.

.

.

אתם יכולים לעזור במקרה הזה, זה ברור ואפילו קל, זול ומהנה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה ככה:

1. לזכור שאתם מאמינים ביצירה ישראלית.

2. לזכור שבמציאות של היום היא חשובה מתמיד.

3. שבמציאות הפוליטית, כלכלית ובכלל, מצבה וסכוייה להתקיים קשים מתמיד.

4. לזכור כמה אתם אוהבים קולנוע וסרטים לא רק בבית מול הדיוידי והמחשב.

5. להרגיש ולהאמין שאם במאי קולנוע מוכח, מוכשר ורציני מחליט לצאת נגד טייקוני ההפצה ולהפיץ בעצמו

את הסרט החדש שלו, אם מה שהוא מבקש מאיתנו הוא פשוט ללכת לראות את הסרט בשבועיים הראשונים

להקרנתו, ולספר לאחרים עליו כדי שילכו גם, כי הוא החליט לא לתת את הסרט ש ל ו במתנה למפיצים, וזו

זכותו להחליט כך, אלה חייו, כשרונו וכספו, אם זה כל מה שהוא מבקש, איך אפשר לא לקום מהספה ופשוט

ללכת לראות סרט, איך אפשר שלא?

דני וולמן הפיץ ברשימת מייל נרחבת מ א ד את הטכסט הזה:

שלום חברים,

הסרט שלי "גיא אוני" (על פי הרומן הידוע של שולמית לפיד) יוצא להפצה מסחרית

החל ב- 13 בינואר 2011. הוא יוקרן ביס פלאנט חיפה,בסינמטקים של תל אביב

וירושלים, ברב חן ראשון לציון וברב חן פתח תקווה, סינמטק ראש פינה ועוד.

החלטתי, לאחר התחבטויות רבות, להפיץ את הסרט באופן עצמאי.

(האלטרנטיבה היא לאבד שליטה על הסרט בכל הפרמטרים לתקופה של לפחות

עשר שנים). לצערי אין בידי הממון לצאת בשיווק מאסיבי ואני זקוק לעזרה שלכם .

כדי לשווק אותו בסגנון "גרילה", אנא הפיצו בין המכותבים שלכם את מועד יציאת

הסרט ובתי הקולנוע.

אתר הסרט:

http://www.geioni.com

אתר "יס פלאנט"

והכי חשוב – לבקש מאנשים להשתדל וללכת לבתי הקולנוע ולצפות בסרט כבר

בשבועיים הראשונים כדי שלא ירד מלוח ההקרנות.

בברכת "הלאה הטייקונים".

דן הפרש הבודד

.

.

גיא אוני – תקציר

גיא אוני מתרחש בפלסטינה העותמנית של המאה ה-19. פאניה, צעירה כבת 17, פליטת פוגרום, מגיעה ליפו
עם דודה המבוגר, אחיה המשוגע ובתה התינוקת. באכסניה בעיר מתאהב בה יחיאל, אלמן ואב לשנים, שמבקש את
ידה. פאניה, חסרת האמצעים, מסכימה להינשא לאיש הזר ויחד הם עוברים לביתו בג'עוני, היא גיא-אוני.
בישוב גרים בכפיפה אחת עובדי אדמה יהודים וערבים.
פאניה נושאת עימה סוד המעיב על חיי הנישואין שלה. תוך הסתגלות לתנאי החיים הקשים בגיא-אוני, לרעב,
לבצורת ולעבודה בשדה, היא עוברת שינוי, מתחזקת ונקשרת למקום.

בסרט פתח אתמול. יום חמישי, ה13 לינואר 2011

בסינימטק בתל אביב, בדקתי, יש לא מעט הקרנות בשבועיים הקרובים,

הנה, תראו לבד.

תהיו נחמדים, נדיבים, לבשו מעיל, בייביסיטר, פופקורן ומטריה ובואו לראות סרט. שבת שלום.

.

.

במפתיע התפנה זמן,

שלא במפתיע היו לי סידורים ודיזינגוף סנטר היה הפתרון המושלם.

שני מחזות בצומת בקומה העליונה כי לא מצאתי אותם בעשר חנויות אחרות, נעלי בובה לזאתי ונעלי משבצות

מדליקות במיוחד לי והחלפה קטנטונת בזארה, וזמן.

בדרך מצד לצד עברתי וראיתי את זה

יש אמרתי לעצמי, קניתי כרטיס והלכתי למסמס שעה עד שיתחיל הסרט.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו הצגות יומיות.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו ללכת להצגות יומיות לבד.

אולמות ריקים.

אין רשרושים, דיבורים, צפיפות ושאר מסיחי  דעת הגורמים לי לעיתים להתנהג כמו אחרונת המצקצקות.

פעם, בימים של פעם,

גם כאן וגם כמובן בשנותי בניו יורק הייתי מחברת שניים שלושה גב לבטן, וההיפך.

בימים טרום אולמות צמודים הייתי ממהרת, ריצה/אוטובוס/מונית/טרמפים מקולנוע צפון לקולנוע

גת, מפאר לאסתר, העיקר להגיע שניה לפני הפריים הראשון.

אסור, אסור להגיע אחרי שהחושך.

החושך לפני תחילת הסרט הוא רגע הקסם,

הרגע בו הכל, אבל ממש הכל אפשרי.

כל סיפור יכול להיות מסופר, כל אגדה, סיפור אהבה.

כל רגש, מחשבה והלך רוח עשויים ליפול עלי ועל נפשי מעוד רגע, מהשניה שהחושך מגיע'

וממש עוד הרף, הרף זמן,

יעלה האור על המסך מולי ומשהו יתחיל.

אושר.

.

יושבת קרוב, שורה שש, שבע, שמונה באמצע,

המסך צריך להיות ברוחב שדה הראיה שלי,

למלא את כל הטווח במה שקורה מולי.

באולמות של היום זה כמעט בלתי אפשרי. קולנוע "גת", "תל אביב" נרמס בטרקטרוני הנדלן לפני כחודש.

יושבת באולם. שורה שבע באמצע.

סופרת עשרה אנשים באולם.

המסך קטן, מעליב בגודלו את אהבת התמונה שיש לי,

איך שצריך לראות סרט. ב ג ד ו ל. על מסך ענק שיקיף ויחבוק ויעטוף ויתקיף את כל חושיך.

והמסכים היום קטנים,

גדולים במעט מהמסכים הפלאזמתיים בבתים שאני מכירה,

תואמים את גדלי האולמות החדשים.

הקטיפה מהוהה, הכסאות ישנים, המזנון סגור.

אין לי טענה על העובדה שההקרנה התבטלה בגלל תקלה וקבלנו התנצלות ואת הכסף בחזרה,

ואין לי טענה על יושן הכסאות או עליבות הקטיפה,

זה לא בית הקולנוע הזה שהייתי בו השבוע, באמת שלא.

אלה המסכים הקטנים, האולמות הקטנים.

כבר אפשר לראות בבית, אפילו הפופקורן יותר טעים, ויש זירו במקרר אם מתעקשים.

אין בי טענות, אני מבינה את ההגיון הכלכלי שבהתנהלות הכלל עולמית הזו

אבל,

אבליש בי עצב גדול על מוסד גוסס שירד מגדולתו.

.

ה"בוא נלך לסרט" מת.

החוויה ההיא, על גודלה, יומיומיותה ומיימדיה כמעט ולא קיימת יותר.

מה שמשמח, שהקולנוע לא,

ואולי הרטרו, כמו שהרטרו יודע, כמו שבסופו של דבר הדברים הטובים נשארים,

אולי פעם, גם בית הקולנוע וההליכה לסרט יחזרו להיות מה שהם יכולים.

אושר גדול.

.