ארכיון קטגוריה: מצלמת

עכשיו הבייתה היא אמרה ולקחה צילום אחרון

.

זאתי.

ידעתי שכדי שהיא תסכים להיות בפתיחת התערוכה שעות כה ארוכות,

בלי קשר לכמה נהדרת היא הייתה במערבולת החודש וחצי האחרונים.

ולהגיד נעים מאד, לחייך למי מהמוזמנים שלא יוותרו וירצו סופסופ לראות את הפרצוף הזה,

או לאלה שאני אהיה חייבת להתגאות בה מולם,

לא תהיה משימה פשוטה.

היא לא אוהבת,

פרמיירות,

פתיחות,

מקומות עם צלמים או עיתונאים

או מקומות שאני מכירה לה יותר מדי אנשים

(למכירות בגדים מוקדמות היא דווקא מסכימה, לפעמים)

אז בקשתי ממנה

1. לצלם ולתעד כי בכל זאת היא תכף מסיימת תלמה ילין.

2. להביא עוד חברה עם עוד מצלמה

וזה רבותי, עבד נפלא.

.

היא הייתה עסוקה עם המצלמה, החברה, מי מחברי שהיא מכירה ומעט משפחה,

ועשתה עם עצמה כנראה הסכם.

אני אהיה סבלנית עם האמא שלי הערב, זה חשוב לה,

ועמדה בו כמו גדולה.

חייכה למי שהצגתי לה מרחוק, ועשתה היי,

לחצה ידים ואמרה נעים מאד למי שעשיתי לה עם היד, בואי שניה מותק,

ולא היה לה רגע אחד, ולו אחד, של נו-אמא-די-הבטחת. פשוט נהדרת.

ובסוף הערב הזה,

אחרי שכיביתי את הנרות על עוגת היומולדת.

כןכן זה קרה בדיוק ככה, עוגת יומולדת ונרות בהפתעה, אורית, חברה מקסימה,

ואחרי ש כ ו ל ם הלכו,

והחלל היפייפה הזה, "הלובי" בארלוזרוב 6

היה אפור וחזק וריק מאנשים וכוסות ריקות ובקבוקי יין (טוב),

ורק העבודות שלי על הקירות נשארו זקופות ועם כח אין סופי,

כי כל היתר, בעיקר אני, פשוט היו מוצפים ומרוקנים ושמחים שאין מילים,

היא צילמה אותי צילום אחרון ואמרה: עכשיו הבייתה, מחרתיים בגרות בתנ"כ.

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

 

אז נגמר לאותו ערב, כמו שזאתי אהובת הלב שלי אמרה,

אבל התערוכה רק התחילה את דרכה אל העולם,

חמישי 19:00 – 22:30

שישי וגם שבת 11:00 – 15:00

פגישות ותיאומים אפשריים בהחלט.

עד ה15 ליוני ואז נראה.

.

מייל בירורים: meshemabitbe@gmail.com

 

 

.

מי שמביט בי – ימים ושעות

.

אז איך היה?

אני לא באמת יכולה עדיין לספר איך היה,

היה גדול מדי ומשמח ומציף מכדי להבין ולהכיל (עדיין).

עכשיו מגיעים הימים הטובים האחרים, שבהם תגיעו אחד אחד, או בחבורות קטנות,

ויהיה לכם מרחב וזמן לעבור בין העבודות,

לא רק אלה שהתפרסמו, כאן ו כאן,

ולי יהיה זמן לדבר איתכם, ולהסביר מעט (כי אני לא מסבירה הרבה, מסרבת בעקרון),

ולשאול מה שלומכם.

אין חניה, אין קפה.

יש חלל יפייפה באמת, עבודות שמקבלות תגובות שפיזית מרחיבות לי את המקום בנפש, ואותי.

הנה ימים, שעות, מייל, טלפון לבירורים,

הכל לפניכם.

מי שמביט מייל נכון

.

בואו (אפילו פעם שניה) אני אשמח.

 

חלי גולדנברג, תערוכת צילומים (כי ככה מחפשים בגוגל, ראיתי :)

.

שלש איה

           .

. ..

.                                               על שלש איות רציתי לספר היום

..

.

1.  איה המתה.

בתו בת השלש עשרה של דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש שנהרגה עם שתי אחיותיה ובת דודתה

במהלך מבצע עופרת יצוקה ינואר 2009

איה ואחיותיה, שלושתן נהרגו

.\————-

.

.

2. איה שלי.

הבת שלי, בת השבע עשרה, זאת הנושאת את לבי בכף ידה מהרגע שנולדה, זו שחייה טובים,

בטוחים, רגילים. שחינוכה מצויין, שמיכתה חמה, והיא מוקפת אהבה ובטחון.

venic 1998

.

..

3. איה הפליטה .

בת שמונה, פליטה סורית בלבנון, סיפורה ותמונותיה בלינק בשורה מעל, ואני מתפללת בכל לבי,

אבל באמת, שעם פנים כאלה, וחדוות חיים ותום ילדות המנצנץ מעיניה,

העולם יעשה את המוטל עליו, יחזיר לה את חייה ויבטיח את עתידה,

מגיע לה,

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

.

ולא בגלל שקוראים לה בשם היפה בעולם…

.

.

                                                                               איה

                                                         שם תנכי – כנראה של גבר (רצפה בת איה)

                                                        ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

                                                        פיסקה בקוראן – שם נפוץ לילדות מוסלמיות.

                                                        קדושה בשפה הלטינית.

                                                       יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

                                                       אמה/בת לוויה בהינדית.

                                                       ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

 ..

.

קיץ

.

פרחים צללית מוקטן

.

כמה שאני אוהבת

.

אני אוהבת לצלם.

כל המילים שלי -ויש לי לא מעט מילים באמתחתי – לא יספיקו להסביר.

מה אני מרגישה כשאני מצליחה ללכוד את המשהו הזה בפריים, שוב אין לי מילים מדוייקות שיצליחו.

אני תוהה כבר זמן איך להתחיל לספר לעולם שזה מה שאני הכי, אבל הכי אוהבת לעשות,

לחבר את המילים שלי לדימויים או אולי את הדימויים למילים,

אני כבר לא יודעת מה מקדים את מה,

ולמען האמת זה לא באמת משנה.

.

היום נפתח ארוע שאוהב ומכבד דימויים וצילומים,

יש בו גם שתי עבודות שלי,

ואני מאד שמחה שההתחלה שלי היא כזאת, אחת בין רבים, חדשה בין חדשים.

פוטו תל אביב2013

.

תבואו. גם לאינסטגראם # אני עם מקף תחתון באמצע :)

.

אם מדברים על אוספים, או על יום כיפור

.

.

you've got mail

.

.

חלל

.

.

.

.

 

.

.

בסטודיו

.

.

.

.

הכל אפשרי.

.

הומאג' לדוקטור סוס

.

אם מביטים למטה מגלים דברים

.

.

.

.

 

ביום שאחרי התהילה

.

בבנין מנופץ ונטוש, אני מטפסת בזהירות בין מים נוטפים מתיקרה סדוקה, מתגלה חלל גדול בקומה שניה.

.

אני לא מצליחה להבין מה הכתמים המושכים אותי כלכך אל הקירות, בעיקר אל המרוחק, ומתקרבת

.

הקירות, מרצפה עד תקרה, מכוסים בדפי עיתונים וירחונים. אני מנסה לזהות פנים חרוכי זמן ושנים.

אודרי הפבורן…? אולי טיפי הדרן…

.

ולא מצליחה.

.

פעם זה היה גורלה של תהילת עולם, של עיתונים ביום שאחרי…

.

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

גריז

.

דבר ראשון המקיף את החושים הוא הריח.

כמו במרתף של אבא שלי, בהבדל קטן שאצלו, הברגים עומדים מצוחצחים בשורות חסרות רבב, ובמוסך

המוסתר הזה שפלשתי אליו כי דלתו הייתה חצי פתוחה ולי הייתה חצי שעה, היה רק רבב, ואבק, וגריז

וברגים ומחרטות ורסיסי מתכות ורהיטים ישנים וחלקי מנועים ושני גברים מבוגרים, בעל המוסך

והעובד איתו, שנשענו על "פורד" ישנה עם מכסה מנוע פתוח כמובן,

ודיברו על ארטישוקים.

אחרכך, כשהוא הרשה לי לצלם, הוא הצביע על הגג המתפרק וכשאמרתי לו: אה, הבנת מה מוצא

חן בעיני כאן, הוא חייך, וחשבתי איך בין המגדלים המקיפים אותו, ומול כל ההצעות העסקיות/נדל'ניות

שבטח מציעים לו כל הזמן, הוא בוחר לפתוח את דלת הברזל החלודה שלו כל בוקר, לעבוד עם הברזלים

המגורזים האלה והעמית הותיק שלו, ולחייך ככה.

.

.

תל אביב ורומא, מנפלאות הרשת

.

כשמשוטטים,

באינטרנט, בפייסבוק במקרה שעליו אני מספרת,

מגלים דברים שהסיכוי להתקל בהם בדרך "הרגילה" הוא כמעט אפסי.

דף של כותב בלוג נפלא שמישהו מחבריך מכיר ועשה לייק, או נתן לינק, ועולם נגלה בפניך,

היכולת הכמעט מדע בדיונית לטייל בתערוכות עם הArt Project של גוגל,

גילוי חברים שנעלמו, קרובי משפחה מדרגה רביעית או מה שקרה לי אתמול.

הגעתי במקרה, אפילו לא זוכרת איך ודרך מי לדף של Permanent Artgallery

וראיתי את זה:

הציור נראה לי כל כך, אבל כל כך מוכר וזה לקח לי רגע  להזכר. מה שצילמתי לפני כמה חודשים…

.

ציור, צילום, רומא, תלאביב. קטן אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים.

.

.

סופעונה

.

.

.

לוח אחד והמון תקוות

.

.

כמה תקוות היו טמונות כאן. כמה תוכניות.

כל פיסת נייר, מודעה, הייתה עולם של תוכניות, צרכים ותקוות של מישהו.

בכתב יד, במדפסת בייתית, או עלון בבית דפוס.

מישהו ישב וחשב מה הוא רוצה להגיד, למכור. איך לכתוב במילים יפות שאנשים יעצרו, ויאמינו.

אחראית מחפשת עבודה, מלמד לנגן על תופים, סטודנט נותן שיעורים פרטיים, מטפלת אוהבת ילדים,

כולבוייניק, שעות הפתיחה, חשמלאי, דירה למכירה בלי מתווכים, שתי נערות עושות בייביסיטינג,

גורים חמודים למסירה, מבוגרת עם נסיון, דרושים עובדי קבלן, תנאים טובים, בלונדינית נועזת

ודיסקרטית, מקרר, כמו חדש. למכירה תכולת דירה לרגל נסיעה, לא בשישי שבת.

כל פתק, מודעה מנסה להבטיח את הטוב ביותר.

תקוות, צרכים, כסף, פרנסה, עבודה, תוכניות, אכזבות, הצלחות.

לוח מודעות שכונתי אחד בנחלת יצחק, 2012

..

ואז מגיע היום שהכל הופך ישן ולא רלוונטי ועובד קבלן מהעיריה מגיע ותולש את כולן כדי להתחיל

מהתחלה, למכירה תכולת דירה, לרגל נסיעה, לא בשישי שבת

.

מה שהיה

.

בדרך ראיתי את העבר, ההווה והעתיד בפריים אחד.

מה שהיה,

מה שהורס,

ובאופק, מה שכנראה יהיה.


אז צלמתי קצת, ממש קצת


כי בעוד כמה ימים,גם זה לא יהיה…

.

.

כיור עבודה

.

גם ביום הורים בנושא "נוער ואלכוהול"

אפשר למצוא נקודות אור, או עניין

אם זכרת להביא מצלמה וההרצאה מתקיימת בחדר של מגמת אמנות פלסטית…..

.                                                                                                                                                           .

ראיתי דינוזאורים

.

.

כל המיליםשהכל בעיני המתבונן?…

.

חַתוּליָם

.

מי ששכב שם היום, בחוף הים, ברוח המקפיאה, ליד המסעדה הסגורה.

מדובלל, עייף, בטח רעב וחיכה לאביב. או לפחות לשמש,

ועדיין, נסיך.

 

 

.

.

לבשתי לכבודו לבן

.

.

עיתונים וקפה במיטה זה עונג שהיה פעם, מזמן, החלק האהוב עלי בימי שישי,

אחרכך הגיעה זאתי, אחרכך בתי ספר, שעונים מעוררים והסעות.

עכשיו אני לומדת פעם בשבועיים להחזיר אותו לעצמי,

ובכלל אני לומדת להחזיר לעצמי דברים.

אחרכך מישהו שאל אותי מה אני מתכננת לבוקר הזה ואמרתי שאין-ברירה-סופר כי הבית כבר באמת,

לא בורשאית, אלא באמת באמת ריק וגם אולי לעבור על הנגטיבים – כןכן נגטיבים – לפני יום ראשון,

ואז הוא אמר שהוא הולך לשמוע משהו מעניין ואמרנו שלום וביי ואחרכך. וסיימתי את הלגימה האחרונה

של הקפה ועצרתי והצצתי דרך החלון אל היום השמשי והחורפי והמדויק הזה שרק במקום הקשה

הזה שקוראים לו מולדת יכול להפציע באמצע דצמבר והחלטתי שזה יום שישי טוב מדי בשביל סופר,

חלה, עיתון ותפוחי אדמה, אז לבשתי לבן והלכתי למוזיאון. לאגף החדש, גם לאגף החדש.

קראתי עליו בקורות שוחטות, שהוא מוגזם, ראוותני, מסורבל, גרנדיוזי ומה לא,

אז החלטתי לא לחשוב והתהלכתי  בו כמו שאני עושה תמיד מול ציורים ובניינים וצילומים,

בשקט.

הבלקברי חפון ומוחבא בכף ידי

כי אסור

ואחרי שעה, ככה, בהפתעה, ביום שישי בצהרים, בלי ידיעה מוקדמת או התכוננות,

כמו שקורה, יום השישי הזה הפך לרגש שנצרב.

לתערוכה קוראים שבירת הכלים:

.

או כמו שהוא כותב:

shvirat  ha kelim

.

והייתי שקטה.

.

.

.

.

ואחרכך חזרתי הבייתה.

.

תלכו. מחר שבת, מוזיאון תל אביב. 16:00 – 10:00

.

הברווזון היפייפה עדיין מחפש את הרוב

.

.

.

.

הברווזון……והירקון חי.

.

ארץ חמדנית

.
.
.

.
.
.

שכבות 7#

.

.

.

כשמקלפים נותרים סימנים, לא בהכרח רעים.

עוד מילים

.

זהובה

.

לוח צבעים אישי

.

.

.

.לל

מנקודת מבט אחת

.

.

אני  מסוגלת, אם בכלל – ע'ע הפרעת קשב – לעמוד ברמזור אדום בלי להגיע לחוסר שקט ממשי, אם

מתקיימים שני תנאים תנאים הכרחיים: א. זאתי לא באוטו כי זה סותר כמעט כל מילה שהיא שמעה

ממני בענייני נהיגה ואחריות ב. יש מצלמה אמיתית על המושב לידי ולא רק את הבלקברי, למרות

תוצאותיו המופלאות ג. יש משאיות.

.

.

.

.

.

.

אני אוהבת מאד – אפילו יותר ממשאיות וברגים – מנופים ועגורנים,

אבל הם בדרך ככל לא עוצרים באדום…

.

במסדרון של ד.

.

.

.

במסדרון של ד. פעם בשבוע אני רואה דברים.

החדר שלה, שהופך שלי לחמישים וקצת דקות פעם בשבוע נמצא בבניין מוזר ומדליק בדרום העיר.

אני מקדימה תמיד. בחמש, שש, עשר דקות ומשוטטת בקומה ראשונה, שניה, שלישית ורוטנת מול עצמי

ומול הנודניקית add  הזאת איך שוב לא הבאתי מצלמה ממשית ואני מוציאה את הבלקברי. אני אוהבת

מה שהוא עושה לתמונות. האכות שלו לא נפלאה כמובן, ולכן הצילומים שלו, מעבר למה שהעין שלי רואה

ורוצה ומתכוונת, מקבלים סוג של סמירצ', מריחה, קסם. קצת כמו ההבדל בין פילם לדיגיטליות האלה.

ביום רביעי שעבר המדרגות המרוסקות וחהחבוטות

ואלה

והאור

.

או בעצם חסרונו היו כל כך, אבל באמת כל כך יפים בעיני

שצלצלתי בפעמון באיחור של הרף עין או אולי לא, אבל ככה הרגשתי כשהתיישבתי וניסיתי להבין,

או לראות את החיים כמו שהם, לא דרך עדשה, או פילטר…..

.

 

בדרך הבייתה ראיתי בית של מישהו אחר

.

.

כבר היה כמעט שתיים והייתי עייפה באמת, ברמזור ראיתי מישהו שגר שם. פשוק רגליים, שרוע ומביט

במסך השטוח שלפניו. היו מעט רהיטים והרבה אור מסביב ובתוך הבניין למרות השעה, אז הרמתי את

המצלמה שהייתה מונחת במקרה על המושב לידי והתקרבתי קצת, ממש קצת עם הטלה.

האח הגדול חשבתי לעצמי, אם אני מתמקמת כאן בצומת עם מצלמה וטלה אמיתי, חייו של הגבר הזה

נחשפים. צלמתי שלושה פריימים, שמחתי מהאור הכחול שגיליתי  בקומה מתחתיו, עד שהמכונית מאחור

– לאן הם נוסעים בשעות כאלה – צפרה לי שהלו גיברת אור ירוק. בבית, מול מסך המחשב שעליו רואים

היום תמונות באופן מיידי כל כך –  בניגוד לקסם של אז – מה שעניין אותי היו העצים. האחד שמהזווית

שהתקדמתי אליה חסם והגן על הגבר המפושק מול הטלוויזיה הלילית שלו, ובעיקר העץ בחזית הבנין,

זה שחולק על ידי האור לארבעה מרובעים שהרכיבו עבורי  עץ שלכתי אחד, ובית של מישהו אחר.

.

מילוט 28-200mm

//

/

אני כל כך מבועתת ומוצפת מהמציאות הפוליטית עד שהחלטתי לנסות להתרחק מעט, כדי להצליח

לנשום. היום כשיצאתי לענייני היום לקחתי גם מצלמה, לא רק את הבלקברי המשמש כעיני השלישית

בחודשים האחרונים. ניסיתי לא לשמוע רדיו כשנהגתי, לא לגלוש ברמזורים ובהמתנות ולהתרכז רק במה

שסביבי ממש. בסביבתי הפיזית. אלה תוצאות היום שלי: תל אביב, 10 ינואר 2011.

.

.

.

.

ואז חזרתי הבייתה.

אסקפיזם זה לא כאן. ואם כן, אז רק למספר קצוב מאד מאד של שעות. זה מה יש.

תל אביב ינואר 2011

.

רגש 9#

.

.

ץ

  עוד מילים      אפילו בבלקברי :)


צילום:האח הגדול, הגירסא הכחולה באמת

.

.

.

.

..א
את הגירסה הזו אני אשמח לראות בכל רגע נתון.

 

.

מסקנה מצולמת:המציע את מיטתו לא בהכרח יִשַן בה

.

.

.

תמונה:היום בחמש אחרי הצהרים

..

.

.

.

צלמתי פריים אחד, אבל שווה

.

.

.

07:07

הבוקר כבר יודע להתנהל בכוחות עצמו אם אני מצייתת, והיום צייתתי.

בדרך לאוטו, יד אחת הקפה, בשניה הבלקברי והמפתחות החלטתי לקחת מצלמה. את הגדולה.

חשבתי שאחרי שאוריד אותה, אולי אעשה סיבוב בתוך הכפר- הירוק. שם בית ספר – לראות מה הרוח והבוץ

הצליחו לחרוט ביומיים האחרונים ואולי אפילו ארד לים. אז חשבתי.

תחזיקי לי ת'מצלמה מותק בקשתי כשניסיתי לפתוח את הדלת וזו הייתה הפעם האחרונה שנגעתי בה

בחמישים דקות שלקח לנו להגיע לבית הספר עם הפקק המטורף שהיה שם.

היא צילמה כמעט ארבעים פריימים, כמו הפילם שסבא שלה מתעקש להמשיך לצלם.

זה פוסט צילומי הנוער, להוציא האחרון כמובן. גאווה, כבר אמרתי?

רוצה שאני אבוא בצהרים עם שתי מצלמות ונרד לים לצלם ברוח כמו של שנה?

נראה. ביי.

והיא מניחה את המצלמה על הברכיים שלי, לוקחת ילקוט ונעלמת לחייה.

אני מרימה ת'מצלמה,

ובבית, כשאני מורידה את התמונות למחשב ורואה את הצילום הזה שצלמתי על אוטומט, בהסח דעת

אני מבינה במקום עמוק ממש, כמה היא כבר לא ילדה קטנה…

כשאין מילים

.

.

.

 

 

 

הסכנות שבהפרעת קשב

.

.

.

 

 

 

 

 

ככה זה, מהירה, מיידית ולא כל כך אלגנטית…….ולמי שלא מכיר, עדות אישית.

עדיין אפורה ורכה

.

לפני כמעט שנתיים כתבתי וצילמתי אותה כי הייתי משוכנעת שתכף היא לא תהיה.

בינתיים עברו עוד ימים מסמורטטים בבית, לילות צוננים שדרשו בדיוק את הדקיקות שלה,

מכסה ולא מורגשת. עוטפת בנועם הכלום. חסרת משקל ובכל זאת.

צילומי ענק שלה נמכרו בתערוכה ואין הרבה דברים ששימחו אותי ככה.

היום חזרתי אליה עם המצלמה לראות כמה עוד יכול החומר להתפורר, ועדיין להיות.

רציתי לראות אותה דרך העדשה,

כי בחיים אני יודעת.

.

.

.

ועדיין אין עיטוף נעים ממנה, שקופה משהייתה, כמעט איננה כחומר ממשי,

תכף היא הופכת לאבק. אפורה ועדיין רכה. אפילו יותר.

תכף חמש עשרה שנה.

.

זהירות, חייזרים

.

.

.

.

טמטום וחוסר טעם #2

.

זה לא שאני רוצה לפתוח קטגורית טמטום וחוסר טעם,

זו המציאות, או בעצם האנשים החיים בה שמנפנפים מולי סמרטוטים אדומים.

תראו בכמה חוסר טעם, וולגריות, או בקיצור טמטום מכוסים האנשים שיצרו את המודעה הזו:

נ.ב. אפשר למצוא הרבה מילים מסביב, הרבה יותר נעימות ופי.סי. אבל בעקרון, המדובר בטמטום.

איך זה נראה מהצד השני

.

.

שוב הייתי בצוגת אופנה.

רק למי שעבד בצוגות. מותר להגיד צוגה.

פעם כבר כתבתי עליה ועל הבגדים שלה והצילומים שלי,

הפעם הגעתי בכוונה עם מצלמה וידעתי שאני לא רוצה לצלם, כמו פעם, מאחורי הקלעים.

אני כבר לא שייכת למאחורי הקלעים של התעשיה הזו.

אני כבר אורחת ככל-שזה-נשמע-מוזר.

אז התיישבתי, טוב, אני לא באמת מסוגלת להתיישב, אז הסתובבתי כמו אורחת אהובה,

שזה מה שאני שם וצילמתי.

.

אז היו כסאות מוכנים לעיתונאי אופנה וקצת אורחים.

.

שהתמלאו באנשים שאוהבים בגדים ובדרך כלל לובשים שחור. גם אני נכללת בין אלה.

.

ואז הבנות הלכו ובאו ובאו והלכו ואנשים הניעו ראשם ימין ושמאל, כמעט כמו במגרש טניס….אני יודעת שעדיין לא כתבתי ב א מ ת את מה שטוב- ויש טוב. ורע – ויש רע.  בעניין  ההליכה המוזרה הזו מול אנשים או מה מרגישים כשהעדשה מביטה עליך בחזרה …

.

וישבתי וניסיתי להזכר איך זה מרגיש ללכת ככה, ולא הצלחתי….למרות שאני מצליחה לעשות לבת שלי חקויים לא רעים במסדרון, עם היד על המותן והסיבוב הזה עם צואר זקוף..ובכל זאת, איך זה מרגיש בגוף אני כבר לא זוכרת.

.

.

.

.

ודורין, פרנקפורט, בטח פרנקפורט ומרגית, הצד השקט שלה, התחבקו כי באמת היה נעים, וקטן, ומוצלח והכי חשוב הבגדים היו פשוט נפלאים ואז התפנתי לזה – כשיש פוקוס אוטומטי במצלמה אפשר להרגע לפעמים..

אז כולם הלכו והחדר הלבן והשקט חזר להיות כזה.

.

.

את הבגדים לעונה הנוכחית הציגו בסוף החורף, אבל עכשיו הזמן המדוייק שלהם בחנויות :)

.

עולמות חדשים התגלו

.

.

אחרי שבשבוע שעבר התגלו יבשות חדשות, השבוע מי-היה-מאמין גילינו עולמות חדשים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לא האמנו כמובן, אז התקרבנו…..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והחלטנו להעיז. אחרי הכל, זה לא קורה בכל יום.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הוא היה דומה לשלנו. עד מאד דומה.

יפה, מלא הוד והדר ויפעה, ומטונף ומוזנח ומעושן ברמה זהה לנפלאותו.

קשה להאמין עד כמה. אז הסתובבנו וחזרנו הבייתה.

First we'll take Manhattan, then we'll take Berlin

.

.

ניחושים?

.

יבשות חדשות התגלו הבוקר

.

.

סקפטים?

צינים?

לא מאמינים?

תראו בעצמכם:

.

..העובדה שהמסע הזה נערך במקום יומיומי וסתמי לא הורידה ולא כלום מערך התגלית, החיוך וההתרגשות

אולי אפילו העצימה. עולם חדש. עולמות. בכל מקום שמסתכלים…..

.

.

לא  בטוח שהעולם החדש הזה כבר שלנו, אז אולי כדאי לשמור קצת יותר על מה שיש ….

.

.

שולחן, בקבוקים ותרגיל בהתרחקות

.

בימים האלה הכל מתנקז אל העדשה.

אני מצלמת כל הזמן. פשוט ככה.

לפעמים גם הילדה שלי נלכדת בה,

אבל היא רגילה,

ואני,

הפנים האלה, העינים האלה איך אפשר לשבוע,

ובכל זאת מה שאני רוצה באמת בימים האלה זה להתקרב לDNA של העולם.

אני רוצה לראות את המולקולות של החומר,

לפרק את הרגיל למרכיביו.

ככה העין שלי רוצה עכשיו. כל הזמן. קרוב. יותר קרוב ויותר.

ומצד שני, הזמן של עכשיו הוא נקודת שינוי גדולה ולא ברורה.

כמו האאוט-אוף-פוקוס בעדשה המתחיל לאט, בדיסולב איטי להסתובב על צירו ולהתכוננן לַכֵּן.

לַכֵּן פוקוס. לַחדות המתחייבת. ולכן אני עושה לעצמי תרגילי לא-כל-כך-מקרוב-לפעמים.

ככה בבינוני. בַּרַגיל. בְּאיך-שרואים-באמת. בַּחיים ממש.

אי אפשר,

אני מסבירה לעצמי, לחיות או אפילו לצלם רק באקסטרים קרוב או אקסטרים רחוק,

חייבים ללמוד לראות, להרגיש, לחיות גם את האמצע לפעמים. את הרגיל.

First we'll take the camera, then we'll take life itself

תרגיל עצמי בהתבוננות:

כשמצאתי את השולחן המוזר הזה באיזה אתר בניה – שולחן, כמה קרשי בנין מחוספסים,

צבועים חלקית בסיד לבן, מחוברים במסמרי ענק – לא תארתי לעצמי כמה בדיוק, על הסמ'

הוא יתאים למקום הזה, ולבית שלי. נשטף במים וסבון ומאז הוא שם, כאילו מתמיד. כאילו

במיוחד. מה שמונח עליו מתחלף לפעמים, אבל איכשהו נשאר תמיד באותו כיוון ואופי.

אוסף בתחילת דרכו. אבני לב הנאספות בים, בשדות ובכלל

ענף שנאסף

שיח ענק עם פריחה לבנה יפייפיה ממש שאספתי מגיזום לפני חודש. הפריחה התייבשה ונשארה כך.

על מדרכה אחרת

חייבת להתקרב

בקבוקי sunbitter ששומרים לי ב"קפה איטליה"

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואני מגלה שאם אני מעיזה להתרחק מעט. לקחת כמה צעדים לאחור ולהסתכל, אני מגלה שמה שראיתי,

שאני מחפשת כל הזמן, שאני מפחדת שאולי לא קיים, בטח כשמתרחקים, לא נעלם.

הוא משתנה. הוא אחר, וחדש, אבל עדיין יפה בעיני.

ברומא התנהג כרומאי

 

 

 
 

תפסתי אותן

 

 

 
כף היד שלה מכורבלת סביב האגודל בתנועה שאני מכירה מתמיד, תינוקית, רפויה, והלק הורוד שקנינו וגם התכלת והירקרק הכרוכים סביב ידה מסגירים את גילה האחר. הבלונדה משירה שער חורפי ומתנהגת כגורה תובענית ולא כחתולה באה בימים. אין כאן אדם, או חיה, בבית הזה, המתנהג על פי גילו האמיתי, להוציא הבת שלי. כשהיא ערה כמובן

מה שעושה ממקום שכונה

.

.

ביום שישי, עצרנו אצל סבא סבתא לתת נשיקה כי לא נגיע בערב.

האוכל עדיין לא היה מוכן מי היה מאמין, אז החלטנו לקפוץ להדר יוסף לאכול פלאפל,

שלא נתרעב בblueman.

ישן. מעט מרופט.

ניצני עכשוויות מבצבצים מבית הקפה וכל היתר מרוט ונח כמו כורסא מוכרת.

.

הדר יוסף. המרכז הישן. כל מה שצריך בשכונה. כלום לא חסר.

 

סניף דואר

 

מה לא? ממחברות עד דליים

 

חנות ירקות

 

עוד הכל. צבעים, מפתחות, מברגים …ה כ ל

 

חנות מכולת. אפשר לרשום.

 

גרעינים, ארטיקים, סוכריה על מקל

 

בית קפה. שניצלים, פסטות WIFI שקט

 

ושיא השיאים.

.

.

שכונה. לא חסר כלום.

לא צולמו אך נוכחים: מספרה, חנות לציוד ואוכל לבעלי חיים, צל מופלא וספסלים.

אחרכך הלכנו לblue man.

ואחר כך אחר כך מסגרנו את הניירות הלבנים שנשרו עלינו. הייתה שבת טובה.

זה סופו של כל ….

בבוקר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בערב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבוקר. יומיים אחרי…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 יומולדת שעורר דיון עקרוני בענייני הורות

 

מורֶה ותלמידה

הם הלכו מהכפר הירוק עד חוף הים לכבוד תקופת גיאוגרפיה שהתחילה השבוע –

בסופו של טיול, כשבאתי לאסוף אותה, מצאתי אותם עם לחיים סמוקות, מכנסיים מופשלים,

בשולי הים, מתיזים מים, הבנות על הבנים וההיפך.

זה לא נגמר טוב כמובן –

ומ. החצי הגברי של המחנכים בכיתה לקח אותה לשיחה.

טוב שיש זום גדול בCanon המדהימה שגרה כאן זמנית –

ראיתי איך הוא מתרכז בה,

מוליך אותה בעדינות, רואים בצילום, הצידה.

ראיתי אותה מִתרצֶנֶת, משפילה מבט.

ראיתי את ד. החצי הנשי של המחנכים בכיתה מצטרפת אליהם.

ראיתי אותם מדברים.

את שלושתם.

מרחוק ראיתי אותה לוקחת נשימה, מתחזקת מול עצמה, ומולם, זוקפת ראש ומדברת.

רגעים נדירים הם הרגעים שהורה רואה את ילדו ב"חיים האמיתיים" שלו –

לא במסגרת משפחתית או לפחות כזו שרשאית לגונן.

כאן הם היו, היא, מוריה והכיתה שלה.

מציאות חייה היא.

זו שאני מלווה מבחוץ.

ברגעים קטנים של בוקר, צהרים, הסעות,

ועדות שמיעה סובייקטיבית לחלוטין הן מצד המספרת והן מצד המאזינה.

אחרי דקות קטנות ממש היא חזרה אלי בפנים פתוחות.

התנצלת? שאלתי בנמהרות הורית שמכעיסה אותי בדיעבד, מאד מכעיסה,

זו שמניחה שאין שיחה בלי "סיבה" –

זו שלא מרפה ממני, ומקבלת ממני על הראש ברגעים אלה ממש.

לא, היא אמרה בקול קורא תגר, מה פתאום.

הוא התחיל.

הסברתי להם והם הבינו.

חוץ מזה היא הוסיפה בטון החדש שלה –

זה שאני עדיין לא ממש יודעת איך להתייחס אליו,

חוץ מזה, הם הבינו שלא כל מי שבוכה, צודק, אפילו אם הוא בן….

.

פאפרצ'י? אני? בשמחה – צילום – תגובה

 

     

   דינדון בתגובה לתגובתו של החתול של צביקה טריגר המסרב להכנע לדרישת הצלמים –

                

 

 

                                        אני נכנעת בחן – דינדון גולדנברג-גלעד

 

                    

יש שאלות. אין תשובות – צילום

 

 

 

 

 
 
 
מתי התהפך העולם? – שאלות על הורות

 

היא בטיול כיתתי לגליל ואני בטיול לחצר בסוף חורף- צילומים

 
 
 
 
 
דברים שאני אוהבת בבית שלי
 
 

מה שרואים מבפנים, לא רואים מבחוץ – צילום

                      

 
 
 
 
 

העיניים של המשפחה שלי

 

 

 

 
ו ת ו ד ו ת ל א ל ו ן ש כ ז ה ב ן ב ת ד ו ד ה ה ו א
 
 
                                                                                 

ג נ א ל ו ג י ה – צילום

 
 
 
 
 
 
 
 

מ י ל י מ ט ר גרם וכמה ברגים

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 

א ח י ו ת

מ ה ש ב י ן ה כ ל – נ ס י ו ן

 
 
 
 
 
<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: