תקריב

.

פעם, לפני כמה שנים מי סופר התנהל במוסף עשרים וארבע של ידיעות אחרונות פרוייקט מקסים.

בכל יום, בעמוד האחורי של המוסף היומי התפרסם טור אישי קבוע של כותב/ת אחר + צילום/איור.

לכל אחת ואחד מאיתנו היה יום קבוע. שלי היה רביעי.

אחרכך, הכל התפוגג,

וכותביו, בעיקר כותבותיו למען האמת, התפזרו למרחבי העיתונות והרשת.

אין הרבה דברים שאהבתי כמו לכתוב ולצלם את הטור ההוא.

הוא הפך ע'ע מקצוע הפוך משיגרה, הפרעת קשב הפוכה ממשמעת עצמית, לעוגן של השבוע שלי,

נקודת אחיזה במה שחייבים לעשות, כתיבה וצילום, צילום וכתיבה,

שליחה לרענן, פידבק, צילום שיתכתב או יעמיק את המילים וידיעה שאין אפשרות תיקון או עריכה,

ההיפך המוחלט מהבלוג שהביא ומביא כבוד ושמחה אל נשכח.

היו ימי עונג.

אחרכך המשיך הבלוג כמובן, כי בזכותו הגיעה ההצעה לטור, והמשיך לייצר עבורי כתיבה וצילום,

ואז הגיע הפייסבוק והחליש מעט את הצורך לכתוב בבלוג,

מפלצת המיידיות שהפריעה לכתיבת ספרים כשהגיע הבלוג,

התחילה להפריע לבלוג כשהגיע הפייסבוק,

והיום מיידיות האינסטגראם והטוויטיות מציקה לפייסבוק,

אבל מעגלים, כדרכם של מעגלים סופם להיסגר ולהגיע לצורתם הטובה,

כנרת החכמה, שהצליחה לכתוב ספר למרות כל הרשומים למעלה, ע'ע "סיפור אהבות"

התחילה לפני כחודש כמה-פשוט-איך-לא-חשבנו-על-זה-קודם לכתוב טור קבוע בבלוג שלה.

היא כותבת, ויזהר כהן מאייר לה, מסתבר שגם מאיירים מופלאים מתגעגעים ליום קבוע :)

.

אז גם אני רוצה,

וכנרת בטח רק תשמח שאני מאמצת את הרעיון שלה אם אני מכירה טוב את הנחמדה הזאת,

אז הנה, נפלה החלטה לכתוב כאן טור קבוע.

עם מחוייבות לקוראיך הנאמנים הטורחים להגיב לפעמים, אפילו שאפשר to like,

וכותבים גם למייל, וברחוב שזה תמיד תמיד מפתיע כלכך,

עם מחוייבות לעצמך, לכתיבה שלך, לצילום.

לעמוד בהחלטה, לייצר רצף כתיבה,

לא רק צורך מיידי בתגובה לשטויות פוליטיות, עוולות חברתיות ואימפולסיביות,

ובכלל, לנסות להחזיר לבלוג הזה, ולבלוגים בכלל את מה שמגיע :)

אז

הנה

אני

מתחייבת

בפני

עצמי,

ובפניכם,

על טור, צילום קבוע.

.

נשאר רק להחליט באיזה יום, ראשון?

.

.