Tag Archives: געגוע

20 עובדות, ארבעה חודשים ואמא אחת

.

זאתי אהובתי יצאה למסע חוצה יבשת לפני ארבעה חודשים, תובנות מחיים לבד:

  1. כשאת משאירה בית נקי בעוזבך, הוא יהיה כזה כשתחזרי ( לא משנה מתי )
  2. כיבסתי, ואני נדיבה שבע מכונות כביסה מתחילת יוני (בממוצע התאזנו )
  3. סלט וטחינה פעמיים ביום זו תזונה נפלאה, שייקים קפואים לצהרים, אושר.
  4. שלושה קילו נעלמו בלי כוונה
  5. תקציב הבית  ( והרי אין לי באמת מושג ) התכווץ לשליש לדעתי.
  6. מצד שני, אם הבית מתהפך והופך לצונאמי באלאגן, גם זה בסבבה, את לבד!
  7. חוגת הדלק באוטו לא נוגעת באפס באופן פלאי ומפתיע בכל פעם מחדש.
  8. אפשר לחיות עם מקרר שיש בו חלב, יין לבן, פרמיז'ן, קרח, וודקה ורולר כמובן.
  9. במתוקים, בלי מאמץ, יש שוקולד 90 אחוז, סוכריות גומי עם ברזל ומסטיק.
  10. דייטים בלי דיווח לפני או אחרי, יש בזה חן
  11. געגועים הם דבר מוחשי, לפעמים פיזי ממש, אבל אפשרי
  12. היא של עצמה ובחייה, ולפעמים תחזור להיות שלי ואיתי לזמן מה, וזה מאד משמח שהצלחנו, זו הייתה משימה לא פשוטה ההפרדות הזו
  13. גם כשהבת הצמחונית שלך לא בבית, הגוף שלך לא מחבב יותר הרבה בשר.
  14. לראות טלוויזיה מהמיטה שלה, בחדר שלה, זה כיף. אולי נחליף חדרים?
  15. זה מוזר להיות כל כך מנותקת פיזית ממי שהקשר מקורו בגוף שלך.
  16. קניתי היום יותר אוכל ממה שקניתי לדעתי בכל ארבעת החודשים האחרונים.
  17. אני מקננת לקראת חזרתה כמעט כמו שקננתי לפני שהגיעה לעולם.
  18. מי יעזור לה כשיהיה לה קשה בטיול זה או אחר כשכבר לא יהיה לי כוח #תמונה
  19. זאתי שלי חוזרת
  20. אין מאושרת ממני, באמת, אפשר לעשות מדידות, גם הן, אבל כמוני, פשוט אין.

עוד לא, עוד כמה ימים, מתכוננת .

 

בית של מישהו

.

בתים מפעם. נטושים בשכונה. למכירה, עם מרצפות השומשום, החצר הגדולה והפשוטה, עץ פרי, שניים מאחורי הבית, גג שטוח, שער עץ עבודת ידיים, שביל מרוצף ואזוב בין חריציו. הבית ריק, מחכה למכירה, עוד מעט יגיעו הבולדוזרים וימחקו קירות וזכרונות לטובת  שלוש קומות, מרפסת אנגלית, קצת שטח גינה מעוצבת, אולי בריכה, אולי לא, הרבה עיצוב כנהוג בימינו וגם חיים וזכרונות חדשים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%aa%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a

/%d7%a9%d7%a2%d7%a8.

.

ובכל זאת….

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

בלוג הצילום של "הארץ" והבטחה

.

בלוג הצילום של "הארץ" הוא מקום דינמי ומעניין שעורך ומתפעל דניאל צ'צ'יק,

צלם העיתון וצלם בכלל, שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה בגלריה בלילינבלום 2.

דניאל הוא אדם שעניינו בצילום עמוק ומשמח,

וההשקעה שלו בבחירה, עריכה, ותוצר סופי של הגלריה מעוררת תחושת טובה של התעניינות

אותנטית במה שהשקעת בו הרבה מחשבה, רגש ותשוקה, והערכה.

לא מזמן הועלתה בבלוג גלרית עבודות שלי.

התגובות הרבות שהגיעו שימחו והציפו אותי מעל ומעבר להתכוננות שלי, והתכוננתי :)

.

אני נותנת כאן לינק פעם נוספת לגלריה ב"הארץ" כי כך הבטחתי לגברת אחת נחמדה ומבוגרת

שהתעניינה בעבודה בתערוכה של הועד למען המלחמה באיידס, וביקשה דרך קלה להגיע אליו.

אז הנה

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – 

ילדים משחקים צללית

.

10 כללים לעבור "את זה"

.

1. לדבר רק כשחייבים וגם אז, בצמצום.

2. לענות כששואלים אותך, בטח, אבל בקצרה (קשה לך, יודעים, אבל הכרחי).

3. לא לתכנן כלום.

4. אוכל קפוא במקפיא כי את זה שאת מכינה על פי המערכת, חבל עליו.

5. לא לקחת את זה באופן אישי.

6. לא להעלב בשום פנים ואופן, מכלום.

7. יש דברים שהכללים הר"מ מתבטלים, בעיקר ע"ע חוקי הבית וכבוד בסיסי (נדיר עד מאד שמופר)

8. לא להגרר לויכוחים (כלל זהב) לשתוק (מה שמנוגד כלכך לאופייך) גם כשאת צודקת (תמיד כזכור).

9. לזכור שזה הכרחי, רצוי ומצויין חיתוך הקשר הגורדי/טבורי הזה. מ צ ו י י ן.

10. לזכור מי היא באמת, מי את באמת ולחכות.

אנחנו בדשא

אלוהים, זה קשה.

ומשמח. משמח וקשה.

קרוסלת רגשות וטלטלות בלתי אפשרית ההתנתקות הזאת.

רכבת הרים מרגשת ומשמחת ומפחידה, ממש כמו זו האמיתית, ויותר,

ולא, לא שמתי לב שאני משתמשת במטאפורות מחיי הלונה פארק עד השניה הזו ממש :)

/

נתראה בקצה השני של הקשת :)

.

מָה שֶפֶּרַח

.

 

.

להט

.

.

ימים ולילות ולהט של סוף קיץ. חסרת מנוחה, מתגעגעת לְמה שעדיין לא היה ונמסה.

.

בכל זאת…

.

.

אני יודעת.  אני מבינה.

וזה גם משמח. זה משמח ומרגש ונוגע ללב ומרחיב אותו לראות אותה גדלה.

גם בנפשה היא גדלה, מחפשת את מיקומה והגדרתה בסביבה משל עצמה.

טריטוריה.

המרחק והריחוק שהיא חייבת כדי להגדיר, ולמצוא ולהתארגן על עצמה ללא השפעתה רבת העוצמה

של אמה, שגם בזמנים רגילים, מיינד יו, קשה להתעלם ממנה, מהאמא הספציפית הזו.

המרחק שהיא חייבת לקחת ממני הוא מרחק הכרחי.

ואני זזה הצידה. בחיי. בכל כוחי.

ואני מתאפקת. הרבה.

אני לא מתאפקנית. לא מטבעי, ולא מכוחה הדומיננטי של הפרעת הקשב שלי.

ואני מצליחה להתאפק. לא תמיד. מה פתאום תמיד.

אבל אני מצליחה וגם זוכרת שזו לא תקופה עשירה במענות.

וכשעונים ב"אנ'לא רוצה לדבר על זה" או לא עונים בכלל או מהנהנים, אני חושבת שזה הנהון,

אני שותקת.

ואני מקבלת, בקושי.  רב, רב מאד, את חוסר הרצון להתחבק. את המרחק הפיזי.

בעצב וגעגועים מקבלת את העובדה שהגוף הזה,

שהיה בי, שהאכלתי במו גופי, שהכרתי כאילו היה אני, ואולי אפילו יותר,

שחלק מנקודות החן שלי העברתי אליו בשעתוק מדוייק,

הגוף הזה שאני מזהה בו ועליו את החותם הגנטי שלי בכל כך הרבה מקומות וסימנים.

כמעט אחת לאחת –

כולל כפות רגליים ואצבעות מסודרות להפליא, וחיטוב לסת, וגומות בגב תחתון,

הגוף הזה הולך ומסתגר ומתרחק ממני עכשיו.

ועוד תחזור האינטימיות הנשית אני יודעת, הסיסטרהוד ההיא –

ויש רגעים קטנים חסד, כשהיא חוטפת מצלמה פתאום או מתעוררת חמה ומתוקה לרגע,

והשיחות הקטנות בזמן הארוחות, ובעיקר בסופן, ואני חושבת שזה יפה שהיא אומרת

ואני מסיעה אותה הרבה כי זמן נסיעה הוא זמן רגוע ולפעמים, בלי להתכוון יש רגעים

טובים של גילוי לב או דיאלוג או אפילו מי-היה-מאמין בקשת עצה או דעה,

אבל בהכללה, בינתיים הדלתות נסגרות.

המנעולים גם.

ואני מחייכת מכמה ברור ושקוף וידוע מראש הכל, וגם מתעצבת על נפשי.

כמה מתעצבת.

בודדה לרגעים.

ואני מנסה, ומצליחה, בחיי שמצליחה, רוב הזמן, לא להתעצב.

לא להעלב. לא להרגיש דחויה.

לא 'לקחת את זה' באופן אישי –

מה זאת אומרת לא באופן אישי?…

ואני מבינה ה כ ל

ואני יודעת כמה האהבה כאן

ושהיא, ילדת הלב שלי תחזור בסוף הדרך. אני יודעת.

אבל לפעמים, כמו היום, כמו עכשיו, אין לי סבלנות לדרך הזו שלה

למסע שלה שאני, בעל כורחי, לוקחת בו חלק.

ואני, אני שמתעבת את הכולם הזה,  מאז ומתמיד, כילדה, כנערה, כמי שאני היום.

כולם היא מילה שרק מרגיזה אותי, שמעוררת אותי באופן ילדותי עד מאד למרוד,

לעשות דווקא, לא להכנע לנהירה הזו,

מוצאת את עצמי אחרי שנות מרד, הפניית גו וקריאות תגר לא קטנות מול הכולם,

מנסה להאחז בכולם הזה.

בכל כוחי וליבי ונשמתי אני מנסה לזכור שכולם מתבגרים באותה דרך.

דרך ההתרחקות, ההתכנסות, ההתעטפות בעצמי.

.

אבל נו כבר, אני מתגעגעת…

.

כשהיא מצלמת אותי

.

כשהיא לוקחת את הקנון ומביטה בי דרך העדשה,

אני לא זוכרת שמצלמים אותי. במקרה שלי יו נואו, זה לא מובן מאליו.

אבל כשהעינים החומות האלה פוגשות את אלה שלי,

אני מפסיקה להיות חלי, לא זוכרת את החלי גולדנברג ואפילו רחלי אני שוכחת שאני,

ופשוט נחה במקום הזה שקוראים לו אמא…

.

.

בשמלה אדומה ושתי צמות, לאו דווקא זכרון משעשע מ"הלהקה"

.

.

.

מוקדש בבושה ובקשת מחילה לאופק בת הארבע שהופרדה בערלות לב ואכזריות מאביה אתמול בלילה.

*

מכל הדברים הקשים בגירושים, בפירוק משפחה, בשברון לב, באכזבות, הסתגלות, התנפצות ושאר

עניינים, הדבר הקשה מכל הוא הגעגוע.

לא שלך, לא שלו, לא זה שקשור לזוגיות שהייתה, לא זו ששייכת לכם,

הכי הכי קשים הם הגעגועים של הילד, של הילדה שלך.

ילדים מתגעגעים מדוייק. כמו לא לצאת מהפסים בציור. לא אבסטרקטי.

הם מתגעגעים למי שאיננו יותר מִלְמה שאיננו.

בימי ראשון שלישי רביעי וכל שבת שניה מתגעגעים לאבא,

בימי שני וחמישי ושני ערבי שישי מתגעגעים לאמא,

או כל סידור משפחתי אחר,

כל הזמן געגוע.

געגוע זה חמוץ קראתי פעם משפט שכתבה ילדה, חמוץ ומר, איכס.

כל הזמן געגוע למי שלא לידך.

מכל הילדים שאני מכירה ועברו את הפרידה הגדולה מהמשפחה כמו שהכירו מתמיד,

זו הטענה הראשונה שלהם. התלונה הכי הכי משמעותית.

כל הזמן געגוע, כל הזמן.

כשאני משחקת ושמחה הגעגוע מחכה בצד, לא מפריע,

אבל אחרכך הוא חוזר בדיוק לאמצע, קראתי באיזה ספר, או מכתב, או איפהשהו.

.

הבת שלנו הייתה בת כמעט ארבע, בדיוק בגילה של אופק.

שערה שחור, עיניה חומות, פוני, שער חתוך בקו ישר,

בצילום רחוק שלה מאותו גיל הן נראות תאומות. ילדה בת ארבע מתרפקת על אבא, על אמא.

הבת שלי / שלנו חיה עם אבא יומיומי, מעורב וזמין ללא עוררין, תמיד, ובפשטות ואהבה,

כמה אהבה,

ובכל זאת,

למרות השנים שעברו, דרך החיים הכמעט יחידה שהיא זוכרת, וגילה,

יש לא מעט ימים, רגעים, סיטואציות שהיא מתגעגעת למי שלא לידה,

וגעגועים,

געגועים הם חמיצות.

מי שהפריד את אופק בת הארבע מאביה הגר כאן על פי חוק, עובד ומפרנס את משפחתו,

מי שלא השכיל לראות את אופק כילדה ספציפית בת ארבע שאוהבת אוהבת אוהבת את אמא ואבא

שלה ב ד י ו ק אותו הדבר,

מי שלא יזכור לעולם שאת הפצע הפעור, הענק שנפער בנפשה של אופק ל ת מ י ד פצענו אנחנו,

א נ ח נ ו, יהודים בני יהודים רחמנים,

אנחנו שברנו לילדה קטנה אחת את החיים,

את שלמות נפשה ותמונת עולם הבטוחה שילדה בת ארבע צריכה.

אנחנו שלחנו חיילים במדים ונשק באמצע הלילה והערנו אותה ואת אמה ושמנו אותן מאחורי גדר,

ולא היינו חייבים,

לא היינו חייבים לאלץ ילדה קטנה להחתך ככה מאביה,

לא היינו חייבים.

יכולנו לחמול, להרגיש,

לחשוב על ילדה אחת כעל אופק, בת ארבע, שער קצר, עינים גדולות, אמא ואבא וילקוט ורוד לגן.

מי שלא מבין מה עשינו,

מי שלא מצא מטעמי נוקשות, ערלות לב, יהירות דתית דרך, מקום או חמלה לא לנפץ לב של ילדה קטנה,

שלא יעיז לעולם לבוא בטענות,

לעולם,

על חמלה, או על גורל ילדים אחרים,

ישראלים, פלסטינים או חלילה פיליפינים.

.

כי ילד הוא ילד הוא ילד. או ילדה.

.

.

והרַכּוּת, מתי תחזור הרַכּוּת?

ְֱֲֳֵֶַָׁׂ

הכי הרבה אני מתגעגעת לרכות.

לתנועות עגולות, התכרבלות, אינטימיות, חום, הרעפות, ליטופים וחיוכים.

תכף היא בת חמש עשרה ואני מבינה, באמת שאני מבינה.

אני רואה אותה ארוכה ודקה ותזזיתית ומהורהרת ורוטנת וצוחקת ומתבלבלת ומשתבללת מולי, בדיוק

כמו שצריך. אני שומעת אותה זועפת בניגוד לרצונה, דוקרנית כמו שאני יודעת שהייתי שנים אחרי

העשרה שלי, ועדיין לפעמים, אבל אני לא זוכרת את התחושה. אני רואה איך היא עונה לי  באוטומט.

כן אמא. לא אמא. אני מרגישה איך היא מסתחררת במערבולת המחשבות, תחושות, בלבול. אני רואה

את ההורמונים עושים עבודתם נאמנה בכל חלקה. כמעט בכל חלקה – אני שמחה שעל עור הפנים שלה

הם מדלגים פחות או יותר. אני רואה את הנעלים שלי חוזרות מבית הספר מזוהמות ובוציות – טוב,

רק הנייקי והאולסטאר, על היתר חל כאן וטו ויש לי עדיין וטו בבית הזה, יו נואו –  את החולצות שלי

זרוקות בחדר. שלה, לא שלי. השבוע היא אמרה, וזזה באמת מדאיג: אמא, יש לך תיקים ממש, אבל

ממש מדליקים. וגם חלקי כלי איפור שלי אני מוצאת פה ושם, שם זה באזורי המחיה שלה בבית הזה…

וכל זה בסדר, באמת. בחיי. נשבעת.

רק שהרכות, והקירבה שצבעה משתנה, והפשטות שֶבַּקירבה שמִשתנַה, והחייכנות והאינטימיות,

חסרונן מרסק לי את הלב, צובט את גרעין נפשי בכמיהה שלא הכרתי כמוה.

וההבנה לא באמת עוזרת.

כלומר, היא עוזרת ברגעים של חשיבה והכרה והבנה,

ופחות, הרבה פחות עוזרת ברגעים שננעלים מולי, או שאני אומרת משהו בכוונות טובות ונענית –

שלא באשמתה כבר אמרתי, נכון?- באמא, אין לי כוח עכשיו או בלא, ע'ע בחייאת אמא, די עם

החפירות שלך גם ככה זה לא פשוט להיות בת חמש עשרה, מה, את-לא-זוכרת?

ראשית אהובה שלי, ילדת הלב שלי אני באמת לא זוכרת, אני מודה,

שנית זה בסדר, נשבעת, הטענות שלי הן לא אליך – כמעט. חוץ מהאולסטאר התכלת שחזרו חומות מבוץ

ואיך-החדר-שלך-נראה ומי-את-חושבת-יסדר-אותו – הן בעצם בכלל לא טענות, רק געגוע מוסווה.

כי געגוע ורכות וליטופים ומתיקות ילדית, הם מחוץ לתחום כרגע,

אז אני מנסה, בחיי שאני מנסה,

אני כ ל כ ך כ ל כ ך מנסה להזכר איך זה להיות בת חמש עשרה,

תכף, כבר אפשר לספור בימים מתי וגם מתנות שולחן בוקר יומולדת כבר נערמות במסתור,

ואני מנסה גם לא לבוא בטענות יותר מדי,

גם להבין שהרכות הזו, והתנועות העגולות, וההתכרבלות, והאינטימיות  והרוך והרוגע והקירבה שהיו,

כבר לעולם לא יהיו כמו שהיו,

כי גדלנו, שתינו,

ונפרדנו, כמו שצריך ואמור וטוב, כמה טוב שכך, שתינו.

ובעיקר אני מנסה להצמד לידיעה שבי,

שיודעת וזוכרת באופן הכי עמוק ואמיתי, נשבעת, שהם יחזרו.

אבל,

א. למי יש סבלנות

וב. בינתיים אני נורא נורא נורא מתגעגעת.

.

.




ּ

תמיד לפני

.

.

תמיד לפני שהיא נוסעת אני סוערת ומבולבלת.

אחר כך מגיע השקט.

יש משהו פשוט בנוכחות של הילדה שלך בסביבה. ברגיל.

בבית. בחדר. חצר. בבית הספר. אצל חברה. אצל אבא. בסרט. חוג.

אני מושיטה יד ומחבקת.

נכנסת למכונית ומנשקת.

גם כשהיא בבית ההוא כשאנחנו מרגישות התקפת געגועים אנחנו נפגשות לרגע באיזה תרוץ,

או בעצם בלי.

אבל

כשאני אורזת איתה מזוודה שתחזור עם ריחות חדשים, בגדים חדשים, פנקס שיאצור זכרונות

כדי שאקרא אותם, כשאני מזכירה לקחת כדורים נגד כאבי נחיתות – ע'ע אוזניים

טי שירט גדולה ללילה, תשבצים, ספרים, טאקי – אל תשכחי את המברשת שער מותק –

אני מתבלבלת.

בין השמחה הגדולה שלי על שחייה רחבים וטובים ומאפשרים.

והשמחה שלי שהולך להיות לה זמן מרוכז ונפלא עם מי שהיא הכי,

בין הידיעה שחוויות וריחות וטעמים וצבעים וזמנים חדשים יצבעו את נפשה ויעשירו וישמחו אותה.

והטלפון, ועוד טלפון,

ובין זמן שקט שלי.

זמן נטו כלום שאני יכולה לבחור או נטו עשיה שאני עשויה לבחור גם.

על זמן נקי ממוּקצבוּת זמן, מחוייבויות יומיום ובעיקר כזה מאפשר להיות חסרת מודעות אמהית ברצף.

אני יכולה "לשכוח" את הזאת שבי  ולהיות את כל האחרות אם אני רוצה, אם אני בוחרת ככה.

.

הימים משתנים, השעון הביולוגי חוזר להיות מה שהיה פעם, מזמן, כשלא הייתה ילדה, או אמא,

במי שאני. אני מתבלבלת ומתגעגעת מראש.

לא געגועי עצב או קושי,

אני מתגעגעת געגועי אהבה ושמחה שלא דורשים התייצבות מיידית שלה,

כאלה המאפשרים לה, מבחינתי, בלי קשר לכלום, להשאר איפה שטוב, ככל האפשר,

לקחת מהעולם, מהחיים, ממה שניתן לך בכזו אהבה את ה כ ל,

לחיות את חייך, נעוריך במלאות ושמחה….

אבל כשיגמר, תחזרי הבייתה.

וזה הכי. חשוב, ומשמח, וחד משמעי, את שומעת?

לדעת שכאן הבית שלך, וכאן אמא שלך, וזהו.

.

ועכשיו, כשאת ישנה בכל האורך המפתיע שלך בכל-פעם-כשאני-רואה-אותך-מגיעה, עם התום שנחבא

מפני ומפני העולם כשאת ערה אבל מצליח להביע עצמו בשנתך, עם מה שאני מכירה מעיניך, מזקיפות

הסנטר הקורא תגר, הדמעות הבאמת מנצנצות אני-אתגעגע-אליך-אימי ואמא שמסבירה מה-פתאום-יהיו

-לך-ימים-מקסימים-שיעברו-במהירות-וכיף-ענק-ובכלל-לא-יהיה-לך-זמן-או-סיבה-להתגעגע-תזכרי-

איזה-כיף-היה-לנו-בשנה-שעברה ובלב אני נקרעת על הילדים האלה שנגזר עליהם תמיד להתגעגע

למישהו האחר ותמיד לחוות דברים מופלאים רק עם אחד משני החצאים המרכיבים אותם –

אבל זה בסוגריים, בגלל השבוע הלוהט והמסויים ההוא בלוח השנה המסמן וסופר למשפחה הזו.

.

ואני חושבת שבבוקר,

אחרי ארוחת הבוקר ואריזות אחרונות וחיבוק וחיוך ונשיקה

ותזכורת כמה אהבה שלא-תעיזי-לשכוח-

ועוד חיוך,

הנשימה שלי תשתנה.

.

בכל פעם מחדש, לפני שזה קורה, אני מתבלבלת.

אחר כך זה בסדר :)

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עולמות חדשים. הכי טוב לגלות כאלה :)

.

לעצמי, כי לפעמים מותר

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ולמי שרוצה…..

.

חדר משלה, חדר משלי, ודלת מחברת גם.

.

לפעמים כשהיא נרדמת במקרה, או שלא, במיטה שלי, כמו שקרה השבוע,

אני מביטה בה ורואה במערבולת הגבעולית הזו, בברזלי השיניים והטון המתנגן בדי-כבר-אמא הזה

את התינוקת ההיא, שישנה עלי לילות כימים, וההיפך גם, כִּבְדַת נשימות איטיות ורפויית אברים.

אין לזה מילים,

ככל שמנסים למצוא לזה מילים,

מאז ומתמיד מנסים, פשוט אין לזה מילים.

היא מתחילה לטוות את חייה בעצמה, על פי כשרונה, יכולותיה ובעיקר רצונה.

קור ועוד אחד ועוד עד שרשת חייה תהיה ארוגה וחזקה מספיק לשאת אותה בכוחה היא.

מחר יום חשוב בחייה. פסיעתה הראשונה לחדר משלה, כך אני מרגישה.

אני מוצפת בהכל ומבינה שאין בכוחי לעשות דבר חוץ מלחבק, אם זה מה שהיא תרצה ממני,

לחזק בדרך שתהיה לה טובה, ולחכות. בחדר משלי.

עבר יום:

אתמול היא עברה נסיון לא פשוט.

חיכינו במסדרון זמן לא קצר ותודה לאלוהי

הwifi ואז הגיע תורה. היא העיפה בי מבט,

נשמה עמוק ונכנסה לחדר דרוכה, נרגשת

ומקסימה שאי אפשר להאמין.

היא הייתה היא עצמה,

מרוכזת ונמצאת כולה ברגע ההוא ממש.

בלי אמא, אבא או כל דבר אחר.

אדם צעיר בbeing שלו.

לא הרבה ניתן לנו להיות שותפים –

שקטים, פסיביים ככל שנהיה –

לרגעים אישיים כל כך.

ריכוז מזוכך של "אני" אחר.

כשהוא מולך והוא אהוב עליך כל כך………

הדלת נסגרה והילדה שלי הייתה ש ם. בחוץ. בחייה.

הנשימה שנשמתי דמתה לנשימה העמוקה, החדשה שלקחתי בפעם הראשונה

שסגרתי את הדלת אחרי בגן הראשון שלה  והשארתי אותה לחיות את חייה –

אז מה אם זה היה לחצי שעה בפעם הראשונה – ויצאתי לחפש מחדש את חיי שלי.

דלתות נסגרות, צעדים נפסעים לאחור ומרחיבים את המרחק ביננו.

אתמול,

כשנסגרה הדלת, נשארתי במסדרון ההוא, נושמת נשימה ומבינה שאין בידי.

הרגע הזה אתמול היה כולו שלה. רק שלה. נתיב חייה שאין לי בו, ברגע הנתון הזה, חלק בכלל.

לא לטוב. לא לרע.

אין לי יכולת לעזור, אין לי יכולת להזיק.

זה היה רגע נקי של הבנה. חייה שלה. ואני הייתי בחיים שלי. לידה. אבל מאחורי הדלת.

זה לא היה רגע מפחיד.

זה לא מפחיד.

אם להיות מדוייקת והגונה, זה כ ב ר לא מפחיד.

הפרידה הפנימית מתרחשת בקצב שלה, בטבעיות.

הטבע מכתיב את המעשים.

הכל בסדר.

כל דלת נסגרת מאחוריה, או מאחורי,

כל מדרגה, מהולה בתוגה ורוך וקושי להפרד ממתיקות הילדות,

ובפחד מובן ולא-נלקח-ברצינות-מדי אבל עדיין מפעפע שהקירבה תשתנה.

וכן, בטח שהיא משתנה.

כל הזמן. מאז שהתחיל המסע הזה,

כמעט ארבע עשרה שנה ועוד תשעה חודשים לאחור מי סופר.

אבל בחדשה יש דברים כל כך מפתיעים וחמים ומשעשעים ומקסימים

ובעיקר לא פחות קרובים ואהובים,

שאני

מתחילה,

לחשוב,

להיות בטוחה,

שהולך להיות ממש נפלא,

כשיהיה לה חדר רחב ידיים משלה,

ואני ארחיב את שלי כי-באמת-הגיע-הזמן-לשים-אליו-לב

ובין החדרים שלנו נבנה לנו דלת מוצקה, רחבה, אם-כל-הדלתות

שנוכל לפתוח כשנצטרך. כשנרצה.

תהליכים וחדרי חושך

.

.

2011  אתמול הייתה כאן צלמת אינטליגנטית לצלם אותי וכל מה שרציתי זה לצלם. לא להצטלם.

כל מה שמענין אותי עכשיו – חוץ מהשפעת בנות עשרה על מצב הרוח של אימן כמובן – הם צילומים.

ומילים. וההיפך גם. וסופי קאל גם. וכל מיני.

לפעמים אני מאד מאד איטית בחיבורים.

לרוב לא.

טכסט שכתבתי פעם מזכיר לי חיבורים, ואיך פתאום אני רק רוצה לצלם. כל הזמן לצלם.

כמו תמיד אבל בקול רם. אני מעלה את חלקו שוב לצרכים אישיים, רגשיים, משחררים.

.

אני אוהבת צילומים.

הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.

לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים – אֶלֶה לפחות

מודבקים באלבומים. מותכים לפסי דבק צהבהבים. שאריות נעורי הפוטוגניים נדונו להצתהב לנצח

באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק. נערה צהובה צוחקת אל עדשת מצלמה ממגנטת:

"מה ז א ת סבתא?" – הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.

פעם, לא כל כך מזמן – או שזה רק נדמה לי שלא מזמן – הדרך של הזכרונות והסיפורים להכנס

לפנתיאון האישי הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – אפילו שאין קליק.

פעם הם קמו לחיים וזכו לחיי נצח מצתהבים רק כשהנגטיב פותח והתמונה הודפסה.

.

2010

רגעים יפים, קרובים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו. ברבוע הבטון שבנה לעצמו

בין פינת הכביסה, שלה, לפינת הנגרות, שלו. חדר משלו. כאילו קרא ספרי סופרות אנגליות.

חדר חושך. ממלכה.

שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית. אסור. פשוט אסור לגעת בה –  צלוחיות פלסטיק מלבניות,

שחורות וגדולות, רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות: כאן קול ישראל

מירושלים. מנורת קטנה מעל הדלת מאירה מעט באור כתום חלש, קלוש, את החלל ואבא אחד

עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות.

מציל ומפרנס את משפחתו בעבודה צדדית, נוספת. סיזיפית, אחרי מלחמת התשה ארוכה ומיתון

אכזרי וממוטט. צילום אחר צילום, מלכת אסתר אחרי שוטר עברי מתממשים ובאים תחת ידיו הטובות

של אבי. הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו.

מיד תזרק עליו להרף עין מדויק אלומת אור – שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות

שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט. האור מאיר.

הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה – המְּפַתֵח.

כמו מעשה קסמים של ממש, אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.

האור הכתום מאפשר ראיה.

אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.

בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.

מתגלה עולם של רגע. שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.

ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה קיימת ואסור לה להמשיך להתפתח, כי כמו בכל דבר,

יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.

יש את הרגע האחד המסויים. מושיטה יד על פי סימן או מילה שלו, כבר גדלתי והוא סומך עלי,

אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית –

מי שלא נתקל במבטו המוכיח של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם –

לופתת את התמונה החדשה שמגלה לנו סוף סוף מה היה, שולפת אותה מקערת ה'מפתח', נותנת

לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה לקערה השניה  עם החומץ.

העולם שנגלה קופא. פריז-פריים.

דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח –

אבא מהנהן.

אני שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות – אבא מציץ, מאשר, וממשיך בשלו.

תמונה אחר תמונה הן גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע.

שטיפה ארוכה במים. יבוש. מיון הצילומים לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.

ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.

אבא ואני בקו יצור פרטי.

זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

ועכשיו,

מי סופר כמה שנים אחרי,

חדר החושך של אבא, המצלמות שלי, המילים שלי, ואני, בונים לי סוף סוף, כנראה, חירות.

2012 רלוונטי מתמיד

.

אני? אני הקלברי שכזאת

.

אני מתגעגע לְמַשהו הוא אמר לי.

ישבנו לארוחת בוקר ליד הים כמו שאנחנו עושים מפעם לפעם.

עכשיו כבר לעיתים נדירות.

אני לא יודע לְמה

הוא ענה על שאלה שלא שאלתי,

אבל אני לא מסוגל לעשות שום דבר עד שאני אדע.

.

הוא לנצח התום סוייר שלי

ואני

אני הקלברי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פעם,

עשורים של פעם, ככה מזמן,

הייתי הולכת אחריו, מושכת בזנב חולצתו ומבקשת עוד הרפתקאות.

.
.
.
.
.

די יודית, תחזרי לכתוב כבר

.

.

"סיפורי תל אביב", קובץ נובלות של יהודית קציר,

רואה אור בסדרת "הספרייה הקטנה" של הספרייה החדשה.

בספר שלוש נובלות המתרחשות בתל אביב ועוסקות בדמויות זרות המגיעות לעיר ומתמודדות

עם התנפצות חלומות וויתור על שאיפות גדולות.

שלוש הנובלות כבר פורסמו בעבר: "סוגרים את הים" ו"הנעליים של פליני" ו"מגדלורים של יבשה".

היא, באחריות, הסופרת הישראלית שאני הכי מתחברת אליה. מאז ומתמיד. ואוהבת.

כמה אוהבת.

בזכותה אני כותבת.

בפעם הראשונה שקראתי את "סוגרים את הים" הנשימה שלי ב א מ ת השתנתה.

לא האמנתי שאפשר ככה. שמותר ככה.

נקודת מפנה א מ י ת י ת.

כמה אנשים יכולים לדעת בוודאות שהם גרמו למפנה אמיתי בחיי אדם?

היא יכולה.


הרגשתי שהילדה
שהיא הייתה, היא הילדה שאני הייתי ואיך היא בכלל יודעת

איך הייתי. ואולי, עברה בי מחשבה מבעיתה, אולי אם היא יודעת לכתוב את

הילדה שאני, בדיוק כזה, אולי כולנו דומות כל כך, זהות. רגישות ומרגישות,

וזה יותר העציב משימח.

אני אוהבת סיפורים קצרים. אני אוהבת עד מאד מאד את אלה שלה.

אני נשטפת ברגש גדול, אני מתמלאה מבוכה ושמחה ועצב וגעגועים ופחד כשאני קוראת אותה.

לפעמים קוראת דרך אצבעות ממש, כי קשה לי לקרוא ככה, ישר מולי את המילים.

אני מוצפת.

ואני מחייכת הרבה. מאד.

מהאינטימיות והמוכר והמרגיש והמילים ששוטפות אותי ממש.

המילים שלי נכתבות באהבה ענקית.

די יודית.

מספיק להוציא קובץ סיפורי חיפה או תל אביב עם דברים שכבר פורסמו.

תחזרי לכתוב,

ב ב ק ש ה.

אני יודעת שזו חוכמה קטנה עד מאד לבקש. בטח כאן ובצורה כזו.

ואני משוכנעת ויודעת שאם היית מסוגלת, היית עושה.

ואני מאחלת לך שהדבר שעוצר וחוסם יעלם ותמצאי את הדרך שוב.

וחוץ מזה, "בועות על הרוח" הוא אחד מספרי הילדים העדינים והמקסימים ביותר שקראתי :)

*                        *                             *

עדכון: 27 מרץ

פרסמתי את הפוסט הזה לפני שלושה שבועות.

תהיתי אם הוא יגיע אליה. האם היא גיגלה את עצמה והגיעה אליו במקרה, אם מישהו שמכיר אותה קרא

וסיפר לה, אם היא משוטטת ב"רשימות" וקראה בעצמה, אם היא מסתקרנת איך זה מרגיש לכתוב בלוג.

תשאלי, אני אענה בשמחה :)

מחבר: יהודית קציר תאריך 3/27/2008 12:09:59 PM

הרבה תודה לחלי, קבלתי הפניה לפוסט והתרגשתי לקרוא. תודה גם למגיבים האחרים.

אל תדאגו, ברגעים אלה ממש אני כותבת רומן חדש, מקוה שיראה אור בתחילת 2009.

התגובות שלכם מעודדות אותי להמשיך בקצב מזורז

.

עדכון: מאי 2010 – ראתי צילום יפייפה שלך עם ביתך בתערוכה, היפה, של איריס נשר,

וחוץ מזה,………נו………..?!

.

.

7 – ברגע שהייתי לגמרי אני הטלפון צלצל

.

.

ינואר 2008

כשהבנתי שאין ברירה.

היא יוצאת לטיול הזה עם צופי ים, גל קור או לא גל קור.

הוא תוכנן לפני כחודש, ואף אחד לא מתכוון לבטל אותו כי לאמא שלה קר תמיד –

גם באוגוסט –

מה פתאום טיול צופים באמצע החורף?

ה ל ו…אף אחד לא קורא עיתונים? אינטרנט? מקשיב לחזאי בטלוויזיה?

כשהבנתי שכנראה באמת אין ברירה התחלתי במשימת:

הכיני את בתך לטיול במדבר בחודש ינואר באמצע גל כפור, ולא, אני לא מגזימה,

אפילו החזאים אומרים.

תחקיר עומק הניב תוצאות ותובנות:

שק שינה. שמיכת פליז בתוך השק שינה. פנס. שקיות חימום. כאלה שמחממים בין כפות הידיים

ומחזיקות חום לעשר שעות, ארבעה זוגות גרביים, מכנסי פוטר, חולצה עם שרוול קצר, ארוך,

כפפות מהסקי של שנה שעברה, כובע צמר, עוד אחד ליתר בטחון, בחיי. מגבת ידיים, טשיו,

נייר טואלט, תרמיל גב לטיול עצמו –

מחממי אוזניים בצורת לב ורוד – צריך לראות כדי להבין כמה טיפשי אפשר להראות –

שלושה ליטר מים – איך היא תסחוב אותם – ספגטי בולונז לחמישה עשר ילדים ונוער,

ממתקים, עוד קצת, עוד קצת ליתר בטחון, מברשת שינים, משחה, מברשת שיער, גומיות,

מגן שמש – אמא לא צריך. גטקס וחולצה טרמית נמצאו ברגע האחרון בעמקי ארון.

מזרון יוגה הצטרף לשק שינה כדי לבודד אותו מהרצפה ורק עוד גופית פלנל אחת ליתר בטחון,

וצעיף היא לא מוכנה לקחת לא חשוב מה אני אומרת.

יום שישי, שלוש וחצי אחר הצהרים. סמוקת לחיים, בורקת עיניים,

אמא לכי היא אמרה לי לראשונה בחיי, בחייה. לכי כבר. הלכתי, נו מה.

במכונית בדרך הבייתה התחושה מוזרה.

אני רגילה לשבתות בלעדיה פה ושם, גם לשני וחמישי,

אבל הידיעה שהיא באוטובוס, בדרכה למדבר וללילה קפוא באמת ולא ספונה אצל אביה,

שינתה את המערך הפנימי שלי. הוא היה דרוך יותר מהרגיל.

חסר שקט ומלא אנרגיות.

אני פותחת את השער, קר. באמת קר. גוערת כרגיל בכלבה, כמה צריך לחכות לך תמיד.

הבלונדינית מיללת ודורשת את שלה. אני מביטה בחצר העייפה שלי. החורף לא מייטיב איתה.

סימנים ראשונים וירוקים לפקעות שזרקתי בה בשנה שעברה,

אולי רקפות, נוריות. גם נרקיסים מופיעים כאן לפעמים בחורפים, מי זוכר.

אני קופצת ח'ת שניים ח'ת על הקלאס שציירתי על השביל לפני הרבה שנים,

כשחידשתי את הבית ואת החיים, ונכנסת הבייתה.

הידיים שלי שוב מבצעות טכס עתיק מכל הנשים שאנחנו מאמינות שהפכנו להיות ואוספות

בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני ניכנסת לחדרה, מביטה סביב ומזהה את הבת שלי.

את הערבוביה המסויימת שלה, את הריח ספוג באוויר –

אני נושמת, נפתחת לקראת הריח שלה,

מוכר וזר,

שלי וממש לא,

שיכנס עמוק ויספג בתוכי.

קראתי פעם על ניסוי שעשו עם אמהות שרק ילדו.

הן החזיקו/ חיבקו את התינוק שלהן עשר דקות ואז לקחו אותו לחדר תינוקות.

לאחר כמה שעות נתנו להן לזהות את תינוקן רק, רק על פי הריח, בעינים עצומות.

כמעט תשעים אחוזים זיהו נכון. עשר דקות.

אני נושמת רחב ומרימה מהשטיח את "נשים קטנות" חלק ב' – מתי היא כבר תסכים לקרוא את

"אבא ארך רגליים". זאק אפרון מביט בי במבט כחול מתוך הפוסטרים התלויים, הפתקאות,

גומיות שיער, מגירת סודות נעולה, סוויטשירט הלבבות האדומים, כריות ורודות, אוזניות אדומות

ותופים שחורים התופשים חצי חדר. כן מלמלתי לעצמי והתיישבתי בפישוק על הכסא הנמוך מדי.

חצי שעה מאוחר יותר, שטופת זיעה, אחרי שתופפתי את ברוס – לפחות בכוונות שלי – למוות

וגם סתם הרבצתי לתופים שלה הבנתי שזה לא באמת עוזר. רק כאילו.

חוסר שקט ובחלון חדרה, החושך מלשין לי כמה קר בערד.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה.

שריקת האס אם אס מריצה אותי למטבח. אולי דיווח מאנטארטיקה שבדרום המדינה.

יש גברים היודעים את המינון המדוייק בין להיות מקסים ומעוניין לבין להיות דביק ומעוניין.

עניתי למקסים ומדוייק שלמרות שאכן שישי שבת פנוי, אני לא פנויה, קר לי מדי.

כבר כמעט שמונה.

הבולונז שלי, מעשר מזה שהכנתי לכנופיה הקופאת ודאי מקור אכן טעים ומצדיק את המוניטין

שלו וגם היין. אני לוקחת ביד את ה –Canon 20 D המדהימה המתארחת אצלי כבר

חודשיים ובהזדמנות אני ארחיב את הדיבור עליה –

ומתחילה לצלם את מה שאני מתכננת ורוצה לצלם חודשים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה.

ואז, טלפון, שניים, לא מהיעד הרצוי, מפסיקים רצף מטורף של צילומים.

ואני מצליחה לעמוד במשימה.

אני מצליחה להשאר האמא הקולית שאני מאמינה לפעמים שאני, ולא מצלצלת אליה.

וחוץ מזה, קורה דבר. אני מצלמת והזמן עובר מהר כל כך ובכזה עונג מרוכז של פריימים

שאני לא זוכרת שקר לי,

או לה.

ואז, כמו בתסריט מהודק ממש, אולי מהודק מדי,

ברגע שהייתי אני,

דווקא אז, צלצל הטלפון:

–          א י מ י

–          הֵיי מותק , מה שלומך?

–          נהדר…

–          קר  לך?

–          כן , אבל לא נורא ו א מ א?

–          כן אהובה שלי?

–          אל תדאגי, יותר כיף מקר.

–          לא דואגת, אוהבת.


.

כשהטור שלי התחיל את דרכו ב"24" – ידיעות אחרונות – רענן שקד ואני החלטנו לא להעלות אותו לכאן.

בלוג זה בלוג, ועיתון זה עיתון ואין מערבבים שמחה בשמחה וכו'.

אחרכך הבנתי, גם דרככם, שכמעט אף אחד באינטרנט הזה ו/או בבלוגים לא קורא עיתונים.

והבנתי גם שאני רוצה שתקראו את המילים המודפסות שלי ושאם אני לא אביא את ההר למוחמד….

.

.

שמונה דקות, ובכל זאת, געגוע תל אביבי

.

.

כשהאור הצהוב התחלף והאוויר אִבֵּד מעט, מעט, מחומו יצאתי להשקות  את הדשא.

הוא מצהיב בסופו של קיץ לוהט במיוחד וגם הצמחיה, התבלינים ועץ הלימון הצעיר ששתלנו באביב לא

עומדים בתפארתם.

אני ניגשת לקצה הגינה, מושכת את הצינור הארוך ופותחת את הברז.

הכלבה נמלטת  על נפשה והחתולה מהססת,  לזוז או להחמיץ לי פנים, שלא אעיז לחשוב על זה אפילו,

ומחליטה לתת  בי אמון.

כבר שבע וחצי ואני לא צריכה להכין ארוחת ערב, להזכיר להתאמן על התופים, אני לא צריכה לאסוף מיני

דברים ורודים, גומיות שער, בגדים במידה 12 וכוסות צבעוניות ממיני מדפים וחללים בבית . לא לבדוק

שיעורים, לבקש לערוך שולחן ולנשק ללילה טוב.

זה היום הזה שהיא ישנה ברבע ההוא של חייה.

וכאן שַקֵט.

מרגישים את השֶקֶט בשכונה שלי.

חוץ מהכלב המטורף של בני השכן ולפעמים סירנה מרחוק, הלילות שקטים כאן באופן יוצא דופן,

הפוכים לימים הלומי דחפורים ופועלי בנין ההופכים כל בית פרטי פשוט ונעים ליצירת בנין ארכיטקטונית

מנקרת עינים, חומסת קרקעות ואוויר.

אני מַשקה, טום פֶּטִי מנגן ושר דרך החלונות שלי כמו שרק הוא יודע ואני איתו, אוספת דליים צבעוניים

וקרעי בלונים, שאריות משחקי קיץ ומים, מתיישבת בחוסר מנוחה, קמה ושוב.

לפעמים אני ככה, חסרת שקט, מסתובבת, לא מוצאת מקום ומתגעגעת לתל אביב.

ככה פתאום תוקפים אותי כבר תקופה געגועים לתוך העיר.

ביום רגיל ובשעה לא מאותגרת תנועה אני באבן גבירול שמונה דקות אחרי שנעלתי את הבית –

אבל,

אני לא גרה בתל אביב ואני מתגעגעת.

לעלות במדרגות, לפתוח דלת, לנעול אותה ולהיות בבית. אין שער, שביל, שלכת.

לשמוע שכנים מלמעלה, מלמטה, מהבניין הסמוך. את החתולים מיללים, הגשם נשמע אחרת כשאין לו גג,

משאית הזבל חורקת בשש בבוקר, הקפדה על תריסים או לפחות וילונות מורדים, כביסה ניתלת מחלון

המטבח, נוטפת על זו של השכן המבוגר מלמטה במקרה הטוב או של אביבה מוועד הבית במקרה הרע,

קצנלסון, רחוב קסום ליד דובנוב, לקפוץ לשוק, לגשת לחנות במוזיאון, על הדרך להציץ, ללכת ברגל

ליומית, אולי שתיים. התנועה לא זזה, סדנאות כתיבה בבית אריאלה, קניוק ענק, אחר כך הוא כותב על

תל אביב שלו, ועלי, ניצה בן ארי, סינמטק, שוק הפשפשים, להוריד זבל, סרטים מהאוזן בלי לתכנן,

ללכת בשדרה, לצאת מהעיר :), לרדת לפיצה או המבורגר או סושי, לשבת לשתות קפה פעם פעמיים ביום

בלי להרגיש, לסנטר, לתולעת ספרים, לגרטווד, לרדת עם הכלב שלי לירקון, לסיפור קטן בנווה צדק,

איזו גלריה לרגע, לעבור בהפגנה, פעם אפשר היה לגנוב "העיר" בחמישי לפנות בוקר מהקיוסקים.

לשמוח. לחנות של דורין, לקפוץ לגלי לקפה, שגם הילדות יפגשו ואנחנו נצליח לדבר בלי תיכנונים

מראש, פאלאפל מבורך, להכנס להגיד ללביאה  ודנה בוקר טוב ביהודה המכבי, ללכת ברגל, להזיע,

להתלונן, להכנס לדואר או לאיזה חנות בגדים לנשום מזגן לרגע וזה כבר עולה באיזו חולצה, או עדיף זוג

נעלים, פרונטו, מוזס, פיצ'יפקס בשוק בצלאל, קניה קטנה בכרמל בלי לתכנן מראש, לצאת לדרינק קצר,

לגשת לנמל לשקיעה, החנות של כלי הבית ליד מה שהיה "זנזיבר", אוף הזכרונות, הדירה שלי באלכסנדר

ינאי, גלידריות, פתאום משב רוח, אושר, פעם גרתי בבר כוכבא, קומה מעל מנשק'ה.

לגשת לחוף שלנו, לפרישמן ולהתגעגע לפעם וללכת ללכת ללכת. להתרגז על חולדאי, להתלונן שאין חניה,

שהעיר מלוכלכת, לקנות על הדרך, לחנות בפינה ולהתפלל לטוב, להתבדות בבוקר. ללכת ברגל לים,

ללכת ברגל בכלל, אין חניה, מוניות כל הזמן, ללכת ברחוב ולהרגיש את האפשרויות קיימות.

לא הכל שם, כמובן, אבל הרבה –

ואני זוכרת שעשר דקות נהיגה הן כלום זמן –

והמיקוד שלי תל אביבי והקדומת מהסלולרי ומחו'ל היא 03 –

ואני מבינה ומעריכה ואוהבת את הבית הקטן והישן שלי על חדריו הרחבים, הצנרת הישנה, השער

החורק, תריסי העץ, הדשא, הכלבה המתרוצצת, החתולה שמחדדת ציפורניה על הספה החרדלית

של קסטיאל למרות שאני מסבירה לה כבר שבע שנים, שהעץ הגדול ההוא בחוץ? מחדד ציפורניים.

דבר לחתולה. כלום. והחיים שאני מעניקה לילדה שלי ולעצמי.

ואני אוהבת שהילדה שלי מנגנת תופים ואני משמיעה מוסיקה בלי לחשוב עליהם כמעט, על השכנים

שלי – ומעולם לא היו לי חיכוכים איתם, כי אין על מה, חוץ מבני והחברות הבלונדיניות שלו ששותות

יותר מדי וודקה בשתיים בלילה ליד החלון שלי ומביעות דעתן על המין הגברי – השכנים שלי רחוקים

מהחלון שלי.

ואני אוהבת שהבת שלי אספה שבלולים ואבנים בחצר, ויש לה קלאס מצוייר על השביל, ובריכה גדולה

בקיץ, מעשבת את הדשא לעיתים רחוקות, ואני מכירה את הדוור, ואת רמי שמחלק גז ושותלת צנוניות,

ואני נלחמת בה מלחמות מים אכזריות, ואני באמת שמחה עם הבית שלנו. הבית הטוב שלנו.

אבל

ככה אני עכשיו.

הבית, הסלון, הדשא והשקט לא מספקים לרגע.

משבר בזוגיות שלי עם השכונה. שכונה כרעיון, לא זו המסויימת.

התקפת געגועים.

אני

רוצה

לעלות על הג'ינס שלי,

הגופיה השחורה,

הסנדלים,

ולפתות.

לא את מנהטן,

שהייתה העיר שלי לכמה שנים –

ואני נזכרת שהיום 9/11

ומתגעגעת גם –

אבל עכשיו,

בימים האלה,

מתוך הבית המתוק שלי,

בשכונה התל אביבית שלי,

אני רוצה את תל אביב העיר עצמה.

.

חסרת מנוחה

.

.

חסרת מנוחה.

מסתובבת בבית והנטיפוּת של עורי מעוררת בי חוסר שקט.

החצר צהובה. השביל לוהט.

הבריכה של הילדה הנעדרת מביתה הזה –

איזה מנהג מגונה, רובצת כהיפופוטם כחול, לא. כלוויתן, על מרצפות גנובות.

העינים שלי משוטטות, כמו פוקוס אוטומטי במצלמה משוכללת, אולי הקנון האחרונה,

מחדדת את השאון הפנימי. אני מחפשת את מרכז הפריים.

האובייקט שיעשה את התמונה.

גדול כקטן. לא משנה.

העיקר שיהיה מדוייק.

פְריז פריים.

סערה באמצע הקיץ, מי היה מאמין.

שקט, קצב איטי, שנים של קפאון. פנימי כחיצוני.

אני הופכת סערה. סערה מתגברת.

החום הרטוב של היום המיס בי משהו.

ההתחממות הגלובלית הגיעה אלי ראשונה, לפני הקרחונים.

אני מומסת.

נשענת לאחור על כסא העץ הישן מנסה למצוא מקום אחיזה,

לא ברור אם לנפשי או לגופי.

שניהם עייפים, ובכלל לא. שניהם חסרי מנוחה.

מרגישה אליזבט טיילור למרות שאת ג'סיקה אני הכי אוהבת,

ושפארד, הוא הגבר בעיני ואין כאן פח או גג לוהט.

פול ניומן הודיע על פרישתו ממשחק בסרטים.

אבל כאן חם, ואני חסרה מענה.

.

בליינדייט, אני וחלי גולדנברג

.

.

בליינד דייט? מה פתאם בליינד דייט? מי בדיוק בליינד בדייט הזה? מה בליינד בי?

google אחד וזהו.

לא רוצה!

באמת לא רוצה.

אורית אומרת שצריך. גלי אומרת שמספיק להתפנק.

הדס שואלת איך בדיוק אני חושבת לפגוש את הגבר שאני חושבת לפגוש?

ברמזור בדרך לְבֵּית הספר או ברמזור בדרך מִבֵּית הספר?

רוני אומר….טוב רוני תמיד אומר דברים יפים כל כך. ומדוייקים לי.

ואני אומרת להם, שאוהבים אותי ושמחים איתי שתפסיקו לבלבל במח,

הנה, עובדה שזה קרה –

"מתי לאחרונה?" – שואלת ג. בחיוך הזה שלה –

ואני מביטה בה במבט הזה שלי ואומרת לה שתשתוק –

שלא חשוב מתי, חשוב העקרון.

אהה היא אומרת לי ומתחילה מהתחלה. מנסה להסביר לי שוב.

לאט לאט. במילים שאני אצליח להפנים ולא להבהל.

לאט לאט –

לְמָה זה טוב? הבליינד דייט כמובן –

לא העקרון הבסיסי של גבר פוגש אשה/ ואשה פוגשת גבר.

העקרון מצויין. ממש לטעמי.

היו לי ארבע בכל חיי. ארבע פגישות 'עיוורות' –

הראשונה בגיל חמש עשרה עם אח גדול של ילד מהכיתה וזה באמת  לא נחשב,

השניה בשנותי בניו יורק, הייתי בת עשרים ושמונה, בודדה כמו שאפשר רק בניו יורק,

הוא היה, ועדיין, חבר של חברים מהחוף המערבי שדאגו לי, ובצדק.

אמריקאי, יהודי, בטופ של השואו ביזנס בארה'ב, מבריק, כריזמטי בטרוף וממש לא.

והשתיים האחרות קרו בשנתיים האחרונות –

כשאני כבר הסה'כ של עצמי, של הביאוגרפיה שלי ושל חיי.

אופס…סטטיסטיקה. …אחת לשנה אני מסכימה?

מאז שהתנפצה הזוגיות המשפחתית שלי הסכמתי לשתיים מהסוג הזה.

הרבה מאד טלפונים ובקשות והצעות הגיעו אלי ולסביבתי. ועדיין.

באמת שהמון. כמה מפתות מאד. כמה מוזרות במיוחד.

הרבה הצעות ששוות סיפור פעם –

ובמשך הזמן הארוך הזה, כשמהומת המפץ נרגעה מעט – כי היא לעולם לא נעלמת  –

הסכמתי לכמה טלפונים ומתוכם, שתיים הפכו ל'פגישות'.

בראשונה הופיע גבר גבוה, מרשים, מצליח מאד, קל דיבור –

דבר המקל על הדקות הראשונות….הכל מצויין….אבל המכנסיים.

מכנסי עור. נו? מה אני אמורה לעשות?

להבין? להתאפק משיפוט פזיז? לזכור שאסור לשפוט מישהו על סמך זוג מכנסיים?

שאם הוא היה צרפתי או איטלקי יתכן שהוא לא היה נפסל כל כך מהר ועל סמך מה?

לא הצלחתי לזכור את החוקים הבוגרים, המעשיים, המעציבים האלה ולהתאפק בשיפוט.

אין סיכוי.

בשניה הופיע גבר חביב. באמת. רגיש. פגוע. מתוק. לא מסעיר. שיחה פשוטה. אישית.

או. קיי. סכמנו.

אני אשה שטחית. בלתי אפשרית. לא מצליחה להתעלות מעל פרטים שוליים (?) כמו

מכנסי עור, מילים נעימות וחסרות משמעות, סטיגמות B M W  או מחזיק המפתחות.

אבל מה יהיה?

מה פתאם בליינד דייט?

לא רוצה!

מעולם לא הייתי בחורה של דייטים. של בדיקות. ננסה. נראה מה יקרה.

מה פתאם. ככה באמצע? מעולם ולעולם ו never .

רק רומנים סוערים. הרפתקאות מעלפות. סיפורי אהבה ענקיים.

או כלום. גם בסדר.

מ צ ד   ש נ י כפי שנהוג להגיד באולמות בית המשפט שמשם מגיע המועמד הבא:

לא לא. עדיין לא הסכמתי –

אמרתי שמחר אתן תשובה אם לתת לו את הטלפון שלי.

במשחק ה 1 2 3 4 5 שהסתובב כאן כתבתי והבנתי שזה לא רעיון טוב.

לא לי. שגם ארבע לאורך כל כך הרבה שנים, זה הרבה מדי בשבילי.

יותר מדי מתח. כמה להשתדל? מה ללבוש? להתאפר? להיות במיטבי?

ואני….אם אני צריכה, או רוצה, יש לי מיטבי. באמת.

להיות חלי גולדנברג?

להיות מהחיים?

אני והסמרטוטים הגדולים בשלוש מידות, הגופיות הלבנות והסניקרס המרופטים?

הג'ינס בן העשרים – כן, הוא עולה –  הגולף השחור והמגפיים המצויינים ההם.

כי 'כמו בסרטים' אי אפשר להיות יותר משעתיים וגם זה, רק עם תאורה ממש מוצלחת :) –

ומי בכלל רוצה? אז עכשיו נכנס החוסר בטחון?

אולי ההיא מהחיים 'תאכזב' לעומת ההיא שלא התבגרה, הבת אלף ההיא מ'הלהקה',

או אפילו ההיא היותר מבוגרת שמחייכת מהמסך לפעמים?

לא. החשש הזה באמת רחוק ממני, או לפחות מתחבא ממש טוב ומציץ רק בבקרים ממש,

אבל ממש רעים במיוחד.

אין לי חוסר בטחון באני. בעצמי. בחיים האמיתיים שלי. ממש לא.

אבל מה פתאם לפגוש מישהו שאת לא מכירה?

מה פתאם להפגש, לנסות להכיר ולתקשר עם אדם זר?

על מה? על מי? בזכות מה? על סמך מה? –

בנסיון האחרון, מבחינתי האחרון לתמיד, הגבר הנחמד והעדין ההוא כמעט צחק עלי.

תקח אותי מהבית שלי עניתי בפליאה וורשאית כשהוא ברר איפה ניפגש.

ארוחת ערב? שאלתי בתמימות כשהוא שאל לאן נלך

והוא ביושר גדול הסביר לי את הטעויות שלי, שמראות כמה אני באמת לא במשחק הזה,

לא מבינה כלום:

ואם אני ממש לא לטעמך? ואם תרצי לעזוב אחרי חמש דקות?

את איתי באוטו, בדרך לארוחת ערב, מינימום שעתיים וחצי…איך תמלטי?

הדרך הנכונה הסביר לי הגבר האדיב והנחמד ההוא ששלט בדרכי הבליינדייטים,

היא להפגש לקפה קצר, כל אחד מגיע מחייו הוא, מדברים, מריחים, נפרדים –

ורק אז 'זה' מתחיל.

לא רוצה ככה. לא רוצה חוקים, סימנים מוסכמים וnext.

המועמד לשנה זו:

יש לו שם נעים וטוב – אמרתי שאני קטנונית ושטחית.

הוא עורך דין – אמרתי שאמא שלי קטנונית ושטחית?

הוא אבא מצויין לילדים גדולים – עדויות מהיימנות מעדות מהיימנות.

הוא חכם. הוא מקסים.

הוא גבוה – ראו סעיף אחד.

הוא מבשל.

גיאוגרפית הוא ככה בסביבה.

הוא 'בחור' יותר מ'דוד'.

הוא בגילי.

ורק הרעיון לשבת מול גבר שאני לא מכירה, כשהמטרה המוצהרת של המפגש ביננו –

שלו, וגם שלי כנראה – נמצאת על השולחן. בלי מילים מפורשות, אבל נמצאת –

וכל היתר…..נפנוף כנפיים ומשחק חיזור –

יורם קניוק ספר לי פעם שהטווסה עיוורת צבעים. הזנב המפואר, הצבעוני והמדהים של הזכר

הטווסי נפתח ונפרש במלוא עוצמתו וצבעוניותו….לריק.

ובפגישה התיאורטית ההיא, כשהבדיקה ההדדית מתקיימת בכל רגע מתחת למילים הנאמרות

בטון המנסה לנהל שיחה בתנאים בלתי אפשריים, אי הנוחות שמתעוררת בי גדולה מדי.

ואני זוכרת שאת הגברים / רומנים / מערכות יחסים האחרונים שלי מאז ש……

הכרתי בדרך הרגילה, המצחיקה, המוזרה ההיא שהחיים מסדרים לפעמים ברשלנות מיקרית

וחן רב כל כך –

מצד שני –

אם אספור ברצינות איך ואיפה וכמה גברים שווים ומקסימים, שובי לב ונבונים, פשוטי חיים

ומנטשים פגשתי והכרתי מאז ש……. בדרך הרגילה והמקרית שבה החיים מזמנים לנו אנשים,

חברים ובני זוג בחיים, בטוח תשאר לי אצבע פנויה כדי לחייג לאורית ולהגיד לה ש……?

.

מצד שני….

.

צ פ ר ד ע י ם f r o g t e s t

 

 

היום כבר לא הורגים צפרדעים, חייכה האחות שלא נראתה אחות, במעבדת הדם בבית החולים

הפרטי, מתחה את זרועי הימנית על מסעד הכסא והידקה את חלקה העליון והבשרני של היד –

אמא, למה את הדברים הרעים, אמא,למה לא את הטובים – ברצועת גומי שחורה ורחבה, שונה

כל כך מרצועת הגומי העגולה, הדהויה כצינור דק וכתום, בה הייתה האחות חווה צובטת את

בשרי, דוקרת את אצבעי המורה, מצמידה את קצה הצינורית לפיה האדום והופכת לערפד בלונדיני.

אין סוף זמן עבר. אחד כפול אין סוף עד שהכרחתי את עיניי המכווצות לפעור סדק דקיק, לראות

אותה מרפה בצער מהצינורית בה זרם דמי, קולח, נשפך למבחנה מאורכת ושקופה הנצבעת מייד.

אדום.

באגרוף ימני והפניית ראש מרדנית שמאלה – מה יהיה עם הסמלים – נלקח  מגופי דם כהה. אוצר סוד.

היום התגאוותה האחות אפשר לאתר הריון בבדיקת דם ביום החמישי אחרי הביוץ. יופי אמרתי, כמה

זמן אחרי הדקירה.

מהדקת פיסת צמר גפן טבול וקריר לגומת הזרוע שלי, התחלתי לחשב. שעה היא לא נצח. שעה היא שעה.

A is A אמר ג'ון גאלט נסיך נעורי הבודדים.

.

עשרה ימים הם לא נצח, נישקה אותי האשה שנשאה אותי ברחמה תשע כפול שלושים, מאתיים שבעים יום

ברחמה ונטשה אותי קיץ צהוב אחד. אחי הגדול פוזר לזִכרון. רק עולים חדשים אומרים אנוכי חפץ, רק אימי

היפה אומרת אטבי כביסה ואידרות הדג. אחותי הקטנה הונחה אצל סבתא, ואני חולקתי לגבעתיים.

עשרה ימים הם באמת לא נצח אמרה ונטשה אותי בדירה קטנה ואפופת גברים. בן דוד גדול, חייל, בן דוד צעיר

בהרבה ואחד מבוגר ממני בתשעה חודשים בדיוק. על היום, אומרות עדיין בפליאה, אמא ודודה. סיגריה תלויה

לה בזוית הפה, לדודתי, כמעט תמיד. אולי בגלל שהיא חיה רק עם בנים, חשבתי, אולי בגלל זה היא גברית משהו.

חריצים עמוקים סביב פיה. כל מציצת סיגריה, כל שאיפת עשן מדגישה ומחריצה אותם יותר.

יושבת עם פניה לחלון הקטן הפונה לבנין השכן. רגלה על דוושת מכונת התפירה, ידה הימנית מסובבת את הגלגל

ועיניה בבד הכהה.

דום שתיקה צעק פתאום ילד למטה ברחוב. לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד.

ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת. האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז. הגג בוער מתחת

לסנדלי אילת הכחולים שלי. האור מכאיב בעיניים ויבש. היה חם.

האוויר עמד בערב, על המרפסת, מול משב רוח שרבי שיגיע או לא, עמדה דודתי, סיגריה בפיה, הטרנזיסטור שר על

גבעת התחמושת ולמי מחכה רבין וגיהצה. שרועה על המעקה, כרית תחת גבי, חלווה וחמאה על הנשיקה שהצלחתי

לפרוס מהלחם, אני סופרת כוכבים. מנסה להחליט אחת ולתמיד אם יש כוכב הפוך. אם אני באמת קיימת פעמיים

כמו שאני מרגישה. עצובה כאן ושמחה שם. פעמיים אני. הילדה ההיא על הכוכב היא גם אני. אבל איזו אני היא?

אני אני או אני היא. ירושלים של זהב וקול פעמונים בוקע מהטרנזיסטור וממרפסות סמוכות. אפר סיגריה נופל

על סדין לבן. היא ניערה אותו, חייכה ואמרה שאולי כדאי לי ללכת לישון למרות שחופש ומותר לי להשאר ערה

כמה שאני רוצה.

חם בגבעתיים. פתחתי את הברז בכיור והנחתי את התחתונים שלי במים, כמו שאמא הסבירה לי לעשות לפני השינה.

היה כתם קטן ודהוי על התחתונים. כבר פעם שניה היום. מרחתי שכבת סבון כחלחלה על הכתם ושפשפתי חזק.

כששטפתי מתחת זרם מים, התחתונים שלי היו לבנים כרגיל.

למחרת, מוקדם בבוקר, הבית ישן. האור שפספס פסים על שמיכת הפיקה  המשובצת שלי, שהבאתי מהבית,

עדיין לא צהוב של בוקר. עיניים בודקות. כתם על התחתונים. גדול יותר, אדום יותר. אדום. יורד לי דם.

ניסיתי להזכר  אם אתמול, כששחקנו פינות בשעת מנוחת הצהרים, כשהזקנה פתחה את  התריס וצעקה עלינו באידיש

שמספיק כבר, אם קבלתי מכה בבטן או נמוך יותר. לא זכרתי. כך מתים אנשים. מאיבוד דם. יש כמות מסויימת של

דם וכשהיא יוצאת מהגוף, מתים. משטפי דם. מלחמות. תאונות דרכים ולפעמים, כמו במקרה הטרגי ממש, שקורה

פעם במליון, ואם המזל שלנו, דווקא אצלנו, כשלייקה, הבת של שלומית ואברום מתה ממש על שולחן הניתוחים.

מי היה מאמין שדבר כזה בכלל יכול לקרות.

הדם לא מפסיק ואי אפשר לדעת מה יהיה. רופא בטח ידע מה לעשות.  ידעתי שאין רופא שאני יכולה לספר לו.

אמא אומרת שמרופא לא מתביישים, לא חשוב מה הוא מבקש. רק לחשוב איפה הוא צריך לבדוק. לא יכולה.

ואין לי את הטלפון של אמא בחופש, ואני לא יודעת איפה זה השבי ציון הזה.

בשקט, על קצוות האצבעות, לא להעיר אותם. בנסיון לפתוח את דלת חדר  האמבטיה ללא החריקה הרגילה שאני

כבר מכירה אחרי ארבעה ימים שאני כאן, התגנבתי פנימה. מתיישבת באמבטיה, שוטפת את עצמי בזרם מים קלוש

ושקט. מתנגבת, גם שם, ובוחנת בפחד את המגבת. יש כתם. יש סימן.  במגבת ידיים אני מנגבת את החרסינה הלבנה,

מקפלת בקפידה מגבת רחצה גדולה לאורכה, מניחה בתוך האמבט, נשכבת עליה, עוצמת עיניים וממתינה למותי.

דפיקות מעירות אותי. בן דודי הגדול, החייל ממהר. הטיסה לרפידים יוצאת עוד מעט והוא חייב להתגלח, הקטן צועק

משהו על טיול שכבה ושק שינה בבויידם. אבל אני, כיאה לאדם ששעותיו ספורות, עונה בקול רך שאני לא  פותחת.

עובר זמן. הם צועקים ודופקים בפראות על הדלת ואני, אצבעות באוזניי, עיניי עצומות בחוזקה, מהמהמת נעימה נוגה.

משהו גרם לי לפתוח עיניים. בצווחה משכתי מגבת וכיסיתי את עצמי. ראשו מציץ מחלון חדר האמבטיה הפונה למרפסת

הקטנה, פניו מחייכות בזדוניות. אם לא אפתח מייד את הדלת הוא נכנס דרך החלון ואני בצרות גדולות. משא ומתן מהיר

מניב הסכם – אני חייבת לו כפיצוי רבע שעה של קיצים בגב והוא זז מהחלון ונותן לי להתלבש. רגע של תושיה. נייר טואלט

מקופל לתחבושת קרב חסרת כנפיים. אני לובשת את הפיג'מה ופותחת את הדלת. נחיל בנים צעקני ומהיר חולף על פני,

ואני בפרץ דמעות רעשני ומיואש נופלת על המיטה. מה קרה, גוחנת דודה אחראית ומודאגת. מה קרה. בזווית העין ראיתי את

הרשע. פניו מודאגים.

בבית ההוא בגבעתיים לא היו הרבה דמעות. אם הוא ילך, מלמלתי, אולי אני אספר לך. הוא סולק מיד. במבט שכל ילד מבין

שלא כדאי בכלל לנסות להתווכח. אוזנה, על פי בקשתי, התקרבה לשפתי. סיפרתי בלחש ועצב רב על מותי המתקרב. דקות אחר

כך כששוכנעתי להסביר איך  בדיוק יתרחש מותי, ומה הם סימניו המדוייקים, מחובקת בסירבול ראיתי דודה סמוקה, חייכנית

ועיניה דומעות.

צדקתי. דמעות הן עצב. כשמישהו שאוהבים מת, בוכים. למרות שאבא לא מאמין שיש טעם לבכות, כי אלו החיים. וכבר שכבתי

בזרועות דודתי, ניפרדת מדברים ואנשים, חבוייה מתחת לשמיכה, מסרבת להוציא ראש או לפחות עין מבקשת דודתי. אין לה הרבה

נסיון בהסברים כאלה. היא לא הכינה את עצמה לאפשרות כזו. בגבעתיים מטבע הדברים וחישובי דמוגרפיה פשוטים, הדוד שלי היה

ממונה על השיחות האלה. דודה נרגשת ומבולבלת מעט בהסבריה לוחשת דברים לאוזני. כנראה שאני אחיה בכל זאת, למרות הכל.

אמא שצלצלה בערב לשמוע מה שלומי פרצה בבכי אחרי שלחשתי לה. אבא סיפר אחר כך בחיוך, שלקח לו שעות להרגיע אותה.

איך היא התכוונה לנהל את את השיחה הזאת, איך גדלתי בלי שהיא שמה לב ואיך הזמן בורח בין הידיים.

.

יושבת בקפיטריה, בבית החולים הקטן במרכז תל אביב, מהדקת לשקע זרועי צמר גפן שקרירותו נמוגה. מנסה לחבר שניות, דקות,

שעות וימים לתשעה חודשים. מציצה בשעון הגדול על הקיר. שעה עברה. שישים דקות. שלוש מאות ושישים שניות. איך הזמן בורח

בין האצבעות. הגיע זמן לגלות מה עלה בגורל הצפרדע שלי. מה עלה בגורלי. אהבה, שנאה, קנאה או ידידות.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: