תקריב

 

 תודו שהשתפרתי :)

ניסיתי השבוע לחשוב אם יש אפשרות, חלילה ושאלוהים-ישמור-על-מחמל-נפשי-הילדה-שלי,

אם יש אפשרות שהבת שלי תעבור סוג של ארוע דרמטי כזה או אחר ואני לא ארגיש.

חרם כיתתי, הטרדה אמיתית מכל סוג, אלימות או חלילה תקיפה מינית, אונס, חד פעמי או מתמשך.

או האם יש אפשרות הפוכה, שהבת שלי היא הסיוט של איזה ילד או ילדה בבית הספר שלה,

שיש ילד או ילדה קטנים ממנה שהיא השטן מבחינתם, האיום, הסיוט ואני לא אדע.

ניסיתי לחשוב אם יש אפשרות שמשהו מהאפשרויות המסוייטות שכתבתי עכשיו,

לכאן או לכאן, עלולות לקרות בחיי הבת שלי ואני לא אדע. לא ארגיש.

היא לא תספר לי. אחרים לא יספרו לי.

האם יש מצב שמשהו מכל אלה יקרה בחיי הבת שלי בת הארבע עשרה ואני לא אדע??!!

כשהצלחתי לחזור לנשום – המחשבה מעוררת שדים וחרדות ברמה שקשה להכיל –

חשבתי שלדעתי, בחיים שלי, של הבת שלי, אין אפשרות שזה יכול לקרות.

לא במציאות של הבית שלנו והחינוך וההסברים והבטחון והדרך בה היא גדלה

לא עם מה שאני מאמינה שאני נותנת לה.

או אתם כמובן.

אני או אתם, המחשיבים עצמכם להורים אחראים, קשובים באמת, מתבוננים באמת, מאמינים

שיודעים מה קורה בחיים של הילדים שלכם, בדיוק כמוני. אני. אתם. אנחנו.

מצד שני,

ההורים שלי שגידלו אותי בלא פחות מאהבה צרופה, הקשבה ורק, רק כוונות טובות לא הרגישו בכלום.

לא הרגישו במסכת ה…..אני-אפילו-לא-יכולה-לקרוא-לזה-בשם-הלוואי-והייתי-זוכרת שעברתי לאורך זמן,

כנראה, בבית הסמוך לבית שלנו… לא הרגישו. המשכתי להיות הילדה הכי טובה בסביבה.

נערונת יפת מראה, נימוסים, התנהגות, ציונים טובים וחיוך הורס.

הילדה הטובה האולטימטיבית ממש.

איך ולמה איש לא זיהה משהו?

הורים, משפחה קרובה, מורים אוהבים, מ י ש ה ו? אין לי מושג.

וכשחשבתי השבוע על הנערים המפלצתיים ההם, שהרסו ועינו והתעללו ואנסו ומה לא את הנערונת

ההיא מ"צפון תל אביב", כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את המילים הקרות, הכועסות, המרסקות את

הוריהם, משפחותיהם למילים ומאמרים ופוסטים שכללו איך לא את המילים, החברה בימינו,

הורים קרייריסטים, הזנחה ופני החברה שלנו לאן, איזה מין משפחות, איזה הורים,

לא הצלחתי להבין ב א מ ת מה אני מרגישה אל ההורים ההם, מה דעתי על ההורים האלה –

גם אלה שלא הרגישו מה עובר על הילדה הקרועה והאומללה-לבי-לבי-עליה במשך ש נ י ם

וגם, בהחלט גם על ההם שלא הרגישו כלום על הבנים שלהם.

איך אפשר לא להרגיש את הראשון ואיך אפשר לא להרגיש את השני.

ילדה מעונה וילדים מענים.

רותי אמרה לי השבוע, כשאמרתי לה שאין סיכוי שאיזה ילדה בכיתה של איה שלי עברה/ עוברת

אביוז מיני מאיזה סוג, אין סיכוי שמישהו בבית הספר לא היה שם לב,

ורותי שאלה כמה ילדים יש בכיתה ומרתי ששתים עשר בנות וחמישה עשר בנים,

ורותי אמרה שסטטיסטית שתיים שלש מהן חוו כבר הטרדה, תקיפה, אביוז מיני.

ואף אחד לא הרגיש? לא שם לב?

אצלנו בבית ספר? בבית ספר בכלל? בכיתה? במשפחה? בבית?!

זה הרי, על פניו, לא מתקבל על הדעת לא להרגיש.

שלש עשר נערים, שלש עשרה משפחות ואיש לא ידע….

זה הרי לא מתקבל על הדעת ששלש עשרה משפחות,

כ ו ל ן מורכבות הורים מחורבנים, מזניחים?

חבורת משפחות של מה?

של הורים מפלצתיים, לא מתפקדים, אדישים לגורל ילדיהם, קרייריסטים חברי לב?

דווקא כאן, בבית הספר הזה, בשכונה הזו התקבצו שלש עשרה משפחות לא מתפקדות?

כאלה שגידלו נשמות מ ת ע ל ל ו ת. לאורך זמן, בשיטתיות, בלי רחמים, חמלה, הבנה טוב ורע.

בלי שמישהו, לאורך שנים התייסר דיו כדי לספר, כדי להפסיק את הדבר הבלתי נתפס הזה שקרה,

ככה, במקרה התקבצו שלש עשרה משפחות?

כי אם לא,

אז המסקנה ההפוכה היא, שכולנו כאלה, וזה לא יתכן שכולנו כאלה.

אז נשארתי מבולבלת, עם שדים פרטיים מזנקים על ההזדמנות,

ושסועת לב  מול הילדה הזו,

וגם, האמת, שגם עם רגש להורים ההם.

לא למפלצות האדם, בניהם, בני עשרה או לא בני עשרה,

אבל אליהם. אל הורים שהם.

שאני מאמינה ששוכבים עכשיו במיטתם קרועים ולא מבינים מה קורה, מה קרה, איך קרה.

קרועים בין האימה לחוסר האמונה.

בין ההבנה מה קרה כנראה לדאגה לילד שלהם,

בין הרצון להרוג את מי שעושה כך לנערה בת שלוש עשרה / ארבע עשרה

לבין ההבנה שזה הילד שלך שעשה.

אלוהים, זה נראה לי בלתי אפשרי.

ואני משוכנעת שהשאלה הכי קשה ומפחידה ועוד יגיעו השנים הרבות מולה

איך יתכן שקרה מה שקרה והם לא ידעו והרגישו.

והנה חוזרת התהיה שלי מתחילת הפוסט –

האם אני מאמינה שיכול היה לקרות משהו איום ונורא לילדה שלי ולא הייתי מ ר ג י ש ה –

אני, נכון להיום, לא מאמינה שזה אפשרי,

אני מאמינה גם שאם הייתם שואלים את ההורים ההם, הם גם היו עונים כך, ברובם.

ואל הורים האלה יש בי רגש.

הציפיה של קלי העט והמקלדת לתהות איך הם, ההורים האלה, מנסים להאחז במילים כמו הוא

ילד טוב, נורמטיבי, הילד שלי, אני לא מבין איך זה קרה,

איך הם לא אומרים בפנים מפוקסלות וקול מעוות יום אחרי שהתגלתה גודל הזוועה:

הבן שלי מפלצת, אנחנו לא הוריו יותר, הוא מנודה מהמשפחה כ ר ג ע,

היא דרישה מפלצתית.

ההורים האלה, בשלב ההלם וחוסר ההבנה והאימה שבהבנה שגר כאן בחדר הזה,

בבית הזה, אנס מתעלל מפלצתי חסר לב וחמלה והוא הילד שלי,

וחלקם בודאי יבעט וירק ויאשים את כל העולם ואת הקורבן ואת אלוהים ואת כולם,

ולא יעצור לרגע,

אבל,

חלקם האחר עובר ויעבור מסע לא פשוט.

הבנה והפנמה של מי הבן שלי באמת, יסורי מצפון, רגשי אשם איומים איך לא הרגשתי

וחשבון נפש מקולל ואיובי. 

אין לי תשובה,

אבל כרגע, אין בי האשמות ברורות וחד משמעיות אל ההורים האלה. לא כרגע.

ושאלוהי ההורות ימשיך לעזור לי. לכם. לכולנו.

   בוקר. לפני האוכל. 07:30

– יהיה לך קר

– לא יהיה

– יהיה

– לא יהיה. זה שלך תמיד קר זה לא אומר…

– אני לא מביאה לך לבית ספר כלום, תזכרי

– בס'דר

– טוב, איך שאת רוצה, בואי כבר מאוחר

  אוטו. נסיעה. 08:15

– יורד שלג בחרמון

– א מ א

– מ ה??!!

– אנחנו גרות במרכז….

– נו…?

– מרכז. לא צפון.

– לא למדת בגיאוגרפיה?

– מה?

– שהמדינה שלנו ממש, אבל ממש קטנטונת…?

– יופי אמא.

– זה רק מאהבה נולי

– אני יודעת.

  בית ספר. מגרש חניה. 08:25

– ביי אימי

– ביי מתוקה, אולי את בכל זאת רוצה את הג'קט שלי, הוא מ'זה חם

– א מ א

– מה??!!

– …………

– אז אולי את הצעיף שלי…?

– ………

– למה את מתסתכלת עלי ככה??!!

פעם, כשעוד הייתה לי מילה בנושא:)

לפעמים אני לא מאמינה שזו אני ושאלה המשפטים שיוצאים לי מהפה :)

   20:00

– אמא,

– מה מותק?

– אבא ואני יצאנו הרגע מזכרון…

– יופי… קבלת הרבה דמי חנוכה?

– מ ל א אמא…. את-לא-מאמינה

– אז היה לך חנוכה מוצלח השנה…

– כ ן. טוב אני אצלצל אליך מהמסיבה

– תבלי יפה

– ביי אמא'לה

   21:30

– אמא

– מה מותק?

– זה הצליח אמא!! שי מה-זה-לא-האמינה!!

– יופי שהצליח לכם. מה אתם עושים?

– כל מיני. נורא כיף… 

– אני שומעת. אופיר הגיעה?

– בטח. טוב ביי.

  22:45

– א מ א….

– מה מותק?

– יש ילדים שנשארים לישון כאן, אבל אופיר ואני נבוא הבייתה אני חושבת

– גם אני חושבת……לא היית כמעט בבית השבוע

– נכון. טוב נראה…ביי

  23:30

– א מ א

– מה מותק?

– אולי כן נשאר לישון עם כולם?

– מה אופיר רוצה? הזמנת אותה לישון אצלך…היא צריכה להחליט

– רגע.  א ו פ י ר….רוצה להשאר לישון כאן?

– …..

– היא אומרת מה שבא לי…לא משנה לה

– אני חושבת שאופיר צריכה להחליט…..קחו חמש דקות, תחליטו ותודיעו לי

– טוב

– איה

– מה אימילה שלי?

– חמש דקות, לא יותר, והחלטה סופית.

– טוב.

  23:40

– א מ א…

– מה הוחלט?

– עשינו עץ או פאלי…..יצא פאלי ואנחנו נשארות

– סבבה. יש לכן מה שאתן צריכות?

– בטח. לאופיר כי היא באה לישון אצלי ולי משלשום שישנתי אצל שי..

– יופי. אני אבוא לא מאד מאד מאוחר בבוקר כי יש עוד עניינים לפני בית ספר

– ב ס ד ר. לילה טוב אימי. אני אוהבת אותך

– אני יותר. לילה.

 24:40

– א   מ   א

– מה?

– אופיר מרגישה לא טוב. נורא כואב לה הראש והיא הקיאה….

– אני באה לקחת אתכן. אתן כבר בפיג'מות?

– לא.

– אני תכף באה. תהיו מוכנות.

– טוב.

  24:43

– מה איה?

– ההורים של יונתן לא מסכימים שהוא ישאר ובאים לקחת אותו…

– אה….אז תבקשי מהם להוריד אתכן בבית טוב?

– טוב.

– תשאלי ותודיעי לי

– טוב. יונתן ההורים שלך מסכימים?…הם מסכימים אמא

– טוב אני מחכה לכן.

  24:55

– אמא אנחנו בדרך

  01:15 

– א מ א

– מ ה איה?

– אנחנו בדלת, את לא שומעת?

איה ואופיר ושי של מסיבת ההפתעה בבוקר אחר

עכשיו הכל שקט. גם הלילה היה שקט. תכף נעיר אותן וכמו סינדרלות של בוקר הן יהפכו מהילדות הרכות שישנות עכשיו על כל אורכן ונשימתן השקטה ותום ימי ילדותן האחרונים כי ככה הן נראות בשנתן לגבעולי אנרגיה מטורפת, סקיני, ברזלים על השיניים ורכבת מילים וצחקוקים הנוסעת במהירויות מטורפות על מסלול הנעורים המתעתע בהן, וגם בי. 

– אמא                                      – מה מותק?                                            – בוקר טוב

במצעד דרבנתי אותה לאסוף פליירים ומדבקות כדי להדביק על דלת החדר שלה, ולצלם.

צריך שיהיה מדליק. להתחיל במעשים שיעניינו, ושיהיה מעניין וכיף ולא משעמם,

צריך לעשות דברים. זה משעמם בגיל הזה, בהתחלה, רק לעמוד ולהקשיב.

אז היא אספה סטיקרים וצילמה.

אחרכך יגיע היתר.

אחרי שיהיה עניין, ויהיו מדבקות, דגלים וצילומים, אפשר יהיה להגיע לתכנים, לא רק לחוויה.

למה זה חשוב, למה אנחנו כאן, למה כתבת שחשוב שיהיו המוני אנשים אמא.

הנשים הערביות עם דגל פלאסטין צועדות ליד זוג נשים מחזיקות ידיים, המתורגמנית לשפת חרשים על

הבמה. חולצות ה"ככה ניראת פמיניסטית" שכל כך הרשימו אותה. בעיקר העובדה שאת החולצה

הראשונה שראינו לבשה אשה מקסימה שרכנה אל עגלת התינוק שלה והאכילה אותו – תודה –

זה פַּתַח פֶּתַח לשיחה קטנה על הפמיניזם שאחרי הסמלים הקשים, על הפמיניזם האמיתי.

העובדה שהיו שם גם לא מעט ילדים ואנשים שנראו לה סבאים וסבתות ממש,

שלא היו צעקות, התלהמות, כעס, אלימות עצורה או שלא,

כל אלה עזרו לה להרגיש ולהבין, אני חושבת,

שאמא שלה לא סתם התעקשה להוציא אותה מבית הספר מוקדם יותר היום. שזה היה חשוב.

אחר כך כשהראתי לה ברשת ש"אלפים צעדו" במצעד זכויות האדם בישראל היא אמרה בשמחה

ש"גם אנחנו היינו חלק מהאלפים האלה". נכון מותק ואני מאד שמחה שהיית איתי דווקא היום.

במצעד הראשון.

אז נכון שהפגישות שלי עם כל מיני אנשים שאני מכירה והיא לא, היוו נטל לא פשוט,

וזה קרה לא מעט היום בצהרים.

בין דדי צוקר לרוני גלבפיש היו  לאמא שלה עוד לא מעט חיבוקים ושיחות קטנות

והיא, בכל זאת, בגיל הזה,

שלמי יש כח בכלל להיות קומוניקטיבית יותר מלענות כן כששואלים אותך: את איה נכון?

אבל מה לעשות,

בחיים האמיתיים, גם בתוך המשפחה, לא רק אצל הפליטים האלה, הנשים ההן, העובדים

הזרים ואפילו אצל הילדים האלה שרוצים לגרש למרות שנולדו כאן והם ישראלים לגמרי וזה

ממש לא פייר אמא….אצל כולם אין שיוויון אמיתי, עם כל הרצון הטוב והעקרונות…

לפעמים גם במשפחות "רגילות" יש עוולות וחוסר שיוויון,

תשאלו את הבת שלי :)

פעם לא היה שקט בימים של האין.

פעם לא היה רעש בימים של האין.

פעם לא היה כלום ביומיים האלה. דום שתיקה בלי פטור מכלום.

עכשיו ימי שני מתגוונים.

עכשיו ימי שני הם זמן פרטי.

עכשיו ימי שני הם לא תמיד רק געגוע חזק מנשוא.

יש רגעים שממש.

ויש כאלה – ואני תמיד, תמיד מעדיפה אותה בסביבה – שכבר לא רק געגוע. יש כאלה רגעים.

עדיין הייתי מעדיפה חד משמעית עבור הבת שלי וכל ילדי העולם "מסוגה" שיחיו בבית אחד,

חדר אחד, מיטה אחת קבועה ורצף חיים פשוט וחסר מעברים. אבל מסתבר כפי שהיא מעיזה

לרמוז לי פה ושם, ואני עונה, אני כבר לא יכולה "להחליט עליה" בכל הדברים, והיא צודקת כמובן,

אז על העולם?

יש ימי שני סוערים. עמוסים בחיים עצמם ובלילות מסוג אחר. ימים ולילות המנסים לזכור את האדם,

האשה שחיה בצמידות לַאמא, האשה העוטפת אותה וזוכרת שהליבה שלה היא האהבה הזאת,

והיא מקבלת בפשטות את ההבנה שהרגש הזה הוא הדבר המוביל בחייה ומגלה, בהפתעה,

שלפעמים מתפנה בה מקום חסר נוכחות הורית. מקום רחב, עמוק, שמח.

ויש ימי שני שהכלום משתלט עליהם. על כל דקה. הסתגרות בבית. טלפונים לא נענים. אוכל של

פעם. ג'אנק טהור, משלוחים משחיתים מול הטלוויזיה הפתוחה על סרטי קולנע ישנים או סדרות

אמריקאיות גורמות משברים/פותרות דרמות/ארבעים דקות ברוטו/לא כולל פרסומות. אם לא הייתי

מפסיקה לעשן לפני חמש שנים – תודה תודה – הייתי מעשנת פי שניים בימים האלה. מסדרת

אלבומים, ממיינת בגדים, מנסה למיין ספרים, פתקאות מה לא. לא מצליחה. היום מתרחב ומתמוסס

ונעלם בעונג הכלום. מנוחה שלמה, כמו פעם, לפני.

היום הורדתי אותה בבית הספר בבוקר – אחרי רופא שיניים אבל זה לא נחשב – ומאז לא עשיתי

דבר הקשור בהורות שלי. טוב, חוץ מלקבוע תור לאולטרא סאונד שלה, להזכיר לה להתאמן על

התופים ולדבר איתה ארבע פעמים בטלפון.

הבית הפוך כאילו אין אלוהים – זו ההוכחה – אכלתי פסטה מאתמול עם פרמזן, גלידת וניל מיולי,

שומר ותפוחי אדמה בתנור כי בכל זאת וחצי בקבוק יין אדום לא-מי-יודע-מה-טעים. לא עשיתי

פעולה אחת יזומה לכיוון אחזקת הבית הזה חוץ מלזרוק אשפה, לא עשיתי פעולה אחת הקשורה

לסידורים, לא התעמלתי, צעדתי, החלפתי בגדים, חשבתי על דברים ממשיים באופן מכוון או קידמתי

באופן ממשי את חיי הזקוקים להתקדמות באופן די ברור, אבל היה יום שני….היה יום שני שלי.

רק שלי.

אני שלמה איתו, סוף סוף, ושמחה שמחר שלישי ובית ספר נגמר מוקדם ובאחת וחצי בצהרים הילדה שלי תכנס לאוטו, תזרוק את הילקוט שלה, תחייך אלי, תתלונן קרוב לודאי על איזה מורה, תשמח עם החברות שלה, תשאל אם יש בולונז, אני אגיד שבטח, ונסע הבייתה, שעד אז, אלוהים יודע איך, כבר יקבל בחזרה את הצורה של הבית שלנו :)

ועדיין….