחמאות שאמך

קיבלה על מתיקותך, על הקוקיות, העיניים היפות, החיוך הכובש.

מאז, גדל ומתפתח בתוכך בקצב מטורף, רודן, בעצם רודנית,

אני משוכנעת שהיא אשה ולא גבר.

שליטה אכזרית. מלכת הכיתה הפנימית שלך. רודנית היופי.

אני חושבת שיש כזו בנפשה של כל "הילדה הכי יפה בכיתה".

היא מנסה לא להסגיר את קיומה לעולם החיצון, אבל היא חיה ובועטת.

היא ניזונה מהביטחון שיופייך מעניק לך, ילדה, בלי שאת אפילו יודעת,

ואת גדלה איתה. וגם כשתגדלי, יופייך, נעורייך, רגלייך הארוכות וגופך ימשיכו

להזין אותה והיא תתחיל להרגיש נוח ולתבוע לעצמה דברים:

המורה, אני יכולה בבקשה להגיע מחר מאוחר יותר?

שכחתי, לא הכנתי, אביא מחר.

סליחה, את אומרת בכל פעם שפישלת, ואין בלבך ספק שהסליחה תגיע.

זו לא אני, זה הם, עונה לי הרודנית המפונקת הגרה, עדיין, בתוכי,

כשאני באה אליה בטענות על יהירותה, פינוקה, הקלות הבלתי נסבלת שבה

היא מקבלת יחס מועדף. הטבעיות שבה היא חוצה כביש באור אדום, למרות גילנו,

ויודעת שהמכוניות יאטו ויתנו לה לעבור, והשוטר יוותר על הקנס.

זו לא אני, היא אומרת, זה העולם, ככה הוא מתנהל, מה את רוצה ממני?

להפנות עורף למה שיש לו לתת לי?

ואני עדיין, בגילי, עם ניסיון חיי, קריירה לא רעה כדוגמנית צילום,

שהתבססה כמו כל אלה המצליחות ביחסיהן עם העדשה בזכות המרחק בין העיניים,

בין השפה העליונה לאף, העיניים, ובסדר, אני מוכנה, כבר, סופסופ,

להודות שיש כנראה עוד איזו תכונה, יכולת, כישרון, איך שלא יקראו לזה,

ההופכת עוד דוגמנית לדוגמנית מצויינת, או מצליחה ובולטת מהיתר,

ולא קשור רק בנתוניה הפיזיים,

אני עדיין לא מצליחה במשחק שאני משחקת כבר שנים רבות ושמו:

"מה הייתי אם לא הייתי"……

מה הייתי אם לא הייתי הופכת לדוגמנית צילום בגיל 16?

לאן החיים היו לוקחים אותי או את בר או או את איריס דווידסקו ז"ל,

אם החיים לא היו מובילים אותנו, בהכוונה או במקרה, מבחירה או כבדרך אגב,

ואת הפנים, הגוף שלנו, האנרגיה, ליקום המגן והשקרי הזה,

הניזון מנשים יפות ומאנשים יפים עד שהוא שבע ומחזיר אותם, את רובם,

לעולם האמיתי, לחיים הרגילים חסרי התאורה והזנת האגו והרודנית?

מה הייתי אז?

.

מה אני יכולה לייעץ, ממרחק הניסיון והזמן הרב שחייתי שם, במקום שאליו שואפות

להגיע כל כך הרבה נערות, חלקן הילדות הכי יפות בכיתה? במקום שארוג ותפור

ומוחזק בסיכות ביטחון רופפות של מתנות, מחמאות, פוסטרים ברחובות, כסף,

וטורי הרכילות? עולם האודישנים, הדחיות, העלבונות, גסות רוח, פיתויים מסוכנים,

גברים שרמנטיים חזקים על נשים צעירות, נשים אחרות עם גבולות פרוצים יותר,

ואת, ילדה יפה,

מאמינה שהבחורה המציצה אליך מהפוסטר בפינת הרחוב זו מי שאת באמת?

אני זוכרת אותי עומדת מול אני מוגדלת פי מאות,

מנסה להביט בעיניה הכחולות ומבטה האלכסוני/מתגרה/מסתורי של זאת בפוסטר

ולמצוא שם סימנים לעצמי.

איפה רחלי בתוך החלי גולדנברג ההיא לא הצלחתי לגלות.

האשה הבטוחה בעצמה, הנראית מאושרת וחסרת דאגות או סקסית ומוקפת גברים

זו לא הייתי אני,

וכן, אני יודעת שהגוף, הפנים, נקודת החן מתחת לשפה התחתונה היו זהים לשלי,

אחד לאחד.

.

אז מה לענות לך כשתשאלי?

שכן, בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

או אולי יהיה לי אומץ להגיד לך שלא? שלא כדאי? שאל תעזי?

זה עולם שיגנוב את נעורייך, יעכב את תהליך הגדילה הפנימית שלך, ומה שתקבלי לא יהיה,

כנראה, שווה את הדרך.

או הכי נכון להגיד לך ש…תיזהרי, טוב?

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, ואת במרכז,

תזכרי שזה נכון להיום. היום את במרכז. היום. ביום הצילומים הזה.

מחר תהיה כנראה מישהי אחרת. ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף,

כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה. דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את, במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום,

זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות מביטות אל תוך העדשה במבט המבטיח כל כך הרבה

ומרגיש רחוק ומסתורי, ששפתיה האדומות מסמנות פיתויים או צחוק המביע אושר אינסופי,

נעורי קריסטל מאושרים והבטחות או פשוט עבודת פוטושופ מצויינת,

הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה. נעורי נצח.

הרף עין של אנרגיה,

שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב וצלם מוכשר,

הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים,

וגם אני רוצה!

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה,

המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין. זו ההיא מתוכך,

רודנית היופי, מציצה ולוקחת פיקוד. היא זו שמאמינה שאלה החיים האמיתיים.

אבל את, תהיי חכמה יותר. תעשי טובה.

תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים, שהם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי לה לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו,

חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר,

בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

אני בת 15

.

פורסם בגליון "את" האחרון. ספטמבר 2010

החדר הזה

.

.

של מי החדר הזה? החלל שמתהווים בו דברים רבים כל כך, חשובים, פרטיים.

של מי החדר המושכר לי על בעליו לשעה בשבוע,

שלה? שלי? שלנו?

של כל האנשים היושבים ופורטים בו את חייהם לסיבי מילים ומשמעויות שרק הם, ואולי, אם מזלם שפר

עליהם, גם היא מבינה? את מכאובי ומתווי העבר החוצבים עדיין סימנים בעכשיוו, את הנסיון, התיקונים,

העוולות, כאבי הנפש, הזכרון, המחילות הדוחקות כדי לחיות, הסליחות שחייבים לשמוע – ועדיין לא –

כדי לנשום את החיים שיש, על כל משקלם. את ההבנות, יסורי המצפון, חרטות, פניות מוטעות, בחירות

שהיו והפכו לחייך. את משפחתך, אהבותיך, שנאותיך, את עצמך.

שנים חיפשת, ועכשיו את מחפשת שוב. כמו נישואים אחרים. אהבה אחרת, חדשה.

של מי החדר הזה שיש בו מהטוב ומהרע שבך ובחייך.

שלוקח עליו את הקל וגם את הבלתי נסבל.

עוטף ומרגיע לרגעים מדודים, מאפשר לך להיות ולשוב לחייך שבחוץ.

רצפת בטון חרוטה  ומצולקת. מסומנת  בכל מה שקורה כאן. זוכרת הכל בסימניה.

של מי החדר הזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל פעם בשבוע, לשעה, הוא שלי, ושלה, וטוב שכך.

.

הַיְלדוׁת שֶלנוּ

.

.

.

זה שהן מחבבות אחת את השניה, זה שבכל פעם שאני רואה אותן ביחד אני מחייכת.

שזה ככה. בדיוק ככה. הילדות שלנו מי-היה-מאמין….

רוצים הוכחה לטמטום? קחו

.

.

שלום לך גברת ריטה/ לבית משפחת לין
מדוע אינך מקשיבה / אינך מקשיבה לילדים?
נכנסת מתוך חלום/ אל תוך חלום חדש צלול
החלפת הרוך החום/ בחלום חדש חלול

אני רוצה לעלות להר/ לטפס על העצים
להרגיש את המים/ הזורמים בנחל/ הבוץ הנדבק בסנדלים

אוי גברת ריטה / לבית משפחת לין
אטמת אוזנך/ אינך מקשיבה לילדים
מתוך חלום אל תוך חלום/ חדש חדש צלול
הכנסת את החלום לתוך קופסא/ והאמון חלול

אוי גברת ריטה/ ריטה לין/ אמא חדשה/
רוצה לרוץ מהר ולהספיק/ לעוף כמו חץ למטרה
בסולם בו את עולה למעלה/ כל השלבים מחוזקים
הרופפים נשליך הצידה/ אל ארץ הצללים

.

"גברת ריטה לין" את המילים הנאורות האלה כתבה יעל אופנבך, בת זוגו של שלמה בר שהלחין

ושר. לאבות אני מבינה, על פי דרך החיים הנאורה של משפחת בר, אין מילה בחינוך, גידול או

החלטות בעניין הילדים.אין גבול לטמטום, בורות, ופאנטיות.

.

שלמה בר יכול לקפוץ לי, יחד עם עמיר בניון דרך אגב.

.

הפרעת קשב. עדות אישית. תקשיבו כבר!!

.

האגו הרוצה מיתולוגיה

.

.

יושבת עם אקס שלי. אקס גדול. אחד משלושת המיתולוגים של חיי אם מתעקשים על מיצוב.

ככה אני. אוהבת באהבות ארוכות. תמיד.

עכשיו אני בתקופה מפנת מקום. אני עושה סדר.

עושה שלום עם האחד, באה חשבון עם האחר, מפסיקה לתחזק יחסים חד צדדים – טוב, כמעט חד

צדדיים, בעיקר חד צדדיים – גם עם חברות – רוצה? תבואי, תעשי, תגידי –  אומרת את מה שיש לי

להגיד, לא מפחדת מכלום. במישור הזה, אין-צורך-להגזים ברמת האומץ הכללי שלי.

וישבנו אחרי הרבה זמן שלא.

אנחנו כבר לא, שנים רבות מאד מאד.

ודברנו. גם עלינו, גם על פעם, על מה היה ולמה ואיך היה או לא היה אפשר, והצחקתי אותו, בטח

הצחקתי. תמיד. והוא אותי קצת פחות משהיינו, אבל גם. וחשבתי איך פעם הכרתי את הריח שלו כל כך,

כאילו היה הריח של עצמי, וכמה כשהוא היה מתעורר, אז. מזמן. הוא נראה ילד קטן, בלי קשר לגיל

ואם זה עדיין ככה בבקרים. תהיתי, לא רציתי לראות. ומה הוא חושב, ככה מקרוב שהגיל עושה בי.

וראיתי אותו מביט בי, מקשיב לי. את העינים שלו מקשיבות למילים ולמחשבות ולהרגשות ורגשות

שלי וידעתי שאין אדם בעולם שמקשיב לי ככה,  שהוא מקשיב לו ככה, וחייכתי בלב.

תמיד ידעתי שזה ככה, שזה יהיה ככה לתמיד ביננו,

בלי קשר לזמן ולשנים ולאהבות חדשות ששטפו וישטפו את חיינו במתינות או בסערה.

איש איש ודרכו.

והמקום בתוכי שרצה לשמור את היחוד שלו – של המקום הזה – שלי, אצל הגבר הזה נרגע.

האגו שרוצה לדעת שגם אם כבר לא, אז יש מקום יחודי שתמיד יהיה ספציפי ושלך.

בלי קשר למספר הנשים והאהבות שנכנסו ויצאו מחייו, מליבו בשנים הרבות שעברו,

בלי קשר לגברים ואהבות בחיי, בשנים שעברו.

לא להיות עוד רומן. עוד אהבה.

להיות הרומן. האהבה.

האגו שרוצה להיות מיתולוגי. מחפש את המיתולוגיה של עצמו.

וישבתי שם והסתכלתי על הגבר הזה שהיה והיינו, וחשבתי שאני יודעת,

תפסיק גערתי באגו הזה תפסיק להיות חמדן יחודיות, תרגיע, תתבגר, מספיק.

ואז בדיוק כשאמרתי לעצמי שבלב זה מספיק, הוא אמר,

שלמרות,

ואולי בגלל,

השנים הרבות,

והנשים הרבות,

והחיים,

והגיל,

וההבנה,

ובכלל,

לעולם אני אהיה אהבתו הגדולה.

החריץ הגדול בליבו, הדוכן הגבוה באולימפידת האהבות שלו.

והאגו הרעב תמידית, המפלצתי שלי, המגלומן, לקק את שפתיו ואמר לעצמו, יאמי, טעים.

ואני, שהייתי שבעה לרגע, רגועה עד הפעם הבאה שיתנפץ משהו, חייכתי בתוך האני

ומיד, אני נשבעת שמיד,

נזכרתי שזו לא אני מחייכת בשביעות רצון חתולית, שטנית משהו שכזו, זה האגו הזה שלי,

זה שצריך לשמור בקופסא סגורה – עדיף מרופדת בקטיפה אדומה, בכל זאת, שביר –

וגם, אני מודה, תמיד ידעתי שככה. תמיד.

.

מהו כינוי הגנאי הנוראי ביותר שמצא לי גבר אחד?

.

.

טוב, אני מכירה אתו שנים ארוכות,

הוא היה נשוי לחברה טובה שלי והיה חבר של אהוב גדול שלי,

שניהם עזבו אותו.

הוא בקש ממני חברות בפייסבוק והסכמתי למרות שהססתי מעט.

הוא הגיב לא מעט, לפעמים במעט רשעות, לפעמים סתם.

היום כשהתעוררנו כולנו אל יום סוער מלא רגש מכל כיוון אפשרי,

ימין ושמאל, שמאל וימין. כולם סוערים ומתווכחים ברשת, בפייסבוק ואיפה לא.

כתבתי את הסטטוס הבא:  מנהיגות – אם נהיה נדיבים לקרוא להם מנהיגים לחדלי אישים אלה
המנהלים לנו את החיים – מטומטמת.

אחרי כמה שעות,תגובתו: מזמן ידעתי שאת לא ראיה לחיות כאן או להיות מי שנמנת על חברי
ביי מיס זקנתה מבישה את נעורייה

ואכן, מחק אותי מחבריו.

אם הופתעתי מאלימות תגובתו? לא באמת. מאד הופתעתי מהכיעור שבה ומעניין הגיל.

בכל פעם מחדש אני מופתעת ולא מבינה, כמו אז, אני, עדיין, לא מצליחה להבין למה איזכור גיל

אמור להעליב, להקטין או לפגוע? למה כמעט תמיד כשהוא מופנה כעלבון הדבר קורה מול נשים?

למה אנשים מניחים שאשה תפגע מהערה על גילה, יופיה, גופה יותר מאשר מהערה על מוחה,

כשרונה או אופיה.

ואז כתבתי סטטוס להוצאת קיטור, בכל זאת פייסבוק, בשביל זה הוא שם: אז זה מה שקרה היום:
xxxx xxxx שהרבה רגעים דרמטיים בחייו חוויתי בזכות האשה המופלאה לה היה נשוי
עשה ככה: גם מחק אותי מחבריו וגם קרא לי זקנה….
וואלה, שווה להיות שמאלן, אתה
מגלה מי הם האנשים שאתה מכיר ברגע האמת, לא ככה?

וזהו. נגמר. הלכתי להקרנה של "פעם הייתי", חזרתי הבייתה ומהסקרנות הלכתי להציץ אצלו,

לא חשוב איך….תראו מה מצאתי. אוצר ממש.

נחשו,
נחשו מה הכינוי גנאי הכי הכי איום ונורא שגבר לא צעיר – בכל זאת רק ארבע חמש שנים פחות
ממני:) –  כמה-שלא-ישתדל, תל אביבי, נאור כביכול, מוכר אשליות פרסום סקסיסטיות ורדודות ,
מנסה על כל פנים, לא כל הנשים נופלות בפח – יכול למצוא לשמאלנית יפת נפש שכמוני?
בבקשה, הסטטוס העכשווי של xxxx xxxx:
היום נקיתי את רשימת חברי בפייסבוק והיגלתי כל מיני קשישות לא רלוונטיות וופלצנים צדקנים
לכיוון עזה. עכשיו אשלח להם סיוע הומניטארי.

כינויי גנאי רלוונטים למחלוקת האידיאולוגית, פוליטית שביננו, ענייניים. קשה להאמין לא?
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
נ.ב. כתבתי את שמו, בטח כתבתי, אחרכך החלטתי שאין לי כח למלחמות עולם ועברתי לאיקסים.
לוותר לגמרי לא יכולתי. העניין העקרוני הזה שקשור לגיל, יותר של נשים כמובן, הוא כל כך
סקסיסטי וירוד ורדוד ונמוך על ריק ובעיקר מבוהל כנראה שהגיע הזמן לעשות לזה סוף.
.

טלטלה

.

.

כואבת לי הכתף. כבר חודשים, ובאמת, באמת כואבת.

אני מוגבלת בתנועות שלי, בתפקוד שלה ברמה מפחידה ממש.

עוד שבועיים, שלושה וכל הבדיקות עם האותיות הלועזיות יתנקזו לשני רופאים מצויינים ויש סיכוי

שיהיה לזה שם, או לפחות פתרון. גידים, עצבים, חוליות ומה שביניהם, זו גיזרת הכאב שלי. גיזרת

התנועות המדוקדקות בגלל פחד מכאב חד וכמובן שנגזרת חוסר השינה הטובה נובעת ממנה גם.

.

אבל בחודשיים שלושה שעברו אני חווה תהליך חזק  יותר מהכאב עצמו, וזה לא מעט trust me .

הדבר המפחיד ב א מ ת שקרה הוא הטלטלה הגדולה שעברתי. כזו הדומה במהותה, ככה אני מנחשת,

זכרון מהעתיד – בתחושותיה, בעוצמתה, למה שחווה ומרגיש מי שהופך ל…. נכה או מוגבל או זקן.

תגובה רגשית חריפה כל כך מול בעיה פיזית מכאיבה, מגבילה ומתעתעת –

כן גב' גולדנברג יתכן שזו התופעה גם אם הבדיקות לא גילו אותה – אבל בודאי לא טרגית, חמורה

מאד או דרמטית טפוטפוטפו.  כולה בעיה אורטופדית/עצבית/חולייתית פתירה לגמרי. כנראה.

אבל הדבר שקרה לי, הבהלה והעצב וחוסר האונים, מול התגלית שהגוף שלי הוא לא לגמרי אני.

הוא סוגשל ישות נפרדת.

הגילוי הזה, המעשי והמכאיב, כמו גם הרגשי והתודעתי הזה, טלטל את עולמי. ממש טלטל.

.

אנחנו מכירים כאב.

כאב ראש יעבור עם אדוויל שניים, גם כאבי מחזור, והשפעת הכי קשה, את יודעת, שבסוף השבוע הזה

כבר תהיה מאחוריך, וצירי לידה בכלל משמחים כל כך שמי זוכר את האמת בכלל.

בחיים שלנו אנחנו מכירים כאבים, את אורכם פחות או יותר – בנורמלי, בפשוט, לא חלילה במחלות

מקוללות וקשות – ויודעים להכיל את הדום שתיקה שהם מפילים עלינו לזמן המוגבל של השליטה

והרודנות שלהם, אחר כך אנחנו חוזרים לקחת שליטה ופיקוד על עצמנו, חיינו, גופינו, ובכלל…

אבל כשפתאום קורה משהו ואין לך בעצם ידיעה ברורה מתי הדבר הזה, אם בכלל, הולך להעלם.

מתי הכאב המטריד הזה, שמונע ממך לישון כראוי, או להתמתח כמו שאת אוהבת, או סתם להושיט

יש להוריד כוס יין ממדף גבוה – כשהידיעה הפשוטה הזו ש"עוד מעט, או קצת יותר, זה יעלם",

כשהידיעה הפשוטה הזו לא קיימת בצמידות לכאב, הטלטלה – לפחות במקרה שלי עצומה.

.

התחושה בשבועות האלה, בעצם כבר חודשים, שאין בידי יכולת אמיתית להחליט מה יקרה עכשיו.

שהגוף שלי, אני, לא נמצאים בשליטה מוחלטת שלי. שאני לא בידים שלי.

שגם אם אגייס את כל כוחי הפיזי, המנטלי, השכלי ואנסה לפתור ע כ ש י ו את הבעיה, אני לא יכולה.

ע כ ש י ו הגוף שלי חזק ממני, בעיקר בחולשתו.

הוא מחליט עלי עכשיו. מכתיב את ימי, לילותי, היכולת שלי לעשות כל מה שאני רוצה.

מה שאני רוצה הוא מה שבדרך כלל אני יכולה –

טוב, אני אדם הגיוני, בדרך כלל אני לא רוצה לשבור שיאי עולם בריצה או בטיפוס על הרים –

והזמן הזה בחיי משקף לי איך מרגישים כשזה אחרת.

כשאי אפשר. באמת אי אפשר. בגלל הגוף.

.

וחשבתי אתמול שיתכן שאנשים המגיעים לזקנתם, אבל ממש זקנתם האמיתית,

ופוגשים את חולשת גופם מתעמתת עם נפשם

מרגישים בהתחלה, לפני ההבנה, וההשלמה ואפילו הקבלה,

חוסר אונים מול חוסר היכולת ועצב וכעס ותסכול גדול –

אני רואה את אבא שלי, אהובי, תכף תשעים, מתכעס ומנסה לא להראות כשנכדו החסון, הגבוה,

בן העשרים ואחת, מנסה לפתוח את השולחן הגדול מהר יותר כדי להקל מעט על סבא,

אני רואה את עיניו מתכווצות ברגש. איך הגוף שלך יכול להפנות לך עורף בערלות לב שכזאת,

לא להקשיב לך באמת, למה שאתה רוצה לעשות ע כ ש י ו, למה שהתשוקות שלך, הנפש, הרצון

דוחפים אותך לרצות והגוף הזה – שלקחת כמובן מאליו, לפעמים פינקת, לפעמים עינית, בדרך כלל

אהבת, הוא בכל זאת אתה –  הופך הגורם המקשה, המערים מכשולים, הבוגד.

.

טלטלה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה ל א פוסט דורש דאגה ותשומת לב, באמת שלא. הכל בסדר. מעצבן וכואב אבל יפתר במהרה. הוא בדיוק על מה שהוא. טלטלה רגשית. לעתיד לבוא. הבזק ממה, שכנראה יהיה, ירגיש פעם. עוד הרבה הרבה, הרבה זמן, אם בכלל..
.

לעצמי, כי לפעמים מותר

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ולמי שרוצה…..

.

דווקא חשבתי שאני רוקדת יפה

.

.

בבלט רקדתי לא רע.

היום אני יודעת שהשיתוק הפנימי שהצלחתי להסתיר כל כך טוב, הנוקשות בתנועה, בשרירי הפנים,

נבעו מבהלת זכרון. לזכור את סדר הצעדים. סיבובים. יד על המותן.

כשהגיעו זמני האבחונים והריטלין – לא כל כך מזמן – הבנתי איך ולמה חייתי והרגשתי כמו שהרגשתי.

בבעתה, מתח פנימי תמידי, בהלה. לזכור. לזכור.

אבל בצילומים בכל זאת רואים ילדה צהובה וחייכנית למחצה מול ההורים והפסנתר.

.

אחכ' עזבתי את הבלט של שרה אורן, ואחרכך עוד יותר, עזבתי –  טוב העזיבו אותי, את התנועה,

את מחנות עולים – על זה בפעם אחרת רק ארמוז שזה כלל זוג סנדלים לבנים עם ע ק ב אלוהים ישמור

בגובה סנטימטר וחצי שסתר את ערכי התנועה – והגעתי לעירוני ד'.

תל אביב, מסיבות, שמינסטים וריקודים סלונים.

המוסיקה דווקא עשתה בי, ועדיין עושה, בליבי ובגופי הערטילאי הרבה קצב, תמיד. מאז ומעולם.

יש היגידו שגם הביטוי הדבנגרית יכול להצמד אלי לפעמים, או לפחות לאופיי.

אבל, לא העזתי.

פחדתי פחד מוות מלהראות מגוחכת. מגושמת. ילדותית. לא יודעת מה לעשות עם הידיים והרגלים

ולמה-כולם-ניראים-כאילו-הם-יודעים-בדיוק-איך-לזוז.

הייתי פרח קיר מבוקש, זה נכון. אבל הבהלה, חוסר הבטחון והעקשנות ניצחו, ונשארתי סרבנית.

הרבה שנים. הרבה "לא תודה" – "לא מתחשק לי" – "אולי אחרכך" – ומה לא…..

רק שלא ירגישו, שלא ידעו ת'אמת.

אני לא יודעת איך רוקדים את הריקודים אלה.

.

אחכ כבר התחלתי להצטלם, וההזמנות לכל מיני מסיבות התחילו להגיע, וגם הבנים, והבחורים,

ואני עדיין מבועתת ממה עושים עם הידים והרגלים ולמה אין ספר הדרכה לתנועות המוזרות

האלה שכולם עושים ואיפה שרה אורן עכשיו כשאני צריכה הוראת ריקוד.

ועדיין עמדתי בסרובי: לא תודה, אחר כך, אני עייפה מדי, שיכורה מדי, פשוט לא.

.

אבל בחיים, כמו בחיים, זה לפעמים קורה בלי שום הכנה מוקדמת, התכוננות או התכוונות,

וזה קרה. אני אפילו לא זוכרת איך, עם מי או איפה, אבל זה קרה ומעין החופש והתנועה התעורר.

פרץ. נולד. גדל. מה שתרצו.

אני רוקדת. בטח רוקדת.

הכל פשוט ושמח ואיך-לא-העזתי-קודם-איזה-בזבוז-וכמה-כיף-עכשיו.

יש מוסיקה שעושה לי את זה ואני רוקדת. שמחה, חופשיה באמת ברוב הפעמים

והגוף שלי יודע ובעיקר מרגיש מה ואיך הוא רוצה לעשות.

שמחה גדולה לרקוד עם מוסיקה שעושה לך את זה.

ותל אביב, וניו יורק, ועולם וארועים ומסיבות גדולות, קטנות, מפוארות, בבתים, בירה, יין,

שמפניה, פה ושם סמים – כלום דרמטי – אהבות, גברים, הרפתקאות, מועדונים, וריקודים.

הכל בסדר במחלקת החיים הטובים,

עד החתונה של יעלי לפני יומיים,

כן, זו של אדוות הפייסבוק.

.

רחבת יער ביערות עין הוד. שולחנות כסאות אורות קטנים וגדולים. אלכוהול. רחבת ריקודים

טובה וגדולה. די ג'י הורסת ואנשים. אני מתקדמת עם זאתי ודניאל – חבר ילדות שלה – לכיוון

רחבת הריקודים בתחילת הערב לראות את השקיעה מהצד ההוא ומה קורה והמוסיקה ממש

מתגנבת לי ללב ולגוף. אנחנו על הרחבה ואני מתחילה לזוז כנראה. לא אני – אני עדיין לעולם

לא אהיה הראשונה להתחיל לרקוד – אבל הגוף העצמאי שלי מתחיל להזיז רגל, מותן, יד ימין,

רגל, ירך, יד שמאל, צוואר, ראש….ככה בעדינות, בלי כוונות לצאת במופע יחיד סוער מול

האורחים והשקיעה ביערות הכרמל.

א מ א  ד י!!!!

זה מה שעצר אותי. אמא די. אל תרקדי. זה מגוחך.

האמת? רק האמת? לגמרי האמת?

אימת האני-רוקדת-מגוחך חזרה ברגע, בשניה. כאילו לא עברו עשורים. ממש עשורים.

והילדה הכי מקובלת בכיתה – שלי – הסתכלה עלי במבט המתנשא שלה והצליחה לשתק אותי

שוב, כאילו לא עברו לא-חשוב-כמה-שנים. אמא די זה מגוחך.

מה מגוחך? אמא רוקדת באופן עקרוני? האמא הזו רוקדת? זה בכלל קשור לאמא?

.

בטח שזה קשור לאמהות באופן כללי.

בטח שזה קשור לגילה.

בטח שאני מבינה הכל, ומחייכת בלב על הבנאליות של תגובתה ועל העלבון הפנימי שלי,

ובכל זאת,

למרות שבבית על השטיח, הכל סבבה לגמרי, המסיבות ממשיכות כרגיל,

נראה מה היה בפעם הבאה שנהיה במקום ציבורי ותהיה מוסיקה וריקודים והיא תביט עלי

במבט הזה שאומר: אמא די, זה מגוחך והשיתוק ההוא יחליט אם לחזור לחיים או להעלם

ל ת מ י ד.

קניוק, אבישג השונמית והבלונים על הגג שלי

.

.נכתב פעם, לפני שלש שנים שלמות, וקצת.

.

הרבה שנים אני מכירה אותו.

היה הקיץ ההוא ואדם ברוך וקניוק

וכתבה ל7 ימים שהוא כתב עלי, ועל תל אביב, בעצם ההיפך.

וכתבתי פעם על אחד הספרים הכי כנים וחזקים שלו בעיני  –

על החיים ועל המוות

והוא הנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה שהשתתפתי בה,

ובכלל,

אני אוהבת אותו.

.

אבל הדבר הכי אישי ומרגש שקשור בי ובו קרה מזמן לפני שנים, והרבה.

האהבה הגדולה של חיי, המיתולוגי שללי, ארוך השנים קראו לו רוני.

שש שנים מקסימות . גרנו ברח' אלכסנדר ינאי, מעל המכולת של דויד, והחיים היו חיוך.

יום הולדת אחד חזר הרוני הבייתה ורצה שנעלה לגג.

לא רציתי, התעקש. לא רציתי. כן רציתי, התווכחתי, התפנקתי ובסוף כמובן עלינו אל הגג.

גגות תל אביב, סוף מאי,  דודי שמש, חוטי כביסה, רמז לשקיעה, ים, ורוני ואני עם יין על הגג.

אני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

כלום…הוא מביט בי במבטו הזך, כלום.

מה..? אני שואלת

רגע

סבלנות הוא מחייך, ואז מסתכל עלי ואומר, תראי…..

פ  ת  א  ם…

באמת פתאם, התמלאו השמיים מעל הגג בלונים. מאות בלונים,

אולי עשרות רבות מאד, למי הייתה נשימה כדי לספור –

עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב. בלונים.

את רוני הם מילאו באסירות תודה לנצח לחבריו מהחוג לקולנע בבית צבי שחיכו למטה, ברחוב,

אוחזים בלונים אפופי הליום לסימן ממנו, וסובבו אותי בשמחה, אהבה וזכרון מופלא לתמיד.

.

זה הכל קרה בזמן ההוא,  בשבועות שיורם "הסתובב" בחיים שלי ובבית ההוא באופן אינטנסיבי למדי,

בגלל כתבת השער לשבעה ימים,  שמיכל צילמה והוא כתב על תל אביב ועלי, או על ההיפך.

אחר כך עברו שנים של זמן.

הכתבה ההיא פורסמה ומוזכרת באוזני עדיין למרבית הפליאה פה ושם,

הרוני ואני כבר נפרדנו, תל אביב המשיכה להיות כמו שהיא יודעת,

סדנת הכתיבה בבית אריאלה הייתה מצויינת,

ואז הוא כתב ופירסם את "אהבת דוד".

קבלתי, קראתי כמו תמיד

ואז, כמו מתנה ארוזה בשכבות נייר משי מתפורר, בתוך משפטיו המפותלים שאני אוהבת כלכך

נתקלתי במשפט הזה: "איש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה".

אבישג שלא ידעה בחייה אהבה ופלאות,

שאיש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה.

.

סופר מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו. כמה יפה.

כמה החמצה מועברת במשפט אחד על אבישג, שלא זכתה.

כמה שמחתי (ועדיין אני שמחה) במשפט ההחמצה של אבישג שהנציח והסביר לי קניוק במה זכיתי אני.

לתמיד.

איזה עונג לראות אדם אוסף פיסות וסיפורים ומילים, חתיכות חיים ואורג למסכ אמיתית אחרת.

שמחה ועונג.

.

יומולדת שמח יורם יקר הרבה בריאות, אהבה ושיגיע אליך השקט. מגיע לך.

..

ההורים שלי, הנישואים שלי, והאצבע המשולשת

.

.

אבא שלי התחתן עם שמוצניקית,

בדרך, עם השנים – מעולם לא הצלחתי לברר איתה איך "זה" קרה –  קרה משהו והיא פנתה

ימינה. כמה ימינה מעולם לא בררתי, אבל ימינה. יותר מדי ימינה מהממוצע המשפחתי.

לדעתי במהלך השנים היא התייצבה על קו הימין המאד מתון או אפילו למרכז, היא מודה

בחצי פה, לפעמים, וגם זה לא בפנינו.

אחרי שנים של עמידה מול כולנו, וקרבות מילוליים, רגשיים לא פשוטים, בעיקר מולי,

לדעתי היא כבר לא יכולה להודות שאנחנו צודקים. אבל אני כמעט משוכנעת אם הייתי

רואה את הפתק שלה בקלפי בשנים האחרונות, לא הייתי שוקלת את פיטוריה הזמניים,

כמו ששקלתי בלא מעט שנות בחירות.

אבל אז, בשנים שהיינו חמישה אנשים בבית ההוא, התוצאה של הפערים האידיאולוגים

ביננו, ביני לבינה, בין אבא ואני – השניים האחרים פחות נלהבי פוליטיקה – לבינה, הייתה

אש, לא פחות.

בשנת בחירות הבית שלנו היה עולה בלהבות. לפחות להבות הפה שלי.

איך התחתנת איתה תגיד, איך…אז מה אם היא יפייפיה, ומקסימה ויש לה לב כמו העולם

כולו…אז מה…..איך התחתנת איתה א ב א?! הייתי צועקת מתוסכלת.

לא הבנתי איך אשה אינטליגנטית ומקסימה כמוה חושבת שהירדן הוא גבול הגיוני למדינת

ישראל במציאות העכשווית, לא גיאוגרפית כמובן. לא הבנתי איך אדם נאור כמוה מחבר

מילים למשפטים וטיעונים שבשנים ההן, פשוט העבירו אותי על דעתי לא פחות מהיום

והייתי צועקת, רותחת, מתווכחת, מסבירה לה מה דעתי עליה, טורקת דלתות, חוזרת,

בוכה מתסכול, את-אמא-שלי-איך-את-יכולה-ומה-אכפת-לי-מאברהם-אבינו –

והוא. הוא ישב שם, מחוייך, סובלני, אדם שהתפכח מהאידיליה והאידיאלים הקומונסטים,

אבל נשאר הומני בכל נים מנימי נפשו, שיוויוני עד קצה גבול מחשבתו, שכלתן, שקול,

ושמאלן לחלוטין. אבא שלי ואמא שלי.

פעם הם היו שמאל וימין ברורים.

פעם היו ימין ושמאל ברורים.

ואנחנו באמצע. באמצע ביניהם.

איך הוא הצליח לגנוב את שלושתכם היא לא מבינה עד היום,

זה לא הוא – אני עונה לה, לא מפויסת אבל קצת, ממש קצת יותר סבלנית, מולה בנושא

הזה. פוליטיקה גם היום – זו האמת. זה הנכון. אני שם בגלל האמת אמא, לא בגלל אבא.

זה מה שנכון. איך אפשר אחרת, איך את לא רואה?

ככה גדלנו. ככה גדלתי.

בין שמאל מפוכח, הומני, ציוני, סוציאליסטי וימין ציוני/הסטורי/רגשי אם אני יכולה להמציא

טייטל לדעותיה של האמא האהובה שלי. גם בין שכלתנות ורגשנות, מעשיות וחופש פנימי

והמון, ממש המון אהבה, ופעם בארבע שנים – פעם זה החזיק מעמד ארבע שנים, זוכרים?

פעם בארבע שנים הוריקן בחירות היה שוטף את הבית, שוטף וקופץ ומרגיז ומלהיט ונעלם.

עד הבחירות הבאות.

ואז התחתנתי, סוג של התחתנתי, עם שמוצניק, סוג של שמוצניק, ירושלמי דור שני שואה.

לא ממש שמוצניק, אבל שמאלה בטח. בטח שבטח איזו שאלה.

זה מעולם לא עמד בחיים האישים שלי למבחן המציאות הדבר הזה.

חיים ואהבה עם מי שחושב ומאמין בדברים הפוכים ממני.

גם לא עם הגבר שאתו חייתי חיים ואהבה ומשפחה.

מעולם לא התאהבתי בגבר שדעותיו היו ימניות ממרכז ממשי – לא מתוך הצהרת כוונות או

אפליית גברית על רקע אידאולוגיה וסייגים, לא. ככה זה קרה, וגם אז במקרה אחד של

אהבה עם מישהו שהאמין שד'ש תציל את המדינה – הבית סער בבחירות ההן כאילו חזרתי

לגור בבית הורי.

בסופו של דבר, באופן הכי טבעי עשיתי משפחה עם אדם שדעותיו זהות בהרבה לשלי.

לי יגדלו ילדים שלא יצטרכו בילדותם לפחות לבחור, סוג של לבחור, בין אמא לאבא,

להתלבט או להיקרע בין נכון ולא נכון, צודק או לא צודק, זכות אבות או מציאות חיים –

לפחות בבית פנימה, בין אמא לאבא, חשבתי לעצמי בהפגנה ההיא עם אבא שלי,

עומדת כבדה, סוף חודש שישי, מלטפת את הבטן ומסבירה לילדה שגדלה בתוכי

שיש שירים לשלום, בטח שיש, ויהיה בסדר חשבתי עד שהדלקתי רדיו בדרך הבייתה.

.

ואז ההיסטוריה חזרה על עצמה כמו שלא הייתי מאמינה שאפשר.

זה הבלוג שלי. החיים שלי. אני כותבת כאן ע ל י. מסביבי כמובן חיים עוד אנשים.

עליהם אני מנסה לא לכתוב, בודאי לא ברמות אישיות, פולשניות. פרטיות מדי.

הפוסט הזה מספר עלי ועל התובנה המפתיעה והמאוחרת שלי יש לאמר,

שלהיסטוריה אכן יש מיגוון דרכים לצחוק לאנשים ממש, אבל ממש מול הפנים,

ולהרים אצבע משולשת גבוה, ממש גבוה.

 

.

.כל מילה על אנשים אחרים, בלי קשר לדעות הפוליטיות שלהם, רחוקות משלי ככל שיהיו, תמחק מיד.

תהליכים וחדרי חושך

.

.

 

אני אוהבת צילומים.

הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.

לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים, אֶלֶה

מודבקים באלבומים, מותכים לפסי דבק צהבהבים. שאריות נעורי הפוטוגניים מצתהבים

לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק. נערה צהובה בעתיד צוחקת אל מצלמה

ממגנטת: "מה ז א ת סבתא?" – הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.

פעם, לא כל כך מזמן, או שזה רק נדמה לי שלא מזמן, דרך זכרונות וסיפורים להכנס

לפנתיאון האישי הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – ואין קליק.

פעם הזכרונות המצולמים שלנו, קמו לחיים וזכו לחיי נצח מאובקים רק כשהנגטיב פותח,

והתמונה הודפסה.

.

2010

רגעים יפים, קרובים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו. בריבוע הבטון שבנה לעצמו

בין פינת הכביסה שלה, לפינת הנגרות, שלו. חדר משלו. כאילו קרא סופרות אנגליות.

חדר חושך. ממלכה.

שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית. אסור. פשוט אסור לגעת בה, צלוחיות פלסטיק

מלבניות, שחורות וגדולות, רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות:

כאן קול ישראל מירושלים. מנורת קטנה מעל הדלת מאירה באור כתום חלש, קלוש, את

החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות, מציל ומפרנס את

משפחתו בעבודה צדדית, סיזיפית. הופך אהבה ותחביב לחבל הצלה ומאבד בדיעבד, כמה

עצובה הייתי כשהבנתי, את אהבתו לצילום, אחרי קריסה כלכלית ע"ע מלחמת התשה

ארוכה בששים ושבע ומיתון אכזרי וממוטט.

תמונה ועוד אחת, ואחת נוספת,  מלכות אסתר אחרי שוטרים עבריים מתממשים ובאים תחת

ידיו הטובות של אבי.

הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו. תכף תזרק

עליו להרף עין מדויק אלומת אור דקה, שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות

שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט.

האלומה נדלקת, הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה, המְּפַתֵח,

וזה מתחיל כמו מעשה קסמים של ממש.

אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.

האור הכתום מאפשר ראיה.

אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.

בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.

מתגלה עולם של רגע. שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.

ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה ברורה ואסור לה להמשיך להיות בחומר אפילו שניה

נוספת, כי כמו בכל דבר יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.

וברגע האחד המסויים, אני מושיטה יד כשהוא מסמן או אומר, כבר גדלתי והוא סומך עלי,

אני אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית,

כי מי שלא נתקל במבטו המוכיח והשקט של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם,

אני מחזיקה את התמונה שמגלה לנו סוף סוף מה היה, שולפת אותה מקערת ה'מפתח',

נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה לקערה השניה  עם החומץ.

העולם שנגלה קופא. פריז-פריים.

דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח,

ואבא מהנהן.

שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות,

אבא מציץ, מאשר, ממשיך בשלו, ולקערה השלישית והאחרונה.

תמונה אחר תמונה גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע.

שטיפה ארוכה במים. יבוש. מיון לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.

ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.

אבא ואני בקו יצור פרטי.

זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

ועכשיו,

מי סופר כמה שנים אחרי,

חדר החושך של אבא, המצלמות שלי, המילים שלי, ואני, בונים לי סוף סוף, כנראה,

חירות.

2018 רלוונטי מתמיד

.

מה עושה טלפון נייד בפריזר?

.

.

אני בבית, מחכה לטלפון מהרדיו, ראיון באיזה עניין, כמו שהבטחתי. הנייד שלי לא בבית.

הנייד שלי נעלם. שוב.

אני מצלצלת אליו כבר כמעט שעתיים. אין תשובה. מחפשת בכל המקומות שאני מכירה.

מלכודות נייד קטן שחרחר ידועות.

כלום. נאדה. ונישד. gone

בטח יצוץ היום, מחר או שלא…..

אבל בעודי יושבת כאן, די מיואשת ואובדת עצות, בכל זאת,

אני די רגילה אליו…אני מעבירה בראש את המקומות שבהם התגלה הנייד שלי במהלך השנים.

או ליתר דיוק ע'ע הפרעת קשה, המקומות שאני ז ו כ ר ת שבהם התגלה הנייד שלי.

להלן:

1.  בסופר, בין הבננות ואני בכלל יש לי אלרגיה רגשית לצהובות האלה. לא מתקרבת.

2.  בארגז כלי העבודה של טכנאי המזגנים בדרכו הבייתה.

3.  במקום. מחובר למטען, אבל על "שקט" – יומיים חיפשתי אותו (!!)

4.  במוסך, בסופר, במספרה, בפילאטיס, במכון, בבית ספר של זאתי, אצל הורי, איפה לא?

5.  על ארמון מנטיפי חול ים לקראת שקיעה כשאני בבית כבר אחרי המקלחת.

6.  בבר שמעולם לא הייתי בו – שזה נשאר עד היום בחזקת לא ברור – אבל הם צלצלו שהוא שם.

7.  מתחת לכסא במכונית שלי. הכי פופולרי. הכי קשה, טכנית, להגיע משום מה.

8.  במעמקי הפח הירוק מחוץ לבית. י א ק….

9.  במקפיא.

10. ביד שלי, כשאני מנסה בטירוף להחליף תחנות ולא מבינה מה קורה לשלט של "יס".

.

.

.

.

.

עדכון לגבי ההעלמות הנוכחית, יום למחרת:

נמצא השחרחר. הוא כנראה נפל כשיצאתי מהאוטו ומישהו טוב לב הרים אותו ופשוט שם אותו בתיבת

הדואר, רק מי חשב/ה לחפש בתיבת הדואר לפני שהיה שם איזה מכתב/דוח/חשבון לשלם?!

נתראה בפעם הבאה …

.

הדבר הזה שקורה

 

 

השקט כבר מתחיל לעטוף.

הדבר הזה שקורה כאן, לפעמים בימי שישי ותמיד תמיד בערבי חג, בעיקר בראש השנה ופסח,

כבר מזדחל לגוף ולנפש.

קבלתי רשות לערוך את ארוחת החג כאן, זה לא מבצע פשוט לגברת בת למעלה משמונים, והיא

נכנעת בחן. רק במבצעים גדולים, את ימי שישי היא מתקתקת כמו גדולה לכולנו מידי שבוע.

כשהגיע האחיין הגבוה והשקט שלי לעזור במבצע ארגני את פינת האוכל שלך לישיבה נוחה לכמעט

עשרים איש, כשפרשתי את המפה הלבנה וגיליתי שהיא מקומטת וצריך למצוא פתרון כמעט פרצתי

בבכי – כשאתה הגדול, המבוגר, התגלית הכי מפחידה היא שאם לא תעשה, זה לא יקרה…

ולפעמים, לפעמים זה באמת מעייף, שלא נגיד מפחיד – אבל לא פרצתי בדמעות מולו, מה פתאום….

אז השולחן ערוך חלקית. האורך הנערי המותשת מלילה לבן עם הכיתה על הדשא, התמוטטה, מוטלת

רפויה ומקולחת על המיטה שלי….כשתתעורר תסיים לערוך שולחן, לכתוב כרטיסי שמות יפים ולהחליט

מי ישב ליד מי  – יתכן שהמטלה האהובה עליה בעולם, בטח בחגים – ואז נאפה, אולי, בתקווה ש –

חלות קטנות ואישיות כמו פעם בכיתה א', נתקלח, נלבש לבן – כי ככה – ונקבל שנה חדשה עם וליד

אנשים שאנחנו אוהבות ושאוהבים אותנו.

 

<a href="http://www.exego.net/admin/&quot; target="_blank"/>

שיעטוף השקט את השעות האחרונות האלה, שגם בתוך הסידורים או המנוחה יעזור להתכנסות אישית,

אפילו חסרת מילים. שתכנס השנה החדשה בעדנה וצעדים רכים ותשאר ככה. שקטה.  שנה טובה.

 

ככה אני נפרדת

גלי אמרה שהיא תעבור לאסוף אותי ברבע לשתיים, שנספיק.

בית הקברות של רמת השרון. עשר דקות נסיעה, אולי אפילו פחות ועד שיתחיל….יש זמן.

יצאתי לגינה. בין האדמה, הדשא והפרחים הנלחמים בעקשות נגד הקיץ שעדיין לא מוותר ונלחם על

זכותו ללהוט, נאבק עם הקצבת מים , ישראל מתייבשת, נחבאים אל רגבי האדמה חלוקי נחל.

בהירים, נקיים, קמורים ומזמינים כף יד שתחפון.

פעם, מזמן, בקיץ ההוא, הבלתי אפשרי, הביא אותי הרצון לשרוד ולשמור על הבית שלנו, על עצמי,

עליה, לגל אמוק מטורף של עשיה בבית. פנים וחוץ. כינון טרום פירוק. הפוך על הפוך.

גם רוב חלוקי הנחל הובאו לכאן אז, בקיץ האכזר ולא רק מחום ההוא.

עגלגלים, מפזרי הבטחות לפריחה מה-יהיה-עם-המטאפורות-מה-יהיה פוזרו בגינה, בין הפרחים,

הפקעות, התבלינים והפכו חלק מהבית, מהגינה, מהחיים שלנו.

אבל מאז משהו קרה והם, כבר לא מעט שנים, עושים דרך הפוכה.

הפכו לסַמַנֵי פרידות. אלה הלוקחים עליהם חלק מן הפרידה. חולקים איתי טכס פרטי.

נושאי הדגל שלי. נציגַי הדוממים.

/

/

ראשונה הייתה סבתא שלי.

כשנסעתי ללוויה של אהובתי הגדולה בנשים, יריבתי העצומה, זו שהדמיון ביננו הוביל אותנו למחוזות

ריבים ודרמות ופיוסים ואהבת ענק – עוד לפני הקיץ ההוא – ידעתי שאני רוצה, חייבת, לבוא לשם עם

משהו שיעזור לי לעמוד זקופה, להרגיש, לא להשתתק גוף ונפש מעוצמת הכאב והעצב ושיאפשר לי

להפרד וללכת משם, לחזור הבייתה. סיימתי להניק, מסרתי את זו המזינה – עדיין –  את ליבי ואני

את גופה לאביה ויצאתי חסרת שקט לחצר. חיפשתי. לא ידעתי מה. בכיתי, דברתי אליה, עקרתי

עשבים שוטים, קטפתי לימונית ונענע מתוך מחשבה שנעלמה מיד על תה מנחם והרמתי במקרה

אבן עגולה כדי….כדי להעביר אותה מקום כנראה.

חוסר שקט, סערה. חפנתי את האבן בידי ולא יכולתי להרפות.

המגע הקר, גם בגלל שהיה נובמבר, אבל לא רק, המחוספס וגם לא, זה שאפשר לי להתעגל עליה,

להרגיש, משום מה, מכורבלת ומוגנת, הרגיע אותי כמעט מיד. ישבתי בחצר שלי, המשפחה הקטנה

שלי הייתה בבית פנימה, וידעתי שרק בגלל שידעה שאני בבית איתו ואיתה, היא יכלה להרשות

לעצמה לחייך, להרפות וללכת לנוח. ישבתי על הדשא והרגשתי הכל. רגע מרחיב ונִיזכַּר תמיד.

כבר זמן אמר לי ההוא שקשור לפרידות סופיות מסיבות אחרות, חסרות אבן, והושיט לי בת כמעט

שנה חייכנית וזוהרת עד-היום-אפשר-להתעלף-ממתיקות-הזכרון לנשיקת פרידה לשעתיים. קמתי

ומה שרציתי זה להעביר לסבתא שלי את כל מה שהרגשתי בזמן הזה שהיה לי עכשיו.

נכנסתי הבייתה, לקחתי אין-לי-תשובה-למה לאק ציפורניים אדום שהיה מונח שם,וציירתי לב אדום

וגדול על האבן. האבן שעכשיו הייתה של סבתא שלי. עד היום. בנוב' 13 שנה.

/

לכל אורך הלוויה שלה החזקתי באבן. חזק חזק. בלי להרפות. חזקה, מכילה בלי להשבר,

מחוספסת, בהירה, עדינה ומנחמת. כשכולם הלכו, ואמא שלי ואחותה, יתומות בנות שבעים קרועות

לב ונפש ונכדים ונינים ואוהבים, כל כך הרבה אוהבים התחילו לחזור בשביל האחר הנחתי את האבן

של סבתא שלי על קברה. הלב האדום כלפי מעלה והלכתי הבייתה. אל הלב החי.

ככה אני עושה מאז.

טכס פרטי. בבית שלי. נפרדת.

לשחף ויוני וקוקה, וגם לתום יש אבן ממני ולסבא דב של הבת שלי יש אבן משתינו, ולאריק של שושיק

ונעה ויעלי. והיום ציירתי אבן והנחתי על קברה של ספי ששייכת לימים אחרים ורחוקים וסוערים של פעם.

מי שהשאיר / ה זכרונות, סימנים, עקבות בי ובחיי. מי שהיה בחיי באמת, בזמן זה או אחר, לתקופה

כזו או קצרה יותר. ממנו, ממנה אני בוחרת להפרד באופן אישי, פרטי.

בבית שלי, מחזיקה אבן שאני בוחרת, די בקפידה האמת, ממששת, מרגישה, בוחרת.

חושבת באמת ובכוונה. על מה וכמה אני יודעת על חייו / ה, על מה חשבתי והרגשתי עליו / ה,

על נקודות המפגש שלנו, ההכרות, היחסים שלי איתו ושלה / ו איתי, הרבה על מי שנשאר….

ותוך כדי אני מסמנת משהו ממני על האבן,

ונפרדת.

אחר כך, מאוחר יותר, אני מניחה אותה על האבן הגדולה.

מה שקרה לי בארבע וחצי בבוקר

 

ארבע וחצי לפנות בוקר. אתמול. אני מתעוררת. הכלבה נובחת כמוכת שמש או טירוף.

משהו קורה. זה בטוח.

בפעם האחרונה שהיא נבחה כך – אחת אחר חצות לפני חודש בערך – דפקו על הדלת שני שוטרים

והסבירו לי אחרי שדרשתי שיוכיחו שהם שוטרים אמיתיים ששתי דמויות ניראו יוצאות מהחצר שלי

תודה ששיתפתם, והאוטו שלי שוב מנופץ ומנותץ. פעם שניה בשבועיים – מישהו כנראה הזמין גולף

חזקה ולא חדשה מדי אי שם בשטחים, ומישהו אחר מאד, אבל מאד ניסה למלא את בקשתו. 

בלילה ההוא, אני עטופה במשהו והילדה שלי שהתעוררה, בעינים בוהקות מערבוביה של בהלה

והתרגשות יצאה בפיג'מת המיקי מאוס שלה לאסיפה קטנה שהתהותה באמצע הלילה על המדרכה

שלנו – שאולי השכן המעשן בגינה ראה את המנווולים וצלצל למשטרה, שני שוטרים ששאלו, מילאו

טפסים והגשימו לילדה שלי חלום שלא ידעתי עליו, לדבר עם שוטר – כשהיא סיפרה שהחלום השני

שלה זה לדבר עם כבאי, אמר לה הגבוה שלפני שהיה שוטר היה כבאי והילדה לא האמינה שהלילה

הזה אמיתי: שוטרים, כבאי, בלשים שהגיעו באזרחי, אקדחים על החגורה ואוטו שבור, כל זה ?

בלילה אחד? מי יאמין לה?

ככה מתהווים זכרונות ילדות לא?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכן, כשהבלונדה הזקנה נבחה האמנתי לה שמשהו קורה, רק לא ידעתי מה.

פתחתי את התריס וניסיתי להציץ דרך הסורגים וצללי הגדר חיה ,להבין אם אני רואה את הצללית

הכסופה,זו המוגנת עכשיו במה שהסבירו לי שעדיף, מנעול הגה ארוך ואדום, מתחת לפנס הרחוב.

בינתיים זה עובד. טפו טפו טפו.

ואתמול היא עומדת מחוץ לחדר שינה שלי ו נ ו ב ח ת ונובחת, כמו מוכת טירוף.

הילדה שלי לא ישנה בבית. חופש גדול. ואני לבד. קצת מבוהלת האמת.

מה כבר יכול להיות אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק ומנסה להשתלט על הנשימה שלי, כועסת שוב על

מי שמעל בתפקידו ושוקלת לצלצל אליו על ה— שלי השעה אבל מתעשתת. נעמדת בפתח החדר בלי

להדליק את האור – למה זרקתי את הגז המדמיע לפני שבוע לפח אז מה אם כשניסיתי לבדוק אותו יצאו

מים / קצף כתום במקום גז מהפיה מי-ידע-שיש-תאריך-תפוגה-לגז-מדמיע –  מנסה להבין מה גורם לה

לנבוח ככה לזקיינה הזאת.

מפתח החדר עד הדלת הפתוחה לפאטיו כמעט חמישה מטר. השעה ארבע וקצת, האור האפור שאני

מכירה מהשכמות מוקדמות בזמן האחרון לימי צילום ארוכים עדיין לא מאפר את השמיים. כאן חושך,

ורק האור הכתמתם ממנורת הלילה שהדלקתי מהרגל למרות שזו התובעת עליו חזקה לא כאן הלילה,

האיר במעט את המרצפות. בקצה המעבר הארוך הזה ראיתי…גוש שחור גדול. באמת.

בחיי אלוהים שאני ל א מגזימה.  חיה לא קטנה ולא רזה. יכולתי לכתוב שמנה. עבה. מוזרה.

 

למה לא הדלקתי את האור?

אני לא מצליחה להבין את מנגנון ההגנה ו / או הפחד שהכתיב לי לא להדליק את האור.

אני חושבת שהפחד עצר אותי מלהדליק אור.

אני חושבת שפחדתי ממה שאגלה והעדפתי לפעול בלי ידיעה ככל שזה מוזר ומנוגד לשכל הישר

שיכתיב רצון אינפורמציה, כדי שאפשר יהיה לפעול נגד מה ששם, ובלי אור איך נדע?

בטח שכמעט צלצלתי אליו אבל גם הפעם זה היה רק כמעט.

ברוב הפעמים זה כבר כמעט צלצלתי.

והכלבה עומדת ונובחת מרחוק,

והחתולה מסומרת שער על המדף הארוך שלאורך המעבר רושפת בחושך.

זאת לא מתקיפה וההיא לא שורטת. החיות האלה לא יביאו תועלת, את זה הבנתי מיד.

ועזרה, תועלת או תמיכה גם לא יגיעו משום מקום באופן פלאי, גם על זה חשבתי פתאום.

זה היה רגע צלול של תובנה והכרה שזה אני והדבר הזה.

מה שהוא לא יהיה.

אפילו שריון האמא האמיצה לא היה ברשותי אתמול בלילה.

לא הצטרכתי לעטות את פנֵי ההכל בסדר, אמא כאן ואין לך מה לדאוג שזה הדבר הראשון, הדחף

הראשון המוביל אותי תמיד, בכל סיטואציה מפחידה, מלחיצה, מדאיגה כשהילדה שלי לידי.

אני הופכת להכל בשליטה, נא להרגע ולא לדאוג. הגדולים / אמא כאן, הכל יהיה בסדר.

ואני מתנהלת מול הדבר ההוא מה שלא יהיה בידיעה ברורה שאני מרחיקה אותו ממנה,מאיתנו.

אין אפשרות אחרת.

אבל אתמול בלילה הייתי אני בלי התרוץ אומץ האולטימטיבי שלי.

אני והדבר הזה שעמד שם בחושך, שפלש ל ת ו ך הבית שלי ופחדתי, ולא הייתה לי ברירה.

כלומר היו לי כמה אפשרויות טלפוניות אבל כולן נראו דרמטיות מדי בשעה ארבע ורבע בבוקר.

אני לא נוהגת, או לפחות מנסה, לא לפרוע צ'קים חורפיים בלילות קיץ לוהטים :)

 

חולדה? קיפוד? עכברוש ענק?

כל האפשרויות סבירות.

כשזרקתי לכיוונו מגבת שהייתה לידי "זה" נעלם החוצה באיטיות יחסית,

אפילו חשבתי לעצמי בעודו מסתובב ונעלם שהוא לא זז בבהלה ומהירות. זחל לו לאיטו ונעלם,

מה שמאפשר לי להאמין – הלוואי הלוואי הלוואי – שזה היה קיפוד שחמד את האוכל של החתולה.

לא בדקתי מה זה היה, לאן הוא נעלם. לא עשיתי כלום.

חזרתי למיטה, הדלקתי את האור והאמת שקצת יבבתי. ערבובית פחד וכעס וחולשת שריר נשי

שנחלש לפעמים אפילו שהשכל והתבונה מדברים אחרת השתלטו עלי. אחר כך צחקתי,

ואחר כך כשהסתיים פרק ההיסטריה, ובבקשה, אל תשתמשו במידע שמיד אספר לכם לעולם…

הלכתי למחשב, ת'חברתי לטוויטר וסיפרתי את הסיפור לאנשים שאני לא מכירה שהיו ערים,

מסיבותיהם הם, אתמול ברבע לחמש לפנות בוקר .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הליכות, נימוסים וגברים

 

 

טוב, על איך אני מרגישה מול בליינד דייט'ס כבר כתבתי מזמן.

דעתי לא השתנתה. לא, לא תודה, כן, אני בטוחה לגמרי, לא, אני לא חושבת שהסיכוי שווה את

זה, לא אין מקרים יוצאי דופן, וכן אני בכל זאת מכירה אנשים חדשים.

מה שנכון.

מסתבר שאפשר, גם בלי העינוי הזה, להכיר אנשים שלא הכרת ואפילו ממעגלים לא רחוקים מדי.

הדרכים הידועות מפעם.

במקרה.

ארוחת ערב משותפת, ארוע, שעה או פשוט מקומות שהחיים מצליבים.

מדברים קצת או יותר, מחייכים קצת או יותר,

מישהו בדרך כלל מבקש מספר טלפון וככה זה קורה. או שלא. לכאורה פשוט.

אז זהו, שלא תמיד.

מספר הטלפון שלי וחיוך מאשר חלקית – זאת אומרת ככל שאני מאשרת בהתחלה, אם בכלל –

הועברו לצד השני של השולחן ואז הלכתי. ילדה, עבודה, כתיבה, החיים.

לא קרה עם זה כלום, מה שהתמיה מעט, אבל בסדר.

אתמול, יום שישי, תכף אחת עשרה בלילה,

אחרי כמעט חודש מצלצל הטלפון.

גם אם הייתי צוננת במיוחד, והייתי,

אי אפשר להאשים אותי בגסות רוח או נימוסים רעים….לא?

מ פ ת ח ו ת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נ.ב. לפעמים בלוג הוא תענוג אמיתי ממש…בטח כבר כתבתי את זה פעם…:)

לפעמים השני חמישי הזה

 

 

 בשעה הזו האור כבר לא צהוב,

 הרעש הבלתי נסבל מהמצודה הנובו רישית המוקמת לצידי על כל צריחיה וחלונות התותחים שלה

 הסתיים להיום, הדשא מחזיק מעמד יפה במיכסת הפעמיים בשבוע, בערב, רק חצי שעה, ואפילו

 מצליח להריח כדשא מכוסח, והחתולה מנסה לתפוס את השממית הכי קטנה שראיתי אי פעם.

 מכסת המטלות העצמית שהטלתי על עצמי היום מולאה בחלקה הלא ממש מרשים אם מדברים

 בכנות, אך מספיק כדי לחסוך מעצמי הלקאה עצמית אכזרית במיוחד.

 הבית מסודר ונקי כן כן, הג'אז הרך והמיינסטרימי לעצלנים מתנגן מ"יס",

 קראתי כמה סצנות ואפילו כתבתי מילים בצידי הדפים המודפסים,

 רק לרותם יש לי מעצור אלוהים יודע למה ומה יהיה,

 בערב יהיה אוכל טעים ויין וגם החברה.

 יש ריח של קיץ, עדיין חדש ומרגש ומרגיע.

 אני אוהבת קיץ. זה משמח אותי.

 מחר כבר נרד לשקיעה בים אני כותבת בבלוג שלי ומחייכת.

 

אבל לפעמים,

לעיתים רחוקות לפעמים,

ברגע לא צפוי כמו עכשיו,

השני חמישי הזה מכה בלב כאילו אתמול.

בגלל שמשפחה.

לא בגלל שום דבר אחר.

בגלל שמשפחה.

וילדה.

במחלקת החברוּת והחיים

 

 

היה כבר כמעט שמונה בערב, תחילת מסלול סוף יום ופתאום התגעגעתי לשתיהן,

לגדולה ולקטנה, אז בקשתי מהעוד-שלושים-ושניים-יום-עם-שבתות-מתחיל-החופש-יש שבדיוק

סיימה להתכונן למבחן באלגברה אוּף להתקשר ולהגיד בדיוק ככה: אמא אמרה שהיא מכירה

אותך ואין סיכוי בעולם שככה בספונטניות ועוד בערב תבואו לארוחת ערב אבל אנחנו מנסות,

ועמדתי במטבח חותכת סלט במֵרַבֵּעַ המופלא שלי – פוסט צרכנות בקרוב – ולביבת תפוחי

האדמה שהיא כלכך אוהבת היטגנה ואפילו רזי וגדי השכנים המסנוורים תמידית לא הדליקו

את האור בחוץ ולא סינוורו לרגע והחברה הכי שלי בעולם אמרה שהן באות.

היא? בספונטניות? בשמונה וחצי בערב ביום בית ספר? היא הסכימה להכנס למכונית ולבוא?

כנראה שגם היא מתגעגעת.

הימים נגרפים לפעמים לשבועות

והטלפונים הענייניים לא ממלאים צרכים שיחתיים באמת.

אז ערכתי שולחן קצת, ממש קצת יותר בקפדנות, והכנתי לימונדה עם תמצית שקדים ונענע,

ולחם גם וליתר בטחון כמה ביצים קשות והן הגיעו.

אחת אני מכירה אפילו-לעצמי-לא-נעים-לי-להגיד-כמה-שנים

ואת השניה אני מכירה כל החיים. שלה.

אמא ילדה אמא ילדה.

ארוחת ערב. שיחה. קנטורים. כולן נגדי. גם שלי מתאגדת עם הדודה של הלב שלה.

יש בין הילדה שלי לחברה הכי טובה שלי קשר פרטי ואהבה שאין לי קשר אליה.

הן מזהות אחת בשניה משהו שלא קשור אלי ב כ ל ל.

בדרך כלל אניי שמחה, בעיקר עבור הבת שלי שהרוויחה סוג של חברה גדולה ובטוח נאמנה.

לפעמים, רק לפעמים, אני מקנאה שאני בתפקיד "האמא" שלה

כי אני דווקא מ/זה קולית בתפקיד השני,

יעידו, כאן ועכשיו הילדות/נערות  שהיום כבר נשים שהייתי עבורן סוג של כזו….

אבל זה עובר מהר

כי אני שמחה כל כך עם שתיהן, שלושתן , ביחד וכל אחת לחוד.

אז הן המשיכו לצחוק עלי קצת,

ואחר כך הילדות נעלמו.

ונשארנו ליד השולחן. ככה פשוט. חברה שלי ואני.

ודברנו על הנסיעה לניו יורק, ואם לעבור בית ספר, והאם הפט סוסייטי משעמם כבר או לא,

ומתי הצילומים מתחילים והופעות, וקצת, בהורדת קול קטנה, הילדות בסביבה על ענייני סקס

כאלה ואחרים וגם על עשור לחיבור שלה עם האדמוני המצויין וללהיפך שלי המתקרב גם.

מי היה מאמין עשור. רק כשמפרקים לימים ורגעים וקשיים מצליחים להבין את עוצמת המספר

והזמן הזה. עשור. אולי מצליחים.

 

אחרכך הן הלכו והיה לילה והיום שאחריו היה עמוס.

 

מכנסי פיגמה וגופיה

 

בערב צלצלה הקרובה.

הילד שלה היה במדורת לג בעומר מאוחרת עם שקי שינה ושלי בבית ההוא.

אז היא באה. ברגל. 800 מטר.

היין האדום שפתחתי היה דוחה ממש, הלבן שניסינו היה נפלא –

שיחה ע'ע הילד בבית ההוא, האבא של, making a living, זקיפות קומה ונפש, ג'ינס חדש, סידורים,

חיים.

היא סיפרה שהתכשיטים הראשונים בלונדון נמכרו – יש!! –

אמרתי שאוטוטו מגיע פוסט צרכנות-כל-מיני-דברים-טובים?

ועל הסרט המעניין שראתה בסינימטק אחרי הצהרים כי לזה שהיא רצתה ושקבענו ללכת –

נגמרו כל הכרטיסים מי היה מאמין –

ואני הראתי לה את ההצעות לעיצוב למילים שלי שי. הראה לי סוף סוף השבוע ופרסתי אותן על השולחן

ואמרתי שאני חייבת להתייעץ עם איזה מו'ל כי זו גם החלטה שיווקית במקרה הזה, לא רק טעם אישי,

וסיפרתי לה איך חיבקתי את המטפלת שלי היום אחרי שמונה (!!) שנים שלא ראיתי אותה ואיך דפק לי

הלב בהתרגשות ואהבה ובטחון, והאור בחצר אצל רזי וגדי כבה סוף סוף ויכולתי לזכור איך היה פעם,

עד לפני שנה, כשהחלון שלי היה ריק ונקי מבית שחומס לי את החושך כל לילה מחדש, והתלוננתי

והיא אמרה תתחדשי סוף סוף יש לך שכנים תגידי תודה על העשור הקודם ובטלנו את ההליכה בים

בבוקר כי אפשר להתעורר בלי שעון בית ספר – טוב היא ביטלה, אני דווקא הייתי קמה והולכת,

בכל זאת צילומים בעוד שבועיים… 

ואז לקחתי את הרצועה האדומה כי הייתה בי עירנות ורצון והבלונדינית התחילה לנבוח בהתרגשות.

האוויר היה של אמצע קיץ אתמול בלילה למרות שאביב. צלול וקריר.

מכנסי פיג'מה, גופיה, הליכה בשביל בשכונה והכלבה מתרוצצת.

שלש דקות והגענו. השכונה קטנה.

עמדנו מעט מול הבית המואר חלקית שלה, צנוע ומתוק, דברנו על כל הבתים האלה,

וחשבנו שתכף יש לנו יומולדת.

קראתי לבלונדה והלכנו. דרך הכביש לא דרך הגינה הציבורית –

זה מוזר, ובעצם עצוב, איך עקבות פחד נשי מחושך וגינות ומקומות אפלים משאירים בנו חותם.

גם עכשיו כשאני לא פוחדת, האינסטינקט יוביל אותי לגינה רק אם אני לא לבד – אפילו עם ילדה

אני אכנס לשם בלי לחשוב על זה בכלל, וברגע שאני לבד…היסוס.

ולולו ואני חזרנו הבייתה.

הרחובות בשכונה היו ריקים ממש. איש אחד רץ ואחר עבר עם אופניים.

האוויר היה באמת צלול וקריר ומנחם.

היה שקט בחוץ והיה רגע צלול ונדיר של שקט פנימי גם.

וידעתי מה חסר.

 

גללויה – בין האש ובין המים

.

.

.

ככה אני קוראת לה, לפעמים. גללויה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הכרנו בפגישה הראשונה של כל אנשי "הלהקה"- סתיו 78' אם אני מחשבת נכון את השנים שעברו.

את החזרות והצילומים והפוסט צילומים ויחסי הציבור והפרמיירה וההיסטריה  של "הלהקה"עברנו זו ליד זו,

ככה בנימוס, בלי להתקרב ממש. קורקטי. כמו שלדמויות שלנו לא היה הרבה מהמשותף

כך השיקוף בחיים האמיתיים תאם. היא חשבה עלי ככה וככה ואני עליה ככה ואחרת.

כשהתחלנו את החזרות ל"דיזנגוף 99" כבר חייכנו זו לזו יותר, אחרי הכל היינו ה"וותיקים" –

ידי, סוויסה, היא ואני – היינו אחרי קרבות והצלחות הלהקה ורק עצמון הגיעה חדשה,

כמו בסרט עצמו, שיקוף המציאות, כבר אמרנו.

לילה אחד נגמרו החזרות מאוחר במיוחד – פעם הרי יכתב הפוסט עלילות הנשר וסרטיו הראשונים,

ירד גשם כבד ושוטף, לה לא היה רשיון נהיגה עדיין ולי כבר היה אוטו והצעתי לה טרמפ.

נסענו מבן יהודה, המשרד של הסרט היה שם ועד שהגענו אליה הבייתה, נצת הניצוץ.

לך תבין למה אז, פתאום.

ישבנו במכונית כמעט שעתיים ודברנו דברנו דברנו –

קרוב לודאי שאני יותר, מהכרות קרובה עם שתי הדמויות בסצנה ההיא.

זהו. ככה זה התחיל, לך תבין למה.

כמעט שלושים שנה מי – היה – מאמין – היא – החברה – הכי – הכי – טובה – שלי.

כזו שכבר לא צריך להתאמץ ממש.

אפשר פשוט להיות.

לא חייבות לדבר כל יום שלוש ארבע פעמים.

אפשר אם רוצים, אם מתחשק. אם יש דברים חשובים לספר, לחלק, לצחוק או סתם לשמוח, להתלבט,

להתייעץ בענייני ילדות, בחורים. או בחורים, ילדות, תלוי מי שואלת את מי ובאיזו תקופה.

אמהות מאותו הזמן. ילדות מאותו שנתון. כמה שמחה.

.

 

היא כאן לתמיד, בדיוק כמוני בשבילה.

כמו שהמשפחה שלך תהיה שלך תמיד, לא חשוב מה יהיה, מה יקרה.

אין אדם בעולם שיודע את סודותי כמוה, אין הרבה אנשים שמצחיקים אותי כמוה,

אין, כמעט, אדם בעולם שאני סומכת עליו כמו שאני סומכת עליה.

ואין, כמעט, אדם בעולם שאני שמחה בשמחתו כמו שאני שמחה בשמחתה.

ללי, בתה חגגו אתמול מסיבת בת מצווה, לה עצמה, יוצא היום הדיסק החדש.

כמה שמחות בסוף שבוע אחד.

ב ה צ ל ח ה גל יקירתי.

שהדיסק היפה והמחדֵש אותך הזה יביא הרבה מילים טובות כפי שמגיע לו,

הצלחה כפי שמגיע לו ושמחה, בעיקר שמחה כמו שמגיע לך.

שיצליח להפיג מעט, אפילו שקשה, את הצער האין סופי שלך.

אני אוהבת אותך, תזכרי.

מהיום בחנויות :)

פרורי לחם

 

 

 

 

 

עמי ותמי היו חכמים.

 

לפזר פרורים / סימני דרך כדי למצוא

 

את הדרך חזרה זה רעיון מצויין –

 

אם אין ציפורים בסביבה ….

 

 

 

 

מי שלא חשבה עליו, על רעיון פרורי הלחם

 

כשיצאה לדרכה, בכוונה או שלא,

 

צריכה עכשיו למצוא את הדרך חזרה יש מאין.

 

בלי סימנים.

 

 

אני מתגעגעת

 

 

 לבלוג שלי. לכתיבה בו.

 לזמן הריק שמתמלא במילים ורעיונות וצרכים.

 אני מתחילה להתגונן ולהזהר ולמדוד כל מילה, לחשוב מי קורא אותי.

 מי יקרא כאן בעוד שבוע, שבועיים, כשיגלל אותי בגלל דברים אחרים.

 הייתי פטורה מתחושת ההצצה כמעט מהרגע שהחלטתי והגעתי לכאן,

 עכשיו אני מרגישה שאולי המקום הזה יתמלא עוד רגע באנשים זרים

 ומתכווצת ומתחשדת כמעט כמו בהתחלה, כמו לפני ההתחלה.

 הריחוק ממקום כל כל מייטיב ומשמח מזכיר את עצמו כמעט ללא הרף, 

 ואני מחפשת לעצמי את הדרך חזרה.

 ובתוך החיים האמיתיים שנפלו עלי שוב בקצב רחוק וזר ומרתק.

 כבר שכחתי איך החיים מרגישים בתוך המולה ועשיה ואנשים –

 כבר הייתי בטוחה שטוב לי רק בשקט וברגיל וברגוע

 ועכשיו אני שוב, מה חדש, מבולבלת מול עצמי ומחפשת הגדרה.

 ולפני כמה בקרים התעוררתי לחדר מוקף בבלונים שילדה אחת התעוררה מוקדם

 מוקדם בבוקר וניפחה והדביקה ונישקה – יומולדת שמח אמא אהובה שלי –

 תודה על השמחה שאת עניתי והייתי מאושרת. ממש מאושרת

 ואהבתי את השקט.

 וגם עכשיו אני אוהבת, בעיקר, את השקט,

 ולפעמים את ההמולה,

 וגם את הרגושים שמתחילים מכל מיני סיבות

 וטעמים ואפילו אנשים.

 ואני שמחה

 ועסוקה

 ומתגעגעת.

 

 

אליען ראיינה אותי לכתבת שער ב"סוף שבוע" הקרוב –

ג'יימי לי קרטיס או פוטושופ התלבטתי התלבטות עקרונית כשהחל הרקוד הזה.

אמרתי לה שאני מתכננת לכתוב את ראיון – גרסת המרואיינת ולפרסם כאן עוד

לפני שאקרא את הגירסא שלה. אני לא בטוחה שאספיק, אבל מבטיחה –

לך יקירתי, באופן אישי – לנסות…..

 

 

הכי קשה זה…

 

 

 

 

   הכי קשה – לי, לא יודעת מה איתכם –

 

   זה להגיד אני רוצה.

 

 

 

 

   אני רוצה.

 

 

 

מה שהפתיע כל כך

 

 

מכל הסידורים, ארגונים והחלטות שארגון והפקת חגיגת בת המצווה שלה דורש,

וזה דורש, גם אם הארוע נערך במסגרת לא רחבת הקף –

הפרוייקט המסתמן כגדול ביותר, זה הדורש הכי הרבה תשומת לב ואנרגיה,

זה שתפס אותי בהפתעה. לא מוכנה, לגמרי לא מוכנה לרמת ההשקעה שתדרש לו,

והדרך שהוא יוביל אותי בה, זה שבעיניה הוא הדבר הכי חשוב באותו ערב. ה ס ר ט.

– אאובי, אולי לא נעשה לך סרט? זה לא ניראה לך מגוחך "אלו הם חייך" בגיל 12?

– בסדר

– באמת? שואלת אמא מופתעת עד מאד מהקלות שבה ניתנה הסכמתה – באמת?

– כן…רק נראה לי שתרגישו קצת לא נוח מול כל החברים שלי והאורחים שלכם

  שבעלת השמחה, נערת הבת מצווה, אני, לא תהיה נוכחת בבת מצווה של עצמה…

– ה ב נ ת י. אין סיכוי אה?

– אין.

 

אחרי שהעברנו לdvd עשרות רבות של שעות קלטות תינוקת, פעוטה, ילדה קטנה, ועדיין לא

התחלנו לראות ולמיין כדי שע. שהתנדבה לתת באהבה מזמנה וכשרונה לטובת סיכום השנים

שהיו תוכל להתחיל לערוך וליצור סרט שיסכם את שנותיה עד כה של ילדה אחת בת 12,

תבחר איתנו שירים מתוקים/ נוגעים ללב/ קיטשיים, ותגיע לתוצאה שתחייך אורחים, תצחיק

ילדים ותרגש את כולם לכמה דקות. אוח..איזה ילדה. 

זה נראה לי כל כך מיותר, מגוחך, מגלומני ומה לא,

אבל אין, אין טעם ו/או סיבה אמיתית להתעקש דווקא על זה.

זה מקובל, זה כמעט ברמת הנדרש ובעיקר, היא כל כך, אבל כל כך רוצה את זה.
 

התחלתי בימים האחרונים לנסות למיין את צילומי הסטילס שיצטרפו לסאגת ה"סרט" – 

אני צלמת / מתעדת משפחתית מאז ומתמיד. מי שיביט באלבומיה של הילדה שלי יהיה בטוח 

שהיא חיה כנראה את חייה עם אביה בלבד – בדיוק כמו אבא שלי, אורח נדיר בתולדות חיי

המצולמים – גם אצל הילדה שלי, בעיקר בשנים הראשונות, כשגר כאן עוד הורֶה….פה ושם

מציצה אמה בצילומים חטופים, סימליים.

צילומים של שלושתינו נדירים ממש מהשנים ההן. מאז, אני מקפידה, באופן מודע לגמרי

שמישהו שבסביבה, יומולדת, בית ספר, טיולים, יצלם אותה עם שנינו. נכון שיש בזה

משהו מלאכותי ומאולץ אבל הוא משקף מה שחשוב מכל, הוא מראה, בברור, בצבע

ולפעמים בשחור לבן שהיא ואביה ואמה משולש נצחי.

משפחה –

 

אז התחלתי במלאכה שידעתי שתהיה לי, בתכל'ס, קשה לבצוע.

ADD -כבר אמרתי וכתבתי והסברתי. אלה ב ד י ו ק המשימות הבלתי אפשריות.

אלפי צילומים, סדר, להוציא משהו ממקומו ולהחזירו לשם בדיוק, לתייק אותו, גם במחשב,

באופן קל להתמצאות אחר כך, לזכור מה ומי ולא נזכיר את הכי קשה  –

בלי אימפולסיביות בסדור ותיוק וארגון.

אלפי תמונות, הרבה שנים, אמא צלמת כפייתית כמעט, לבחור את אלה המייצגות אותה בעיניה,

בעיני, בעיני אביה. מינון נכון של הכל. אמא, אבא, משפחה, חברים, חיות, ומה לא..

ואני הופכת עמוד אחר עמוד, אלבומים גדולים ממש, חופנים בתוכם מאות ואלפי צילומים של תינוקת,

רגעי משפחה אינטימיים, בגדי תינוקת שאני זוכרת את תחושתם, את ריחם. אני רואה צילום שלה

יונקת וזרמים חמים עוברים לי בגוף, כמו אז. כמו פעם. אני רואה את אביה חובק אותה, מניף אותה

באוויר לגבהים שעוררו בי צמרמורת, מביטה בפניו ותוהה מי הוא מי –

אני רואה אותנו בצילומי משפחה מורחבת, אני רואה חברים שנעלמו, אחד במיוחד, אנשים שלא

פגשתי שנים. המשפחה הגדולה שלי, סבתות רבא אהובות אוחזות בנינה באהבה ותובנה ניבטת

מעיניהן – מה הן ידעו כבר אז ולא גילו לי על אמהות וילדות אני תוהה – הילדה שלי בחיתולים

צועדת על השביל לכיוון השער בנחישות אופיינת, ואני זוכרת צחוק גדול כשהבנו שזהו, כבר

נימאס לה והיא בורחת מהבית. החתולה הלבנה שנימסרה כי העזה לשרוט את יקירת לבנו ממש

על קו העין, האוטו שהיה, האופנוע והכי הרבה השמחה.

השמחה והפשטות והשנים והרגש,

אלוהים כמה רגש.

 

המסע הסידורי, הטכני קטן עלי.

מה שהפתיע,

מה שלא חיכיתי לו, בטח לא ככה,

מה שחזק וענק ומקיף ומרגש וקשה להכלה לפעמים ועוטף ועוצר נשימה ומרחיב אותה גם

ומחייך

ומדמע

ולוקח את כולי

ומסחרר אותי

ונוגע במקומות כלכך עמוקים שחשבתי שנעלמו במעמקי השנים

וגורם לי לתהות ולכעוס ולהתפלא איך

ומטלטל אותי

ואת ליבי ונפשי ואת כולי הוא המסע הרגשי.

הדרך הסוערת שאני עוברת בימים האלה מול צילומי חייה של הילדה שלי, וצילומי חיי שלי.

אני רואה וחוווה ונזכרת וכועסת ושמחה ומה לא, מול רגעים מונצחים של חיים אחרים,

זמנים שונים. של פעם. תינוקת פעורת עיניים שהפכה להיות השרוך המשתעל עכשיו בפיג'מת

פלנל אפורה – ורוד זה תינוקי אמא, תינוקי! –  ועוזר לי לסרוק את הצילומים, הילדה עם האגודל

בפה המביטה אל העדשה ואל החיים עצמם במבט שעמוק ממנו אין, ומתעמקת עכשיו באורך

הפוני שלה בלא פחות רצינות.

הילדה שלי שכבר נפרדה ממני – וטוב שכך – והולכת בנתיב חייה בשמחה ואומץ ויושר פנימי

ונשענת עלי כשהיא צריכה ומזדקפת וממשיכה כשכוחותיה שבים אליה,

ואני מלאת שמחה וגאווה בה –

הילדה שלי שעוד פחות מחודש חוגגת בת מצווה –

יש תרבויות שבהן היא יכולה להחשב אשה בעוד זמן קצר ממש.

רק יתממשו בה הסימנים שהם צריכים

והעולם הגברי, עדיין, כל כך גברי – אולי היא ובנות דורה יצליחו לו,

ימצא דרך לכפות עצמו עליה. לשאת בתפקידיו, חובותיו, גאוותו והנאתו של אדם בוגר.

במקרה שלה, אשה.

 

ואני מביטה בזמן שחלף, שנעלם לי בין הימים הפשוטים והלא פשוטים, בין השיגרה

לרגעים אחרים, בין השעות היפות שהפכו לימים שהפכו לשנים, איך, אין לי מושג –

לאיש כנראה אין מושג איך הזמן הופך למולקולות שקופות הנושאות את חיינו בתוכן.

לאן הלכו השנים, הרגעים, ההם?

ואני מביטה בצילום כאן, ארבע שורות למטה, ותוהה איך יתכן שהרגע ההוא,

שהיה רגע צרוף של אושר –

אני זוכרת הבזקים ורסיסים של תחושות, אני זוכרת את הדשא הנוקשה מתחת לשמיכה

בחצר האחורית מתחת לגפן שהתחילה ללבלב, אני זוכרת את הגוף שלי מתגלגל מצחוק עליה

ונזהר לא למעוך אותה, אני זוכרת את התהיה בעיניה על כל עלה שזז, אני זוכרת את השמחה

והפשטות והאושר ותוהה איך נתתי לתחושה ההיא לשקוע, פשוט לדהות עם שפע התחושות

האחרות – טובות שוקעות מהר יותר – שנעלמו במעמקי החיים. איך לא אצרתי אותה בנפשי

כל הזמן. בכל רגע נתון בחיי.

בדיוק כמו שהתחושה שלי, הנעימה ברגע הזה, עכשיו –

שבת. הילדה שלי חולה מעט. הצלי ותפוחי האדמה על האש.

החתולה מנדנדת שזה משהו. הבית מסודר, שזה נעים. הבית חם, שזה הכי נעים,

אני כותבת, סורקת צילומים, מתכננת טור, מחוזרת בנעימות ובסך הכל content –

כל זה יהפך לעבר שלי עוד מעט,

עוד מעט קצר –

ובעוד חודש, שנה, שלוש, אני אזכור אותו, אולי, דרך צילום שהיא התגנבה וצילמה אותי כרגע –

גנטיקה, כבר אמרתי –

או בסרט שהיא תכין לי, בהפתעה, ליום ההולדת ה…מי יודע כמה שלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היום ראיתי סרט, יכולתי להגיד שעלי…..

 

ידעתי שהיא תגיע הבייתה רק בערב.

זכרתי שאין לי היום חזרות.
החלטתי לא לכתוב את מה שאני צריכה. רק מחר בבוקר.
נעלתי את הבית ויצאתי לעולם.
לא קר. דצמבר. שמש. כמה כיף.
סידורים, קניות שנדחו, דברים הכרחיים ו…עונג יומית לסיום.
יומית. אין על עונג היומית.
קפה עם המון קצף, חטיף ט ע י ם, מים.
שורה שש באמצע.
אין אף אחד מלפני ומצדדי. חתשתייםשלוש.
אולי שמונה / עשרה אנשים אי שם למעלה.
בקיצור, שקט.
ככה אני אוהבת לראות סרטים. בשקט.


 

ראיתי היום סרט שיכול היה להכתב, קצת, עלי. באמת
התרגום ובחירת השם ממש בסדר לעומת האסונות הרגילים.
המקור טוען ש"לעולם לא אוכל להיות האשה שלך" – 
אשה
 as in women
לא  as in wife

מקובל וסביר. אין טענות.
לא ידעתי על מה הסרט.
הייתי עסוקה בשבוע האחרון. לא קראתי פרומואים וכו'.
אבל את מישל פייפר אני אוהבת, סרטי-סתם-איזה-כיף אני מאד אוהבת.
יומיות לבד של סתם-סרט-כיף אני הכי אוהבת.


 

מישל פייפר היא שחקנית שאני מחבבת מאד.

היא באופן בסיסי שחקנית אהיבה. החיבור שלה למצלמה, לקלוזאפ מביא את הצופה

להיות "בצד שלה". זה לא קשור רק לכשרון, זו פשוט תכונה שכזו.

כמו להיות פוטוגני. היא שחקנית אינטליגנטית, היא משתמשת בנתוניה בתבונה,

כמו רוב הנשים היפות. היא כל כך בטוחה, ולא בטוחה, ביופיה שהיא מנסה לפעמים

לא להתייחס אליו בכלל, ואז, היא הכי, הכי נוגעת ללב. פריכה כמעט.
אחד התפקידים הגדולים הראשונים שלה נוגע לי אישית, קצת…כי גם אני, כן כן,
נפגשתי עם הבמאי שלו לקריאה, אודישן ולא תודה..בניגוד אליה,
שנפגשה עם הבמאי לקריאה, אודישן וכן, בטח :)
השנה הייתה 1982, נדמה לי…בכל מקרה….לסרט קראוInto the night  

" רומן לילי " . ג'ף גולדבלום שיחק בו ואחרי שלוש שנים, ראיתי אותו בשניה,
ואחרכך יושבת ב'צלע בירה' קרוב לודאי, או מקום לא פחות מיתולוגי,

חייכתי לעצמי על איך החיים וכו' ומה היה קורה וכו'.

והשנים המשיכו להתקדם ואני המשכתי לעקוב אחריה די מקרוב .
היא בערך בת גילי, דוגמניה בעברה,
יופיה הוא הבסיס הראשוני לקריירה שלה ולחלק לא מבוטל מתפקידיה
ועניין אותי איך ולאן היא תתקדם וגם, משלב מסויים, איך הגיל מתחיל להשפיע.
גם על המראה החיצוני כמובן,
עיני נץ יש לנשים, אני אומרת לכם. נץ.
וגם, בעיקר, עניינו אותי התפקידים המוצעים לה והבחירות שעשתה.
עם השנים ראיתי שיש שנים 'מתות',
שבהן תפקידי הצעירה היפייפיה/סקסית

בסרטי מתח – "טקילה סאןרייז" "בית רוסיה" "פני צלקת"
קומדיה רומנטית – "נשואה למאפיה" "פרנקי וג'וני" "צמודים אישית"
דרמות – "נערי בייקר המופלאים"
התפקידים האלה מתחילים להעלם בגלל הגיל שמתחיל, כן כן, אויאוי
לתת את אותותיו גם
ביפות שבהן
ותפקידי
ה'אופי' – טיפוסים, מורות, עקרות בית, אמהות 'רגילות,
או תפקידים שלא דורשים במסגרת הדמות יופי מדהים, בלונד, עור צח,

עינים כחולות וגוף חטוב לא הוצעו לה, או, מה אני בעצם יודעת, שהיא מטעמי
הסתגלות לא פשוטה
לגיל או  בחירה באמהות או לך נחש מה,
סרבה בשלב ההוא
לקחת.
אם עוקבים אחרי קצב העבודה שלה אפשר לראות שממוצע הסרטים שלה בשנים

הטובות היה בין שניים לשלושה סרטים בשנה – (זה ה מ ו ן !!)
ובין שנת 2000 לשנת 2007 – מגיל 42 עד49  
השתתפה מישל פייפר בארבעה סרטים בלבד.
כשבין שנת 2003 ל 2007 לא השתתפה בסרט בכלל .
שנת 2007 הייתה כנראה "שנת המעבר" שלה
גם המפיקים, גם הבמאים, המלהקים, הקהל וכנראה היא עצמה הפנימו את העובדה
שמישל פייפר תכף, ממש תכף בת חמישים, וזה בסדר.

הסרט שהתחיל את הפוסט הזה והוביל אותי למחוזות שלא להם התכוונתי כלל וכלל

כשהתחלתי לכתוב אותו, ונתן לי שעה וחצי משעשעות ונעימות אתמול אחר הצהרים
הוא זה:

ארה"ב (2007)
שפת הסרט: אנגלית
משך זמן סרט: 97 דקות
ז'אנר : רומנטי
במאי/ת: איימי אקרלינג

 

הסרט הוא סוג של מראה,שיקוף מסוג מסויים, משעשע של החיים שלי.

הוא ניגוד מלבב אפרופו סוגיות נשים וגיל לאירוע ההוא

היא גרושה, בלי בןזוג כבר ה מ ו ן זמן עם ילדה בת 12 – 13

הילדה חכמה, רגישה, חוכמולוגית ומקסימה לגמרי.
החיים שלהן זורמים על מי מנוחות המופרעים ונסערים על ידי דרמות יומיומיות
הן מצד הילדה, כמובן, והן מצד האם, כמובן.
הדרמות קשורות לילד בן 13 ולגבר בן פחות משלושים
זה הפרט היחיד שלא זהה לסיפור חיי  –
היחסים המתוקים / רגישים/ רגילים / נשיים בין שתי ה…..בנות האלה,
ההקבלה בין הבוגרת שמנסה להעביר לקטנה שיעורי אל תראי לו שאת מעוניינת
ואז הוא יתעניין (כמה מיושן וכנראה…כנראה מדוייק?…) מול בת השתים עשרה
המתאמנת איך להתנהג מול ילד שלא מתעניין בי….
המבוגרת שמתאהבת וחוזרת להיות בת שלוש עשרה מול הגבר הזה, ומצד שני
מצליחה להיות אמא מדוייקת כל כך – טוב, בסרטים זה פשוט – המינונים של הגערות,
הצחוקים, החיבוקים והשיגרה פשוט מדודים בכף מדידה אמריקאית לקיטש
ולשמור על האשה שבה שמצליחה – איך? אני דורשת לדעת איך –
לשכוח את
האמהות, העבודה, החיים עצמם, ופשוט לצחוק, להשתולל, להשתטות,

להתאהב כן כן ופשוט ולהיות.
סוף טוב ?

אמריקה לא?

 

סרט טוב? לסוגו .די. קומדיה רומנטית, קצת צפויה. קצת בנאלית.

כלום חדש לכתוב הבייתה אם נשתמש בבטויים זרים.

אבל וזה אבל גדול…..הרבה, הרבה חן.

הרבה מישל. הכי הרבה מישל.

הסרט שופע חן מישלי. חן ושמחה ומתיקותה של מישל.

תסריטאית. שואו ביז. היא מקסימה, קלילה, משעשעת, פגיעה ויפייפיה.

הילדה מוכשרת. הגבר שרמנטי – לא לטעמי האישי אבל זה ממש לא רלוונטי…

הבימוי קורקטי, זורם, עושה את שלו בלי נסיונות לחדש, למקצע יותר מדי.

התסריט מתוכחם מ'שו מתחת לצפוי ולרגיל.

אם לא היא לסרט לא היה הרבה סיכוי…
מצד שני איפה היא תמצא קומדיה רומנטית בגיל שלה ?
אני חושבת שיש נסיון תסריטאי – היא גם ביימה, הכותבת –
להשוות, להראות
דמיון בעקרון הנשיות מול הגבריות.
האמא והבת, בסופו של דבר "לומדות" את אותו שעור.
כמה אמריקאי.
משהו בסגנון היי אמיצה, נאמנה לעצמך ו"והוא" ואת תהיו בסדר
למרות הבנאלי הסרט מעביר שעה וחצי, יומית כאמור,
ממש בנעימים ובצחקוקים.
בעיקר בגלל מישל. 
יפה ומתוקה ומבעבעת.

 

ונודל'ס הבייתה לארוחת ערב, וילדה שחזרה עייפה עם עינים נוצצות מחוג דרמה,
ואמא שסיפרה ש"ראיתי סרט נורא דומה לנו, נלך השבוע…" וארוחת ערב, מקלחת,
דיבורים, דיבורים, נשיקות לילה טוב "נו א מ א מספיק…"
ותחושת עונג קטנה של יום שמשי באמצע החורף, 2007 שהייתה לא רעה בכלל,

הבטחה לעצמי לזכור שבימי ראשון זה בעצם אפשרי,

ותפילה, בקשה קטנה, פרטית בלב.

 

 

Happy new year

 

הפתעה בשישי

.

.

שישי אחר הצהרים.

הורדתי אותה בצופי ים.

שלוש וחצי.

כל מי שניסיתי להקפיץ לקפה, דרינק, רביצה בשמש או משהו,

כבר ממש לא היה לי איכפת מה,

נח. כולם נחים.

מה קורה?

אני חסרת שקט, מנסה להתכחש למציאות.

רוצה אנשים, דרינקים, שמש ואינטראקציה עם העולם,

אבל המציאות שניקרה במוחי, בנוסף להעלמות האנשים הזמינים מחיי,

הייתה שאני אדם מבוגר,אחראי, הורה. יש ילדה בבית. סוף שבוע מתחיל

בדיוק עוד שעה והבית ר י ק.

בחיי שהבית ריק.

לא לצרכי כתיבה.

שני מלפפונים, שני בצלים, תפוח אדמה אחד וכנראה זה הכל במחלקת

הירקות והפירות.

כמה עוד אפשר להדחיק, להכחיש, להתעלם ממה שצריך?

העגלה תמיד באוטו.

השוק עמוס כמו שאני לא רגילה. אני מגיעה בדרך כלל בבקרים.

מלפפונים, פלפלים אדומים וירוקים, חסה, בצל לבן אדום, גזר, כרוב,

חצילים, כרובית, ארטישוק, תפוזים, קלמנטיהות, שורשים, קישואים,

קולורבי, שום, שמן זית, תפוח'א, תפוחי עץ, אגסים, גופיה לזאתי,

גומיות לקוקו של זאתי, אצות במזרח מערב, גם אורז.

פיתות, לחמניות, ג'ינג'ר, פטרוזליה ובני דודיה, פטריות, כוסמת,

עדשים, ברוקולי,

ולסיום, שותה מיץ גזר וניגשת לחנות הפרחים הפינתית.

אני בוחרת כלניות ובמבוקי מזל ונעמדת ליד הקופה לשלם.

חלי?

אני מסובבת ראש בחדות.

אני רגילה.

את חלי גולדברג נכון? / לאן ה"נ" שלי נעלמת תמיד? /  לא הייתי בטוח /

התערבנו אם זו את / גדלתי על הסרטים שלך / לא השתנת / נורא השתנת /

מה שלום אברי / התוכנית שלך זה שידור חוזר נכון? / לאן נעלמת /

בת כמה הילדה שלכם  / כמה את יפה / גלי ואת עוד חברות / באמת את לא

דומה לעצמך…

ואני מביטה בה והיא אומרת:

אני קוראת אותך ב'רשימות' באופן קבוע ומאד אוהבת איך שאת כותבת.

אי אפשר להאמין כמה המילים האלה מלאו אותי שמחה. פשוטה ומדוייקת.

אני קוראת אותך באופן קבוע ומאד אוהבת איך את כותבת.

איזה כיף.

.

שבת שלום מירב יקרה. הבטחת להגיב באופן חד פעמי, נכון?

היא* כתבה ספר —————- * יעל טבת – קלגסבלד

שוליית הקוסם
מאת: יעל טבת קלגסבלד

 

 

הכול רואים בעורך הדין נדב הגואל גבר מלא קסם, השובה את לבם של נשים וגברים כאחד. חבריו נאמנים לו, לקוחותיו נשבעים בו ונשים נופלות לרגליו. ומה הפלא? הוא יפה תואר, שותף בכיר במשרד עורכי דין משגשג ואופנוען נלהב.

כשרעידת אדמה פוקדת את משרד עורכי הדין הוותיק והיציב שבו הוא שותף, הוא שב ונזכר בשיעור הכואב שלמד בנעוריו: "באים לבד, הולכים לבד ובאמצע גם – יש הרבה לבד". אלא שדמותו המסחררת אינה אלא מסווה בנוי היטב לשבר גדול שהוא נושא מהעבר, ולחלום בלתי מושג המאיים להרוס את נישואיו.

 

  *                        *                       *

 

היא כתבה ספר.

פתאום ראיתי אותו בחנויות.

ב'צומת ספרים' היה מבצע ארבעה ספרים במאה ש'ח אז קניתי אחד לי ואחד לג.

למה מוכרים במבצע ספר שרק יצא לאור.

למה אין לספר ב כ ל ל יחסי ציבור אין לי מושג, אבל יש לי מחשבות.

זה מובן והגיוני במקרה המסויים הזה.

יעל היא אשתו של דורי קלגסבלד –

גיבורו של הספר הוא עורך דין. על פניו יש הרבה מהמשותף לו ולבעלה.

הספר הוא רומן, רציתי לכתוב רומנטי אבל אני מתאפקת.

הוא בוודאי ספר קריא עד מאד. ספר טיסה במובן המצויין של המילה.

אין בו גסות רוח. אין בו עלבון לשפה העברית. אין בו תאורי מין פופוליסטיים.

אין בו הרהורים, פילוסופיה, פרוזה  –

יש בו סיפור, עולם מוגדר היטב, דמויות ברורות ואטרקטיביות בחלקן ואֶפִּיל.

הדבר המסתורי ההוא ההופך משהו או מישהו למושך או לא.

הוא מושך.

אם הייתם שואלים אותי לפני עשרים, עשרים וחמש שנה – מי סופר –

אם זה הספר הראשון שהיא תכתוב, הייתי אומרת לכם שאין סיכוי. מה פתאום.

אבל הנה,

היא כתבה ואני קראתי. לא רק מסקרנות או כורח.

כשהייתי בו רציתי לדעת איך יגמר…מה יהיה בסופו של הגבר הזה…

אין לי מושג איך הייתי קוראת אותו או מגיבה אליו אם הוא לא היה שלה.

הוא לא מסוג הספרים שאני קונה או אפילו משאילה וקוראת בדרך כלל.

אבל את זה קראתי מהר, חזק ובאופן אלגנטי –

נחשו איפה שרתנו בצבא…

אם תשאלו אותי על מה הסיפור עצמו, הנרטיב של הספר –

אין לי תשובה ברורה.

זה סיפור על תככי האליטה המשפטית, אבל לא ממש,

זה סיפור אהבה, אבל גם לא ממש,

זה בעיקר סיפור על גבר אחד אני חושבת

ומאבקו האישי למצוא את מקומו המדוייק, את עצמו המדוייק בתוך חייו.

הוא כתוב ברהיטות. היא אינטליגנטית, שפתה עשירה ומדוייקת, הסיפור זורם,

התיאורים קולחים, הדמויות ברורות, חלקן מעוררות אמפטיה, הכלב מקסים.

תאורי ספות העור הלבנות, סגנון החיים הבורגני / עשיר וחדרי השינה הגדולים

הטריחו אותי מעט, אבל התאפקתי.

נהנתי לחפש רמזי רכילות, מי הוא מי. מוסווים או שלא, מתוכננים או שלא –

אין סכוי שהם מקריים, היא חדה כתער, מודעת לכל אחד מהם. אני משוכנעת שהציד

אחריהם בודאי מעסיק רבים וטובים, או אולי לא כל כך טובים, בימים אלה ממש.

 

ועדיין, הספר, בתמיכת מערכת יחסי ציבור נכונה יכול להגיע למכירות גדולות במיוחד

במהירות יוצאת דופן ולא זה מה שקורה. הוצאת ספרים מסכימה, או אולי מחליטה,

כמדיניות שיווקית לעזוב אותו לנפשו כרגע, לתת לו למצוא בשלב זה את דרכו לבד.

כי איך בעצם אפשר לעשות לו יחסי ציבור?

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לשאול האם דמותו של עורך הדין המקסים, שרמנטי,

  רגיש, פצוע בנפשו, עם צלקת רגשית גדולה בעברו, מבריק, עובר תאונת דרכים,

  האם דמותו של נדב הגואל מבוססת על בעלה? כנראה שלא.

– האם היא תסכים לענות על השאלות האלה ואחרות שיעלו מההשוואה הבלתי נמנעת

  בין דמות הגיבור לדורי קלגסבלד בעלה? כנראה שלא.

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לשאול על הרמזים והדמויות מהעולם המשפטי

  המפוזרים ברומן הזה, האם הם מבוססים על דמויות מהחיים? כנראה שלא.

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לנסות לנחש מי הוא "הקוסם" העו'ד הכל יכול?

– האם היא תסכים לענות על שאלות אלה? כנראה שלא.

שלוש דמויות נשיות משחקות תפקיד בספר ובחיי גיבורו – זו המאוהבת בו מאז ומתמיד

והוא תמיד חוזר אליה, אשתו הכוכבת הכריזמטית, אהבת חייו, חולשתו הגדולה והשלישית

היא המבריקה, השורדת, הלוחמת הגדולה – מעניין מי משלושתן היא היא בעיניה, בתחושתה.

מעניין אם היא תסכים להתראיין.

מעניין אם היא תסכים לשלם את המחיר כדי לקדם את הספר שלה.

לדעתי, היא לא תתראיין.

פעם, מזמן. ממש מזמן.

בממלכת הנעורים, הכוונות הטובות, השמחה והאהבה הפשוטה,

היא הייתה החברה הכי הכי הכי טובה שלי.

אחרכך זה נקטע, התפוצץ, התרסק כמו שרק אהבות גדולות יכולות.

ועברו מאז הרבה, ממש הרבה, שנים.

אנחנו כנראה לא מכירות יותר אחת את השניה,

ומצד שני מזהות עדיין את הגרעין האמיתי זו של זו, אני חושבת.

את הקוד הרגשי האמיתי שלא מצליח להסתתר מאחורי הבחירות שעשינו, או שלא,

כל אחת לחייה. בחירות שהובילו אותנו למקומות כל כך שונים.

זרות, רחוקות, שונות מאד זו מזו,

אבל

לעולם כנראה

לא נהיה שוות נפש אחת לקיומה של השניה.

עובדה.

התחושה הברורה, החדה, הפשוטה שעלתה בי כשסיימתי את הספר הייתה אהבה –

אם האשה הזו, חברה שלי מפעם, מרגישה אל בעלה,

כמעט עשרים שנה אחרי, כמו שהסופרת מרגישה אל הגיבור שלה,

היה שווה.

היא ניצחה את החיים יעל בקרב הכי קשה והכי חשוב, באהבה.

 

 

 

מה עושה בחורה כועסת?

.

.

התעצבנתי ממש.

ה ו א כמובן לא יודע, אין לו מושג. ובצדק.

אין לו שום אפשרות בעולם לדעת, שלא נדבר על להבין. שום אפשרות.

אבל אני פשוט עליתי באש עם טיעוני הלא הגיונים, ילדותיים ובעיקר לא מציאותיים.

עכשיו כמה אפשרויות עומדות בפני בחורה בוערת, עולה באש ממש, בצדק או שלא?

1. לעלות על נעלי התעמלות ולקרוע את חוף הים בהליכה מהירה.

2. לעלות על הכרטיס אשראי ולקרוע את החנויות.

3. לעלות על הטלפון ולעלות על העצבים של החברה הכי טובה שלך.

4. לעלות על רגליים יחפות, סמרטוטי בגדים, דלי, סבון, חומץ, סמרטוטי אבק, כפפות לידיים –

כי עם כל הכבוד לעצבים, יש גבול, ולקרוע את גופך ואת הבית.

בחרתי בארבע. גם מפעיל את השרירים, גם קרוב לבית וגם חסכוני.

עוברת במהירות  בבית, מרימה את כל הכסאות, כריות שינה של חיות,

מתקני  אחסון מכל סוג, תיקים, בגדים, על השולחנות –

מגב גדול הוא הפטנט הבא.

עוברת על כל הרצפות בבית, כולל פרקט עם המגב. המגב אוסף חול, אבק, תלתלי אבק, שער חיות, גומיות, פתקים,

סיכות ראש וכל היתר לערמה נאה. יעה מברשת קטנה, לפח.

שתי קופסאות אחסון ריקות מפלסטיק ארבעיםXארבעיםX ארבעים שזו מטרתן מונחות על שולחן האוכל.

הלבנה שלי, הכחולה שלה. איסוף קוראים לזה כשהיא נקראת למלאכה.

מתבוננים סביב. כל מה ששייך לבעלת הקופסא ולא שייך לחדר שבו מתבצע האיסוף, מוכנס לקופסא.

ספרים, גומיות שער, גרביים לא נקיות שנשכחו, עפרונות (איה), מצלמה(אמא של איה), חשבונות –

נחשו מי, פתקאות, צילומים, אייפוד, הזמנות לכל מיני, קבלות, קלפי משחק, סווטשירט, פיג'מה,

מגבת לחה מהמקלחת אתמול – כמה פעמים אפשר להגיד את אותו הדבר וכמה אני לא מאמינה על עצמי

שזה מה שאני אומרת – כדורגל – לא יודעת  איך הוא הגיע לכאן….עיתוני השבת, משקפי שמש,

צרור מפתחות מנופח ממפתחות חסרי שמוש אך בעלי עבר, ספר בישול שנתן אשליה שיתכן ויבשלו

כאן משהו יותר מתוחכם מפתיתים וצלי וסלט ירקות חתוך קטן קטן ובכלל.

כל מה ש ל א במקומו המדוייק, או לפחות בחדר היעד שלו, מוכנס לארגז.

עוברים למטבח, חדר מחשב, דלפק מעבר, חדרי אמבטיה,

הכל בארגזי השינוע המופלאים המונחים אחר כבוד, כל אחד בחדר שלו לטיפול במועד מאוחר יותר.

מברשת אבק ארוכה וצבעונית. בדיוק כמו של סבתא שלי רק בצבעים.

עוברת על: הספרים בכל הספריות, מדפים, כונניות, בין הספרים לכונניות, מעל הדלתות, משקופים,

שולחן כתיבה, שולחן מחשב, מקלדת, חוטים היוצאים מהמחשב, חומרי יצירה, תמונות ממוסגרות

ואף הצלחתי להגיע, על קצות האצבעות אומנם, לרשת קורים עכבישיים בפינת התקרה.

נייר עיתון, מוסף כלכלה + קערה עם חומץ וקצת, ממש מעט סבון כלים.

מראה באמבטיה שלי, שלה, החדר שלי, שלה, במסדרון ואפילו חלון אחד גדול, משני צדדיו, כ

די שיראו את הרקפות ששתלתי רק עכשיו.

סל הכביסה ממויין.

ממי הילדה הזאת למדה שלובשים כל בגד רק פעם אחת וזורקים לכביסה?

ממי? מכונת כביסה גדושה בהרבה בגדי ילדה וכמה בגדי אמא.

אבקת כביסה + חומץ במקום מרכך. כןכן. גם מרכך, גם זול וגם שומר על הצבעים –

ועל הכדור הזה, כדור הארץ – עשרה דברים קלים שאפשר לעשות עבורו, בקלות.

שואב אבק. חדר איה. גם את התופים. חדר אמא. חצי חדר מגורים. טיק טק, נגמר.

דלי. מים חמים + כוס חומץ + מעט סבון כלים + סמרטוט רצפה + מגב גדול עם מקל גבוה במיוחד.

אין לי סבלנות, שופכת את הדלי במרכז הבית ומעבירה עם המגב לכל הכיוונים,

לכל החדרים שיכולים לשאת מים.

עדיין חסרת שקט. צריכה מהירות.

מפזרת עם המגב, עוברת בכל זאת עם הסמרטוט.

גורפת גורפת גורפת מים וסבון החוצה.

מתנשמת.

בודקת את מצב עודפי התזיזות בגופי ובנפשי.

לגופי הספיק, לנפשי לא ממש.

פותחת את הצינור, סוחבת אל תוך הבית, נותנת לו לרבוץ ולמלא את הרצפות במים,

פושרים נו מה, ושוב תופשת מגב וגורפת מים.

יש בהם משהו שמאפשר לנשום.

מתחילה, מתחילה להרגיש הקלה.

נעמדת,

נשענת על מקל המגב ולא מאמינה לתנועת הגוף שלי.

כל הנשים בעולם, כנראה, מאז ומתמיד, כך אני מרגישה,

נשענות באותה צורה על המגב כשהן שוטפות רצפה.

סיסטרהוד היא הרגשה שממלאה את ליבך שמחה גם כשהיא מגיעה עטופה בתלתלי אבק.

לפעמים כשאני מבשלת, אני מנגבת ידיים במגבת ומניחה אותה במין חצי זריקה על הכתף.

לפעמים כשאני תופסת את עצמי באמצע התנועה,

אני מחייכת לסבתא שלי בצילום הגדול שמוצמד על הלוח במטבח.

אני יודעת, בודאות גנטית איך וממי הגיעה אלי התנועה הזו. אני זוכרת.

אני מביטה בחתולה שקופצת על השולחן ומביטה בי בתמהון.

אני נושמת.

מתחילה להנות. גם מהמים. גם מהעייפות.

לוקח זמן אבל זה מצליח.

נושמת לאט יותר. עמוק.

גם האוויר בחוץ הצטנן מעט. כמוני.

מזג האוויר ואני עברנו מלהט הקיץ לצנינות סתווית ביחד. בסינק. ממש עכשיו.

אני סוגרת את הברז ונשארת בלי עצבים, בלי כח ועם בית שחייבים לייבש.

.

שמונה דקות, ובכל זאת, געגוע תל אביבי

.

.

כשהאור הצהוב התחלף והאוויר אִבֵּד מעט, מעט, מחומו יצאתי להשקות  את הדשא.

הוא מצהיב בסופו של קיץ לוהט במיוחד וגם הצמחיה, התבלינים ועץ הלימון הצעיר ששתלנו באביב לא

עומדים בתפארתם.

אני ניגשת לקצה הגינה, מושכת את הצינור הארוך ופותחת את הברז.

הכלבה נמלטת  על נפשה והחתולה מהססת,  לזוז או להחמיץ לי פנים, שלא אעיז לחשוב על זה אפילו,

ומחליטה לתת  בי אמון.

כבר שבע וחצי ואני לא צריכה להכין ארוחת ערב, להזכיר להתאמן על התופים, אני לא צריכה לאסוף מיני

דברים ורודים, גומיות שער, בגדים במידה 12 וכוסות צבעוניות ממיני מדפים וחללים בבית . לא לבדוק

שיעורים, לבקש לערוך שולחן ולנשק ללילה טוב.

זה היום הזה שהיא ישנה ברבע ההוא של חייה.

וכאן שַקֵט.

מרגישים את השֶקֶט בשכונה שלי.

חוץ מהכלב המטורף של בני השכן ולפעמים סירנה מרחוק, הלילות שקטים כאן באופן יוצא דופן,

הפוכים לימים הלומי דחפורים ופועלי בנין ההופכים כל בית פרטי פשוט ונעים ליצירת בנין ארכיטקטונית

מנקרת עינים, חומסת קרקעות ואוויר.

אני מַשקה, טום פֶּטִי מנגן ושר דרך החלונות שלי כמו שרק הוא יודע ואני איתו, אוספת דליים צבעוניים

וקרעי בלונים, שאריות משחקי קיץ ומים, מתיישבת בחוסר מנוחה, קמה ושוב.

לפעמים אני ככה, חסרת שקט, מסתובבת, לא מוצאת מקום ומתגעגעת לתל אביב.

ככה פתאום תוקפים אותי כבר תקופה געגועים לתוך העיר.

ביום רגיל ובשעה לא מאותגרת תנועה אני באבן גבירול שמונה דקות אחרי שנעלתי את הבית –

אבל,

אני לא גרה בתל אביב ואני מתגעגעת.

לעלות במדרגות, לפתוח דלת, לנעול אותה ולהיות בבית. אין שער, שביל, שלכת.

לשמוע שכנים מלמעלה, מלמטה, מהבניין הסמוך. את החתולים מיללים, הגשם נשמע אחרת כשאין לו גג,

משאית הזבל חורקת בשש בבוקר, הקפדה על תריסים או לפחות וילונות מורדים, כביסה ניתלת מחלון

המטבח, נוטפת על זו של השכן המבוגר מלמטה במקרה הטוב או של אביבה מוועד הבית במקרה הרע,

קצנלסון, רחוב קסום ליד דובנוב, לקפוץ לשוק, לגשת לחנות במוזיאון, על הדרך להציץ, ללכת ברגל

ליומית, אולי שתיים. התנועה לא זזה, סדנאות כתיבה בבית אריאלה, קניוק ענק, אחר כך הוא כותב על

תל אביב שלו, ועלי, ניצה בן ארי, סינמטק, שוק הפשפשים, להוריד זבל, סרטים מהאוזן בלי לתכנן,

ללכת בשדרה, לצאת מהעיר :), לרדת לפיצה או המבורגר או סושי, לשבת לשתות קפה פעם פעמיים ביום

בלי להרגיש, לסנטר, לתולעת ספרים, לגרטווד, לרדת עם הכלב שלי לירקון, לסיפור קטן בנווה צדק,

איזו גלריה לרגע, לעבור בהפגנה, פעם אפשר היה לגנוב "העיר" בחמישי לפנות בוקר מהקיוסקים.

לשמוח. לחנות של דורין, לקפוץ לגלי לקפה, שגם הילדות יפגשו ואנחנו נצליח לדבר בלי תיכנונים

מראש, פאלאפל מבורך, להכנס להגיד ללביאה  ודנה בוקר טוב ביהודה המכבי, ללכת ברגל, להזיע,

להתלונן, להכנס לדואר או לאיזה חנות בגדים לנשום מזגן לרגע וזה כבר עולה באיזו חולצה, או עדיף זוג

נעלים, פרונטו, מוזס, פיצ'יפקס בשוק בצלאל, קניה קטנה בכרמל בלי לתכנן מראש, לצאת לדרינק קצר,

לגשת לנמל לשקיעה, החנות של כלי הבית ליד מה שהיה "זנזיבר", אוף הזכרונות, הדירה שלי באלכסנדר

ינאי, גלידריות, פתאום משב רוח, אושר, פעם גרתי בבר כוכבא, קומה מעל מנשק'ה.

לגשת לחוף שלנו, לפרישמן ולהתגעגע לפעם וללכת ללכת ללכת. להתרגז על חולדאי, להתלונן שאין חניה,

שהעיר מלוכלכת, לקנות על הדרך, לחנות בפינה ולהתפלל לטוב, להתבדות בבוקר. ללכת ברגל לים,

ללכת ברגל בכלל, אין חניה, מוניות כל הזמן, ללכת ברחוב ולהרגיש את האפשרויות קיימות.

לא הכל שם, כמובן, אבל הרבה –

ואני זוכרת שעשר דקות נהיגה הן כלום זמן –

והמיקוד שלי תל אביבי והקדומת מהסלולרי ומחו'ל היא 03 –

ואני מבינה ומעריכה ואוהבת את הבית הקטן והישן שלי על חדריו הרחבים, הצנרת הישנה, השער

החורק, תריסי העץ, הדשא, הכלבה המתרוצצת, החתולה שמחדדת ציפורניה על הספה החרדלית

של קסטיאל למרות שאני מסבירה לה כבר שבע שנים, שהעץ הגדול ההוא בחוץ? מחדד ציפורניים.

דבר לחתולה. כלום. והחיים שאני מעניקה לילדה שלי ולעצמי.

ואני אוהבת שהילדה שלי מנגנת תופים ואני משמיעה מוסיקה בלי לחשוב עליהם כמעט, על השכנים

שלי – ומעולם לא היו לי חיכוכים איתם, כי אין על מה, חוץ מבני והחברות הבלונדיניות שלו ששותות

יותר מדי וודקה בשתיים בלילה ליד החלון שלי ומביעות דעתן על המין הגברי – השכנים שלי רחוקים

מהחלון שלי.

ואני אוהבת שהבת שלי אספה שבלולים ואבנים בחצר, ויש לה קלאס מצוייר על השביל, ובריכה גדולה

בקיץ, מעשבת את הדשא לעיתים רחוקות, ואני מכירה את הדוור, ואת רמי שמחלק גז ושותלת צנוניות,

ואני נלחמת בה מלחמות מים אכזריות, ואני באמת שמחה עם הבית שלנו. הבית הטוב שלנו.

אבל

ככה אני עכשיו.

הבית, הסלון, הדשא והשקט לא מספקים לרגע.

משבר בזוגיות שלי עם השכונה. שכונה כרעיון, לא זו המסויימת.

התקפת געגועים.

אני

רוצה

לעלות על הג'ינס שלי,

הגופיה השחורה,

הסנדלים,

ולפתות.

לא את מנהטן,

שהייתה העיר שלי לכמה שנים –

ואני נזכרת שהיום 9/11

ומתגעגעת גם –

אבל עכשיו,

בימים האלה,

מתוך הבית המתוק שלי,

בשכונה התל אביבית שלי,

אני רוצה את תל אביב העיר עצמה.

.

אפשר לזמן מילים טובות?

 

 

כמה חבל.

כמה חבל שאי אפשר לזמן אותן למקלדת.

אולי אפשר ואני לא יודעת.

לא מכירה את הסיסמא. הקוד שיביא אותן אל התודעה.

אני מנסה להתאמן.

לזַמֵן אלי מילים.

שיגיעו גם לרצוני, לא רק לרצונן.

אי אפשר לתכנן חיים על פי גחמות. מצבי רוח. מוזות.

אני רוצה לבדוק אם אני יכולה לזמן אותן על פי רצוני, וצרכי, האמיתיים.

 

מילים שאני מזהה, אני יודעת, כמעט מיד, שהן נכונות.

כאלה,

שאחרי הראשונה,

היתר עומדות בתור ונדחפות כמו ילדות בַּתור לרכבת הרים,

רעבות לריגושים, יודעות בתחושה פנימית שכאן הכניסה הנכונה.

כרטיס בטוח למה שהן מחפשות, גם אם אין לזה שֵם. 

עומדות ונדחפות

ואני חייבת לכתוב מהר, לְפַנות דרך לאלה שמגיעות אחריהן. 

 

את המילים האלה אני תוהה, אם אפשר לזמן.

מילים שיעלו אותי גבוה וחזק.

בתנופה חדה יתלוו אלי למצב הכרה מעורפל ומדוייק –

פרדוקס אפשרי.

כמו גלישה – 

כמו חוף כחול ומסוכן.

אני נוודת. ילדת טראקים במסע חדש באמצע החיים.

תרמיל נדודים וירטואלים, געגועים ערטילאיים ורעב למצוא את המטמון הבא.

בלי שודדים.

עם הרבה מערות.

חשוכות.

מוארות.

לא אכפת לי.

לראשונה בחיי אני חסרת פחד.

שום רוחניות. מה פתאום. תחושת אמת בזמן אמת.

אני מחפשת מילים שיגיעו בזמן שצריך, לא רק בזמן שמרגיש.

מנסה לְזַמֵן לי את הגל הנכון. אם זה אפשרי.

אולי עדיף להכנע ולבחור מאלה המגיעים מעצמם, מקֶצֶב הטבע, לכיוון החוף. 

 

הגל הזה מתחיל נמוך.

אחד מרבים. חסר יחוד.

אבל אני בוחרת בו משום מה. רמז, תחושה, דחף שמרמז דווקא עליו.

נצמדת, מנסה לטפס ומתחילה להרגיש אותו. את המסה שלו.

מנסה לראות אם יש בו את המשהו שיהפוך אותו לשלי היום. עכשיו.

מהוססת. מנסה לעלות, 

מתחזקת מעט, מזדקפת, בודקת איך אני מול המים והגלים האחרים.

מחייכת.

הרגשה טובה. מתחזקת.

אני גלשן והגל שלי מתחיל לצבור כח.

והוא גובה, הולך ומתעצם והאוקיינוס כולו מתחבא מתחתיו.

והוא צובר ואוגר ומחזיק בתוכו את שיאו –  

את הרגעים של הגלישה הטובה, המושלמת, שהוא ואני משיגים עכשיו.

זו שבשיאה אני מרגישה שַלִיטת עולמי אני.

אני מרגישה מדוייקת, מהודקת וחזקה.

מרגישה מה שאני יודעת שאני צריכה להרגיש.

 

המילים הטובות גורמות לי לשבת בגוף מהודק ומתוח וזקוף,

נשימה עצורה וכבושה, מתח גדול בכל מה שאני מכירה כאני, ודיוק.

ככה אני רוצה. ככה צריך.

 

 

את המילים האלה אני רוצה ללמוד לְזַמֵן ולא בטוחה שאפשר.

 

 

 

שנה לבלוג – מתחרטת?

 

 

 

2 ספטמבר 2006 – E N T E R


 

עברה שנה –

בדיוק שנה, היום.

אני והטכסים שלי.

אחד הצעדים המשמעותיים והאמיצים ביותר שעשיתי לעצמי מזה שנים רבות.

רבות מאד. רבות מדי.

*          *           *           *            *         

ציטוט:

יש כאן פתח למשהו שבאמת אין לי מושג לאן ילך –

אבל, הוא מעניין ומושך ומפחיד.

דורש ממני מאמץ ואומץ ומרגיש ברובו נכון –

וכך היה. לא ידעתי לאן החידוש הזה, המילים שלי, הכתיבה שלי יקחו אותי.

ידעתי שמשהו חייב לזוז.

ידעתי שזמן המילים הכתובות שלי הגיע.

שהזמן הגיע למה שיהיה, לא למה שהיה.

הזמן להיות מי שאני, לא מי שהחיים שלי הצליחו לעשות ממני.

הזמן שיש מי שראה כבר מזמן שחייב להגיע.

אבל אני, מעולם לא הייתי מהירה בקצב החיים הפנימי שלי –

שד משחת כלפי חוץ ואדם משותק מבפנים.

לאט לאט. שיהיה בטוח.

 

והזמן הגיע.

לא יכולתי לא לציית לו. ממש ככה.

ומצד שני – בטח צד שני –  תמיד יש כאן מצד שני –

הייתי חשדנית מולכם.

מול האנשים שיקראו אותי.

פחדתי ממלכודת השם שלי, הבלונדיניות, הצילומים, הרכילות –

והתבדתי. בגדול.

איזה כיף.

כמה שמחה וחוזק ואומץ ואנרגיה וגילוי עצמי ורעב,

רעב גדול לכתוב באמת –

הבלוג הזה תרם לי. ואתם.

 

*          *           *            *            *          

ציטוט:

אני אנסה לכתוב על מה שמעניין, מעסיק, מטריד, מוציא מהכלים,

משעשע, מחייך, מקומם, מעציב, מלבט, מתסכל, מעלה שאלות ומרתק אותי –

פתוח ככל שאצליח. אישי ככל שגבולותי הפנימיים יאפשרו.

עשיתי דרך ארוכה, בפתוח, ככה אני מרגישה,

ועדיין,

אחד הדברים שמעסיקים אותי ביותר בכתיבה כאן, בכתיבה שלי בכלל,

הוא עניין הגבול הפנימי –

הקו העדין בין הפרטי לאישי.

הוא לא מוגדר מראש,

חוץ מדברים ברורים כמו:

אין צילומים של הילדה שלי, אין מילים על אביה, אין חשיפת הפרטיות שלה –

נקודה שמעט מבלבלת,

כי יש לי "היתר" לכתוב עלי, על החומרים שמהם עשויים חיי, עשויה אני,

על האמהות שלי, בדיקת האני מול האמא שאני –

מרכיב מרכזי בי ובחיי בשנים האלה, בזמן הזה –

ואין לי זכות מוסרית, כך אני מרגישה לגעת בפרטיות שלה.

איך מוצאים את המינון הנכון,

בין שימוש בחומרים אישיים ביצירה שלי ובין שמירת גבולות הפרטיות שלה, וגם שלי.

 

מבחינתי, לא עברתי את הגבול הפנימי הזה מעולם בשנה הזו.

כתבתי הרבה על איך דברים מרגישים וניראים ומתרחשים – כי ככה אני.

כי ככה אני חיה, מרגישה, כותבת.

מקרוב. מאד מקרוב, והרבה הרבה מילים.

תקריב קראתי לבלוג הזה –

התלבטתי הרבה בין: close up – זכוכית מגדלת – זום אין – פורטפוליו – ותקריב –

כי ככה אני. מקרוב. כי אי אפשר אחרת. אחרת זה שקרי –

ואי אפשר שקרי.

 

והצילום שם למעלה –

כמו כל דבר,היה חייב להיות מדוייק במינון שלו.

צילום מהוקצע, מלוטש, יצוגי – לא יכולתי לבחור להציג כאן,

כשהמטרה שלי הפוכה ממנו –

צילום שלי מהחיים, כמו שאני ניראת בבוקר,

על גופתי כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, יש גבול. אין סיכוי.

אז לקח קצת זמן ומצאתי פתרון, מדויק מבחינתי –

צילום מהחיים, שהילדה שלי צילמה –

אבל עם טוויסט, כמו שאני אוהבת  :)
 

 

*            *            *            *             *

ציטוט:

הערה – גסות רוח, חוסר רגישות, ציניות ואלימות מילולית הם דברים
שמחריבים את יומי ומשאירים עקבות בנפשי. על פי הבנתי ותפישתי,
המקום הזה הוא שלי. אני רשאית לעשות בו כרצוני. לכן אני מתכוונת
למחוק ממנו כל זכר לרע, לאלים ולחסר רגישות.

קבלת הפנים הייתה מפתיעה בשני דברים –

במספר האנשים הקטן יחסית לזה שחיכיתי לו –

דבר שמאד מאד אפילו עוד מאד אחד, שימח אותי –

עם אלפים בודדים אני יכולה להתנהל בכל פוסט ופוסט –

זה לא מתקיף אותי, אני לא הרגשתי חשופה או מאויימת מדי –

אבל כיוון שלא ידעתי, לא היה לי מושג מה הם מימדי הדיאלוג בין הבלוגים לקוראיהם,

פחדתי שכאן זה YNET –

פחדתי מאלפים רבים מאד של קוראים וממאות טוקבקים זדוניים –

שמחה גדולה שלא. גדולה מאד.

מחקתי בשנה הזו בערך, לא ספרתי, אבל בסביבות שלושים / ארבעים תגובות –

מתוך מאה ושישים פוסטים,

זה לא מרגיש יומיומי, פשוט, קל דעת וזחוח.

אני לא מוחקת בקלות. ממש לא.

רק כאלה אלימות, מי את חושבת שאת, יומרה בלונדינית שכמוך ודומות

או חלק שפשוט הרגישו פולשניות מדי.

רגישות יתר שלי, מודה.

אנשים שכתבו ודיברו והעירו ממקום שהרגיש לי אינטימי מדי. ממש פולשני –

כאילו ההכרות הוירטואלית איתי ועם המילים שלי, מאפשרת דברים אמיתיים,

לא רק וירטואליים, סוג של פולשנות, משהו שהרגיש יתר על המידה,

והייתי חייבת לשרטט גבול אמיתי בתוך הוירטואליות הזו.

 

*           *            *            *            *  

 

ומה שקרה עוד –

הוא שהבלוג הזה, המקום הפרטי שלי, הכי פרטי שלי,

שלעיתים,

לא כל כך נדירות,

אני צריכה לעמוד על המשמר,

ולזכור ולהזכיר לעצמי,

שזו המלכודת הכי גדולה,

הסיכון הכי מסוכן,

לשכוח שהמקום הזה הוא ממש,

אבל ממש,

לא פרטי ב כ ל ל –

הבלוג הזה, המילים הכתובות בו, הביא אצל מפתני הממשי,

אל חיי האמיתיים, הצעות מהצעות שונות בחודשיים האחרונים.

הצעות מפתיעות וגם כאלה שידעתי שיגיעו, וכאלה שחיכיתי להן, מדהימות, מוזרות,

מפתות, משמחות עד מאד, מפחידות, פוטוגניות, מודפסות ומה לא –

ועוד מעט,

רק עוד מעט

תיפול החלטה.

 

ואז, אני יודעת שארגיש בדיוק כמו לפני שנה –

ציטוט:

יש כאן פתח למשהו שבאמת אין לי מושג לאן ילך –

אבל, הוא מעניין ומושך ומפחיד.

דורש ממני מאמץ ואומץ ומרגיש ברובו נכון –

 

*          *             *             *             *

ועל הדרך הפרטית והמרתקת שעברתי בשנה הזו,

אני רוצה להודות גם לכם – ולכן כמובן –

לכולכם,

שותפי הוירטואלים, רשימת התפוצה שלי,

אתם הלא מוכרים, הזרים אך עם זאת.

כל אותם שטורחים לא רק לקרוא,

אלא גם להקשיב, ולראות אותי באמת.

 

תודה רבה :)

 

 

 

 

נ.ב. לא. לא מתחרטת. מה פתאום מתחרטת…..

 

 

09:20 אפס תשע ועשרים

 

 

אם,

זה תמיד משחק טוב, משחק שמתחיל באם נגיד…

אם נגיד

החיים היו כאלה

שלא היו ילדים להעיר

והייתה עבודה שאפשר להתחיל כשרוצים

וחובות היומיום והסידורים יכלו להתמהמה מעט –

מה הייתה השעה האידיאלית, המושלמת ממש להתחיל בה את היום?

*              *              *

כשהילדה שלי נעלמה בתחילת הקיץ לערבות אפריקה, והזמן שלי היה שלי,

כתבתי פוסט הקצב שלי משתלט על טריטוריות נטושות –

ומאז שנכתב, הוא לא מרפה.

הגעגוע לשעה הטובה שלי. הפשוטה.

השעה שמאפשרת לי לחיות את הלילה כרצוני, כרצון גופי ונפשי,

ומאפשרת לי להתחיל את יומי באופן פשוט, טבעי, נכון לי ולקצב הטבעי שלי.

 

היה קיץ טוב, לשתינו.

החופש הגדול מסתיים ממש בעוד עשרים וארבע שעות –

ואני חושבת הרבה על הבקרים המחכים לי.

על השעה שבה יצלצל השעון.

עוד אין החלטה סופית,

אבל השעון יכוון ויעמוד על השעה המיועדת לאורך זמן,

עד סוף חודש יוני 2008,

עם הפסקות קטנות פה ושם.

הדיון הפנימי נע בין שש וחמישים – 06:50  לשבע ועשרה – .07:10 –

אני אקום בשמחה, בפשטות ואתחיל בשיגרת בוקר רגילה, מוכרת, מעט רובוטית,

שתוך שבוע / שבועיים תִתַקתֵק בלי משים – 

וכבר בלי כריך שוקולד – שלש שכבות – סוכריות יומולדת – מה פתאום –

אמא. אני ווניקית. מה פתאם סוכריות יומולדת?!

 

ובכל זאת, בתוך האהבה האין סופית, הפשטות שבה אני אקום יום יום, יום יום 

למלאכת יומי האהובה בעולם, הבת שלי, ובתוך מלאכות יומי האחרות שכל כך הייתי

שמחה לעשותן אל תוך הלילה, בעיקר את החלק הכתיבתי שלהן –

התגנב פנימה, וזה חדש, געגוע חדש וקטן ולא מציק –

שאם לא היה כאן בלוג עומד לרשותי, קרוב לודאי שאפילו לא היה מורגש.

געגוע חדש לקצב ההוא, הפשוט, הטבעי.

לקצב שאני, או אני ו זכרון החושים שלי זוכרים כל כך טוב.

*           *               *

פעם, מזמן. בחיים שהייתי לפני המפץ הגדול –

הייתה לי שעה קבועה.

השעון האמיתי והשעון הפנימי היו מעירים אותי באותה שעה.

היו גם ימים אחרים כמובן.

ימים של מצלמות והרבה אנשים ממהרים ולחוצים מאד בזמן.

אבל ברגיל, בקצב הנכון, הייתי מתעוררת על פי השעון שלי, הקצב הטבעי שלי –

תשע ועשרים בבוקר.

תראו, היא אפילו ניראת טוב השעה הזו:

09:20

מושלמת.

אפשר ללכת לישון בשתיים שלוש בלי לחשוב על איך ומה יהיה מחר –

אפשר להתעורר בלי רגשות אשם על איך התממס כל היום,

ואפילו לא הספקתי לעשות משהו.

קפה, עיתונים, מיילים, בלוג, עוד כמה,טלפונים – ונגמר היום.

אבל אם מתעוררים ב 09:20  –

באחריות, אפשר להספיק הכל.

שעה מושלמת.

 

*            *              *

 

מחר שבת. מתערבת שאתעורר בתשע ועשרים. עונג שבת :)

 

 

בעניין יורם קניוק, אדם ברוך, קיץ 86 ואני

.

נראה שיורם החליט.

על החיים ועל המוות נקרא הספר החדש שלו:

ציטוט מהספר: שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח

בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה,

ואז הרי לא חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח,

אוהב את המוות שלי.

ואני, שיש לאיש הזה מקום סודי וחשוב בחיי, ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע עד כמה,

רוצה להגיד לו תודה עכשיו.

*         *         *          *           *

קיץ…איזה קיץ זה היה?

עוד מעט אמצא את הראיון ההוא ואדע בדיוק מתי זה היה.

אדם ברוך צלצל והציע לי להתראיין ל 7 ימים.

למה? לא יודעת, לא זוכרת, לא הייתה סיבה ברורה, אדם רצה.

פעם, מזמן, בעיתונות, לא היו חייבים סיבה מיוחצנת כדי לראיין אנשים.

עורך, מערכת, היו חושבים על אדם שלדעתם כדאי לשמוע מה העניינים איתו,

היו מצלצלים, שואלים, ככה פשוט. לא סוכן. לא עניינים.

לא קובעים מראש על מה לא מדברים לא כלום.

פגישה שתיים שלוש, צילום בלי המון מלבישים, מאפרים, החלטות מה יראו ומה לא,

מצלמים ונגמר. קל ופשוט.

אז אדם צלצל והציע ראיון + שער 7 ימים ושיורם קניוק יכתוב ומיכלי תצלם.

מה?

יורם קניוק

הוא הסכים?

כן גולדנברג, הוא הסכים ורוצה

למה?

תשאלי אותו כשתפגשו. רוצה?

רוצה. בטח רוצה.

תחילת קיץ 1986 הייתה קניוק.

רוני האהוב שלי, החבר שלי, וויני, הכלב שלי, הדירה שלנו באלכסנדר ינאי 24, יורם ואני.

נפגשנו הרבה. דיברנו המון, שנינו, הוא גם דברן לא קטן, מר קניוק :).

הוא דבר איתי ואני איתו כמובן על מה לעשות ועל אהבה וקשיים. הוא דבר עם רוני עלי.

אני דברתי עלי ועל חיי ועל איך אני מרגישה ואיך עצוב ואיך מבלבל הפער ועל רוני ועל

אהבה ועל מה לא. הוא קרא דברים שכתבתי וראה סרטים וצילומים ופרסומות וצילומי ילדות.

הוא אמר לי שאני כותבת טוב ויפה, שאני מוכשרת  ושאני צריכה לכתוב, זה ברור ואין

ברירה ושהכי יפה וטוב אני כותבת בקרוב, שאני חייבת לכתוב על דברים קרובים לי.

שאני צריכה לכתוב את סבתא שלי וחייה.

הוא סיפר עליו ועל ניו יורק ועל ברנדו הצעיר והיפה והפרוע ושכח לספר לי כמה הוא עצמו

היה יפה תואר, אולי אפילו יותר מברנדו. ועל פריז ועל כל מיני אנשים שעשו והיו והכירו

וחיו חיים סוערים ומלאי עניין.

הוא היה מבוגר, וסופר מפורסם, וגבר רך ועדין ואבא של איה  – מי ידע שפעם גם לי

תהיה איה אחת משלי, שהוא דבר עליה מעט אבל עם הרבה הרבה רגש, ומה אני

בכללהבנתי אז בילדים ורגש ומילים עצורות. שמחתי שפגשתי אותו.

אדם שמורכב מצבעים מוכרים לי. איש צבעי מים, כמוני,

אדם שמבין ומקשיב ומדבר איתי בשפתי, במילים שאני גם מבינה וגם מרגישה מובנת.

להרגיש מובנת, שם מסתיימת הבדידות שלי ואולי מתחיל השקט.

ואז הימים עברו והוא הלך לכתוב את הכתבה הזאת סופסופ, אדם הציק, דד ליין.

רוני ואני המשכנו את הקיץ.

עברו הימים וצלצלתי לאדם, לראשונה בחיי בקשתי לראות משהו לפני שהגיע לדוכנים,

אבל הרגשתי שהפעם קורה כאן משהו אחר. היה משהו באוויר. ואדם אמר לי לבוא.

כשבאתי למערכת ביום רביעי אחר הצהרים, אני חושבת רביעי, אולי שלישי?

הדבר הראשון שראיתי היה המוסף עם הצילום היפה שמיכל, היימן היפה, המרגיעה

צילמה אותי בבית שלה אבל הצילום והשער עניינו אותי פחות הפעם,

וישבתי במשרד של אדם ברוך, עם המוסף של יום שישי וקראתי מהר ופרצתי בבכי.

ככה. שום פאסון.

בחורה בת שלושים ושתיים, שחקנית קולנוע, דוגמניה, מוכרת למדי בארץ הקטנה הזו

כבר לא מעט שנים. אחרי הרבה סרטים, לימודים בניו יורק, תהילה מקומית ומה לא,

ופורצת בבכי כבד ושקט, אמיתי, עינים אדומות ואף נמשך מול עינים חכמות של עורך

המוסף הכי נקרא בארץ, ואדם שאל מה ואמרתי לו, אני זוכרת את מה שאמרתי.

יש רגעים ומילים שנחתמים אצלך לתמיד.

ואמרתי את האמת, אמרתי שיורם ראה באמת וזה עצוב. נורא עצוב.

וזה היה נכון אז, וזה נכון היום. אני עדיין מרגישה שהוא ראה אותי באמת, אולי הראשון.

התבונן וראה. והתוצאה, נכון לאז, לפני כל כך הרבה שנים הייתה לי עצובה.

בודדה ומאד עצובה.

ההשתקפות שלי, האמיתית כפי שקניוק בתבונתו ורגישותו ראה וכתב הייתה מבחינתי כל כך

אכזרית בדיוקה, למרות שלא היה בה כלום מהרע, מהאכזר, מהשיפוטי, בטח לא מהצהוב,

להיפך הייתה במילים שלו הרבה חמלה. הרבה טוב ומחמיא.

אבל הוא, הזר, הבין וזיהה את המלכוד הגדול שלי, הכפילות הבלתי אפשרית בין אני

הפרטית לבין החלי ההיא. הוא שמע את המילים שלי לפני שאני הבנתי את משמעותן והדרך

שבה כתב את שראה והבין, שברה לי את הלב.

ואז התחלתי לבנות אותו מחדש. את הלב :)

*         *         *          *          *

סוף הקיץ – הנה הכתבה. יורם קניוק. שבעה ימים. 1986 –

מודפסת מחדש. אני מקווה שבאינטרנט המילים לא מצהיבות כמו באלבומים

*        *           *           *          *

ואז, כמו אחרי טירונות או צילומי סרט נמוגנו זה מחיי זו וההיפך.

לא לגמרי, ככה בהבהובים. היינו נפגשים, באקראי ולפעמים שלא, לקפה קצר ברחובות של

השכונה התל אביבית שלי, בשכונה של דובנוב ואבן גבירול, ותמיד בין שלום ליהודית הנדל,

שכנה מקסימה ללקחת עיתונים אצל מישל בקפה, חייכנו אחד לשניה, וההיפך.

ובחיים כמו בחיים, עברו עוד שנים.

נפגשנו בסדנת כתיבה בבית אריאלה, סוף שנות השמונים, בערך.

ניצה בן ארי הייתה המנחה הראשונה, הוא השני. היה מעניין. הוא היה מנחה שרמנטי,

פטפטן, שדבורו האסוציאטיבי הוליך אותנו למקומות הזויים ומקסימים. הוא ביקש שנלך

למקומות אישיים, שנספר באמת, לא במילים שנראות לנו מילים של כתיבה.

הוא, תבורך נפשו, אהב עדיין את מה שכתבתי ובאמת הצליח לצבוע את הספקות שלי

בבטחון, את האינטואיציה שלי בתחושת האפשרי ובאופן כללי, אפשר לי להקשיב לתאבון

הפנימי שלי למילים כתובות שהרשה לעצמו, סוף סוף להתעורר ולקרוא לעצמו בשם.

וזהו. תמה השנה. התפזרה הקבוצה. אפילו הפגישות קפה אחרי הפגישות השבועיות

התמסמסו וחזרנו איש איש למחשבו האיטי והמלא רמזי ונסיונות לספר סיפורים.

*        *         *          *           *

ובשנת 1990 יצא עוד ספר שלו "אהבת דוד" וקניתי מיד, כמו את כל ספריו מאז ומתמיד,

בלי קשר להכרות שלי איתו, ואני זוכרת את הדירה שלי. הדירה האחרונה שלי בתל אביב

לפני שנהפכו חיי, לפני נקודת המפנה, המפץ הגדול וההורי שלי, אני זוכרת את החדר

שינה ברחוב קצנלסון בתל אביב, את המיטה שלי ועיתוני השישי, אני זוכרת את האור

מהחלון הגדול שנפל והגיע מאחור, בדיוק במידה הנכונה, על הדפים ואני זוכרת שקראתי

בספר הזה החדש, את המילים:

"איש מעולם לא הפריח לה מאות בלונים על הגג ליום הולדתה" –

וכמו במכונת זמן, כמו בסרטים ובחלומות, ששם הכל אפשרי חזרתי לאותו קיץ, 86'.

החיים היו חיוך בקיץ ההוא. באביב. ביום ההולדת שלי, בסוף חודש מאי, חזר הרוני שלי

הבייתה ורצה שנעלה לגג. לא רציתי, מה פתאם לגג. התעקש. לא רציתי. התעקש וניצח.

עלינו לגג. גגות תל אביב, בשקיעה אביבית ואני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

מה?….כלום. הוא מביט בי במבטו הזך. כלום.

פ ת א ם…באמת פתאם, התמלאו לי השמיים בלונים. מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד.

אפילו אדומים :) עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

יורם שמע את הסיפור המקסים הזה, תודו שמקסים, ממני במסגרת פטפוטי האין סופיים לקראת

הכתבה ההיא, ועשה מה שעושה סופר. מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו.

כמה יפה. ארבע שנים מאוחר יותר צץ הזכרון האישי הזה שלי, מדוייק ומתומצת למשפט בספר.

משפט שמעביר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים. החמצה. אבישג, שלא זכתה למחוות אהבה

מתוקה כל כך בחייה.

*         *          *          *          *
זהו. אני כותבת עכשיו את סופו של מעשה, כבר ימים ארוכים שאני מדפיסה ומעתיקה את

הכתבה ההיא – הנה שוב הקישור – שהרטיטה כל כך את העיר הזאת אז, שלאורך ימים

ארוכים תססה, בדיוק כמו שאדם ברוך רצה אני משערת.

הרבה רעש, כל כך הרבה רעש –

ותוך כדי כתיבה, נזכרתי בפעם נוספת שהצטלבנו והפעם לא פנים מול פנים – אלא דרך

המילים שלו ושפול שרדר אמר עליו מילים יפות תוך כדי פגישה ודיבורים על אדם בן כלב.

ואני קוראת אותה עכשיו, את הכתבה ההיא, תוך כדי הדפסת אלפי המילים, ואני מרגישה

בה שקט. כמעט מדיטצית הדפסה. מונוטוניות. אצבע על מקש, עין נודדת מדף עיתון

מצהיב על שורות דבק בתוך אלבום, אל מסך לבן המהבהב בקוצר רוח לעוד מילה

מהמילים האלה שקניוק יודע לכתוב כל כל יפה. בעיקר כל כך מדוייק.

פחד אלוהים כמה מדוייק.

והזמן והמילים שלו מרגישות קרובות גם עכשיו. עשרים שנה אחרי.

הן עלי, הן אני ולא אני.

הן אינטימיות, כאילו הסופר כתב לי אותן והן רחוקות, מנוכרות לי. הן שלו.

הן יצירה וריחוק מסופר שאני תמיד כל כך אוהבת את הכתיבה שלו, את הסיפורים שהוא

מספר, המילים והשפה המצטיירת, המציירת לי, זו שמספרת ומתארת ומתגמשת ומצליחה

להעביר לי, תמיד, כל כך הרבה תחושות שאני מבינה כל כך טוב –

ואני חושבת פתאם, שגם עכשיו שלהי קיץ, בדיוק כמו אז, בזמן ההוא, וכבר אפשר

להרגיש משבי סתיו מתגנבים לעורף מצטמרר, ואני חושבת איזה סתיו וחורף מחכים לנו

ומאחלת ליורם, קניוק –

שבנקודות ההשקה הבודדות שלי איתו בחיי חיזק בי דברים כל כך חשובים,

אולי הכי חשובים בעיני. הבטחון שלי, ביכולת שלי, בכשרון שלי לכתוב.

ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת, באיחור גדול אומנם, אבל ככה אני, תמיד באיחור,

שנים אחרי שראית, והבנת וניסית להגיד ואפילו לכתוב במילים כל כך ברורות בעיתון

ההוא של המדינה שהגיע הזמן שאדע, ואגיד, שאני באה, לא שאני באה או לא,

אני מביטה לך ובעיקר לעצמי בעינים ואומרת שאני באה.

אני מאחלת לך, יורם יקר, סתיו רך ואיטי וחורף ארוך ושקט.

מפלצת המִיידיוּת

 

 

כתבתי פוסט. קצר. רגשי.

כתבתי על רגעי ההתעוררות וההרדמות של הבת שלי.

כתבתי על איך אני מרגישה בהם. כתבתי עלי.

ובכל זאת, כשהגיע הרגע ללחוץ על: פרסם –

כפי שהתהליך דורש כאן ב'רשימות', נעצרתי.

לא יכולתי.

קראתי שוב וניסיתי להבין מה עוצר. מה מונע.

אני יודעת, מתוך אחריות והכרה ועמידה על המשמר

שאני מאד מקפידה לשמור על פרטיותה של הילדה שלי מצד אחד,

ומצד שני מרגישה שלהשאיר בידי את החירות והחופש לכתוב את עצמי

זו זכות בסיסית ונכונה.

אני חיה וחושבת ומרגישה וכותבת הרבה את ועל הורותי.

האמהות שלי היא דרך חשובה ומעניינת מבחינתי לבדוק דברים הקשורים 

לנשיות, חוזק, משפחתיות, יכולת הנתינה, יכולת הכלה, חרדות, צרכים,

ההתבגרות ומה לא.

אני מרגישה נוח לצטט את אמרות השפר החצופות שלה פה ושם, לפרסם

צילום שצילמה אם קשור לנושא, לספר על יום ההולדת שלה –

אם קוראים בתשומת לב, גם בפוסטים האלה, היא שמורה היטב.

רק מרומזת רימוזים –

אבל

אני מרגישה שאלה – גם – החיים שלי,

זו אני ויש לי זכות מלאה ופשוטה לכתוב, גם עליה כחלק מחיי, 

כל זמן כמובן, שאני נוהגת ביושרה, הגינות ושמירת הפרטי שלה,

למרות היותה ילדה קטנה.

והנה, הגיע הפוסט שלא מאפשר לי.

פוסט מאד חשוף אבל לא חושף אם אשתמש במילים של חברה טובה –

ואני יושבת, עכשיו אחת וקצת, מול מסך לבן מתלבטת ומנסה להבין.

מה מונע ממני פשוט לא לפרסם אותו.

אני יכולה למחוק אותו, להדפיס אותו ואז למחוק

או אם הוא 'שווה' בעיני להעביר אותו ל'וורד' ולשמור אותו שם כזכרון,

כחלק מסיפור עתידי, סתם שיהיה שם עש שיוכרע גורלו.

מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות לבוקר?

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח,

ואני מבינה,

אני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית בכתיבת בלוג. גם אם שמחים איתו מאד.

זו הסכנה הערמומית שלא מתגלה מיד בהתחלה.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב, לפרסם, לקבל תגובות.

התרגלה ליותר ויותר.

זו מפלצת המיידיות שמכרסמת בנפשי ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת –

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

היא מסוכנת.

 

 

    

הוא הכי מעצבן, אבל ממש

.

ברשימה שלי עשרה דברים שמכריחים אותך להבין שאת כבר ממש מבוגרת

שכחתי להוסיף את הדבר הכי מעצבן ומגביל ומעציב שמצטרף לחייך בסביבות הארבעים פלוס מינוס.

היו לא באמת משמח.

אותי באופן אישי הוא ממש, אבל ממש מוציא מהכלים, מעצבן.

אני כועסת עליו באופן אישי, כאילו הוא אשם בכל.

מה זאת אומרת כאילו?

בודאי שהוא אשם בכל. בהכּׂל.

נודניק.

הוא מגיע ומיד נעשה בן לוויה צמוד במיוחד,

נודניק של ממש. נצמד ולא עוזב –

ולא רק שלא עוזב, אַת, מי היה מאמין מה הפכת להיות,

אַת זו שמפחדת שלא יהיה לידך.

לא תמיד.

אני רואה סרטים בלעדיו, תיאטרון, נוהגת, חיה את חיי בפשטות ושמחה –

אבל כשזה מגיע לקרוב,

אי אפשר להאמין כמה אני צריכה אותו.

לא סובלת אותו ולא יכולה בלעדיו.

אהבה / שנאה. תלות / רצון חזק להסתדר בלעדיו.

המלכודת העתיקה מכולן.

רק שעל הנאמנות במערכת היחסים הזו, לראשונה בחייך,

את הממונה היחידה.

אין סיכוי שהוא יבוא אחריך. ימצא אותך אם תברחי.

אה אה. עליך מוטלת המשימה לשמור אותו צמוד אליך,

אחרת,

זה לא יגמר טוב. בשבילך –

מה יהיה עם הפמיניזם במקרה הזה?

כי הוא?

הוא עם נטיה יוצאת דופן להעלם באופן פתאומי, להשבר לרסיסים לידך,

ללכת לאיבוד ולהופיע ברגעים הכי לא צפויים כשכבר אבדת תקווה,

ויתרת עליו. אפילו התחלת לחשוב על אפשרויות חדשות,

מי היה מאמין –

והוא פתאם מגיע, מתנהג בפשטות, בטבעיות, כאילו היה שם כל הזמן

ורק את לא ראית אותו. לא שמת לב.

יהיר. אנוכי, לא רואה אותי ממטר, זה אי אפשר להאמין.

אבל אני, אני התחכמתי לו.

השגתי לי עוד כמוהו.

מי הוא חושב שהוא?

מה הוא חושב, שאין לו תחליף? שאני לא יכולה בלעדיו?

שהעולם שלי סובב סביבו?

אז מה אם הוא מאפשר לי את מה שאני אוהבת כמעט יותר מ ה כ ל?

ובלעדיו, חיי הופכים צרים יותר. חסרי מיקוד.

אז מה?

לא אני בייבי.

הלכתי ואספתי לי כמה מצויינים כמוהו

ומיד,

בלי יסורי מצפון ורגשי אשמה

פזרתי אותם בחיי והתחלתי להשתמש בהם כרצוני.

כן, גם אנחנו, הנשים יודעות להשתמש בחפצים.

לא להיות תלויות כל כך באחד.

בזמן שלי. בקצב שלי. על פי רצוני הבלעדי.

הם שם לפקודתי.

אחד תמיד איתי.

אחד ליד המיטה של הילדה שלי כי לפעמים אני צריכה אותו שם.

אחד במטבח ליד האוכל עם הוראות וערכים.

אחד באמבטיה.

אחד ליד המחשב.

אחד באוטו.

אחד קטן באופן מיוחד מקופל בתיק שלי.

אחד אצל הורי, שיהיה.

אחד בסלון על הכורסא הגדולה.

ואחד כמובן ליד המיטה שלי.

ולחשוב שהיו זמנים שהיה לי אחד מזוייף.

שכל כך רציתי, שנראה לי אטרקטיבי וסקסי ומקסים.

השתמשתי בו סתם. בלי סיבה.

והיום אני כמעט שונאת אותו. כמעט.

שונאת את התלות שלי בו. את האין ברירה.

מצד שני, לא יכולה בלעדיו. ממש לא.

זוג המשקפיים שלי. אחד מרבים, ובכל זאת….

האחד. לא יכולה איתו ולא יכולה בלעדיו –

כמה עוד כאֶלֶה אוספת אישה בחייה?

.

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת כבר ממש מבוגרת 1#

.

.

פרוייקט כתיבה 10 –  דברים ש  –  אח'י דקר:

.

1. הייתי מאוהב בך קשות, אבל לא העזתי לחשוב על זה אפילו, אומר לך  במבט מעורפל גבר

מבוגר עם שער מקליש, כרס קטנטנה וכותונת שרוולים קצרים ולא מבין איך את לא זוכרת

שהייתם באותה כתה.

2. אמא שלי לקחה אותי לראות "הלהקה" כשהייתי בכיתה א', איך נהנתי – אומרת לך אמא צעירה

שאת פוגשת בבית הספר של הבת שלך.

ובאותו נושא: כשמזמינים אותך לארוע חגיגי לכבוד עשרים וחמש שנה  לצילומי "הלהקה".

3. מגיע לי מזל טוב, אני כבר סבתא אומרת לך בגאווה שרה'לה  שהייתה איתך בכיתה ואז מה אם

היא לא התגייסה ותכף נכנסה להריון, וגם הבת שלה עשתה את אותו הדבר בדיוק….בכל זאת!

4. האחיין שלך, מקפיץ לך משהו באוטו של אחותך הקטנה ואת תוהה  מה לקנות לו לגיוס.

5. כשאת מבינה, באמת מבינה, שכבר לא תקחי את עצמך, בלי לדעת מילה, ממש מילה, צרפתית

ותסעי לשנה, לבד, בפריז, לפחות עד שהילדה שלך תגדל ממש ותחייה את חייה בבטחה ושקט. ו

גם אז…לא בטוח.

6. איך שאת היית יפה ב"להקה"….לא לא…..זה לא שאת לא ניראת טוב היום… אבל פעם….

כשאת שומעת את  המשפט הזה כמעט כל יום, כדאי שתפנימי…. :)

7. בחודש אוקטובר, בסביבות יום כיפור את הולכת/ נזכרת ביותר מדי תאריכים, גברים ואזכרות.

8. כשהסוכנת שלך מעבירה אותך לאלבום של "גיל ביניים".

9. כשהאקס שלך שכבר ממש לא צעיר, עדיין צעיר ממך או לחילופין: כשהחברה הנוכחית שלו,

גם היא א. צעירה מהקודמת ב.יכלה להיות בתך ג. אמה בגילך

10. כשאת קוראת את מה שכתבת כאן, ומחייכת. באמת מחייכת :)


הכותבת מבקשת להדגיש שהיא מרוצה למדי מגילה, פרצופה במראה  בבוקר ובאופן כללי מחייה.

פוסט זה לא נכתב כדי לדוג מחמאות מסוג ה: אוייש אל תבלבלי במח, את ניראת מצויין, הלוואי

עלי בגילך –   שזה משפט המוכיח לכותבת באופן סופי שהיא מ מ ש מבוגרת. :)

.

יש ממצא לא ברור בממוגרפיה שלך

.

.

יום שלישי יולי 2007

דר' גוטקין צלצל וגער בי די באלימות על שלא הבאתי ממוגרפיות קודמות להשוואה.

בגלל שלמדתי איתו בעירוני ד' הרשתי לעצמי לגעור בו בחזרה שלא יצעק עלי וינסה ולהבין.

זה מפחיד שהרופא שלך מצלצל אליך הבייתה וכל מה שהוא מוכן להגיד זה:

" יש ממצא לא ברור בממוגרפיה שלך, אסימטריה. אני שולח לך הפניה לאולטרסאונד,אל תדחי את זה.

לכי להבדק ואל תשכחי בשום אופן להביא צילומים קודמים, בשום אופן!"

זהו. אף מילה נוספת.

ולא שלא ניסיתי להשיג ממנו מילה נוספת.

זה קרה לפני שבועיים –

מחר באחת עשרה, קומה שניה. זמנהוף.

בקופת חולים כללית, זה נקרא תור מהיר במיוחד, שבועיים. שבועיים שעברו לאט.

עכשיו שתיים אחר חצות, שקט וחשוך בשכונה שלי, אפילו הכלבה של בני השכן הפסיקה לנבוח,

הילדה שלי לא ישנה בבית, שני חמישי כל שבת שניה, והלחות מגיעה ככה זה מרגיש, לשיא עונתי.

אני בבית שלי, לבד.

יתכן שזה הלילה הרגיל האחרון בחיים שלי,

שממחר חיי יראו אחרת לתמיד, ממחר הכל יהיה לִפְנֵי ואַחרֵי….

זה הגיוני שמה שאני חושבת עליו עכשיו זה איך לתעד את מה שקורה ומה שיהיה –

– מה פתאם שיהיה משהו בכלל

– הלו

– לכי לישון.

– אבל תשמרי את הפוסט הזה ליתר בטחון,

– אם תשמרי, תתני לגורל סימן שיש על מה לשמור,

– אם תמחקי, תפסידי תיעוד אותנטי של עצמך,

– אני אעשה מינימייז –

– ככה זה לא נחשב שמירה וגם לא ילך לאיבוד.

– מחר אחרי התוצאות אני אחליט.

– יצאת מדעתך מותק

– יתכן

הפס הקטן למעלה מצד ימין של המחשב, ליד האיקס שסוגר. מינימייז.

.

יום רביעי  בוקר  יולי 2007

wow – בוקר והמילים עדיין במינימייז.

מזכירות לי את עצמן.

שכחתי.

התעוררתי בלעדיהן.

עוד שלוש שעות. לא לשכוח בדיקות קודמות.

לא לשכוח בדיקות קודמות. לא לשכוח בדיקות קודמות.

הפרעת קשב זה לא תירוץ קביל הפעם. לא לשכוח בדיקות קודמות.

איפה הן בכלל?

אני רוצה להצטלם. רוצה צילום פנים שלי. תיעוד. עכשיו.

לפני שהפחד ירַאה. יחרוט סימניו בעינַי.

לפני הכל.

רוצה שמישהו שמכיר אותי היטב יצלם אותי ככה.

איך שאני –

גם ערומה. יפה. כמו שהייתי.

אני רוצה לפתוח בלוג אנונימי.

אני רוצה סרט שיתעד הכל.

"יומן וידאו",

ובלי הבטחות שיצא מזה משהו –

למי לצלצל? צריך להתחיל לכל המאוחר מחר.

אחרי הבדיקה.

טוב די. אני מטורפת.

.

יום רביעי  אח'הצ יולי 2007

הכל בסדר כ מ ו ב ן.

עברו פחות מעשרים וארבע שעות מהרגע שהרופא צלצל עד הרגע שהכל התברר כבסדר,

ובכל זאת אני שמחה שלא מחקתי את מה שכתבתי בלילה.

שזה כאן.

מזכיר ויזכיר איך זה הרגיש ביממה שהייתה.

את הפחד. האימה שאפילו לא התחילו להראות את פרצופם במלוא יכולתם.

איך הרגשתי אשמה שאחרתי ללכת לממוגרפיה כמעט בחצי שנה,

איך היה לי סרטן לכמה ימים, במיוחד אתמול בלילה.

ואיך המנגנון עובד.

אני כבר לא יכולה לשחזר את הבהלה.

את הבור שנפער, התסריטים שנכתבו ותוסרטו. הילדה שלי יתומה. הורי אלוהים ישמור.

כמה מהר המנגנון מעלים את מה שמפחיד מדי, כואב מדי, מאשים מדי.

חמסהחמסהחמסה וגם טפוטפוטפו ואהבה מיוחדת לחברה אחת באמריקה.

.

גילוי מוקדם מציל חיים

יכולתי למחוק. יכולתי לא לספר  סיפור קטן של פחדתי לרגע וזה התברר ככלום,

יכולתי לא להעלות את הפוסט הזה, אין בו הרבה,

אבל אם כשקראת אותו, הלב שלך נעצר לרגע מבהלה, אז הוא עשה את שלו,

סרטן זה מפחיד גברת, גם אם את רק בת שלושים או ארבעים,

אז או שעברה שנה, או שזו פעם ראשונה שלך,

או שאתה קורא ומעביר לזוגתך לקרוא,

הגיע זמן לצלצל ולקבוע תור.

אחיותי אתן ועכשיו אוקטובר 2012. לכו להבדק. היום.

.

חתונה? רעיון מצויין

.

יעלכועסת על מי שרוצָה להתחתן. אלה הטענות העיקריות שלה אם אני מבינה נכון:

ההדגשות הן שלי –

כל אומללה בעולמנו נישאת לאיזה עלוב, ומקללת את היום שבו הכניסה את הראש מתחת לחופה,

אחרי שהנעבעך שלה דרך על הכוס כמו שמוחצים חרק, בגועל……

מה, אני שואלת, מה ההישג הגדול בחופה וקידושין?

האם גם על מאסר עולם ללא חנינה, בתור מנקת המחראות של מה,  אני שואלת, מה ההישג הגדול?

אבל למה, מאמי? מי דפק לך ככה את הראש?

מי גרם לילדות עם הרבה שכל לגדול למפלצות דביליות שחולמות  בלילות על חתונה,

שלוחצות על הבחור לתת שייבה.……………….מה זה בנות, אנחנו רחם אנחנו?

מה שמגדיר אותנו הוא אם תפסנו גבר, התחתנו והשרצנו? עדיייייין?

עד כאן יעל.
.

ו ב כ ן –

בתור אשה שגם 'התחתנה' בגיל מאוחר, גם הקימה משפחה וגם אחרי שבע שנים, כמה בנאלי,

התפרק התא המשפחתי שלה .

מנקודת מבט אישית של בחורה שמעולם, אבל מעולם, לא רצתה שמלה לבנה ובופה מפואר, וגם קיימה –

אני מרשה לעצמי להגיב. כי הרי אי אפשר להאשים אותי שאני 'מתגוננת':

ההישג הוא כ מ ו ב ן לא בחופה וקידושין,ההישג הוא ביצירת זוגיות טובה משמחת, מגינה ויציבה.

גם גברים רוצים כזו, תתפלאי

ואם קוראים לזה להתחתן, שיקראו.

זה הרי ממש לא משנה איך קוראים לזה, אלא איך זה מרגיש ואיך חיים עם ובתוך זה.

ויש זוגות שמחים, הרבה שמאושרים בחלקם, מעגלים קצוות, מתפשרים מעט, במקומות שאפשר,

לומדים לחיות את עצמך בתוך מסגרת. מכילים את מה שיותר קשה בחיים משותפים –

זוכרים ששותפך רוצה את עצמו לפחות כמוך, ומנסים לאפשר, ואם באמת אי אפשר יותר,

אם האהבה, החיבה, הדבר שחייך אותם בבוקר גווע ונעלם, אתם מתפרקים –

Hopfully בדרך הגונה, אנושית וחברית ככל הניתן.

אף אחד לא מתחייב עד סוף כל הדורות או עד שיפריד ביננו המוות,

אבל,

בחשבון הכללי, הטוב עולה, ובהרבה, על הרע, ובבסיס שלנו, לא נבראנו לחיות לבד.

בבסיס שלנו אנחנו גם אינדבידואליסטים וגם שבטיים –

ובמערכת יחסים טובה האפשרות הזו קיימת.

גם לנשים וגם ולגברים.

.

יש נשים, וגם גברים כמובן, אבל בנו אנחנו מדברות עכשיו שבוחרות בזוגיות קבועה וארוכת טווח עד מאד.

שממש בוחרות –

בלי כפיה,

לא מתוך שטיפת מוח חברתית –

ככה, את יודעת מרצון חופשי בגבר הזה, הספציפי וליצור איתו משפחה.

חיים משותפים.

להחליט לחיות את חיי עם ולצד בן זוג אחד, זה נקרא להתחתן –

וכשמגיעים הילדים,אז בכלל הפכתם משפחה –

אז אם יצא קצפך על החלום הילדותי, הברביי של שמלת מלמלה לבנה, תסרוקת מלאכותית, עקבים מגוחכים

בגובהם וחוסר ההגיון בהוצאת עשרות אלפי שקלים על ערב מלא אורות ירקרקים מרצדים על רחבת ריקודים

בלבפרדס ברחובות, יש לך קייס לדעתי, ואני איתך לגמרי –

הטכס הדתי, החגיגה הפלסטית והטרוף מערכות מגוכחים ומיותרים.

אבל

אם את 'כועסת' על נשים שרוצות לחלק את חייהן עם גבר שרוצה באופן הדדי לחלק את חייו איתן ומחברת

את הרצון הזה לפמיניזם או ליתר דיוק לחוסר מודעות פמיניסטית – את טועה ובגדול לדעתי.

.

זו הבעיה במשפט אחד – כותבת יעל –

"אם לא הצלחת לצוד גבר, שיסכים להתחתן איתך ולעשות לך ילדים,

אז נכשלת בקיומך כאישה" –

אנ'לא יודעת איך להגיד לך את זה בלי להשמע יהירה אבל אני, כל חיי, הרגשתי שאני צריכה להסכים.

להגיד כן.

שה"כן" שלי הוא ממש לא בטוח. ממש לא מובן מאליו.

שהעובדה שגבר שאוהב אותי מציע לי את ה ה צ ע ה –

או איזה אימפרוביזציה של ה ה צ ע ה,

הסיטואציה לא מביאה אותי באופן אוטומטי לקפוץ לשמים, לחבק אותו, להרים רגל ימין עם עקב גבוה ולהגיד:

בוודאי אהובי, רק חיכיתי שתציע.

וכן, הלאווים שלי נאמרו גם נאמרו. גם לחתונות וגם לילדים. מי היה מאמין.

נקודת המוצא של ה ו א צריך להסכים.

הוא צריך להסכים להתחתן.הוא צריך לעשות לך טובה ולהוליד לך ילדים.

והן? הנשים הקטנות של העולם? הן צריכות לצוד. לפתות. להצליח ללכוד.

שם הנקודה החלשה ש ל ך. הטעות, ההקטנה,הבושה.

הבושה היא שאת מאמינה שיש נשים שמרגישות כך.

.

"אומללה מתחתנת עם עלוב ונכנסת למאסר עולם בתור מנקת מחראות ובחורות מפלצתיות לוחצות על הגברים

להתחתן והשעון הביולוגי….. וזה מה שמגדיר אותנו"את שואלת.

ואני שואלת אותך: את באמת חושבת שככה מתנהל העולם?

עם בחורות אוויליות וחסרות אישיות, רצונות אישיים ומטרות בחיים? שרק רוצות לתפוס גבר, לשבת עם

סינר ליד שולחן ערוך בקפידה, להכין לילדים דייסה מזינה ולהגיד שלום יקירי איך היה יומך?

והוא יסתכל בה במבט צדדי ויגיד יופי. יש אוכל? ויוציא בירה מהמקרר..

זה הקרדיט שאת נותנת למין הנשי?

אז אל תערבבי טענות נכונות על טכסים מיושנים, תפילות שקושרות אתכם יחד עד יום מותכם,

התחייבויות עד הנצח, הוצאות גרנדיוזיות ושמלות מלמלה עם הרעיון המקורי של גבר ואשה / אשה וגבר

כל כך מחבבים זו את זה שהם רוצים, ממש רוצים ובוחרים לחיות יחד.

.

זה יהיה קל, אולי מדי, למרות שמעניין, להאמין בתיאוריה, כמו שהציעה מי ממגיבותיך שאמרה בכאב גדול

ונסיון אישי כאוב שדעות כל כך קיצוניות קשורות להסטוריה אישית. לבית הראשוני שלנו.

לחותם שהורינו חתמו בנו. בזוגיות שלהם.

יתכן … כי הדוגמא שלי היא השישים שנה האלה –

אבל יש ילדים/ות שעושים/ות "תיקון" על החתמות קשות מילדותם והופכים להיות בני זוג טובים והורים

נפלאים למרות שחוו ילדות הפוכה.

ותגידי,

אם היית פוגשת גבר מקסים. הרומן היה מתפתח לאהבה מצויינת.

היית מרגישה שמצאת חבר, אהוב, שותף ואיזה כיף, הוא מרגיש ככה בקשר אליך, לא היית מזמינה אותו

לחלוק איתך את ביתך על כל שלושת חתולייך, ספרייך הרבים ואולי אפילו את המחשב שלך?

כתבת שחזרת עכשיו מבואסת כל כך מבליינד דייט, זוכרת את רשימת הבליינד דייט שלי?

ולמה דייט יעל? ועוד בליינדייט?

בשביל לילה סוער?

או כדי לפגוש אולי, גבר שתהיה איתו אהבה, יהיה עניין, יהיה סקס מקסים ויהיו הרבה ימים מצויינים ביחד,

ואולי אפילו, שאלוהים ישמור תחת אותה קורת גג, בהסכמה ושמחה ה ד ד י ת –

קוראים לזה זוגיות. חיים משותפים. נישואים.

.

ויש לזה מחיר. בטח שיש. ולפעמים לא פשוט. ויש ימים שנמאס. שמתעייפים.

ושרוצים להגיד fuck, אין לי סבלנות, כח, אנרגיה יותר אני רוצה לבד.

ואז נזכרים במה שכן. במה שטוב.

ומעמידים זה מול זה את הרווח וההפסד, את מה שיש מול מה שלא יהיה וחותמים בלב שוב על החוזה.

חוזה פרטי  בין שני בני אדם שבוחרים לחיות יחד, במסגרת שמחייבת אותם במידה מסויימת,

לדברים מסויימים. יש אנשים, הרבה אנשים ששמחים עם המסגרת הזו.

זוגיות קוראים לה. חיים משותפים.

ס'תכלי לי בעינים ותגידי שזה לא מה שאת רוצה.

כי אני? האמת?

למרות שכאן זה בלוג :)

וקוראים אותו המון אנשים –

וחלקם יודעים מי אני ומי ההוא שהיה השותף שלי בנישואי,

ולמרות שנישואי כשלו,

ובגלל שאני חיה את חיי  בלי מחשבה שהסטטוס המשפחתי שלי, הזוגי שלי,

תורם משהו להגדרה האישית שלי או משנה משהו למישהו,

אני חושבת שלהתחתן זה רעיון מצויין.

לא טכס. לא דת –

את זה לא עשיתי גם אז, אלא החלטה על מסגרת זוגית חכמה, סקסית ומודעת לעצמה –

וחיים זוגיים מלאי שמחה בסיסית אחד בשני, אהבה, קצת שגרה, קצת הרפתקאות, סקס מצויין

והרבה רגעים מתוקים או סתמיים על הספה בסלון, או בארוחת ערב,

או סתם באופן עקרוני,

זה רעיון מצויין.

.

שאלון: האם יש לך הפרעת קשב ורכוז?

 

 זה שאלון ראשוני בלבד. 

הוא אינו מאבחן. הוא בדיקה ראשונית לגמרי. אינדיקציה כמעט אינטואיטיבית
אם יש משהו שמבקש הבנה, הגדרה או אבחון –
אני יכולה לספר מנסיוני, שבפעם הראשונה שקראתי – on line זה היה – באיזה
אתר אמריקאי, לפני שמונה שנים, על הפרעות קשב ורכוז, תחושות הבטן שלי,
הקול הפנימי שלי ידעו כמעט בוודאות ש"הגעתי הבייתה", מבחינת ההבנה
שלקיום הזה שלי, הפנימי, הכאוטי –  יש סיבה. יש שם.
גם פוסט העדות האישית שלי לאיך זה מרגיש, מעורר, על פי התגובות אליו 
את תחושת ה"הכרות", התעוררות של משהו עמוק שהיה רדום, לא מסופק
ומחפש תשובות – לא רוחניות כמובן – פשוט תשובות מדוייקות ומעשיות ואחר
כך פתרון.

פעם חשבו שהפרעת קשב היא עניין רלוונטי לבית הספר ואיךשהו התעלמו 
מהעובדה שכשהילד גדל, הפלא לא נעלם. הפלא נשאר איתו.
הפרעת קשב היא לדעתי ונסיוני "תסמין אישיותי". הרבה יותר מורכב ומשפיע
על חיי נושאיו מעניינים הקשורים ללימודים או ליכולת ישיבה מרשימה לאורך זמן
על הכסא. לכן בעשור שניים אחרונים מודעות ה"מבוגרים" התגברה בהרבה – 
התוודעות במדיה, דרך הרבה אבחוני הילדים, הבזקים הכרתיים ש – "היי…
זה ממש אני" והבנה שהגנטיקה משחקת כאן תפקיד חשוב ביותר –

אני מעתיקה לכם כאן, כשרות למי שמעניין אותו –  שאלון.

הוא לקוח מספר מצויין בשם: "מריטת עצבים – הפרעת קשב ADD " –
מ. האלוול וג'ון ג' רייטי בהוצאת "אור עם" – ספר מצויין ומומלץ מאד.

הוא בשום מקרה לא יכול להחשב כאבחון אלא רק כעוזר להרגיש תחושה
ראשונית ואינטואיטיבית אם יש צורך בעזרה מקצועית ואבחון הפרעת קשב
.

ככל שמספר השאלות שלהן אתם עונים ב"כן" גדול יותר, כך סביר, מומלץ,
וכדאי לגשת לאבחון. זה ב א מ ת יכול לשנות את חייכם.

כן, לקחתי לכבודכם ולכבוד המשימה של להעתיק מאה שאלות, ריטלין –
בוודאי – אחרת הסיכוי שהייתי מצליחה לעבור משוכה כל כל א ר ו כ ה ובעיקר
כל כך מ ש ע מ מ ת הוא אפסי. ממש אפסי.

But a women has to do what a women has to do –

לא ככה?

ה ש א ל ו ן –   מאה שאלות. כן כן מאה.

1.   האם אתם איטרים או שולטים בשתי ידיים?

2.   האם יש במשפחתכם היסטוריה של התמכרות לסמים או אלכוהול,

      דיכאון או הפרעה מניה-דפרסיה?

3.   האם אתם סובלים ממצבי רוח?

4.   האם נחשבתם לתת הישגיים בבית הספר? והיום?

5.   האם קשה לך להתחיל במשימה?

6.   האם אתם מרבים לתופף באצבעותיכם, לרקוע ברגלים, לקרטע

      או לצעוד אנה ואנה?

7.   כשאתם קוראים, האם עליכם לחזור ולקרוא קטע או אפילו עמוד

      שלם כי חלמתם בהקיץ?

8.   האם קשה לכם להרגע?

9.   האם אתם נוטים "להעלם" לעיתים תכופות?

10. האם אתם חסרי סבלנות ביותר?

11. האם יש לכם נטיה לקחת על עצמכם מטלוםת רבות בו זמנית כך

     שחייכם דומים ללהטוטן עם ששה כדורים?

12. האם אתם אימפולסיביים?

13. האם קל להסיח את דעתכם?

14. גם אם דעתכם מוסחת בקלות, האם יש זמנים שבהם יכולת הריכוז

     שלכם אינטנסיבית במיוחד?  

15. האם אתם מתמהמהים כרוניים?

16. האם אתם מתלהבים לעתים קרובות מפרוייקטים ואחר כך אינכם

      נשארים אתם?

17. האם אתם מרגישים שלכם יותר קשה להסביר את עצמכם מאשר

      לאנשים אחרים?

18. האם זכרונכם כה חלול שכאשר אתם עוברים מחדר לחדר לקחת

      דבר מה אתם שוכחים מה היה הדבר?

19. האם אתם מעשנים סיגריות?

20. האם אתם מפריזים בשתייה?

21. האם ניסיתם קוקאין? האם מצאתם שזה עוזר לכם להתמקד

      ומרגיע אתכם במקום להמריץ?

22. האם אתם מעבירים תחנות רדיו במכונית?

23. שוחקים את כפתור השלט טלוויזיה?

24. האם אתם חשים נדחפים על ידי מנוע פנימי בלי יכולת לעכבו?

25. כילדים, האם קראו לכם "חולמני", "עצלן", "אסטרונאוט",

     "אימפולסיבי" או סתם "ילד רע"?

26. ביחסים אינטימיים האם מהווה חוסר היכולת שלכם להמשיך

     בשיחות מעצור והפרעה?

27. האם אתם נמצאים בתנועה מתמדת גם שלא מרצון?

28. האם אתם שונאים לחכות בתור עוד יותר ממרבית האנשים?

29. האם אינכם מסוגלים מטבעכם לקרוא את ההוראות ל פ נ י?

30. האם אתם מהירי חימה?

31. האם עליכם תמיד לעצור בעצמכם מלומר דברים לא מתאימים?

32. האם אתם אוהבים להמר?

33. האם אתם מוכנים להתפוצץ כאשר מישהו משתהה להגיע

      לשורה האחרונה?

34. האם הייתם היפראקטיביים כילדים?

35. האם אתם נמשכים למצבים מאד אינטנסיביים?

36. האם אתם מנסים לעתים קרובות לעשות דברים שקשים לכם במקום

      דברים שקל לכם לעשות?

37. האם אתם אינטואיטיביים במיוחד?

38. האם אתם מוצאים עצמכם לעיתים קרובות מעורבים בלי שתכננתם?

39. האם אתם מעדיפים טיפול שיניים מלהכין רשימות ולפעול על פיהן?

40. האם אתם מחליטים כרונית לארגן את חייכם טוב יותר ואז מוצאים

      עצמכם ת מ י ד על סף התוהו ובוהו?

41. האם אתם מוצאים לעיתים קרובות שברצונכם להתגרד במקום בלתי

      אפשרי, שאתם רוצים "עוד" בלי להיות בטוחים מהו?

42. האם הייתם מתארים עצמכם כהיפרסקסואליים?

43. לאדם שסבל מהפרעת קשב אצל מבוגרים היו שלושה תסמינים:

     התמכרות לקוקאין, קריאת פורנוגרפיה תכופה והתמכרות לתשבצים –

     האם תוכל להבינו גם אם אין לך תסמינים אלה?

44. האם תגדירו עצמכם כאישיות מתמכרת?

45. האם אתם מפלרטטים יותר מאשר אתם מתכוונים?

46. האם גדלתם במשפחה כיאוטית, חסרת גבולות?

47. האם קשה לכם להיות לבד?

48. האם אתם פותרים מצבי רוח דיכאוניים על ידי התנהגות כפייתית

     המזיקה בפוטנציאה כגון: הפרזה בעבודה, הוצאת כספים או אכילה?

49. האם יש לכם דיסלקציה?

50. האם יש במשפחתכם הסטוריה של הפרעת קשב או היפראקטיביות?

51. האם קשה לכם לסבול תיסכולים?

52. האם אתם חסרי מנוחה בלי "אקשן" בחייכם?

53. האם קשה לכם לקרוא ספר עד לסופו?

54. האם אתם עוברים דרך קבע על חוקים או הגבלות כדי לא לסבול את

      התסכול שבהשמעות להם?

55. האם אתם מותקפים בדאגות לא רציונליות?

56. האם אתם מחליפים לעתים קרובות אותיות או מספרים?

57. האם הייתם אשמים ביותר מארבע תאונות דרכים?

58. האם אתם מוציאים כספים בלי תוכנית?

59. האם אתם מוכנים תמיד "לצאת לפעולה"?

60. האם חסרים לכם מבנה ושגרה בחיים ומרגיעים אתכם כאשר אתם

     מוצאים אותם?

61. האם התגרשתם יותר מפעם אחת?

62. האם קשה לכם לשמור על הערכה עצמית?

63. האם אין לכם קואורדינציה טובה בין העין ליד?

64. כילדים האם הייתם בלתי מוצלחים בספורט?

65. האם החלפתם הרבה מקומות עבודה?

66. האם אתם בלתי משתייכים?

67. האם ממש קשה לכם לקרוא או לכתוב תזכירים?

68. האם ממש קשה לכם לחדש יומן כתובות, ספר טלפונים?

69. האם אתם מסמר המסיבה היום ו"סחבה" ביום שלאחריו?

70. כשמזדמנת תקופת זמן חופשי, האם אתם מוצאים עצמכם לא

     משתמשים בה כראוי או מרגישים מדוכאים?

71. האם אתם יותר יצירתיים או בעלי דמיון ממרבית האנשים?

72. האם הקשבה או השארות בשיחה מהווים בעיה קבועה בחייכם?

73. האם אתם עובדים בצורה הטובה ביותר בהתקפות?

74. האם אתם משאירים לבנק לבדוק את פנקס השקים שלכם?

75. האם אתם בדרך כלל שמחים לנסות משהו חדש?

76. האם אתם מוצאים עצמכם לעתים קרובות מדוכאים לאחר הצלחה?

77. האם אתם אוהבים סיפורים מיתולוגיים או ספורי ארגון אחרים?

78. האם אתם מרגישים שלא מיציתם את הפוטנציאל שלכם?

79. האם אתם חסרי מנוחה ביותר?

80. האם הייתם חולמניים בכיתה?

81. האם הייתם אי פעם מוקיוני הכיתה?

82. האם תיארו אתכם אי פעם כ"דרשנים" או אולי "אינם יודעים שובעה"?

83. קשה לכם להעריך בדייקנות את הרושם שאתם עושים על אחרים?

84. האם אתם נוטים לגשת לבעיות בצורה אינטואיטיבית?

85. אם אתם מאבדים דרככם, האם אתם נוטים "לסמוך על הרגש" ולא

     להשתמש במפה?

86. דעתכם מוסחת לעתים קרובות בזמן סקס אם כי אתם אוהבים זאת?

87. האם אתם מאומצים?

88. האם אתם סובלים מאלרגיות רבות?

89. האם סבלתם מדלקות אוזניים תכופות בילדותכם?

90. האם אתם הרבה יותר יעילים כאשר אתם עצמאיים?

91. האם אתם יותר חכמים מכפי שאתם ניראים?

92. האם אתם חסרי ביטחון ביותר?

93. האם קשה לכם לשמור סודות?

94. האם אתם שוכחים לעיתים קרובות מה ברצונכם לומר בדיוק

      לפני שרציתם לומר זאת?

95. האם אתם אוהבים לנסוע?

96. האם אתם סובלים מקלסטרופוביה?

97. האם תהיתם אי פעם שמא אינכם שפויים?

98. האם אתם מבינים את עיקרי הדברים במהירות?

99. האם אתם צוחקים הרבה?

100. האם היה לכם קשה להתרכז דייכם כדי לקרוא שאלון זה?

 

     אני מכירה אנשים שענו על שבע עשרה/ עשרים/ שלושים שאלות ב "כן" –

     אני מכירה אחת שענתה על כמעט שבעים ב"כן".

     אין חוקים.

     יש תחושות, תובנות וקול פנימי שיודע ת'אמת.    

 

  היא נחמדה הADD הזו. אני חושבת שהיא אישה ואני מחבבת אותה.

  

 —————

 

   ומה עושים עכשיו?  

   אל תשאלו בפרטי. לא שאיכפת לי לענות, באמת :)
   עשרות מיילים הגיעו היום עם שאלות. מכל מיני סוגים.
   כי זה פרטי, כי זה חושף, כי מה פתאם לשאול בחוץ, בבלוג.
   ואני מבקשת מכם –    
   תשאלו בחוץ, בבלוג – אפילו בראשי תבות, בלי שם. 
   שידעו, שיראו ויבינו כמה הרבה אנשים, המון אנשים. 
     
    

   ולמעט תשובות שביכולתי האישית לגמרי, הלא מקצועית לחלוטין,
   המסייגת את עצמה מראש, והמנסה רק לתת כיוון כללי ביותר.
 
   
   לדעתי צריך לחכות רגע. לקחת אוויר. סבלנות. כן, בטח, סבלנות :) 

   לקרוא, והרבה. להכנס לפורומים שעניינם הפרעות קשב – גם למבוגרים. 
   לא להתעלם מהתגובות. לשאול שאלות, לא לקחת את מה שמייעצים שם
   אנשי הפורומים כדבר המומחה, תשובה מוחלטת, אלא רק כעוד עצה,
   דעה פרטית של בעל נסיון. המלצה בלבד.
   לזכור שגורם הגנטיקה ע צ ו ם ולהתחיל להביט לצדדים –
   בלזכור שבעולם מאובחנים בין שבעה לעשרה אחוז מהילדים. כמעט
   עשירית מאוכלוסית העולם. 
   להכנס לרשת, ולקרוא ולקרוא ולקרוא –
   גם באנגלית. יש הרבה יותר חומר קריאה ומחקרים וספרים ובכלל.
   ככל שתקראו יותר, תכירו יותר. תזהו. סימנים אחרים, אנשים אחרים,
   יהיה לכם יותר קל לזהות דברים אצלכם, מה "שייך" מה לא.
   לא כל פזור נפש, כל דחף פטפטני ומשהו שפורח מהזכרון מצביע לשם.
   להתחיל לאסוף אינפורמציה מכווננת על עצמכם, שתוכלו לדווח ולפרט
   מתוך נקודת מבט חדשה ומודעת למי שיאבחן אתכם. 

   אחר כך.
   
אחר כך, כשיעבור קצת זמן, והדברים יורגשו בכל מיני רמות, ותהיה
   החלטה או ידיעה פנימית שכן, "כנראה יש בזה משהו ששווה בדיקה" 
  
אפשר לעשות אבחון אמיתי.
   הוא נעשה בכמה שלבים.
   שיחה עם פסיכולוג / פסיכיאטר מומחה לענייני ADD – יש  ההולכים
   לניאורולוג – בעיקר עם ילדים -שיחה שבה מבררים הרבה דברים, קצת
   דומה, אולי אפילו הרבה לשאלון הזה.
   ואחרכך עושים מבחן טובה או מבחן דומה שאני אברר את שמו :) –
   אלו מבחנים מול מחשב. יושב הבן אדם מול מחשב ובמשך כשבע עשרה
   דקות אמור ללחוץ e n t e r בכל פעם שמופיעה אות על המסך. הן מופיעות 
   בגדלים שונים אם אני זוכרת נכון, אני לא בטוחה, ובדחיפות משתנה וזהו.
   אה, כן כשמופיעה האות x –  אסור ללחוץ enter.
   נשמע פשוט נכון? נראה אתכם מצליחים לא ללחוץ כשאסור. אימפולסיביות!
   אם אכן יש לך הפרעת  קשב, רואים את זה בתוצאות, במספרים.  
   במועד מאוחר יותר, נותנים ל'נבחן כדור ריטלין, מחכים חצי שעה וחוזרים
   על המבחן. בתוצאה הפעם, גם אם השתעממת מראש, ידעת לקראת מה
   אתה הולך ודי לא התחשק לך לשבת את השבע עשרה דקות האלה מול
   המסך, להפתעתך הגדולה, אם יש לך הפרעת קשב, הפלא ופלא, עם
   הריטלין, היא לא מורגשת. התוצאות מצויינות ממש, אם הריטלין השפיע
   כפי שהוא מסוגל. בצעת את המטלה באותה מידת הצלחה של אדם שלוו,
   רגוע ובעיקר מרוכז. 
   באבחון שני, ששמו נעלם מזכרוני כמובן, הבדיקה די דומה, אבל התוצאות 
   בה מפורטות ומדוייקות יותר.

   איפה עושים אבחון? לדעתי הלא מוסמכת שבדקה עכשיו בשטחיות,
   בטלפון, עם קופת חולים כללית, קופות החולים מאפשרות אבחון לילדים
   עד גיל 25 בתשלום. אין הנחות באבחון. יש השתתפות של כ 30 %במימון
   הריטלין לילדים מאובחנים. עד גיל .18 או במקרים חריגים עד סיום התיכון.
   לכן, עדיף ל ד ע ת י לעבור אבחון במכון פרטי. עולה הרבה כסף, נעשה
   במתכונת מסחרית ומתקתקת לקוחות אבל חסכתם התרוצצויות בין רופאים,
   טפסי 17 וכו' ואובחנתם במקצועיות ובמהירות.

   מרגע שאובחנת מתחילה דרך לא ארוכה.
   אם נפלה החלטה לבדוק אופציה כימית, אז עדיף בהתחלה איש מקצוע
   מצטיין – פסיכיאטר בדרך כלל – שיודע ויכול לבדוק ולתמוך ולהקשיב
   עד שתגיעו למינון האופטימלי. עניין של שבועות קצרים בלבד, ויתכן
   שאפילו פחות. אחר כך רופא המשפחה יכול לרשום את המרשמים.
   הדרך פתוחה לחפש את פתרונות אחרים. יש ששמחים לדעת ולהבין,
   וממשיכים את חייהם כרגיל, יש שמגלים תגלית חשובה ומדהימה
   ויוצאים לדרך טיפולית / רגשית עם נתון חדש ודרמטי. יש שבודקים את
   החיזוקית, אלבויים,טיפול פסיכולוגי התנהגותי מכוון לadd –
   ויש שמחייכים ומסגלים את עצמם לנתון החדש / ישן שנכנס לחייהם. 

   על עוד ספר אני מבקשת להמליץ למי שמתעניין – "ילדי האינדיגו" –
   הוא ספר מעט "רוחני", ואני מתנצלת, בעיקר בפני עצמי :)
   א ב ל
   בספר הזה מוצגת תיאוריה מאד מעניינת, שלדעתי, יש בה מניצני
   האפשרות שאולי, יתכן, במצב רוח מסויים, יכול להיות ש….
   ויתכן שזה קשקוש גמור –
   האמת? אין לי מושג – לשיפוטכם –
   ילדי האינדיגו – הצבע החדש – הם בעצם התחלה. הם הסמנים, הניצנים
   הראשונים של שינוי אבולוציוני. שינוי הקשור יותר לאיך המח שלנו עובד
   מאשר לכמה גבוהים וחסונים אנחנו לעומת אבותינו הקדומים.
   שינוי הגורם לאנשי האינדיגו להיות "טובים" יותר לאבולוציה, להמשך הקיום
   האנושי, "יעילים" יותר. ולמה? אז ככה. הם הרי מצויינים במיוחד במה
   שהם מצויינים וכמעט חסרי תועלת בנושאים אחרים שבהם היכולות שלהם
   ממש נמוכות. אם היינו נותנים להם ללכת בדרכם, לא מחייבים אותם להכנס
   לעיסוקים, לימודים בסדר הרגיל שבו מתנהל העולם, הם היו באופן טבעי
   "מבזבזים" פחות זמן ואנרגיה על דברים שבהם הם לא יכולים להביא תועלת,
   כי כבר ברור שאין טעם, ומתמקדים במה שהם מצויינים בו – מכאן, מינימום
   בזבוז זמן ומשאבים חלשים ומכסימום ניצול משאבים חזקים = יעילות.
   זו בערך התיאוריה של הספר, אבל בלי קשר לצד הזה, המעט מוזר ותמוה
   שבו, יש בו התבוננות יוצאת דופן ומלאה אהבה והבנה אמיתית את הילדים
   האלה, נדירה בהבנתה וקבלתה השלמה של ילדי האינדיגו – 
   שלנו או בעצם שלי –  אז לך דע.

 

   אני מזכירה ומדגישה שכל הכתוב כאן הוא בגדר מידע כללי וראשוני .
   אין בו שום כוונה מלבד לתת כלים ראשוניים ממש למי שמעוניין. 
   וכמובן לזכור שלא כל פטפוט כפייתי, חוסר יכולת לסיים ספר לפעמים,
   קוצר רוח פנימי, קושי להתרכז במשהו או אפילו כמה כאלה ביחד הם
   בהכרח "זה" – 

 

   אני מקווה שהצלחתי לעזור למי מכם.

   על פי כמות המיילים, אני מאמינה שכן, שהצלחתי להדליק נורה אחת או שתיים.

   איזה כיף :)

 

  .           

אהבה מה ENTER הראשון – הרשת ואני

 

הילדה שלי הלכה עכשיו עם אבא למקום עם מים ואני מתיישבת ליד המחשב
בכוונה לכתוב. יש משימת כתיבה יומית שאני מנסה לעמוד בה כבר כמעט
שבועיים – כן כן רוני – ולעיתים גם מצליחה. 
מיילים. רובם הגדול ג'אנק וסתם, אחד משמח כל כך. בודקת מה העניינים עם
פוסט היומולדת שלי, אחר כך, במצב רוח החלטי פותחת word, קוראת את
המילים שכתבתי ביום חמישי, מתבוננת עליהן בבוז מהול ברחמים והולכת 
לשוטט כמובן. אוהבת לשוטט. אני מגיעה לפוסטים חדשים בדהמארקר,
מגיעה לפוסט האחרון בבלוג שאני קוראת באופן קבוע. הכותרת שלו היא:
אני ואורלי מ"הלהקה" מבלים לילה בBBS – 
אורלי של "הלהקה", מהכרות אישית, מופקרת ככל שהייתה, וככל שדרש
התסריט, זוכרת כל גבר שבילה איתה לילה. מודאגת מעט מהדרדרות הזכרון
שלי, ואיפה היה בר בשם BBS, אני ניכנסת לפוסט של יאיר רווה לברר
ועפה במנהרת הזמן.

דבורית הזמינה אותי אל סיפורי "הרשת ואני" כבר לפני שבוע –
אבל בחיים, כמו בחיים. ויאיר, ברגע, החזיר אותי לנקודת האלחזור שלי.

סוף 1993 –
א. שהיה אז מתוק מדבש הכיר לי את הBBS ההוא. לי הייתה הדירה שלי
ולו את שלו, לי היה מחשב ישן עם מקלדת, שולי מוקשים וטטריסים ולו היה
שיח פיטנגו שופע בחצר, מחשב יותר מהיר עם משחק פינבול מדהים ומשהו
שהוא הציג לפני די בהתרגשות. BBS – 
בלילות, אחרי שהיו נגמרים הריגושים וההתחלות, היינו מתיישבים ליד השולחן
הגבוה, שם בפינה בבית הקטן ההוא ומנסים לבדוק איך מתַקשרים עם 
אנשים זרים, לומדים כמה זה מרגש ומשמח לפגוש שֵם מוכר מאתמול בלילה
מהבהב על המסך גם הערב. והיו דיבורים מהוססים, כמו לימוד שפה חדשה.
אבל אנחנו היינו בתקופה אפילו יותר מרגשת מוירטואליות חדשה, ובמקום
להמשיך להתיידד עם הרשת ומה שהיה לה להציע, התידדנו עם החיים
האמיתיים. חיברנו בתים, ספרים (שלי), תקליטים (שלו), שני מחשבים,
שתי אלפא רומיאו ואפילו הצלחנו לנפק לעולם תינוקת מדהימה אחת.
אחרכך הגיעו החיים והמחשב הפך לחלק מהם.
אי מיילים, משחקים – טורנירים מוטרפים אל תוך הלילה – אינפורמציה.
המחשב הופך להיות חלק טוב של החיים. מעשי וטוב.

א ב ל 
עד לפני ארבע שנים, הוא היה עניין כמעט פרקטי. ענייני.
מיילים. מידע. משחקים.

את ההתיידדות האמיתית שלי עם הרשת יצר, אני לא חושבת שבכוונה,
או בהבנה מה זה יהיה/יעשה בשבילי, איש יקר, רחוק ומוכשר.
בשנת 2003 השתתפתי בסרט  "צעד קטן". ביים אותו שחר סגל –
הפיק רפי בוקאי המתוק שכבר היה חולה, אבל שרמנטי כתמיד, צלם 
מנו קדוש – (טוב, חייבות שחקניות, תמיד, הרבה תודה לצלמים –
במיוחד למנו :) – שיחק לצידי אבי נשר :) ובעיקר, כתב גיא מאירסון
לגיא יש בלוג כאן ב"רשימות", ואני רק יכולה להצטער שהוא גר באמריקה
עכשיו וכותב בו לעיתים כל כך רחוקות. אחרי שנה בערך, צילומים,עריכה וכו'
הגיע זמן החגיגות – הן היו קצרות מאד במקרה של הסרט הזה – שהתרסק
באופן די אכזרי, אפילו יחסית לסרטים ישראליים – נסענו באוטובוס, מי היה
מאמין, לפרמיירה של הסרט בפסטיבל חיפה, בדרך דברנו גיא ואני.
אני על מה אני כותבת ובעיקר על מה אני רוצה לכתוב וגיא סיפר לי על
"רשימות",הסביר לי מה זה בלוג ונתן לי כתובת www.notes.co.il  –
ומתנה לתמיד.

חודשים ארוכים קראתי ב'רשימות'. קדימה ואחורה. נוברת בארכיונים
של כולכם, בדיוק כמו שאני מקווה לפעמים שיש קוראים שנוברים בשלי.
שההתייחסות לבלוג היא לעיתים פחות שיטחית מהפוסט האחרון,
ולפעמים בדיוק רק הפוסט האחרון.

העולמות שנפתחו לפני היו כל כך מעניינים. הם אחרים, מגווונים, מעניינים
בחלקם, מרגיזים, יהירים, שונים ממני, דומים לי, חשופים, שקופים,
יצירתיים, שבאמת 'לא ידעתי נפשי' משמחה.

צ'טים מעולם לא עניינו אותי או רגשו אותי – להוציא הראשוניות בBBS
שמקבל בימים האחרונים מיימד מיתולוגי בגלל המשחק הזה –
הכרויות ברשת הוא דבר שלא הייתי בו, לא אהייה בו והוא ממש לא עושה
לי את זה, אבל הבלוגים. הבלוגים הפכו את הרשת למקום מרתק בעיניי.
רכשתי לי אדם או שתיים דרכם והם, באופן כללי מעניינים אותי מאד.
הרבה מאד. יש בהם הכל. סיפורים. אנשים. אמת. כשרון. וגם לא כמובן –
אז מה?

קראתי אין סוף ואחרי חצי שנה כתבתי מייל קטן, רומזני ומהסס לאורי
ברוכין. אורי היה קשוב ומדוייק ובעיקר סבלני מאד ואחרי כמעט חצי שנה
של היסוסים, אין סוף מיילים לאורי, לרוני, לאביבה. בלבולי ראש והתלבטויות
די טרחניות, כמו שאני יכולה לפעמים, הגיע ה 1 לספט 2006 – ובסמליות
ילדותית משהו לחצתי E n t e r  ופתחתי את הבלוג הזה.

צעד אמיץ וחכם ומייטיב שעשיתי עם עצמי.

אין לי מילים ולעולם לא יהיו לי מספיק מילים – סיטואציה הזויה מבחינתי – 
כדי להסביר כמה האינטרנט טוב ומתאים ומשמח אנשים עם
הפרעת קשב. מענה ישיר לצרכים שלנו. לאופי שלנו.
E N T E R  המילה האהובה עלי ביותר –
אחת הפעולות האהובות עלי ביותר –
כל העולם לרגליה. כל האפשרויות שלה –
כמעט, כמעט כמו הרגע הזה, בקולנע, ההוא האמיתי, עם הכסאות,
המסך הגדול והאמונה הגדולה, והתקווה שברגע הקסום הזה, שהאורות
יכבו והמסך הגדול יפתח לאט לאט, יקרה משהו חדש. שלא ראיתי מעולם.
שיקח אותי, ילמד אותי, יראה לי ובעצם מה לא…
E N T E R
הקצב,האפשרויות,
האפשרות להתעמק כרוצים, המילים,האינפורמציה,
המהירות, הצילומים, העולמות שמתגלים,
החוסר שעמום, היכולת להפסיק כשרוצים, או מוכרחים.
ולחזור כשרוצים, או כשאפשר.
הויטליות, השינויים, הקביעות, הגירויים, האפשרות להיות בכל מקום,
ולא להיות בכלל. האפשרות להתחבא,
החופש להיות או שלא, להגיב או לא,
הסקרנות שמצליחה אפילו להגיע לסיפוק מסויים לפעמים,
העניין שהוא מצליח לנפק ולספק –
התעלומה הבלתי מוסברת מיהו למה הוא ואיך עושה הRSS הזה
אבל חוץ ממנו,
שמחה אמיתית.
גן עדן למח קודח ונפש חפצה.

 

 

המתנה הכי גדולה שקבלתי בשבוע שעבר, אם בענייני רשת אנחנו,

וסליחה גדולה כי אני ממש לא מצליחה להזכר אצל מי ראיתי ו'חטפתי' –

אני רק יודעת שזה היה ב"רשימות" – ואני מעבירה לכם בשמחה הוא

הStamble – אתה לוחץ עליו והוא, על פי הגדרותיך, מביא לך תופינים

חדשים ומפתיעים, במבצע. לא רק היום, אבל רק באינטרנט.

 

אלא אם, כמו שדודה של אומרת – ציטוט אמיתי אגב:

תזהרי, יום אחד האינטרנט הזה יתקלקל ומה תעשי אז? 

 

 

E N T E R  –  אביבה   —   רוני    —   גיא מאירסון :)   —   ד. 

 

מה היא תכננה הילדה הזו – פוסט המשכי

 

 

הפנים שלה אפופים סוד וברק בעיניים כבר כמה ימים –

היא הגיעה הבייתה עם קופסא יפה ועטופה, הניחה בחדר שלה ואמרה:

אסור לך להציץ. נכון לא תציצי?

נכון מותק.

היא מצלצלת ולוחשת: אני רוצה לגלות לה, וגם לא רוצה, תעזור לי להתאפק

אבא –

והוא עוזר לה. היא מתרוצצת בבית ושרה שיר שמתחיל במילים –

אני קרת רוח ולא מגלה סודות…

אני חייבת ללכת לישון מוקדם היא אומרת לי לראשונה בחייה.

היא בודקת שכיביתי את השעון המעורר שלא אתעורר מוקדם –

חופש מחר אמא, את יכולה לישון כמה שתרצי, אומר לי המלאך הדואג

לפתע לשנתי בעיניים פעורות, מבט תמים וטון דיבור אגבי.

היא מפזרת רמזים לבנים וגדולים כפילים הודיים מובחרים –

מראה לי שני מקומות בחדרה ואומרת בקול חמור ומסתורי:

אל תסתכלי כאן, אין כאן שום דבר מיוחד –

היא הלכה אחרי הצהרים לקנות 'מצרכים' ( ? ) –

היא מבטיחה לי שאין מסיבת הפתעה – אני יודעת שאת שונאת אימי –

ומיד אומרת מילים מרומזות שסותרות –

אבל אולי נפגוש במקרה את סבא וסבתא ועוד אנשים, זה נחשב?

מפזרת רמזים, מדברת עם עצמה, וכאילו עם עצמה, ובוחנת אותי במבט

צדדי לראות אם אני נופלת בפח הסקרנות. נופלת, בטח נופלת.

מקנטרת אותי ללא הרף ואני כמובן משתפת פעולה –

– תני רמז

– זה שחור

– עוד רמז

– ועוד צבע

– עוד, אל תהיי קמצנית

– זה פועל

– עוד

– די אמא

– עוד אחד ודי

– את תאהבי את זה, אני יודעת

– זה לא רמז

– זה מה שיש אמא, תתבגרי.

והעיניים שלה כל כך מבריקות והיא כל כך נרגשת ושמחה, הנשימות שלה

קצרות ומהירות והלחיים סמוקות, שאני מבטיחה לעצמי שגם אם הנורא

הזה יקרה, ופתאם יהיו מולי אנשים בהפתעה – לא רוצה. באמת לא רוצה –

אני אתאפק מאד מאד לא להגיב כמו שאני חושבת שאני אגיב,

ועוד יותר אשתדל לשמוח. בשבילה.

 

ועדיין אני מקווה, מאד מאד מקווה שזה לא זה.

שיהיו בלונים בבוקר, בחדר שלי, כמו שאני מכינה לה – אם היא רוצה,

שהיא תצליח להתעורר בבוקר לפני, כמו שהיא רומזת כבר כמה ימים,

ושאני אזכור אם אשמע את התנועות שלה להסתובב להאנח ולהמשיך לישון,

שהיא תעיר אותי עם חיוך וחיבוק כמו שהיא יודעת –

ומתנה שהם בחרו ביחד – בטח שיש לי ניחוש –

ושיהיה יום מלא הפתעות ושמחה ושהיא תרגיש גדולה ומלאת אהבה –

כמו שהיא באמת, הילדה שלי.

 

מי היה מאמין שאפילו יום ההולדת שלך עצמך יצבע בצבעי הורותך :) 

 

שש וחצי בבוקר א ת מ ו ל – 

התעוררות לקול תנועות חרישיות ועדינות, זכרתי.

מסתובבת ונאנחת בקול שקט. שומעת אותה נעצרת, בלי נשימה, מפחד

שאתעורר. לא התעוררתי :) 

אחר כך, כשהדלת נסגרה בשקט מאחוריה, ועבר מספיק זמן, התעוררתי

לחדר מלא בלונים ופתקים מעוררי שמחה ואהבה מודבקים על הקירות,

הארונות, החלונות ומה לא –

ובית קפה בבוקר, קפה, שוקו, עיגולי שוקולד טעימים וסידורים קטנים,

ומסאג' מידיים קטנות המבורכות ומפתיעות בכח ויכולת ריפוי מפליאה,

ואם פי שחור שאני אוהבת, בדיוק כמו שהיא חשבה –

– ומה היו הרמזים לאולי הפתעה ואנשים ג י ב ר ת אני שואלת,

– סתם. מלכודת. רציתי שתדאגי היא מחייכת חיוך שדוני. הצליח לה. דאגתי.

ואס אם אסים מדוייקים וקרובים, וגם טלפונים כאלה – במיוחד אחד.

והבית עם זרי פרחים מועטים יחסית לשנים אחרות, אבל כל זר מגיע עם

כל כך הרבה התכוונות ואהבה, שאלה שנשלחו פעם מטעמי יחצנות ואינטרסים,

חסרונם, שולי לגמרי –

וארוחת ערב נעימה עד מאד, ועוגת אגוזים מופלאה של סבתא, ופרפה קפה

של אחות קטנה שהפכה בשלנית לפתע, ועוד קצת חברים –

ועכשיו חצות של אותו יום –

סינדרלה הלכה לישון,

אחרי שאמה הודתה לה באמת ובכוונה מלאה על יום יומולדת קטן, עדין

ומדוייק עד מאד.

 

ותודה למי שברכו :)
 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: