בלוגרים, קוראים, מגיבים ובכלל

.

הנה סטטוס ותגובות בנושא שמעניין אותי. מועתק מהפייסבוק שלי:

מחקתי את מי שהגיבו מטעמי פרטיות כמובן.

אין דין בלוג כדין פייסבוק כשמתעסקים בתגובות ופרטיות.

מה יותר נעים – בבלוגים עסקינן – הרבה קוראים או הרבה תגובות?

.

1.  תגובות. אין על פידבק מיידי
.
2.  מה שהוא אמר. מביך אבל נכון. מצד שני, יש לו יש איזה 600 מנויים, כך שהוא בעצם אומר
גם וגם.
.

3.  צריך להודות, לפחות אני מודה, שתגובות עושות לי משהו לאגו. ככה זה.
.
4.  תגובות…גם בגלל הפידבק שכייף לקבל…ועל כל תגובה יש פי כמה וכמה קוראים שלא הגיבו
.

5.  גם אני בעד התגובות
.
6.  הרבה תגובות יותר מספק את הצרכים שלנו בקשר. זה לא מספיק שרואים אותך,
אנחנו צריכים לדעת שגם אוהבים אותנו
.
7.  כולם רוצים גם וגם. יש כאלה שמקבלים, אחרים מסתפקים במה שיש
. . . . . . . .  . . . . . . . . . . . . . . . .  ……………. ………..

ואני לא מצליחה להחליט באופן חד משמעי מה עושה לי את זה יותר.

כניסות רבות מאד מאד או תגובות במספר ממוצע – יחסית למה שאני מכירה.

אני חושבת שאני מבינה חלק מהסיבות.

כמו שאני התרגלתי לבלוגים שעצרו את נשימתי בחודשים הראשונים שקראתי בהם

והייתי ח י י ב ת להגיב לכותב/ת  כמה זה נכון/לא נכון/אני מזדהה/לא מזדהה/ מתרגשת וכו' ,

והיום אני מגיבה כשיש פוסט מרגש / מעניין/יוצא דופן/ מתבקשת ברכה ולאו דווקא על כל

פוסט שפעם ליבי היה מזנק ממקומו –

התרגלתי, הרף עלה, המפלצת דורשת יותר.

אז מה אתם קוראים, כותבים, מגיבים, לא מגיבים, חושבים?

הרבה כניסות ומעט תגובות,  או פחות כניסות שמניבות הרבה תגובות יחסית?

.

ממה ניזון האגו? ממה ניזון הצורך בפידבק? בהדדיות? בצורך לאהבה ?

ממה ניזון האגו ? –

מ"רק אני י ו ד ע / ת כמה הרבה אנשים קוראים אותי" = מספר כניסות

או

מ"כולם, כולל אני, ר ו א י ם כמה אנשים מגיבים אלי" = ע'פ ירדן, אוהבים אותי = תגובות.

אז מה יותר נעים / נחשב – בעיני עצמנו, כניסות או תגובות?

.

שנה

.

כשלא הצלחתי לכתוב

.

תודה בלב, זה נחשב?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ami karni  On 19 במאי 2010 at 11:23

    אני אוהב את הבלוג שלך ואת מה שאת כותבת

    אהבתי

  • yuvalsaar  On 19 במאי 2010 at 11:47

    אמר פעם איש חכם – לא חשוב כמה קוראים אותך, חשוב מי קורא. אני חושב שגם את זה את צריכה להכניס למשוואה. מספר תגובות ומספר קוראים – שניהם נחמדים, אבל לדעתי לפעמים הרבה יותר חשוב מי מגיב או מי קורא, גם אם הוא לא מגיב. אני יודע שבמקרה שלי מספיקה לפעמים תגובה אחת של מישהו שאני מעריך, שלא ידעתי שקורא את הבלוג שלי, כדי לעשות לי הרגשה טובה.

    ועוד משהו, אפרופו מספרים. לפעמים פוסט שאני בטוח שיהיו לו המון תגובות או המון כניסות נעלם כאילו כלום, ולפעמים דוקא הפוסט הכי שולי שלא השקעתי בו זוכה להכי הרבה תגובות. כך שאם לסבך את המשוואה – גם זה עקרוני: עד כמה חשוב לך הפוסט.

    בקיצור – יופי של תמונה (זה מה ש ב א מ ת חשוב…).
    חג שמח!

    אהבתי

  • שלומית לוי  On 19 במאי 2010 at 12:02

    מסכימה כל כך עם יובל שהוסיף נתונים למשוואה.(וגם לגבי התמונה, צודק מאד…)

    אהבתי

  • אתי  On 19 במאי 2010 at 12:21

    אני קוראת בעיקביות את כל מה שאת כותבת,
    בהנאה מאוד גדולה, הרבה פעמים את מאוד מרגשת אותי
    אני מצפה תמיד לדבר הבא שתיכתבי וכשאת לוקחת לך הפסקה
    אני מחכה בסבלנות שתחזרי לכתוב. אני אף פעם לא מגיבה
    כי זה ישמע חנפני מידי, אז עכשיו זה סגור בנינו, יש אחת אתי בת"א
    שקוראת אותך באדיקות אוהבת אותך מאוד ממליצה עלייך תמיד
    וכניראה אף פעם לא אגיב (חוץ מהפעם הזאת) חג שמח ומבדח

    אהבתי

  • כ.  On 19 במאי 2010 at 12:43

    שאלה טובה. ברור שתגובות זה הכי כיף, בעיקר כי אין לי מושג איפה בודקים כמה קראו. וגם כי בהשוואה לעיתונים, נניח, ברור שאת הבלוג קוראים הרבה פחות.

    אבל לקריטריון של יובל אני יכולה להוסיף עוד אחד משלי: מה בדיוק הם אומרים. כי אני נהנית מהליטופים (פליז, אל תפסיקי) אבל אם יש למישהו משהו מעניין להוסיף זה אפילו עוד יותר כיף.

    אהבתי

  • whisper  On 19 במאי 2010 at 12:57

    זה נורא מורכב. בהתחלה זה לא ממש עניין אותי, היה חשוב לי לכתוב. ואז התחיל להיות חשוב לי שיקראו ויגיבו ואח"כ זה היה מגניב לראות שיש יותר כניסות.
    עכשיו? עכשיו אני קצת כמו העיתון של אתמול. ומה שאני כותבת זה בעיקר לעצמי, כדי לא לאבד כיוון – אז אנ'לא בטוחה כמה זה ממש חשוב לי הכניסות או התגובות. מה גם שאחרי שנכנסתי יותר לעומק הפילוח של מי נכנס ולמה (מילות חיפוש) זה ממש כבר לא עושה לי את זה הכמות – אז כמו יובל האיכות יותר חשובה, ובשביל זה צריך תגובה באמת.
    חוץ מזה, חלק מהקטע של להגיב זה ה give & take של הנראות בבלוגוספירה, וכשהבלוג מתבסס, יש שלוש פונקציות – כניסות תגובות ומנויים – נדמה לי שדווקא למנויים יש את המשקל הכי גדול מכולם. זו כבר הצהרת נאמנות – לא?

    אהבתי

  • אורון  On 19 במאי 2010 at 13:07

    עדיין עומד בשלי – תגובות, לטוב ולרע…אבל זה אומר שזה עשה משהו לאותו קורא/ת…והרי ברור, שיש פי כמה וכמה קוראים על כל תגובה. גם אני מתעצל להגיב הרבה פעמים. הפעם החלטתי שלא! אמרתי כבר פעם – ואני חוזר ואומר פעם נוספת: יש לך את זה! כייף לקרוא

    אהבתי

  • חנן יניב  On 19 במאי 2010 at 13:44

    חלי, פרסמתי שאלון באותו עניין, את מוכנה לענות עליו? – וגם מי שקורא את זה, בבקשה.

    הנה:

    http://notes.co.il/yaniv/67277.asp

    תודה,

    חנן

    אהבתי

  • noam  On 19 במאי 2010 at 14:51

    עניתי אתמול על השאלון של חנן יניב, והיום התייחסתי לשאלות האלה כאן:
    http://2nd-ops.com/esty/?p=66889

    מה שקופץ מתוך המסך הוא שאת מקשרת את שאלת הכניסות-או-תגובות אל השאלה ממה ניזון האגו. האם כל מה שאנו עושים ברשת זה הזנת האגו? אני לא בטוח. ודאי לא בדרך מידית כל כך.

    כולנו סופרים כניסות ותגובות אבל רבים מאתנו לא יוותרו, ואולי אינם יכולים לוותר, על משהו שהם עושים ברשת מתוך תחושה שהוא ביטוי נכון שלהם, של עולמם. גם אם זה לכאורה פוגע במדדים המידיים האלה (למשל פרסום דעות פוליטיות שאינן מקובלות).

    אהבתי

  • chellig  On 19 במאי 2010 at 14:57

    זה ירדן שענה לי כך בפייסבוק נועם, והעלה את התדר של הבירור.
    הוא טוען שתגובות חשובות לנו יותר…כעי הן סוג של הוכחה לזה שאוהבים אותנו…..אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו ….
    אני דווקא שמחה מול מספרי המנויים והקוראים לא פחות מאשר מול התגובות…..זה אומנם סוג אחר של סיפוק אבל בכל זאת…

    וגם אני עניתי אתמול על השאלון של חנן :)

    אהבתי

  • המחסנאית  On 19 במאי 2010 at 15:26

    יש לי בלוג זמן קצר מאד. ראשיתו במיילים ממוענים למישהו מאד מסוים. אז לא היו חשובות לי תגובות אלא הידיעה שהגיע לנמען.
    ואז העברתי את זה לפורמט אחר ופומבי. לא כל כך איכפת היה לי אם הוא נקרא ועל ידי מי. בו בזמן חיפשתי וקראתי גם בבלוגים שכנים, קרובים וגם רחוקים. התחילה דינמיקה פנימית מורכבת יותר. עלו השאלות שהעלית – האם אני בכלל רוצה ו קוראים? האם אני רוצה תגובות? מי אני רוצה שיקרא? ( ברור שאיני רוצה להיות מזוהה. איני יכולה להרשות לעצמי להיות מזוהה ואז השאלות שהעלית מורכבות אפילו עוד יותר). האם חשוב לי שרבים יקראו? חלק מהשאלות הללו התעוררו מתוך ההשוואה לבלוגים אחרים, לא היתה לי מודעות אליהם קודם לכן, לפחות לא מודעות שהעסיקה אותי. התחילה דינמיקה פנימית מורכבת יותר של כל ההתנסות הזו. התרחשויות פנימיות שהפתיעו אותי וגם השתנו ומשתנות תדיר. החלטתי ותכננתי (עדיין מתוכנן) לכתוב "מטה-בלוג" בלוג שמתעד את החוויות הרגשיות, טכניות ואחרות הקשורות לתהליך הזה של כתיבת בלוג.
    כרגע, אולי בגלל ניסיוני הדל אני שמחה לקבל תגובות ( גם אם הם לעתים ממתי המעט שמכירים אותי הלא וירטואלית ומגיבים בממשות) במיוחד אם הם מכאלה שאהבתי מהיכרותי העמוקה או השטחית יותר.
    הסתובבתי בפורמים שונים (וגם בלוגים) של מלאכת יד , של אחזקת הבית ודומים הנוגעים. תמיד יש שם המון תגובות. תמיד תגובות מאד מפרגנות. תמיד יש שם נדיבות גדולה של שיתוף וגם תמיכה וגם גאווה והתפארות. למרות האווירה הנעימה הזו שם, לא חושבת שזה מה שהייתי רוצה אצלי. אין לי עדיין תשובות לשאלותייך אבל יש להם מקום בראשי.

    אהבתי

  • רוני  On 19 במאי 2010 at 15:55

    אני קוראת אותך תמיד, וכמעט אף פעם לא מגיבה. תמיד נראה לי שכולם כבר כתבו הכל, ואין לי מה להוסיף. לרוב, דווקא על הפוסטים הנוגעים הכי קשה לי להגיב. אני אחת כזאת שהמילים באות לה רק בדיעבד…

    ומצד שני, אם היה לי בלוג, הייתי נורא מתאכזבת אם אף אחד לא היה מגיב. הייתי משערת שכל הקוראים שלי הם כאלה שהגיעו במקרה, ומצאו את דבריי משעממים.

    אז, הנה, כדי לתקן את המעוות עכשיו אני מגיבה :)

    אהבתי

  • גיל  On 19 במאי 2010 at 18:16

    אני תמיד מופתע כמה קוראים יש לבלוג שלי בלי שיגיבו אף פעם אחת. אני כמובן רוצה תגובות אבל לא בכל מחיר והמספר לא אומר כלום. יכולות להיות הרבה תגובות אבל כאלו שמנסות להכפיש ולפגוע, או לחילופין לא מעניינות ולא תורמות כלום לשיחה. לעומת זאת אני יכול לנהל דו שיח רק עם מגיב או שניים על פני עשרות תגובות שהופך את העניין להרבה יותר מעניין. יש גם הרבה קוראים שמעדיפים להגיב לאימייל ולא לבלוג, האם הם נחשבים?

    מה שכן, אני חושב שמבחינת הקוראים מעודד לדעת שכמעט כל תגובה רצינית שלהם תזכה לתגובה מצד כותב הבלוג. זו לדעתי התייחסות רצינית של בעל הבלוג ולצערי יש הרבה בלוגרים שלא עושים את זה.

    אגב, אני חושב שמנויים הם אוברייטד. אני חושב שיש הרבה מנויים שפשוט מתעצלים להסיר את עצמם ואפשר לראות את זה בכמויות המנויים שלא מחדשים את המנוי עם המעבר לוורדפרס.

    אהבתי

  • galithatan  On 19 במאי 2010 at 19:46

    שאלה מצוינת…
    לפעמים יש לי המון כניסות ביום אחד ואני מבסוטה למרות שמספר המגיבים לו עלה כהוא זה, ולפעמים אני שואלת את עצמי: אבל איך זה שאין להם מה להגיד? אני מגיבה על 90% מהפוסטים שאני קוראת. ואני יודעת שאת רוב הבלוגרים זה משמח. כי אחרי שמשחררים טקסט או תמונה לעולם, רוצים להתדיין עליהם. וכמה שיותר, יותר טוב :) ואז גם יבואו יותר.

    מצד שני, זה מצריך השקעה. התגובות לא מגיעות סתם מהשמיים. ולפעמים אני מרגישה שאני לא משקיעה מספיק בבלוג, ורואה את ההשתקפות של זה בסטטיסטיקות שלו.

    אהבתי

  • שרון רז  On 19 במאי 2010 at 19:50

    העניין הוא ש"קוראים" זה אומר מי שהקליק ונכנס לקרוא את הפוסט, אבל זה לא אומר שהוא קרא את הכל או אהב או כמה זמן בילה עם הפוסט. מספר קוראים זה בהחלט נחמד וחשוב אבל תגובות חשובות אולי יותר במובן של מה הקורא חושב ומרגיש בקשר לכתוב, וזה מעניין בד"כ, לקרוא את תגובותיו של הקורא.
    ואגב, התגובה של יובל סער כאן למעלה קצת דוחה אותי, כשהוא כותב על מי כותב, וכאילו מחלק את האנשים למעמדות ודרגות חשיבות. בשבילי כל אדם קורא וכל אדם מגיב הם אותו הדבר, כולם שווים בפני החוק וכולם שווים בעיניי. אף "סלב", עשיר יותר, או מפורסם יותר, או "מצליח" יותר, לא יגרום לכך שאחשיב את דעתו יותר.

    אהבתי

  • Karin  On 19 במאי 2010 at 20:36

    אני מניחה שהתשובה היא גם וגם, תלוי באיזה רגע.
    דווקא בגלל שאני בד"כ לא מגיבה,
    אני אגיב הפעם – אני מאוד אוהבת לקרוא אותך.

    אהבתי

  • טלי  On 19 במאי 2010 at 21:25

    אני חיית אינטרנט – עובדת נושמת אינטרנט 24/7.
    והבלוג שלך הוא היחיד שאני מנויה עליו…שלא קשור לביזנס – בלוג לנשמה.
    הגבתי בעבר על כמה פוסטים…
    בד"כ מסיימת לקרוא את הפוסטים בתחושה כזו של "איזה נפש נדירה יש לאישה הזו" אני מאחלת לך רק טוב את ראויה לכך.

    אהבתי

  • תחיה  On 19 במאי 2010 at 21:51

    בתור קוראת קבועה שאין לה מנוי ושלא מגיבה בד"כ:
    כשאני קוראת בבלוג אני פשוט מקשיבה. כמעט תמיד נהנית, לרוב לוקחת את זה איתי במשך היום ובכלל. חושבת ביני לבין עצמי, מהרהרת. לפעמים כשהבלוג מוצלח במיוחד משתפת חברה, אחות, את אמא.
    פרסום תגובה הוא מעבר ממאזינה לדוברת, ולדעתי היכולת לעשות את המעבר תלויה בעיקר בקורא ולא רק בבלוג או בכותבת המוכשרת מאוד שלו.
    כשקוראים אותך זה כי אוהבים אותך, כי רוצים לשמוע מה יש לך לומר, גם אם אין מה לומר בחזרה. אהבה היא גם האזנה שקטה ולא רק הצהרות.
    דעי שכל כניסה וקריאה של הבלוג משמעה שמישהו הקשיב לך. ולמילים תמיד יש משמעות והשפעה, גם אם לא רואים ישר והפידבק אינו מיידי…

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 במאי 2010 at 23:27

    אני קוראת אותך בהתמדה אף שעד כה לא הגבתי. אבל הפעם נגעת לי בנקודה רגישה.
    יש לי בלוג ביקורת מסעדות ב"על השולחן". לפני שבוע וחצי חגגתי מוקדם את יום ההולדת שלי במסעדה המדהימה מחניודה, חזרתי ומיד כתבתי פוסט. חיכיתי שלושה ימים כדי להעלות את הפוסט ביומולדת, שיקראו אותו ושיגיבו עליו ביומולדת. בדיוק אז מערכת הבלוגים של על השולחן התחילה לקרוס. בהתחלה, לא הצלחתי להעלות את הפוסט, ורק אחרי כמעט יממה נאלצתי להעלות אותו בשני פוסטים. ואז התגלה הפלופ הגדול – כל התגובות שנרשמו לא פורסמו. המערכת הפסיקה לקלוט תגובות. כל הציפיה הגדולה שלי לקריאת תגובות ביום ההולדת נגוזה, ולמרות שזה אולי נשמע הכי דבילי בעולם, זה הרס לי את המצב רוח של יום ההולדת במידה רבה.

    אהבתי

  • ורד  On 20 במאי 2010 at 08:10

    חלי,
    את אכן כותבת מעולה, כפי שאמרו פה קודמיי.
    ויש לך יכולה מדהימה לראות את הפרטים הקטנים והמשמעותיים (שבדר"כ קשה להבחין בהם), ושם הבלוג אכן מתאים לתוכנו – תקריב.
    אני נהנית כמעט מכל רשימה שלך והגבתי מעט מאוד פעמים, אבל אנצל את ההזדמנות כדי לומר לך – המשיכי לרגש אותנו הקוראים,
    והמון בהצלחה בכל מה שאת עושה.

    אהבתי

  • מיכל ב.ש  On 20 במאי 2010 at 08:21

    אני קוראת כל פוסט שאת מפרסמת בשקיקה אבל לא תמיד מגיבה

    מארק טווין אמר "אם אתה רוצה להגיד את המשפט הנכון בזמן הנכון, אתה צריך לשתוק רוב הזמן"

    אז אולי זה נכון גם לגבי הקוראים שלא תמיד מגיבים…

    אוהבת
    מיכל

    אהבתי

  • or  On 20 במאי 2010 at 09:17

    מה שהם אמרו למעלה :-)

    אהבתי

  • tsoof  On 20 במאי 2010 at 14:44

    אני גם כן מאלה שקוראים ולא מגיבים, מטעמים פשוטים למדי, כמו זה שההתפעלות שלי לא תמיד נתפסת כמעניינת (בעיני) מחד, או שהאכזבה/אי הסכמה לא מצדיקות כניסה לעימות. או שסתם אין לי חשק :)

    אני לא בלוגר, אבל תוך כדי הקריאה של התגובות פה אני קצת מבין שיש בנכונות להגיב סוג של נתינה (איכסה על הביטוי הזה, אבל הוא אמיתי הפעם אז נלך עם זה). אני חושב שכשלא מדובר בטקסטים עסקיים, יש בנתינה הזו לא מעט נדיבות ואכפתיות. מצד שני, יש בה גם את האפשרות לחשוף את הלינק לבלוג של המגיב – כך שיש בה גם מקידום האינטרסים האינטרנטי/עסקי סטנדרטי.

    בכל אופן למתן את העיסוק האובססיווי במספר הכניסות/תגובות זה משהו שאני עוד צריך ללמוד :)

    אהבתי

  • שלומית  On 20 במאי 2010 at 18:45

    גם וגם וזה בגלל האגו ולמרות האגו וכדאי שהצעקה תשמע וכדי לדעת שיש מישהו שם שמספיק אכפת לו ממה שכתבת שהוא טרח להביע את דעתו

    מאד אוהבת את הכתיבה שלך, ולעיתים גם מגיבה לך, הנה עכשיו למשל

    :)

    אהבתי

  • עידית פארן  On 21 במאי 2010 at 00:01

    אני חושבת על זה המון מאז הפעם הראשונה שקראתי את הפוסט הזה שלך
    ומשהו אחד מנקר לי במוח.
    אם תכתבי ויגידו לך שיש לך 100 קוראים
    (סתם, תדמייני) ואף לא אחד מהם יכתוב לך תגובה.

    ואין לך מושג איך איש מהם נראה, ואם את מכירה אותם או לא.
    גם אז תכתבי?
    את יודעת, לאורך זמן אני מתכוונת.
    (ובלב אני מניחה שאת יודעת מה התשובה)

    לא נראה לי שתגובות מעידות על משהו
    לא על אהבה, ולא על הערכה
    הן מן סימן "קראתי" של מי שקרא אותך (ומה שהוא רוצה להגיד)
    ובהרבה מקרים , כשהתוכן קולע (במובן החיובי כמובן), דוקא אז- לא מגיבים.
    (אה…לפעמים הלב דופק לי ואני מגיבה, לפעמים אני עושה קופי פייסט ומעבירה הלאה למישהו לקרוא ולפעמים ממשיכה את היום כשהתוכן בראש שלי ואין מישהו שאני מכירה שידע מזה מרוב שזה אישי)
    יש המשך…
    ואיך בכל זאת אפשר לדעת שמשהו שכתבת הוא טוב?
    אז זה כמו בבישול, לא הכנת סלט פסטה והוא היה טעים רק לך, נכון?
    אני שואלת, יש אנשים שאני שואלת אותם מה הם חושבים, זה אקראי ובהפתעה כי אני רוצה את האמת גם אם היא תכאב לי.

    ועוד משהו,לפני כמה זמן כתבת על ההורים שלך, אני כתבתי תגובה של שתי שורות, ואז ראיתי שגיסתי (האחות של ארז, בן הזוג שלי) הגיבה שם (היא כותבת בשם -אלה פ-)
    אחר כך דיברנו על הקטע הזה, ברור שמאחורי הגב שלך, אבל התיאורים,ההתרגשות, העברת האינפורמציה, הם פי מליון מתגובות ועליהם אין לך שום שליטה.

    היום קראתי משהו מרגש, עשיתי קופי פייסט , לא הגבתי.
    מישהו אחר יקרא את זה והכותב של הקטע לא ידע בחיים מה זה עשה לי…
    (טוב תגידי שקיבלת תשובה…)

    אהבתי

  • אלה פ  On 24 במאי 2010 at 11:09

    וואאוו…..
    בהתחלה לא חשבתי להגיב… ואז קראתי את זו שלמעלה שתמיד תמיד קוראת… אז תדעי לך שיש מישהיא בצפון (ע"י הכנרת) שתמיד תמיד קוראת אותך ונהנית…
    אחר כך לא חשבתי להגיב כי אני מעט מאוד מגיבה ובאמת רק אם זה עושה לי משהוא אמיתי בלב….
    אבל עכשיו קראתי את עידית (שגם אותה אני תמיד תמיד קוראת באהבה ולא תמיד מגיבה…
    ועכשיו אני מרגישה שאני חייבת….
    אני הרבה פעמים נונת דוגמאות מבבלוגים שלך… (למשל.. יש לי חבר קרוב מהקיבוץ שלאחרונה כלבתו האהובה התעוורה.. סיפרתי לו עלייך . ודרכאגב הוא לא הרדים את הכלבה…)
    בסוף יצאה לי תגובה ארוכה מאוד… ולא רציתי להגיב….
    ודרכ אגב אחרון… לפעמים התגובות והשיח אחרי יותר מרתק מהפוסט עצמו…
    באהבה רבה אלה.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: