תקריב

.

.

אני יודעת.  אני מבינה.

וזה גם משמח. זה משמח ומרגש ונוגע ללב ומרחיב אותו לראות אותה גדלה.

גם בנפשה היא גדלה, מחפשת את מיקומה והגדרתה בסביבה משל עצמה.

טריטוריה.

המרחק והריחוק שהיא חייבת כדי להגדיר, ולמצוא ולהתארגן על עצמה ללא השפעתה רבת העוצמה

של אמה, שגם בזמנים רגילים, מיינד יו, קשה להתעלם ממנה, מהאמא הספציפית הזו.

המרחק שהיא חייבת לקחת ממני הוא מרחק הכרחי.

ואני זזה הצידה. בחיי. בכל כוחי.

ואני מתאפקת. הרבה.

אני לא מתאפקנית. לא מטבעי, ולא מכוחה הדומיננטי של הפרעת הקשב שלי.

ואני מצליחה להתאפק. לא תמיד. מה פתאום תמיד.

אבל אני מצליחה וגם זוכרת שזו לא תקופה עשירה במענות.

וכשעונים ב"אנ'לא רוצה לדבר על זה" או לא עונים בכלל או מהנהנים, אני חושבת שזה הנהון,

אני שותקת.

ואני מקבלת, בקושי.  רב, רב מאד, את חוסר הרצון להתחבק. את המרחק הפיזי.

בעצב וגעגועים מקבלת את העובדה שהגוף הזה,

שהיה בי, שהאכלתי במו גופי, שהכרתי כאילו היה אני, ואולי אפילו יותר,

שחלק מנקודות החן שלי העברתי אליו בשעתוק מדוייק,

הגוף הזה שאני מזהה בו ועליו את החותם הגנטי שלי בכל כך הרבה מקומות וסימנים.

כמעט אחת לאחת –

כולל כפות רגליים ואצבעות מסודרות להפליא, וחיטוב לסת, וגומות בגב תחתון,

הגוף הזה הולך ומסתגר ומתרחק ממני עכשיו.

ועוד תחזור האינטימיות הנשית אני יודעת, הסיסטרהוד ההיא –

ויש רגעים קטנים חסד, כשהיא חוטפת מצלמה פתאום או מתעוררת חמה ומתוקה לרגע,

והשיחות הקטנות בזמן הארוחות, ובעיקר בסופן, ואני חושבת שזה יפה שהיא אומרת

ואני מסיעה אותה הרבה כי זמן נסיעה הוא זמן רגוע ולפעמים, בלי להתכוון יש רגעים

טובים של גילוי לב או דיאלוג או אפילו מי-היה-מאמין בקשת עצה או דעה,

אבל בהכללה, בינתיים הדלתות נסגרות.

המנעולים גם.

ואני מחייכת מכמה ברור ושקוף וידוע מראש הכל, וגם מתעצבת על נפשי.

כמה מתעצבת.

בודדה לרגעים.

ואני מנסה, ומצליחה, בחיי שמצליחה, רוב הזמן, לא להתעצב.

לא להעלב. לא להרגיש דחויה.

לא 'לקחת את זה' באופן אישי –

מה זאת אומרת לא באופן אישי?…

ואני מבינה ה כ ל

ואני יודעת כמה האהבה כאן

ושהיא, ילדת הלב שלי תחזור בסוף הדרך. אני יודעת.

אבל לפעמים, כמו היום, כמו עכשיו, אין לי סבלנות לדרך הזו שלה

למסע שלה שאני, בעל כורחי, לוקחת בו חלק.

ואני, אני שמתעבת את הכולם הזה,  מאז ומתמיד, כילדה, כנערה, כמי שאני היום.

כולם היא מילה שרק מרגיזה אותי, שמעוררת אותי באופן ילדותי עד מאד למרוד,

לעשות דווקא, לא להכנע לנהירה הזו,

מוצאת את עצמי אחרי שנות מרד, הפניית גו וקריאות תגר לא קטנות מול הכולם,

מנסה להאחז בכולם הזה.

בכל כוחי וליבי ונשמתי אני מנסה לזכור שכולם מתבגרים באותה דרך.

דרך ההתרחקות, ההתכנסות, ההתעטפות בעצמי.

.

אבל נו כבר, אני מתגעגעת…

.