Category Archives: בגדים

מודרני

.

אז מה מודרני היום? שאלה אותי השבוע אימי היפה בת התשעים והשאירה אותי חסרת מילים

לרגע. "מודרני"….כמה מזמן לא שמעתי מה במודה, מה יהיה מודרני בסתיו, מה רואים

בג'ורנלים? ומצאתי את עצמי במין דום שתיקה לרגע, מנסהל הבין אם אני יודעת מה יהיה

.מודרני" בסתיו הזה שעוד מעט ככל שקשה להאמין יגיע לשבועיים שלושה בין חמסין לסופה,

.

משהו השתנה בשנים האחרונות,

גבולות המה אפשר ללבוש ולהיות "בסדר" התרחבו מאד,

וחוץ ממעגל אנשים שעניינם ומקצועם ותשוקתם הגדולה היא אופנה במובן העמוק,

היצירתי, התרבותי, והכלכלי, אצל רוב המין האנושי, אל-תגידו-בקול-רם כמעט הכל הולך.

היום אין הרבה טאבו מוחלטים,

ומכאן שמגרש המשחקים שלנו הוא ענק, אין סופי.

אופנה ובגדים ואביזרים ונעלים ותיקים וחגורות וכל מה שמרכיב את

איך אנחנו בוחרים לצאת אל העולם בבוקר, בערב או בכל דשעה וצורך ועניין, איך אנחנו

ניראים יכול להוות עוד כלי או כוח או צעצוע במגרש המשחקים הגדול של חיים, ומגרש משחקים,

יגידו לכם כל ילד וילדה הוא כיף ענק לשעתיים אחר הצהרים, אבל אחר כך, רוצים הבייתה.

.
הארון שלי, הטעם שלי, הבית האופנתי שלי כמעט לא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי (כולל

שנותי הטובות במרכז המערבולת האופנתית הזו) ואני חושבת שהמבנה שלו נכון כמעט לכל מי

שאוהב גם בגדים וגם אופנה. הוא מורכב מכמה שכבות:

שכבת צבעי יסוד, שחור, אפור, לבן, בג'

אז אחת שכוללת בגדי יסוד טובים,

ואז שכבה שיש בה צבע אחד, דומיננטי,

ואחת עם כמה פריטי וינטאג' מצויינים (זה סעיף שנוסף לפני כמה שנים),

אחת קטנה עם כמה יוצאי דופן, חגיגים, פרועים, לא דומים לכלום,

ולמעלה, כמו הדובדבן שעל הקצפת,

מונחת השיכבה העכשווית עם דבר אחד טרנדי שבחרתן העונה,

זהו, ויאללה, למגרש המשחקים.

.
אז מה מודרני היום שאלה אותי אימי. יצאתי לבדוק ונתקלתי בזה:

.

hm

/

מודעה קיץ  2016 – זה מושלם אני חושבת לעצמי, הטעם שלי בדיוק: חצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה..אני  נזכרת  וניגשת לארון אלבומים שלי

אני גיחנגיתלמטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,

1990. משמאל, אני חצאית ג'ינג'ית (אותה חצאית), חולצת כפתורים לבנה, חגורה שחורה, מגפונים

שחורים, תיק וינטאג' שחור ורקום, שבוע האופנה בתל אביב, 2014.

 

 

 

 

אז הנה החוקים מוכיחים את עצמם:

צבעי יסוד, צבע אחד עכשווי, אביזרים, נעלים טובות, קצת וינטאג',

ומה שהיה הוא (כנראה) שיהיה.
.
אני חושבת שמכנסיים רחבים עד הרצפה חוזרים לאופנה אמא אמרתי לה,

שוב? היא שאלה, מה יהיה עם זה, למה הם לא ממציאים משהו חדש.

.

יש סדרי עדיפויות חשבצי לעצמי, קודם שימציאו מילה במקום המילה מודרני…

.

.

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

אני וגירסת הוינטאג' שלי

.

השבוע היה בתל אביב שבוע האופנה,

ארוע רב התרחשויות, אנשים, בגדים, אופנה, כשרון, מסחר, יחצנות, אגו, צלמים, עיתונאים ושאר ענייני

העולם הזה. עולם רב קסם ושטחיות, כשרון, אינטרסים וחברויות אמת ושאר עניינים כמו בכל "עולם".

באתי לבקר ולכבד ולהתרגש מתצוגת האופנה של המוכשרת מכולן, דורין פרנקפורט,

ראיתי גם את התצוגה של "סמפל" והבגדים הנפלאים שלהן,

ואפילו הידסתי קלות על המסלול להרף עין בתצוגת מחווה של "משכית" לכבוד רות דיין,

אבל הדבר שהצחיק, ריגש, עורר בי מחשבות ושעשע אותי עד מאד, זה זה:

.

השמאלית צולמה לפני…בערך עשרים וחמש שנה באיזה ארוע שהיו בו צלמים ועיתונות, את הימנית צילמה

מירי דוידוביץ, צלמת מחוננת, בשבוע האופנה כשהייתי בדרך הבייתה. אני לובשת בשתיהן את אותה חצאית,

חצאית משי בצבע ג'ינג'י במיוחד. מהרגע שקניתי אותה בניו יורק ידעתי שהיא הולכת להשאר איתי הרבה

זמן, שנים. ממתינה בארון מאחור, ועוברת לשורה הקדמית, ועוד פעם, ושוב. וכך באמת קרה. ובכל זאת,

מה שהפתיע אותי כלכך היום כשראיתי את התמונה ה"חדשה" בכתבה מצולמת של מירי, היא העובדה

שבחרתי ללבוש אותה בדיוק, אבל בדיוק באותה דרך.

מי שלא ידע יכול/ה לחשוב שהבטתי בצילום ההוא ושחזרתי אחד לאחד:
.
כותונת לבנה עם כפתורים וצוארון, נעלים שטוחות, גבריות משהו, עם שרוכים,
.
חגורה רחבה ותיק יד שכזה, בהוא היו סיגריות, בנוכחי טלפון סלולרי, לך דע מה עדיף.
.
ורק הפוני הנצחי שלי נכנע ונעלם.
.
.
קצת חסרת מילים למען האמת, בכל זאת, עשורים עברו,
.
וכן, גם ההבנה שאני כבר מספיק מבוגרת כדי להיות גם אני וגם גירסת הוינטאג' שלי… : )
.
.
.
/
וכן, עדיין שוקלת אם לפתוח בלוג אופנה נפרד, לסיפורים וענייני בגדים וחיים למי שמשיקות גיל :)
.
.

הדורין והחיים

.

דורין מקבלת היום פרס מפעל חיים בפתיחת שבוע האופנה בחולון.

אני מכירה אותה כמעט מאז שאני זוכרת מצלמות,

בתור האסיסטנטטית של בן לם,

הבחורה עם הבוטיק הכי מדליק בכלבושלום, "מיצומצום" קראו לו ואמא שלה נאוה עבדה איתה.

אני זוכרת אותה בסטודיו מאחורי קולנוע תל אביב מארחת את פארה פוסט,

מלבישה את גלי לארווזיון,

מלבישה אותי לפרמיירה של "הפחדנים" בשמלה לבנה שעד היום אני מצטערת שאבדה.

אני זוכרת אותה אומרת לי, השנה אני מצלמת את סמדר או שירלי לקולקציה, רק שתדעי.

אני זוכרת אותי אומרת אין ספור פעמים הבגדים שלה פשוט מדוייקים לי. יפים וקולים ונוחים ויחודיים עלי

כמו על כל אחת אחרת, מתחברים למה שיש בארון וצובעים אותו במשהו אישי.

אני זוכרת אותה רוקמת לפני השינה בלונדון,

בחנות בקובנט גרדן שולחת אותי להסתפר לקראת שבוע האופנה שם,

אני זוכרת אותה מלבישה את תיסלם,

אני זוכרת אותה ואת מיכל (היימן) בבית של מיכל מצלמות אותי לשער של שבעה ימים לכתבה שכתב

עלי יורם קניוק. בתחנת רכבת נידחת עם חיים לוסקי, בסטודיו של גולי כהן, בכתבות אופנה ל"את" עם

בן לם כמובן, ברחובות לונדון, באיזה שבוע אופנה בניו יורק (נדמה לי), בתצוגת אופנה ענקית בסינרמה

למען האגודה למלחמה באיידס. בתצוגה בבית הוריה, בתצוגה על גג בצפון תל אביב, בתצוגה עם רוח

על מרפסת מלון תל אביבי, או בקיצור: איפה לא….

שזורה בחיי זאת.

אני זוכרת אותי עשרה ימים לפני החתונה שלי, שמנמונת ומאושרת ממי שגדלה בתוכי אומרת לה:

כדאי שנחשוב מה אני אלבש דורין, לא? זה ממש תכף,..אני זוכרת אותה עם הילדות שלה שם.

אני זוכרת את התותים ששלחה לי אחרי שילדתי, והפתק הכה מתוק שצורף אליהם.

אני זוכרת אותה… לא צפופה אבל כל כך מדוייקת בחיים שלי,

רגישה בלי להיות מושית מדי, מוכשרת בלי לעשות מעצמה עניין, קולית ורצינית, קלולס ואמא אדמה,

כולה סגנון ופשטות, תבונה ולב,

הדורין פרנקפורט מקבלת פרס חיים היום, על תרומתה וכשרונה וחזונה,

על אופנה ישראלית המיוצרת בישראל בעקשנות,

על מה שהיה עד היום,

וכל וזה עוד לפני שהיא בכלל התחילה להראות לנו מה היא רוצה, ויכולה.

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

קשה לתאר במילים כמה אני שמחה בשבילה, אבל באמת.. חכו חכו

כותנת פסים

.

אני מכבסת ביד חולצה שלי שנתתי לה למסע לפולין.

 

יש צילום שלה ליד הר האפר במיידנק לובשת את חולצת הפסים כחול לבן הנעימה הזאת.

ואני חופנת את קפלי הבד, טובלת ושוטפת אותה במים קרים ותוהה אם נשבה רוח סתיו קלה כשעמדה שם 

ומה יתכן שאני שוטפת עכשיו בבטחון והשקט של הבית שלי

 

והידים שלי הופכות עדינות אפילו יותר.

 

טוב, אי אפשר לצלם עליה בגדי ים אמרה גברת גוטליב

.

אי אפשר עליה בגדי ים היא פסקה במבטא ההונגרי שלה,  כלום לא מתמלא אצלה,

אולי בגדי חוף, היא פסקה.

כי אם מי שהייתה חברתי בטירונות, טור' בן עמי הפכה לסמל של גוטקס,

זה הגיוני שאני לא אהיה ממובילות הדגל שלהם.

ובכל זאת הייתה פעם היא החליטה לצלם אותי לקטלוג המיתולגי שלהם,

בן לם, תמי, שתי דוגמניות מארה'ב נדמה לי ירדנו לאילת.

תוכנן כמעט שבוע צילומים, שרדתי יומ וחצי. צלמו אותי שני צילומים ( שלא נכנסן לקטלוג)

ובפעם היחידה בחיי נשלחתי הבייתה מעבודה, תמי וההן שחקו אותה בגדול,

הבת של השכן חזרה הבייתה.

אז לא הייתי מהנמלים העובדות של"גוטקס", ממש לא בקליקה הזאת – והייתה כזאת, אוהו…

וגם כשהגיעה בלונדינית לראש הפירמידה שם, היא הייתה מהסוג השופע ע'ע ספיר קאופמן המקסימה.

אבל כשהגיע הנסיון של גוטקס ליצור בגדים רגילים, והיא בחרה בי שמחתי,

כי גוטקס באמת היה גוטקס, בזכותה.

צלם: בן לם דוגמנית שניה: אניטה

.

גברת לאה גוטליב, מייסדת את גוטקס, מפעל מדהים בגודלו וחשיבותו בישראל של אז הלכה לעולמה

בגיל 94, היא הייתה אשה קטנה, עדינה ורבת עוצמה וכשרון. יהיה זכרה ברוך.

.

זה האבק שצבט לי את הלב

.

כשאור הפסיק להיות צהוב ולוהט והתחיל לעשות סימנים ראשונים אבל משמחים של אפור,

זה היה סימן של תכף סתיו. אז הלכתי לבקר את דניאלה שאני מכירה דרך נעה כבר שנים רבות,

וקניתי נעלים, שזו פעולה משמחת תמיד, אבל בחורף קצת יותר משום מה, וצעיף שנראה עשוי

מקורי עכביש, ככה הוא דק, ורקפת ראשונה לחלון כדי להזכיר לעצמי שתכף יהיה קר.

אחרכך נגשתי למגירות המסורגות שבהן זרוקות הנעלים שלנו.

אני עדיין מתעקשת על הפרדה, למרות שאין צורך מידתי, רק הגיון צרוף האומר שאם לא אשמור על

התיחום אלה-הנעלים-שלך-אלה-שלי-תשאלי-אם-את-רוצה, הנעלי דניאלה להבי החדשות שלי יככבו

במסדרונות תלמה ילין לפני שאני אנעל אותן בפעם הראשונה.

אז נגשתי למיון קיץ חורף והתחלתי במגירות שלה. קטן עליה, קטן, קייצי, דוקטור מרטין'ס, אול סטאר,

קייצי, אצבע אצבע אצבע, טוב ברור שזאתי עלתה מידה מהחורף הקודם, שלא נתחיל לדבר על שינתה

טעם וסגנון, ויוה להיפסטריות ולכרטיס אשראי של אמא בשבוע הבא. ועברתי למגירות שלי, התחלתי

מהעליונה, ושם, בפינה הרחוקה, המאובקת, שכחתי, נשבעת ששכחתי, מצאתי את אלה:

מידה 25, לכה שחורה, חגיגיות ומהודרות כמו השמלה שנקנתה באותו יום לכבוד יום ההולדת ההוא,

שהיה הראשון מהסוג החדש, אבל האבק שעליהן, האבק קימט לי את הלב.

ניעות כמיהה וגעגוע וזכרונות ושמחה ומה לא התערבבו,

אבל זה היה האבק שהפך אותי לקצפת נוסטלגיה פאטתית.

לא השנים שמאז, לא ההבנה שמה שהיה לעולם לא יהיה – כי יש כאלה שטוב שכך כמובן,

לא הפרידה המתקיימת מול נעוריה וחייה ואישיותה יום יום – כי גם בה יש כל כך הרבה טוב ומשמח,

מה שקימט, ונענע לי את הלב היה האבק שהראה במבט כמה זמן עבר,

ושיקף ימים וחודשים ושנים שעברו מאז שמלת הקטיפה ההיא,

והקַטְנוּת והילדוּת והימים והלילות וכל אותם שעושים לנו חיים.

ורגע לפני שהפכתי לערימת דמעות נוסטלגית נזכרתי שברומא וכו'

ויצאתי למלחמת התשה. עם נשק קטלני עדכני ורלוונטי לא פחות. נעלים. תוצרת ד. להבי.

והבטתי כשהנחתי אותן סתם מסקרנות זוג ליד זוג נזכרתי בטכסים של פעם.

הנעלים של איה והנעלים של אמא, כמה פעמים מדדנו את עצמינו בדיוק ככה בזמן אמת,

ולה לא הייתה סבלנות והיא מדדה כ מ ו ב ן את כל הנעלים של אמא, וגם את אלה של אבא.

וחיכתה שנגיע לאותה מידה ורצתה והכריזה כבר אז, כאילו היא יכולה לעשות משהו בנושא, שנשאר

באותה מידה, היא ואני, לתמיד. חשיבה טובה יש לזאתי.

וחשבתי ששתים עשרה שנה הן כל כך הרבה זמן,

ואיך נעלים שחורות מבריקות וחגיגיות יכולות להיות רלוונטיות גם פעם, לילדות חגיגיות וימי הולדת

של פברואר וגם לסתיו המרגש שמחכה בהווה לפחות לאמא אחת שאני מכירה היטב.

והברקתי אותן היטב, עם סמרטוט לח וחומר מיוחד,

עטפתי אותן בשקית נעלים רכה והנחתי בארון אחד, למעלה. למשמרת, לפעם.

.

אל תשאלו למי אני חושבת שאני שומרת אותן…:)

.

.

Go Holly, go

.

שילוב נעורים עם מגמת קולנוע עם אהבה לקולנוע ישן שהצלחתי להדביק אותה בה,

עם עינים חומות מלאות הבעה, הביא לזה:

.

.שמלה שחורה של מאיה נגרי ושל אמא שנלבשת הפוך כדי לקבל מחשוף חתוך כך

כפפות מחנות פורים

עגילי פנינה של סבתא רבא

פנינים סתם מאיזה דוכן כי אמא לא הסכימה לענוד את האמיתיות שלנו

פומית ארוכה מברוריה בדיזנגוף סנטר (ותודה לרונית כפיר)

אייליינר, אמא תצייר פס רחב. מסקרה, שפתון טבעי.

נעלים ששמורות כאן בדיוק למקרים כאלה.

ואם יהיה קר, בכל זאת פורים, שכמיית וינטאג' שחורה של סבתא רבא גם.

וכמובן, מסרקת כתר שנמצאה בנס אתמול בחנות תחפושת מקרית,

סיכות סבתא, סיכות ראש רגילות, שתי גומיות, ספריי שער וכדי להצליח במשימת בנית

הקונסטרוקציה על הראש התאמנו דרך לינק ל how to

.

/

/

/

/

/

Go Holly, go

/

הקשר בין הג'ינסים שלנו ל D N A

.

.

היום היא הגיעה הבייתה בהפתעה אחר הצהרים,

בכל זאת שני, חמישי וכל שבת שניה, יש סדר בחיים.

אבל היא שכחה משהו וקפצה הבייתה לרגע.

חיבוק, נשיקה ויצאתי איתה להגיד משהו למי שהיה משהו אחד ולנצח ישאר משהו אחר בחיי, אביה.

עמדנו ליד השער ודברנו ופתאום היא עשתה איזו תנועה וראיתי .

לפעמים יש הרף עין, הבזק זמן שרואים אחרת מהרגיל.

היא חומת שער ועינים כמוהו,

זקופה ודקה כמוני, ושפת הגוף שלה זהה לשלי באופן שמדהים אפילו אותנו לפעמים.

והבטתי בה, בתכף שש עשרה הזאת,

שלכי  דעי מה מכל כוונותיך הטובות הצליח להחתם ולהשפיע עליה ועל חייה

וראיתי אותה עומדת במכנסי הג'ינס שלה, הסוודר הנוח, שלה, והנעלים המגושמות האלה,

בדיוק כמו שאני אוהבת,

וכנראה בדיוק כמו שהיא אוהבת,

כי אני כבר לא אומרת לה כמובן איך ומה ללבוש,

הורדתי עינים אל עצמי ופרצתי בצחוק. גם היא. גם הוא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

/

אחרכך הוא צילם אותנו

.

רך ומהוהה, כמה שיותר

.

אני אוהבת פלאנל.

סדיני פלאנל על המיטה של הבת שלי, לפעמים גם על שלי. בגדי שינה מפלאנל – טוב, זה רק עליה,

טוב זה שקר, גם לי יש כמה סמרטוטי פלאנל גדולים ורכים ,אבל רק כשממש, אבל ממש קר – וגם

שמיכות כרבול, בגדי בית רכים וישנים, זכרונות מתוקים מתינוקוּת, בגדי ילדוּת רכים ומהוהים,

והכי, ממש הכי, בלי תחרות הכי הן החולצות פלאנל.

.

משובצות, רק משובצות. וגדולות, ממש גדולות, אקסטרא לארג' גדולות, ותחושה עוטפת וחמה ורחבה..

גם על גברים אני אוהבת אותן, גבר צריך שתהיה לו חולצת פלאנל בארון, ישנה ומהוהה, זה ברור.

פלנל – Flannel  אריג כותנה אלכסוני מגורד משני צדדיו או

מצד אחד בעל צבע אחיד או מודפס,

מה שהם שכחו להגיד הוא שככל שהוא

ישן יותר,

מכובס יותר,

מתגלגל במייבש,

מסמרטט,

מהוה,

לביש,

וישן,

הוא הופך נעים יותר, רך ועוטף יותר, או במילה אחת, מנחם.

.

קר היום.

.

מה שמסתתר במגירות של אמא שלך

.

כשהשולחן מפונה, הנכדים נכדות וכל היתר שרועים מול החדשות, קצת לפני המי-רוצה-תה ופינוקי

השולחן אני מחליטה לחטט לה בארון. אני אוהבת לחטט בארונות, מחסנים, בתים לפני הריסה,

וקופסאות וזכרונות וחיים מכל הסוגים ופעם בזמן אני מגיחה כמו נמיה זריזה וצדה משהו, הנה,

בשבוע שעבר בקרתי את אחותה הקטנה, מעל שמונים נכון, אבל עדיין הקטנה, וזה היה השלל:

.

נו, אמרתי לעצמי היום, זמן לחזור לעומקי ארונותיה של אמא שלי גם, ושאלתי רשות והיא הסכימה בחצי

פה, והייתה בסביבתי ליתר בטחון, בכל זאת אף-פעם-אין-לדעת-מה-יכול-לקרות-עם-הילדה-הזאת.

ופתחתי קופסאות ארוכות וריקות, וארנקים שקניתי לה לפני שנים והם עדיין בעטיפה המקורית שלהם כי

שלי-הכי-נוח-לי-רחלינקה- אולי-תשתמשי-בו-עכשיו? ואז ראיתי קופסה שהכרתי מניירות הצילום וחדר

החושך ופתחתי אותה בלי ציפיות מיוחדות ושם, מקופלת כמו בפעם הראשונה או האלף אם מתבוננים

לעומק על הקיפולים, במקום מטפחת, צמיד או פתק אהבה ישן שהיא כתבה לו או הוא לה, הבליחה לי,

ועדיין, מול העינים היסטוריה משפחתית, ולא רק,  במלוא עוצמתה:

.

מעולם לא ראיתי אותה. זו מודעת האבל של יוסף ברי'ל, האח של סבתא שלי, זה שהיה חלוץ אמיתי,

שהגיע עם אחיו לארץ ישראל בזמן שהחצי השני של המשפחה היגר לאמריקה ההיא, ונהרג בתאונה

שעד היום לא ברור אם פיגוע על ידי פועלים ערבים ע'ע אחותו או תאונת עבודת ע'ע מודעת האבל.

23 מאי 1932  ציבור הפועלים נ ד ר ש להגיע להלוויתו. סולידריות, פעם זו הייתה מציאות.

רווק, צעיר ועל פי הצילומים הבודדים גם כחול עינים ויפה תואר. דוד יוסף קוראת לו אימי.

.

אז דברנו קצת וסיפרנו לנוער מעט על יוסף וחיפה ושאר ענייני ציונות,

אבל אני, הייתה לי משימה וחזרתי לארון.

ואכן זה לא לקח יותר מדי זמן:

– אני יכולה אמא?

– את זה?

– כן.

– את באמת רוצה את זה? זה ישן

– כן.כן. אני יכולה?

– כן, את יכולה.

– יש!

.

אז אני לא יודעת איך התחילה השבת שלכם,

אני רק יכולה לקוות, ולאחל לכם שהיא התחילה מצויין כמו שלי :)

.

מילה במילה פעמיים בשנה

.

.

.

לא צריכה, לא צריכה, לא לובשת, לא לובשת, מבוגרת מדי, קטן עלי, גדול עלי, לזרוק, לתת,

לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, זה-כל-כך-ישן-שאי-אפשר-אפילו-לקרוא-לזה-וינטג',

אה, זה אני גזרתי, לא לובשת, לא לובשת, לא לובשת, זה לא שחור, זה לא אפור, זה לא לבן,

לתופרת, לכביסה, לתת, קטן עלי, מבוגרת מדי, לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתת.

לזרוק. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. לא לובשת. לא רלוונטי. לא צריכה, אין לי מה ללבוש, לא

צריכה, לא לובשת, לא לובשת, קטן עלי, גדול עלי, מבוגרת מדי, לזרוק, לתת, לזרוק, לתת,

לא צריכה, לא לובשת, לתת, לתרום, לזרוק מיד, אפשר-לקרוא-לזה-וינטג', לובשת, לא לובשת,

לא זורקת בחיים לא אכפת לי כלום, לא לובשת, ניקוי יבש. לזרוק!! ירוק? מה עושה כאן ירוק?

קטן עלי,  לתת. פשוט לא. עבר זמנו. לא לובשת. לא רלוונטי. קטן עלי. גדול עלי.

שלו. של מי זה? מה זה? לתת. לא צריכה, לא לובשת, מבוגרת מדי, וינטאג? מתחפש לוינטאג

מה הוא חשב כשהוא קנה את זה מעניין,  קטן עלי, גדול עלי, אה, דווקא בסדר, לזרוק מיד,

לתת, לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, לתת, לשמור לפורים. לשמור לפעם. לא לשמור כלום.

לא לובשת. לא לובשת. דהוי. הרוס. מכוער. מה חשבתי לעצמי? אני קניתי? קטן עלי, לא צריכה.

מספיק. לתת. לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. מה זה?

של מי זה? איך? מאיפה? לתת. לא לובשת. לא רוצה. גדול עלי. קטן עלי. צבעוני. ישן מדי.

לא צריכה. לתת. לתרום. לשמור. פעם זה יהיה שווה משהו. לאיה. לא לובשת. לא רוצה. לא צריכה.

we_can_do_it

לתת. לתת לזרוק. לתת.

.

.

.

ריצ'ארד אני והבגדים של ג'ורג'יו

.

.

היום גיליתי שאני כבר ממש, אבל ממש מבוגרת.

דורין פרנקפורט הנפלאה והאהובה מגישה מחר בצהרים צוגת אופנה – כן, לי מותר להגיד צוגתאופנה

במסגרת שבוע האופנה המתחדש של תל אביב – ואפילו אני כבר מבינה שיהיו שם צלם שניים, ואולי

כדאי להחליט מה ללבוש לא ממש לפני שאני יוצאת מהבית. לפני שתי אפשרויות

1. כבוד למעצבת החביבה עלי, לבחור בגד שלה מהארון הפרטי שלי, וכאלה יש בשפע או לצלצל אליה

ולקחת בגד מיוחד למחר 2. עליתי לארון העליון לבדוק מה קורה במחלקת האני-לא-מסוגלת-לזרוק-או

-אפילו-לתת-את-זה-נקודה-אני- אשמור-את-זה-מי-יודע-אולי-יום-אחד…. ושם, בין שמלת הערב

הורודה שדנו בה בפייסבוק לפני חודש ובין פליינג ג'אקט מרופט, מתרפקת על קולב רחב ונוח, ז א ת:

.וברגע שראיתי אותה, כמו במכונת הזמן הלכתי בין רסיסי השלג בניו יורק ליד הגבר המקסים ההוא שניסה

להסביר לי למה בחורה בחליפת מכנסיים זה הכי, אבל ממש הכי. לא הייתי צריכה הסבר – זה הרי תמיד היה

הרגל שלי, ללבוש את החולצות של הגבר שלי – ומיד נכנסנו לחנות של ה"מעצב האיטלקי שרק מתחיל

להיות מוכר באמריקה"

.

אמא שלי סיפרה לי פעם כשהייתי קטנה וזה מאד הרשים אותי, שבגדים "טובים" – כן, יש כזה ביטוי –

הכיסים נתפרים בתפר ידני והבגד נמכר בכיסים "סגורים", אז בדקתי  שהכיסים תפורים, כן, הם היו

תפורים, שהבד מרגיש נעים, כן הוא הרגיש נעים, ושגם העינים של הגבר ההוא חייכו כשהוא ראה

אותי מודדת אותה, לא רק שלי…

.

ואז חזרתי לכאן ועכשיו והיום, באחה צהרים חורפי ותל אביב, מי סופר כמה שנים אחר כך,

כשהוינטאג' מנצנץ בראש חוצות הסטייל, כשג'ורג'יו ארמני מתקרב לשנתו השמונים אני קוראת,

והבגדים שריצ'ארד ואני – כבר ספרתי על הפעם ההיא שריצארד ברחובות לוס אנג'לס עשה סימני

התעניינות ממשיים ועקביים באמתכם שבורשאיות בלתי ניתנת לסליחה, או חרטה, אמרה לעצמה

בדיאלוג פנימי מפגר ממש מי-אתה-חושב-שאתה והלכה משם בגב זקוף – לבשנו אז….

בשנה ההיא נחשבים היום וינטאג' איכותי,

זה סימן שאנחנו ממש, אבל ממש מבוגרים,

ושחוץ מזה, אם להיות פרקטית, לא רק נוסטלגית, אולי כדאי לאוורר אותה קצת, ולהחליט מחר…

.

וחוץ מזה, אני אוהבת לכתוב חיפושי מה ללבוש כאלה, בעיקר לצלם אותם, הנה דוגמא….

.

.

אנִנִי הול וְהבגדים של האקס שלי

.

.

.

זה מתחיל בערך בגיל הזה, חמש עשרה, אני זוכרת.

הארון של אבא שלי התחיל להיות מעניין אפילו יותר מזה של אמא שלי,

הסוודרים הגדולים, הכותנות המכופתרות, העניבות.

– אבא, אנ'לוקחת לך ת'סוודר השחור

– בסדר

– רחלי – מתערבת אמא שלי

– אבא הרשה לי

– אבא מרשה לך הכל…

– א מ א

– אני מבקשת אל תמשכי את השרוולים ככה, את הורסת את הבגדים שלו

– בסאאאאאדר.

אבל זה היה הכי כיף למשוך את השרוולים עד שיכסו לגמרי את כפות הידים, זה עדיין.

והכי כיף שהחולצה גדולה ממש ואפשר להתכרבל איתה ולהרגיש גם קולית וגם בטוחה,

וההרגשה הזו נישארת גם אחרכך,

כשאת לובשת את הבגדים של הגבר שאת אוהבת,

עוטפת עצמך במשהו אינטימי וקרוב, מרגישה שמורה ובטוחה ומי שמתבונן בך, לא יודע.

פרטי, כמו אבן בכיס, זכרון.

.

כי אחרי הבגדים של האהוב שלך,

או בעצם לפני, הבגדים של אבא'שלך הם הכי.

אפילו יותר מלהחליף בגדים עם חברות, שזה עונג השווה פוסט נפרד, לא?

אז לבשתי ת'ארון של אבא שלי, ואחרכך את החולצות הגדולות, הסווטשרט'ס המהוהות, הגופיות,

העניבות ואיזה פליינג ג'אקט של כמה גברים שווים במיוחד, רובם על כל פנים

ואחרכך נסעתי לניו יורק שם כיכבו להן בדיוק בזמן ההוא דיאן קיטון ואנני הול שלה,

שתיים שהן אחת שהתחברו ללוק כל כך משמח ומוכר, זה שעד היום הכי נוח לי איתו,

כזה שמוכר לי, נעים לי ואני לא מרגישה בו מחופשת והוא עד היום, בואריאציות שונות,

הטעם שלי בבגדים. בגדים של "בת" עם נגיעות גבריות, עדיף בנעלים ובכובעים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הגיע העכשיו.

ובעכשיו,

הבת שלי, ע'ע חמש עשרה וחצי גילתה את קסמי הארונות של הוריה.

זה מצב חדש. שותפה קטנה, עם טעם טוב יש להוסיף, מתגנבת לארון שלי בטבעיות.

בניגוד חד לזכרון שלי משנותי עם אחותי. הקטנה שהצטרכה להתהלך מול הארון שלי ברגישות יתר,

באיזה מצב רוח היא תמצא את אחותה הגדולה היום, נדיב או שלא תעיזי לגעת לי בגדים?!

בניגוד אליה, לבת שלי אין עכבות רציניות מדי בעניין הזה:

א מ א איפה הסוודרון הלבן שלך? אפשר? יופי תודה.

א מ א אני לוקחת לך את האולסטאר הכחולות אפשר? יופי תודה.

א מ א איפה הגופיה הלבנה הטובה ההיא? מה פתאום בכביסה, לא לבשתי אותה!

אה, נכון. היא שלך.

כן היא שלי גברת.

אבל,

הדבר הכי, אבל הכי מוזר בכל הזמן החדש והמשעשע, לרוב, הזה,

היא

העובדה

שאני

מוצאת הפתעות במכונת הכביסה.

אני מוצאת את עצמי מכבסת, מייבשת ומקפלת לפעמים את בגדיו של מי,

שאני לא דואגת לכביסתו כבר הרבה הרבה זמן,

והנה עכשיו.

כי עכשיו הגיע הזמן הזה,

פלאות הארון של אבא – סוודרים אוברסייז, כותנות מכופתרות, טישירטים ע נ ק י י ם, עניבות

והריח של אבא. לפעמים, תלוי לאיזה בית ומכונת כביסה החולצה שלו השבוע :)

.

.

לְבַנות

.

.

.היום כבר לא יכולתי להמשיך להתעלם מהן.

הן פשוט היו שם, ערומות אחת על השניה, לבנות, בהירות וחסרות תועלת במצבן העכשווי.

איך הן הגיעו לכמות כזו ובכמה זמן, אין לי תשובה מנומקת או הגיונית.

יש אנשים, שמעתי, האוהבים לגהץ.

התנועות הקצובות, האדים העולים ומלחחים את הפנים, חוד המגהץ המפלס דרך חלקה בתוך קמטוטי

בדים,התנועות המתמשכות. הופכות, מחליקות, מיישרות קפל כיס או מנערות בתנועה עתירת דורות

וגנטיקה את הבגד, שיתנער ויזכר בתבניתו הראשונה.

כף יד עוברת בתנועה מהירה וברורה על  הצווארון, בדרך כלל בכותונת גברית מעומלנת, כדי שיתיישר ואפשר

יהיה להחליק את משולש הקצה שלו. שוב ושוב הלור וחזור עד שפני הגלים יורדים והופכים למישור.

מונוטוניות מאפשרת חופש בדרך כלל.

לא הפעם.

הפעםז הערמתי אותן ועליהן ולקחתי מצלמה במקום מגהץ.

שוטטתי  בין קפלים וקמטים ומקומות נסתרים שרק המקרו רואה

ואני מתרגשת מהסודות הטמונים בכל מקום ורק צריך לנשום ולראות.

כל קפל, עומק.

כל תפר מסתור נוסף, סיפור, סוד.

גם סודות ושאר עניינים קטנים ושוליים נערמים בזכרונותי ובידע שלי שאני לא זוכרת או יודעת שקיים בי.

כזה שאני ודאי מעבירה הלאה בלי משים, בדיוק כמו אימי וסבתי וכל הנשים מאחורינו.

שפשפי לימון עם מלח על הכתם והניחי בשמש ליום יומיים אמרה סבתא שלי,

ככה היא דיברה, הניחי. לפעמים אני מצייתת ומחייכת אליה מתוך הלב,

אבל לא הפעם.

הפעם הן מונחות ליד הדלת, ויגיעו מחר אל הגהצן.

ללבוש ולצלם,

זה מה שיקרה איתן הפעם.

.

יופיים אינו חולף

.

.

כבר זמן שאני מנסה להחליט אם הוינטאג' הוא הערכה אמיתית ליפי דברים מסויימים או הייפ שיעבור.

לצורך מחקר מקיף עברתי וחטטתי בארונות נשים הקרובות אלי ואל ליבי

הלא הן העלמות עליזה ואסתר לבית וייספיש / ברי'ל שמניין שנותיהן עולה על מאה שישים אבל מי סופר,

שפעם אקדיש פוסט לצילומים שלהן מאז כדי שתבינו את כחה האמיתי של הגנטיקה.

זה השלל- תיק שחור מכל אחת מהן:

סבתא שלי הביאה אותו איתה כשעשתה עליה בשנות השישים מארה'ב

הוא נוצץ, הידית שלו קפיצית ואני מקווה שאצליח למצוא לו שימוש/ארוע הולם למידותיו

חלק מעוד אחד שחור ורקום והקדמה לאחד יוצא דופן

רקום, מספר סיפור, קלאצי  והורס

ולסיום הגיע אחד שהשאיר אותי חסרת מילים וזה, כידוע למכרי האמיתיים והוירטואלים, לא קורה הרבה. תראו, תראו יצירה:

וכיוון שתכף מגיעות ברכות,

אז שיתמלאו הארנקים בהפתעות טובות, כרטיסי אשראי, פתקים מפתיעים, מתנות מדוייקות, פתקים,

מפתחות למקומות משמחים, מצלמה, ובכלל…..

.

תלבושת אחידה, הנה זה מתחיל

.

 

אני בעד תלבושת אחידה. שימרדו, זה תפקידם.

.

מחר זה מתחיל.

נראה מה נעורים, צורך למרוד, התמודדות עם תלבושת אחידה בפעם הראשונה ומספריים יעשו כאן.

.

האחד בספטמבר 2009 הלך והתקרב.

כבר צלצלתי למאפיה בשוק שישמרו לי שני ככרות לחם מרובע פרוס,

הדאגה אם יש זמן לסיים את כל מטלות החופש, והעיקר, הבגדים ליום

הלימודים הראשון כבר נבחרו. שבועיים לפני – H&M אי שם באירופה:

–  תלבשי את הג'ינס החדש לארוחת ערב?

– לא ….

– למה מותק? מה הכיף בלקנות בגדים חדשים אם לא ללבוש אותם?

– שומרת

היא די מתַקצֶרֶת בימים האלה.

– אה…את שומרת את הג'ינס החדש?

– אהה

– יפה……למה?

– ליום הראשון!!??

– את שואלת או אומרת?

– אומרת??!!

– ……..

– אמא!!

– מה….? אני לא מבינה למה את שומרת את הג'ינס החדש הזה.

– ליום הראשון של בית ספר!!

– הבנתי.

1 ספטמבר 2009

אני מכינה מקושקשת, מכניסה לחם לטוסטר, פורסת אבוקדו אולי היא תתן בו ביס.

– איה……

– רגע…

– כבר רבע לשמונה…

– אני רק עושה קוקו

– תזדרזי מותק

אני עורכת שולחן, מניחה את צנצנת הדבש, כוס מים.

– איה. מאוחר ממש.

– רגע אמא! אני מחפשת חולצה!

– לא לבשת את האפורה עם הגיטרות לפני רגע?

– כן – היא צועקת מהחדר – היא לא משהו…אני מחליפה..

אני מכינה כריך רגיל – איפה ימי כריך שלוש שכבות ותפוח ומשמש מיובש.

–  !!!

– אבל א מ א!! אנ'לא מוצאת חולצה!

– תבחרי חולצה ובואי  כבר!

– אבל אמא….

– שום אמא. עכשיו וזהו.

ארוחת עשר בילקוט, גם ארוחת הצהרים ארוזה ובקבוק המים בילקוט, הקפה שלי כבר מוכן, הכלבה

הייתה בחוץ, החתולה קיבלה ארוחת בוקר ואפילו הספקתי לפתוח מייל ולהציץ.

רק אזרחית החטיבה עם ארון מלא בגדים please trust me on this

מסרקת שוב, ושוב, ועוד אחד ליתר בטחון את הקוקו שלה ובוחרת חולצה. ועוד אחת ואולי  זאת?

08:20 – תכף, ממש תכף מתחיל בית הספר ואנחנו בבית, מול המראה.

אין לי דברים חדשים להגיד בנושא תלבושת אחידה כן או לא,

אני בעד. תמיד הייתי בעד. חוץ מהזמן שהצטרכתי ללבוש אותה כמובן.

מה עם תלבושת אחידה?

קוד לבוש יותר מוגדר מהאיסור הקיים על חולצות בטן, כפכפים, גופיות חשופות ומכנסונים?

מה עם חולצה אחידה שתביא שקט מסויים לעולם הסוער של הבקרים? של הימים?

אני זוכרת איך הרגשתי כשאמא שלי לקחה אותי לראות את התיכון שיהיה שלי –

ת י כ ו ן !

המון חולצות תכלת נשפך אל החצר הגדולה בהפסקה…..

הם נראו לי גדולים, בטוחים בעצמם. שייכים. תלמידי  תיכון.

מתי גם אני אהיה כזו? ארגיש כך?

בחולצה התכלת הייתה חפונה הבטחה למשהו שלא יכולתי לקרוא לו בשם.

אבל היה מרגש, מבטיח. הייתה שם תחושה שחיפשתי. הבטחה ושייכות.

והאחד בספטמבר הגיע תאמינו או לא.

היום הראשון ללימודים בעירוני ד'. בתיכון שלי.

כותונת תכלת עם סמל מרובע. זקיפות קומה ותחושת בגרות וגאוות יחידה שהתחלפו אחרי

שבועיים – כמה צפוי – בטרוניות ונסיונות אין סופיים לעקוף את החוקים בכל דרך אפשרית.

ג'ינסים שסבתא שלחה מאמריקה, מבוכה מהאדידס המזוייף כי לא הצלחתי להסביר לסבתא

במכתבים מה אני רוצה בדיוק, קוקו בלוף + סיכות + מה שאפשר כדי  ליחד את עצמי מתוך

קבוצת החולצות בהפסקה הגדולה.

וכולם/ן בדיוק כמוני, מחפשים למצוא ולבלוט כאחד ספציפי בתוך הקבוצה הסוערת בחצר.

ממרחק, המאבק הזה מועיל.

הוא לא אלים, לא "נגד" אף אחד – חוץ מהמערכת והמורים וההורים.

הוא רק "בעד".

בעד עצמך.

ומה יותר טוב כשאתה נוגע בנעוריך וסוער אותם?

שמיניסט מיינד יו :)

.

.

אני בעד אני בעד תלבושת אחידה.

אני נגד הכפיה החדשה המתכופפת בפני השמרנות / כניעה לקוד צניעות דתי כמובן,

אבל חולצה בשניים שלושה צבעים וסמל בית הספר זה סבבה.

את האינדבידואליות, מרידה בחוקים, אופנתיות, קוליות  ודרך להשאר אתה עצמך בתוך המסגרת ניתן

ואפשר ואפילו כיף יותר ומאתגר יותר לעשות בתוך מסגרת החוקים והחולצה.

אני זוכרת שהמאמצים שלנו התמקדו בחגורות, באיזה ג'ינס, טבעות כסף או סרט שער.

אבל המרכז והמיקוד של הבגד לבית הספר היה החולצת הקבועה מראש.

היה בזה משהו משרה סדר. חסר אגו. מארגן את הבוקר ואת עצמך.

אם רצית להלחם,

נלחמת ומצאת את היחודיות שלך בתוך המסגרת, ואם היית מהילדים שרצו שקט בחזית הזו, יכולת

בקלות לעלות על ג'ינס, נעלי התעמלות וחולצת בית ספר ולא יצאת חנון או לא קולי.

דווקא בתקופה הנוכחית, הדוחפת יותר מדי, הרבה יותר מדי והרבה יותר מדי מוקדם למודעות, שלא

נגיד טווסות אופנתית מגיל כל כך צעיר, התלבושת הסמי אחידה עשויה להקל גם עליהם, לא רק עלינו,

אם ישכילו לא להגדיר אותה בקווים נוקשים כמו אז.

חולצות עם סמל בית הספר בכמה צבעים לבחירה יכולות להרגיע בהרבה חזיתות –

גם בטענה הישנה והשחוקה של מצב כלכלי שונה באותה כיתה ומבוכת החלש.

גם בטענה הישנה והשחוקה שמסגרות וחוקים ברמה הגיונית עושים טוב לילדים.

חוקים מרגיעים, עושים סדר

ומצד שני מאפשרים לגדול ולחפש ולמצוא את דרכך האישית בתוכה.

אימון קטן לחיים האמיתיים.

אז אני בעד. גם כי זה יהיה טוב לנוער, וגם כמובן כדי לשפר לעצמי את הבקרים :)

גם ככה אני מרגישה בקשר למערכת החינוך.

.

פרמיירה ובגדים גם

.

.

לפני כמה ימים הגיעה ההזמנה. בטלפון, במייל, באסאםאס ובדואר.

מירי מ"מטר הפקות" היא בחורה אחראית במיוחד.

גם הטלפונים מיחצ' "רשת" הגיעו והיה ברור שלמרבית ההפתעה, החודשים עברו כמתוכנן

ו"עד החתונה – עונה שניה" אכן מוכנה ועולה לאוויר בעוד שבועיים.

ימי שלישי. קודם אבא משעשע בשעשועון שלו אחרכך אמא עצובה נורא, תורנות משפחתית,

כמו שהבת שלי אומרת בטבעיות כאילו זו דרך העולם.

.

.

.

.

.

.

.

.

– רוצה לבוא איתי ביום שישי אחרי בית הספר?

– לאן?

– יש הקרנה חגיגית של עד החתונה

– יהיו הרבה אנשים?

– כן. אבל את מכירה הרבה מהם מהצילומים

– אני אצטרך להיות נחמדה?

– כן. או לפחות מנומסת

– מנומסת זה לחייך למי שאומר לי היי איה או שאת אומרת הנה, זאת איה שלי?

– כן.

– אז אני לא רוצה

– בטוח?

– ב ט ו ח!!

– טוב.

יפה. הגיע השישי. הילדה מתעוררת בבית ההוא, אני אחרי האנגאובר לא דרמטי במיטה עם

עיתונים וקפה עד אחת עשרה ואז מתקלחת ופותחת ארון להחליט מה ללבוש – לפעמים הבטחון

הבסיסי הטבוע בי אלוהים-יודע-למה-ככה-נולדתי-נשבעת שבתחום "הזה" הכל בסדר, אני ניראת

טוב, הגוף שלי יודע להחזיק בגד – אין סיבה לעשות מהתכונה הזו עניין, זה כמו להיות פוטוגני,

פשוט תכונה – לפעמים הבטחון הזה מתפוצץ לי בפנים כמו פצצת זמן ממש.

אני פותחת את הארון שלי ביום שישי ואין לי מה ללבוש.

אולי-זה-ילמד-אותך-סוף-סוף-שלפעמים-כדאי-ממש-כדאי-לתכנן-מראש-להתכונן-אפילו-תיאורטית.

אני מחפשת ללבוש משהו וצריך שזה יהיה יפה, נוח, קולי, מדליק.

שלא יהיה משתדל מדי, לא מהודר מדי, לא קורבן אופנה, ומצד שני שכן יראה נפלא.

שיזכיר למי שצריך שכן, בטח שאני יכולה לסחוב עלי קמפיין לנשים-לא-ילדות-ובכל-זאת-אוהבות-בגדים,

ובכלל, שאני אהיה לבושה נפלא ואראה מקסים.

או ההיפך.

מה שיצא.

Well

זה לקח שעה ו…המיטה שלי נראתה ככה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

חדר האמבטיה ככה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והוחלט ללכת על בטוח: ג'ינס,

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

גופיה לבנה וג'קט. או העור החום או השחור

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והפנינים שקבלתי מסבתא

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והאמת שבקשר לנעלים היו מחשבות……

.

.

ואז, אחרי שעה, בערך, אורגן זה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שישי בצהרים. מזג אוויר נפלא ממש. קפה טו גו תוצרת בית, טלפון לוודא שזאתי בסדר, ברוס בסידי –

הוא תמיד עושה לי מצב רוח טוב וחזק, תנועה הגיונית ליום שישי והכל פשוט מקסים. אני חונה בחניון הגדול

מאחורי הסינימטק, מציצה במראה, השעה אחת וחצי כמעט ואני ממהרת צעדים. הרחבה לא עמוסה ואין בה

תחושה חגיגית. אני מזדרזת כי אולי יש איזה טכס קטן דווקא לפני ההקרנה במקום כרגיל בסופה,

ואני נכנסת כרוח סערה. סינימטק תל אביב מקבל את פני בשלווה ושיגרת יום שישי רגילה.

אני עומדת בכניסה לסינימטק ופשוט צוחקת בקול רם. בחיי.

זו לא פעם ראשונה, גם בטח לא אחרונה ובכל פעם זה מצחיק אותי מחדש.

בשבוע הבא. אותו מקום. אותה שעה. הקרנה חגיגית ל"עד החתונה – עונה שניה".

אני אהיה שם, בטח שאהיה,

השאלה היא כמובן, מה אני אלבש.

.

תחפושת של כביש ותחפושת של אוקיינוס # הילדה שלי

.

.

1.

השנה: 2004

הכיתה: כיתה ב'

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…………………..

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְכביש

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– ל כ ב י ש עונה הילדה בשקט כאילו כביש ומלכת הלילה היינו הך הם.

– פיה?

– כביש

– ליצן?

– כביש

– כדורגלנית?

– כביש

– למה? שאלתי בסקרנות

– כי אף אחד לא ענתה האינדבידואליסטית והשתיקה את אמה.

.

וזה אכן קרה, בטח קרה. מי יכול לעמוד מול טיעון שכזה, ולמה בעצם.

הילדה שלי התחפשה לכביש בפורים 2004.

מול הגמדים, נסיכות, פיות, טבחים, ושאר תחפושות פסעה זו בקומה זקופה והכריזה:

אני כביש, לא חוצה ישראל.

כביש. לא חוצה ישראל.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שני שרוולים מחולצות טריקו מפוספסות. אחת כחול לבן, אחת אדום לבן חוברו לסווטשרט שחור.

טריקו לבן נגזר למלבנים צרים שהודבקו למכנסיים בדבק בדים.

תמרור אין כניסה גדול הודבק לגב.

בנדנת פסים אדום לבן על הראש –

הרעיון שלי להדביק מכונות צעצוע על הרגלים נדחה

והכביש, על מיגוון אפשרויות החניה שלו זכה לחיוכים רבים במיוחד.

2.

השנה: 2010

הכיתה: כיתה ח

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…………………..

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְאוקיינוס

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– ל אוקיינוס מה הבעיה אמא.. עונה העשרה הזאת כאילו כלום.

– היפית?

– אוקינוס

– טבחית?

– אוקיינוס

– מנתחת?

– הייתי בשנה שעברה. א מ א תתרכזי : אוקיינוס!!

– רק תסבירי לי למה אמרתי, כאילו אני לא יודעת איזו תשובה אקבל

– כי אף אחד לא ענתה זאתי את תשובתה הרגילה.

הנה האוקיינוס.

.

המשך יבוא, בטח יבוא….

אפורה ורכה

.

.

אתמול הבנתי שהזמן מתקרב, שכנראה אין ברירה.

עוד מעט היא תהיה יותר חורים מאריג והשקיפות שלה תהפך לכלום אמיתי.

היא תהפך לDNA של עצמה.

אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות איתה כלום חוץ מהפעולה הפשוטה והיחידה שאני יודעת.

אני לובשת אותה, היא נענית, ואני ונרגעת.

קניתי אותה, טוב, אותן, קניתי שתיים, בסתוו אלף תשע מאות תשעים וחמש.

הריון, סוף קיץ, אהבה, מסיבה גדולה, בית חדש, קינון ורצון להתכרבל.

מהרגע הראשון שנגעתי בה ידעתי.

כזו אני, מאמינה באהבה ממבט, מגע ראשון.

היא מגיעה מבית טוב, 100 אחוז כותנה ופשוט, איך להגיד, פשוט מושלמת. באמת.

ארוכה, גדולה, חופשיה סביב הכתפיים, וכמובן אובר סייז כמו שאני אוהבת.

עם חברים, בלי חברים, כפיות, אהבה, לילות, הריון, תינוקת, הנקות, סבובים בשכונה,

שינה טובה, חיוכים של בוקר, נסיעות לחופש, מלונות, בית, בבוקר להליכות, לקפוץ להורים,

למכון, לסופר, לגן, להסיע לבית ספר בלי לצאת מהאוטו כמובן, ובבית, כל הזמן בבית.

היא עברה איתי את הימים השמחים בחיי, את הלילות הקשים שהגיעו בגלים.

היא עטפה אותי, ועדיין, ואת הבת שלי ברגעים טובים וקטנים וברגעים גדולים ודרמטיים גם.

היא פשוט כל הזמן כאן.

בחורף עם גופיה, בקיץ, מדליקים לכבודה מזגן.

אבל עכשיו, ממש כרגע, בימים האלה, בעונות האלה, היא במיטבה.

גדולה, עוטפת, מוּכֶּרֶת, ובעיקר רכה. כמה רכה. כמו העור שלי רכה.

שלוש עשרה שנים מפוררות ומרככות הכל.

כבר היינו צריכים להפנים.

    

לפעמים אני מרגישה שאם אסתכל עליה לאט, כמו בפריחות המצולמות בנשיונל ג'יאוגרפיק,

אצליח לראות אותה מתפוררת בתנועה איטית.

אני יודעת שמספיק. באמת מספיק. הגיע הזמן.

לא לזרוק כמובן, אולי פשוט להפסיק להתעטף בקורי כותנה השקופים, המהוהים, הקרועים האלה.

אולי עוד קצת.

עוד כמה ימים, ולילות.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: