.

.

זכרון מדצמבר 2006 –

אמרתי אז שניו יורק בטח כל כך חגיגית עכשיו, יום לפני כריסמס.

אדום וירוק מציפים אותה, מצנפות אדומות וזקנים מלאכותיים ולבנים נמצאים בכל מבט

וכיוון,פתיתי שלג אמיתיים וכאלה שנגזרו בדיוק לייזרי נדבקים על החלונות, מליוני אורות

לבנים וקטנים מרפדים ומחגגים כל דבר. גזעי עצים, צמרותיהם, חלונות בבתים שנוגעים

בשמים, פעמוני סנטה מבויימים מצלצלים צילצולים אמיתיים, הכל גועש ורוגש ומתחגג

ואני מתגעגעת.

.

.

.

.

.

?

.

.

עברתי כריסמסים קסומים בשנותי בניו יורק. עם כל הטארארם. החלקתי על הקרח ברוקפלר סנטר,

מתנות מתחת לעץ, שתיתי אגנוג, אפילו השאילו לי גרב לבוקר שאחרי, אבל אני התגעגעתי

הבייתה וצלצלתי לאמאבא מיבבת ורוצה סופגניה וחנוכיה.

היה חגיגי וקסום ודומה לכל הספרים והסרטים שמהם ידעתי איך זה יהיה, ובכיתי מגעגועים, לא

מאכזבה חיים מול סרטים. ידעתי שאלה לא חיי, שאני מתארחת בחיים של אחרים לזמן קצר וקצוב

מראש והתענגתי על כל רגע, כל טכס, כל מסורת זרה. אבל רציתי הבייתה.

בדצמבר 2006 התגעגעתי שוב לתקופה המתרגשת הזו, טרום כריסמס,

רציתי להיות בה עם הילדה שלי, להראות לה את החגיגיות הבלתי נתפסת למי שעדיין לא חווה,

את האופטימיות הפוטוגנית של העולם. לשחק בנדמה לי, להרגיש כאילו אנחנו חלק בעולם ההוא.

לא העולם הנוצרי, מה פתאום, העולם המערבי, זה שאנחנו, כולנו חלק ממנו.

רציתי לתת לה חוויה חזקה, שונה, זרה.

להראות לה שלפעמים החיים האמיתיים הם כאלה באמת גם אם היא מכירה אותם רק מהסרטים.

אבל החיים, כמו החיים, השאירו אותנו בפרבר בורגני בצפון תל אביב עד שהדס אמרה שאפשר

נצרת. אופססס…

מדיניות הבית היא שיש המון דברים מעניינים, מרתקים ושווים שאפשר ללמוד גם לא בבית ספר,

גם בימים שיש בית ספר כמובן… קמנו שלושה בתי אב מסוגים שונים ומורכבים ונסענו לנצרת

טרום כריסמס לארבעה ימים.

שלוש אמהות, גבר אחד שהגיע בלילות, אחד בן 12, שניים ועוד אחת בני 11 ואחת בת 8.

יצאנו בבוקר, נסענו בשמחה עם משחקי מילים מטופשים ושירים עוד יותר מטופשים.

עצרנו לקפה ואוכל ופיפי –

הם רצו קצת בשדות שליד כי כמה אפשר לשבת באוטו…

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך המשכנו.

הגענו וטיפסנו והגענו לנצרת הערבית.

חנינו למרגלות העיר העתיקה. אי אפשר להכנס לסמטאותיה עם רכב.

וככה עם התיקים הכבדים (מאד), הילדים הרעבים (מאד), ספרים, מצלמות ושאר עניינים

התחלנו לטפס. בסופו של טיפוס תלול ומיגע, שם, בקצה הסמטאות הקרירות, וחנויות עם

ריח של פעם, ומקצועות של פעם, ספר, גלב, חנויות סידקית משעשעות,

נמצא ה….איך נקרא לו למקום הזה, לנס הזה..? הפונדק של פאוזי –

בית ערבי גדול במיוחד שהיה שייך לאחד מעשירי נצרת, פאוזי עאזר שמו –

הבית הושכר ושופץ על ידי מעוז ינון, גבר צעיר שמגשים עם אשתו חלום והפך לאכסניה מקסימה,

מחירים סבירים לגמרי, אירוח פשוט וחם, וחוויה יוצאת דופן באמת.

בסמטא אחת קבוע פשפש ברזל, אין אפשרות לקרוא לו בשם אחר –

.

מתכופפים ונכנסים לעולם אחר.

חצר פנימית, מין זולה מרופדת במזרונים וכריות.

גרם מדרגות תלול מוביל לבית עצמו.

הבית בנוי כמבנה משפחתי המאפשר פרטיות וביחדנ'ס.

חדר מרכזי גדול מאד, תקרותיו גבוהות במיוחד, שולחן אוכל גדול המשמש את כל אורחי המקום,

מטבח קטן ובו מבשלים האורחים את ארוחותיהם אם זה רצונם. המקום, כלומר מארחיו מגישים

ארוחת בוקר בלבד. מהחדר המרכזי שתקרתו מעוטרת בקישוטים מתפוררים שהלב נכמר על שאין

מי שישקיע כסף וישמר אותם, ודלתות עץ כבדות ורחבות המובילות לארבעה חדרים

ענקיים שבהם מיטות פשוטות, ארונות עץ אלמנטריים ומקלחות בסיסיות ממש –

זהו.

פונדק פאוזי.

מהחצר יש מבוכים ומדרגות שמובילים לעוד שבעה שמונה חדרי אירוח קטנים יותר, פשוטים יותר.

אין טלוויזיה. יש אינטרנט. ספריה מקסימה ומוזרה של ספרים שהשאירו במשך הזמן אורחים

ממקומות שונים, ארצות אחרות. מספרי פילוסופיה עד ספרוני ילדים, מספרי טיסה עד ספרי הגות

ותפילה. ומים רותחים, עשבי תיבול. קפה. ושקט יוצא דופן.

מתמקמים.

אישה אישה וילדיה.

מתקבצים ברוב שעות היום או בחדר ההסבה המרכזי היכול להכיל חמש שש משפחות בקלות,

מבלי להרגיש צפוף, פולשני או רעשני מדי או ברחבה הגדולה בכניסה, סוג של פאטיו מרוצף

ומגודר בשיחי יסמין וגרניום. הזמן עובר בנועם ושלווה וסתאלבט…כמה סתאלבט.

.

.

.

.

.

.

בכל בוקר יורדים לשוק, אני אוהבת שוק. תמיד. עניין של ארבע חמש סמטאות, הילדים מרגישים

בבית תוך שעה ורצים, מקדימים אותנו ומאתרים דרכי קיצור. פיתות חמות ובייגלה מחלון המאפיה,

ירקות, באלאדי לחלוטין היישר מידי הכפריות היושבות בשמלותיהן הרחבות ופניהן חרושות החיים.

בדוכנים אחרים זיתים, לבנה, דבש, ביצים, מה שרוצים.

מטפסים 'הבייתה' ארוחת בוקר על השולחן המרכזי, מחכים שהמשפחה לפנינו תסיים ותפנה את

השולחן והכיור. אני מוצאת את עצמי עומדת ומכינה סלט עם אשה מקסימה וילדיה.

היא נותנת לי בצל ירוק ואני מורחת שוקולד למריחה על קצה הפיתה של בנה בן השש.

אוכל. הילדים מפנים. כלים והחוצה, לראות, ללמוד, לחוות כריסמס.

העיר הנוצרית מרגישה חגיגית.

כמו אשה דלת אמצעים המנסה בכל כוחה להעניק חג ראוי למשפחתה.

העיר עניה נצרת. עליבות וימים קשים מתערבבים במעט תיירים ורצון להפיח בה חיים.

איך היא לא נהפכת למנוף תיירות ענק אני לא מבינה.

יש בה ובסביבתה את כל הנתונים והאפשרויות, שלא נדבר על היסטוריה ותיאולוגיה לההפך

לעירמרכזית בעולם הנצרות העולמי, איך זה לא קורה, לאופי הישראלי פתרונות.

תאורת חג, בובות סבא נואל מפלסטיק מתנפח, חלונות הראווה מקושטים במיוחד, עם אורות

מנצנצים והרבה, הרבה אדום ירוק. עיגולי פרחים לדלתות בכל מקום.

דוכני מתנות זולות וזולות פחות. גם תיירים מסתובבים בה, מחרתיים התהלוכה הגדולה.

אננחנו מתנהלים לשתי כנסיות הבשורה –

זו של הקתולים, שבה התבשרה מרים את ה'בשורה' –

וזו של היוונים אורתודוקסים שעל פי אמונתם, בה התקבלה ה'בשורה'.

הדס שיודעת הרבה והיטב מסבירה והם, חמשת המוסקטרים מקשיבים הקשבה אמיתית.

נסה להציב שם מורה ונראה מה הם יזכרו…

ומשם למסע קניית שטויות כריסמס ובכלל בשוק.

בבוקר שלמחרת המואזין וקריאותיו מעירות את כולנו.

מסע רגלי ברחובות העיר העתיקה והעיר הערבית עצמה ואחר כך בית התבלינים הגדול.

הילדים המומים ממסת הריחות, טעמים, צבעים שמתקיפים את כל החושים בביקור הזה.

אנחנו ממלאות סלינו בשפע רב של טעמים מוכרים בחלקם וזרים ומרגשים באחר.

זה לא מרגיש לגמרי ישראל.

השפה מסביב היא ערבית, אנגלית ואיטלקית משום מה. האיטלקים כבשו את העיר ביום ההוא.

נצרת הייתה חגיגית ונוצרית ביום ההוא. ישראלים יהודים מועטים יחסית לחיינו בשפלה.

ריחות אחרים, אסתטיקה אחרת, האוויר מרגיש שונה.

merry christmas.

היום האחרון עבר בבטלה קסומה.

רביצה בחצר הפנימית. רדיפות ברחבי המתחם, גרמי מדרגות וכוכים אין סופיים.

הם בגיל של קינטורים אין סופיים. טאקי. מונופול. צחוקים.

גם כשהיינו איתם בכליל הם היו חבורה מקסימה של ילדים –

פשוט מצויינים. שרועים על מזרונים צבעוניים, כורסאות קש, צנינות חורפית. פשוט שמחים.

מה רע? צחוקים, פירות טריים, משחקים, דברים חדשים שמעוררים חושים ומחשבה,

תה שאמהות עצלות מביאות בהילוך איטי, קדאיף ומתוקים אחרים מזדחלים לשולחנם.

הכל טוב.

בדצמבר 2006 היה לנו, לשתינו כריסמס אחר, כריסמס בטעם מקומי,

אבל הצלחנו להרגיש את חגיגיות התחלפות השנה.

זו שאנחנו, יהודים או לא, מנהלים את חיינו על פיה.

היה אחלה וכיף ומצויין –

נצרת בכלל והפונדק הזה בפרט שווים ביקור והתארחות לכמה ימים שקטים

ואנחנו כמובן נחזור לשם.

אבל עכשיו?

עכשיו הכוונה היא שבשנה הבאה,

אינשאללה,

אני אזכר מוקדם יותר,

וב 31 בדצמ' נהיה בניו יורק,

ונצעק בכל כוחנו את ה –  10 9 8 7 6 5 4 3 2 1

Heppy new year

ונתגעגע הבייתה.

Happy new year

.

.