ארכיון תג: עתיד

אפרטהייד טהור באריאל

.

.

זו ההודעה שפורסמה (קראתי אתמול) מטעם מר רון נחמן באתר העיר אריאל:

עדכון ראש העיר בנושא נסיעת פלסטינאים בקווי חברת "אפיקים"

ראש העיר מבקש לעדכן את התושבים בנעשה בתחום הנוסעים הפלסטינאים בקווי חברת"אפיקים"לאריאל.

כאמור, בעקבות פניות רבות לראש העיר מר רון נחמן בנושא, עדכנו אתכם התושבים, בפעולות שנקט

לטיפול בנוסעים הפלסטינאים. כמו כן, צרפנו את המכתבים הרלוונטיים, לזאת למרות שאין הרשות

המקומית אחראית בתחום זה ואף יתרה מכך, אין באפשרות הרשות המקומית לתת הנחיות לביצוע  .

ראש העיר עוקב מקרוב אודות המתרחש והתעדכן היום, כי מאות פלסטינאים הורדו מקווי חברת

"אפיקים" המובילים לאריאל וזאת מאז פניתו לגורמים צבאיים ומשטרתיים, הנוסעים תושבי אריאל,

לבטח חשים בתכונה זו במהלך הנסיעה .

בנוסף , פנה ראש העיר לשר התחבורה בבקשה להקצות קווים ממחסום אייל לכוון מזרח,

קווים המיועדים לפלסטינאים באופן מכוון.

ראש העיר מבטיח כי ימשיך לפעול לקידום הנושא.

.

וכך נראתה הודעת ראש העיר אתמול בלילה:

נסיעת פלסטינים. מאות פלסטינים הורדו מהאוטובוסים. הקצאת קווים לפלסטינים בלבד.

.

והבוקר, לא תאמינו, הפוליטיקלי קורקט או אולי הפחד מתגובת הציבור והרשת הפך את הטכסט שיכול היה להעמיד את מי שעומד מאחוריו למשפט שונה, וכל הפלסטינים שונו לשוהים בלתי חוקיים, אותם
מותר כנראה להוריד מהאוטובוסים, אחרי הכל זכותו של אדם להשתמש בתחבורה ציבורית קשור קשר
ישיר לזהותו, ללאום שלו ובמקרים מסויימים גם לצבע עורו.

נ.ב. עדיין נשארה בסוף בקשה מטעם רון נחמן להקצות קווים "המיועדים לפלסטינים באופן מכוון" –
רשלנות? האם גם כאן "הפלסטינים" יוחלפו בהמשך היום לשב"חים? מכבסת מילים גזענית.

.

כנראה שמתקשים למצוא באריאל את הניסוח שיצליח ג ם להסביר למי יהיה א ס ו ר לעלות על

האוטובוסים הטהורים של תושבי אריאל היהודים וגם להצליח למצוא מינוחים ומונחים שמותרים

על פי החוק כדי לא להתבע בגין אפליה וגזענות.

.

ומי תהיה רוזה פארקס הפלסטינאית ( לא שבח"ית חלילה) שתתעקש על זכותה לשיוויון?

כי אין ספק שתהיה, ובצדק.

.


מסורת חסרת ילקוט

.

.

אז מה אם זה לא הראשון בספטמבר אמרתי,

זה היום הראשון ללימודים ומסורת זו מסורת, תעמדי.

נו אמא…

מול המחשב, בשיגרת קפה/מחשב של תחילת יום ,

מביטה בתמונות שהוד נעוריה הועילה לאפשר לי לצלם וחושבת שאם הייתי אדם זר הייתי רואה עלמת חן,

ממש תכף אשה צעירה, שמלה עם אופי, תיק על כתף במקום ילקוט – רק ליום הראשון, אבל בכל זאת,

שרשרת זהב, צמה עבותה (באמת) על כתפה וכולה גבעוליות קולית ומתוקה, ולא הייתי רואה/מזהה שזו

בעצם נערה, שילדותה רחוקה ממנה מרחק חודשים זהה להיותה אשה צעירה.

העולם כבר רואה אותה בתור מה שהיא באמת,

ורק כאן, אצלי,

היא (גם) ילדה. הילדה שלי, לגמרי נערה זה ברור,

לגמרי לא קטנה, זה גם ברור,

אבל היי, בטח-לא-גדולה-עומדת-על-שתי-רגליה-לא-צריכה-אמאבא-שלום-ותודה.

הבת שלי, היחידה, אהובת הלב והנפש שלי,

זו היודעת – עדיין – להיות לפעמים קטנה ומתפנקת ומחלקת ורגישה לכל ניעה שלי וברגע לההפך

לאמא-די-את-מגזימה בונקר נעורים אטום , ומיד בלי להתבלבל לאדם דעתני ומשכיל – מי שרוצה

להבין איזה חינוך והשכלה מרוויחים בחינוך האנטרופוסופי – ומיד לההפך לסקיני ג'ינס או שמלות

וינטג', פייסבוק, בלקברי ושאר עניינים.

בקיצור, סערת נעורים והורמונים רגילה ומיוחדת כמו שהיינו כולנו,

ובכל זאת היא זאתי שלי.

זו שאני שולחת  היום לבית הספר לשנת לימודים עמוסה להתעלף – מערכת מטורפת ממש –

ובלב שלי פנימה אני מקווה שמזלה הטוב מול מערכת החינוך פרטית כציבורית ימשיך.

שגדעון סער לא יצליח לשים את הטלפים האידיאולוגים שלו עליה – והיא לא תצא לטיול שנתי לחברון

גם אם אצטרך לעמוד למשפט מול מערכת החינוך, זו הבטחה – ושימשיכו ללמד אותה אהבת מולדת

נכונה לא מוקצנת, גזענית, כובשת ורחוקה מישראל הטובה. שילמדו אותה מחשבת ישראל מבחינתי.

שילמדו אותה תנ'כ בלי העיוותים והקיצוניות והגזענות שאלי ישי וחבריו שואבים שלא בצדק ממנו,

שיעודדו אותה להיות אדם רחום הרואה את האחר בלי תוויות מין, גזע, לאום ודת,

שיחזקו את רצונה להביע את עצמה ואת דעותיה בלי מורא מכלום,

ושיאפשרו לה להמשיך לגדול ולגדול ולגדול. אאמן.

.

.

.

נ.ב. אפרופו לימודים, וחיים, תקשיבו למה שיש לילדה הזאת לבקש מכם במשפט האחרון בהרצאה.

./

. .
.

קבלתי תשובה, בעצם שתיים ממוזיאון ישראל

.

.

—– Original Message —–

Sent: Monday, July 23, 2012 5:18 PM

Subject: מענה מוזיאון ישראל לכתבה בעיתון הארץ 23/7/12

.
אדון וגברת נכבדים שלום רב,
.
קבלנו את תגובתכם על הכתבה בעיתון הארץ ולהלן תשובתנו:
.
כותרת הכתבה בעיתון מהיום מטעה את ציבור הקוראים והמגיבים.
.
על מנת לתקן התרשמות זו מוזיאון ישראל מודיע כי אין ולא היתה בכוונתו להפריד בין
.
גברים ונשים בשעות הביקור.
.
המוזיאון נשאר כמות שהוא – פתוח לכולם ומסביר פנים לכל אדם.
.
במידה ותפנה אלינו קבוצה לביקור פרטי כולל הדרכה בתערוכת חסידים: לא רק שחור-לבן
.
היא תטופל בהתאם, כמו כל קבוצה אחרת המבקשת לבקר במוזיאון.
.
נשמח לענות לכל שאלה או הבהרה נוספת בנושא זה.
.
בברכה,
סוזי גביזון
מנהלת השירות לקהל
.
 *********************************************************
 

Sent: Monday, July 23, 2012 5:24 PM
To: Suzi Gabizon [suziga@imj.org.il]
Subject: Re: מענה מוזיאון ישראל לכתבה בעיתון הארץ 23/7/12

שלום סוזי.

תודה על תשובתך.

האם ניתן לבקש ביקור פרטי כולל הדרכה גם לתערוכות אחרות או שזו פריבילגיב הניתנת

לתערוכה זו בלבד.

בתודה.

חלי גולדנברג

***************************************************** 
/
שלום חלי,
.
מן הסתם ממש לא.
.
לביקור מודרך לקבוצה ניתן לפנות לטלפון  026708884
/
המשך יום טוב סוזי
.
/

***************************************************

                                                 .
                             I rest my case
.
      ***************************************************
/
/
/

לכבוד: מנהל מוזיאון ישראל, ירושלים

.

נשלח גם במייל:

מנהל המוזיאון: chandime@imj.org.il

דובר המוזיאון: chandime@imj.org.il

..

.

שלום לכם.
.
.
קראתי בצער רב, ואמיתי, על החלטת המוזיאון להקציב שעות ביקור נפרדות לגברים ונשים
.
במוזיאון ישראל.
.
זו החלטה עצובה,
.
זו אפליה על רקע מגדרי, 
.
כניעה ונסיגה נוספת בפני הכפיה הדתית והלך הרוח הקיצוני המפעפע במדינה.
.
מהלך מפלה, כופה ומטעה
.
וכמה חבל שאתם, האמורים להוביל מהלכים תרבותיים, נאורים ומחנכים מצטרפים אליו.
.
.
.
.
אבל עד שתחזרו בכם לא אבקר במוזיאון ישראל,
.
ככל שיהיה נפלא ומשופץ ומרחיב דעת ולב.
.
עד שתחזרו בכם אעשה ככל יכולתי להפיץ את מעשה האנטי שוויוני והמיותר הזה
.
בכל הכלים העומדים לרשותי.
.
.
חלי גולדנברג
..
.

חיסונים ומי שבוחר לא לחסן את ילדיו

יוני 2016.

.יוני 2016 – היום דיווח על עשרה תינוקות שנפטרו משעלת בקליפורניה. לא מחוסנים.
יוני 2012 – התפרצות החצבת בבתי ספר וגנים. לא רק בדרום העיר

……………………………………………………………

הטריגר לפוסט הזה היה פוסט של מנחם בן, שהביע שמחה שהורי נכדתו קבלו את עצתו ובחרו.לא לחסן את התינוקת שלהם
,הוא הוסיף שאת בתו בת החמש עשרה לא חיסן מעולם וטפוטפוטפו היא מעולם לא חלתה
,ו ב כ ן
הבת שלך לא חלתה קרוב לודאי בגלל שהילדים סביבה בגן ובבית הספר כ ן חוסנו ברובם
.הגדול מר בן, ובכך תרמו לסביבה בטוחה לגדילתה הבריאה של הילדה שלך
.ורק שיהיה ברור, הבת שלו אינה תורמת הרבה לסביבה בטוחה ובריאה של ילדים אחרים
,גם נכדתו לא, הן בריאות בגללי, בגלל הבת שלי ובגלל אזרחים אחראיים כמונו שלא ניזונים
וגדלים "על חשבון"אנשים אחרים", ובודאי אינם מעמידים את האחר, את ילדי האחר בסכנה

:ומצאתי אצל דבורית מיילבק
….. אנשים כמונו, שבוחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים מה הם נותנים לילדים שלהם
לאכול ואיזה כימיקלים הם דוחפים להם לגוף, שפויים ואחראים הרבה יותר מהרוב המוחלט
של ההורים שנותנים לילדיהם חטיפים תעשייתיים מגיל חודש ודוחפים להם אנטיביוטיקה
.בכלעם שהם בוכים יותר מדי בלילה
וואוו מגיב/ה יקר/ה
אנשים כמונו? הבוחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים איזה כימיקלים הם דוחפים לגוף
של הילדים שלהם" – כלומר…חיסונים. אני לא מזכירה את ההתנשאות ונקודת ההנחה הבסיסית
שאם אני מחסנת, משמע אני  גם נותנת בגיל חודש חטיף תעשייתי ו"דוחפת" אנטיביוטיקה בגלל
קצת בכי בלילה…
כלומר, אם בחרתי לחסן את הבת שלי, אני, אנחנו, "הלא מחסנים" פשוט הורים איומים
"אנשים כמונו" לא בוחרים לגדל את הבת שלנו "על חשבון" סיכון ילדים אחרים.
כי גם אנשים כמונו, כמוני וכמו אביהשלזאתי בחרנו לגדל את בתנו באופן אחראיולא אוטומטי
– או כך לפחות אנחנו מאמינים ומקווים -בלי לציית לנורמות של גידול ילדים באופן עיוור,
מתוך כוונה אמיתית לקחת אחריות מלאה על גידולה וחינוכה בדרך הטובה ביותר שאנחנו
מאמינים בה ומסוגלים לה
.דוגמאות?בבקשה:
היא ינקה עד גיל שנה וקצת. הייתה בבית, צמודה להוריה עד שהייתה כמעט בת שנתיים.
היא מקבלת ואוכלת אוכל בריא יחסית ומאוזן.
היא מקבלת אנטיביוטיקה רק אחרי ארבעה חמישה ימים של כאבי אוזניים
,אם הם לא עוברים מעצמם, מה שכמובן קורה ברוב הפעמים,
ורק אם מתגלה החיידק ההוא במשטח גרון.
היא לעולם, ל ע ו ל ם לא תחזור/תוחזר לבית הספר עד שהחום שלה יעלם לחלוטין
ואני משוכנעתשכל רסיס וירוס או חיידק נמוג ונעלם ממנה – לטובת חבריה כמובן.
היא לומדת כבר כמה שנים בשמחה גדולה בבית ספר אנטרופוסופי –
ולא שזה אומר שהוא טוב יותר מאחרים, רק מציין עובדה שטרחנו וחיפשנו ובחרנו את בית ספרה,
אמא שלה אפילו תהתה, ןעדיין תוהה לעיתים מתי התהפך העולם,
בעקרון היא ילדה שגדלה עם שני הורים מ א ד מודעים לאחריות העצומה ולשמחה הגדולה
אפילויותר שיש בגידול ובחינוך ילד.
א ב ל
לא על חשבון האחר.
לעולם לא על חשבון האחר.
ההבדל
בין להאכיל את ילדיך באוכל בריא לבין ההחלטה לא לחסנם הוא בעיני הפער בין המותר לאסור.
בין המוסרי ללא מוסרי.
בין אדם שהוא חיה חברתית לבין היותו טורף חסר רחמים,
ואתה,
מתנהג כמו טורף חסר רחמים ותפישה ואחריות חברתית.
– אם העולם שבו אתה חי, הסביבה שלך הייתה לא מחוסנת והיו נותנים לך אפשרות הפוכה,
להיות הראשון שמתחסן, מה היית בוחר
– אם ילדי הכיתה של הבן/בת שלך יצאו לסיבוב עזרה והתנדבות – אחריות חברתית –
במרתפים ובגטאות  הפליטים הלא מחוסנים בחלקם, תאשר להם להשתתף?
– האם תשלח את הילדים שלך לגן שבו, אידיאולוגית הילדים לא מחוסנים?
– האם אתה יודע שבימים אלה נבדקת על ידי הורים שילדם נדבק מילד לא מחוסן אפשרות משפטית
לתבוע הורים הלא מחסנים?  תביעה מוצדקת לדעתי וטעמי.

האפשרות שלך לא לחסן את הילדים שלך ניתנת לך בגלל שאני חיסנתי את הבת שלי.

File0033

.בהחלטה שלך לא לחסן את הילדים שלך,

אתה מעמיד בסכנה את הילדה שלי.

וזה, מכעיס, מקומם, ובעיקר זה לא בסדר.

חד וחלק לא בסדר.

.

אסי – הרופא עם הלב הכי גדול שאני מכירה כותב הרבה על חיסונים

הכתובת על הקיר בתלמה ילין

.

.

בעתיד, אל תגידו לא הייתה כתובת, הייתה, עובדה.

.

והשימוש בצילום הזה מותר לכל מי שרוצה, לכל מטרה ועניין.

.

מירי רגב לפני שנתיים וחצי # מה שפוליטיקה עושה לַנפש

.

הכנסת השמונה-עשרה

      הצעת חוק של חברי הכנסת  חיים אורון

                                    מירי רגב

                                    דב חנין

                                    איתן כבל

                                    אברהים צרצור

                                    שלמה מולה

                                    ניצן הורוביץ

                                    יולי תמיר

                                    אילן גילאון    

     פ/1630/18   

הצעת חוק אמנת הפליט להסדרת מעמד מבקשי מקלט ופליטים בישראל, התש"ע-2009

עקרון יסוד
  1. ז
זכויותיהם של מבקשי מקלט ופליטים ומחויבותה של מדינת ישראל לזכויות אלה מושתתות על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל ההכרה בזכותו של כל אדם לחיות ללא מורא רדיפה.
מטרה חוק זה מטרתו לעגן את מחויבויותיה המשפטיות והמוסריות של מדינת ישראל כלפי פליטים ומבקשי מקלט באופן העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה לפי המשפט הבינלאומי והעקרונות הקבועים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו1.
הגדרות 3. "אמנת הפליט" – סעיפי האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, שנחתמה ב-28 ביולי 1951, בג'נבה ואשר אושררה על ידי ממשלת ישראל, וסעיפי הפרוטוקול לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967.
קליטת אמנת הפליט 4. לאמנת הפליט יהיה תוקף של חוק והיא תחול על אף האמור בכל דין.
ביצוע ותקנות 5. שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצוען של הוראות אמנת הפליט ולמילוי התחייבויותיה של המדינה על פיהן, לרבות בדבר המעמד וזכויות מבקשי המקלט והפליטים.

דברי הסבר

  הצעת החוק נועדה לתקן מחדל רב שנים, שבמסגרתו נמנעה מדינת ישראל מלעגן בחקיקתה את הוראות האמנה הבינלאומית משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים.

  ישראל, יחד עם ארגונים יהודים רבים, הייתה בין המדינות שניסחו את אמנת הפליטים, אמנה שנגזרה באופן ישיר מלקחי השואה וממצוקתם של הפליטים היהודיים אשר ניסו להימלט מאירופה בתקופת המלחמה ומצאו עצמם מול דלתות נעולות. מדינת ישראל הייתה גם בין המדינות הראשונות שחתמו ואשררו את האמנה (בהמשך אשררה מדינת ישראל גם את הפרוטוקול לאמנה משנת 1967).

  למרות כל אלה, לא עיגנה מדינת ישראל את האמנה בחקיקתה הפנימית, בניגוד לאמור בסעיף 36 באמנה. מחדל זה הביא לכך שלמעלה מחמישים שנה לאחר הצטרפותה לאמנת הפליטים, אין בישראל דין המסדיר את זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט.

  העמימות החקיקתית הפכה כר נרחב להפרת זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט, ובין היתר למאסר ארוך טווח של פליטים או לגירוש מבקשי מקלט פוטנציאליים אל גבולה של המדינה בסמוך לזמן הגעתם, מבלי לערוך הליכים כלשהם כדי לברר האם מדובר במבקשי מקלט שהגירוש עלול להעמידם בסכנת חיים.

  הצעת חוק זו מבקשת לאמץ בחקיקה הפנימית של מדינת ישראל את אמנת הפליט ועל ידי כך ליתן לה תוקף מחייב, שיאפשר למבקשי מקלט ולפליטים הנמצאים בישראל לתבוע את זכויותיהם מכוחה. עיגון האמנה בחקיקה יהווה גם מנוף להקצאת המשאבים התקציביים והמנהליים הדרושים ליישומה של האמנה. יצוין, כי הוראות האמנה מהוות את המינימום אותו התחייבה מדינת ישראל ממילא לקיים לגבי פליטים ומבקשי מקלט, והצעה זו אינה כרוכה בחובות נוספות מעבר לאלה המנויות באמנה. יתרה מזאת, אמנת הפליטים משקפת את הקונצנזוס הבינלאומי ומכילה את האיזונים והבלמים הנדרשים כדי להבטיח הגנה על זכויות הפליטים ומבקשי המקלט מחד, ועל אינטרסים מדינתיים, דוגמת ביטחון הציבור, מאידך.

  הצעת חוק זו נועדה למקד את הדיון בסוגיה האמיתית העומדת כיום לפתחה של מדינת ישראל והיא האופן בו יתקבלו בה פליטים ומבקשי מקלט.

  הצעת חוק דומה בעיקרה הונחה על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת מיכאל מלכיאור (פ/2910/17).

———————————

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ד בתשרי התש"ע – 12.10.09

לגרושות מותר, נכון?

.

שאלה דחופה לחבר הכנסת הנאור מסיעת ש'ס,

זה שהציע היום לאסור בחוק, אחזור כי בכל זאת, זה נאמר בעברית לא בפרסית,

ל א ס ו ר ב ח ו ק קיום יחסי מין לפני הנישואין,

ואני מודאגת, מאד,

ולמען שלוות נפשי מפנה שאלה פומבית לחבר הכנסת זאב,

זה שהציע אגב, בנושא אלימות במשפחה כי "יש לקחת בחשבון את המסורת של עדות המזרח ולא

לחוקק חוקים נוקשים" כי החוקים האלה עלולים להביא ל"הרס משפחות":

חבר הכנסת זאב,

האם במקרה של סיום נישואין, זה בסדר מבחינתך או שחזרנו לנקודת ההתחלה?

בתודה,

.

נ.ב. צבע הרעלה שלי יהיה נתון לבחירתי, נכון? בכל זאת, דמוקרטיה.

.

מדרון חלק # משכנות שאננים ודמוקרטיה, מה האמת?

.

שני הסופרים שיישאו השנה דברים באירוע הפתיחה של פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים התבקשו

להעביר את נאומיהם להנהלת הפסטיבל מראש. אני מעתיקה שוב: התבקשו להעביר את נאומיהם

להנהלת הפסטיבל מראש. למה? ובכן, באירוע לפני שנתיים, שנערך במעמד נשיא המדינה שמעון

פרס ושרת התרבות לימור לבנת, נאם הסופר ניר ברעם והדברים שאמר עוררו ביקורת ואי נחת.

ברעם העלה בנאומו את התהייה אם אפשר לדבר רק על ספרות מבלי לגעת בתנאים החברתיים

והפוליטיים שבהם היא נכתבת. "תחת גלימת הקורבן שאמנם נתפרה לנו, היהודים, על ידי ההיסטוריה,

אנחנו עדים להפרה שיטתית של זכויות הלא-יהודים בתוך מדינת ישראל ובשטחים הכבושים", אמר

אז ברעם.

אז מסתבר ומתברר שהמדרון חלק מכפי שחשבנו והסכנה לחופש הדיבור במדינת ישראל 2012

היא כבר לא רק סכנה תיאורטית, תחושת פראנויה אצל השמאלנים האלה, אלא עובדה ממשית:

אנא מסור לנו את נאומך מראש למעו נוודה שלא תגיד דברים שאסור, שלא תמתח בקורת,

ח ל י ל ה, מול נשיא המדינה או מול הודה של הגברת לימור לבנת – זו שתחלק פרסים על סרטי

ציונות בכזו שמחה בעוד כמה חודשים, הו, איזה מפעל מלבב – בטכס ההוא בודאי לא תדרש דרישה

כזו, כי כידוע (?) ציונים לא מותחים בקורת על מדינתם, או אולי צפויה שםהפתעה? כנראה שלא.

.

בטקס פתיחת הפסטיבל שייערך ב-13 במאי יישאו דברים שני סופרים,

לסלו קרנסהורקאי ההונגרי כנציג הסופרים הזרים, וצרויה שלו כנציגת הסופרים הישראלים.

אני לא יודעת אם יש בהשתתפות רווח אמיתי מעבר לכבוד,

האם יש בו גם הטבה כספית שאין לזלזל בה,

אני רק יודעת שהציפיה שלי מסופרים, מאנשי תרבות, מילים וכשרון,

לשמור על הקו הפנימי החזק שלהם, על אמות מוסר וחופש מינימליות (לפחות), ולהבין את

המשמעות האמיתית, המסוכנת באמת לחופש הביטוי במדינה דמוקרטית, ולסרב לקחת חלק

בארוע פרדוקסלי כזה.

מי שלא מוותר על הכבוד והיקר ונכנע -לא מקנאה בה ובו, בעיקר בה – בלי קשר למה תכנן/ה

להגיד, אם דברי ספרות ורוח האדם ואם דברי מוסר ומצפון ורוח האדם והמקום, לנסיון הזה

לפגוע פגיעה חמורה כלכך בחופש הדיבור יפסיד, ואנחנו בעקבותיו הרבה יותר.

המורד חלק ומתעתע מכפי שחשבנו.

.

נ.ב.מנהלת הפסטיבל, טל קרמר, אמרה אתמול כי "בעקבות מה שקרה עם ניר ברעם ביקשנו מהסופרים

השנה להעביר את נוסח הנאום. זאת היתה טעות הפקתית שלנו, למרות שאני לא חושבת שתפקידי לשים

מחסום ולעשות צנזורה. יקירתי, אם את לא חושבת שמתפקידך לשים מחסום ולעשות צנזורה,

אז למה את עושה בדיוק את זה?

.

או אם להיות ממש כנה

.

אני מרגישה שהקול הנשי שלי מול הבת שלי לא ברור מספיק לפעמים. רק לפעמים.

ואם להיות ממש כנה, אני לא משוכנעת שאני חיה בהתאמה למה שאני מאמינה בו במידה מספקת.

לא דרכי שוויון בהן אני מאמינה בכל נפשי ויכולת המחשבה והצדק שלי, הפמיניסטיות, עכשוויוֹת,

שיוויוניוֹת, מזכירות וזוכרות אפליה, זמנים חשוכים ודיכוי ומסבירות לה שיוויון ופמיניזם כי

אין-שום-אפשרות-דרך-אחרת-לחיות, ובודאי לא אלה הנשענות לפעמים, בלי משים, על האוטומט

הרגשי הישן,זה שעליו גדלנו, הנשים של דור האמצע, דור השינוי.

אני דור אמצע.

הדור שנפרד מהאשה שהיו האמהות שלנו, ולא משוכנע מי האשה שהוא היום.

חתום בחותם הרגשי של העולם הישן, כי ככה גידלו אותנו,

וסוער ושמח ומאמין בכל מאודו במה שקרה, וקורה – לאט, אבל קורה – בעולם החדש, זה של שיוויון,

זהות נשית זקופה וחופשיה, חופשיה באמת בגרעין נשמתה – ושם אני באמת יודעת ומרגישה חופש – וחי

את חייו בעשורים האחרונים בנסיונות שיוט ותפקוד בין האוטומט הרגשי הישן ובין המציאות הפמיניסטית,

אפילו הפוסט פמיניסטית החדשה יחסית ואיך בכלל אפשר אחרת.

.

עכשיו הבת שלי עומדת לפני המעבר הזה. זה שיקרה ממש תכף, בעתיד הנראה לעין. בדיזולב איטי או אם

אני מכירה אותה כמו שאני מאמינה, זה יקרה בקאט חד משמעי וזינוק אדיר למעמקי עולם  הזה, המורכב

בחלקו הגדול מהקסם הגדול, המתעתע, המסתורי הנקרא העולם של ובין נשים וגברים, גברים ונשים.

כאן כבר אין הוראות/עצות מדוייקות שאני יכולה להציע: שחור וכחול מאד מתאימים לדעתי אבל אני בדעת

מיעוט, תחליטי לבד או: לדעתי במגמת קולנוע תלמדי ותרוויחי דברים הרבה יותר חשובים משוטים ומה הופך

סרט לסרט טוב….. ילמדו אותך להיות אחראית על קבוצת אנשים, לקחת החלטות, להפיק, לביים, להנהיג.

שווה בין שווים, בלי שום הבדל בין בנים ובנות, מי  שמתאימ/ה, מוכשר/ת הוא שיעשה, ואין דבר חשוב

מזה שבית הספר יכול להעניק לך כאשה בזמנים האלה שבהם את חיה מותק.

.

הגוף שלך ברשותך. ת ז כ ר י. ברשותך. שאיש לא יגרום לך לעולם להרגיש חייבת, מאויימת, מוטרדת.

קומי ולכי משם. זכותך להגיד לא מתי, מתי שאת רוצה.

מילים ומשפטים שאת משננת לבתך מגיל אפס. פעם הם לא היו קיימים בשיח. לא הציבורי, לא האישי,

והיום הם המנטרה הראשונה שאת מנסה להנחיל לבת שלך. זכותך להגיד לא.

את מקווה שהיא מבינה ומפנימה מה שאת אומרת ומנסה לבדוק את המילים שלך מול החיים עצמם.

ואת מאמינה וזוכרת וקצת חוששת,

שהרגלים, דעות, יחס לדברים והתנהלות בכלל עוברים אל הילדים שלנו תוך כדי החיים מבלי משים,

מחלחלים דרך הפשטות והיוםיום והשיגרה.

דברים שאנחנו עושים מולם ולידם כאילו אנחנו לבד.

והטבעיות מולם גדולה, לפעמים אפילו יותר מהנוחות והטבעיות מול בן זוג, בעיקר כשהם קטנים,

דומה להתנהלות מפעם, בבית ההוא, הראשוני, מול הוריך ואחיך.

וכמו כל ספר הדרכה בסיסי, כמו כל פסיכולוג ומאמר שמזכיר לנו כל הזמן, ובצדק:

הם רואים ולומדים וסופגים מאיתנו ה כ ל.

כמו גור חתולים הלומד ומחקה את אימו מלקקת כף יד ומעבירה על ראשה,

ככה הם. לבד, מעצמם, הכל.

גם כמובן מה שאנחנו לא יודעים ומודעים על עצמנו, וכשזה משתקף בהם מגיע השיקוף וחוסר

האמון: אני? כזאת? ככה אני עושה, מגיב, מדבר?

ואני מגלה שהסינק בין המילים והאמונות שלי ובין ההתנהלות שלי, בעיקר בתפר המחבר בין נשים

וגברים, בעיקר בעולם הרגש, פחות בעולם המעשי, קרייריסטי, למרות שגם בו ניתן למצוא עקבות

מעולם קדמון, רחוק מלהיות מושלם וזה גורם בעיקר ל…אי נוחות מול עצמך.

את רוצה לתת לה עצות נכונות, טובות, מועילות,

לתת לה כלים חזקים וממשיים לניווט חייה כאשה בעולם הזה שאליו היא גדלה,

וכשזה מגיע לבת שלך,

מסתבר שמה שאת רוצה הוא לתת לה את התשובה הכי, אבל ממש הכי, מועילה.

לא מועילה לאג'נדה.

לא מועילה למעמד האשה.

לא תשובה אוטומטית של עקרונות, אידיאלים, מה נכון, מה צריך להיות,

אלא תשובה שבסופה עומד האושר שלה, של הבת שלך,

זו שתכף הופכת לאשה בעולם המורכב הזה,

ואת, כלומר אני,

עדיין לא משוכנעת מה באמת באמת הדרך הנכונה להתנהל בו,

כאשה.

.

מצד שני, לפעמים אני רואה אותה ברגע נתון, ונרגעת.

.

ככה או ככה, לשיקולך

.

.

.

.

ככה?

.

נכון שלקח לכם זמן להבין מה אתם רואים בתמונה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צולם היום בגן לווינסקי. ישראל. פברואר  2012

/

ככה צריכים לחיות בני אדם?

גם אם מסתננים, פליטים לא חוקיים, מהגרי עבודה שאלוהים ישמור, ככה?

מדינת היהודים.

רחמנים בני רחמנים.

.

.

זוכרים ילדה שהפילה ממשלה? יש עוד אחת, הפעם מטבריה, תתכוננו.

.

.

רק על טל חג'ג בת הארבע עשרה השובתת רעב בירושלים אני מצליחה לחשוב בערב שבת הזה.

חמים ומוגן הבית שלי – הבת שלי תכף שש עשרה שוכבת עטופה, בוערת מחום שפעת עונתית,

מרק העוף רק מחכה שתגיד שהיא רוצה, מוכנה לטעום אותו – ואני ספונה במעגל חיי הקטנים, הנוחים

יחסית ומתפנקת – מתייסרת, זה פינוק להשתמש במילה הזו ככה – ביסורי מצפון על הילדה ההיא,

טל חג'ג שאני לא מכירה אבל נשארת פעורת פה ונפש מול הנחישות – ראיתי אותה מתראיינת אתמול –

האומץ וכוחות הנפש המובילים ילדה, נערונת בתחילת נעוריה, לקרוא תגר, לעמוד על זכויותיה ולהלחם

את מלחמת הקיום הבסיסי, המינימלי, הזכות לחיות בכבוד בשם הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה.

אבא צדלניק, זה כל הסיפור, הטרגדי, הבעיה במדינה הגזענית, כפוית הטובה, הזו. מולדת.

אביה שנלחם עבור ועם מדינת ישראל כמעט עשר שנים והיום זרוק עם משפחתו ככלב חסר כבוד

עצמי בדירת קטנטנה. בלי קיצבה, בלי עבודה, בלי כבוד, במדינה שיודעת רק לקחת.

רק לקחת.

ואני מטפלת בבת שלי ומתפנקת ביסורי מצפון, בכתיבה בבלוג או בפייסבוק במקום להיות שם,

ממש שם,

באוהל איתה,

עם הילדה המדהימה הזו שמתוך חוסר ברירה וכנראה שגם מתוך אמונה פנימית חזקה שמה שהיא עושה

ודורשת הוא נכון וצודק, ולהסביר למטומטמים המנהלים את המדינה, את מוסדותיה, את חוסר מצפונה

ואנושיותה בשנים האלה,

שזו לא חוכמה נגד חלשים,

נגד קטנים

ובמקרה הזה גם נגד צדלניקים,

זו לא חוכמה.

תסתכלו עליה רגע. בת ארבע עשרה.

תסתכלו על השער הגולש, הלאק הורוד על הציפורניים,

החיוך שקצת מתרגש מהמצלמה, בכל זאת…

תסתכלו רגע …

.

.

.

.

.

.

.

.

.

איך במקום לחשוב על שיעורי היסטוריה או אזרחות היא שובתת רעב.

איך במקום לאכול שוקולד ולחשוב שרק לא יהיו לי פצעי בגרות היא שובתת רעב.

איך במקום לריב עם אחיה ואחיותיה ו, הוריה, היא ש ו ב ת ת  ר ע ב,

תקראו:

בת ארבע עשרה שובתת ר ע ב. לא אוכלת.

רעבה ומתאפקת כי אין ברירה. היא נלחמת על חייה וחיי משפחתה.

בת ארבע עשרה.

.

.

.

.

.

.

אבל לא נורא, עוד מעט בחירות,

עוד מעט נעמוד מול הקלפי,

ואנחנו, אני מבטיחה לכם,

שמשפע הסיבות שנתתם בשנים האחרונות לבוז לכם, לא להאמין למילה שאתם אומרים,

טל חג'ג, ילדה אמיצה אחת,

היא תהיה לי מול העינים כשהפתק יהיה לי ביד, אני מבטיחה לכם.

תתבישו,

תשפילו עיניכם מולה.

כמו ציור ילדים

.

.

זו תקופה של שינוי ותזוזה, אין בכלל ספק.

בעדינות, לאט,

כמו הקרחונים ההם המתרחקים זה מזה ומשתנים כל כך לאט שרק כשמתרחק הזמן מגלים אותן,

את הניעות, את השינוי שנוצר, את המרחק ממה, ואיך שהיה.

ככה אני עכשיו.

לאט. גם לאט למען האמת, לא רק, גם. גם בסערה, במהירות, ובלי לעצור לחשוב בימים אחרים.

סדקים פה ושם, תהיות חסרות תשובה והרבה להט ותשוקות חדשות.

אני בודקת מרחק ושינוי כמעט בלי להתייחס לכלום חוץ מלמה שבאמת באמת חשוב לי.

מה אני רוצה – חייבת למען האמת – לעשות, ליצור כדי לחיות טוב ונכון,

ואיך להתנהל, לנהל, לגרום לדברים לההפך לממש.

וגם, אלה שאני פוגשת לעיתים – בדרכים אלה או אחרות – עדיף אלה אגב, האחרות לא מוכיחות

את עצמן בכלל כפי שאמרתי מאז ומתמיד, גם שם השקט תורו להגיע איך שלא מסתכלים על זה.

והאמא שאני. האמא שהייתי מהרגע שהיא נולדה, אולי אפילו מלפני,

והאמא שעכשיו והאמא שאני מאמינה ומבינה שאני צריכה להיות בזמן הזה, ואחרכך, בעתיד.

מה שהיא מלמדת אותי הבת שלי, אין איש מלבדה שיכול.

וזה בכלל לא קשור לאהבה כמובן. אהבה זו אהבה ואין סוף יש כאן ממנה, אין סוף.

והשבועות האלה עכשיו, החודשים.

אני מתקרבת לאנשים חדשים, מתרחקת או מורחקת מאנשים של פעם, נשים וגברים,

והכל בסדר.

.      והזמן הזה מרגיש כמו ציור ילדים. שביל צר, אופק, צבעים עזים, פשטות, ועתיד.

.

סיורי תלמידים לחברון, גדעון סער ומורים

.

.

ככה צריכים להיות מורים. כאלה המאמינים במקצועם, ביעודם, בחופש שילדים צריכים לקבל.

חופש חשיבה, אמונה, לימוד כדי לגדול להיות אנשים חושבים, משכילים ומפוכחים.

יום קרה דבר נפלא.

יושרה ואומץ וחוסר פחד התגלו במערכת החינוך הישראלית, טוב, בחלקה.

מאות מורים מסרבים לצאת לסיור בחברון.
לראשונה בתולדות מערכת החינוך, מכריזים מורים מרחבי הארץ על סירוב לבצע מדיניות רשמית
של המשרד – התוכנית "ביקורים בארץ האבות".

"ייתכן ואנחנו ניצבים בפתח תקופה שבה אנשים צריכים לשלם מחיר אישי כדי לעצור את הגל

הלאומני שתוקף אותנו. אני מקווה מאוד שמורים אחרים לא יפחדו, כי אנחנו בפירוש לא מתכוונים

לסגת או להירתע מאיומים כאלה או אחרים. מערכת החינוך נתונה למתקפה ולהשתלטות של כוחות

קיצוניים, פוליטיים, כשהמגמה היא להפוך את החינוך לאינדוקטרינציה. לא עוד".

את הדברים האלו אמר אתמול אודי גור, מורה לספרות ומחנך כיתה י"ב בתיכון הניסויי בירושלים.

"אנחנו רוצים להגיד לשר החינוך באופן ברור: אנחנו והתלמידים לא חיילים שלך", מדגיש גור.

"זו לא אמירה של השמאל הפוליטי אלא של מורים שמעוניינים שהתלמידים שלהם יגבשו דעה עצמאית

ומושכלת. הסיורים האלה לחברון ולשילה הם הדבר הרחוק ביותר מכך שאפשר להעלות על הדעת,

מכיוון שהמטרה שלהם היא בכלל לא חינוכית. היא מטרה שנועדה ליצור הזדהות רגשית ולעצב

ילדים כחומר גלם תוך צבירה של הון פוליטי".

.

איתי שניר, מורה לפילוסופיה בתיכון אלון ברמת השרון, אומר כי "התוכנית הזו מהווה אנטי מוחלט

לרוח והפתוחה שאני מלמד על פיה. במובנים רבים הגיעו מים עד נפש. הדברים שקורים במשרד

החינוך הם מספיק חמורים כדי שאני וכמוני מורים אחרים נצא באמירה שהיא לא פשוטה.

..

מכתב לגדעון סער, זה ששלח את בתו לבית הספר השמאלני ביותר בארץ – עד השנה לפחות – ומנסה

ולא יצליח לעולם להביא את הבת שלי לסיור בשטחים הכבושים ובכלל לא יצליח לגעת בחינוכה ככל

שזה נוגע לי….ובעיקר, והכי חשוב, תחתמו, לינק לעצומת הורים נגד הסיורים האלה .

.

..

.

נ.ב. ועל האבולוציה, שמעתם כבר, ויתרו במערכת החינוך הישראלית…אצלנו יו נואו יש הסברים אחרים לבריאת העולם…

.

ממתקים ואיילה חסון

.

.

תקשיבו למלל הזה, תקשיבו. זה ב א מ ת לא להאמין.

.

הרהור:

האם יש להרחיק את איילה חסון מסביבת עבודה גברית בגלל נתוניה הגופניים

והחשש שהגברים בסביבתה יכנעו לחולשתם, ימשכו ל"ממתקיה" מינוח שלה.

איילה חסון סיפרה בתוכניתה על אירוע שהתרחש בלשכה בכירה ביותר בישראל,

כה עבדה אישה יפיפיה. בכיר שעבד באותה לשכה "חמד אותה כממתק", זה ציטוט,

סובביו ראו את משיכתו אליה, את סימני ההתנהגות (שלו)

ובדיסקרטיות, העבירו את העובדת  (היפיפייה, הממתק)  מתפקידה

וכך חסכו לבכיר הסתבכות בהטרדה מינית – ויטרידו אותה מינית?

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צלם: אמיר מאירי וואלה

.

היא אמרה.

אני אומרת שהיא שוביניסטית, אינטרסנטית ומהווה סכנה ממשית לעתיד ושיוויון הנשים,

במקום המתחשך הזה שקוראים לו מדינת ישראל ואני מתחילה לחשוב לדאבוני, שיתכן

שהמכשולים הגדולים בחיי, הדעות הקדומות שחסמו את דרכי, החשדנות שבה נתקלתי,

כיפייפיה עם תעודות יו נואו, הגיעו כנראה מנשים כמותה ולא מהמין הגברי.

.

ותגובת רשות השידור, לא שציפיתי לתגובה אחרת מהאנשים הכפופים לממשלה:

Amir Gilat:נציג פניות הציבור רשות השידור, שפיגלמן, בדק את התלונות בענין השידור
ב"הכל דיבורים"התייחסותו: "חזרתי והאזנתי להקלטת שידור התוכנית ומן הראוי לציין
שהגב' אילה חסון הביאה לשידור מעשה שהיה. הן הגב' חסון והן עמיתה חנן קריסטל לא
הצדיקו את העובדות אלא ציינו שכך התנהלו הדברים באותה לשכה.
הגב' חסון רואה עצמה כמי שלא תצדיק לעולם פגיעה בנשים ותדאג לתמוך במי שנפגעה,
רואה עצמה כמי שמגנה על זכויות הנשים באשר הן.
ביום חמישי הקרוב הגב' חסון תשדר התנצלות בפני כל מי שרואה עצמו
כנפגעת או נפגע מהדברים שנאמרו בשידור"

 

.

.

רואה עצמה כמי שלא תצדיק פגיעה בנשים – נא להקשיב שוב להקלטה.

לא הצדיק את העובדות… – נא להקשיב שוב להקלטה.

רואה עצמה כמי שמגנה על זכויות נשים באשר הן – נא להקשיב שוב להקלטה.

תתנצל בפני מי שרואה עצמו כנפגעת – אני בתור אשה, לאו דווקא בתור יפייפיה, אבל גם.

.

אל תתנצלי "ממתק", תתביישי.

סופה לנדבר, פשוט נורא

.

.

לפעמים אני פשוט לא מצליחה לנשום. ברצינות. תראו. זה ב א מ ת אי אפשר להאמין.

סופה לנדבר שרת הקליטה לפעיל אתיופי: תגידו תודה על מה שקבלתם.

ואם הוא היה דרום אמריקאי? רוסי? אמריקאי? היא הייתה מעיזה שרת הקליטה הגזענית שלנו?

סופה לנדבר: ק ב ל ת ם.

רוצה למדוד מי קבל יותר מהמדינה את או אני? מי נתן יותר, את או אני? חצופה.

שרת הקליטה.

הבה נחדד: סופה לנדבר. נולדה בלנינגרד שברוסיה לגירש וחיה, ועלתה לארץ בשנת 1979. כשהייתה

על פי חשבוני בת שלושים. תזכורת: כתבה בהארץ לפני חודש. שרת ה ק ל י ט ה בממשלת ישראל:

שוב: שרת ה ק ל י ט ה. הגדרת תפקיד משרד הקליטה:

המשרד לקליטת העלייה אחראי לסיוע הניתן על ידי מדינת ישראל, לעולים ולתושבים חוזרים, המגיעים ארצה.

הוא אחראי על סיוע ומעקב אחרי העולים, משלב ההתארגנות הראשונית ועד השתלבותם בכל תחומי החיים

בחברה הישראלית, תוך כדי שאיפה לשיתוף פעולה מקסימלי.

המשרד לקליטת עליה מסייע בתחומי הדיור, התעסוקה, והחברה ומשתדל להקל על העולה במגעים

עם מוסדות וגופים שונים במדינה. המטרה היא לזהות את הפוטנציאל של העולה, לעזור לו להביא

את הפוטנציאל לכדי מימוש, ועל ידי כך לתרום גם לעולה וגם לחברה.

המשרד לקליטת עלייה שואף לתת לעולים את הכלים הדרושיםלהתמודדות עם אתגרי הקליטה,

שבעזרתם יוכלו להשתלב בצורה הטובה ביותר ולהגיע לעצמאות המרבית במדינה החדשה עבורם.

הוא דואג לעולה בשלוש השנים הראשונות שלו.

לכל קבוצת עולים יש את האופי המיוחד לה, אחד הדברים הבסיסיים בקליטה הוא להתאים את הסיוע הבסיסי

לאופי המסוים של אותה קבוצת עולים. יש צורך לעשות שני דברים במקביל: גם לחפש דרכים לחזק את

השייכות לחברה הישראלית של נוער ומבוגרים, ויש לעשות זאת תוך כדי שמירה על הזהות הייחודית של

העולים ועולמם התרבותי.

.

נ.ב.פולני, אוקראיני, רומני, הונגרי וצכי, אלה האופציות העומדות בפני אם אני רוצה….

נ.ב.ב. בחיים, בחיים אני לא אצליח לגמור את הספר הזה או להכין את התערוכה עם חדשות כאלה…

.

אז באיזה מחנה נולדתי אמא?

.

.

.

אני תוהה איזה שם נעים לאוזן, מרכך, פוליטיקלי קורקט הם יצליחו למצוא למחנות האלה?

מחנה מעבר? מחנה הסגר? גוואנטנמו במבטא ישראלי? מחנה שלושת השנים? מחנה ר–ז?

לא רכוז הם לא יעיזו, זה לא יראה טוב בכרזות נגדם בזמן הבחירות.

ושאלה שניה: אלה הנותנים מחסה לפליטים בסכנה לא מוגדרים, ובצדק חד משמעי, בסופו של דבר, גם אם

זה לוקח עשורים, כחסידי אומות עולם?

זה נכון שההגדרה היא:

בהתאם לחוק ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת היהודים

בתקופת השואה תוך סיכון חייו.

אבל אם נחליף "מי שאינו יהודי" ב…ישראלי נניח, ופעל למען הצלת "בני אדם", "פליטים"….

בתקופה "חשוכה במדינת ישראל" תוך הסתכנות במאסר של חמש שנים כמו שהם אשרו הלילה,

אז ההגדרה תתלבש בול, כמו כפפת עור שחורה על היד, לא?

מגלב? מה פתאום מגלב?

מה אנחנו…

אני שואלת אתם יודעים,

כי אני מנסה לשמור על שמה הטוב של מולדתי – אך, איזו מילה מלאה משמעות והוד והדר –

מול עיניה של הבת שלי, ולא מצליחה. תראו מציאות:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מתוך אתר הכרזות

וגם:By Yael Gvirtz

רשמתי בפני את שמות 8 הצדיקים בסדום שהצביעו נגד חוק ההתאכזרות לפליטים: זהבה גלאון,
ניצן הורוביץ, אילן גילאון, דב חנין, שלמה מולה, איתן כבל, נינו אבסדזה, בוז'י הרצוג.
רשמתי בפני את כל עלובי הנפש שלא התייצבו להצביע איתם.
ועוד מחשבה: איפה הח"כים הערבים כשפוגעים בחרותם של בני מיעוטים אחרים…..
נ.ב.
שלי יחימוביץ הצביעה נגד. הסטטוס של יעל גבירץ עושה לה שלא במזיד כמובן עוול, וחבל.

.

.

לא כל חובש כיפה הוא….תבחרו אתם

.

.

לא חייבים לפתוח בחקירה על כל ילד פלסטיני שנהרג אמר אביחי מנדלבליט הפרקליט הצבאי לשעבר,

ואני חושבת לעצמי למה לא להרחיב את הרשימה, הגיע הזמן:

לא חייבים לדאוג לכל ניצולי השואה

לא חייבים לחנך את כל הילדים

לא חייבים שהלב ישבר מכל אשה מוכה, בחורה נאנסת

לא חייבים שישבר הלב מכל ילדים רעבים

לא חייבים לדאוג לכל מחוסרי דיור

לא חייבים לדאוג לכל אדם חולה

לא חייבים לאשפז כל חולי נפש

לא חייבים להצהיר על כל מה שהרווחת השנה

לא חייבים לציית כל רמזור אדום

לא חייבים לחלץ את כל הפצועים בקרב

לא חייבים לעמוד בכל פעם שמנגנים התקווה

לא חייבים לראות בכל אדם אדם בלי קשר למוצאו, דתו ומינו

לא חייבים לעמוד בכל יום הזכרון

לא חייבים לא לנהוג בכל יום כיפור

לא חייבים לכבד את כל מה שכתוב בהצהרת העצמאות, חוקת ישראל או התורה

לא חייבים לציית לכל הוראות המשטרה

לא חייבים דמוקרטיה

והכי חשוב כנראה

שכבר לא חייבים לגור במקום הנורא הזה שבו אדם מבוגר, אחראי, רציני,

אלוף בצהל מוציא מפיו מילים שרק בגרמניה הנאצית אפשר לדמיין אותן נאמרות,

כולה ילד, מה אתם עושים עניין, יהודי.

.

אבל חייבים למות מבושה, אי אפשר שלא. למות מהם.

.

עדכון, כי היום הזה לא נגמר…מעניין לאיזה מחוזות הזויים הן יצליחו להגיע עד סופו

.

עוד פנינה

.

נ.ב. לא כל חובש כיפה הוא אדיוט.

.

.

מר סער היקר, אם ברצונך לשלוח את ילדיך לחברון, תפאדל, לא את שלי

.

.

עצומה:

לא מאשרים לילדינו לצאת לטיולים מעבר לקו הירוק

וזה לא שהיא לא יוצאת לטיולים אתה יודע, בכל זאת צופי ים, בית ספר אנטרופוסופי, בגללכם, זוכר?

אבל לחברון אתה לא תצליח להביא אותה כמו שאתה מצהיר כאן, אין סיכוי.

או שנכריח אותך דרך עצומות ומחאות או שיהיה לה כאב אוזניים נוראי.

את הבת שלך שלחת לעירוני א' לרם כהן שילמד אותה דמוקרטיה, כמה כיבוש רע והומניות,

ואת שלי / שלנו אתה רוצה לשלוח לחברון?

אה.

עכשיו תחתמו. ותשלחו לינק גם במייל, לא כולם גרים ברשת :)

.

אין אנחנו יכולים

.

.

.

.

 

מצאתי דרך להתעשר, האומנם?

.

.

.

אז רגע…תנו לי להבין….

אם מתפרסמת תמונה לא מוצלחת שלי בטור אופנה/רכילות ואיזה טוקבקיסט כותב: חלי גולדנברג ניראת נורא,

אני יכולה לבקש את הפרטים שלו ולתבוע את האםאמא שלו, נכון?

כי במקצוע שלי להראות רע זה ממש לשון רע, כמעט כמו להגיד גזען על ליברמן או הססן על ביבי…

רגע, תתרכזי בטוקבקיסט, אה….

אז הטוקבקיסט/ית  שלי בטח י/תנסה להוכיח שזה נכון,

ואני אביא כל מיני חברים שלי, עורכי מדורי אופנה, במאי קולנוע, מלהקות ומעצבות שיעידו לטובתי

שמה-פתאום-אני-ניראת-נפלא-על-פי-כל-קנה-מידה-של-כל-טור-רכילות-או-מי-לבש-מה-ואיפה,

ושמה שהוא כתב/ה בטוקבק עושה לתדמיתי נזק נוראי ושהנה הפסדתי תפקיד ממש בגללו….

וככה אני אתחיל להצטלם בלי איפור ופוטושופ או סתם אראה אומללה ואתעשר…

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

למרות האופציה הנחמדה הזו לרפד את חיי בכפולות של 300.000

אני חושבת שחוק חשיפת הטוקבקיסט המתחבר לעדכון חוק לשון הרע הן הצעות חוק מסוכנות ואפלות,

ומהוות סכנה אמיתית לחופש הביטוי.

.

.

א

.

.

או פשיטת רגל או הפתרון הזה

.

.

בין הפרעת הקשב שלי המכילה בעיקר אימפולסיביות וחוסר יכולת להתאפק כשיש לי מה להגיד,

לבין הלב שלי שבוער בחודשים האלה מזעם, חרון ותסכול על מה הם מנסים לעשות מאיתנו,

לעשות לנו, איך הם מנסים לנהל את חיינו, עתידנו ומה ואיך אנחנו מרגישים ואומרים וכותבים,

הבנתי היום שהדרך היחידה שלי לא לפתוח את הפה ו/או המקלדת כמו שאני חייבת, ממש חייבת

או האפשרות השניה, לא להגיע לחובות בכפולות של 300.000 היא אחת :

.

.

בברכת חזק ואמץ מול כוחות השחור, אם לא אומרים מי הם, לא נוקבים בשמותיהם או מצרפיםלשמותיהם שמות תואר עסיסים, אז מותר, נכון? עדיין.

.

מייקאפ ואיפור מוסרי, יש צילום.

.

.

הם מורידים לפעמים את האיפור? מול עצמם בלילה מאוחר, רגע לפני השינה?

ומה קורה אז, יש שם דין ודברים אמיתי ואינטימי עם עצמם?

האם מי שעושה מעשה פחדני ונקלה יודע או מסביר לעצמו תירוצים?

נתניהו וברק, אחינו גיבורי התהילה שאבדה, והמייקאפ המוסרי.

היום קראתי שראש הממשלה החליט להיעדר.

שדווקא בערב המכריע, בו עמדו להצבעה בכנסת שתי הצעות שנויות במחלוקת ודרמטיות למדי אם

מדברים על פוליטיזציה של מערכת המשפט במדינה דמוקרטית, האחת לשינוי הרכב הוועדה לבחירת

שופטים ווהשניה "חוק גרוניס" כמובן, לא הגיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו לדיון.

תקראו שוב: לא הגיע ראש הממשלה לדיון.

גם שר הביטחון אגב, אהוד ברק, ושרי "עצמאות" נעדרו. שוב: גם שר הבטחון לא היה שם.

בעמוד הראשי התפרסם הצילום הזה של שניהם:

.

והסתכלתי על שני הגברים האלה. מנהיגי המדינה שלי. חורצי גורלי, גורלכם.

עומדים בחליפות האלה, במיטב שנותיהם, ידיהם בכיסים, שקטים משהו, מחליפים, כך נראה, מילים ביניהם, אולי משפט יחיד אולי יותר, לך דע.

הם מכירים שנים רבות, אחים לנשק אומרים "אצלנו" – אני כבר לא יודעת איפה זה ומי זה  אצלנו –

אני משוכנעת ששניהם אינטליגנטים, שגדלו וחונכו אולדסקול. עם ערכי מוסר, כבוד, הדדיות, עבודה יושר ויושרה, בזה אין ספק.

הם מבוגרים ממני בעשור ומשהו אני חושבת,

מה שאומר שגדלתי והתבגרתי בערך בסביבת הזמנים שלהם ואני יכולהלהעיז ולנחש שהם דומים

בסהכ לבחורים המבוגרים שהסתובבו בבסיס שלי, בחצרים פחות או יותר, רק ירוקים.

.

אין אדם מאלה שאני מכירה מזמן שרותי הצבאי, ואני מוכנה להעמיד את זה למבחן,

שיכול היה לנהוג כפי ששני אלה נהגו היום בכנסת, פשוט אין.

זה כל כך לא יאומן, זה כל כך הזוי שבאמת, אני מתקשה למצוא מילים לכמה זה מבזה.

אותם. וגם אותנו שאלה הם מנהיגנו. פלוס אביגדור כמובן, אבל זה סיפור אחר.

שני חוקים דרמטיים, המסעירים את המדינה, העשויים לשנות את אופיה הדמוקרטי מזהירים רבים

ומזהיר העולם המערבי ושניהם, שני לוחמי היחידה ההיא, אחינו גיבורי התהילה, אלה שסיכנו את גופם

וחייהם למעננו, אבל לא יסכנו את עתידם הפוליטי עבור כ ל ו ם, התחמקו.

נעלמו והתחמקו מלעמוד שם ולעשות מעשה.

לכאן או לכאן, לנקוט עמדה ולעמוד מאחוריה. אני בעד או אני נגד. אני נגד ונאלץ להצביע בעד.

אני כאן, עומד מולכם ואומר לכם, לכולכם את החלטתי,

ולא שני פחדנים, חסרי יושרה ואומץ שלא מעיזים לנקוט עמדה כי יתכן ותחזור אליהם כבומרנג

בקמפיין הבחירות הבא.

ץ

ואני חושבת לעצמי איך הם שני אלה מתחת למסכה הציבורית שלהם?

מתחת למייקאפ ולאפור הפוליטים, מה הם שני הגברים האלה,

מה הם אומרים לעצמם, לנשים שלהם הערב, אחרי הטלפונים, הזפזופ בין הערוצים לדעת מה

קורה, מה הם אומרים, הצלחתי שלא יתפסו אותי בהקשר הזה?

וואלה, התחמקתי מלהגיד מה אני ב א מ ת חושב.

אתם בושה.

.

הנה אני מורידה איפור, נראה אתכם גיבורים.

נ.ב. "חוק גרוניס" עבר בקריאה ראשונה. 52 חברי כנסת הצביעו בעד, 35 התנגדו.

.

.

הסבר לכמה מחברי הטובים

.

.

יש לי חבר ילדות שקורא את הבלוג שלי ואת הסטטוסים, ציטוטים, לינקים שאני מעלה לפייסבוק,

ואומר לי שאני כל הזמן כועסת, ציטוט:

"לאחרונה אצלך זה עצומות ,מחאות ,הפגנות ,"כניסות", החתמות,הצדקות, רדיפות, חד צדדיות,

התלהמות, אנטי, אנטי ,אנטי ….אני מכיר ואוהב אותך ואת מ-מ-ש לא כזו".

ואחר, רחוק ממקום מושבו בלוס אנג'לס בעשוריים האחרונים על התפוצצות מילולית שלי על משהו

שכבוד השר אלי ישי עשה, תכנן, הציע, ש" חלי, אבל הוא לא שווה את הכעס שלך" .

אני מנסה לראות את עצמי, את המילים הכתובות שלי בעינים שלהם ולהבין מה הם מרגישים

ממני ואיפה רחלי האישית שאין בינה ובין הזעם והחרון – יעידו מי שקוראים את הפוסטים והסטטוסים

האישים שאני כותבת בתוך המהומה, או אנשים שמכירים אותי באמת, נכון? – שאני מניחה על

ה"שולחן הציבורי" הקטן שלי , בלוג נקרא מאד ופייסבוק פרטי מאד עם סטטוסים נבחרים לכולם,

ולא כלום, שום דמיון.

ואני מנסה לרגע לחיות את חיי. ילדה, כתיבה, מצלמה, עבודה פה ושם, הורים, דייט כזה או אחר,

תכף חורף. חברות, ספורט, ספרים, נעורים, טסט לאוטו, רקפות לגינה, שיטוטים….ככה כרגיל,

ואז אני קוראת את הידיעה הזו, מתחבאת באתר גלי צהל. גלי צהל, תחנת רדיו שאין לחשוד –

בלי הקשרים משפחתיים, או בעצם עם, מעט – שהיא נוטה לצד השמאלני, האנטי ממסדי של

המפה הפוליטית בשנים האחרונות, היא לא קרן נוייבך יו נואו, ואני קוראת שם:

פרופסור חני מעיין ונעמה הולצר היו בין הזוכות בפרס לחיבורים איכותיים בתחום הרפואה

ביוזמת סגן השר ליצמן אך הן לא הוזמנו לבמה לקבלת הפרס בטקס משום שהן נשים.

השתיים נאלצו לשבת ביציע האולם ששימש נשים בלבד.

שתי הזוכות בפרס מטעם משרד הבריאות לא הורשו לעלות על הבמה ולקבל את העיטור,

הן הופרדו מיתר הזוכים ונאלצו לשבת ביציע-האולם, ששימש נשים בלבד.

זה קרה ב-25 בספטמבר – טקס של משרד הבריאות להענקת פרסים לחיבורים איכותיים

בתחום הרפואה וההלכה. ארבעה זוכים היו בטקס, אך כשהכריזו על הספר, דיסאוטונומיה

בראי ההלכה שחיברו הרב יעקב אייזנבך, פרופ' חני מעיין וגברת נעמה הולצר, בניגוד

מקבלי הפרס, הזמינו אדם אחר לעלות ולקבל את הפרס בשמן. זאת למרות שהן נכחו באולם

וישבו ביציע יחד עם שאר הנשים, בניגוד למקובל בטקסים כאלה.

מה שיותר תמוה בעיני, איך אשה מרשימה ורבת השגים כמו פרופ חני מעיין, שזכתה בפרס

שיתפה פעולה ולא עלתה לבמה ואף יותר מכך, סירבה לשתף פעולה עם הכנת הכתבה על

הדרתה ממנו.

ואני קוראת את הידיעה הזו או אחרות כמוה או טובות ממנה ולא מבינה, באמת לא מבינה

איך אפשר שלא, שלא לכעוס או לכתוב או להפגין או להזהיר ולנסות ולשנות את מה

שלדעתך שגוי, לא נכון ומסוכן. כי מי שמצליח לקרוא את הידיעה הקטנה והשולית הזאת,

שלא עוררה הרבה הדים ולא פתחה, עוד, ויכוח על הדרת הנשים המגדילה את הרדיוס שלה

בגרף מפחיד ממש בשבועות האחרונים ומצליח להשאר שווה נפש ולא להבין שזה

מדאיג ומקומם, נכון,

אבל בעיקר מדאיג.

מי שמצליח לא לדאוג, יכול לדפוק על הדלת ולבקש כוס סוכר מהשכנה שלו…

.

.

.

.

.

.

.

כי אני לא מצליחה…..

וגם זה, תודה עודד על התזכורת הרלוונטית עד מאד

.

.

פרפר קטוע כנף וסרט רלוונטי מתמיד

.

.

.

בשבוע האחרון ניסיתי להיות אופטימית, באמת.

אמרתי שאחפש כותרות טובות, כאלה שיסמנו לי שיש מי שדואג לחיים שלי במקום הזה,

שדואג לבת שלי, לחיים שלה. חינוך, בטחון, בריאות, השכלה, פרנסה, תרבות, ככה חיים,

ולא מצאתי, באמת, מה שמצאתי התנקז בתסכול וזעם נוראי לסטטוסים מעלי עשן בפייסבוק:

מנסיון החוק ללשון הרע, דרך פיטוריה המקוממים של קרן נוייבך – ראבעק, אם אתם מחפשים

תרוץ לפטר אותה לפחות אל תפילו את עצמכם למקום עלוב ושובינסטי כמו "היא לא עוברת

מסך" אחרי שלש שנים בתוכנית ובודאי שלא אחרי גוגל קטן "כרמית גיא".

והכתובות "רבין מחכה לך" ו"תג ממיר" בפעם השלישית בביתה של פעילת השלום בירושלים,

ואני כל כך מקווה שמישהו שם משגיח עליה כדי שלא יצטרכו להכות על חטא " לא האמנו

שזה אפשרי", ונתניהו ןאטיאס סיכמו שרוה הדירות ב"מחיר למשתכן" ימכרו לחרדים.

ושר האוצר שלנו, זה שהכריז לאחרונה מלחמה על העסקת עובדים זרים בארץ, אישר

לחברת "שפיר הנדסה" להביא ארצה מאות עובדים – בניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים

במשרדו – כשגרי חכים, גיסו מייעץ לחברה. לשכת השר בתגובה: ההחלטה – משיקולים

מקצועיים בלבד. כמובן.

ובשלטי אדי לתרומת אברים בירושלים ובני ברק הודרו הדמויות הנשיות והעמותה תירצה

תשובות חלשות ומעליבות.ואלי ישי החליט שמה שנכון הוא ששופטי בית המשפט העליון

חייבים להבחר לא רק על פי כישוריהם אלא גם על פי מוצאם – טוב שלא הוסיף על פי

השתייכותם הפוליטית, אבל אל תדאגו, זה יגיע.

וביבי הראה לאונסקו של מי יותר גדול והנחה להאיץ בניית 2000דירות בירושלים,

בגוש עציון ובמעלה אדומים. ומשרד החינוך מקדם יוזמה שתשלול את נקודות הבונוס

ממרבית המקצועות המוגברים בבחינות הבגרות. הם מעוניינים לגדל רובוטים.

בסופו של חיפוש- וחסכתי לכם לא מעט נוספות, כשכל אחת עולה על השניה, תאמינו

לי, מצאתי ידיעה אופטימית אחת, בעצם שתיים. לא מקומיות, הגויים מככבים בהן,

אני מקווה שאלי ישי וחבריו בכל זאת יסכימו שהיא משמחת, כי במקרה שלי,

החופש של הפרפר, והנחישות של החתול, נותנים לי תקווה לרגע:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז נזכרתי שזה מזכיר לי משהו

.

אה,  תענוג, לא?

ודווקא רובי ריבלין מי-היה-מאמין # תוספת

.

.

.

תוספת: ואתמול, עשרה חודשים אחרי כתיבת הפוסט הזה, רובי ריבליןשוב הפתיע לטובה:

ייו"ר הכנסת תקף בחריפות את הצעת החוק שתעלה לקריאה ראשונה: "ללא חופש עיתונות

האזרח שרוי באפילה ויכולת קבלת ההחלטות שלו נפגעת באורח קריטי"….אפשר לכתוב לו,

שידע שיש מי שמעריכים כשצריך, לא רק מותחים בקורת –   yor@knesset.gov.il

?

לפעמים אני מחבבת אותו, בדרך כלל לא.

הסגנון שלו לא לרוחי, גם החן הילדותי הזה לא.

הוא ימני מדי, נאמן מדי לאדוניו בדרך כלל וירושלמי – אני כבר פחות מחבבת ירושלמיים מקסימים –

אבל הבוקר רובי ריבלין הוא התקווה הלבנה הגדולה שלי.

הוא זה המעז להגיד בקול רם מה שחבריו לקואלציה חוששים.

הם חוששים – מטעמים מובנים אני לא כותבת מ פ ח ד י ם – לפתוח את גשם הזעם והחרון

והתועבה והשיטנה והפאנטיות שיפילו עליהם חבריהם לקואליציה. הם חוששים מאביגדור, ובן ארי,

ודנון, והצייתנית של ליברמן שהגישה את ההצעה המטורפת הזו לבדוק את הארגונים הפועלים

בשטחים, את מקורות מימונם – כי את מקור הכספים במפלגות ההגונות שלנו, מאהוד ברק עד

אביגדור דרך נתניהו אנחנו כמובן יודעים, הכל כל כך שקוף והגון וישר דרך הממשל שלנו, שמה

שנשאר זה רק לבדוק את מצפונם ויושרם שלא-נגיד-יושרתם של מי שלוחמים למען זכויות אדם,

בלי קשר לדת, צבע, לאום או שייכות אחרת.

ורק רובי, ג'ינג'י חם מזג, פוליטיקאי מנוסה ובדרך כלל מדוייק בדעותיו,

הבין הבוקר שהפעם נחצה גבול באמת מסוכן ופתח את הפה:

יו"ר הכנסת תוקף בחריפות את ההקצנה ואת התמיכה הגורפת של הקואליציה בוועדת חקירה

נגד ארגוני זכויות האדם. "יש לעצור את הגל העכור, ועדה רק תעצים את הפגיעה בישראל"

וגם:

"זה דומה למעשה לקיום משפט ראווה".

וגם:

יו"ר הכנסת התייחס לזכות עמותות השמאל לנהל את ענייניהן, כל עוד אינן פועלות בניגוד לחוק:

"ייתכן שיש דברים שהעמותות עושות ושמהווה פגיעה קשה במדינה. אבל מי שצריך לחקור את

מעלליהם הם שלטונות החוק, היועץ המשפטי לממשלה, הממשלה. לקיים ועדת חקירה פרלמנטרית

בה אתה יודע מראש מה הרוב ירצה לקבוע היא לקיים למעשה משפט ראווה. הרי ברור מראש שלא

תהיה פה חקירה. אני מתנגד באופן מלא לוועדת חקירה פרלמנטרית בנושאים הקשורים לפוליטיקה".

"אי אפשר לגרש כל מי שחושב אחרת"

"לומר שהקמת הוועדה מיועדת לבלום את אותם דברים שלטענת המבקשים פוגעים בישראל זו טעות",

הוסיף ריבלין. "הרי לא רק שלא ימנעו, הם רק יעצימו את הפגיעה. עצם הטענה שתעלה, שבישראל יש

רוח מקארתיסטית הפוגעת ברוח הדמוקרטיה, רק תעצים את הפגיעה בנו. גם אומות העולם בוודאי יראו

זאת כך. אנו פוגעים גם בנאמנותם של רבים מיהודי העולם באהבתם לציון. אי אפשר לגרש את כל מי

שאתה חושב שדרכם אינה נכונה.

בצד התועלתי הדבר לא יביא תועלת, הוא רק יוביל לעוד רוח רעה שתנשב מצד מבקרינו"..

.

.

.

.

.

.

תכתבו לו מייל. שידע שגם אם יתנפלו עליו חבריו

מהליכוד, מהימין ומאיפה לא, יש לא מעט אנשים

המעריכים עד מאד את היושר המצפוני שהפגין היום –

yor@knesset.gov.il

.

וגם, נזכור יקירי את אלה שנמנעו מלהגיע, נפגש ביום ההוא, עם הפתק ביד:

רשימת הנעדרים מההצבעה על וועדת החקירה: העבודה: שלי יחימוביץ', דניאל בן סימון, אבישי ברוורמן, עמיר פרץ,

איתן כבל, עינת וילף, מתן וילנאי, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, אורית נוקד. קדימה: 20 ח"כים – ציפי לבני,

יוחנן פלסנר, אורית זוארץ, נינו אבסדזה… שי חרמש, רחל אדטו, דליה איציק, זאב בילסקי, רוני בר-און, יואל חסון,

ישראל חסון, שאול מופז, אבי דיכטר, מרינה סולודקין, אלי אפללו, רוחמה אברהם, מגלי ווהבה, אריה ביבי,

יעקב אדרי, רונית תירוש רע"ם תע"ל: איברהים צרצור, טאלב א סאנע חדש: מוחמד ברכה, עפו אגבריה  בלד:

ג'מאל זחלקה, סעיד נפאע.

..

ובבניין מחודש של מצפון, יושרה ומוסר נתנחם.

.

ש..

.

.

.

שנחזור להיות מי שאנחנו,

מחוספסים עם לב רך ומלא, ולא ההיפך.

.

שנה טובה.

.

.

 

 

הדף הורוד ואין לי מושג איזה צבע יש לגזענות

.

.

בפייסבוק של דרור פואיר היה צילום של דף ורדרד והיה כתוב שהוא חולק אתמול לפני עירוני א'.

בגלל הכחשה חלקית למשקפיים לא הצלחתי לקרוא ברגע הראשון מה כתוב – בגלל שיש כאן תלמידת

תיכון ממש טריה רציתי מאד לקרוא מה כתוב והצלחתי לקרוא את האותיות הגדולות :

"בהתחלה הכל היה ורוד" וגם: " ומה קרה בסוף?"

נו, הייתי משוכנעת שזה מניפסט נגד קיום יחסי מין בגיל צעיר מדי – מי בעדו? א נ י !! – בעד שימוש

תמיד ותמיד ותמיד לא-משנה-כמה-הוא-אומר-לך-שהכל-בסדר וזה לא קולי בקונדום, ושאר עניינים

שמחכים לי פעם, בעתיד הרחוק עד מאד. בעוד ה מ ו ן ה מ ו ן ה מ ו ן זמן.

עברה בי מחשבה שאופסס..אולי זה ממש לא הכיוון ויתכן שהאחראים לו הם הארגון נגד ההפלות הזה

-לא-זוכרת-את שמו….וכל הדרך אל המשקפיים התנדנתי בין תחושת "יפה שהם מזהירים נגד מחלות

והריון בגיל צעיר"  לבין כעס על- נזכרתי בשם – ארגון אפרת המסיונרי ומסוכן ופאנטי שעליו אכתוב

בפעם אחרת, ואז מצאתי את המשקפיים.

עכשיו תקראו..

.

אני מודה לכותבים,

היום, בזכותם הבנתי. אלה הערבים. הם ורק הם.

רק הערבים מתנהגים לנשים שלהם לא יפה, מורידים סטירות, מקנאים בטירוף…

רק הערבים הורגים את הנשים שלהם במכות, בנשק, בדקירות.

רק הערבים.

וכל הכותרות בעיתונים ומקלטי הנשים המוכות, ומוקדי החירום ואלפי נשים השקטות –

כי אפשר לשתוק בכל השפות – אלה שלא אומרות מילה ומסבירות שנתקלו בדלת הארון…..

כל אלה חיות עם ערבים ובני מיעוטים.

כ ו ל ן. הבנתי.

מה שלא הבנתי זה איזה צבע יש לגזענות טהורה, בטח שחור, לא?

.

.

ש'מעו, אם הייתי מחליפה את השפה, ואת השנה לסוף שנות השלושים……

.

גם השנה

.

.

.גם השנה לא ויתרתי,

גם השנה התעקשתי לצלם אותה עם הילקוט ליד דלת הכניסה ועל השביל עם הילקוט על הגב.

עם כל הכבוד למעבר לתיכון – ויש כבוד. מעורב בהרבה רגשות אחרים, אבל כבוד –

יש דברים שלא קשורים לכלום חוץ מלאמא שלך מותק,

ואמא שלך מצלמת אותך ליד הדלת באחד בספטמבר ועל השביל עם התיק כבר שתים עשרה שנים,

מאז שהתחלת את גן מונטוסורי המופלא ההוא, זוכרת?

.

שלושה מעברים גדולים, בסהכ הכל, עברה ילדת הבית בחייה.

למשפחתון בגיל שנתיים, לגן מונטוסורי כשהייתה בת שלש וחצי ולפתחו של

בית הספר "אורים" בבוקר כיתה א'. שתי גננות, מורה אחת בחמש שנים

הראשונות, מורה אחד בארבע האחרות, ועוד שניים על הדרך.

הדרישה היחידה שלי ממערכת החנוך הייתה מאז ומעולם מאד ממוקדת,

נא לזכור ולהתייחס אל תלמידך כאל ילד ספציפי,

להכיר אותו באמת, להקשיב לו ברצינות ולעשות את כל מה שביכולתך לכבד

אותו, את יחודו ואת יכולותיו.

אני יודעת וזוכרת כמה המקצוע הזה כפוי טובה במקום, במדינה, בזמנים

האלה. לטעמי, הם אמורים לעמוד בראש זקוף כתף סמוכה לכתף לצד

הרופאים במאבקם, ומחובתנו לספק להם תנאי חיים, וסביבת עבודה ראויים.

מחובתנו לגרום לכך שהם ישתכרו משכורת ראויה ויתגאו במקצועם וחייהם,

ולמרות זאת,

גם כשהתנאים האלה לא מתקיימים ברוב בתי הספר,

אני לא "מוותרת" והציפיות שלי ממי שבחר הוראה כמקצוע נשארות גבוהות.

ממש גבוהות, במיוחד גבוהות, עצומות.

אין דרך אחרת לחנך אותם, את ילדי העתיד,

ומוריהם מבחינתי, שותפים מלאים למשימה האין חשובה ממנה,

לחנך אותם טוב, היטב, הילדים האלה, אלה שבעבורם נצא בשבת, שוב, לרחוב.

.

היום מתחילה כאן דרך חדשה לגמרי. תיכון.

אני שמחה שהגנים שלה והדיאןאיי, והאבולוציה זקקו את יכולותיה והביאו לקבלתה לבית ספר טוב,

כזה שמספרים עליו שהוא, ומוריו, ומורותיו שמחים בעבודתם, בתלמידיהם,

ויודעים לאפשר להם לפרוש כנפיים ולעוף.

כזה שמתייחס בכבוד לציונים,

אבל עמוק בלב, בדיוק כמו הוריהם, יודע שציונים זה עניין,

אבל השכלה, וחוויה, ועשיה, ויצירה ושמחה בלימודים חשובים בהרבה.

וזה מה שאני מאחלת לה, לילדת הלב שלי בשלש שנים הקרובות,

שהדרמות יהיו מעטות ככל הניתן, בכל זאת נעורים,

שהחברות והחברים החדשים יהפכו לחברי חיים,

שבבוקר כשאני אלטף לך לחי סמוקה משינת לילה – כי בלילה לפעמים את עדיין ניראת שלי –

תשמחי שאת קמה ליום הזה, במקום החדש שלך.

שהמורים שלך יקשיבו לך באמת ובכוונה,

שתקשיבי להם באותה התכוונות,

שתרגישי בטוחה במקום הזה שמקבל אותך ממני לכל כך הרבה שעות בכל יום,

ושתזכרי שתמיד, אבל ממש תמיד, אני כאן.

.

.

 

 

   2009  2008

 

.

בשמלה אדומה ושתי צמות, לאו דווקא זכרון משעשע מ"הלהקה"

.

.

.

מוקדש בבושה ובקשת מחילה לאופק בת הארבע שהופרדה בערלות לב ואכזריות מאביה אתמול בלילה.

*

מכל הדברים הקשים בגירושים, בפירוק משפחה, בשברון לב, באכזבות, הסתגלות, התנפצות ושאר

עניינים, הדבר הקשה מכל הוא הגעגוע.

לא שלך, לא שלו, לא זה שקשור לזוגיות שהייתה, לא זו ששייכת לכם,

הכי הכי קשים הם הגעגועים של הילד, של הילדה שלך.

ילדים מתגעגעים מדוייק. כמו לא לצאת מהפסים בציור. לא אבסטרקטי.

הם מתגעגעים למי שאיננו יותר מִלְמה שאיננו.

בימי ראשון שלישי רביעי וכל שבת שניה מתגעגעים לאבא,

בימי שני וחמישי ושני ערבי שישי מתגעגעים לאמא,

או כל סידור משפחתי אחר,

כל הזמן געגוע.

געגוע זה חמוץ קראתי פעם משפט שכתבה ילדה, חמוץ ומר, איכס.

כל הזמן געגוע למי שלא לידך.

מכל הילדים שאני מכירה ועברו את הפרידה הגדולה מהמשפחה כמו שהכירו מתמיד,

זו הטענה הראשונה שלהם. התלונה הכי הכי משמעותית.

כל הזמן געגוע, כל הזמן.

כשאני משחקת ושמחה הגעגוע מחכה בצד, לא מפריע,

אבל אחרכך הוא חוזר בדיוק לאמצע, קראתי באיזה ספר, או מכתב, או איפהשהו.

.

הבת שלנו הייתה בת כמעט ארבע, בדיוק בגילה של אופק.

שערה שחור, עיניה חומות, פוני, שער חתוך בקו ישר,

בצילום רחוק שלה מאותו גיל הן נראות תאומות. ילדה בת ארבע מתרפקת על אבא, על אמא.

הבת שלי / שלנו חיה עם אבא יומיומי, מעורב וזמין ללא עוררין, תמיד, ובפשטות ואהבה,

כמה אהבה,

ובכל זאת,

למרות השנים שעברו, דרך החיים הכמעט יחידה שהיא זוכרת, וגילה,

יש לא מעט ימים, רגעים, סיטואציות שהיא מתגעגעת למי שלא לידה,

וגעגועים,

געגועים הם חמיצות.

מי שהפריד את אופק בת הארבע מאביה הגר כאן על פי חוק, עובד ומפרנס את משפחתו,

מי שלא השכיל לראות את אופק כילדה ספציפית בת ארבע שאוהבת אוהבת אוהבת את אמא ואבא

שלה ב ד י ו ק אותו הדבר,

מי שלא יזכור לעולם שאת הפצע הפעור, הענק שנפער בנפשה של אופק ל ת מ י ד פצענו אנחנו,

א נ ח נ ו, יהודים בני יהודים רחמנים,

אנחנו שברנו לילדה קטנה אחת את החיים,

את שלמות נפשה ותמונת עולם הבטוחה שילדה בת ארבע צריכה.

אנחנו שלחנו חיילים במדים ונשק באמצע הלילה והערנו אותה ואת אמה ושמנו אותן מאחורי גדר,

ולא היינו חייבים,

לא היינו חייבים לאלץ ילדה קטנה להחתך ככה מאביה,

לא היינו חייבים.

יכולנו לחמול, להרגיש,

לחשוב על ילדה אחת כעל אופק, בת ארבע, שער קצר, עינים גדולות, אמא ואבא וילקוט ורוד לגן.

מי שלא מבין מה עשינו,

מי שלא מצא מטעמי נוקשות, ערלות לב, יהירות דתית דרך, מקום או חמלה לא לנפץ לב של ילדה קטנה,

שלא יעיז לעולם לבוא בטענות,

לעולם,

על חמלה, או על גורל ילדים אחרים,

ישראלים, פלסטינים או חלילה פיליפינים.

.

כי ילד הוא ילד הוא ילד. או ילדה.

.

.

מדים, נשק וחופש גדול

.

.

ולמה צריך חייל במדים ונשק כשיודעים שמי שמחכה בדירה הן ילדה ישראלית בת ארבע ואמה

המבוהלת? למה החופש הגדול של אופק נקטע באופן ברוטלי כל כך? והחיבוק החזק של אמא

שמבוהלת לא פחות מאופק. למה?  למשמרת עולם. מדיניות ממשלת ישראל, אוגוסט 2011

ננסי ואופק נלקחות מביתן. צילום:Rami Gud

.

.החופש הגדול של אופק

.

ומי שחושב שנשכח, טועה. יום הבוחר נראה באופק….

.

גם היא רוצה, ובצדק

.

.

.

מה שהיה כאן לפני שבוע ומה שצילמתי אתמול.

.

. זאתי, אחת ממאות אלפים, והעתיד.

לינק לעמוד התרומות הרשמי של המאבק

.

.

.

כ א ן  אפשר לתרום

ן

.

.

.

ארץ חמדנית

.
.
.

.
.
.

מה שג'יימס סטיוארט יכול

.
.
.
.
.
אלה ימי הזדמנות

פעם תוכלי להגיד הייתי בהפגנות ההן אני אומרת לה.

יש אנשים שלא סולחים לעצמם שבגלל חוסר חשק מקרי או עייפות חומר מהפגנות לא

הגיעו בנובמבר ההוא להפגנה שנשארה עבורם חור שחור ומצער גם בביאוגרפיה הפרטית

שלהם אני חושבת לעצמי ונזכרת בעוצמת הרגש שהציף אז את הכיכר.

אני מסתגרת איתה באחר צהרים לוהט בסלון עם פופוקורן ומזגן לשעור ערמומי

בדמוקרטיה בחסות ג'ימי סטיוארט ו"מיסטר סמית הולך לוושינגטון" שלו ושל קפרא.

אחרי שעה וחצי של עונג סטיוארטי קלאסי אני מנסחת שני משפטים לא מפוצצים

מדי – זה המינון הבטוח לפני פרצוף האמא בחייאת אני בת חמש עשרה וחצי וחופש

גדול – על יכולתו וזכותו של האחד להשפיע ולשנות, היא מהנהנת בשעמום ואנחנו

ממשיכות את הימים הלוהטים איך שלא תסתכלו על זה, של קיץ 2011.ואז הגיע אתמול.
.

.

.


.

תראו, תראו איך השלט שלה בולט שם על המסך.

אחר כך שתי אחדיות נרגשות ממה שהיה, והגדולה נרגשת גם ממה שנדמה לה שיהיה,

חזרו הבייתה. והשלט גם.
.

.

איזה קיץ, wow
.

סוף תקופה

.

.

סוף תקופה.

אני לא מצליחה להבין, כמובן שכןאבל….למה סיום ופרידה מבית הספר בתום תשע שנות לימוד הופכת

רגשית יותר ככל שהימים נספרים לאחור. רביעי, חמישי, שישי. בשבת ערב פרידה. ראשון.

ביום שני היא / הם יצאו מדלת בית ספרם דרך שער עלי זית שיחזיקו עבורם ילדי כיתה א'.

דרך הפוכה לזו שעשו כשנכנסו ביום הלימודים הראשון, וילדי הכתה הבוגרת דאז עמדו בשורה, מחזיקים

עלי זית כשער כניסה וברכה ושרים להם שיר.

אני מבינה שחלק מההצפה הרגשית קשור לסימן נוסף – לא שצריכים כאן סימנים –

זה ברור כמו סקיני ג'ינס ועל גאווה ודעות קדומות הפתוח על הספה, שהבת שלי היא כבר הנערה של חייה,

וזה משמח ומרחיב לב, אל תטעו בי….רק שהסימן הנוסף הזה, המסמן באופן חד משמעי סוף תקופת ילדות,

המסמן באופן שיש בו מעט, ממש מעט חשש מהמערכת "הרגילה" –

למרות התקווה שתלמה ילין הוא לא מערכת ממש ממש רגילה – מביא לרגעים של הצפה רגשית.

הבחירה שלי/שלנו לפני תשע שנים במערכת חינוך הכפופה למשרד החינוך מבחינת חומר הליבה ורמתו,

אבל רחבה ועמוקה ממנו בכלכך הרבה נושאים אחרים, משמחת אותי.

החל במורים השמחים לא רק במקצועם, אלא גם בפרנסתם כפי שראוי שיקרה סוף סוף בכל מערכת

החינוך בארץ, אלה המשקיעים בתלמידיהם ימים כלילות, וההיפך, וזו לא מליצה. דרך בית ספר קטן,

הרואה את תלמידיו אחד אחד. תלמידים ומורים, המכירים את כל תלמידי בית הספר, א' עד ט' בשמותיהם.

הם מנגנים, כולם, מופיעים, מדקלמים, רוקמים, מערבבים בטון, בונים, מנקים ושוטפים את כיתתם,

את סביבת הלימודים שלהם. הם מצטטים את המיתולוגיה הנורדית, סורגים, מנגרים, מכיירים.

הם ברמת מתמטיקה מהגבוהות בארץ, בתנך ואנגלית דרוש שיפור.

הם מטילים דיסקוס, מטיילים טיולים שנתיים קשים ומאתגרים באמת, בתנאי שטח של חמישה ימים,

הם מעלים הצגות סוף שנה מוסיקליות ברמה שאין לתאר במילים. מאוהל הדוד תום, עד אוליבר טוויסט

וטוביה החולב. הם שרים שירי ארץ ישראל ושירים בלטינית ואת בוב דילן והביטלס.

הם יוצאים לראות ממטרי כוכבים עם המורה שלהם.

היו שנים שיום קבוע בשבוע היה יום טיול ברחבי השדות והחורשות והפלאות שמצאו במרחבי הכפר הירוק

וסביבתו. הם לומדים באמת, דרך הבנה, התנסות, הסברים והמחשה, לא דרך חוברות אוטומט ושינונים.

ובעיקר,

ואת זה אני יודעת ממקור ראשון, תשע שנים, להוציא כמה משברים חברתיים קטנים ורגילים,

הם באים לבית הספר ב ש מ ח ה.

גם אני שמחה.

אני שמחה שטרחנו וחיפשנו ומצאנו אז את בית הספר – הוא היה נסתר מהעין אז, לא כמו היום.

אני מאד שמחה עם מה שהם קיבלו ולמדו והרוויחו ממנו וממוריו,

וגם אני – עלי אני מספרת כאן – ניפרדת מבית הספר ומוריו בהרבה שמחה.

גם הכרת תודה ותוגת פרידה נמצאות כאן, בכל זאת, תשע שנים.

בוקר בוקר, כמעט. שני חמישי וזה, נסיעה לשם, צהרים צהרים את הדרך חזרה. בוקר טוב למירי, מה

קורה למורה אחר במסדרון, נכנסת לקחת פרוסת לחם מחדר מורים. רוב בנות הכיתה ישנו כאן לא

פעם או פעמיים.

אני יודעת מי מתעוררת ל א ט, ממש לאט, מי מהן אוהבת איזה קורנפלקס, מי לא אוהבת בולונז ומי

תמיד, אבל תמיד מגיעה בלי מברשת שיניים. אני זוכרת את מסיבת הפיג'מות הראשונה שהעזנו לעשות,

כן, קצת מוקדם מדי, ומי צלצלו באמצע הלילה לאמאבא לבוא לקחת אותן, מי אמיצת לב, מי פשוט

מותק. אני מרשה לעצמי לפעמים ללטף איזה קוקו או להגניב חיבוק והן אפילו לא עושות לי פרצוף כמו

זאתי שלי, כי-אני-לא-אמא-שלהן-הרי.

הן ילדות שאני מכירה הרבה הרבה זמן ומקרוב, ומחבבת עד מאד.

.

אז, מתוקף נסיבות אני וגם נסיבות אובייקטיביות אחרות – ע'ע כיתה שאוסף הוריה מעולם לא הייה חזק

בועד כיתה ושאר ארגונים קהילתיים למיניהם, אנחנו כיתה יוצאת דופן במובן הזה, שאר כיתות בית ספר

הן אחרות למופת – מעולם לא הייתי בועד כמובן, יש גבול ו, הפרעת קשב – אבל הגיע הרגע שלא הייתה

ברירה ולקחתי על עצמי, ברגע האחרון כמובן, להכין להם ספר מחזור כהפתעה מכולנו, ההורים שלהם.

ההפתעה כבר לא הפתעה. כמו תמיד, אמא אחת לא ידעה שזו הפתעה, ופוףףף עפה ההפתעה -ועדיין

השקעתי את השבוע האחרון בפרוייקט אינטנסיבי ברמה דומה לסרט בת מצווה, מי שכבר חווה, מבין.

מסע עמוק אל מעמקי שנים רבות ורחוקות, אלא שהפעם הוא קרה לא רק מול הילדה שלי וחייה, אלא

מול חייה וחיי חבריה בחייהם הם, רמז מהחיים הפרטיים אבל בעיקר במקום שלהם. בבית הספר. בכיתה.

זה היה שבוע מציף עד מאד עד שכמו בכל מחזור טבע, הוא הגיע לשיאו, ואז נרגע וחזר להיות עצמו.

ואז, לקראת סיום, כשחיפשתי במחברות כל השנים שלהם למצוא טכסט פרידה, מצאתי את זה, ולא יספתי:

"הו אדם,

לא נתתיך לא פנים ולא מקום משלך,

אף לא סגולה שתייחד אותך,

על מנת את שתרצה בפניך במקומך

בסגולותיך

תשיג ותרכוש בעצמך.

הטבע תוחם מינים אחרים בחוקים שכוננתי,

אך אתה ששום גבול אינו מגבילך,

אתה את עצמך מגדיר ברצון החופשי

שלך

שנתתי בידייך.

שמתי אותך במרכז העולם בכדי

שתיטיב להתבונן,

כמה מכיל העולם.

עשיתיך לא שמיימי ולא ארצי,

לא בן תמותה ולא בן אלמוות.

בכדי שאתה היוצר והמעצב של עצמך,

תעצב את עצמך באופן החופשי

כצייר טוב או פסל זריז,

תיצור את דמותך שלך."

מתוך מסת כבוד האדם פיקו דה לה מירנדולה

משאירים חותם

.

.

צ'רט וייספיש ובן-ישראל # דפי עד משפחתיים

.

.

אלה דפי העד שמילא סבא שלי ב"יד ושם" בשנת 1955.

זה כתב ידו הזכור לי מפתקים ומכתבים מצהיבים בקופסאותיה של אימי, בתו הבכורה.

אני אברהם בן ישראל וייספיש מצהיר בזאת ששני אחי ואחותי נספו בשואה.

אני מצהיר בזה כי העדות שמסרתי כאן היא נכונה ואמיתית, לפי מיטב ידיעתי והכרתי.

אני מצהיר שהייתי אחיהם הבכור של דויד, פרץ ומלווינה

ומבקש להעניק לנ"ל אזרחות זכרון מטעם מדינת ישראל.

אזרחות זכרון לאנושות.

.

.רציתי להעלות את כל הדודים

והדודות ובני דודים וכל הילדים

ההם, אבל החלטתי שלא.

שלושה אחים זו עדות מספקת.

שני אחים ואחות.

דוד, פרץ, מלווינה לבית

וייספיש.

זה מה שעשיתי בשעות

האחרונות. אני מנסה לסמן לי

סימונים קטנים בימים חשובים.

. לפני שנתיים כתבתי

פוסט עם סיפורים אישיים .

השנה נכנסתי לאתר "יד ושם".

חיפשתי ומצאתי אנשים,

שמות, פנים. תאריכי לידה,

ניסיתי לאתר סיפורים ושמות

שאני מכירה.

מצאתי שם משפחה שלא

הכרתי כשייך "אלינו".

הבנתי סוף סוף למה שם

המשפחה של סבא שלי

מילדות,

היה שונה משאר המשפחה,

מדודיו, אַחֵי אביו,

מסתבר שסבארבא שלי,

עזריאל צ'רט

נקרא להתגייס גיוס חובה

לצבא הפולני,

וכדי להתחמק שינה את שם

משפחתו ואימץ את שם

המשפחה של אשתו,

ששמה מהבית היה וייספיש.

חנה וייספיש.

ומאז כל השושלת הגדולה

שהצליחו להקים, למרות הכל,

נושאת את השם וייספיש,

והענפים המשניים המשיכו

את השם המקורי,

צ'רט.

וכתבתי שמות משפחה זרים

והצצתי  לדפי-עד אחרים,

והבטתי בפנים זרות שהיו,

סיפורי משפחות אחרות,

וחשבתי שפרוייקט ההנצחה הזה

של ספילברג חשוב כלכך

ואיך אפשר להתנדב

בו ולשמוע עדויות אחרונות.

.

.

.

.

והכי התרגשתי, ככה זה תמיד, מהדבר הכי קטן, אישי.

יש סעיף מתחת לשם בדף עד שכתוב בו: שם נוסף או שם מושאל,

וסבא שלי הוסיף בכתב ידו: דובצ'יו…פוניא… מלווינה…

כינויי החיבה של אחיו ואחותו….

שיזכרו אותם כמו שהם היו לו, אחים ואחות צעירים, אהובים,

שיזכרו אותם תמיד גם בשמות החיבה שקראו להם בבית…

.
.
.
.
.
.

  .

      .

.

.

                                 ואז הוא שינה את שמו לבן ישראל………

.

ג'וליאנו, מי יתן

.

.

.

ג'ול היפה. המוכשר. הסוער.

הסמל לטרגדיה המשותפת של כולנו. שלנו ושלהם.

קרוע בין עמים, בין זהויות, בין שפות.

יפה שאין דומה לו. מהלך על הסף תמיד.

מי לא יכול היה לשאת את רצונו, את כעסו, את חייו ורצח אותו?

פלסטיני שראה בו יהודי?

יהודי שראה בו פלסטיני?

מי שראה לא ראה את האמת,

ג'וליאנו הוא אנחנו, הוא הם.

הוא הבלתי אפשרי שחייב למצוא דרך.

מי יתן ומותו המיותר, הטרגי, העצוב כל כך יהפך לנקודת מפנה טובה.

.

.

קצב, לילה אחד בכלא, לפחות, אין אפשרות אחרת

.

.

.

פרקליטיו של קצב הדגישו את עינוי הדין שנגרם לו, "המתבטא בשפיטתו על-ידי התקשורת בטרם

משפט, ובקול ההמון שיצא פה אחד נגדו". ההגנה הרבתה לדבר אודות הדמוניזציה שנעשתה לקצב

בציבור, והדגישה את "גלי השנאה והלעג שהיו מנת חלקו מזה יותר מארבע שנים, באשר אין להם

אח ורע בכל תולדות ההיסטוריה המשפטית בישראל" –

ומה הגיע לו לדעתם? מחמאות ופרס הוקרה על תרומתו למעמד האשה ולמעמד נשיא המדינה?

.

נטען כי "הפרסומים בתקשורת, ההדלפות המגמתיות, התבטאויות אנשי ציבור כולל היועץ המשפטי

לממשלה, מצדיקות הקלה מפליגה בעונשו של הנאשם, שלא זכה למשפט הוגן והגיע למשפט כשהוא

מפורק, חבול, מבוזה ומוכה". –

כי אין לדעת, ובודאי לא להושיט אצבע מאשימה. אנחנו הרי לא יודעים מי זה שהטיל רפש,

האשים בזנות, פלרטוטים, רכילויות זולות והדלפות ממה שאסור לכיוון א' הראשונה.

עוד ביקשו פרקליטיו לזקוף לטובת קצב את ההדלפות שיצאו בעניינו חדשות לבקרים, "ואשר הפכו

את חייו לסיוט". הם טענו כי "אין לו כל סיכוי לקומם את עצמו". ההגנה גם העלתה טענות לגופה

של הרשעה, ובין היתר טענה כי לכל היותר כשל הנאשם במעשים שנעשו תוך ניצול מרות,

שהתיישנו זה מכבר –

איך אפשר לטעון בעד גבר שנאשם באונס שחייו שלו הפכו לסיוט? נסו לדבר פעם עם אשה

שנאנסה, שהוטרדה כדי להבין מה זה חיים כסיוט. גם לאשה שנאנסה לא קל, לא פשוט, אם

בכלל אפשרי לשקם את עצמה, את חייה.

.

ההגנה ביקשה לא לזקוף לחובת קצב את ניהול המשפט על ידו משום שזו זכותו היסודית לאור אמונתו

בחפותו, מה גם שהמשפט נוהל על-ידי סנגוריו בהגינות. "קצב", טענו פרקליטיו, "הפך מאיש רם ונישא

לשבר כלי וכי כבר בא על עונשו באופן שמטרת הענישה כבר הושגה". הם גם ביקשו להתחשב בגורם

הזמן ובשנים הרבות שחלפו מאז האירועים ועד היום.

המדינה דורשת להטיל עונש מאסר ממושך על הנשיא לשעבר בין היתר, בשל ה"חרפה שהמיט על מוסד
הנשיאות". עם זאת, הודיעו נציגי התביעה כי יתחשבו ב"מסע העכור שהתנהל נגדו בתקשורת. יש ליתן
לגורם זה משקל לקולא, אם כי באופן מדוד". מנגד, ביקשו סנגוריו של קצב לא להטיל עליו מאסר כלל,
משום שהוא "חי מת", ואות קין מוטבע לנצח על מצחו. גזר הדין יינתן ב-8 במרס.

אני לא אדם ערל לב. אני תופסת את עצמי כאדם רחום וחנון, בעל לב רך ואמפטיה אין סופית לחלש.

אבל משה קצב הוא לא החלש בפרשה הזו.

גבר אונס לעולם אינו החלש. אדם הכופה את רצונו בכוח, במרות, בערמומיות ושררה על אדם אחר,

חלש ממנו, נשי ממנו, קטן ממנו, לעולם אינו יוכל לטעון לחולשה.

עצבנת אותי אמר הגבר המכה, אני לא אשם, זו את.

לא הצלחתי להתאפק אמר הגבר האונס, מצאת חן בעיני, אני לא אשם, זו את.

לעולם לא.

.

אני מבינה שמשה קצב חי את סיוט חייו,

אני מבינה שאיבוד כבודו הציבורי אוכל כל חלקה בנפשו, אני באמת מבינה.

אני מבינה שאפשר למצוא מידת רחמים מסויימת – בתיאוריה, אני לא באמת מצליחה, אני כועסת

עליו מדי, על מה שהרס ועיוות וקלקל במעמד נשיא המדינה – אבל בתיאוריה אני יכולה להבין

אנשים המרגישים מידה מסויימת של חמלה כשחושבים על מה שעובר עליו בשנים האחרונות.

אבל

אני מאמינה שמה שהאמנתי אז כשהכל התחיל,

כשכתבתי על פרשת קצב בלי סוף, כל הזמן. כשכעסתי, כשהסברתי לבת שלי מה קורה,

כשעמדתי בהפגנות, כשלא האמנתי שלא מאמינים להן, כשהזכרתי שיש איפה לספר.

והכי הרבה אופטימיות הייתה בי כשפתחתי את העצומה ההיא,

שדרשה בדיוק מה שצריך לדרוש גם היום, שבועיים לפני גזר דינו.

שוויון מול החוק. לכולם. פועל דחק ונשיא מדינה, מורה, מהנדסת, משורר ונשיא בנק,

כולם, אבל באמת כולם חייבים להיות שווים בפני החוק.

משה קצב חייב לשבת בבית סוהר,

הוא הואשם בעברות חמורות ונמצא אשם,

אני שמחה שהצדק יצא לאור, אני כועסת עליו, אני רוצה ומייחלת שעונשו יהיה חמור,

אני חוששת שבגזר הדין משהו יתרכך,

ואני משוכנעת, משוכנעת שגם אם מידת הרחמים תגיע, שלא בצדק, אל לב שופטיו,

שלא יוותרו לו בגלל העלבון והבושה והחרפה שירגיש, שלא יוותרו לו.

שיתחשבו במה שהעלו עורכי דינו,

כל נאשם מבקש חסר ורחמים, זכותו. חובתם.

אבל שיזכרו שופטיו מי הוא, או בעצם מי הוא היה, ואיך רמס כבוד אדם וכבוד מוסד ומדינה,

שלא ישכחו.

שיבינו שאין דרך שהאיש הזה לא ישב בבית סוהר,

ולו גם לילה אחד בלבד.

ולא כי אין לי לב.

יהלומים בחושך, זה מה שהם

.

.

.

לקרוא ולשמוח שיש כאלה, לא?

.


.


.



מעל גיל ארבעים לא מתאהבים, ככה מנסים להסביר לי

.

.

.

על פי יוזמה חדשה שעלתה לדיון בדיוני הוועדה הבין משרדית לבחינת מעמדם של ילדי העובדים הזרים,

יבוצע שינוי חקיקה שיאסור הבאת עובדים זרים בתחום הסיעוד לישראל אם הם מתחת לגיל 40, או

בעצם אם בודקים את הטיעונים שבאמת-קשה-להאמין שמישהו חשב עליהם, הכוונה לעובדות,

לנשים בנות ארבעים, והרי הטיעונים:

1. על פי גורם ממשלתי בכיר, אלפי נשים צעירות, בעיקר מהפיליפינים, אשר הועסקו בסיעוד קשישים

באופן חוקי, יצרו קשר רומנטי עם בני זוג, ילדו ילדים והקימו משפחה, ובכך הפכו באחת לשוהים בלתי

חוקיים – וכידוע לנשים צעירות מהפיליפינים אסור להתאהב וללדת ילדים ומצד שני, אם קוראים

ומבינים את הסאבטכסט של הצעת החוק, אז נשים בנות ארבעים ומעלה לא מתאהבות, לא יוצרות

קשר רומנטי ולא יולדות ילדים.

2. לדברי הגורם, היוזמה להצבת מחסום גיל לעובדות זרות בתחום הסיעוד מגיע גם מתוך רצון להגן על

העובדות עצמן, שבמקרים רבים נופלות קורבן להטרדות מיניות מצד המעסיקים ובני משפחותיהם –

מכאן שנשים בנות ארבעים ומעלה לא מושכות גברים יותר ולא נופלות קורבן להטרדות מיניות….

שזה באמת עיוות המציאות, שוביניזם וטמטום שקשה למצוא משהו דומה לו ע'ע א' של קצב

כדוגמא ראשונה שקופצת לי לראש.

3. "אישה מבוגרת היא מלכתחילה אחראית יותר, מודעת לסביבתה ולנורמות המקובלות, היא יותר

מוכוונת למטרה המקצועית שלשמה היא הגיעה לארץ וכמובן שנושא הקמת המשפחה והולדת ילדים

מצטמצם משמעותית".

.

אז אם אני מבינה נכון, הועדה הבין משרדית מאמינה שנשים בנות ארבעים הופכות ללא רלוונטיות

לענייני אהבה, משיכה, מין, זוגיות, ילודה, הורות ונישואים. יפה…אני פוחדת לחשוב למה הועדה

חושבת שהן כן רלוונטיות בגיל ארבעים וחמש או אפילו חלילה חמישים…לדעתי כדאי לאסור גם

על כניסת פיליפניות עם חזיה מעל קאפ במידה C, שער ארוך מגובה הכתפיים, רגליים ארוכות

מהממוצע ולהתנות את אישורי העבודה בלבישת חגורת צניעות, והתחייבות לא להתאהב, לא

לקיים יחסי מין ואם אפשר להיות ממש בשקט אז עדיף.

.

נ.ב. אני מבינה על פי תובנות הועדה, שאני חייבת, אבל ממש חייבת, הודות למזל הגדול ויוצא הדופן

שהביא לחיי אהבה, זוגיות, הורות ומשפחה וכל זה לא תאמינו אבל-אני-נשבעת-שזה-נכון התחיל בגיל

……….

מוכנים?

שלושים ותשע וחצי.

איזה מזל, אה?

חצי שנה מאוחר יותר וכלום מזה לא היה קורה על פי הועדה הבין משרדית…..

ומה שקרה אחרי יכול בכלל לערער את התיאוריה הנחותה שלהם……:)

.

תגידו ת'אמת לפחות. אפרטהייד.

זה התחיל אתמול…

.

.

.

אתם יכולים לעזור במקרה הזה, זה ברור ואפילו קל, זול ומהנה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה ככה:

1. לזכור שאתם מאמינים ביצירה ישראלית.

2. לזכור שבמציאות של היום היא חשובה מתמיד.

3. שבמציאות הפוליטית, כלכלית ובכלל, מצבה וסכוייה להתקיים קשים מתמיד.

4. לזכור כמה אתם אוהבים קולנוע וסרטים לא רק בבית מול הדיוידי והמחשב.

5. להרגיש ולהאמין שאם במאי קולנוע מוכח, מוכשר ורציני מחליט לצאת נגד טייקוני ההפצה ולהפיץ בעצמו

את הסרט החדש שלו, אם מה שהוא מבקש מאיתנו הוא פשוט ללכת לראות את הסרט בשבועיים הראשונים

להקרנתו, ולספר לאחרים עליו כדי שילכו גם, כי הוא החליט לא לתת את הסרט ש ל ו במתנה למפיצים, וזו

זכותו להחליט כך, אלה חייו, כשרונו וכספו, אם זה כל מה שהוא מבקש, איך אפשר לא לקום מהספה ופשוט

ללכת לראות סרט, איך אפשר שלא?

דני וולמן הפיץ ברשימת מייל נרחבת מ א ד את הטכסט הזה:

שלום חברים,

הסרט שלי "גיא אוני" (על פי הרומן הידוע של שולמית לפיד) יוצא להפצה מסחרית

החל ב- 13 בינואר 2011. הוא יוקרן ביס פלאנט חיפה,בסינמטקים של תל אביב

וירושלים, ברב חן ראשון לציון וברב חן פתח תקווה, סינמטק ראש פינה ועוד.

החלטתי, לאחר התחבטויות רבות, להפיץ את הסרט באופן עצמאי.

(האלטרנטיבה היא לאבד שליטה על הסרט בכל הפרמטרים לתקופה של לפחות

עשר שנים). לצערי אין בידי הממון לצאת בשיווק מאסיבי ואני זקוק לעזרה שלכם .

כדי לשווק אותו בסגנון "גרילה", אנא הפיצו בין המכותבים שלכם את מועד יציאת

הסרט ובתי הקולנוע.

אתר הסרט:

http://www.geioni.com

אתר "יס פלאנט"

והכי חשוב – לבקש מאנשים להשתדל וללכת לבתי הקולנוע ולצפות בסרט כבר

בשבועיים הראשונים כדי שלא ירד מלוח ההקרנות.

בברכת "הלאה הטייקונים".

דן הפרש הבודד

.

.

גיא אוני – תקציר

גיא אוני מתרחש בפלסטינה העותמנית של המאה ה-19. פאניה, צעירה כבת 17, פליטת פוגרום, מגיעה ליפו
עם דודה המבוגר, אחיה המשוגע ובתה התינוקת. באכסניה בעיר מתאהב בה יחיאל, אלמן ואב לשנים, שמבקש את
ידה. פאניה, חסרת האמצעים, מסכימה להינשא לאיש הזר ויחד הם עוברים לביתו בג'עוני, היא גיא-אוני.
בישוב גרים בכפיפה אחת עובדי אדמה יהודים וערבים.
פאניה נושאת עימה סוד המעיב על חיי הנישואין שלה. תוך הסתגלות לתנאי החיים הקשים בגיא-אוני, לרעב,
לבצורת ולעבודה בשדה, היא עוברת שינוי, מתחזקת ונקשרת למקום.

בסרט פתח אתמול. יום חמישי, ה13 לינואר 2011

בסינימטק בתל אביב, בדקתי, יש לא מעט הקרנות בשבועיים הקרובים,

הנה, תראו לבד.

תהיו נחמדים, נדיבים, לבשו מעיל, בייביסיטר, פופקורן ומטריה ובואו לראות סרט. שבת שלום.

15 Fast Forward

.

.

.

.1.   בעוד 10 סמ היא תגיע לגובה שלי. מעודכן לתחילת השבוע.

2.   בעוד הרבה יותר מעשרה קג היא תגיע למשקל שלי, ולא שאני מתלוננת על המשקל שלי.

3.   בעוד חודשיים ג ג יהיו כאן שיניים ישרות, אורטודנט עשיר ממש ונערונת מ א ו ש ר ת.

4.   בעוד חצי שנה, בקצב הזה, נוכל להחליף נעלים. אותה זה מאד משמח, אותי קצת פחות.

5.   בעוד שבעה חודשים אנחנו, כן גם היא גם אנחנו, נפרד מתשע שנים של בית ספר מופלא.

6.   בעוד שנה וחצי בערך היא יכולה להתחיל ללמוד נהיגה. זה מגוחך.

7.   בעוד שנה שנתיים היא תקרא את כל הספרים שתרצה, בלי מחשבה מוקדמת על גילה.

8.   בעוד איקס זמן יהיו כאן דייטים, ממש דייטים. זה לא אני כתבתי, אני בהכחשה.

9.   בעוד שלוש שנים היא מצביעה בבחירות, לא רק אוספת פתקאות עם אותיות.

10. בעוד שלוש וחצי שנים היא מתגייסת.

11. בעוד שלוש וחצי שנים לא יהיו כאן שעורי בית. זה משפט שמשמח את כ ו ל ם.

12. בעוד עשר שנים אני עדיין לא אהיה סבתא כמו שזה נראה עכשיו.

13. בתוך עשרים שנה יש סיכוי, אפסי אומנם, שאני אצליח לשכנע אותה לטעום דג?

14. בעוד no time כמו שזה מרגיש, היא אדם מבוגר, אשה החיה את חייה כרצונה.

15. בעוד ששה שבועות היא בת חמש עשרה. איך-שהזמן-טס-כשנהנים :)

.

בנימין, נתניהו, שלום

.

.

.

מר נתניהו שלום לך.

ברצוני להציע לך עיסקה פוליטית.

בלי פויילעשטיק. בלי דאבלמינינג. בלי טריקים, בלי ניסוחים, בלי ח-ר-טות.

ישר על השולחן: אני, שמאלנית, חילונית וקולי תמורתו: ימני, פאשיסט ודורסני.

אם תהיה נבון ואמיץ ותעיף את איווט הנורא, את האדם האלים, הוולגרי, השייך בהתנהלותו למחוזות

ופוליטיקה ישנה ואיומה, זה המתנהל מולך בגסות רוח, כוחניות ובריונות מחרידה –  הנה היום

מהממשלה שלך, אני מבטיחה לך כאן, בשבועת החולצה הכחולה שלבשתי שנים כה רבות,

שלמרות שדעותי הפוליטיות, חברתיות, ומה לא עומדות בניגוד מוחלט אליך ולמה שאתה מאמין בו,

למרות שבאופן טבעי ל ע ו ל ם, בשום מקרה ותסריט לא היית אתה ו/או מפלגתך מרוויחים את קולי,

אני מבטיחה לך,

עין בעין,

מילה של כבוד,

מתוך אמונה מלאה שהאיש הזה מזיק באופן ממשי למדינת ישראל, ליחסיה עם העולם המתוקן, התרבותי

ומכאן שמזיק לעתידה ומכאן שמזיק באופן ישיר גם לי ולעתיד משפחתי, מכאן שאני מרגישה באמת

שחובתי המיידית היא לעשות כל מה שביכולתי כדי להעיף אותו מכל מקום בו הוא יוכל להשפיע על משהו

הקשור לפוליטיקה או ממשל במדינה, מתוך כל אלה ומתוך מחשבה קרה ונסיון להגיע לסדר עדיפות נכון,

אני מעדיפה להבטיח לך את קולי  – אם מה שמפחיד אותך הוא איבוד השלטון –

תמורת ה ע פ ת ו של איווט ליברמן מהמממשלה

ומבטיחה לך לעשות כל מה שביכולתי לשכנע עוד אנשים לעשות כמוני.

נפתח תנועה: אני תמורת איווט. יהיה לנו לוגו, קמפיין, ג'ינגל. עוד תראה.

ביבי,

בבקשה,

פליזזזזז כמו שכותב הנוער, זה שעבורו אנחנו עמלים,

ביבי,

פליזזז,

תעיף אותו כבר.

די.

כמה אפשר.

בכבוד רב.

חלי גולדנברג. שמאלנית. הומנית. נגד כיבוש. בעד פשרות, החזרות והסכמי שלום.

בעד זכויות אדם, שיוויון – גם לנשים אגב – שקיפות כוללת בממשל ומוסר לאומי,

מתחייבת בזאת להצביע לך אם תעיף את ליברמן.

ולתפארת מדינת ישראל.

.

אבניבי רובוצבה לבדבר אביך שבאבניבי רובוצבה

.

.

.

לפעמים אני קוראת ידיעה ברשת, בעיתון, איפה שלא יהיה  וב א מ ת, בלי התממות לא מאמינה.

לא מאמינה שמה שאני קוראת קורה במציאות.

שיש אנשים כאלה, שמעיזים לחשוב, שלא נגיד להעיז ולהגיד מילים, רעיונות, איסורים כאלה בקול רם.

שלא נגיד בדרגה כזו שהם יכולים לכפות את רעיונותיהם המחפירים על מי שמתחתם באופן מסויים.

אזרחים, עובדים, תלמידים, ילדים, נשים…אפשר להגיע למקומות רחוקים ומסוכנים עם המחשבה הזו.

והבוקר,

בבקשה פרי מעץ הבאושים ששמו גזענות, טמטום ותת אנושיות:

מנהל בית-ספר ביפו לא מאפשר לתלמידיו לשוחח בערבית.

מאמינים? לא מאמינים? הנה, המשך ופירוט:

השיעורים בבית הספר מתנהלים בעברית, אך כמחצית מתלמידיו ערבים.

מנהל בית הספר: הדיבור בערבית אינו מנומס.

אה…לא מנומס. אולי אני טועה. אולי בעצם הוא מורה ומחנך ה ר ב ה יותר טוב ממה שחשבתי.

הנה, לא רק שהוא מלמד חומר לימודי, הוא מגדיל ראש וממש מחנך לנימוסים טובים והליכות.

סערה בבית הספר העל-יסודי עירוני ז' ביפו, בעקבות הוראה של המנהל דוד בן זוהר לתלמידים

לא לדבר ערבית בכיתות. אתמול קיימו עשרות תלמידים, הורים ותושבי יפו משמרת מחאה מול

בית הספר. הם קראו לבטל את ההוראה ולהתיר לכל תלמיד לדבר בשפתו.

השיעורים בבית הספר מתנהלים בעברית, אך כמחצית מתלמידיו ערבים. לדברי תלמידים בבית

הספר, באחרונה המורים אינם מאפשרים להם לדבר ביניהם בערבית, ואף נוזפים בהם בכל פעם

שהם עושים זאת. לדבריהם, המורים מסבירים להם כי דיבור בערבית איננו מנומס, שכן הם אינם

יכולים להבין מה נאמר.

ואנגלית או צרפתית או אמהרית או רוסית?


.

בכל פעם מחדש. לא מאמינה.

בכל פעם מחדש. נמוך יותר, עלוב יותר, גזעני יותר ובעיקר מטומטם יותר.

יאק.

ונראה את שר החינוך עובר על זה בשתיקה או בגינוי קטנטן ופורמלי, נראה אותו.

.

לפטר את ליברמן – לינק לעצומה

.

.

.

לא צריך יותר מלפתוח כל ערוץ תקשורת אפשרי בשעה האחרונה ולהבין שלאיש הזה אין גבולות.

אין גבולות לאגרסיביות, אטימות וכוחניות שיש בו.

לנזק שהוא גורם פעם אחר פעם למעט יחסים מדיניים חיובים שעדיין נותרו למקום הזה שקוראים לו בית.

עש שהוא לא יהרוס את מדיניות החוץ וירס את כל מה שהיה פעם דיפלומטיה, הוא לא יעצור,

אלא

אם

נעצור

אותו

אנחנו.

עצומה הקוראת לבנימין נתניהו  ל פ ט ר  א ת   א ב י ג ד ו ר   ל י ב ר מ ן.

גם במחיר פירוק קואליציה, גם המחיר בחירות, גם במחיר הכסא שלך,

חאלאס ביבי

Enough is enough

/

העצומה כ א ן. בואו. תחתמו

ובעיקר העתיקו את הכתובת ושלחו לרשימת כתובות המייל שלכם.

.

Enough is enough

מִלְפַנים, מאַחור ובְכל הצבעִים

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*


*ובכל זאת לסיום שתי מילים, כי הטישירט הזו כל כך מדוייקת:



*

בית הקולנוע מת, הסרטים לא

.

.

במפתיע התפנה זמן,

שלא במפתיע היו לי סידורים ודיזינגוף סנטר היה הפתרון המושלם.

שני מחזות בצומת בקומה העליונה כי לא מצאתי אותם בעשר חנויות אחרות, נעלי בובה לזאתי ונעלי משבצות

מדליקות במיוחד לי והחלפה קטנטונת בזארה, וזמן.

בדרך מצד לצד עברתי וראיתי את זה

יש אמרתי לעצמי, קניתי כרטיס והלכתי למסמס שעה עד שיתחיל הסרט.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו הצגות יומיות.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו ללכת להצגות יומיות לבד.

אולמות ריקים.

אין רשרושים, דיבורים, צפיפות ושאר מסיחי  דעת הגורמים לי לעיתים להתנהג כמו אחרונת המצקצקות.

פעם, בימים של פעם,

גם כאן וגם כמובן בשנותי בניו יורק הייתי מחברת שניים שלושה גב לבטן, וההיפך.

בימים טרום אולמות צמודים הייתי ממהרת, ריצה/אוטובוס/מונית/טרמפים מקולנוע צפון לקולנוע

גת, מפאר לאסתר, העיקר להגיע שניה לפני הפריים הראשון.

אסור, אסור להגיע אחרי שהחושך.

החושך לפני תחילת הסרט הוא רגע הקסם,

הרגע בו הכל, אבל ממש הכל אפשרי.

כל סיפור יכול להיות מסופר, כל אגדה, סיפור אהבה.

כל רגש, מחשבה והלך רוח עשויים ליפול עלי ועל נפשי מעוד רגע, מהשניה שהחושך מגיע'

וממש עוד הרף, הרף זמן,

יעלה האור על המסך מולי ומשהו יתחיל.

אושר.

.

יושבת קרוב, שורה שש, שבע, שמונה באמצע,

המסך צריך להיות ברוחב שדה הראיה שלי,

למלא את כל הטווח במה שקורה מולי.

באולמות של היום זה כמעט בלתי אפשרי. קולנוע "גת", "תל אביב" נרמס בטרקטרוני הנדלן לפני כחודש.

יושבת באולם. שורה שבע באמצע.

סופרת עשרה אנשים באולם.

המסך קטן, מעליב בגודלו את אהבת התמונה שיש לי,

איך שצריך לראות סרט. ב ג ד ו ל. על מסך ענק שיקיף ויחבוק ויעטוף ויתקיף את כל חושיך.

והמסכים היום קטנים,

גדולים במעט מהמסכים הפלאזמתיים בבתים שאני מכירה,

תואמים את גדלי האולמות החדשים.

הקטיפה מהוהה, הכסאות ישנים, המזנון סגור.

אין לי טענה על העובדה שההקרנה התבטלה בגלל תקלה וקבלנו התנצלות ואת הכסף בחזרה,

ואין לי טענה על יושן הכסאות או עליבות הקטיפה,

זה לא בית הקולנוע הזה שהייתי בו השבוע, באמת שלא.

אלה המסכים הקטנים, האולמות הקטנים.

כבר אפשר לראות בבית, אפילו הפופקורן יותר טעים, ויש זירו במקרר אם מתעקשים.

אין בי טענות, אני מבינה את ההגיון הכלכלי שבהתנהלות הכלל עולמית הזו

אבל,

אבליש בי עצב גדול על מוסד גוסס שירד מגדולתו.

.

ה"בוא נלך לסרט" מת.

החוויה ההיא, על גודלה, יומיומיותה ומיימדיה כמעט ולא קיימת יותר.

מה שמשמח, שהקולנוע לא,

ואולי הרטרו, כמו שהרטרו יודע, כמו שבסופו של דבר הדברים הטובים נשארים,

אולי פעם, גם בית הקולנוע וההליכה לסרט יחזרו להיות מה שהם יכולים.

אושר גדול.

.

העתיד נשמע הבוקר

.

.

.

אתמול כתבתי בסערה את מה צפוי לך חמדת ליבי.

כל תזכורת של הטרדה, תקיפה, אונס, מציפה אותי בהרבה מאד תחושות.

בעיקר בגללי, פחות  בגללה.

בינתיים אני מנסה בכל מה שיש בי לגדל ולחנך כאן נערונת אחת שתגדל להיות אשה המודעת למי

שהיא כאדם, כאשה. שתגדל להיות אדם, אישה המקבלת את נשיותה כחלק מעצמה בדיוק כמו את

האינטליגנציה שלה, כשרונותיה, יהדותה, ישראליותה, זכותה להצביע, להביע את דעתה בכל נושא

ועניין, לדעת שמקשיבים לה ומעריכים את דעתה, ואת זכותה הטוטאלית, החד משמעית להגיד לא.

הפה שלי ברשותי למדתי אותה לפני השירים של תרצה אתר.

הגוף שלי ברשותי דקלמתי לה יחד עם מעשה בחמישה בלונים.

הבוקר קטפתי פרי קטן ומתוק:

– היה לי מאד חשוב להיות בהפגנה, תזדרזי עם הלהתלבש

– למה?

– כי זה היה חשוב

– מה?

– זה שהאשה המתלוננת נחשפת בשמה ותמונתה… נו מאוחר

– אני לא מבינה מה הביג דיל….

– הביג דיל שאת מאחרת לבית ספר

– לא אמא. הביג דיל שהנחשפה הזאת

– מה זאת אומרת?

– אני לא מבינה מה יש להתבייש בכלל? מה היא עשתה שהיא צריכה להתבייש?

– ….

–  אנ'לא מבינה במה היא צריכה להתבייש….היא עשתה משהו לא בסדר אמא?

– לללאאא

– בדיוק!

– אם חס וחלילה חס ושלום טפוטפוטפו מישהו יגע בך כמו שאסור, אנחנו נלך למשטרה……

– באארור.

.

חמסה חמסה טפו טפו טפו שלא נעמיד את הפוסט הזה ל ע ו ל ם במבחן המציאות.

.


היא בבית ספר פרטי בגללכם, לא בגללי. מכתב לשר חינוך

.

.

.

מאי 2012 – והיום עם הטיול לחברון שהמציא גדעון סער זה אני מתחזקת בעמדתי אפילו יותר.

.

נובמבר  2010  זה מכתב בן שנתיים.

רפורמה בבונוסים בציוני הבגרות זו ההצעה המבריקה ( האחרונה ) משרד החינוך:

רק שמונה מקצועות יקנו לנבחנים בונוס של 25 נקודות:

מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, ספרות,

תנ"ך, פיזיקה, כימיה וביולוגיה.

מגמות אזרחות, פילוסופיה, מחשבת ישראל, גיאוגרפיה, מדעי החברה (פסיכולוגיה וסוציולוגיה),

וכן על לימודי השפות והאמנויות (מוזיקה, תאטרון, קולנוע, אמנות פלסטית ומחול) לא קיימים

מבחינתו כמקצועות "שווים" בונוסים, שווים השכלה גבוהה ואוניברסיטה.

הרצון של משרד החינוך לקטלג, להכניס לריבועים, לעודד שבלוניות, רובוטים לציונים, רתיעה

מילדים שיוצאים מהקופסא, ילדים יצירתיים הוא רצון מסוכן ואתם לא תגעו בבת שלי כל זמן

שאני יכולה להרחיק אותה מכם.

.

2009

היא בבית ספר פרטי, בטח שהיא בבית ספר פרטי.

ולא כי זו הבחירה הראשונה שלי, זו לא הייתה מעולם הבחירה הראשונה שלי.

סוציאליזם, ככה רציתי. אבל הוא נעלם, יחד עם מערכת הערכים, המוסר, נקיון הכפיים, ושאר עניינים.

איזה עוד עניינים?

ענייני חינוך, והשכלה, ושאיפה למצויינות, ונימוס בסיסי לאחר, לשונה, וחוסר גזענות וסובלנות,

וכל מה שהמילה הזו, חינוך יכולה להכיל.

והשכלה, וידע, וסקרנות. ורוחב דעה, ועידוד ליצירתיות, ומוסיקה, וספרות, ושירה ורוחב נפש, ושמחה,

וכל מה שחינוך יכול להיות.

וכשלתם, כולכם.

כבר שנים ארוכות של כשלון.

שנים של חוסר כבוד למורים, לשכרם, לחינוך במובן הטוב והעמוק והאידיאולוגי של המילה.

בתי חרושת לציוני בגרות ריקים מתוכן.

כשלתם והשארתם אותי רחוקה מכם.

כשלתם והרחקתם אותי.

את הבת שלי לא קבלתם לכיתה אלף,

ואם לא תשתנו, לא תניחו עליה את יד המערכת הריקה שלכם לעולם.

היא בבית ספר פרטי כי לא השארתם לי ברירה,

כי היא הבת שלי והאחריות שלי היא לתת לה את הכי טוב שאני יכולה, שאני מאמינה בו,

והפסקתי להאמין בכם.

בחינוך ש ל כ ם, בהשכלה ש ל כ ם, בערכים שאתם בוחרים לא להעניק לילדים במקום הזה.

ובגלל הרבה דברים אחרים כמו למשל,

בגלל זה:

משרד האוצר מתכנן לחסוך 94 מיליון שקלים מתלמידי כיתות א' ו-ב', שזכו ללמוד

בקבוצות קטנות את מקצועות היסוד קריאה, כתיבה וחשבון.

לפני שנתיים בלבד הוכנס שינוי חשוב בחוק חינוך חובה לפיו מקצועות היסוד – קריאה,
כתיבה וחשבון – יילמדו בכיתות א' ו-ב' בקבוצות קטנות של עד 20 תלמידים. התוצאות
מבטיחות, אבל כל זה עומד אולי להשתנות בקרוב. במשרד האוצר מתכננים לבטל את
המהלך ולחסוך 94 מיליון שקלים. מנהלת האגף לחינוך יסודי במשרד החינוך, מזהירה
כי הפגיעה תהיה לדורות – " מי שייפגע הם החלשים, כי החזקים ימצאו פתרונות"

ובגלל זה:

http://www.notes.co.il/chelli/33305.asp

ובגלל זה:

תלמידי ישראל קיבלו תוצאות גרועות במבחן הבינלאומי פיז"ה (PISA)
מתוצאות המבחן עולה כי ישראל נמצאת במקום ה-39 מתוך 57 מדינות.
המבחן, שנערך אחת לשלוש שנים בקרב בני 15 מכל העולם, בודק אוריינות תלמידים בשלושה תחומים:
קריאה, מדע ומתמטיקה. הוא מתקיים על ידי ארגון המדינות לשיתוף פעולה חברתי וכלכלי (OECD).

פורסמו ציונים של מבחן בינלאומי שבדק כישורי קריאה בקרב תלמידי כיתות ד'.
תלמידי ישראל דורגו במקום ה-31 מבין 45 מדינות, והציון היה מעט מעל לממוצע.
פורסמו גם ציוני מבחני המיצ"ב. הציון הממוצע של תלמידי כיתות ה' מתמטיקה עמד בשנה שעברה על 56.9
נקודות בלבד. הציונים באנגלית ובמדעיםוטכנולוגיה היו גבוהים מעט יותר, ונעו סביב ה-70 נקודות.

42% מתלמידי החטיבה נעזרים בשיעורים פרטיים, אחוז גבוה דרמטית משאר העולם

ובגלל שהפכתם את החינוך במדינה הזו לדבר שולי.

ובגלל שאתם מחרבים ומח—ים על ואת כל מה שאתם נוגעים בו.

ובגלל שאני לא אתן לכם להתערב לי בילדה ככל שאוכל וככל שהחוק מאפשר לי.

כי בגללכם המורים במדינה הזו לא מתהלכים בקומה זקופה וגאה, לא מרוויחים את לחמם בכבוד,

לא מסוגלים ללמד, ובצדק, כיתה בת 35-40 תלמידים.

לא מצליחים ללמד כמו שהם רוצים וכפי שמגיע לילדים עצמם.

ואני ארחיק אותה מהמערכת שלכם ככל שהמצב הפיננסי של הוריה יאפשר, על חשבון דברים אחרים.

ועם כל הכבוד לסוציאליזם, אם אני/אנחנו הוריה יכולים ומסוגלים – ותודה לגורל הטוב –

אני אציל את הבת שלי מבינוניות החינוך שאתם מסוגלים להעניק לילדים במדינה הזו,

מהעתיד חסר ההשכלה שאתם מייעדים להם,

מהרדידות והחלטוריזם והשינון המייבש שכל וחוסר הקידמה והראיה הרחבה של מה זה חינוך והשכלה.

אני ארחיק אותה מכם ואל תתערבו לי, לא בארנק ולא בילדה.

זה סדר העדיפויות שלי.

ואם אחליט שחינוכה ושמחתה בבית סיפרה – הנמצא אגב תחת פיקוח משרד החינוך ומחוייב בתכני ליבה

וחבריה ונועם לימודיה ועומקם חשובים לי ממינוי בסינטמטק או ירקות אורגנים או עוזרת או חופשה בגליל,

זה מה שאעשה. זה מה שאני עושה.

כי אתם הופכים אותנו למדינת עולם שלישי ואת הילדים שלנו לאנשים כאלה

ואני כל כך, כל כך כועסת

ו נ מ א ס ת ם!

ובגלל זה שזה צריך להיות ככה. הבת שלי והמחנך שלה.

– http://www.notes.co.il/chelli/40360.asp

.

.

מחאה

.

היום

רחוב רוטשילד 16, תל אביב, מוזיאון ת"א הישן

היום (יום א) בשעה 15:30 אנו מכנסים אספת מחאה של הציבור הרחב יחד עם אנשי רוח ואמנים נגד שיטפון החקיקה הגזענית המקודמת בכנסת במושב שיפתח מחר, ונגד הצעת חוק "האזרחות" הליברמני שיעלה היום לדיון והצבעה בישיבת הממשלה היום.
אספת המחאה תתקיים ברחוב רוטשילד 16 במוזיאון ת"א הישן, אתר הכרזת מדינת ישראל, על מנת להדגיש את התהום הפעורה בין ערכי היסוד של המדינה לבין החזון הפשיסטי אליו מכוונים ראש הממשלה וחברי ממשלתו.
בין האמנים ואנשי הרוח שיגיע…ו חתני וכלות פרס ישראל, השחקנית חנה מרון, פרופ' ירון אזרחי, פרופ' גבי סלומון, פרופ מנחם ברינקר, האמנים דני קרוון ודוד טרטקובר והסופר יורם קניוק.
הסופר ספי רכלבסקי ופרופ' ירון אזרחי יציגו במקום את "הצהרת העצמאות מפשיזם" שניסחו, שתוקרא באולם בו הכריז בן גוריון על הקמת המדינה:
"מדינה הפולשת בכפייה לתחום המקודש של מצפונו של היחיד האזרח, ומענישה אותו אם דעותיו ואמונותיו אינן דעות השלטון ואינן תואמות את "אופי" המדינה – מפסיקה להיות מדינה דמוקרטית והופכת למדינה פשיסטית.
אנו, אזרחי ישראל שהתכנסנו כאן, מכריזים בזאת שלא נהיה אזרחיה של המדינה המתחזה לישראל ושמפירה את מחויבותיה הבסיסיות לעקרונות השוויון, החופש האזרחי והשאיפה הכנה לשלום שעליהם קמה המדינה.

כלימה ועצב אין סופי.

יורם קניוק בעצרת נגד חוק האזרחות: "להתמרד נגד החוקים האלה"

המשתתפים בעצרת אנשי הרוח בתל אביב נגד "החקיקה הגזענית בכנסת" הקריאו מגילה אותה כינו

"מגילת העצמאות מפשיזם". הסופר יורם קניוק אמר כי "אם לא ניקח את הדברים בידיים, אנחנו

צפויים לכיליון. צריך להתמרד נגד החוקים האלה". פרופסור ירון האזרחי, מהמחלקה למדע המדינה

באוניברסיטה העברית, אמר כי " ישראל מידרדת מחזון של מדינה דמוקרטית למדינה פשיסטית.

או שילדינו יעזבו את המקום הנורא הזה, או שיהיו בבתי סוהר, או שיילחמו ברחובות כמו באיראן".

.

ויש עצומה נגד הצהרת הנאמנות הגזענית הזו

תמונת מצב אופטימית

.

.

מחשב – v

טלפונים ניידים – v – למרות שרואים כאן רק אחד

לאק צבעוני ומקולף -v

צמידים בכמויות וצבעים משתנים – v

חוסר חיבה קיצוני למתמטיקה ולמבחן אחרי החופש – v

כולן ביחד בפייסבוקים של כולן – v

ציחקוקים, רכילות, שטויות, ליידי גאגא, אשטון קוצ'ר   – v

OMG –  יש בשפע, תודה שהתעניינתם – v

והאופטימיות?

.

מהעפרון והתשבצים כמובן:

מוסר השכל, שלש אותיות v

אלומיניום, ארבע אותיות v

נקבת הגמל, בעל חיים שמגישים לאל כמנחה, אל הים היווני v

אמא של איה מרגישה, שמונה אותיות…..

אופטימית v

.

נֶשֶל היופי

.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי, אהבת הלב שלי, תחליט שהיא רוצה להיות דוגמנית?

היא בת 14 וחצי. גבוהה, דקיקה, מקסימה ויחודית כמו שרק הבת שלי ושלו יכולה להיות.

כמו כל הילדות המתגבהות ומתגבשות בגיל הזה, כך היא נפרדת מילדותה, במהירות,

כאילו מישהו מקרין סרט חיים בהילוך מהיר, ומתחילות דרכים חדשות.

סימני הדרך הולכים ונעשים ברורים מחודש לחודש, ואני עוצרת נשימה,

אורבת לנקודות מפנה שיגיעו. החלטות שאי אפשר יהיה להחזירן לאחור ברגע שייעשו.

מבחירת מגמה בתיכון, עד למה אני רוצה לעשות כשאגדל, או תכף, בשנה הבאה.

והזמן מתקדם מהר כמו שרק הוא יודע, ועוד רגע היא עשויה/עלולה לבוא ולהגיד שהיא

חושבת שהיא רוצה לנסות. עם צילומי פוזות בפייסבוק ומעריב לנוער ומיילי סיירוס וקייטי

פרי, הן רוצות, כמעט כולן, בגיל הזה להיות דוגמניות,

אבל במקרה שלי  זה בכל זאת קצת שונה.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי תבחר לעסוק בתמצית חייה של אמה?

במגרש הביתי שהשפיע על מהלך חיי באופן ברור כל כך?

זה שעליו אני משליכה, כמעט, את כל מה שלא הצליח. העבודה שהייתה שלי כל כך

הרבה זמן, שהגדירה אותי לא רק לעולם אלא גם מול עצמי לפעמים.

הברכה והקללה, בלי מרכאות, בנאליות, הטוב והרע, הבונה וההורס, המצליח והמכשיל,

המתסכל והמשתק. האני החיצוני שלי שהגדיר הרבה מזה הפנימי, ומתקשה להרפות אחיזה,

עדיין.

.

מה אעשה באמת, בתכלס, אם הבת הפרטית שלי תחליט שזו דרכה, זו שאלה נפרדת.

בכל זאת, יש כאן נוער עם דעה ואבא עם דעתן לא פחות משתי הצלעות הנשיות במשולש

המשפחתי הזה, אבל עכשיו אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין אותה בעתיד דומה לעבר שלי,

לפחות במהותו.

אשה, פנים, גוף, איפור, סקס אפיל, הצלחה, כסף, פרסום, מחיאות כפיים, מחמאות וכל מה

שארוז במילה הזו, בחיים שלי: דוגמנית.

איך אני ארגיש?

ואיך מסבירים לילדות הכי יפות של הכיתות, שאסור לתת ליופי הזה להכתיב את חייהן

בלי להישמע פטרונית? איך אני יכולה לספר לנערות יפהפיות, המתנהלות בתוך חייהן

עם מטען שכזה, שעדיף לנסות לא ליחס לו חשיבות גדולה מדי, כי כשהוא יאבד מכוחו,

הן יישארו כמעט בלי כלום, אם לא ייזהרו?

שגם אם העבודה שלהן נובעת כמעט רק ממנו, מיופין, וגם אם ההצלחה שלהן והחיים

שלהן אפופים בו, אסור להן לאפשר לו להפוך לרודן. רודן פנימי – שיש סיכוי גדול שהן

לא מודעות לקיומו וטפיליותו, הוא השולט בהן ובחייהן. רודן ערמומי, מכתיב דברים,

הופך אותן לנשים הרגילות לקבל כל כך כמובן מאליו הכל. פשוט הכל.

.

לא משנה אם קוראים לך רחלי או בר או שירלי. לא משנה אם יש לך אחים או את בת

יחידה, אם להורייך יש כסף, השכלה. אם אתם גרים בעיר גדולה או בעיירה רחוקה,

או בקיבוץ. זה אפילו לא משנה אם את תלמידה טובה או לא,

כי את,

את כבר יודעת שמה שישפיע על חייך יותר מהכל

היא העובדה שאת הילדה הכי יפה בכיתה.

נכון שאת יודעת?

פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה,

ועניתי לו ביושר, אולי קצת נאיבי כי זו תשובה העלולה להישמע יהירה, שאני לא יודעת,

כי אף פעם לא הייתי לא יפה.

כי איך תדעי?

מהפעם הראשונה שהגננת העדיפה אותך כמלכת אסתר, מהליטוף היותר משמעותי

שקיבלת כשנפלת. מחקרים אומרים שאנשים מחייכים יותר לתינוקות יפים, ידעת?

וזה המשיך בבית הספר, כשוויתרו לך קצת יותר מלאחרים על שיעורי בית, או

כשצרחת כשאיזה בן הביע חיבתו ומשך לך  בקוקו עד כלות. מהמחמאות שאמך

קיבלה על מתיקותך, על הקוקיות, העיניים היפות, החיוך הכובש.

מאז, גדל ומתפתח בתוכך בקצב מטורף, רודן, בעצם רודנית,

אני משוכנעת שהיא אשה ולא גבר.

שליטה אכזרית. מלכת הכיתה הפנימית שלך. רודנית היופי.

אני חושבת שיש כזו בנפשה של כל "הילדה הכי יפה בכיתה".

היא מנסה לא להסגיר את קיומה לעולם החיצון, אבל היא חיה ובועטת.

היא ניזונה מהביטחון שיופייך מעניק לך, ילדה, בלי שאת אפילו יודעת,

ואת גדלה איתה. וגם כשתגדלי, יופייך, נעורייך, רגלייך הארוכות וגופך ימשיכו

להזין אותה והיא תתחיל להרגיש נוח ולתבוע לעצמה דברים:

המורה, אני יכולה בבקשה להגיע מחר מאוחר יותר?

שכחתי, לא הכנתי, אביא מחר.

סליחה, את אומרת בכל פעם שפישלת, ואין בלבך ספק שהסליחה תגיע.

זו לא אני, זה הם, עונה לי הרודנית המפונקת הגרה, עדיין, בתוכי,

כשאני באה אליה בטענות על יהירותה, פינוקה, הקלות הבלתי נסבלת שבה

היא מקבלת יחס מועדף. הטבעיות שבה היא חוצה כביש באור אדום, למרות גילנו,

ויודעת שהמכוניות יאטו ויתנו לה לעבור, והשוטר יוותר על הקנס.

זו לא אני, היא אומרת, זה העולם, ככה הוא מתנהל, מה את רוצה ממני?

להפנות עורף למה שיש לו לתת לי?

ואני עדיין, בגילי, עם ניסיון חיי, קריירה לא רעה כדוגמנית צילום,

שהתבססה כמו כל אלה המצליחות ביחסיהן עם העדשה בזכות המרחק בין העיניים,

בין השפה העליונה לאף, העיניים, ובסדר, אני מוכנה, כבר, סופסופ,

להודות שיש כנראה עוד איזו תכונה, יכולת, כישרון, איך שלא יקראו לזה,

ההופכת עוד דוגמנית לדוגמנית מצויינת, או מצליחה ובולטת מהיתר,

ולא קשור רק בנתוניה הפיזיים,

אני עדיין לא מצליחה במשחק שאני משחקת כבר שנים רבות ושמו:

"מה הייתי אם לא הייתי"……

מה הייתי אם לא הייתי הופכת לדוגמנית צילום בגיל 16?

לאן החיים היו לוקחים אותי או את בר או או את איריס דווידסקו ז"ל,

אם החיים לא היו מובילים אותנו, בהכוונה או במקרה, מבחירה או כבדרך אגב,

ואת הפנים, הגוף שלנו, האנרגיה, ליקום המגן והשקרי הזה,

הניזון מנשים יפות ומאנשים יפים עד שהוא שבע ומחזיר אותם, את רובם,

לעולם האמיתי, לחיים הרגילים חסרי התאורה והזנת האגו והרודנית?

מה הייתי אז?

.

מה אני יכולה לייעץ, ממרחק הניסיון והזמן הרב שחייתי שם, במקום שאליו שואפות

להגיע כל כך הרבה נערות, חלקן הילדות הכי יפות בכיתה? במקום שארוג ותפור

ומוחזק בסיכות ביטחון רופפות של מתנות, מחמאות, פוסטרים ברחובות, כסף,

וטורי הרכילות? עולם האודישנים, הדחיות, העלבונות, גסות רוח, פיתויים מסוכנים,

גברים שרמנטיים חזקים על נשים צעירות, נשים אחרות עם גבולות פרוצים יותר,

ואת, ילדה יפה,

מאמינה שהבחורה המציצה אליך מהפוסטר בפינת הרחוב זו מי שאת באמת?

אני זוכרת אותי עומדת מול אני מוגדלת פי מאות,

מנסה להביט בעיניה הכחולות ומבטה האלכסוני/מתגרה/מסתורי של זאת בפוסטר

ולמצוא שם סימנים לעצמי.

איפה רחלי בתוך החלי גולדנברג ההיא לא הצלחתי לגלות.

האשה הבטוחה בעצמה, הנראית מאושרת וחסרת דאגות או סקסית ומוקפת גברים

זו לא הייתי אני,

וכן, אני יודעת שהגוף, הפנים, נקודת החן מתחת לשפה התחתונה היו זהים לשלי,

אחד לאחד.

.

אז מה לענות לך כשתשאלי?

שכן, בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

או אולי יהיה לי אומץ להגיד לך שלא? שלא כדאי? שאל תעזי?

זה עולם שיגנוב את נעורייך, יעכב את תהליך הגדילה הפנימית שלך, ומה שתקבלי לא יהיה,

כנראה, שווה את הדרך.

או הכי נכון להגיד לך ש…תיזהרי, טוב?

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, ואת במרכז,

תזכרי שזה נכון להיום. היום את במרכז. היום. ביום הצילומים הזה.

מחר תהיה כנראה מישהי אחרת. ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף,

כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה. דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את, במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום,

זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות מביטות אל תוך העדשה במבט המבטיח כל כך הרבה

ומרגיש רחוק ומסתורי, ששפתיה האדומות מסמנות פיתויים או צחוק המביע אושר אינסופי,

נעורי קריסטל מאושרים והבטחות או פשוט עבודת פוטושופ מצויינת,

הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה. נעורי נצח.

הרף עין של אנרגיה,

שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב וצלם מוכשר,

הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים,

וגם אני רוצה!

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה,

המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין. זו ההיא מתוכך,

רודנית היופי, מציצה ולוקחת פיקוד. היא זו שמאמינה שאלה החיים האמיתיים.

אבל את, תהיי חכמה יותר. תעשי טובה.

תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים, שהם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי לה לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו,

חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר,

בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

אני בת 15

.

פורסם בגליון "את" האחרון. ספטמבר 2010

אל תסרב לאושר בשנה החדשה

.

.

אט אט גווע/ פבלו נרודה – לא נמצא שם המתרגם

אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו

אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת

אט אט גווע
זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום על אותם מסלולים
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר

אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העינים
והמשקמות את הלב ההרוס
אט אט גווע זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר בעבודתו, ממעשיו, מאהבתו

אט אט גווע
זה שלא מסכן את הוודאי או הלא וודאי
בכדי ללכת אחר חלום

אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.

חייה היום! סכן היום!
עשה היום! עשה מיד!
אל תסכים לגווע לאט!

נצל את החיים בקצב שלך!
הסר את המכשולים – אל תסרב לאושר.

.

.

.

החדר הזה

.

.

של מי החדר הזה? החלל שמתהווים בו דברים רבים כל כך, חשובים, פרטיים.

של מי החדר המושכר לי על בעליו לשעה בשבוע,

שלה? שלי? שלנו?

של כל האנשים היושבים ופורטים בו את חייהם לסיבי מילים ומשמעויות שרק הם, ואולי, אם מזלם שפר

עליהם, גם היא מבינה? את מכאובי ומתווי העבר החוצבים עדיין סימנים בעכשיוו, את הנסיון, התיקונים,

העוולות, כאבי הנפש, הזכרון, המחילות הדוחקות כדי לחיות, הסליחות שחייבים לשמוע – ועדיין לא –

כדי לנשום את החיים שיש, על כל משקלם. את ההבנות, יסורי המצפון, חרטות, פניות מוטעות, בחירות

שהיו והפכו לחייך. את משפחתך, אהבותיך, שנאותיך, את עצמך.

שנים חיפשת, ועכשיו את מחפשת שוב. כמו נישואים אחרים. אהבה אחרת, חדשה.

של מי החדר הזה שיש בו מהטוב ומהרע שבך ובחייך.

שלוקח עליו את הקל וגם את הבלתי נסבל.

עוטף ומרגיע לרגעים מדודים, מאפשר לך להיות ולשוב לחייך שבחוץ.

רצפת בטון חרוטה  ומצולקת. מסומנת  בכל מה שקורה כאן. זוכרת הכל בסימניה.

של מי החדר הזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל פעם בשבוע, לשעה, הוא שלי, ושלה, וטוב שכך.

.

עולמות חדשים התגלו

.

.

אחרי שבשבוע שעבר התגלו יבשות חדשות, השבוע מי-היה-מאמין גילינו עולמות חדשים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לא האמנו כמובן, אז התקרבנו…..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והחלטנו להעיז. אחרי הכל, זה לא קורה בכל יום.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הוא היה דומה לשלנו. עד מאד דומה.

יפה, מלא הוד והדר ויפעה, ומטונף ומוזנח ומעושן ברמה זהה לנפלאותו.

קשה להאמין עד כמה. אז הסתובבנו וחזרנו הבייתה.

First we'll take Manhattan, then we'll take Berlin

.

.

ניחושים?

.

יבשות חדשות התגלו הבוקר

.

.

סקפטים?

צינים?

לא מאמינים?

תראו בעצמכם:

.

..העובדה שהמסע הזה נערך במקום יומיומי וסתמי לא הורידה ולא כלום מערך התגלית, החיוך וההתרגשות

אולי אפילו העצימה. עולם חדש. עולמות. בכל מקום שמסתכלים…..

.

.

לא  בטוח שהעולם החדש הזה כבר שלנו, אז אולי כדאי לשמור קצת יותר על מה שיש ….

.

.

10 דברים שאפשר לעשות למען כדור הארץ בלי להרגיש קדוש

.

.

פוסט שכבר פורסם א ב ל לכבוד יום כדור הארץ אני מפרסמת אותו שוב.

.

מה כבר אפשר לספר, להגיד, לחדש ולבקש שלא קראנו עשרות, מאות, אלפי פעמים במוספי סוף שבוע,

כתבות ברשת ותוכניות טלוויזיה? אז זהו, שכלום.

הכל ידוע, ובכל זאת, כמעט כלום לא נעשה.

בעיסוק במיחזור או שמירה על חסכון באנרגיה ונסיון לדאוג מעט לעתיד  הכדור המתחמם הזה

מצטרפת לעתים, במיוחד למי שרק מתחיל "להתעסק" במיחזור וחסכון וכו',  תחושת קטנוניות

מסויימת. הפעולות הן כל כך קטנות, יומיומיות שהתחושה היא: מה כבר משנה בקבוק פלסטי אחד?

עתון  שבת אחד המושלך לפח עם האשפה ולא נשמר להגיע למתקני האיסוף?  כמה פיסות נייר כאן,

בקבוק שמפו אחד שנזרק לפח הרגיל, ביג דיל –

מה זה כבר משנה?

אז זהו. שמשנה.

לטווח הארוך זה מאד משנה. לעתיד שלהם זה הכי משנה.

צריך רק להחליט שרוצים,ואז לזכור ולהתרגל. זה הכל. להתרגל.

אין צורך להיות קדוש מעונה, ללכת עם בגדים ממוחזרים, לקנות  מחברות מבאסות את הילדים כי זה

נייר ממוחזר והם רוצים קוליות, או ללכת לקניות ולא להשתמש באף שקית ניילון חלילה וכו'.

אם זו  תהיה ה'דרישה', הרי לא יקרה כלום – אבל צריך להתחיל בנקודה מסויימת – קטנה ככל שתהיה

ואתם, רק אתם אחראים על נקודת הזינוק שלכם:

עשר דוגמאות קטנות, יומיומיות שיכולות להוות התחלה מצויינת –

1. להתקמצן בשמוש שקיות ניילון – לא לכל מילקי ( דוגמא פרודיינית משהו )  מגיעה שקית ניפרדת,

אבל הזמן המגוחך באורכו שלוקח לשקית ניילון  להתכלות  – 700 שנה. כן! שבע מאות שנה עד שאין

באדמה זכר לפסולת ה נפט הצבעונית הזו, בהחלט מצדיק את המאמץ הלא גדול הזה.

וזה, שבקישור, פתרון קל ויעיל ומוצלח מאד –

וגבירתי מאד מעוניינת, תודה, אמרתי לקופאית בשופרסל

וגם זה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/890459.html

2. למחזר בקבוקים וניירות – להשמיש בבית שני פחים או ארגזים מקרטון  ולשים בתוכם בקבוקי

משקה, שמפו, סבון כלים וכו. לא לסגור את הפקקים –  בקבוק סגור מייצר איזה גז מסוכן. לארגז

השני להשליך עיתונים, פרסומות זבל מתיבת הדואר, פתקאות, תזכורת, מעטפות של חשבונות,

מחברות ישנות…כשמתחיל להתמלא להגיע לארגזי מחזור ולהניח בתוכם.

3. לעלות במעלה / שתיים את טמפרטורת המזגן – בהרגשה שלנו אין שום  הבדל, והחסכון באנרגיה,

על פי כל מחקר וסקר אפשרי,ענק.  בחורף, אותו דבר, הפוך. מעלה שתיים  פחות – לא קופאים מזה

וההבדל והחיסכון משמעותיים מאד, מספרים  מביני דבר.

4. לחתוך שמוש במייבש כביסה ומדיח. אין צורך להגזים וללבוש חולצות המרגישות כקרטון או

מגבות נוקשות כנייר זכוכית, אבל, מגבות  מטבח, מצעים, מפות לא חייבים להתייבש במייבש כביסה –

אפשר על החבל, ואם מתעקשים, כשהכביסה כמעט יבשה, כמה דקות  במייבש.

את הכיור אפשר למלא בבוקר במים עם סבון כלים ומעט חומץ ואם מדובר במעט אנשים, מעט כלים,

אפשר להניח אותם בכיור למשך כל היום ובסופו לשטוף אותם. הכלים נקיים לגמרי, שטיפה קלה וזהו.

חסכון  ב:חומרי ניקוי, מים וחשמ. גם זה שחמם את המים.

באופן כללי חומץ, סבון פשוט ומים חמים מהווים חומר ניקוי מפתיע בטיבו כמעט לכל עבודות הנקיון

הנדרשות. משטיפת רצפות, הברקת חלונות עם חומץ מעורב במים –  מי אמר סבתא או דב יוסף ולא

קבל – ועד חומץ כמחליף מרכך כביסה. נוסה בהצלחה יתרה.

ואם חייבים, אזמשתמשים בחומרי נקיון אקולוגיים. יקרים יותר בכמה שקלים, אבל זו  תרומה אמיתית,

ממשית, 6-8 שקלים לקופת החסכון המוסרית.

5. טלוויזיה, מחשב, מערכת, מזגן וכל מה שניתן עדיף לסגור ממש בסוף היום.  לא רק את המסך,

לא רק בסטנד בי. מבאס, פחות נוח,  די מעצבן בבוקר או כשרוצים להשתמש שוב, אבל מוכח שהחסכון

באנרגיה המצטבר מהשטויות הקטנות האלה, הוא עצום.

אפשר להתקין מחבר ארוך עם מתג  אחד להרבה כלים, יותר פשוט לכיבוי. לכבות את האור כשיוצאים

מהחדר – כמה בנאלי, ככה נכון –  אפילו לעשר דקות. לא כי לאבא שלך אין מניות בחברת חשמל אלא

כי החסכון שווה את המאמץ. א נ ר ג י ה.

6. לשוטט בחנויות יד שניה. כל ספר שקנית שם, גם חסך כסף וגם הציל חצי עץ באיזה יער גשם.

לילדים במיוחד, חנויות יד שניה הן אוצר גדול. ארבע ציפורים בחנות אחת…

7. לעלות בסוף הקיץ לגג ולנקות היטב את הקולטים של דוד השמש.

8. להחליף חלק מהנורות לנורות אנרגיה חסכוניות.

לא חייבים את כולן,  בטח לא במקומות הדורשים הקפדה ואור מעוצב ונעים, אבל בכל בית יש מקומות

פחות מסוגננים. בתוך ארונות, מרפסות, אור קריאה. המקומות שלא מפריע. האור שלהן היום פחות

'לבן' מבעבר ויש למצוא נורות חסכוניות ו"צהובות" לגמרי.

והחסכון האנרגתי  וכמובן גם הכספי…..

9. לחתום על כל עצומה ירוקה / אקולוגית / מיחזורית המגיעה אליכם.להאמין שאפשר לשנות.

10. להכנס ללינק הזה – הוא בריטי :), קטנוני ומשעשע –

http://www.recyclethis.co.uk/ – איך אני יכול למחזר את….

לצחוק הרבה מהטרוף וההגזמה, ובכל זאת לישם משהו.

פשוט לא?

קצת מטיף ודידקטי, אבל אי אפשר לקשט את המציאות הזו במילים  יפות.

צריך להבין שזה מה שיש ואנחנו ב א מ ת חייבים להתחיל,

כל אחד, בקטן, בבית שלו, בחשבון נפש האישי שלו, חייב להתחיל  להזיז את העניין הזה כי במקום הזה…

במדינה שלנו, כמו בכל דבר, יתחילו לעשות משהו דקה א ח ר י הרגע האחרון.

ועכשיו זה לא רק על 'המדינה'.

הפעם זה לא רק העתיד שלנו, זה בעיקר העתיד שלהם.

אנחנו כבר לא קוטפים פרחי בר :) וזה באמת סימן שזה אפשרי. שאפשר לשנות הרגלים ודרך חיים.

והדברים באמת פשוטים. קטנים. שיגרתיים ויומיומיים –

לא על חשבון הנוחות של החיים המודרניים, בעצם קצת, אבל ממש קצת,

זה לא עולה כסף,  נותן הרגשה אישית טובה של תרומה ושופתפות, ודורש רק להתרגל.

לזכור ולהתרגל לבצע את הפעולות הקטנות האלה.

פשוט, לא?

.

והיום, ה22 באפריל 2010 חלה שעת כדור הארץ 2010. לזכור ולהצטרף. הוא שלנו הכדור הזה .

.

%d בלוגרים אהבו את זה: