כשכואב לי, לא ארצה רופא?

 

 

היום לפני שבוע נסגרה המרפאה.

ככה כתב שוקי.

המרפאה של "רופאים לזכויות אדם".

הם טיפלו בכל יום בכמאה חולים –

עובדים זרים ופליטים,

אנשים שבלי המרפאה הזו,

שלא נדבר על האנשים הטובים שהקימו ומחזיקים ומתנדבים ומטפלים ומרפאים, 

אין להם סיכוי להפגש עם רופא. לא בגלל כאב בטן ולא בגלל איידס.

לא בגלל אפסס כואב, לא בגלל שפעת וגם לא במקרה של שחפת או צהבת.

פ ל י ט י ם –

צריכים שליטנו להעצר לרגע על המילה הזו, המתגלגלת על לשוננו ברמה כמעט יומיומית

בשנים האחרונות.

פליט –

פליט הוא אדם שנמלט מביתו או מארצו בגלל מלחמה או משום שהוא נרדף בה

מחמת גזעו, דתו, לאומיותו, חברותו בתנועה חברתית מסוימת או דעותיו הפוליטיות.

אדם שנותר חסר בית עקב אסון טבע (כגון רעידת אדמה), אינו בגדר פליט.

 גם אדם שהיגר מארצו משיקולים אחרים (כגון שיקולים כלכליים) אינו בגדר פליט.

 

אז נכון, על פי החוק היבש לא כולם עונים על "הגדרת הפליט על פי אמנות בין לאומיות"

אבל כולם עונים ללא ספק על הגדרת "הפליט על פי אמנת האנושיות הפשוטה שבנו" –

אנשים שנמלטו מביתם ומולדתם כדי להציל את חייהם.

מרעב? מעוני? מנשק? ניצול? השמדת עם? טבח?

זה באמת חשוב על מה ולמה מילטו נפשם?

 

אני כבר לא מדברת על חמלה פשוטה,

ומתן טיפול בבעיות שפעת או "סתם" מחלות הנופלות ככה על כל אדם בחייו,

בודאי על כאלה שאיכות חייהם וטיב תזונתם או הלחץ הנפשי בו הם נמצאים לא ממש

מסייעים למערכת החיסון והבריאות הכללית שלהם,

עיזבו,

כבר הבנו מזמן

שנדיבות,

לב פתוח לאנשים במצוקה

וחמלה באופן כללי

הן לא תכונות המאפיינות את הממשל במדינת היהודים, בטח לא את זה הנוכחי.

 

המרפאה טיפלה ודאגה ותרמה והתנדבה וחיסנה את אותם פליטים,

אותם אנשים לא נספרים ולא נחשבים בעיני מדינת היהודים,

בטח שאני אדגיש את היהודים – לא נעים? –

tough luck – 

עובדה.

מדינת היהודים מתעלמת ממצוקת בני אדם, יצורי אנוש בגלל שהם

א. לא יהודים

ב. חסרי פיסת נייר המשייכת אותם אליה.

ג. היא הפכה להיות מדינה חסרת לב וחמלה אנושית. מדינה ומנהיגים קשי לב ונפש.

 

המרפאה והרופאים בה טיפלו באנשים חולים וחיסנו נגד מחלות מדבקות.

הם איתרו גברים נשים וילדים נושאי שחפת, איידס, צהבת ומחלות מסוכנות אחרות,

חולי סכרת, וכמובן אנשים לא מחוסנים , טיפלו בהם וחיסנו אותם.

בדרך זו –

אולי הטיעון הזה יזיז משהו במשרדים הרלוונטיים –

ובדרך זו גם הגנו על תושביה היהודים, החוקים והכשרים של המדינה.

 

הגיע הרגע שבאו מים עד…

הרופאים מסרבים ובצדק לדעתי להמשיך להפעיל את המרפאה מתרומות, ודורשים

מהמדינה להפסיק להלל אותם על מעשיהם ולחלק להם מדליות הומניות אלא לעשות

מעשה.

הם דורשים מהמדינה לקחת אחריות על הטיפול הרפואי האלמנטרי המגיע לכל אדם.

ולא רק בגלל שישראל חתומה על אמנת הפליטים –

מוסיפה הדס זיו במאמר מזוקק ומדוייק –

לא רק בגלל הפורמליות –

אלא בגלל ההיסטוריה שמלמדת אותנו מה המחיר שמשלמים הפליטים.

 

לכן החליטו המפעילים, המתנדבים, המטפילים והמרפאים לסגור את המרפאה.

לא כי לא אכפת להם, מה פתאום.

אלא כי זה הדבר הנכון לעשות ברגע זה –

כי ברגע זה בו אנו יודעים כי השירות שאנו נותנים קורס ולוקה בחסר,

כי מה שהם מקבלים מתרומות ולבבות חמים ורופאים ומתנדבים בעלי נשמה

הוא לא הדבר הנכון לאורך זמן –

הדבר הנכון הוא שהמדינה הזו תקח אחריות על האנשים שבתחומה –

שתפתח את ליבה ונפשה וזכרונה כאומה נודדת, תלושה ומאויימת ותעשה מעשה.

מדינה שתקום ותקח אחריות, לפחות רפואית, אלמנטרית על הפליטים האלה.

כן הלא חוקיים. אלה שהצליחו להציל את נפשם וחייהם והגיעו אלינו.

מדינת ישראל ומנהיגיה חייבים להזכר מי אנחנו.

 

מה צריך לעשות כדי להזכיר להם שהמדובר בבני אדם ולא רק באיקס מליוני ש'ח?

לפרוט את המסה שלהם לסיפורים בודדים, אנושיים?

לתת לכל בלוגר לספר מדי יום סיפור א ח ד, של פליט א ח ד כדי שתזכרו שיש שם אנשים?

מה הם מבקשים מכם היום?

רופא. אחות. אנטיביוטיקה. חיסון פוליו לילד שלהם ואם אפשר אופטלגין.

נורא כואב להם.

הלב.

 

31 במרץ 2008 – 17:59 קטגוריות: עד כאן | תגובות (7)

רגע

 

 

 

איך לפתור תרגיל באלגברה או קשר סבוך עם אחיך,

מהות החיים או איך הקלאץ משתחרר מתחת לכף רגלך,

זה לא באמת משנה.

 

לפעמים מגיע רגע של הבנה.

תחושת חסד ממש.

רגע עומד בריק.

צלול.

פתאום,

ממש פתאום,

נפתח מקום בהבנה, בתודעה,

ומשהו

שלא

היה

ברשותך

קודם

הופך לשלך,

לתמיד.

 

31 במרץ 2008 – 09:27 קטגוריות: "מילים אל הלב" | תגובות (5)

אני? אני הקלברי שכזאת

.

אני מתגעגע לְמַשהו הוא אמר לי.

ישבנו לארוחת בוקר ליד הים כמו שאנחנו עושים מפעם לפעם.

עכשיו כבר לעיתים נדירות.

אני לא יודע לְמה

הוא ענה על שאלה שלא שאלתי,

אבל אני לא מסוגל לעשות שום דבר עד שאני אדע.

.

הוא לנצח התום סוייר שלי

ואני

אני הקלברי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פעם,

עשורים של פעם, ככה מזמן,

הייתי הולכת אחריו, מושכת בזנב חולצתו ומבקשת עוד הרפתקאות.

.
.
.
.
.
26 במרץ 2008 – 18:34 קטגוריות: "מילים אל הלב" | תגובות (14)

תגים , , |

1 – אם מסתכלים לאט, רואים את זה קורה

 

 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.
דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.
דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.
ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –
אסור, אסור שהיא תקרא את זה –
עדיין ילדה קטנה, היא?…
הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית הספר.
געגועים לחברות שלי אמא, לחברות.
דוחקת בי. מנסה שיטות שונות לזרוז. מלטפת, מתחנפת, מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –
אימי…בואי כבר.
אבל אני? אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת. ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.
חכי בסבלנות.
סבלנות? היא?
פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.
שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי המגירה,
בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של היסטוריה.
מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים,
מה שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.
איפה המצלמה?
אנחנו יוצאות מהבית.
הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.
שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.
הילדה שלי מתקדמת בשביל לכיוון השער.
– היי
– א מ א…..
– שום אמא, לדלת!
– א מ א
– רוצה להגיע מוקדם?
– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..
– ………
– נראה…..היא ממלמלת לעצמה….אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

אבא מצלם את ורד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

אני אוהבת צילומים.
הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.
לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים – אֶלֶה לפחות
מודבקים באלבומים. מותכים לפסי דבק צהבהבים. נערה צהובה צוחקת צחוק פוטוגני אל תוך עדשת מצלמה ממגנטת –
"מה ז א ת סבתא?" –  הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.
שאריות נעורי הפוטוגניים נדונו להצתהב לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק.
פעם, לא כל כך מזמן – או שזה רק נדמה לי שלא מזמן – הדרך של הזכרונות והסיפורים להכנס לפנתיאון הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – אפילו שאין קליק. הם קמו לחיים וזכו לחיי נצח מצתהבים רק כשהנגטיב פותח והתמונה הודפסה.

רגעים יפים, קרובים ומחברים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו, ברבוע הבטון שבנה לו
הכביסה לפינת הנגרות שלו. חדר חושך ש ל ו. ממלכה. שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית –
אסור. פשוט אסור לגעת בה –  צלוחיות פלסטיק מלבניות, שחורות וגדולות,
רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות: כאן קול ישראל מירושלים.
מנורת קטנה מעל הדלת מאירה מעט באור כתום חלש, קלוש, את החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות. מציל ומפרנס את משפחתו בעבודה צדדית, נוספת. סיזיפית,
אחרי מלחמת התשה ארוכה ומיתון אכזרי וממוטט.
צילום אחר צילום, מלכת אסתר אחרי שוטר עברי מתממשים ובאים תחת ידיו הטובות של אבי.
חיים של אנשים אחרים נגלים לעיננו.
הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו.
מיד תזרק עליו להרף עין מדויק אלומת אור – שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות
שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט. האור מאיר.
הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה – המְּפַתֵח.
כמו מעשה קסמים של ממש, אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.
האור הכתום מאפשר ראיה.
אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.
בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.
מתגלה עולם של רגע.
שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.
ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה קיימת ואסור לה להמשיך להתפתח, כי כמו בכל דבר,
יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.
יש את הרגע האחד המסויים. מושיטה יד על פי סימן או מילה שלו, כבר גדלתי והוא סומך עלי,
אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית –
מי שלא נתקל במבטו המוכיח של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם –
לופתת את התמונה החדשה שמגלה לנו סוף סוף מה היה,
שולפת אותה מקערת ה'מפתח', נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה אל הקערה השניה
המלאה בחומץ.
העולם שהתגלה קופא.
פריז-פריים.
דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח –
אבא מהנהן. אני שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות – אבא מציץ, מאשר טממשיך בשלו.
תמונה אחר תמונה הן גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע. שטיפה ארוכה במים.
יבוש. מיון הצילומים לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.
ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.
אבא ואני בקו יצור פרטי. זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

יומולדת ואקורדאון

…………………..

.

והיא נעמדת ליד הדלת  הכחולה, הבת שלי –
ילדיה יחשבו שגדלה ביוון – אני חושבת לעצמי ומחייכת – או בכפר דרוזי בגליל, על פי צילומי
ילדותה. הראשון בספטמבר, אותה דלת כחולה ועציץ גרניום פרחוני.
מי אנחנו?
ילקוטה בידה, צפיה ודריכות בפניה.
נו א מ א…
ילדות היא זמן חד פעמי, אני שוב חושבת, וקצר כל כך.
אני מקליקה במצלמה שקטה מדי, משוכללת מדי, חסרת קליק והיא עומדת שם, מולי, בפנים
שרק מתיקות ותום יש בהן כרגע: נו….בואי נגמור עם זה אמא…
ואז היא מתחילה ללכת את השביל לכיוון השער.
אני, כמו בכל שנה, בעקבותיה, צוחקת ומנציחה את צעדיה.
היא רוטנת –
אחת אחרונה ליד השער וזהו אני אומרת ומחייכת.
כל שנה. כל שנה ליד הדלת. בשביל. על הקלאס המצוייר. ליד השער.
היא, החגיגיות והילקוט. קליק.
פם זו תהיה הביוגרפיה שלה. ברצץ ויזואלי.
היא תוכל להביט בצילומים האלה מהיום הראשון בגן מונטוסורי, ספטמבר הרע ב1999,
ועוד ימים ראשונים ונרגשים של שנות לימודים. היא תוכל לעקוב אחרי בתיה –
בינתיים רק אחד – גדילתה, גובהה, החיות שסביבה, חיוכיה וחייה אז, כשאמה תיעדה
עבורה את חייה, את חייהן.
וכך, עם כל הצילומים שצברתי בימי חיי –
ועם אלה החדשים שאני צוברת בשנים האלה עבור הבת שלי,
יצאתי ונעלתי את השער.

 

25 במרץ 2008 – 00:32 קטגוריות: הטור שהיה | תגובות (14)

תגים , , |

רשימה

 

 

1v. לוודא שנשלחו הזמנות לכולם. מייל ודואר. לעבור בקפידה על הרשימה הכתובה.

2v. להוציא הערב תזכורת במייל. להדגיש "קוד לבוש" שחור לבן.

3v. שאול – שמכין אוכל טעים, בעיקר על פי הטעם של החוגגת וחבריה – לאשר שהכל מוכן.

4v. אילן – תמונע לאשר שהכל מוכן, נקי ומתואם.

5v. איה צאלים המתוקה והמוכשרת שהופכת כל חלל לשמחה – לאשר שהכל בסדר.

6v. סרט בת מצווה, מי אחראי להגעתו למקום.

7v. מהתופרת את החצאית הארוכה והמבריקה לקסם הגרנדיוזי של הילדה הזאת.

8v. להזכיר לאבא לכתוב ברכה.

9v. להזכיר לעצמי לכתוב ברכה לא ארוכה מדי ולא רגשנית מדי – לא עזר. ארוכה ורגשנית.

10. לנסות להזכיר לאבא של לכתוב ברכה לא רק מצחיקה, מותר רגשנות בארועים מיוחדים.

11v. צלם וידאו וסטילס כדי לא לחזור על הטעות של חתונה בלי אף צילום עם בני משפחה.

12v. לקבוע עם נורית שדואגת לפליטים בגן העצמאות איך ומתי יגיע אליהם האוכל שישאר.

13v. לקחת שמלה שחורה ומקסימה מדורין.

14. לסיים להדביק צילומי ילדה בספר-הברכות-הכה-הכרחי-מסתבר.

15v. לבדוק עם הכיתה שהם התאמנו מספיק על השיר הפתעה שכתבו לה.

16. לבדוק עם גלי אם היא צריכה פלייבק.

17v. שמלה חגיגית מ א ד  + נעלים + גרבונים לבנים שקופים מוכנים בחדר שלה.

18v. תור במספרה לשישי. חזרתי.

19v. לשמוח שיהיה שרב.

20v. להתעצב מעט שכמדיניות אין כאן צילומים של זאתי ואני לא יכולה להשוויץ כמו שאני מרגישה.

21v. לזכור שתכף מחר והכל בסדר – חוץ ממה שממש לא.

22v. להתעצב על איש עצוב ושמח, מוכשר ומוזר, קרוב ורחוק שכל כך מתאים לו למות דווקא היום.

 23. לשמוח.

23v. לאהוב.

 

21 במרץ 2008 – 15:38 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (15)

כשמגיע, מגיע.

 

 

גברת גולדנברג חלי
11.02.08 – 10.03.08

 

 

 

חשבונית מס במייל.

חסכנו לכדור הארץ ולעצמנו בחישוב מהיר :

מעטפה + 3 דפי נייר לפחות + בול או שוויו +

כל כמות האנרגיה הנדרשת כדי לשנע מעטפה ממקום למקום +

תיוק בבית או במקרה שלי ערמת ניירות שנערמים לנצח מבלי שאיש יביט עליהם שוב.

אם המליונים האוחזים בטלפונים ניידים יעברו לקבלת חשבון במייל,

זה באמת,

באופן די מפתיע,

עשוי להגיע לחסכון לא קטן.

 

עכשיו שיורידו כמה אנטנות, יסבירו כמה זה מסוכן לדבר בטלפון נייד ויפסיקו להעלות מחירים

בחזירות אז בכלל יקבלו כנפיים והילה מעל הראש……

 

 

 

.

נ.ב. רלוונטי – ביום חמישי הבא, ה- 27 במרץ 2008, זה מתקרב, שעת כדור הארץ.

                                          תל אביב כולה תוחשך לשעה בין 20:00 ל- 21:00.  פרטים כ א ן 

    

 

 

19 במרץ 2008 – 07:54 קטגוריות: בינתיים | תגובות (7)

אחד הצילומים המפחידים שראיתי אי פעם

 

 

 

 

 

         

 

 

 

 

 

 

 

 

   דומה מדי.  הרבה יותר מדי. 

 

                                         

18 במרץ 2008 – 01:17 קטגוריות: עד כאן | תגובות (25)

אגדה בלי מוסר השכל

 

 

 

פ ע ם….לפני הרבה הרבה, ממש הרבה שנים חיה לה בבית קטן וצנוע נערה צעירה.

עם אבא ואמא, אנשי עמל ועבודה קשה גדלה הנערה ובכוחות נפש וחיים חזקים הפכה עצמה לנסיכה.

נסיכה מתוצרת עצמית.

באחד הימים כשכבר הייתה בוגרת פגשה במקרה נסיכה קטנה ומתוקה.

הנסיכה שפגשה הייתה נסיכה תוצרת בית מלוכה. נסיכה אמיתית.

עם אבא מלך, אמא מלכה ופמליה גדולה.

הנסיכה הגדולה והנסיכה הקטנה התחבבו מאד אחת את השניה ברגע שנפגשו והגדולה הבטיחה

לקטנה שהן ישארו בקשר. ובאמת, לאחר זמן קצר נסעה הנסיכה הגדולה לארץ רחוקה,

אבל שמרה על הבטחתה – כי הבטחות מקיימים – ושלחה לקטנה גלויות מדי פעם –

זו הוכחה לכמה האגדה ישנה נושנה, אפילו אי מייל לא היה אז –

וזכרה ונצרה בלבה את מתיקותה של הנסיכה הקטנה ההיא עד כדי כך שחשבה אפילו שאם אי פעם

תיוולד לה בת תקרא לה בשם הקטנה ההיא.

השנים עברו, כמו שהשנים יודעות לעבור. במהירות, מבלי שנשים לב כמה מהר וכמה הרבה הן,

והגדולה עקבה ככה, מרחוק, אחרי הקטנה.

פה ושם ניתקלה במלך, אביה של, ומסרה לו חיוכים וחיבה לקטנה שכבר הספיקה לגדול כמובן.

שנים רבות עברו, כל כך רבות שאפשר לספור אותן בעשורים,

והנסיכה הגדולה שעבדה קשה והצליחה ובנתה לעצמה חיים טובים החלה להעביר זמן במקום חדש

ומעניין שמצאה……מקום מסוג חדש……איך נקרא לו?….מקום ממשי כמו אגדות……

ומעניין כמו המילים שבתוכן, והייתה שמחה איתו ועם כשרון חדש שמצאה בתוכה עד מאד.

יום אחד, להפתעתה ושמחתה גילתה שהקטנה שלא ראתה, שמעה או הייתה בקשר איתה שנים

ארוכות הגיעה אף היא למקום. מיד כתבה לה שלט "ברוכה הבאה" גדול וצבעוני וחייכה אליה במילים.

הקטנה ענתה בשמחה וחיוכים וכך, מבלי להפגש באמת או לפתח הכרות נושנה לחדשה,

הן המשיכו לחייך זו לזו. פה ושם סימני היי קטנים, הזמנה מסיבות פתיחה קטנות וסימפטיה.

לא יותר ולא פחות. פשוט חיבה וסימפטיה וזכרון רחוק ומתוק.

לאחר זמן מה קבלה הנסיכה הגדולה פניה מפתיעה ומאד משמחת לעבודה נפלאה ומרגשת.

היא שמחה מ א ד מ א ד, קיבלה בהתרגשות גדולה את ההצעה והתחילה לעבוד.

והעבודה זרמה על מי מנוחות, תענוגות ומחמאות כפי שמספרות האגדות,

עד שיום אחד,

לפתע פתאום, 

חודשים מועטים לאחר תחילת עבודתה החדשה, הגיע ב ה פ ת ע ה מסר ממנהל האגף

בממלכת – העבודה – החדשה, ובישר לנסיכה תוצרת בית שלנו שעבודתה מופסקת.

למה?  – שאלה בהפתעה – אכזבתי?

לא – ענה המנהל באופן חד משמעי – ממש לא.

אז למה?

מנהל האגף ניסה להסביר, באמת ניסה, אבל לא כל כך הצליח.

אבל למה, התעקשה והחליטה שנמאס לה לשחק משחקים והיא רוצה לדעת ולהבין באמת –

זה הגיל?

לא – חייך מנהל האגף – מה גיל קשור לעבודה שלנו?

אז מה זה כן? – לא וויתרה העקשנית – נסיון? כשרון? מה, תגיד לי מה…

מנהל האגף לא ענה.

הנסיכה כמעט הרגישה אמפטיה כלפיו. היא הבינה שהוא לא יכול לספר לה הכל.

לא את האמת מאחורי הקלעים, לא לפרוש ולפתוח בפניה את כל הקלפים –

מה פתאום?

אחרי הכל, היא חדשה וזרה בממלכה ובעצם, גם לא נסיכה מבית אם חושבים על זה ברצינות.

מה שהצליח להגיד בסופו של דבר הוא שיש להם באגף יותר מדי נסיכות,

שהם מעוניינים בעובדים שלא יתעסקו רק בענייני נסיכות ונסיכוּת 

אלא גם בנושאים אחרים

והוא ב א מ ת מעריך את עבודתה, כשרונה ואולי פעם בעתיד….

ו….צ'או.

הנסיכה הגדולה שלנו הייתה נסיכה מבינת עניין.

היא חיברה אחת ועוד אחת והבינה שכמו שזה נראה, אם היא קוראת נכון את מה ומי ואיך,

מי שהולכת לתפוס את מקומה היא נסיכה שהיא מכירה ואפילו מחבבת.

נו – אמרה לעצמה –  תתבגרי, ברוכה הבאה לעולם האמיתי. אלה החיים.

הגיע הזמן שבגילך תתקלי גם בסוג כזה של התנהלות…..

בסדר – המשיכה ואמרה לעצמה – אלו החיים וזה מה שיש….

אבל,

לא ראוי או נאה או אפילו סתם מנומס שזו, הנסיכה שבגרה, שבוודאי יודעת את מקומה של מי היא

מקבלת תשלח איזה קלף עם כמה מילים?

ככה בשביל לסמן שנכון, אלה החיים ומה לעשות… וצר לי שכך נהיה, או משהו…

והפלונטר שאולי התהווה, יפרם ברגע?

עבר שבוע, עברו שבועיים –

המלך מרגיש יותר טוב אומרות השמועות בממלכה.

והנסיכה הגדולה שמחה מאד. הוא היה אליה מאז ומתמיד נדיב וקשוב ומשיא עצות חכם במיוחד.

וכמו שחישבה לעצמה,

הנסיכה הכבר לא כל כך קטנה אכן החלה לעבוד באגף שלה, בכסא שלה,

ומה שקשה להאמין, או אולי לא, גם עבודתה, למרות דברי מנהל האגף, עוסקת בענייני נסיכות.

הנסיכה הגדולה הייתה עצובה מעט, מתוסכלת מעט ומאוכזבת עד מאד.

אחרי כמה ימים עייפה מלהתאכזב לעצמה ושלחה קלף לנסיכה ההיא:

נ. יקרה. צר לי שכך בחרת. זה גם עצוב, אבל בעיקר מאכזב.

 

 

עבר שבוע.

הנסיכה הגדולה כבר לא מחכה,

אבל עדיין כ ל כ ך מ א ו כ ז ת.

 

 

 

 

 

16 במרץ 2008 – 19:01 קטגוריות: ס י פ ו ר י ם | סגור לתגובות על אגדה בלי מוסר השכל

אין סיבה להכנס לפוסט הזה, באמת. הוא מיועד לאדם אחד בלבד.

 

 

 

 

     זה פוסט תודה לכ. הנבונה והמדוייקת 

 

     שמצאה את המילים הנכונות ויעצה לי בתבונה רבה

 

     לא לפרסם את הפוסט שרציתי.

 

 

 

 

 

     תודה.

 

 

 

 

 

 

 

 

     וסוג של התנצלות צנועה על השמוש החד פעמי במרחב הגם ציבורי הזה לצרכים כל כך אישיים.

 

   

 

12 במרץ 2008 – 08:10 קטגוריות: מ כ ת ב י ם | סגור לתגובות על אין סיבה להכנס לפוסט הזה, באמת. הוא מיועד לאדם אחד בלבד.

4 – מה ללמד אותה להיות, צודקת או זהירה

/

//

הבוקר, לפני שהערתי אותה, עצרתי את הזמן.

זה לא קורה הרבה,

הבוקר הוא זמן מהיר, גדוש בארגונים. אבל הבוקר, עצרתי את הזמן.

פתחתי את דלת חדרה ונשמתי.

מצעים עם פרפרים שמצאתי פעם ועכשיו היא אומרת שהם ממש, אבל ממש ילדותיים אמא,

והיא רוצה בג'. זה הצבע החדש, הבוגר, בג'.

היא שרועה ומפוזרת בכל דקותה ואורכה החדש, הילדה שלי.

יד אחת מתחת לחיה, השניה מחבקת את היצור השעיר שעדיין ישן לצידה, הלחיים שלה סמוקות כמו

שרק לחיי שינה יכולות, אדמדמוּת מחזקת לב. יש בה מהמרגיע באדמדמות הזו, בטחון שהילדה הזו,

עכשיו, שנתה טובה עליה, חלומותיה מחזקים והיא בטוחה מכל רע.

עיניה עצומות, ריסיה לחים, נשימתה פשוטה. הילדה שלי ישנה.

בעוד רגע אגש, אלטף יד ואגיד מה שאני אומרת בכל בוקר, ברוב בוקרי השבוע –

חוץ מהבקרים הבודדים בהם היא מתעוררת בבטחון ושלווה בבית אחר –

והיא תסתובב בתנועה חטופה של התעוררות ותגיד בטון החדש שאני שומעת כבר זמן:

אוףףף עוד חמש דקות, ואני אגיד בטון שזוכר ברוב הימים, לא לקחת את הרטינה הזו באופן אישי:

בסדר מתוקה, אבל את ערה, נכון?

כןןן היא תגיד,

ואני אצא לבוקר שלי שיגמר בעוד שעה ועשרים עם קפה שני, מחשב וחתולה על הברכיים.

אבל היום, כשפדופילים מככבים במהדורות חדשות מפורטות, נשיא לשעבר מחכה לעתידו

ואיך ואיפה שלא אפתח עיתון או אינטרנט אמצא אלימות לא מתקבלת על הדעת של בני נוער

המבוגרים ממנה בשלוש או ארבע או חמש שנים, הטרדות מיניות, אונס, ניצול לרעה, הפרעות

נפשיות באחוזים גבוהים אצל בנות בעיקר, אנורקסיה, כישלום מערכת החינוך, סמים ומה לא…

היום אני נעמדת בפתח חדרה של הבת שלי ונושמת.

פרקט, שטיח טורקיזי משהו, כריות פרווה שעירות, ורודות וטפשיות.

פוסטרים ראשונים על הקיר. הייסקול מיוסיקל, הארי פוטר. אוסף פיות ענק על מדפים צרים, גומיות

שער צבעוניות מפוזרות, פתק מאבישג, המדריכה בצופי ים, ספרים, המון ספרים, וחוברות קומיקס

ו"עינים" ומה לא. מנורת קריאה, וחותכני נייר בצורות, וטושים, צבעים, מדבקות וקצת נצנצים.

"נשים קטנות" והארי פוטר.

צריך לנגב אבק ממערכת התופים, נעלי בובה פרחוניות הפוכות על השטיח – היא הייתה עייפה אתמול

אחרי חוג דרמה ושכחה לשים במקום – פיג'מה עם ציורי כבשים ועננים, הפוך מכורבל עליה, קלסר

עם עבודה על חניבעל על הרצפה ומחברת מקושטת לבבות.יש פתק גדול על הדלת:

אסור להכנס בלי אישור! או לפחות סיסמא!

הבוקר, כמו בכל בוקר, אני עוברת על הפקודה הברורה הזו ונכנסת לחדר.

כיף להפר חוקים לפעמים, ככה אני מגדלת אותה, לפעמים, במידה, אבל כיף.

על לוח שנה המודבק ליד המיטה מסומן בסוף פברואר, במארקר צבעוני במיוחד, היום הכי חשוב,

כנראה, בתולדות הבית הזה, לפחות על פי דעת דיירת החדר, כתוב שם: בת מצווה לי!

בכמה שנים מבוגרות ממנה הילדות האלה מהצ'טים שראינו בתוכנית ההיא?

הנערות האלה שגברים מטורפי דעת ודחפים מעוותים וחולים מצליחים לחדור אל עולמן ולפתות אותן

להתיידד, להתקרב, מבלי שירגישו את המסוכן, האורב להן לטורפן? בשנה? שנתיים? קרוב לודאי שהן

כבר בחטיבה. וואו תגיד הילדה שלי, בוגרות, בחטיבה.

מה נראה לה שמחכה אחרי הסמן הגדול לבגרות, דלת הקסמים, בת המצווה?

כשהורדתי אותה היום בבית הספר התעכבתי להתבונן בהן, בחברותיה ובה.

להקת אפרוחיות, בחיי.

רעשניות, קולניות, מצחקקות, מתרגשות, מקפצות, מתחבקות, ילדות בכיתה וו'.

גבעולי נערות.

הן כבר לא ילדות קטנטת, זה ברור, אבל הן ממש, ממש לא ילדות גדולות.

כמו גבעולי חיטה זקופים ביום סערה שרבית. מתנדנדות מצד לצד. מיום ליום –

מה פתאום מיום ליום? מרגע לרגע –

בין זקיפות קומה וקריאת תגר על זכותן להיות בוגרות –

מחליטות על עצמן בעצמן –

לרצון להשען על הבטחון ואמא והפסיביות הילדית.

והן הופכות את עורן וטבען ומצב רוחן ואני, ואנחנו מאחור.

הן בוכות כשהן נופלות בריצה בהפסקה כמעט כמו כשהיו בגן,

הן נעלבות ופורצות בבכי למרות שזה לא "קול" וקוּל, מיינד יו, זו מילת המפתח לשער הנעורים הנכסף.

והיתר מתגודדות סביב כמו עדת דבורים סביב מלכה עם שריטה בברך. מביאות בלונים בבוקר יומולדת

אחת לשניה, מציירות ברכות עם לבבות ורודים, מתמרדות נגד כיבוי אורות – למה רק אני –

בעשר בלילה אבל נרדמות מיד.

ואני מתעכבת עוד לרגע בפתח חדרה ותוהה, מחפשת איך לאפשר לה לפרוש כנפיים,

ויחד עם זאת להזהיר במקומות הנכונים בלי לקצץ אותן, את כנפי ההתבגרות, החופש לגדול והשמחה

האין סופית להיות ילדה גדולה יותר,כזו שבודקת את עצמה גם מול העולם, לא רק מול סביבה מוכרת.

איך אני יכולה לאפשר לילדה שלי להתנסות בדברים חדשים, לחוות אנשים חדשים,

לצאת לעולם בלי להפחיד אותה, ובצדק, מהדברים הבאמת מסוכנים האורבים שם בחוץ.

איך מלמדים נשיות חדשה, בוגרת, שיוויונית, ומזהירים מסכנות, בעיקר גבריות הקיימות,

בטח קיימות, כאילו העולם נשאר בתקופת האבן, ממש בתוך המערות?

הגבול המתעתע כל כך בין המדוייק למוגזם.

בין החופש והזכות להיות מה שמותר וצריך ורוצים ומי שאת בוחרת להיות לבין הפכחון, התבונה

והמציאות הדורשת זהירות כה רבה. מה ללמד אותה להיות: צודקת או זהירה?

.

ציירה: איה

?

טור מספר 4 – דצמ' 2007 –

11 במרץ 2008 – 08:34 קטגוריות: בעיקר אמא, הטור שהיה | תגובות (9)

תגים , |

5 – מה שיתקבע בזמן הזה

 

 

–   אז יש לה חבר?
 –   א מ א
 –   מה א מ א? יש לה?
 –   לא מגלה לך
 –   מה זאת אומרת?
 –   סודות של חברות לא מגלים אפילו לאמהות.

 נתקפתי שקט ומבוכה, לא ידעתי מה להגיד.
 זה לא קורה לי הרבה שאני נשארת חסרת מענה.
 ידעתי שאני רוצה להגיד שלאמא מותק, אפשר לספר הכל, מה את לא יודעת?
 שאמא, אהובה שלי, לעולם, לעולם לא תסגיר סודותיך לאיש – 
 חוץ מלפעמים, כשזה ממש חשוב, לאבא  –
 ושאמא שלך רוצה שתחלקי איתה סודות בעיקר בשבילך.
 גם למען עצמה, מסקרנות, ממקום שרוצה לדעת עליך ועל שעובר עליך כמה שיותר,
 בלי להיות פולשנית חלילה,
 רק כדי להיות מסוגלת להקל אם צריך.
 ובעיקר, בעיקר, כדי שלא תסחבי את הסודות הכבדים מדי בתוכך –
 את הקלים, הפשוטים, השומרים על פרטיות האחר – כמו מי חבר של מי –
 שמרי וכבדי כמובן,
 אבל זכרי שסודות הם משא כבד, מתוקה.
 לפעמים כבד מדי.
 והיא מביטה בי בחוּם שבעיניה ומסרבת.

 אני מזהה זיק ותוהה אם היא מבקשת בַּלא הנחרץ הזה שאמשיך לנסות ואצליח,
 או שהיא נחושה באמת, כמו שהיא יודעת להיות.
 שלושים ושלושה ק'ג של משי ופלדה.
 עדינות אין סופית וכוחות נפש שאין לי מושג מאין הגיעו אליה.

משהו משתנה בדיאלוג שלי איתה. אני מרגישה שהשפה שתתקבע בזמן הזה,
בעתיד הקרוב – רחוק, שסוג הדיאלוג שיצליח לצלוח את סערת השנים הקרובות,
את הגיל הזה שטִבעו התלבטויות וסערות רגש ודרמות מוצדקות בחלקן,
וחלקן האחר מועתק מסדרות טלוויזיה רעות, וליחשושים וסודות –
מה שיתקבע, איך שיתקבע, ביננו, ישאר כאן שנים ארוכות. 
וזה לא קשור לאהבה.
זה קשור לדיאלוג, הקשבה, כבוד הדדי ונכונות להבין.
ואני יודעת שעלי המלאכה. אני זו שצריכה לסלול את הדרך,
והיא דרך קשה ומסובכת. מורכבת ומרגשת וחשובה. בעיקר חשובה.
ואני רוצה לדייק.
לא רק בטיעונים האולטימטיביים, המוסריים, "הנכונים",
אלה המגדירים לה מה נכון ומה לא באופן כוללני, אוניברסלי.
אלא בדברים ועצות שיהיו ממני אליה.
מההורה המסויים שאני, אל האדם המסויים שהיא.
להצליח לנתב את ההבנה התיאורטית שלי בה למשהו שיביא לה תועלת גם כאדם,
כאשה שתגדל להיות. 
להצליח למצוא את המילים הנכונות, הטון הנכון,
שיעבירו לה את מה שאני מנסה להסביר כמו שאני מתכוונת, כמו שאני מרגישה.
להנחיל וללמד ולהראות לה דברים בדרך שתהיה לה נכונה וטובה. ומועילה לנפשה וליבה.
זה הכי חשוב.

ומלאכת ההורות תובעת עכשיו את שלה.
לא זו של הסידורים, שיעורים, הסעות, אוכל, מטלות ואירגונים, לא, זו המלאכה הקלה.
הפשוטה. המכנית.
מלאכת ההורות האמיתית. התווית הדרך, הליכות בין אדם לחברו,
תני אמון בחבריך מתוקה ואיך, איך לעזור לה להתגבר כשבוגדים באמונה למרות מה שאמא אמרה,
ואיך להעביר חמלה והתחשבות וחוסר התנשאות ושמחה במה שיש,
ובטח שמותר להיות עצוב, והעיקר לזכור שכל האנשים בעולם שווים. כולם.
ושדמוקרטיה זה שהרוב קובע. ככה פשוט. ואסור לשלוט על אנשים אחרים.
ויש אנשים שמאמינים באלוהים ויש כאלה, כמו אמא שלך, שמאמינים בכח החיים.
ושהאדם, מטבעו טוב.

ואני כבר מבינה שגם כשההסברים שלי יהיו נכונים ואמיתיים הם ישמעו מטיפים ובוגרים כל כך. 
הם ישמעו פחדניים, מסרסי אומץ ונכונות לטעום את העולם על סיכוניו וההתרגשות
שהוא מחזיק ומציע ומפתה להעניק לאדם צעיר ורעב ומלא תשוקה למה שעוד לא….
וזה בסדר שהיא תחשוב, ותגיד:
את מבוגרת, את לא מבינה. 
ואני אעשה טעויות ואטעה ואכעס. עליה ועל עצמי וההיפך.
והכל צפוי והכל יפתיע, ובכל זאת….  

אני זוכרת את אבא שלי החכם מנסה להסביר לי ללמד מנסיונו.
מנסה לעמוד ראש מול ראש מול האש האמצעית, הסוערת משלושת ילדיו. 
כמה קל לתת עצות טוטאליות, חד משמעיות של מה נכון ומה אסור.
כמה האמת האבסולוטית קלה לדיבור וקשה לישום. 
עקשנית, קשת עורף, ורוצה לנסות הכל בעצמה.  
תלמדי ממני, הוא היה אומר בשקט אבא שלי, תני לי לקצר לך תהליכים,
תלמדי מהנסיון שלי.
בום הייתי מתפוצצת עליו – 
לא רוצה ללמוד מהנסיון שלך. רוצה משלי.
רוצה לטעות לבד. ללכת בדרך שלי.
ללמוד מטעויות שלי. 
אתה זה אתה ואני זו אני.
והוא היה מחייך ושותק. מה היה בעיניו? 
זכרון אישי חזק ועצוב. הסודות שלו חזקים ואפלים משלי,
ולקח לו שנים ארוכות מאד, מדי, לחשוף אותם בפנינו.
אני חושבת שגילויים הקל עליו.
כי גם לאנשים מבוגרים, סודות הם משא כבד. לפעמים מדי.
ואני, שסוף סוף הסכמתי ללמוד מנסיונו של אבא שלי מנסה עכשיו,
ימים לפני סימן הדרך הגילי הזה, בת מצווה, לקצר לבתי את הדרך,
ואני לומדת, בדרך המתעתעת והחייכנית של הטבע את מסלולו של הבומרנג.
מחייכת לעצמי ימים ספרים לפני טכס חניכתה הגרותי, בת המצווה שלה,
ומחכה לרגע שהיא תסתובב בחזרה.
לכיוון ממנו הגיעה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טור מספר 5 – 24 – "ידיעות אחרונות"  – ינואר 2008

 

10 במרץ 2008 – 01:43 קטגוריות: הטור שהיה | תגובות (4)

עסקה בין שלטי חוצות וש'ס – דרך מרציאנו – איך זה עובר בשקט

 

  חברות שלטי החוצות חתמו עסקה עם ש"ס:

  ישימו קץ לבחורות המעורטלות בשלטים בתמורה לשילוט באיילון

 

בשלטי החוצות ברחבי הארץ לא יופיעו בחורות מעורטלות או בתנוחות מיניות.

כך נקבע בהסכם שהושג בין ש"ס לבין חברות שילוט החוצות ברחבי הארץ, לפיו לא יהיו פרסומי

תועבה בשלטי החוצות. ההסכם הושג בתמורה לתמיכתה של ש"ס בהצעת החוק שאושרה

ביום שני האחרון בקריאה הראשונה במליאת הכנסת, המאפשרת את החזרתם של שלטי

החוצות לנתיבי האיילון.

הסיכום אינו מתייחס רק לשלטי חוצות באיילון אלא לשלטי חוצות בכל רחבי הארץ.

לפי מכתב ההתחייבות שהפקידו חברות השילוט אצל יו"ר סיעת ש"ס ח"כ יעקב מרגי,

הן מתחייבות להסיר בתוך 24 שעות שלטי חוצות לפי בקשת הוועדה נגד פרסומי תועבה של ש"ס.

מעניין יהיה לראות מה תהייה הגדרת "התועבה" של הועדה לענייני תועבה של

ש'ס באביב ובקיץ המתקרבים אלינו ואל לוחות המודעות. …

ח"כ מרגי אמר אתמול כי "ח"כ יורם מרציאנו, שהגיש את הצעת החוק, ביקש מאיתנו לתמוך ואמרנו

כי לא נוכל לתמוך בהצעת החוק בגלל שיש בסיס לפרסומים לא צנועים. חברות הפרסום התחייבו

שלא יהיו דברים לא צנועים ובמכתב מתוקן הן התחייבו להסיר צילומים פרובוקטיווים.

חברות הפרסום עמדו במבחן כשבחודש האחרון היה שילוט שהפריע לאנשים ולאחר שקיבלו פניות

הן הסירו אותו. כמו כן, קיבלנו חוות דעת שהשילוט אינו מסוכן ואינו גורם לתאונות דרכים".

דה מארקר

 

   איך זה עובר בשקט תסבירו לי –

   הדילים, האינטרסים הכלכליים, הצנזורה, הנסיון לחתוך ולחמוס את החופש

   האישי, את החירות, הפרטיות שלנו, הנסיון לשלוט בחיינו הפרטיים, במה

   נראה או לא נראה, שהולכים וסוגרים את חיינו  בתואנות הגנה (על הילדים)

   וחוסר סכנה (של השלטים המפלצתיים) –

   איך אנחנו נותנים לזה לקרות, איך אנחנו מפקירים את הזהות האזרחית /

   חילונית שלנו בידיים של חבורות חשוכות בעלות אינטרסים דתיים או של

   חברות כלכליות חסרות מצפון או אחריות חברתית המסכנות, באמת, את

   חופש הפרט במדינה הזאת?

 

 

   היום הם רוצים שליטה על שלטי חוצות ואתרים פורנוגרפיים

   ומחר הם יסגרו לנו את CNN בזמן מלחמה?

 

 

   איך אנחנו מאפשרים לזה לקרות ?

 

 

 

 

   פחד אלוהים.

 

 

   יונתן מסביר יותר טוב

 

  הצעת החוק שאישרה הממשלה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים אורית קמיר 

 

 

 

אני זוכרת שהיום מצויין יום האישה הבינלאומי, בטח זוכרת – 

אפילו כותבת טור על סיסטרהוד –

אבל במקרה הזה, הם לא מבדילים ביננו, בין נשים לגברים. נדיר אבל אפשרי :)

 

8 במרץ 2008 – 17:40 קטגוריות: עד כאן | תגובות (12)

אמהוֹת הריאליטי, אל תבכו על המסך שלי

,

.

ספטמבר 2023 – עדיין בדעתי 

ינואר 2019 – פרסום חוזר

הפוסט המקורי נכתב ופורסם 2008, הבת שלי הייתה אז בת שתים עשרה

והפוסט הזה הוא כל כך, כל כך לא P.C .

.

 מרץ 2008

כשראיתי, כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול" ראיתי שתי נשים וגבר אחד

שהמחשבה הראשונה שלי מולם הייתה: אי אפשר להאמין.

.

זה לא פוסט שיימינג, אין לי שום כוונה או רצון לנקוב בשם של זו או אחרת, זה או אחר,

זה פוסט על אחריות הורית ובחירות כמו שהורות מחייבת אותנו לעשות מהרגע שהפכנו

להורים. קראתי ראיונות עם אם אחת שעזבה את בנה התינוק, כן, עזבה, בטח עזבה,

על איך ומה וכמה, ומה-זה-כבר-משנה-הוא-קטן-ולא-יזכור-ואיזה-דוגמא-אני-נותנת

לו-כשיגדל-יבין-איך-לא-וויתרתי-על-החלומות-שלי-בגללו.

למה לא לוותר על חלומות כשנולדים ילדים?

מי אמר שזה לא בסדר לוותר על חלומות, או לשנות תוכניות כשהופכים להורים?

ילדים לא אמורים להיות פקטור בהחלטות שלנו?

ברור שהם אמורים,

הם המשימה החשובה של הוריהם, בטח בילדותם, על אחת כמה וכמה בשנים

הראשונות שלהם, ברור שהם הסיבה העיקרית למה לעשות ומה לא, ולוותר או לשנות

תוכניות, חלומות, תסריטי חיים שנכתבו, נדמה לי שזה בדיוק מה שהורות אמורה

לעשות, לגרום לנו לעצירה וחישוב מחדש של החיים שלנו, עם סדרי עדיפויות

שלוקחים בחשבון פקטור חדש, כזה ששוקל שלושה קילו בערך כשהוא מגיע, והולך

וגדל וגדל וגדל, ובצדק.

.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק,

אני זוכרת ומבינה שלא כולן להופכות לאמא לא-רעבה לעולם ולהצלחה רק בגיל ארבעים

כמוני, והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש, שש כשעדיין אין את תחושת

החיית ומיצית ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

ואז ראיתי, זה היה הטריגר לכתיבת הפוסט, אשה בתוכנית פתיחה של ריאליטי ארוך

טווח, מחזיקה ברגשנות בובת פרווה שמייצגת כנראה את הילדה שלה, מנופפת לנו

לשלום ודומעת  מגעגועים עתידיים לבתה. ראיתי שם את הבת שלה, פעוטה בת

שנתיים, שלוש, יושבת עם מוצץ בפה ועינים פעורות, בלי מושג או יכולת הבנה של מה

ואיך קורה או יקרה בקרוב, איך  הולכים להראות חייה בחודשים הקרובים, בהנחה

שאמה תצליח במשימה  שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור

הבייתה מפורסמת, מה שזה לא אומר, ועם חשבון  בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה, על אביה של ילדת הקלוזאפ המתוקה ההיא

שנתן את ברכתו למהלך ההזוי הזה של שותפתו להורות, והתגאה שכמה אשתו תאכל

את כולם. נתן את ברכתו למהלך שעשוי כמעט ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים

ארוכי טווח ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל של הבת שלו, שאמה נעלמת

לה לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר,

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה,

לא שלראות את אמא במצבים הזויים על המסך ינחם במשהו,

להיפך, נדמה לי שרמת התסכול בלראות את אמא בלי יכולת לדבר, לחבק, מתגברת.

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר

כפי שמלמדת תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים

ואשה בחודשי הריונה האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם

התינוק/ת שלהם ושני ילדים קטנים. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת

האדמה, תשישות מוחלטת, הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית,

אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים

ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני שהוא נעלם למאה ימים, ולא בזמן מלחמה.

אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות

בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה ולהתפלל לבורא עולם.

ראיתי  אמא נוספת, אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא

מטורפת היא,  חייבת, ממש חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה

אחרת היא לא יכולה  לעבור את היום, ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת למאה ימים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

מה את בוכה?

הם בוכים מספיק,

בלי מצלמות.

ראבאק

ילדים קטנים בבית ואמא נעדרת לשלושה חודשים,

אם החלום שלה יתגשם כמובן, ש ל ו ש ה חודשים,

עונה שלמה. חורף, קיץ, סתיו, אביב, תבחרו.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה מאד לילדים קטנים, מטלטלת ולפעמים חורצת צלקות רגשיות לא פשוטות,

כן, גם בגיל חצי שנה, בטח בגיל שנתיים, וגם לבני עשר אגב זה לא שלאגר, ארוע רגשי

מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא, סבתא ומי לא נשארו שם.

ראבאק, תתאפקי. תתאפק. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא

להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם

אם הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו,

וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב

פוסט ואעביר בקורת על הורות של מישהו, ואיך הייתי מרגישה אם מישהו/י

היו מ ע י ז י ם להביע דעה על ההורות שלי, ואפשר, הוהו כמה אפשר,

ומה זאת השיפוטיות הזו, הצדקנות לכאורה,

אבל, לזכותי אגיד שמה שאני מאמינה בו, יישמתי,

סדרי עדיפויות חדשים מהשניה שנולדה זאתי,

ואם הייתי מספרת את ההזדמנויות המקצועיות שדחיתי בשנים הראשונות שלי כאמא,

בטח ובטח אחרי גירושי, היה ברור שאני מאמינה בכל מילה שאני כותבת, ומיישמת.

אני יודעת שיש בגישה הזו קצת צדקנות, אבל ככה אני מאמינה שצריך, באמת,

אם טרחתם ועשיתם ילדים, קחו עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם –

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים.

אל תתגעגעו מול המצלמות,

תתאפקו, תוותרו על מה שאינו קריטי,

ותוכניות ריאליטי, סורי, אין סיכוי שתשכנעו אותי שזה קריטי לחיים,

ופשוט תהיו שם,

רעבאק.

.

8 במרץ 2008 – 15:22 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (41)

תגים , , , , , |

12 – מאיפה החוכמה ואיך כל השנים. . .

.

.

כיוון שאני לא משתמשת במעלית, מטעמי חרדה לא הגיונית וכו', התפרצתי ללובי בקומת האולפן ב"רשת"

בשבוע שעבר סמוקה ומתנשפת מהטיפוס במדרגות –אבל עם פטור עצמי מספורט באותו יום –

ובעוד עוזרת ההפקה מקבלת את פני בחיוך ותימהון, ראיתי פתאום את דורין.

דורין היא א. מעצבת אופנה נפלאה ב. אשה מצויינת  ג. חברה שלי.

איזו הפתעה, אני מחבקת אותה אחרי שלא ראיתי אותה כמעט שנה, באמת, לא מטאפורית,חוץ מרגע קטן

בשבוע שעבר בתוך ההתרגשות וההמולה של תצוגת האופנה העונתית שלה ומה שהיא אומרת לי עכשיו,

במסדרון ב"רשת" אחרי כל הזמן הזה זה:  – רגע…יכול להיות שזה עדיין בתיק שלי…

– מה בתיק שלך? אני שואלת, בכל זאת,עברה שנה. אולי מה שלומך או משהו דומה….

– המתנה לאיה.

– מה פתאום מתנה?

– מה זאת אומרת  – היא מחייכת את החיוך האדום שלה – הייתי בפריז בשבוע שעבר, קראתי בטור על

את מתרגשת מהבת מצווה שלה ולא יכולתי שלא…..רגע, היא ניגשת לתיק שלה, מחטטת ומוציאה

בתרועת נצחון קופסא קטנה…

–  הנה, תני לה ותגידי  שזה ממני באהבה, והיא מנשקת אותי והולכת להתראיין ולהראות את הבגדים

היפים שלה בטלוויזיה. נכנסתי לחדר האיפור, התיישבתי על הכסא ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הצמיד

הקטן עם הלב שהחזקתי ביד, על דורין שלא ראיתי, באמת כמעט שנה ועל חברות נשית.

.
איך אפשר להסביר סיסטרהוד?

היא לא חברות, ואחיוּת היא מילה מוזרה. מעבירה אחווה נשית כרעיון ואידיאל יותר מאשר את התחושה

האמיתית, הפשוטה, המחויכת של המיוחד שבחברות בין נשים. הסיסטרהוד היא מילה המנסה להעביר

ולתאר קירבה אוניברסלית, כמעט גנטית, נשית ואינטימית אבל לא בהכרח אישית ככל שזה נשמע מוזר.

עדית פאנק כתבה באחד משיריה היותר יפים, הניחי לי שמו, שורה נצחית, בעיני:

"תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי" –

שורה היכולה "לשמש" כהצהרת אהבה של גבר לאשה כמובן,אבל בעיני היא שמישה ומדוייקת  לחיים שלי,

לחברות שלי. אני משתמשת בה לא מעט כשאני מדברת על גימל, החברה הכי הכי טובה שלי, וגם על המעגל

היותר רחב של הנשים שלי, נשים המקיפות אותי בחיי, בטוב וברע.

אלה המונחות בחיים שלי באותה פשטות ושמחה ואהבה שאני מונחת בחייהן.

לחלק ביום יום, לאחרות, רק בשמחות גדולות ורגעים מלאי עצב, כמעט בלי האמצע.

לפעמים לקפה קצר, יש כאלה שהכי טוב ואינטימי עובר ביננו דווקא במילים כתובות, המאפשרות גילוי לב,

פתיחות ויושר שרק מילים כתובות יכולות לעיתים להכיל. יש חדשות יחסית.

יש את ה. שמתיידדת איתי כמעט רק כשהגוף שלנו נקרע בהליכה על שפת הים עם סודות גדולים שנעלמים

אל הגלים, ככה אנחנו מקוות, ויש את א. אנחנו מצליחות להפגש פעם בהמון זמן ממש ותמיד, תוך רגע,

הכל על השולחן ברור וחד ובלי הסתרות בכלל, ואת לביאה שהיא סוג של אחות גדולה ומעצבנת.

ואת אלה שהיו.

גם מתוך הכעס והזרות והזמן שעבר, האינטימיות לא נעלמה והדיבור זהיר- אם בכלל –  אבל העינים מדברות,

תמיד מדברות. ואת זו שכועסת ולא אמרה, ועדיין לא אומרת למה, ואת זו שאני כועסת ופגועה ממנה ולדאבוני

לא מגייסת אומץ כדי להגיד, שתדע כמה פגעה. ואת אלה שנטשו בכאב הכי גדול שלי והכאיבו הכי הרבה

בנטישה שלהן ואת ל. שאחרי שילדתי לקחה על עצמה, כי ביקשתי בגלוי ובאומץ שתהיה לי למַנְחה, ועם תינוק

קטן וילדות גדולות פינתה לי מקום בלב ובחיים וכל כך עזרה לי בחודשים הראשונים. סיסטרהוד, כבר אמרנו.

ואת הנשים האלה, שבקריסות הגדולות ובכאבים הגדולים, את, אני, תמיד מוצאת עצמך מוקפת בנשים בחייך:

אמא, אחות, דודה וחברה טובה. אין כמו חברה טובה.

תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי, אני חוזרת על שורה כל כך  יפה.

.

יש אנשים האומרים לי שלהתייחס לחברה הכי טובה שלך כאל משהו  "מונח" – את מונחת לידי –

זו התייחסות מבטלת, לא מכובדת. אני באמת מתייחסת אליה כמובן מאליו בחיי. זה נכון.

אני באמת רואה בה דבר מצויין, ומובן מאליו וחשוב בחיי שאני אוהבת ומכבדת בדיוק כפי שאני מקווה שהיא

מרגישה בקשר אלי והימצאותי בחייה. מבחינתי, אני שמיכת הטלוויזיה הרגשית שלה. שתתעטף בי.

שמחה, בטחון, עניין ופשטות. מה עוד צריך?

היכולת להיות אני. בלי אגו, בלי צורך להעמיד פנים, כמעט כמו לדבר  עם עצמי, ממש כמעט.

לא להיות חייבת לדבר, לפטפט כל יום, לשמוח בשמחותיה, לאהוב את  ילדיה ואהוביה ומשפחתה כשלוחה

של חיי ומשפחתי שלי,  לכאוב את כאביה, אכזבותיה, נצחונותיה וכשצריך,

ת מ י ד להיות שם.. בשמחה, בפשטות. באהבה.
.
אני רואה את הבת שלי בודקת חברויות בגילה. מתרגשת מקרבה חדשה,  מתאכזבת עד עצב עמוק וגדול מכדי

להכיל ואני יודעת שצפויות לה שמחות גדולות, רגעי קירבה מענגי נפש, צחוקים, החלפות בגדים, רכילויות

על בנים, סודות ראשונים על איפה ואיך זה מרגיש, חיזוקים גדולים לאורך חייה שאת יכולה וצריכה ומסוגלת,

תחושת שיתוף והבנה יוצאת דופן עם חברותיה והרבה, הרבה מאד רגעים טובים.

אני גם יודעת, ומכירה ומצרה שאין בכוחי למנוע ממנה את ההפוך. את האכזבות הצפויות לה, וכאבי לב שיגרמו

לה ושהיא תגרום לחברותיה במזיד או שלא.

אני מאחלת לה שתמצא ותמציא לה עם השנים מעגל.

מעגל בנות, נשים שיקיפו אותה ואת עצמן במעטפת בטחון ואהבה ונשיות וכח,

מעטפת שתעניק להן את מה שהן יכולות. …

ושלא תשכח שגם אמה, סבתה ויתר הנשים במשפחתה אוהבות אותה כל כך ומחכות לה, בידיים ולב פתוח.

כזה, כמו על הצמיד החדש.
.

יום האשה מצויין בשבת הקרובה. זכרו אותו בלבכן. הוא חשוב. עדיין.

טור מספר 12 –  24 – "ידיעות אחרונות"

6 במרץ 2008 – 17:49 קטגוריות: אני, הטור שהיה | תגובות (12)

תגים , , |

די יודית, תחזרי לכתוב כבר

.

.

"סיפורי תל אביב", קובץ נובלות של יהודית קציר,

רואה אור בסדרת "הספרייה הקטנה" של הספרייה החדשה.

בספר שלוש נובלות המתרחשות בתל אביב ועוסקות בדמויות זרות המגיעות לעיר ומתמודדות

עם התנפצות חלומות וויתור על שאיפות גדולות.

שלוש הנובלות כבר פורסמו בעבר: "סוגרים את הים" ו"הנעליים של פליני" ו"מגדלורים של יבשה".

היא, באחריות, הסופרת הישראלית שאני הכי מתחברת אליה. מאז ומתמיד. ואוהבת.

כמה אוהבת.

בזכותה אני כותבת.

בפעם הראשונה שקראתי את "סוגרים את הים" הנשימה שלי ב א מ ת השתנתה.

לא האמנתי שאפשר ככה. שמותר ככה.

נקודת מפנה א מ י ת י ת.

כמה אנשים יכולים לדעת בוודאות שהם גרמו למפנה אמיתי בחיי אדם?

היא יכולה.


הרגשתי שהילדה שהיא הייתה, היא הילדה שאני הייתי ואיך היא בכלל יודעת

איך הייתי. ואולי, עברה בי מחשבה מבעיתה, אולי אם היא יודעת לכתוב את

הילדה שאני, בדיוק כזה, אולי כולנו דומות כל כך, זהות. רגישות ומרגישות,

וזה יותר העציב משימח.

אני אוהבת סיפורים קצרים. אני אוהבת עד מאד מאד את אלה שלה.

אני נשטפת ברגש גדול, אני מתמלאה מבוכה ושמחה ועצב וגעגועים ופחד כשאני קוראת אותה.

לפעמים קוראת דרך אצבעות ממש, כי קשה לי לקרוא ככה, ישר מולי את המילים.

אני מוצפת.

ואני מחייכת הרבה. מאד.

מהאינטימיות והמוכר והמרגיש והמילים ששוטפות אותי ממש.

המילים שלי נכתבות באהבה ענקית.

די יודית.

מספיק להוציא קובץ סיפורי חיפה או תל אביב עם דברים שכבר פורסמו.

תחזרי לכתוב,

ב ב ק ש ה.

אני יודעת שזו חוכמה קטנה עד מאד לבקש. בטח כאן ובצורה כזו.

ואני משוכנעת ויודעת שאם היית מסוגלת, היית עושה.

ואני מאחלת לך שהדבר שעוצר וחוסם יעלם ותמצאי את הדרך שוב.

וחוץ מזה, "בועות על הרוח" הוא אחד מספרי הילדים העדינים והמקסימים ביותר שקראתי :)

*                        *                             *

עדכון: 27 מרץ

פרסמתי את הפוסט הזה לפני שלושה שבועות.

תהיתי אם הוא יגיע אליה. האם היא גיגלה את עצמה והגיעה אליו במקרה, אם מישהו שמכיר אותה קרא

וסיפר לה, אם היא משוטטת ב"רשימות" וקראה בעצמה, אם היא מסתקרנת איך זה מרגיש לכתוב בלוג.

תשאלי, אני אענה בשמחה :)

מחבר: יהודית קציר תאריך 3/27/2008 12:09:59 PM

כותרת: תודה ואל תדאגו

הרבה תודה לחלי, קבלתי הפניה לפוסט והתרגשתי לקרוא. תודה גם למגיבים האחרים.

אל תדאגו, ברגעים אלה ממש אני כותבת רומן חדש, מקוה שיראה אור בתחילת 2009.

התגובות שלכם מעודדות אותי להמשיך בקצב מזורז

.

עדכון: מאי 2010 – ראתי צילום יפייפה שלך עם ביתך בתערוכה, היפה, של איריס נשר,

וחוץ מזה,………נו………..?!

.

.

5 במרץ 2008 – 09:16 קטגוריות: מ כ ת ב י ם | תגובות (11)

תגים , |

ח'כ מרציאנו סוציאליסט קדוש, לא מאמינים?

 

 

נשמה. ח'כ מרציאנו הוא פשוט נשמה טובה.

עובדה.

מליאת הכנסת אישרה אמש (ב') בקריאה ראשונה את הצעת החוק של ח"כ יורם מרציאנו,

לפיה תותר הצבת שלטי חוצות לאורך נתיבי איילון.

בדבריו בפני המליאה, הטיח מרציאנו טענות קשות במתנגדים להצעת החוק שלו,

ובעיקר בארגונים הירוקים. "השמיצו אותי בעיתונות על קשרים שיש לי עם חברות הפרסום…

 אבל בסוף אולי יתברר שהם (הירוקים, ש.ה) מונעים מטיעונים לא בדיוק ענייניים".

עוד אמר מרציאנו כי הסרת שלטי החוצות מסכנת את פרנסתם של עובדים בחברות הפרסום:

 "אם אני צריך להעדיף ירוק או בן אדם שמת מרעב, אז אני מעדיף קצת פחות ירוק".

 

 

אני נוהגת בנתיבי איילון בוקר בוקר, הנהיגה שלי בחודשים האחרונים נעימה יותר בעינים,

באחריות, ואני משוכנעת שגם בטוחה יותר. אין הסחות דעת, העין לא ניתקלת בשלטים

ענקיים, מסיחי דעת, פולשניים לתחום הפרטי שלי כך אני מרגישה, למרחב הראיה שלי

ברמות מוגזמות. מזהמי מרחבים של כולנו, מחייבים אותי להיות מוצפת בתכנים בלי

יכולת בחירה. בלי יכולת ללחוץ על הכפתור ולהעלים אתכם, המוכרים, המפרסמים

מחיי, אם ככה אני רוצה, אם ככה אני בוחרת.  אני נוהגת, אנחנו חגורות, הנוף ירוק

ונקי ממקררים, מכוניות ושאר עניינים ואני מרוכזת בכביש, מביטה מבט בשדות הירוקים

של הכפר הירוק, מי היה מאמין שעוד יש כאלה.

 

גוגל: 13 יולי 2007  – לח"כ מרציאנו יש 70 הרשעות תנועה"

ח"כ יורם מרציאנו (העבודה) נעצר אמש על ידי מתנדבים ממשטרת התנועה,

לאחר שנהג בכביש מהיר סמוך לרמלה בעודו מתגלח.

במהלך בדיקה שביצעו המתנדבים במסוף המשטרה,

הם גילו להפתעתם כי לחובתו של מרציאנו יש 70 הרשעות תנועה קודמות.

 

70 – שבעים (!) הרשעות תנועה קודמות.

 

יתכן, רק יתכן שח'כ מרציאנו לא באמת מבין מהי נהיגה בטוחה?

לא באמת מייחס חשיבות לנהיגה בטוחה?

שם – – – על נהיגה בטוחה?

לסמוך על דבריו בקשר לנהיגה בטוחה והסחת דעת על סמך גליון הנהיגה שלו?

אבל חוץ מזה,

כנראה שח'כ מרציאנו הוא ב א מ ת, באמת נשמה טובה. סוציאליסט של ממש.

תראו כמה הוא דואג לעובדים.

לכולם.

למאבטחים במועדוני לילה,

למתנדבי משטרת התנועה,

לצלמים,

ואפילו לאוכלוסיות שלמות וגם כ א ן.

 

 

4 במרץ 2008 – 09:31 קטגוריות: עד כאן | תגובות (8)

לא יכולתי שלא לחייך ממשפט של אביב גפן :)

 

 

 

 

 

"היא גילתה לי שאפריקה זאת יבשת ולא ארץ. ואז הבנתי שעזבתי את בית הספר

 טיפה מוקדם מדי…. ולשבּוֹנוֹ יש כנראה יותר עבודה ממה שחשבתי"

 

 

אולי זו הפרעת הקשב המשותפת לשנינו, אולי זו פשוט אני,

אבל אני מחייכת לא מעט מאז שקראתי את המשפט המתוק, אמיתי והמוכר הזה,

לאו דווקא בענייני אפריקה או גיאוגרפיה, 

אלא בתחושתו, תלישותו וההפתעה האמיתית שבגילוי :)

 

 

 

הפרעת קשב. עדות אישית.

 

1 במרץ 2008 – 11:06 קטגוריות: "מילים אל הלב" | תגובות (15)

לצרכי ארכיון גולדנברג בלבד

  

 

 

 

 

 

           

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     

 

  

                         

 
 
1 במרץ 2008 – 11:06 קטגוריות: בינתיים | סגור לתגובות על לצרכי ארכיון גולדנברג בלבד

איך אפשר לא לחתום

 

 

 

איך אפשר לא לחתום על העצומה בעד חופש הגלישה ועוד יותר נגד צנזורה?

איך אפשר לא לחתום, אני לא מבינה.

 

כותבת לי אשה חכמה שבין דעותיה לדעותי המרחק מתנייד בין מרץ לש"לי או ההיפך.

פוליטית, דתית, חברתית. מאז ומתמיד.

והנה אחרי ששלחתי לה מייל עם לינק לעצומה בעד חופש הגלישה ונגד צנזורה

זה מה שהיא ענתה לי:

"גם לנו אבירי החופש והליברליזם יש לפעמים בעייה.

הרפלקס המותנה שלנו מריץ אותנו לחתום מיידית על כל מה שיוצא מבית מדרשם של ש"ס –

ובדר"כ, אולי נכון אף לאמר תמיד עד היום – זה הוכיח עצמו.

זה המקרה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

איני בטוחה שנכון להשאיר את האינטרנט פרוץ לכל חלאה נגישה,

וחסימת אתרים פורנוגרפיים ו/או אתרי הימורים נראים לי בהחלט ראויים לחסימה המותנית בהסכמה.

כלומר – מי שירצה יואיל נא לבקש לשחרר את חשבונו מהחסימה – וזוהי לשון החוק"

 

ואני תוהה מה הצליח להפחיד אותה בטיעונים של הזמן האחרון.

מה כל כך מפחיד "שם" שהיא, האשה שדוגלת בשיוויון זכויות מוחלט לכל יצורי ואנשי העולם,

נאורה ומשכילה, מה מפחיד אותה שהיא מסכימה ש מ י ש ה ו ידע ממנה, באופן חופשי ויזום

איפה היא מסתובבת באינטרנט ומה היא מעדיפה לראות, לקנות, להמר או מה ה'קיק' המיני

שלה. איך היא מסכימה על ידי הפסיביות שלה כרגע, ממש כרגע, על ידי המנעות מחתימה

וצעקה, ביוזמתה לתת להם מידע כל כך פרטי על חייה.

שלא נדבר על המחשבה שהיי…מה הם ירצו, מה פתאום ירצו, ידרשו לדעת אח'כ.

איך הם הצליחו לסובב את רצונם בשליטה עלינו, על חיינו, רצונותינו, על הפרטיות הקדושה שלי,

החרות הבסיסית שלי לחיות את חיי כרצוני גם אם אבחר להפסיד ולבזבז את כל רכושי בהימורים –

ולמה לוטו טוטו פיס לא נחשבים סכנה "הימורית", איך הם הצליחו לשכנע ששישים אחוז

מילדי ישראל גולשים באתרי פורנוגרפיה, איך הם הצליחו להפוך את נושא הצנזורה והפולשנות

לנושא הדן בסכנה לילדים שלנו –

ולאן נעלמה העובדה הפשוטה כל כך שכל מי שרוצה לחסום יכול לבקש מספקית האינטרנט

שלו לחסום כל מה שירצה לו, בסביבות עשרה ש'ח לחודש ושמרת על מצפון המדינה שלך,

לא שווה?

איום בפורנוגרפיה לילדים, בהימורים באינטרנט במקום במפעל הפיסטוטו לוטו.

כאילו אין מתחת לקלטות ילדים טוב, דיוידי, פורנו מוסתר ברשלנות.

בשם קדושת המוסר הצבוע, הפולשני, החודרני

הם מנסים לחתוך עוד ועוד פינות בבשר החי שלנו,

להפוך אותנו למדינה חשוכה, פוריטנית, מסוכנת לנפשנו.

לפגוע ב ד מ ו ק ר ט י ה. חד וחלק.

באמצעים מניפולטיביים, מפחידים וחשוכים הם הופכים לאייטולות עם כיפות.

מי הם חושבים שהם?

ואיך בכלל אפשר להאמין שהחוק הזה עבר אפילו בקריאה ראשונה ולא נפל בקריאות בוז

ונעלם כלא היה למחסני השיכחה וההיסטוריה המעליבה של בית המחוקקים שלנו?

איפה הם כל האנשים האמורים לשמור שם גם עלי –

אשה, הורה, ממלאה ומלאתי את חובותי על פי הבנתי ואמונותי, משלמת מיסים, מצייתת לחוק, 

משביתה רכב ביום כיפור, מכבדת את זכויות האחר כל זמן שיכבד אותי ולפעמים גם אם הוא לא,

ילונית, ליברלית, אזרחית המדינה.

אשה המתקשה לעיתים לנשום מהבהלה והתדהמה ממה הם מעיזים לדרוש.

מה הם מצליחים, מי היה מאמין, לנכס לעצמם מתוך חשכת האמונה המעוורת שלהם,

הצדקנות, הליכה באוטומט בלי לחשוב, חוסר נאורות –

מי אתם שתגידו לי מה לראות ואיפה וכמה? מה לעשות עם עצמי, כספי, גופי או חיי?

מי שמכם?

לכו ממני. עיזבו אותי לנפשי ולחיי.

 

 

בעד חופש הגלידה ועצירת הצנזורה – איך אפשר לא לחתום אני לא מבינה, ומה הם ירצו

אחר כך מעניין אותי לא פחות…כמה התאבון שלהם יגדל וכמה אתנן פוליטי יסכימו לשלם

להם אלה שאנחנו, בתמימותינו, או מחוסר ברירה, ממשיכים להאמין שמייצגים אותנו.

 

*                      *                       *                          *                         *

 

תזכורת:

צנזורה היא פיקוח ושליטה על הפצת מידע ודעות; היא מוטלת לרוב על ידי גופי ממשל. לעתים קרובות צנזורה מופעלת על נסיונות תקשורת הפונה לציבור, תוך דיכוי של דעות. הדיון סביב הצנזורה, כולל לעתים קרובות אמצעים פחות רשמיים של שליטה בתודעה, כגון הדרה של רעיונות מסוימים מאמצעי תקשורת ההמונים. המידע המצונזר נע בין מילים מסוימות למושגים ורעיונות שלמים.

הצנזורה הייתה נפוצה בתרבות העתיקה כחלק מהמשטר, שאסר להפיץ תכנים שעלולים לערער אותו או לפגוע בו. הדתות השונות ובמיוחד הנצרות בתקופת האינקויזיציה, עשו שימוש רב בכלי זה, על מנת לשלוט במאמיניהם. כיום יש ארבעה סוגי צנזורה עקריים:

  1. מוסרית (סרטים, מחזות), כשהנימוק הוא "מניעת תועבה" מהצופים.
  2. מדינית, בנוסף סרטים ומחזות גם ספרים, כתבי-עת, תוכניות טלוויזיה ורדיו, דיווחי חדשות ושאר אמצעי תקשורת,לשם מניעת ביקורת על המשטר.
  3. ביטחונית (צבאית), שמטרתה למנוע חשיפת סודות צבאיים וביטחוניים.
  4. משפטית, המתבטאת בצווי איסור פרסום (של שמות חשודים, מהות העבירה, או הגנה על שמו של הקורבן כמו במקרה מלכת יופי שנאנסה).

לעתים מתקיימת צנזורה פנימית שאותה מטיל אמצעי התקשורת על עצמו, על-פי אינטרסים שלו, שעומדים בסתירה לעיקרון של זכות הציבור לדעת.

 

 

 

 

פחד אלוהים. כי אלוהים לא רק שלהם.

 

 

 

האם אפשר לקבל רשימה מ ל א ה של מי מחברי הכנסת הצביע בעד? כי מי שהצביע בעד…..

לעולם, לעולם לא יסלח לו. לא בקלפיות, לא בבלוגים וגם לא בפגישה פנים מול פנים. הבטחה.

 

בעזרת מאבד תמלילים – כמובן – נמצאו השמות של נבחרי הציבור שהצביעו בעד חוק הצנזורה:

איברהים צרצור
אברהם דיכטר
אברהם הירשזון
אברהם מיכאלי
אורי אריאל
אלחנן גלזר
אלי אפללו
אליהו גבאי
אליהו ישי
אמנון כהן
אפי איתם
אפרים סנה
אריאל אטיאס
בנימין אלון
גדעון עזרא
דוד אזולאי
דוד טל
דני יתום
חיים אמסלם
יוחנן פלסנר
יורם מרציאנו
יעקב אדרי
יעקב בן-יזרי
יעקב כהן
יעקב ליצמן
יעקב מרגי
יצחק וקנין
יצחק כהן
יצחק לוי
מאיר פרוש
מאיר שטרית
מיכאל נודלמן
משה גפני
משולם נהרי
נאדיה חילו
ניסן סלומינסקי
נסים זאב
עבאס זכור
עתניאל שנלר
צבי הנדל
ציפי לבני
רונית תירוש
רפי איתן
שלמה בניזרי
שלמה נגוסה מולה
שמואל הלפרט

 

 

29 בפברואר 2008 – 00:08 קטגוריות: עד כאן | תגובות (25)

היישר מבתי המשפט – שני גזרי דין על התעללות מינית

 

 

   גבר בן 23 מנתניה נידון למאסר לאחר שבית משפט השלום בנתניה הרשיע אותו

  בביצוע מעשים מגונים באחותו הקטנה, ארבע פעמים בלילה אחד.

 "הנאשם התעלם מתחינותיה שיפסיק, השפיל אותה בקללות ואיים להכותה"

 

 רענן בן צור  ynet

בית משפט השלום בנתניה גזר היום (ד') 40 חודשי מאסר על תושב נתניה, בן 23,

שהורשע שביצע מעשים מגונים באחותו בת ה-13 לפני כשנה וחצי.

בכתב האישום טענה פרקליטות מחוז המרכז כי הנאשם נכנס לחדרה של אחותו,

בזמן שישנה עם אחות נוספת, וביצע בה מעשים מגונים ארבע פעמים במהלך הלילה.

כשניסתה להתנגד, קילל אותה ואיים עליה שיכה אותה, אם לא תיתן לו לבצע בה את זממו.

באחת הפעמים הוא הפשיט אותה בכוח, ליטף את גופה ונשכב עליה.   

למרות שהאח הכחיש את המיוחס לו, הרשיע אותו בית המשפט.

מהדיונים עלה כי המשפחה האמינה להכחשותיו של הנאשם, והחליטה לנדות את האחות,

עד שזו איימה להתאבד. רק לאחר ההרשעה התנצל האח בפני אחותו. 

 

אז כפי שלמדנו בשיעור חשבון, כפי שהעביר בית משפט השלום, הנה הטבלה לפניכם:

1 מעשה  מגונה  באחותך שווה 10  חודשי מאסר.

2 מעשים מגונים באחותך שווים 20  חודשי מאסר.

3 מעשים מגונים באחותך שווים 30 חודשי מאסר.

 

ואם היא לא אחותך אלא שכנה? קולגה? בחורה שהכרת? עובדת שלך?

כמה שווה "מעשה מגונה" מילה רכה כל כך למעשה עוולה גדול כל כך.

תוקפנות. פולשנות. אלימות. איומים. צלקות רגשיות לתמיד.

בת שלוש עשרה. וסת? אולי, לא בטוח. חזיה? אולי. לא בטוח, בטח גוזיה ורודה.

חטיבה. גשר על השיניים? קרוב לודאי. שלוש עשרה. בקושי נערה. אח גדול.

מה אמור להוות מקום יותר בטוח בחייך מאח גדול?

הגשר המבין בינך לבין הוריך. מספיק גדול כדי לעזור, להגן. אפשא להשוויץ בו.

כמה גדול השבר מבגידת אחיך הגדול?

איך אפשר בכלל להתחיל להבין את גודל השבר, הכאב, המשבר, הצלקת של הנערונת הזו?

המשפחה לא האמינה לה. נידתה אותה.

הבת שלי לא הייתה יודעת לחבר סיטואציה כזו בכלל, איך אפשר לא להאמין לילדה שמספרת?

איך.

כמה שווה מעשה מגונה אם אתה גבר צעיר בן 23?

נכון שהייתם מצפים להרבה יותר שנים בכלא על הפשע הנתעב שביצע?

הייתם מצפים מבית המשפט שיגזור עונש קשה ומרתיע וצודק על עברייני מין שמצלקים לנצח

נפשות וגופות של ילדות ונשים, קטנות כגדולות נכון?

נכון שהייתם מצפים שיגזור עונש הולם וראוי ומרתיע?

אבל, בל נשכח היכן אנו חיים

ואיזה דוגמאות יש לנו מסביב

כמו ל מ ש ל…

אם אתה נשיא לשעבר אתה יוצא עם 0 (אפס) חודשי מאסר…

 

 

ע צ ו מ ה נגד הסכם חנינה מראש

 

ובית משפט אחר גזר היום, סוף סוף עונש חמור וראוי על אדם אכזר, סבא סוטה –

  18 שנות מאסר לסב שאנס את 3 נכדותיו

בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר 18 שנות מאסר על סב בן 60 שהורשע באונס שלוש מנכדותיו.

בנוסף גזר עליו בית המשפט תשלום פיצויים בסך 150 אלף שקלים.

"הנאשם טימא את גופן של נכדותיו הקטנות ופגע בנפשן", כתבו השופטים

ורד לוביץ' 

פורסם:  28.02.08, 14:02

 

                    

28 בפברואר 2008 – 07:11 קטגוריות: עד כאן | תגובות (7)

הטלוויזיה החינוכית ביקשה מאיתנו לשאול

 

קבלתי מייל מהאיגוד שלי ש ח"ם המצויין. לקרוא ולא להאמין.

הטלוויזיה החינוכית – מבקשת לא לשלם על ראיונות בתוכניות אירוח.

איגוד שח"ם – דורש תשלום על ראיונות בתוכניות אירוח.

ומה אתם חושבים? – השיבו דחוף במייל חוזר !!

 

 

על מה מדובר?

 

במסגרת המו"מ לחידוש ההסכם עם הטלוויזיה החינוכית, דרש איגוד שח"ם כי תופסק התופעה החמורה של סירוב תשלום לשחקנים המתראיינים בתוכניות אירוח. איגוד שח"ם אף התנה את המשך המו"מ בהתחייבות החינוכית לחדול מתופעה זו ולשלם לשחקנים עבור השתתפות בתוכניות אירוח.

 

החינוכית מצידה, טוענת כי אין ביכולתה התקציבית לשלם לשחקנים המתראיינים בתוכניות אירוח, וביקשה מאיתנו לשאול אתכם האם אתם מוכנים להשתתף בתוכניות אירוח שלה ללא תמורה.

 

אנו השבנו כי זו שערורייה לחשוב שכל בעלי התפקיד בתוכנית אירוח יקבלו שכר חוץ מהשחקנים, וכי אם אין לחינוכית תקציב לכך הרי שאין שום הצדקה להמשך קיומה. ולמרות האמור, הסכמנו להעלות שאלה זו בפניכם על מנת להיות בטוחים שהרוב המכריע של חברי האיגוד עומד מאחורי עמדתנו זו.

 

נא לשלוח את התייחסותכם לאמייל :

shaham-law@shaham.org.il

עו"ד אביב שמחוביץ – מרכזת המחלקה לקידום מעמד האמן בשח"ם

 

 

 

 

  אפרופו תקציב רשות השידור, אגרה ומשאבים

 פלישת חוטפי הגופות החלה.הקורבנות הראשונים הם אבו וילן, שלי יחימוביץ וזהבה גלאון

 

27 בפברואר 2008 – 12:24 קטגוריות: קולנוע | תגובות (18)

ומי שרוצה למחות נגד עסקת קצב שפשוט יגיע

 

          היום. 27.2.2008 בחמש בכיכר. אין ברירה.

     

 

מחאת ארגוני הנשים מול הפרקליטות

יום ד', 27 לפברואר, בשעה 17:00 מכיכר רבין ועד לפרקליטות

(רחוב שאול המלך פינת הנרייטה סולד, תל אביב)

 

 

בעקבות הכרעת בית המשפט העליון לאשר את עסקת הקלון עם קצב, הודיעו ארגוני הנשים על מחאה מול הפרקליטות.  

 

 

צעדת המחאה תצא בשעה 17:00 מכיכר רבין ותמשיך עד השעה 18:00.      בשעה 18:00 תחל מחאה מול פרקליטות מחוז תל אביב.

 

  

בארגוני הנשים הודיעו כי ידרשו כי קולן של נפגעות אלימות מינית יהא נוכח ויישמע בכל הליך משפטי. "לא יעלה על הדעת כי ההליכים המשפטיים ישארו מאחורי גבן של נשים ועל חשבון ביטחונן".

 

 

 

    או פשוט להגיע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"ליטוף ברגל זה לא עילה לקלון"  אומרים פרקליטיו

 

 

ע צ ו מ ה 

27 בפברואר 2008 – 06:59 קטגוריות: עד כאן | תגובות (2)

בחילה בהלה ודפיקות לב – ככה מרגישים באונס?

 

 

"אור ירוק" מבג"ץ לעסקת הטיעון עם משה קצב:

על חודו של קול מאשרים הבוקר (יום ג') השופטים את ההסדר עם נשיא המדינה לשעבר,

במסגרתו מיוחסות לו עבירות מין קלות בלבד –

מעשים מגונים תוך הפעלת אמצעי לחץ והטרדה מינית של שתיים מן המתלוננות נגדו.

הוא צפוי להודות בעבירות בבית-משפט השלום בירושלים, שיתבקש לסמוך ידו על העסקה.

 

09:15 יום ג' 26 פברואר 2008

 

 

 

 

הלב שלי פועם.

יש לי בחילה וסיבובי ראש.

יבש לי בפה.

אני מבוהלת, מבולבלת.

כאן אני חיה את חיי.

כאן אני מגדלת ומחנכת את הבת שלי.

לתוך מה?

לתוך איזו חברה, ערכים, שיוויון מול החוק?

 

 

אחר כך אני אכעס.

 

 

העצומה נגד הסכם מראש עם קצב 

 

 

 איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו מר קצב? / ואני אכעס על משה קצב לנצח  /

תענוג, מדינה תענוג. לקרוא ולא להאמין…  / ואת זה צריך להסביר אמא? /

ספרו, אל תשתקו ואל תוותרו להם

 

 

 נ.ב. צפוי: 

פרקליטי קצב: לא נסכים לקלון
בסביבתו של הנשיא לשעבר הביעו שביעות רצון מהחלטת בג"ץ, והפנו דרכם להמשך מאבקם: מניעת קלון

 וגם: בעקבות החלטת בית המשפט העליון הבוקר (שלישי) לאשר את עסקת הטיעון

 עם נשיא המדינה לשעבר משה קצב, הוא צפוי לקבל מקופת המדינה תנאים בעלות

 מצטברת של כ-27 מיליון שקל עד הגיעו לגיל 78.

מה יפסיד קצב אם יוטל עליו קלון?

בין השאר, המדינה מממנת לנשיא לשעבר לשכה, שני עוזרים ורכב צמוד ב-1.1 מיליון שקל

לשנה. לפי החלטת ועדת הכספים, ההטבות יישללו רק אם ייקבע כי העבירות המיוחסות לקצב

נושאות עימן קלון.

 

26 בפברואר 2008 – 13:42 קטגוריות: עד כאן | תגובות (22)

תכף חצות ומילים

 

תכף חצות,
וכמו שהזמן יודע, היום יהפך לאתמול והמחר להיום –
והילדה שלי תקבל חותם מעבר.
מילדות לנערות.
כל הבלונים מנופחים ותלויים למרות שאמרתי ש:
היי….מתוקה…זה הזמן והגבול בין  קישוטים ילדותיים לנערות…. אני לא חושבת שבלונים בחדר
בגיל שתים עשרה….
וראיתי את העינים שלה מתכנסות פנימה לתהיה ועצב פנימי אם זה בכלל שווה להתבגר
אם זה אומר לוותר על אחד הבקרים היותר מתוקים בשנה, אם לא המתוק שבהם…
והתאפקתי, בכל כוחי התאפקתי לא להגיד שהלו…מה את חושבת?
יוותרו כאן על ראות מפוצצות – מזל שהפסקתי לעשן. כבר כמעט חמש שנים..כן כן –
ועל הפנים שלך בבוקר…?
והבלונים תלויים, בטח תלויים,
ועל שולחן האוכל כתבתי דברים טובים ומתוקים והנחתי את כ ל המתנות שלה.
גדולות כקטנות.
ואני עם חוסר חדש, מפתיע עד מאד ומעציב של עוגן חשוב בחיי –
איש אינו יודע כמה חשוב, חוץ ממני –
שמתערבב וקצת מפריע לשמחה –
אבל אני מנסה, ממש מנסה.
אני  מחפשת משהו.
אני מחפשת משהו שיסמן יומולדת. יומולדת חשוב.
כי יש כל מיני ימי הולדת. זה של שנה שעברה היה חשוב בעיקר כי היה קשור ל'עשרה' ראשון.
ואני מחפשת להיום.
מחפשת בחומרים ישנים, דברים שכתבתי לה פעם, משהו שיהיה נכון ליומולדת מיוחד שכזה.
שלא יהיה פרטי מדי, רגשי מדי –
אבל שיהיה כמובן מדוייק, ומצאתי.

© חלק מ"מילים שנכנסות לי ישר אל הלב" –

      

 מילים שנכנסות לי ישר אל הלב

 

ענן, רכות, לבן ותכלת 

דמעות חמות, דממה ושקט 

גורים, דולפין, ים ואקולוגיה

יער-גשם, שחף, נבל וסימפוניה

הבנה, חברות וזריחה

מתיקות, בית חם ושיחה  

עתיד, שוויון ומשפחה 

פרחים, לידה והבטחה 

אמא, אבא, התרפקות 

אהבה, חיוך, חבוק

התפייסות, עולם, תקווה 

ו…שאני ילדה גדולה.

      

   

 

 

 

 

 

 

 

 

25 בפברואר 2008 – 00:33 קטגוריות: בעיקר אמא | סגור לתגובות על תכף חצות ומילים

פלישת חוטפי הגופות החלה.הקורבנות הראשונים הם אבו וילן, שלי יחימוביץ וזהבה גלאון

 

 

 

הצעת החוק של ח"כ איתן כבל מבקשת מהכבלים והלווין לחשוף את פרטי המנויים כדי ליעל את תשלום האגרה. החברות: "מדובר בהצעה שערורייתית" 

חבר הכנסת איתן כבל הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק לפיה חברות הכבלים והלווין

יחויבו להעביר את פרטי מנוייהן לרשות השידור לטובת ייעול מערך גביית האגרה.

הפרטים הנדרשים הם שמות ומספרי הזהות של המנויים, כתובותיהם ותאריך

ההתחברות שלהם לחברה.

להצעת החוק של כבל, השר הממונה על רשות השידור לשעבר, שותפים חברי הכנסת

שלי יחימוביץ, אבשלום וילן, זבולון אורלב, זהבה גלאון ועוד. את ההצעה מנמק כבל

באחוזים הגבוהים של בעלי מקלטי טלוויזיה שאינם משלמים אגרה ובמצבה הקשה של

הרשות שישתפר עם ייעול מערך הגביה.

לפי הצעת החוק, מנגנון זה יעיל וחסכוני יותר מאפשרויות אחרות של אכיפת הגביה, שימוש

בפקחים או העלאת תעריף האגרה. לדעת החתומים על הצעת החוק, הפגיעה בפרטיות

שעלולה להיגרם אם הוא יאושר מוצדקת כי: "פגיעה זו עומדת בדרישות פסקת ההגבלה

שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,  שכן היא פגיעה מידתית שנועדה לתכלית ראויה."

 

 "פגיעה מידתית שנועדה לתכלית ראויה"

 

אני רק מנסה להבין איך ומתי בוצעה הפלישה והחלפת הגופות, מתי הוחלפה זהותם הפנימית ואישיותם מבלי שהרגשנו, שהרי אין לי ספק שמר וילן שאני כה מחבבת על בסיס אישי, הגברת חיימוביץ, מרת גלאון, אותם נציגי ציבור נאורים המחזיקים בהרבה דעות מקורבות לשלי ואחדים מהם אף מחזיקים באופן מטאפורי את כרטיס הבוחר שלי מאז שהתחלתי לממש את הזכות ההיא אינם נמצאים כרגע בתוך קליפת גופם.

 

 

 

ואם אני טועה והם אכן שם – הייתי מעוניינת לדעת איזה אתנן פוליטי או אישי הציעו להם.

 

 

24 בפברואר 2008 – 09:56 קטגוריות: עד כאן | תגובות (13)

מרציאנו והפולניה הפרידג'ידית

 

 

ח"כ יורם מרציאנו (מעבודה) דרש דיון חרום, חרום, בכנסת ב"התבטאות גזענית" של חני נחמיאס.

נחמיאס, שופטת בתוכנית "גריז" כינתה (בשבוע שעבר) הופעה של מתמודדת כ"מרוקו סכין" –

לטענתו עוד אמרה נחמיאס שהמתמודדת הופיעה "עם דם בעיניים".

מרציאנו דרש לקיים במליאה דיון דחוף בהתבטאות.

מרציאנו: "אני מוקיע את דבריה של נחמיאס המחזירים את תופעת הגזענות".

רשת המפיקה את גריז מגיבה: "המשפט של חני נאמר כציטוט לדבריה של גל לוגסי עצמה

על עצמה בשבוע הקודם. צר לנו אם זה התפרש באופן מעליב. זאת מעולם לא הייתה הכוונה".

 

ואני תוהה, אם נ נ יח, נ נ י ח שמרגול, שופטת יקרה ב"כוכב נולד" הייתה אומרת על אחת

המתמודדות שהיא פרידג'ידית כמו פולניה או צביקה פיק היה אומר על  מישהו שהוא שר

בקמצנות סקוטית או….רגע אני מחפשת עוד סטריאוטיפים אשכנזים ואדיוטים לא פחות…. 

אה כן, היה פעם גם הרומני גנב לא?

גם אז היה ח'כ מרציאנו דורש דיון ד ח ו ף בכנסת על גזענות?

או אולי איזה חבר כנסת אשכנזי היה מבין איזו הזדמנות לכותרת נפלה לידיו והיה דורש

הוא דיון חרום בכנסת.

 

להעיר, להתריע, לנזוף, להתראיין….. בסדר.

דיון ד ח ו ף, דיון ח ר ו ם בכנסת? בימים האלה?

מרציאנו: "אני מוקיע את דבריה של נחמיאס המחזירים את תופעת הגזענות".

מחזירים את תופעת הגזענות?

היא נעלמה?

מתי, ולמה אף אחד לא מספר לי כלום בבית הזה.

אין תופעות אפליה, גזענות חמורות מהערה האדיוטית והכל כך מיותרת הזו?

מה גם לדעתי, הלא רלוונטית –

עם ישראל, בארצו ומדינתו הנאורה מצא ומוצא לעצמו מטרות חדשות יותר להתעלל בהן,

ולנגח ולאמלל על רקע גזעני מאותם מרוקאים, רומנים ומי לא, שהתעלק עליהם כל כך הרבה

שנים בתחילת דרכו. לא לא, אנחנו יש לנו עליות חדשות תודה לאל, אפשר לצחוק על המבטא

שלהם, להגלות את ילדיהם לגטאות בבית הספר, להעמיד אותן מאחורי קופות בסופר,לסגור

אותם בגטאות ובעירים נידחות ובאופן כללי לתת להם להרגיש בדיוק מה אנחנו,איך אנחנו

הקולקטיב הנפלא הזה יכול להתנהג כשיש בידיו את הכח. כח ההמון.

 

 

וח'כ כמו זה המרציאנו ורבים וטובים (סתם, לצורך הביטוי) מחבריו הנבחרים רק מוסיפים ומלבים,

ומלבים. פופוליזם. רדיפת כותרות. איכסססססס.

 

23 בפברואר 2008 – 00:02 קטגוריות: בינתיים | תגובות (11)

10 – כבר שתים עשרה שנים אני אמא…..

 

 

כבר שתים עשרה שנים שאני אמא. כמעט שתים עשרה, רק בעוד כמה ימים, היא מקפידה
להזכיר בערך כל שעה בתוספת עדכונים של מה אני הכי רוצה לבת מצווה שזה היומולדת ממש,
אבל ממש הכי חשוב.

סוף פברואר 1996. כבר עברתי את התאריך האחרון, אחרון גם על פי ספרי הריון בורמזים
עתיקים. היי….תינוקת, שבועיים וחצי  אחרי התאריך האחרון? תגידי, לא קראת ספרים?…..
נו….יש כאן אנשים עם תוכניות. לאבא שלה הייתה מיועדת פגישה שאי אפשר לדחות עם קובי,
הרייטינג ואנשי השנה ביום שלישי בערב, שידור חי. לב רן הרופא שלנו תכנן להימלט ממני סוף
סוף לחופשת סקי קצרה בשני בבוקר, כי מי חשב שאני עדיין אראה כמו לוויתן לבנבן וחייכן, כי
כמה באמת אפשר… והיא בשלה: קרוב אצל אמא, הקול של אבא ותודה רבה, תפסיקו להציק.
הבנתי שאם אני אתן לה להחליט, שני הגברים החשובים ביותר בחיי, נכון לפב' 96 לא יהיו איתי
בחדר לידה. האחד יהיה בשידור חי והשני על מדרונות מושלגים אז החלטתי להיות כן כן, הורה
אסרטיבי, הורה עם גבולות כבר מההתחלה. עכשיו וזהו. כי אני אמרתי. זה למה.
נו, בואי כבר, יש אליך געגועים.
געגוע לעתיד.
זה היה יום ארור ושחור וקשה של פיגועי טרור. קו שמונה עשרה בירושלים, צומת אשקלון.
והיום המשמח והמשמעותי ביותר בחיי. המיילדות נכנסו לחדר הלידה פעם אחר פעם בפנים
קשים ונפולים, מנסות לא להעכיר את אווירת החיים שבחדר, מנסות לדווח בלי רגש על מה קורה,
שם בחוץ. אי אפשר לפגום או לקלקל את המציאות הבועתית שבחדר לידה. היקום נעלם בזמן
ההוא, ביום ההוא. את הופכת לדי אן איי של העולם, הגרעין החיוני של היקום. את וגופך והאבולוציה.
החיים מחוץ לך ולקצב הפועם בגופך הופכים למציאות חיוורת ורחוקה, הנמצאת במרחק רב,
ואין בכוחה, אכזר ומזעזע ככל שיהיה לגעת, להשפיע על הזמן והמקום והקצב שאת, הוא והגוף
שלך חווים. כל מילה שתבחר לתאר את החדר ההוא וזמן שעבר שם לא תהיה ראויה.
חיים.
אני זוכרת שהניחו אותה עלי והיא פתחה עינים אפורות וחיפשה את הקול הזה שהיא כבר
מכירה. הבטתי לתוך עיניה וראיתי, אני נשבעת שראיתי את גרעין, תמצית נשמתה והוויתה.
היא הייתה שם, חשופה, פתוחה, ברגע נדיר בחיים שהכל פשוט נמצא שם – לפני שהחיים
מתחילים בדרכם הטובה, יותר, או פחות, ללמד אותך אותם. אותך ואת הוריך.
יש דברים שיודעים. תמיד ידעתי איזו אמא אני אהיה. את הצבע הזה של האהבה היה בי
תמיד. לא הופתעתי כשהשטפון הגיע ושטף, וגרף את כולי ברגע שהיא הרימה אלי את העינים
האלה, המבט הזה שנמצא שם עדיין, לפעמים, מוקדם מוקדם בבוקר, או ברגעים של עייפות
ועצב גדול ונפגשנו. ברגע משנה חיים ההוא, ברגע שהיא מצאה אותי, הכל היה ברור.
היא הילדה שלי. אני אמה.
התפקיד שלי הוא לשמור עליה. לפני הכל לשמור. אחר כך יגיעו האוכל, הגידול, החינוך.
את הטוב ביותר שאני מאמינה בו ומסוגלת, אני מעבירה ונותנת לה. זה תפקידי וגורלי.
ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.
אבל החיים משתנים אמרה לי ל. בבהלה מסויימת כשנפגשנו לקפה. רוצה אבל פוחדת ל.
כמו הרבה נשים אחרות.
בטח שהחיים משתנים אמרתי לה – לגמרי משתנים, ולתמיד בובה. אל תטעי. ל ת מ י ד.
אבל לא בגלל שלא ישנים את אותה שינה נקיה וטהורה לעולם, לא בגלל הבייבי סיטר וחוסר
הספונטניות, לא בגלל הבמבה והמגבונים ומה שלא יהיה, אלה החדשים, הממלאים את
הבית במקום אלכוהול, סמים וחבר'ה, אלא בגלל שמהרגע שעשית ילד, אתה מחוייב עליו.
אחריות. לא רק על האוכל, החיסונים, המשקל שעולה או לא, בגדים וצעצועים, לא רק כדי
לתת לו מוצץ או לשבת באספות הורים ולהשתעמם. מה פתאום? אלה הדברים הקלים.
האחריות המשנה אותך ואת חייך ואת נשמתך.
האהבה והאחריות.
אחריות על החיים שהילד שלך חי ויחיה במידה מסויימת תמיד. הדברים שיחרטו או יחרצו
קווים וצלקות בנפשו המתהווה, ואופיו. על מי מנחם אותו ומלטף אותו כשהוא נופל, מי
ב א מ ת מתבונן בו כדי להבין מה מצב הרוח שלו, ואם הוא נעלב, ואיך לנחם, ולחזק בלי
להשחית, ולפנק וללמד בלי להגזים, וללמד בין טוב ורע, ומוסרי ומשחית. ועל הביטחון שהוא
רוכש, או שלא, ועל החיים שלו שהוא חי לצידך, ליד בתוך החיים שלך. אין אחרכך. אין טייק 2.
אחר כך יהיה מאוחר מדי. החיים שלכם הם עכשיו.

כשילדתי אותה לא הפסקתי להיות אני. חיי התהפכו, בטח התהפכו, ולעולם לא יחזרו למה שהיו,
וסדרי העדיפויות, כל כך אני שונאת סדרי עדיפויות, השתנו גם הם, ואני מקווה כל כך שאצליח
סוף סוף לסיים את הספר הזה,
ומקווה להתייצב ולהתחזק במקומות חלשים בחיי,
ולפגוש אהבה טובה ומרגשת שתביא טוּב ושמחה ובטחון .
ואני חיה את חיי הטובים עם וליד הילדה שלי. והצרכים שלי, והדחפים והיצרים היצירתיים,
ההשגיים כאן איתי, מתגמשים ומחפשים מינונים מדוייקים לתקופות שצריך. והצורך לבעוט,
להרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים חי וקיים ובועט לפעמים.
וגם הגעגועים, בטח.
אבל סדר העדיפויות חד משמעי וברור.
קודם כל, לפני הכל, יש לי ילדה. אני אמא שלה, וזה באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח הדבר
החשוב.הכי חשוב. לדעתי כמובן. לדעתה, מה יהיה על שולחן המתנות בבוקר של יום שני הבא,
חשוב פי כמה וכמה….

                       

 

  טור מספר 10 וצילום אחר, 24 – "ידיעות אחרונות"

21 בפברואר 2008 – 00:04 קטגוריות: הטור שהיה | תגובות (23)

מוּכַּרוּת

 

 

 

ראיתי אותה קופצת מהאוטו ורצה לחנות של יוסי,

ראיתי את יוסי מחייך אליה ולמרות שלא שמעתי יכולתי לשמוע אותו אומר בטון היוסיאיי שלו:

או….איה כמה גדלת. ראיתי אותה מחייכת אליו, אוספת במבה ושקדי מרק להרצאה שלה

בכיתה על אוכל ישראלי ששכחנו לקנות אתמול' ואומרת לו כאילו לא עברו עשרות שנים –

מי היה מאמין – מאז שאני אמרתי לאברם את אותו משפט בדיוק: אמא ביקשה שתרשום….

 

מה יש בּמוּכַּרוּת, באינטימיות שמשמח כל כך?

עם האיש שמוכר לנו לחם וחלב וגבינה צהובה? הקופאיות בסופר שבמרכז שחלק מהן

מלווה את חיי בתדירות גדולה יותר מבני משפחה, והן מביטות עליה ואחר כך אלי במבט

נשי שאומר: אני לא מאמינה איך שהזמן רץ… והדוור, ופועלי האוטו זבל שכשלפעמים

אנחנו יוצאות בבוקר מהבית בדיוק כשהם מגיעים מחייכים אליה וצועקים לה: היי איה..

בוקר טוב…

החיוך מהשומר בסופר השכונתי, חנות הצעצועים שהיא עוברת לידה ואני רואה אותה

מתפתלת בין הרצון להכנס לבין הרצון להיות כבר גדולה, מעבר לזה,  לצורך בצעצועים,

ואם אנחנו נכנסות, המוכרת מזכירה לה מה היא קנתה בשנה שעברה ליומולדת ואיזה

מדבקה חסרה לה וזכירה לה, לשמחתי שיש משחקים שלא קשורים לגיל, ורמי הספר

שאומר לה מתוך המספרה, היי איה רוצה לגזור ת'פוני. לא תודה. היא מגדלת.

גיורא מהמעדניה שרואה אותה ובלי לדבר חותך שתי פרוסות פסטרמה ומושיט לה,

והיא לוקחת כמובן מאליו, הרגל של שנים – ובכל זאת, ילדה מחונכת, אומרת תודה.

מוטי שהיה בפיצוציה שפעם קראו לה קיוסק שמושיט לה את הסוכריה שלה, ובכל פעם

שלאמא שלה אין חמישה שקלים למכונות בולעות כסף, אלה שמחזירות את פו הדב

עטוף בתחפושת של הדבורה מאיה משום מה, יהיה איזה איש – מוכר – משהו שבלי

אינטרס וחשבון יושיט לה חמישה שקלים ויקרוץ לי.

 

צורך שכזה –

ליצור קשר, סוג של קשר, עם אנשים שחיים ומתנהלים בסביבה שלי.

לא להיות אנונימי במרחב שלי. בשכונה. חלק מקהילה, אפילו אם היא לא מוגדרת ככזו.

וזה לא עניין של מנוּמַסוּת, אולי של חוסר רצון, רתיעה מהמנוכר.

 

בכל מקום שתגור, תצליח ליצור לעצמך שכונה קטנה, אפילו בערים גדולות ומורכבות

תמצא ירקן שיזהה אותך ויהנהן, דוור שישים לך מכתב רשום במקום סגור שהגשם

לא ירטיב, שלא נדבר על שכנה שתצלצל לה בפעמון ותברח…

 

כן, כן, יש משחקים שלא מתיישנים….

18 בפברואר 2008 – 15:32 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (8)

עולם אכזר וחסר הגיון

 

 

 

   אשה נורתה למוות

   כשניסתה להסתנן ממצרים לישראל

             יום שבת, 16 בפברואר 2008, 12:22 מאת: רויטרס
 

אשה מאריתריאה נורתה למוות בידי שוטרים מצרים כשניסתה לחצות את הגבול ממצרים

לישראל ולא נעתרה להוראותיהם לעצור. מורפיט מרי, בת 37, ניסתה לחצות את הגבול

בחלק המזרחי של חצי האי סיני. על פי הדיווחים, שתי בנותיה בנות 8 ו 10 שהיו איתה,

נלקחו על ידי השלטונות המצרים.

 

יש בכלל מה להגיד?

על אישה שאיש, עכשיו כשמתה, איש אינו יכול לספר את סיפורה האמיתי.

על מה ולמה סבלה.

על מה ולמה גייסה את כוחותיה שנותרו, בנותיה הקטנות וניסתה קרוב לודאי

להציל את חייה ואת חייהן מעתיד בלתי אפשרי. ניסתה לבנות חיים חדשים, טובים יותר.

עכשיו היא מתה והן, אבודות בעולם, נידונות לחיים איומים.

 

 

פליט הוא אדם שנמלט מביתו או מארצו בגלל מלחמה או משום שהוא נרדף בה מחמת גזעו,

דתו, לאומיותו, חברותו בתנועה חברתית מסוימת או דעותיו הפוליטיות. אדם שנותר חסר בית

עקב אסון טבע (כגון רעידת אדמה), אינו בגדר פליט. גם אדם שהיגר מארצו משיקולים אחרים

אינו בגדר פליט. לעתים ניתן מעמד של פליט לאדם בודד המבקש מקלט מדיני, או לקבוצה

מצומצמת של נמלטים, ובמקרה זה אין קושי לפליט או למדינה הקולטת אותו למצוא מגורים

סבירים לפליט. פעמים רבות, בפרט כאשר הפליטים מגיעים למעמדם זה עקב שינוי פתאומי,

כגון מלחמה, הם מקבלים מחסה במחנות פליטים, שמורכבים מעשרות, מאות ואפילו אלפי

אוהלים שמהווים משכן זמני לפליטים עד שייבנו עבורם בתים קבועים.

 

 

 

אכזר. ערל לב. חסר חמלה והגיון.

 

 

 

עצומה המיועדת לשר הפנים למען הפליטים מסודן

סיפור אישי של אחד שהצליחזה לא רק הלב

עדות אישית

16 בפברואר 2008 – 12:48 קטגוריות: עד כאן | תגובות (5)

9 – כאן לא צריך תירוצים וחום גבוה

.

.

2008

בשבע ועשרה בבוקר השעון מצלצל.

קמה, מזדחלת לחדר ממול. בוקר טוב…ליטוף. נשיקה. דלת נפתחת לכלבה.

עיתון בוקר. כוס מים. מכונת קפה נדלקת, יד נשלחת לדלת המקרר.

צריך להכין ארוחת בוקר, שלא נדבר על כריך ופרי ארוזים יפה לארוחת עשר,

שלא נזכיר ארוחת צהרים חמה ושהיום כבר מתחיל, ממש בעוד רגע.

נעלי בית נגררות ואני מסתובבת מחייכת לפגוש את הפנים האלה ולהגיד בוקר טוב.

ילדה בפיג'מת פלנל מביטה בי במבט אומלל במיוחד. כואב לי הגרון היא אומרת ומשתעלת.

בבית הזה לא צריך תירוצים או להתחלות כדי לקבל יום חופש.

מותר לפעמים, לכולם, להזדקק, ממש להזדקק ליום חופש מהחיים, מבית הספר, מ ה כ ל,

ופשוט להיות בבית. סתם להיות בבית. לעשות כלום.

פשוט להיות ולאגור כוחות ושקט לפני הסערה הבאה שתגיע, בטח תגיע.

והיא עומדת מולי עם עיניים שלאמא שלי יש עבורן שם מיוחד ביידיש.

משהו על עיניים עם חום.

אני מושיטה יד בתנועה מיומנת ועתיקה שאין לי מושג איך ומתי האבולוציה הנשית העבירה

לי ואיך אני יודעת לבצע אותה בכזה שקט ובטחון שאף אחד, להפתעתי, לא מגלה שבעצם

אין – לי – מושג – מה – אני – עושה, ומניחה על מצחה.

המצח שלה חמים, לא יותר.

היא אומנם משתעלת שעול טורדני ומתלוננת על כאב גרון כבר כמה ימים, אבל אני בטוחה

שאם בחוץ היה יום שמשי וחמים היא הייתה מרגישה יותר טוב ואני בטח הייתי מדרבנת

אותה בקצת יותר נחישות לקום ולהתארגן לבית ספר.

אבל בשבוע שעבר? כשכל העיתונים, טלוויזיה, רדיו ואינטרנט מלאים בעוצמת הסערה,

גובה השלג ונומך הטמפרטורות, מה פתאום?

–          מיטה ופינוקים.

–          אדום לי בגרון?

–          זה נראה לי יותר ורוד כהה…

–          יש לי חום?

–          מספיק בשביל להשאר בבית ביום כזה…

–          היית פעם חולה באמת באמת אמא?

*                                   *                                *

אי שם בשנות השישים:

בלילה האחרון בבית הישן, מחר אני מתחילה כיתה אלף, בין ארגזים, כלים עטופים בעתונים,

אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות לשכנע חתול להכנס לאוטו, דווקא אז,

באנדרלמוסיה של "המעבר" הייתי חולה באמת.

באוטו, בדרך לבית חולים אמא אפילו לא ישבה ליד אבא, היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי.

הפנים שלה היו מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי,

אפילו אני לפעמים, מבינים על מה הם מדברים – בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע

ומיידלע שזה הוא ואני.

אבא ביקש ממני להשאיר את העיניים פקוחות, אפילו בכוח ובאמת ניסיתי, אבל הן היו כבדות,

כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה או יד כבדה. אחר כך כשהגענו אמא בכתה ואבא ניסה להתווכח

בשקט, כמו שהוא תמיד, להסביר שזה לא נשמע לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת

והוזה לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר,

והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, והם מבטיחים לא להפריע וישבו לידי, בשקט. ממש בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

ראיתי איך הם נעלמים. היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה

בתוך הראש שלי , קרוב לאישונים. ביקשתי מהאחות לכבות את האור אבל לא לגמרי, שלא יהיה

חושך מוחלט. גאולה אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות כי

הם חייבים להוריד לי את החום, אם לא,עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על הראש שלי.

ואז היא הגיעה עם גיגית גדולה, אמרה לי להוריד את הפיג'מה, טבלה סדין גדול בגיגית,

ובתנועה מהירה וחטופה, בלי מילה, הניחה אותו עלי.

קר. נורא קר. כך עבר הלילה. שוכבת מכורבלת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל

לעורי. עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מאור לבן המתעקש להכנס לי לעינים ולהציק, ממש

להציק בתוך הראש. אני מתחילה, אולי, להרדם ובדיוק אז, ברגע הנעים, כשהסדין חמים

והרטיבות מרגיעה, היא מופיעה, מורידה בחטף את הסדין שהספיק לספוג את חם גופי

וכבמטה קסם, שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג אמריקאיים בכריסמס

ומניחה אותו עלי ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

*                                  *                                  *

2008

אני מכניסה אותה למיטה. שלי כמובן.

הכי כיף במיטה של אמא. הבית מחומם באופן כמעט  מושחת בימים האלה, רשות לראות

טלוויזיה כמעט כמה שרוצים – טוב, כמה שרוצים זה באמת יותר מדי –

היא מזמינה ממני את האוכל שהכי מתחשק לה, ומקבלת, לפעמים אפילו על מגש למיטה.

היא מסיימת סוף סוף את נשים קטנות ואפילו קוראת ספרון באנגלית, אנחנו רואות ביחד "האי"

ומחליטות שגיורא חמיצר גם גאון וגם אכזר להשאיר אותנו בכזה מתח עד יום ראשון.

היא מנצחת אותי ואני אותה במרתונים של ספיד וטאקי ודמקה סינית ועיר ארץ.

היא מנמנמת, קוראת, משתעלת, רואה טלוויזיה, מסכימה לנסות כל מיני תרופות סבתא לשיעול

וכאב גרון, אבא שלה בא ומפנק אותה, ובעיקר, היא נחה ומתפנקת. כמה מתפנקת.

הילדה שלי חולה במינון מצויין.

מספיק חולה כדי לא ללכת לבית הספר ומספיק בריאה כדי להנות מהפינוקים כמה שאפשר.

ככה צריך.

יש כל כך מעט שנים להיות ילד בחיים שלנו, וכל כך, כל כך הרבה שנים מלאות באחריות

ומטלות וסידורים ועבודה ומצפון וחובות ומה לא, שאם לא עכשיו, ולא ליד אמא שלך,

איפה תתפנקי מותק, ומתי?

.

.

.

.

.

הכי קשה זה להגיד…

ואחרכך אני הפכתי אמא ועברתי לילה בבית חולים.…

14 בפברואר 2008 – 14:59 קטגוריות: בעיקר אמא, הטור שהיה | תגובות (12)

תגים , , |

הכי קשה זה…

 

 

 

 

   הכי קשה – לי, לא יודעת מה איתכם –

 

   זה להגיד אני רוצה.

 

 

 

 

   אני רוצה.

 

 

 

14 בפברואר 2008 – 14:55 קטגוריות: ענייני אני | תגובות (7)

משימה: כתוב איך נוצרה האבן שבידך

 

 

בית ספר: אורים

כיתה: וו

תקופה: גיאולוגיה

משימה: תארי איך נוצרה האבן שבידך

 

 

יום אחד הלך פיל תינוק ונפל לבור, אל תוך בטן האדמה.

שם, נחת על ריבוע ברזל לוהט (כידוע בבטן האדמה יש מעלות מטורפות)

אהה.. כמובן.. לפיל הקטן הזה קראו שמוליק.

שמוליק שלנו הלך ונמס, נמס והלך וניהיה לנוזל אפור וחלק..

כעבור כמה ימים היתה סופת רוחות והרוח טסה מתוך בטן האדמה אל האוויר שבחוץ,

שם התקשתה והפכה לאבן, וזוהי האבן שלנו!

שמוליק האבן הקטנה!!!

 

 

בכבוד רב: איה ונגה

 

 

 

13 בפברואר 2008 – 20:30 קטגוריות: בינתיים | תגובות (5)

תצוגה. אופנה. צילומים.

.

.

אתמול, פב' 2008, הייתי בתצוגת אופנה של חברה שלי.

הרבה שנים הייתי מה שקוראים היום הפרזנטטורית – איזו מילה – שלה.

האשה, הדוגמנית שהיא בחרה שתייצג אותה בצילומי הקולקציה בעונה חדשה, במודעות.

כבוד ה דורין פרנקפורט.

מעצבת. יוצרת או בקיצור התופרת, ככה אני קוראת לה.

הבגדים שלה יושבים עלי כאילו היא תכננה אותם באופן אישי בשבילי.

בשבילי כאדם, לנפשי ורוחי, לא רק עבור המידות והפרופורציות של גופי.

לא ה 1.73 סמ וה  56/7/8 קג' שלי.

המרחב שאני לוקחת מהעולם סביבי, הדרך שבה אני מרגישה את החלל,

שאני חיה, זזה, מתקשרת.

הבגדים שלי, אלה שאני קונה / בוחרת / לובשת עוזרים לי לזוז/ לחיות בנוחות, או באי נוחות,

שלא נגיד נוחיות. גם במלאכותיות שלפעמים דווקא מועילה ומגוננת.

איך שאני בוחרת באותו יום, ארוע, זמן.

כשאני לומדת דמות חדשה אני עוזרת לעצמי ולבמאי, להכיר אותה דרך המימד הפיזי שלה.

דרך היציבה. הנוחות שלה עם גופה. בהרבה מקרים אני מקשה עליה, עלי. בוחרת בכוונה

בגדים שאני מרגישה בהם כלואה. צפודה ממש. מלאכותית. והיא, הדמות, דווקא מרגישה

בהם ממש ממש עצמה. מדוייקת.

דורין עושה בגדים שאני מרגישה בהם אני. ככה פשוט. מדוייקת.

הייתי אתמול בתצוגת אופנה. אביב / קיץ 2008.

ישבתי בשורה השלישית, בצד.

ראיתי אותן על המסלול, לובשות את הפנים ההן.

ראיתי אותן מאחורי הקלעים גם בזמן התצוגה עצמה, כי ישבתי בצד והצצתי.

מתכוננות ללבוש את הפנים ההן.

ראיתי את הפער בין הזקיפות קומה,השקט והקצב על המסלול וההפוך ממנו מאחוריו.

הכי קשה היה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנות העבודה ההן שלי.

צילום כן. בטח. להצטלם היה המקצוע שלי.

המקצוע האהוב שלי כנראה. פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע.

בכל מקרה, בשנים האחרונות שלי בתוך המקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

נגעתי מעט גם בתצוגות אופנה.

לא אהבתי.

בדיוק כמו שאני לא יכולה לראות את עצמי על במה, משחקת בהצגה מול אנשים,

ומרגישה טוב ונוח וחזק מול מצלמות.

ככה זה היה תמיד כנראה.

מצלמות מחזקות אותי.

במה, אנשים, כאלה שרואים אותי מתחפשת מביכים אותי, מחלישים.

כמו ההבדל בין long shot ל close up

אתמול כשישבתי שם וראיתי בגדים מופלאים ודוגמניות בפנים חתומים,

זכרון החושים שלי נדלק מעצמו.

זכרתי איך זה מרגיש, ממש כאילו אני שם. על המסלול. זוקפת גו, מקפיאה פנים.

עינים מחפשות משהו להתמקד עליו. סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן,

בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו.

כשהייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו הייתי חייבת

להרגיש שיש להן צידוק נוסף מעבר לפרנסה. הניקון המצויינת שלי – מי מי חשב שפעם יהיה

אפשר לצלם שמונה מאות ואלף תמונות בלי להפסיק – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט

שניים 36 תמונות, נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ואני מצאתי דרך לשרוד שם,

להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות העלובים, החלטוריזם, השעות הריקות ובעיקר

לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה. תילום. תיעוד. בדיקה עצמית. וזה עבד.

שנתיים של תיעוד אובססיבי ממש. למעלה מאלפיים צילומים מחכים, עדיין, למוציא לאור או

תערוכה עם סיבה. ה 80' מאחורי הקלעים –

רק תגידו.

ככה זה נראה אז, מהצד שלי, מאחורי הקלעים, בעבודה –

וככה זה נראה אתמול, מהצד של הקהל –

12 בפברואר 2008 – 16:19 קטגוריות: פעם הייתי דוגמנית | תגובות (14)

תגים |

ברוכה הבאה

 

 

 

התבקשנו לבוא בלבן.

להביא לגילי שזה טכס בת המצווה שלה משהו שנבחר במיוחד בשבילה. 

להביא חומר כלשהו. להביא אוכל.

חדר מגורים משפחתי שינה פניו.

מעגל כריות הסבה לבן, מעגל קעריות ונרות פנימי, נרות מוארים מסביב וכמעט עשרים נשים:

גילי, אמה, שתי סבתות, שתי דודות ממש גדולות, אולי בנות חמישים ויותר, דודה אחת צעירה,

שלוש בנות דוד, שתי חברות נבחרות ואמהותיהן, מורתה מכיתה אלף, בת דודה גדולה ובתה,

עוד שתי חברות של אמה, הדס ואני ואיה, חברה לא מבית ספר.

כולנו מכירות אותה היטב.

יש כאלה כמוני בקשר לא יום יומי, מאז שעברו דירה אפילו די נדיר אבל בכל זאת אינטימי –

ילדה שרחצת עם בתך באמבטיה בבית שלך, הלבשת, סיפרת ספור לילה טוב ונישקת לפני

שנרדמה לצד הילדה שלך, ילדה שהיית קשובה בלילות שהתארחה אצלך לנשימותיה וחרדותיה, 

אם יגיעו – אצל גילי להן לא הגיעו לעולם – וחייכה אליך בבוקר, חתמה חותם קטן בנפשך.

אבל בעיקר, עם כל הכבוד והיקר לכולנו בעיקר הייתה לגילי אתמול בערב הרבה משפחה.

הרבה נשות משפחה.

נשים שחותמן הגנטי טבוע בה. שאוהבות אותה כל כך.

התיישבנו במעגל בקצת היסוס ומבוכה.

הרבה מאיתנו, בעיקר אני, מאד לא מחבבות / מכבדות בלשון המעטה, טכסים רוחניים, ניו

אייג'יים או כל ממ ומי שמצטט על עיוור מורים דגולים אלה או אחרים –

אבל את מיכל וגילי אני אוהבת, בת המצווה של הבת שלי מגיע ממש בעודי כותבת, כמעט,

והגעתי בגישה חיובית באמת, לא צינית ומחוייכת.

התיישבנו חלוצות נעליים על הכריות במיסב.

טל המנחה הסבירה מה כוונת המעגל הנשי הראשון שגילי מקבלת היום.

שאין הכוונה להסביר במפורט ומפורש על ענייני התפתחויות ומחזור וענייני בנים בנות בכלל –

אלא הכוונה היא לטכס מעבר סמלי. מעבר מילדות לתחילת הנשיות.

חניכה.

והתפתחה שיחה על טכסי חניכה שנעלמו מהעולם המודרני, אמא של אופיר חברה של גילי

אמרה שמשפחתה העירקית חוגגת עד היום את קבלת המחזור. שהיא קבלה מאביה ממתקים

ומתנות ובנות המשפחה חגגו איתה זכרון שצרוב לה כנפלא עד היום. הבנות שלנו הסתכלו עליה

במבט מזועזע ממש והשיחה לקחה תפנית יפה ללמה בעצם להתבייש? במה יש להתבייש.

 

הן כולן ילדות שמבינות ומחכות אבל עדיין לא….אף אחת עדיין לא…..

הכל תיאוריה.. מבלבלת. מרגשת. מסעירה. מביכה.

אני סיפרתי איך ומתי קבלתי פעם ראשונה. בקיץ. בחופש הגדול. בלי אמא שלי לידי.

אפילו הבת שלי שהמילים הפופולריות שלה בזמן האחרון הן: אמא די, את מביכה אותי כמו אבא,

ישבה בשקט והתבוננה בי עם העומק הזה בעיניה.

ואז עבר הערב להיות עוד יותר אישי.

מכווננן כולו אל הנערונת התמירה וחייכנית הזו, שישבה באצילות מולדת והכילה את הגודש הרגשי

הגדול הזה, שאני לא בטוחה שהיה בכוחי להכיל אם היה מגיע מולי ערב כזה, צונאמי רגשי במיימדים

כאלה, והיא? כמו גדולה. או בעצם, כמו אשה.

טל ביקשה מכל אחת מאיתנו להתבונן לגילי בעינים, להגיד לה מה היא עבורנו / עבורי ולתת לה את

ההכרה בה, במילים וגם משהו שבחרת עבורה. ילדה בת שתים עשרה עם יושר רגשי ומתיקות אין

סופית ישבה אתמול מול קבוצת נשים מבוגרות, מנוסות, מפוקחות ולימדה אותן שעור פשוט באהבה.

היא ישבה זקופה, הקשיבה לדברים יפים ולדברי אהבה שאמרו לה ישר לעינים כל אוהבותיה,

קמה וחיבקה, בכתה, ניגבה דמעות של סבתות ודודות וחברות ושל עצמה כמובן, מלמלה בדיחות

הקשורות לבכי, שוב ניגבה עינים, הזדקפה כמו גדולה והמשיכה. בחיי.

וגם, אחרי שקיבלה כל כך הרבה היא התבקשה, ועשתה, עוד שני דברים לא פחות קשים.

היא קיבלה מראה והתבקשה להתבונן בעיניה ולהגיד מה היא, עצמה, אוהבת בה –

אני החוורתי ואמרתי שקשה…והבת שלי התבוננה בי במבט מלא תמיהה ושאלה מה הבעיה….

וגילי?

גילי כמו איה שלי היא דור חדש ונקי, כך אני מקווה –

התבוננה בעצמה במראה ובדיוק מפליא דיברה את יתרונותיה והנקודות החזקות שבעצמה.

אחרכך התבוננה בעיני אמה ואחרכך שתי סבתותיה, כל אחת בתורה ואמרה את דבריה גם.

על אהבה שהיא מקבלת ועל אהבה שהיא נותנת ואולי בסדר הפוך, אני לא זוכרת.

בשלב האחרון, המסכם, התבקשנו לברך אותה. 

כל אחת הדליקה נר ואיחלה לה ברכה, משאלה.

מעגל הנרות היה מואר בשלמותו.

אחרכך קמנו לאכול,

לחייך, לפטפט, להכיר 

ולהשקות את הילדות בקצת שמפניה, שילמדו גם על הצד הזה של החיים.

 

 

אתמול עברה נערונת אחת שאני מכירה טכס חניכה משמעותי וחוויתי.

כל שנותר הוא לאחל לה מסע מעניין ומעשיר ולא קשה מדי……

 

 

ומה שנותר לי הוא לשכנע ילדה קולית אחת שמעגל נשים הוא דבר קולי….ובמה שהפתיע כל כך…

 

9 בפברואר 2008 – 19:54 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (15)

במיוחד בשבילנו

 

 

סנונית מיחזור חברת סנונית מיחזור עוסקת באיסוף ומיחזור של מוצרי אלקטרוניקה.

החברה הוקמה בשנת 2007 במטרה לצמצם את אחד ממוקדי הזיהום העיקריים בישראל:

פסולת אלקטרונית.

IMGP0001.JPG

סנונית מיחזור שמה לה למטרה להוות פיתרון כולל עבור אנשים פרטיים וארגונים ציבוריים,

בנושא מיחזור פסולת אלקטרונית ופסולת רעילה.

 

מה אפשר למחזר?

כל דבר שיש לו כבל חשמל, או עובד על סוללות.

מחשביםIMGP0060.JPG

מסכים, מקלדות, עכברים, מדפסות, סורקים, ראוטרים, שנאים, אל-פסק, פקסים, מודם חיצוני וכדומה.

תקשורת

רדיו, מערכת סטריאו, טלוויזיה, די.וי.די, טלפונים, טלפונים ניידים, נגני מוסיקה. מטענים של טלפונים סלולריים, כל סוגי הכבלים וכדומה.


בבית

תנורי מיקרוגל, טוסטרים, מגהצים, מיקסרים, מערבלים, שואבי אבק, מערכות טיהור מים, קומקום חשמלי, כלי עבודה חשמליים וכדומה.

 

 

אנשים פרטיים

פסולת אלקטרונית הינה רעילה ביותר. בשל המורכבות של הצבת נקודות איסוף קבועות לפסולת בדרגת רעילות גבוהה, האיסוף מתבצע באופן הבא:

המעוניינים למסור פסולת אלקטרונית למיחזור מוזמנים להירשם לניוזלטר בעמוד הפתיחה, תוך ציון המיקום בארץ ( חשוב ביותר, אחרת לא נדע מתי לעדכן). אנו ניידע אתכם מספר ימים לפני האיסוף על התאריך והשעה בהם נגיע. תוכלו למסור פסולת אלקטרונית למיחזור בנקודה זו.

מוסדות ציבוריים, בתי ספר וחברות

מתאמים איתנו מועד לאיסוף ואנו נגיע אליכם. לתיאום צרו קשר.

רוצים לעזור ?

בדרך כלל קיימת היענות רבה למבצעי מיחזור,

אך תמיד יש צורך במישהו שיארגן ויקשר בין האוספים לבינינו.

אם ברצונכם לקחת חלק בפעילותנו, נשמח לשיתוף פעולה.

אנא צרו קשר ואנחנו נעזור לכם במבצע האיסוף.

זה לא מסובך ולא גוזל זמן רב, ומעניק תחושה נהדרת ועוזר לשמור על הכדור הקטן שלנו.

 

 

משרד: 04 – 6370455

נייד:0544703485

<!–
var prefix = 'ma' + 'il' + 'to';
var path = 'hr' + 'ef' + '=';
var addy99662 = 'snunit' + '@';
addy99662 = addy99662 + 'snunit-recycling' + '.' + 'com';
document.write( '' );
document.write( addy99662 );
document.write( " );
//–>\n
snunit@snunit-recycling.com

<!–
document.write( '' );
//–>

 

מלאכה 5 פרדס חנה

מיקוד: 37017

     
 
   שווים לא?
 
 
 

עשרה דברים שאפשר לעשות למען כדור הארץ בלי להרגיש קדוש מעונה

גבירתי מאד מעוניינת, תודה

3 בפברואר 2008 – 10:35 קטגוריות: בינתיים | תגובות (3)

מה שהפתיע כל כך

 

 

מכל הסידורים, ארגונים והחלטות שארגון והפקת חגיגת בת המצווה שלה דורש,

וזה דורש, גם אם הארוע נערך במסגרת לא רחבת הקף –

הפרוייקט המסתמן כגדול ביותר, זה הדורש הכי הרבה תשומת לב ואנרגיה,

זה שתפס אותי בהפתעה. לא מוכנה, לגמרי לא מוכנה לרמת ההשקעה שתדרש לו,

והדרך שהוא יוביל אותי בה, זה שבעיניה הוא הדבר הכי חשוב באותו ערב. ה ס ר ט.

– אאובי, אולי לא נעשה לך סרט? זה לא ניראה לך מגוחך "אלו הם חייך" בגיל 12?

– בסדר

– באמת? שואלת אמא מופתעת עד מאד מהקלות שבה ניתנה הסכמתה – באמת?

– כן…רק נראה לי שתרגישו קצת לא נוח מול כל החברים שלי והאורחים שלכם

  שבעלת השמחה, נערת הבת מצווה, אני, לא תהיה נוכחת בבת מצווה של עצמה…

– ה ב נ ת י. אין סיכוי אה?

– אין.

 

אחרי שהעברנו לdvd עשרות רבות של שעות קלטות תינוקת, פעוטה, ילדה קטנה, ועדיין לא

התחלנו לראות ולמיין כדי שע. שהתנדבה לתת באהבה מזמנה וכשרונה לטובת סיכום השנים

שהיו תוכל להתחיל לערוך וליצור סרט שיסכם את שנותיה עד כה של ילדה אחת בת 12,

תבחר איתנו שירים מתוקים/ נוגעים ללב/ קיטשיים, ותגיע לתוצאה שתחייך אורחים, תצחיק

ילדים ותרגש את כולם לכמה דקות. אוח..איזה ילדה. 

זה נראה לי כל כך מיותר, מגוחך, מגלומני ומה לא,

אבל אין, אין טעם ו/או סיבה אמיתית להתעקש דווקא על זה.

זה מקובל, זה כמעט ברמת הנדרש ובעיקר, היא כל כך, אבל כל כך רוצה את זה.
 

התחלתי בימים האחרונים לנסות למיין את צילומי הסטילס שיצטרפו לסאגת ה"סרט" – 

אני צלמת / מתעדת משפחתית מאז ומתמיד. מי שיביט באלבומיה של הילדה שלי יהיה בטוח 

שהיא חיה כנראה את חייה עם אביה בלבד – בדיוק כמו אבא שלי, אורח נדיר בתולדות חיי

המצולמים – גם אצל הילדה שלי, בעיקר בשנים הראשונות, כשגר כאן עוד הורֶה….פה ושם

מציצה אמה בצילומים חטופים, סימליים.

צילומים של שלושתינו נדירים ממש מהשנים ההן. מאז, אני מקפידה, באופן מודע לגמרי

שמישהו שבסביבה, יומולדת, בית ספר, טיולים, יצלם אותה עם שנינו. נכון שיש בזה

משהו מלאכותי ומאולץ אבל הוא משקף מה שחשוב מכל, הוא מראה, בברור, בצבע

ולפעמים בשחור לבן שהיא ואביה ואמה משולש נצחי.

משפחה –

 

אז התחלתי במלאכה שידעתי שתהיה לי, בתכל'ס, קשה לבצוע.

ADD -כבר אמרתי וכתבתי והסברתי. אלה ב ד י ו ק המשימות הבלתי אפשריות.

אלפי צילומים, סדר, להוציא משהו ממקומו ולהחזירו לשם בדיוק, לתייק אותו, גם במחשב,

באופן קל להתמצאות אחר כך, לזכור מה ומי ולא נזכיר את הכי קשה  –

בלי אימפולסיביות בסדור ותיוק וארגון.

אלפי תמונות, הרבה שנים, אמא צלמת כפייתית כמעט, לבחור את אלה המייצגות אותה בעיניה,

בעיני, בעיני אביה. מינון נכון של הכל. אמא, אבא, משפחה, חברים, חיות, ומה לא..

ואני הופכת עמוד אחר עמוד, אלבומים גדולים ממש, חופנים בתוכם מאות ואלפי צילומים של תינוקת,

רגעי משפחה אינטימיים, בגדי תינוקת שאני זוכרת את תחושתם, את ריחם. אני רואה צילום שלה

יונקת וזרמים חמים עוברים לי בגוף, כמו אז. כמו פעם. אני רואה את אביה חובק אותה, מניף אותה

באוויר לגבהים שעוררו בי צמרמורת, מביטה בפניו ותוהה מי הוא מי –

אני רואה אותנו בצילומי משפחה מורחבת, אני רואה חברים שנעלמו, אחד במיוחד, אנשים שלא

פגשתי שנים. המשפחה הגדולה שלי, סבתות רבא אהובות אוחזות בנינה באהבה ותובנה ניבטת

מעיניהן – מה הן ידעו כבר אז ולא גילו לי על אמהות וילדות אני תוהה – הילדה שלי בחיתולים

צועדת על השביל לכיוון השער בנחישות אופיינת, ואני זוכרת צחוק גדול כשהבנו שזהו, כבר

נימאס לה והיא בורחת מהבית. החתולה הלבנה שנימסרה כי העזה לשרוט את יקירת לבנו ממש

על קו העין, האוטו שהיה, האופנוע והכי הרבה השמחה.

השמחה והפשטות והשנים והרגש,

אלוהים כמה רגש.

 

המסע הסידורי, הטכני קטן עלי.

מה שהפתיע,

מה שלא חיכיתי לו, בטח לא ככה,

מה שחזק וענק ומקיף ומרגש וקשה להכלה לפעמים ועוטף ועוצר נשימה ומרחיב אותה גם

ומחייך

ומדמע

ולוקח את כולי

ומסחרר אותי

ונוגע במקומות כלכך עמוקים שחשבתי שנעלמו במעמקי השנים

וגורם לי לתהות ולכעוס ולהתפלא איך

ומטלטל אותי

ואת ליבי ונפשי ואת כולי הוא המסע הרגשי.

הדרך הסוערת שאני עוברת בימים האלה מול צילומי חייה של הילדה שלי, וצילומי חיי שלי.

אני רואה וחוווה ונזכרת וכועסת ושמחה ומה לא, מול רגעים מונצחים של חיים אחרים,

זמנים שונים. של פעם. תינוקת פעורת עיניים שהפכה להיות השרוך המשתעל עכשיו בפיג'מת

פלנל אפורה – ורוד זה תינוקי אמא, תינוקי! –  ועוזר לי לסרוק את הצילומים, הילדה עם האגודל

בפה המביטה אל העדשה ואל החיים עצמם במבט שעמוק ממנו אין, ומתעמקת עכשיו באורך

הפוני שלה בלא פחות רצינות.

הילדה שלי שכבר נפרדה ממני – וטוב שכך – והולכת בנתיב חייה בשמחה ואומץ ויושר פנימי

ונשענת עלי כשהיא צריכה ומזדקפת וממשיכה כשכוחותיה שבים אליה,

ואני מלאת שמחה וגאווה בה –

הילדה שלי שעוד פחות מחודש חוגגת בת מצווה –

יש תרבויות שבהן היא יכולה להחשב אשה בעוד זמן קצר ממש.

רק יתממשו בה הסימנים שהם צריכים

והעולם הגברי, עדיין, כל כך גברי – אולי היא ובנות דורה יצליחו לו,

ימצא דרך לכפות עצמו עליה. לשאת בתפקידיו, חובותיו, גאוותו והנאתו של אדם בוגר.

במקרה שלה, אשה.

 

ואני מביטה בזמן שחלף, שנעלם לי בין הימים הפשוטים והלא פשוטים, בין השיגרה

לרגעים אחרים, בין השעות היפות שהפכו לימים שהפכו לשנים, איך, אין לי מושג –

לאיש כנראה אין מושג איך הזמן הופך למולקולות שקופות הנושאות את חיינו בתוכן.

לאן הלכו השנים, הרגעים, ההם?

ואני מביטה בצילום כאן, ארבע שורות למטה, ותוהה איך יתכן שהרגע ההוא,

שהיה רגע צרוף של אושר –

אני זוכרת הבזקים ורסיסים של תחושות, אני זוכרת את הדשא הנוקשה מתחת לשמיכה

בחצר האחורית מתחת לגפן שהתחילה ללבלב, אני זוכרת את הגוף שלי מתגלגל מצחוק עליה

ונזהר לא למעוך אותה, אני זוכרת את התהיה בעיניה על כל עלה שזז, אני זוכרת את השמחה

והפשטות והאושר ותוהה איך נתתי לתחושה ההיא לשקוע, פשוט לדהות עם שפע התחושות

האחרות – טובות שוקעות מהר יותר – שנעלמו במעמקי החיים. איך לא אצרתי אותה בנפשי

כל הזמן. בכל רגע נתון בחיי.

בדיוק כמו שהתחושה שלי, הנעימה ברגע הזה, עכשיו –

שבת. הילדה שלי חולה מעט. הצלי ותפוחי האדמה על האש.

החתולה מנדנדת שזה משהו. הבית מסודר, שזה נעים. הבית חם, שזה הכי נעים,

אני כותבת, סורקת צילומים, מתכננת טור, מחוזרת בנעימות ובסך הכל content –

כל זה יהפך לעבר שלי עוד מעט,

עוד מעט קצר –

ובעוד חודש, שנה, שלוש, אני אזכור אותו, אולי, דרך צילום שהיא התגנבה וצילמה אותי כרגע –

גנטיקה, כבר אמרתי –

או בסרט שהיא תכין לי, בהפתעה, ליום ההולדת ה…מי יודע כמה שלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2 בפברואר 2008 – 13:03 קטגוריות: ענייני אני | תגובות (12)

אזהרה ממשית לכל הגנבים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   ראו הוזהרתם.

 

 

 

 

 

8 – על אוטובוס, תיק חום ושעון מעורר לא סיים אבל זה הנוכחי הכריח אותי.

31 בינואר 2008 – 22:13 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (6)

8 – אוטובוס, תיק חום ושעון מעורר, זו עבודה.

 

 

 

 לא היו הרבה ימים בחיי הילדה שלי שגם אמא וגם אבא עבדו כל היום,

  עד אחרי שעת ארוחת הערב, אל תוך הלילה. פעמים ספורות ממש.

  בשבוע שעבר היו כמה כאלה. נסיעה-אחרי-בית-ספר-לחברה-טובה וכיופיי

  אחר הצהרים ניחמו מעט, אבל בערך בחמש, היא ביקשה הורֶה מול העיניים.

  זכותה.

 סידורי וסיועי הפקה והיא מגיעה אלי לדירה קטנה וצפופה במרכז תל אביב.

  מצלמים. זאת העבודה של אמא שלה בימים אלה.

  סדרת טלוויזיה ישנה/חדשה – "עד החתונה" שמה. היא מגיעה בשעה לחוצה של היום.

  בסוף הימים תמיד, אבל תמיד, הלחץ גובר, צריך להספיק לצלם לא מעט, החושך

  מתקרב לחלונות ובנימין הצלם מסביר שאי אפשר לשקר למצלמה.

  אור יום נעלם בחלון ושולי, ע. במאי מסבירה בדרכה שכדאי מאד שכולם יזדרזו,

  ממש יזדרזו, תודה רבה, ועודד, הבמאי, נשאר רגוע. איך?

  אני מחבקת אותה כשהיא מגיעה,

  מלטפת ומסבירה בחיבוק המהיר שלי שהכל בסדר,

  עוד מעט נהיה בבית שלנו, יהיה חמים ונעים והחיים יחזרו לרגיל.

  אני מכירה לה אחת שתיים שלוש, מפיקה, מלבישה, ע. הפקה – 

  הם ידאגו לך מותק – ומזדרזת, מחליפה בגדים.

  בהרף בגד, שער לא עשוי ומשקפיים הופכת לדידי, אשה שאני אולי לא מעריכה,

  אבל מחבבת, הבת שלי לעומת זאת, ממש לא. אמא לובשת בגדים מיושנים 

  ומשננת בקול רם טכסטים מוזרים ולא נחמדים.

  לא תודה.

  אחר כך אנחנו עולות לדירה שבה מצלמים, היא מתיישבת בצד ומתכוננת

  להיות ממש בשקט. היא יודעת. מכירה כמעט מתַמיד. אני מציצה בה,

  היא מתבוננת בסקרנות. מעניין אותה המקצוע הזה, יותר מדי מעניין אותה.

  הגנטיקה, מסתבר, חזקה מרצונות אימהיים :)  –

  אני רואה עינים חומות מביטות ברצינות, מנסות להבין.

  חזרת טכסט. חזרת טכסט עם מצלמה.

  אנחנו מצלמים סצנה קשה בין בני זוג, המילה פרידה מוזכרת בה

  ואני לא מצליחה לשכוח שהיא שם.

  מתלבטת רגע ומחליטה.

  אני מסבירה לה, מה שנכון, שקשה לי להתרכז ובעיקר קשה לי להתנהג, אפילו שזה

  משחק, לא באמת, ולא החיים האמיתיים, באופן כל כך לא יפה כשהיא לידי –

  ואני לא אומרת לה שקשות לי במיוחד סצנות זוגיות רעות מולה –

  לא כי ככה זה היה, מה פתאם,

  אלא כדי שלא תחשוב, אפילו לרגע, שככה זה היה – 

  ובבקשה שתרד למטה רק לכמה דקות.

  היא מתוקה הילדה שלי.

  היא מבינה, באמת מבינה – אין לי מושג איך –

  מחייכת אלי ונעלמת.

  א ק ש ן. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העבודה של אבא שלי הייתה ברורה יותר כשהייתי קטנה.
 דווקא כשגדלתי מעט והוא כבר עבד במשרדים של הקואופרטיב הזה, היא הפכה

 לערטילאית משהו, לא ממש מובנת.מה הוא עושה ליד השולחן הזה?

 זה בכלל לא נראה כמו עבודה.

 מה הילדים שלנו מבינים מהמילה עבודה?

 כמה לא ממשית היא בימים האלה, במקצועות האלה.

 לא מורגשת בחייהם באופן ממשי ומדוייק. אין לה מיקום פיזי. בטח לא קבוע.

 כשאת מדמיינת את אמא/אבא בעבודה, מה את מדמיינת?

 יש לך מקום ויזואלי למקם אותם בו?

 או עשיה שאפשר לחקות?

 לשחק בנדמה לי שאת גם.

 לפעמים, לא תכופות, אני עובדת קשה, ימים ארוכים ורצופים,

 ולפעמים לא חשוב מתי את מתבוננת, אמא שלך בבית, זמינה לך, ופנויה.

 אני מסבירה שגם כשאני יושבת ליד המחשב וכותבת זו עבודה,

 ולפעמים, מי היה מאמין, אפילו קשה.

 כן מתוקה, נכון שאני לא קמה בשש ויוצאת מהבית לבושה ומאורגנת,

 ולפעמים כשאני לוקחת אותך לבית הספר אני נישארת בבגדי בית / מיטה שלי

 וחוזרת הבייתה, ישר למחשב ולקפה, ואני אומרת שבעוד הרבה זמן, ממש הרבה

 יהיה מזה, אולי, ספר או סרט או אלבום צילומים.

 ונכון, בעצם הכי נכון, שהאנשים שבונים כאן לידינו בית עובדים יותר קשה, הרבה

 יותר קשה ומרוויחים פחות כסף,

 וגם המורה שלך עובדת בלהיות מורה,

 ויש הרבה מקצועות שהם עבודה שלפעמים, וסליחה שאני אומרת,

 קצת קשה להבין מהי בדיוק כשילדים –

 אבל אלה ההורים שלך ואלה העבודות המוזרות שלהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אצל סבא שלה,

בשנים שהעבודה שלו הייתה אוטובוס, תיק חום ושעון מעורר, הדברים היו ברורים. 

את השעון הוא הניח בפינת החדר, רחוק מהמיטה כדי שלא יתעורר, יושיט יד,

יכה בשעון מתוך עייפות וימשיך לישון. ארבע בבוקר, חושך מוחלט בחוץ ואבא שלי

קם למשמרת והפועלים ויתר אנשי העמל והצוארון הכחול יכולים לסמוך עליו ועל

הקואופרטיב שיביאו אותם בשלום לעבודה.

הקומקום שורק,

הרעשים מוכרים גם בתוך החלומות,

והדלת נטרקת בשקט.

מהחלון רואים את אבא מתרחק.

סיגריה בידו השמאלית,

ובימנית תיק עור חום.

כשאני נוסעת באוטובוס, בעיקר של אבא, אני רואה ילדים, אפילו כאלה מהשכונה,

שאני מכירה, שאיזה כיף להם, הם משלמים ומקבלים כרטיס עם הגורל הפרטי שלהם

מודפס עליו. על הכרטיסים יש  מספרים שאם מחברים אותם אפשר לדעת איזה גורל

יהיה לך. אהבה, שנאה, קנאה או  ידידות.

לי יהיה גורל משומש כי אני לא משלמת באוטובוס,

ואבא לא מרשה ממש בשום פנים ואופן לקרוע כרטיס מהפנקס. כרטיס הוא קבלה,

בעצם כסף, וכסף זה לא משחק, וחוץ מזה, את הגורל שלך את יוצרת בעצמך,

לעצמך, בעבודה קשה ואחריות ולא בשום משחק כרטיסים.

העיניים שלי משוטטות על רצפת האוטובוס.

תמיד יש מישהו שזרק את גורלו וירד.

מתכופפת במהירות, שולחת בחטף יד ימין ומחשבת את גורלי.

אם התוצאה היא שנאה, הגורל הרע ביותר, צריך מיד לחבר שוב את הספרות.

יש אפשרות שהייתה שגיאה בחבור,

כמו שקורה כשמכינים שיעורי בית מהשרוול,

בלי להתרכז,

עם מצעד הפזמונים ברקע.

איך אפשר ללמוד, ככה, ברעש הזה,

אמא לא מבינה.

אני עוצמת עינים ומזכירה לאלוהים, שיש לו יכולת לשנות גורלות.

אני נודרת לו נדרים ומבטיחה לקיים אם הוא יוכיח לי,רק פעם אחת, שהוא באמת קיים,

ובבקשה, רק הפעם שישנה את הגורל שלי לטוב, ומחברת את הספרות על כרטיס

הנסיעה המשומש שמצאתי בעבודה של אבא שלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראפ צועקת שולי וכולם ממהרים אל בגדיהם האמיתיים ואישיותם המקורית,

כאילו עוד רגע נוסף בזו המומצאת, המתוסרטת והדרך חזרה תהיה קשה יותר,

גם אני. הילדה שלי כבר עייפה ממש. אנחנו מתכנסות אל המונית, היא מניחה

עלי ראש ומנמנמת. הגשם מרטיב את החלון בכזה דיוק ויופי, כאילו מַחלקת   

אַרְט זילגה עליו מים, נהג המונית שומע שופן – כן כן – ושואל אם איכפת לי.

אם

אלה

לא

היו

החיים 

האמיתיים

שלי

באותו

רגע,

הייתי

יכולה

לחשוב

שאנחנו

בסרט.

 

 

 

ותשובה לכל הכותבים ומתעניינים לאן נעלמתי: כן, הטור זה בעיתון שינה משהו בכתיבה שלי

בבלוג. אני מוצאת את עצמי "מתקמצנת"' משהו. כותבת פוסט ומבינה שהוא יכול להיות טכסט

טוב לעיתון ומיד עוצרת את הפרסום כאן, מצלמת צילום ומחכה לשבוע הבא.

פחדנית. מפחדת שיגמרו לי המילים כמו שכבר אמרתי פעם באיזו פרסומת, לך דע :)

אני משערת ומקווה שזה שלב ביניים. שאני מסתגלת לכורח לכתוב פעם בשבוע, ועוד מעט,

תכף, כי אני מתגעגעת, אני אפנים את העובדה שאפשר גם וגם –

והכל יחזור לקצב, ולמידות הנכונות.

 

בינתיים זה הטור של היום במהדורה מורחבת, מאד מורחבת + כל הצילומים.

 

31 בינואר 2008 – 00:08 קטגוריות: הטור שהיה | תגובות (14)

טרום סערה, זה ברור

 

 

אני רואה אותה על קו התפר.

אני רואה תינוקת וילדה קטנה ונערה באותה אחת.

מתגוששות זו עם זו, אף אחת לא מנצחת, בטח לא בנוקאאוט, והן מגיעות ביחד,

זו אחר זו, מתערבבות זו בגופה של זו, פעם רכות ילדית, נשימה מתוקה בבוקר,

עור צח כאילו מסיפור ילדים שוויצרי ופעם הופכת שרוך נוקשה, קפיצי, מלא אנרגיה,

קורא תגר על העולם. הדיבור שלה ,מצב הרוח, האנרגיה –

הכל מתערבב. הנה זו, הנה זו ועוד לא נַשמְתִי –

והתינוקת שלי נבהלת ממשהו ובאה להתכרבל אצלי ולמצוא את נשימתה –

את מי לחבק?

בלבלת הטרום נערה מבלבלת מעט את אמה. 

וכבר כתבתי שהיא לפני ההתחלה ואני לפני הסוף.

ההורמונים האלה מבלבלים כנראה דעתן של נשים. מכל הגילים.

ואנחנו טרום הסערה, זה ברור –

אנחנו במשבי הרוח המגיעים בסוף הקיץ.

אפילו הסתיו לא מודע לזמנו המתקרב,

ובכל זאת,

לרגעים בודדים מתגנב בלי הכנה, ממש בהפתעה, משב רוח המסביר, ומזכיר,

בלי מקום לטעויות, שהמסע החל, שאי אפשר לשנות את המהלך,

כנף הפרפר רפרפה במזרח, הסתיו כבר בדרך –

או במקרה שלנו אביב.

או, איזה אביב יסעיר את הבית הזה במלוא מתיקותו בשנים הקרובות.

 

ככה אנחנו. ככה אני.

אני רואה אותה בימים, ובלילות.

רואה ומרגישה איך היא הופכת מילדה לנעוריה –

אני מרגישה לפעמים, שאם הייתי מצלמת פריימים, המון פריימים ומריצה אותם

בהילוך מהיר, כמו שעושים בסרטי טבע ופריחות קקטוסים נדירות,

הייתי יכולה לראות באופן ממשי את הגדילה שלה. 

Time Lapse photography  –  כמו את פריחת הקקטוס הנדירה.

 

 

 רגע. שניה. מה את ממהרת. חכי רגע.

 

                חסד חדש / אסתר ראב

 

                חסד חדש

                רעפו עלי שמים

                הרבה שמים

                ללא ענן.

                עצים

                עדוֹת שלמות

                כל ידידַי

                ברושים מהורהרים

                אלונים זקנים

                בשלכת.

                שמים טהורים

                שטופי גשם

                תמימים –

                כעיני תינוקות.

                ואני איילה שלוחה

                על פני תבל חדשה

                גפים קלות

                ככנפים צעירות

                אין משקל לגוף

                אני שטה על פני תבל

               צפה ללא כובד

               חונה על פסגות הרים
               במרומי הברושים
               שלוחה, דוהרת.

 

זו הילדה וזה השיר הגורמים לי לתת לה לעוף. לאפשר לה את חייה. שלוחה, דוהרת.

     

 

28 בינואר 2008 – 16:05 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (2)

זה כמעט תמיד מתחיל באחד. על אוספים

.

.

–את יודעת מה אני מחפשת לך?
 – סווטשירט אפור כמו שאני רוצה?
–לאאא
–פוסטר חתום של זאק אפרון?
–תזהרי ממני….
–אז תגידי….
–אני מחפשת לך פיית עשרֶה.
–א מ א… אני לא אוספת יותר פַיוֹת.
 – מה זאת אומרת?
–זאת אומרת שפֵיוֹת זה לילדות בנות ארבע.

*                                                     *                                                         *

זה לילדות קטנות, זה ילדותי היא אומרת לי ואני נשארת בלי מילים.
כשהתקרב יום ההולדת הראשון שלה רציתי לתת לה – אפילו שלא תבין  -מעבר לדובי או בובה או מה שזה לא היה.
מעבר ליומולדת הקטן, המשפחתי, עם סבאים וסבתות וסבתא רבא ואפילו עוגת יומולדת שוקולד שניסיתי לראשונה
בחיילאפות.הסרט ההוא?גם יפה גם אופה? זה לא באמת,

זה לא באמת עזר בנסיון הראשון שלי. העוגה היתה טעימה אך עקומה, או להיפך.
וצעדים ראשונים של ממש היא צעדה בחיוך ישר לזרועותיו של אבא שלי הנרגש עד דמעות,
אבל מעבר לכל המהומה והשמחה של יומולדת, איה בת שנה, רציתי לתת לה מתנה משמעותית.
מתנה לתמיד והחלטתי להתחיל לה אוסף.
אני אוהבת אוספים.
יש במלאכת האיסוף הרבה רגעים טובים, תחושות מספקות, סיפורים לספר, זכרונות, ואפילו משהו "חינוכי" –
לא שזו הסיבה כמובן, אבל בדיעבד יש עוד רווח צדדי –
דחיית סיפוקים, התמדה, משא ומתן, חיפוש, נבירה ושמחה יוצאת דופן בעומקה כשמשיגים משהו נדיר.
קלף כדורגל, בול, מלחיה נדירה או היפופוטם מסינגפור – כן, הכרתי אספן היפופוטמים :)
.
חשבתי מה יכול להיות אוסף מקסים ומשעשע שיהיה מושך ומתאים

גם לקטנה שהייתה אז, גם לילדה שתגדל להיות וגם, אם נכתוב תסריט אופטימי

ממש, לאשה שתהיה.

פילים?

ג'ירפות, החיה האהובה על אביה?

צבים? מפיות? בולים? גפרורים? היפופוטמים?

בובות עמים?

יש עוד בכלל כאלה? בובות כאלה שהיו מביאים מטיולים בחו'ל?

חייל סקוטי בחצאית משובצת עומד בויטרינה ליד נערה הולנדית בצמות זקורות

וכפכפים ולידם מחייך שרוליק בכובע טמבל וגבר עם שפם שחור וסומבררו זעוף לידם?

בולים?

אולי בולים?

אוסף בולים הוא לא דבר שהולך ונעלם מהעולם?

חשבתי אז שעד שהיא תגיע לגיל שבו תוכל לקחת חלק ממשי באיסוף,

האאוט לוק, והג'ימייל יעלימו את איסוף הבולים מהעולם –

.

אני זוכרת את המכתבים שהגיעו מסבתא שנסעה לאמריקה כשהייתי בת ארבע וחזרה רק כשהייתי בת חמש עשרה.

מכתבים במעטפות כחולות, מלבניות, עם בולים לפעמים מודפסים ולפעמים אמיתיים, וגם דודים שלחו מעטפות

עם כתב יד מוזר ובולים מרגשים. העולם נגע בי כשהגיע דואר מרחוק.

אן שרלי התקרבה אלי. איפה זה קנדה אמא?

גלויות ומכתבים מביאים מסתורין וקסם אל הבית הקטן ברמת החייל, דודה שנסעה לפריז וזכרה לשלוח לי, כן,

לי במיוחד גלויה –

מה עברה הגלויה עד שהגיעה אלי?

מי החזיק אותה בידיו?

הילדה שנשארה לבד בפריז והתחילה לעבוד בשוק הציפורים –

יש מהדורה מחודשת בחנויות –

אולי היא אמיתית, אולי הגלויה התגלגלה בדרך מסתורית אליה.

הכתם בפינה הימנית של הגלויה ממלא אותי אפשרויות.

והאלבום היה בחדר של אח שלי. על אחד ממדפי הספריה. ממתין.

שורות שקופות וריקות, מחכות לסימני דרך מצולמים או מצויירים שיובילו דמיון וסיפורים של ילדה בלונדינית שמאמינה

במה שכתוב בספרים ומחכה, כל כך מחכה.

לי אין סבלנות,אבל אבא מחכה איתי בסבלנות עד שהמים בקומקום ירתחו.

הוא מרים את הפיה ומשגיח עלי שאחזיק את המעטפה מספיק קרוב כדי שהאדים החמים ימיסו את הדבק של הבול,

ורחוק כדי לא להכוות. אחרי זמן אני מחזיקה את המעטפה בידי ובין אגודל לאצבע המורה אני מנסה להזיז את הבול.

בתחושה חלקלקה ודביקה הבול מחליק מעבר לגבולות הגלויה ואני אוחזת בו.

הוא דביק ורטוב מאדים. אבא מראה לי איך לשטוף אותו מתחת לזרם מים ולהניח ליבוש על מגבת ורק בבוקר אפשר

להחליט לאיזו מדינה שייך הבול ואולי בכל זאת למיין אותם על פי נושאים.

יש חיות, אפילו קנגורו על בול מאוסטרליה, ופרחים, והרבה אנשים מצויירים בארשת חגיגית על הבולים שלהם.

הבול הגלי מעט מונח בזהירות במקומו החדש ולא סופי, נראה, תמיד אפשר לעשות סדר מחדש,

רצועת הצלופן מחזיקה אותו במקומו,

האלבום נסגר וספר, כבד, מונח עליו כדי לישר את הבול החדש.

שורות שורות, בולים חובקי עולם סגורים בתוך אלבום הבולים הירוק שלי –

אולי הגיע הזמן לגשת כבר לדיזנגוף סנטר שיציצו עליהם, אני אומרת לעצמי כל כמה חודשים, וחוץ מזה,

יש שם גם חנות פיות מקסימה.

.

התלבטתי בין שני רעיונות, אז התחלתי את שניהם מתוך מחשבה שהחיים יחליטו.

קניתי לה פיה וקניתי לה כדור שלג עם שני גמדים בתוכו…והחיים החליטו,

אוסף הפיות הפך האוסף שלה –

הוא הפך לאוסף גדול במיוחד עם הרבה פיות שהפכו לסימני דרך אישיים –

עם הרבה שיטוטים למצוא פיה שתתאים למה שרוצים או מרגישים באותו יום, היא למדה למיין על פי צורה,

ולפעמים על פי האופי ויש גם אפשרות לסדר על המדף לפי הגודל או הגובה.

היא יודעת עד היום, גם אם תכחיש מאין הגיעה כל אחת, מי נתן לה ולמה. לחלקן הקטן יש שמות,

יש כמה ישנות ממש, חלק הגיעו ארוזות בזהירות במטוסים מארצות רחוקות,

יש לה פיה אחת אישית שעדיין לא הגיע הזמן לספר את סיפרה, אני במסע שיכנועים לאפשר לי לכתוב את ספור

האהבה של הילדה שלי ופי, הפיה שלה, עדיין אין אישור.

על המדפים אני מזהה את פיית האומץ שהגיעה אל מי שהצליח/ה להפסיק למצוץ אגודל…

את פיית הבריאות שבמפתיע הגיעה לבית החולים לפני ניתוח…

ופיית החלומות הטובים בתקופות של חלומות כהים ולילות לבנים…

והייתה פייה שאהבה לאסוף דמעות בתקופה של דמעות…ופית יום רביעי הגיעה….סתם כי היה יום רביעי.

היום כמעט אחת עשרה שנים אחרי,

עם השתתפות בפסטיבל האוספים של מוזיאון הילדים בחולון –

יש לה אוסף מרשים של כמעט מאתיים פיות.

יפייפיות, מצחיקות, עתיקות, ממדינות שונות, רובן בהירות, נדירות, פושטיות ומה לא, שהעניקו לה, ולי,

הרבה רגעים ושעות.

ועכשיו, הרגע ההוא, שידעתי שיגיע, הגיע.

.

הפיות שלה הפכו לדבר ילדותי,

והמדפים הצרים בחדרה עומדים צפופי פיות ואבק –כי אבק היא המטלה הכי אכזרית במלאכת האיסוף, כל איסוף –

ואני צריכה להחליט מה לעשות איתן.

אוהבת טכסים וסמלים שכמותי, מתלבטת איך ומה לעשות.

אני חושבת שהתסריט שבו אני מוצאת בכל זאת את זו האחרונה לסיבוב הזה, את פיית ההתבגרות, פיית העשרֶה –

איפה, איפה אני אמצא אותה, את זו המדוייקת.

ואחר כך, בחיוך –

אמיתי וגדול וקצת מגחך על עצמי, אבל נהנה, אני אורזת אותן,

את כולן ומניחה בקופסאות איקאה כסופות או משהו ו מ א ח ס נ ת.

ממש מאחסנת. להמון זמן מאחסנת. ל….עשרים שנה, הוא תסריט שנוח לי איתו.

לב ומחשבה.

.

אני לא זורקת אותן. לא יעזור לה.

לא מעבירה. לא תורמת. לא כלום.

הן מיועדות רק, אך ורק, כן כן לנכדות שלי. וזהו.

אני אשמור אותן עשרות שנים אם צריך, עד שיגיע זמנן.

פיות וינטאג' הן יהיו. הכי וינטאג'.

אלא אם, בגיל שש עשרה, מתיקותן והזכרונות שרובן מכילות ינצחו והיא תרצה אותן לעצמה שוב.

ואם לא, לא.

.

ובעוד שנים, הרבה שנים, אני רואה את עצמי, מוציאה אותן, בזהירות, אחת אחת מאריזתן,

חושפת את הוד קיטשיותן, עומק הזכרונות שהן עשויות מהם,

לעינים פעורות לרווחה מההוד וההדר שיגיחו מקופסאות מאובקות

מחייכת ומסבירה שנכון, אוסף מתחילים מאחד.

בול אחד. צפרדע אחת. חייל בדיל אחד.

מתחילים באחד, בצעד הראשון.

אחר כך…כבר הולכים ואוספים, הולכים ומלקטים.

אבל במקרה הזה, את האוסף פיות הזה, האוסף של אמא מפעם,

מתחילים מ……מאתיים.

.

25 בינואר 2008 – 07:04 קטגוריות: בעיקר אמא, הטור שהיה | תגובות (18)

תגים , , |

7 – ברגע שהייתי לגמרי אני הטלפון צלצל

.

.

ינואר 2008

כשהבנתי שאין ברירה.

היא יוצאת לטיול הזה עם צופי ים, גל קור או לא גל קור.

הוא תוכנן לפני כחודש, ואף אחד לא מתכוון לבטל אותו כי לאמא שלה קר תמיד –

גם באוגוסט –

מה פתאום טיול צופים באמצע החורף?

ה ל ו…אף אחד לא קורא עיתונים? אינטרנט? מקשיב לחזאי בטלוויזיה?

כשהבנתי שכנראה באמת אין ברירה התחלתי במשימת:

הכיני את בתך לטיול במדבר בחודש ינואר באמצע גל כפור, ולא, אני לא מגזימה,

אפילו החזאים אומרים.

תחקיר עומק הניב תוצאות ותובנות:

שק שינה. שמיכת פליז בתוך השק שינה. פנס. שקיות חימום. כאלה שמחממים בין כפות הידיים

ומחזיקות חום לעשר שעות, ארבעה זוגות גרביים, מכנסי פוטר, חולצה עם שרוול קצר, ארוך,

כפפות מהסקי של שנה שעברה, כובע צמר, עוד אחד ליתר בטחון, בחיי. מגבת ידיים, טשיו,

נייר טואלט, תרמיל גב לטיול עצמו –

מחממי אוזניים בצורת לב ורוד – צריך לראות כדי להבין כמה טיפשי אפשר להראות –

שלושה ליטר מים – איך היא תסחוב אותם – ספגטי בולונז לחמישה עשר ילדים ונוער,

ממתקים, עוד קצת, עוד קצת ליתר בטחון, מברשת שינים, משחה, מברשת שיער, גומיות,

מגן שמש – אמא לא צריך. גטקס וחולצה טרמית נמצאו ברגע האחרון בעמקי ארון.

מזרון יוגה הצטרף לשק שינה כדי לבודד אותו מהרצפה ורק עוד גופית פלנל אחת ליתר בטחון,

וצעיף היא לא מוכנה לקחת לא חשוב מה אני אומרת.

יום שישי, שלוש וחצי אחר הצהרים. סמוקת לחיים, בורקת עיניים,

אמא לכי היא אמרה לי לראשונה בחיי, בחייה. לכי כבר. הלכתי, נו מה.

במכונית בדרך הבייתה התחושה מוזרה.

אני רגילה לשבתות בלעדיה פה ושם, גם לשני וחמישי,

אבל הידיעה שהיא באוטובוס, בדרכה למדבר וללילה קפוא באמת ולא ספונה אצל אביה,

שינתה את המערך הפנימי שלי. הוא היה דרוך יותר מהרגיל.

חסר שקט ומלא אנרגיות.

אני פותחת את השער, קר. באמת קר. גוערת כרגיל בכלבה, כמה צריך לחכות לך תמיד.

הבלונדינית מיללת ודורשת את שלה. אני מביטה בחצר העייפה שלי. החורף לא מייטיב איתה.

סימנים ראשונים וירוקים לפקעות שזרקתי בה בשנה שעברה,

אולי רקפות, נוריות. גם נרקיסים מופיעים כאן לפעמים בחורפים, מי זוכר.

אני קופצת ח'ת שניים ח'ת על הקלאס שציירתי על השביל לפני הרבה שנים,

כשחידשתי את הבית ואת החיים, ונכנסת הבייתה.

הידיים שלי שוב מבצעות טכס עתיק מכל הנשים שאנחנו מאמינות שהפכנו להיות ואוספות

בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני ניכנסת לחדרה, מביטה סביב ומזהה את הבת שלי.

את הערבוביה המסויימת שלה, את הריח ספוג באוויר –

אני נושמת, נפתחת לקראת הריח שלה,

מוכר וזר,

שלי וממש לא,

שיכנס עמוק ויספג בתוכי.

קראתי פעם על ניסוי שעשו עם אמהות שרק ילדו.

הן החזיקו/ חיבקו את התינוק שלהן עשר דקות ואז לקחו אותו לחדר תינוקות.

לאחר כמה שעות נתנו להן לזהות את תינוקן רק, רק על פי הריח, בעינים עצומות.

כמעט תשעים אחוזים זיהו נכון. עשר דקות.

אני נושמת רחב ומרימה מהשטיח את "נשים קטנות" חלק ב' – מתי היא כבר תסכים לקרוא את

"אבא ארך רגליים". זאק אפרון מביט בי במבט כחול מתוך הפוסטרים התלויים, הפתקאות,

גומיות שיער, מגירת סודות נעולה, סוויטשירט הלבבות האדומים, כריות ורודות, אוזניות אדומות

ותופים שחורים התופשים חצי חדר. כן מלמלתי לעצמי והתיישבתי בפישוק על הכסא הנמוך מדי.

חצי שעה מאוחר יותר, שטופת זיעה, אחרי שתופפתי את ברוס – לפחות בכוונות שלי – למוות

וגם סתם הרבצתי לתופים שלה הבנתי שזה לא באמת עוזר. רק כאילו.

חוסר שקט ובחלון חדרה, החושך מלשין לי כמה קר בערד.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה.

שריקת האס אם אס מריצה אותי למטבח. אולי דיווח מאנטארטיקה שבדרום המדינה.

יש גברים היודעים את המינון המדוייק בין להיות מקסים ומעוניין לבין להיות דביק ומעוניין.

עניתי למקסים ומדוייק שלמרות שאכן שישי שבת פנוי, אני לא פנויה, קר לי מדי.

כבר כמעט שמונה.

הבולונז שלי, מעשר מזה שהכנתי לכנופיה הקופאת ודאי מקור אכן טעים ומצדיק את המוניטין

שלו וגם היין. אני לוקחת ביד את ה –Canon 20 D המדהימה המתארחת אצלי כבר

חודשיים ובהזדמנות אני ארחיב את הדיבור עליה –

ומתחילה לצלם את מה שאני מתכננת ורוצה לצלם חודשים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה.

ואז, טלפון, שניים, לא מהיעד הרצוי, מפסיקים רצף מטורף של צילומים.

ואני מצליחה לעמוד במשימה.

אני מצליחה להשאר האמא הקולית שאני מאמינה לפעמים שאני, ולא מצלצלת אליה.

וחוץ מזה, קורה דבר. אני מצלמת והזמן עובר מהר כל כך ובכזה עונג מרוכז של פריימים

שאני לא זוכרת שקר לי,

או לה.

ואז, כמו בתסריט מהודק ממש, אולי מהודק מדי,

ברגע שהייתי אני,

דווקא אז, צלצל הטלפון:

–          א י מ י

–          הֵיי מותק , מה שלומך?

–          נהדר…

–          קר  לך?

–          כן , אבל לא נורא ו א מ א?

–          כן אהובה שלי?

–          אל תדאגי, יותר כיף מקר.

–          לא דואגת, אוהבת.


.

כשהטור שלי התחיל את דרכו ב"24" – ידיעות אחרונות – רענן שקד ואני החלטנו לא להעלות אותו לכאן.

בלוג זה בלוג, ועיתון זה עיתון ואין מערבבים שמחה בשמחה וכו'.

אחרכך הבנתי, גם דרככם, שכמעט אף אחד באינטרנט הזה ו/או בבלוגים לא קורא עיתונים.

והבנתי גם שאני רוצה שתקראו את המילים המודפסות שלי ושאם אני לא אביא את ההר למוחמד….

.

.

23 בינואר 2008 – 18:16 קטגוריות: בעיקר אמא, הטור שהיה | תגובות (18)

תגים , , |

מורֶה ותלמידה

הם הלכו מהכפר הירוק עד חוף הים לכבוד תקופת גיאוגרפיה שהתחילה השבוע –

בסופו של טיול, כשבאתי לאסוף אותה, מצאתי אותם עם לחיים סמוקות, מכנסיים מופשלים,

בשולי הים, מתיזים מים, הבנות על הבנים וההיפך.

זה לא נגמר טוב כמובן –

ומ. החצי הגברי של המחנכים בכיתה לקח אותה לשיחה.

טוב שיש זום גדול בCanon המדהימה שגרה כאן זמנית –

ראיתי איך הוא מתרכז בה,

מוליך אותה בעדינות, רואים בצילום, הצידה.

ראיתי אותה מִתרצֶנֶת, משפילה מבט.

ראיתי את ד. החצי הנשי של המחנכים בכיתה מצטרפת אליהם.

ראיתי אותם מדברים.

את שלושתם.

מרחוק ראיתי אותה לוקחת נשימה, מתחזקת מול עצמה, ומולם, זוקפת ראש ומדברת.

רגעים נדירים הם הרגעים שהורה רואה את ילדו ב"חיים האמיתיים" שלו –

לא במסגרת משפחתית או לפחות כזו שרשאית לגונן.

כאן הם היו, היא, מוריה והכיתה שלה.

מציאות חייה היא.

זו שאני מלווה מבחוץ.

ברגעים קטנים של בוקר, צהרים, הסעות,

ועדות שמיעה סובייקטיבית לחלוטין הן מצד המספרת והן מצד המאזינה.

אחרי דקות קטנות ממש היא חזרה אלי בפנים פתוחות.

התנצלת? שאלתי בנמהרות הורית שמכעיסה אותי בדיעבד, מאד מכעיסה,

זו שמניחה שאין שיחה בלי "סיבה" –

זו שלא מרפה ממני, ומקבלת ממני על הראש ברגעים אלה ממש.

לא, היא אמרה בקול קורא תגר, מה פתאום.

הוא התחיל.

הסברתי להם והם הבינו.

חוץ מזה היא הוסיפה בטון החדש שלה –

זה שאני עדיין לא ממש יודעת איך להתייחס אליו,

חוץ מזה, הם הבינו שלא כל מי שבוכה, צודק, אפילו אם הוא בן….

.

18 בינואר 2008 – 21:00 קטגוריות: מצלמת | תגובות (10)

תגים , , |

מחלקת מנויים "מעריב" ו/או "מעריב לנוער"

 

 

 

שלום רב.

 

הנה, הסתיים יום רביעי ועל השביל שלי לא נזרקו שני עיתונים מבית היוצר שלכם

 

עליהם אני מנויה ומשלמת ממיטב כספי.

 

אם גם בשבוע הבא לא יגיע "רייטינג" עד השעה ש"מצטערים, אין יותר שליחים היום"

 

אם גם בשבוע הבא לא יגיע "מעריב לנוער" בכלל –

 

כפי שלא הגיע בשבוע שעבר,

 

אנא, ראו פוסט זה כהודעה רשמית על ביטול המנוי שלי.

 

 

חלי גולדנברג – מנויה ותיקה וכעוסה במיוחד.

 

 

עדכון:

הבוקר, חמישי בבוקר. השביל ריק.

אין עיתונים. לא "רייטינג" ולא "מעריב לנוער".

אני מתעצבנת אבל זוכרת שבמחלקת מנויים אמרו שצריך לחכות עד 12:00 בצהרים.

יפה. אני מתאפקת, אני מחכה.

12:45 אני מתקשרת. בחור צעיר ונחמד להפליא לא יודע מה להגיד לי.

הוא זוכר אותי מאתמול,

הוא טיפל בזה, העביר בקשה/דרישה.

זוכר שהעביר בקשה מפורשת ונשמע נבוך ומתנצל.

אני לא מוותרת,

מבקשת את נציגת קבילות / תלונות קוראי 'מעריב' ומקבלת את עירית לטלפון.

עירית מקשיבה בסבלנות מרובה,

מזדהה איתי,

טוענת שזה ממש לא בסדר

ויסודר מיד.

אני נרגעת וממשיכה לסידורי.

עכשיו כמעט שבע בערב יום חמישי.

עכשיו אני גם בלונדינית יותר וגם עצבנית הרבה יותר.

 

 

שישי  07:45 בבוקר: הדיווח ממשיך :)

כ ל ו ם.

שישי 11: 30 שיחה עם אילנה מחלקת מנויים:

רשום לי שעירית טיפלה בזה. צר לי אין עם מי לדבר עכשיו.

עירית תיצור איתך קשר ביום ראשון. שבת שלום.

 

 

ראשון בוקר: כ ל ו ם.

ראשון 19:30 : חוזרת מיום צילומים. ליד הדלת. ברור ששליח מיוחד.

מעטפה משרדית חומה. השם שלי והכתובת בכתב יד.

"מעריב לנוער" של השבוע שעבר הגיע סוףסוף.

"רייטינג" משבוע שעבר, עדיין לא.

 

נראה ונדווח ברביעי הקרוב. מוקדם בבוקר.

יחד עם הטור שלי ב 24 – עמוד אחרון – ידיעות אחרונות.

 

 

 שלישי מוקדם בבוקר – עוד לפני ההסעה לצילומים,

 "מעריב לנוער" כאן !

 

אם מחר, "רייטינג" יהיה על השביל, הצילום של "ידיעות אחרונות" יוסר מהפוסט הזה :)

 

 

רביעי. "מעריב לנוער" בידי הנוער, "רייטינג" בידי המבוגרים.

הסדר חזר, המשימה הושלמה :)

 

 

מה שנותר הוא להשיג זכוי על ה"רייטינג" של שבוע שעבר.

ע ק ר ו ן, כבר אמרתי?

 

 

שבועיים אחרי: הכל בסדר. העיתונים מגיעים. ככה צריך. פרינט.

 

דצמבר 2009

זה קרה עוד שלוש פעמים מאז. בכל פעם הבלוג הזה ופייסבוק והטוויטים הביאו את אנשי

מעריב אלי במהירות מפתיעה. הפעם האחרונה הייתה לפני חודש וחצי בערך.

תגידו, יש לכם כל כך הרבה מנויים בימים האלה?

לא עדיף שתתחילו להתנהג אלינו כאילו אתם מ ע ו נ י י נ י ם בנו ובכסף שלנו?

לא עדיף שתסבירו לאנשי ההפצה שלכם את הערך האמיתי שלנו?

לא עדיף שתבינו ששרות לצרכן הוא הדבר הכי חשוב ביחסי שרות תמורת כ ס ף.

ככה נראה העיתון שלכם.

נ מ א ס ת ם. ממש.

 

 

17 בינואר 2008 – 18:52 קטגוריות: בינתיים | תגובות (28)

למה רק איידס? …..

 

          משכנתא? לא אם יש לך איידס – רותי סיני / "הארץ"

 

הבנקים למשכנתאות מתנים מתן ההלוואה לנשאי איידס ברכישת ביטוח חיים.

בלא קשר למצב בריאותם, הנשאים נתקלים בסירוב חברות הביטוח.

ר"ת החליט בשנה שעברה לקנות דירה ונזקק להלוואה.

בבנק למשכנתאות אמרו לו שיצטרך לקנות פוליסת ביטוח חיים, כך שאם ימות

לפני שיחזיר את חובו, הבנק יוכל לגבות את היתרה מחברת הביטוח.

החברה שאליה פנה סירבה למכור לו פוליסה.

ברגע שסימן "וי" במשבצת שליד השאלה "האם אתה נשא HIV?", סימן את גורלו.

חברות הביטוח טוענות באופן רשמי שאין להן מדיניות גורפת נגד נשאי איידס והן

בודקות כל מקרה לגופו. לדברי משה ויינרב מאיגוד חברות הביטוח, כשאדם חולה

מבקש לרכוש ביטוח חיים, נבדקים פרמטרים כגון מתי אובחנה המחלה ואם הטיפול

הניב תוצאות. החברות גם מסתמכות על המלצות של מבטחי משנה –

חברות גדולות בחו"ל שמבטחות חברות ביטוח קטנות יותר וחולקות עמן את הסיכונים.

"מי שעבר ניתוח סרטן לאחרונה, לא יקבל ביטוח. מחכים לראות איך יתגבר על המחלה",

אומר ויינרב. בדרך כלל, בחמש השנים הראשונות אחרי הטיפול החברות ממעטות למכור

ביטוח חיים, אומר יוסי ארי מחברת הפניקס.

אבל נשאים שפנו לוועד למלחמה באיידס סיפרו שאפילו לא נשאלו לגבי מצבם הרפואי

ולא נקראו להיבדק. כך גם התברר לעורך הדין דורי ספיבק מהפקולטה למשפטים

באוניברסיטת תל אביב כשעזר לכמה נשאים להגיש בקשות למשכנתה ולביטוח חיים. 

 

 

 

 

 

 

 

הצעתי לחברות הביטוח: כדאי להיות עוד יותר זהירים, באמת.

אנשים יכולים למות ככה ואתם תאלצו חלילה לשלם ליורשיהם או בעלי חובם. תזהרו.

כשוחרת טובתכם הנה רשימה של עוד "סוגי אנשים" שלא כדאי לכם לבטח.

אל תבטחו מי שלוקח נוגדי דכאון  – אם יפסיקו, הדכאון יגדל והם עלולים להתאבד.

אנשים עם סיפור משפחתי של סרטן,

אנשים שגרים בחיפה והסביבה – הנה תראו, מהיום:

אסף זלינגר
16/1/2008 8:27

אסף זלינגר
16/1/2008 8:27

מחקר של המשרד להגנת הסביבה מגלה: הסכנה נמצאת בכל שאיפה במפרץ חיפה. באוויר נמצאו חריגות גבוהות של חומרים מסרטנים, שלא נחשפו בבדיקות קודמות. בינתיים, המשרד מסתפק במשלוח מכתבים למפעלים.
אחרי שנים של הסתמכות על תחושות בטן ובדיקות חלקיות, הדוח שפרסם אתמול המשרד להגנת הסביבה חושף את המציאות השחורה שנפלטת מארובות המפעלים במפרץ חיפה – ריכוזים גבוהים במיוחד של חומרים מזהמים, שחלק לא מבוטל מהם מסרטן.

הומוסקסואלים,

מה פתאם? בעצם כל מי שמקיים מין ולא נשבע וחותם שהוא עושה ר ק סקס בטוח,

אנשים שלא נחגרים בחגורות בטיחות,

נוהגים באופנע,

חוצים כביש לא במעבר חציה, 

מי שעבר התקף לב,

מי שנשבר ליבו, המחקרים אומרים שלב שבור מעלה במאות אחוזים סיכוי להתקפת לב

או סרטן.

מי שתעבור לידה, ליתר בטחון,  you know …כבר היו מקרים.

אסטמה, זה נורא מסוכן.

 

לדעתי, לא כדאי לכם לבטח אף אחד חוץ מאנשים בני עשרים וחמש, גבוהים,

חסונים, יוצאי סיירות, העובדים בעבודה הסתדרותית מסודרת, נשואים עם שני ילדים,

נאמנים לזוגתם, בלי תוכניות לעוד ילדים, מכונית משפחתית חזקה,נהגים מ א ד

זהירים, ג'ובניקים -שלא יהרגו חלילה במילואים או מלחמה – מתונים, חיים חיים רגועים.

 

 

ואחרכך תתביישו.

 

בהולנד, למשל, מוכרים ביטוחי חיים לנשאים שמגיבים היטב לטיפול,

אם כי במחיר גבוה יותר מאשר למי שאינם נשאים – פייר אינפ לא?

 

16 בינואר 2008 – 12:02 קטגוריות: עד כאן | תגובות (10)

פרסום בבלוג ורק אחר כך בעיתון – מה אתם אומרים?

 

 

בימים שאחרי קריסת המחשב התעוררו כאן – בי ובחיי – שאלות רבות ומגוונות שנגעו בדרך

זו או אחרת, לא תמיד מחמיאה ולעיתים מביכה משהו בכל מיני צדדים בחיי.

החל בכמה שעות ביום אני מבלה מול המסך הזה, דרך מה אני יכולה, מספיקה ועושה

כשהוא נעלם מחיי (תשובה: הרבה).  גם נסיון לא מוצלח להתמודד רגשית עם אובדן –

בינתיים לא סופי – של מאות או בעצם אלפי צילומים. חלקם פרוייקטים אמנותיים שלי

וחלקם הגדול צילומי ילדה אחת בארבע שנים אחרונות – עם מעט מדי גיבויים ומעט מדי

העתקים מודפסים למקרר של סבא סבתא, דרך ארכיון דברים כתובים שחלקם יקר רגשית,

וחלקם האחר פשוט נכתב, נשמר בword וכרגע, יתכן שאבד לנצח.

באופן כללי תהיה עצמית איך כל כך הרבה מחיי נשמר בתוך קופסא מלבנית אחת.

never again.

התעוררה גם שאלה עקרונית שהייתי שמחה אם הייתם מביעים דעה ועוזרים לי / לנו, 

כמה ווכחניים עקרוניים, לגבש דעה אם אפשר, כמה אפשר ואולי אסור בתכלית האיסור.

 

בראשון בבוקר, אחרי שניגשתי למחשב והיה שם רק מסך עם שורה כתובה אחת,

אחרי כמה שעות ולא מעט טלפונים הבנתי שהטור + צילום שכתבתי, צילמתי והתכוונתי

לשלוח ביום ב' בבוקר לעורך א' ועורך ב' נמצא במכרה פחם קרוס ומעליו שכבות עבות

ורבות של עפר, פחם וסלעים, ומי יודע אם נצליח לחלץ אותו אי פעם, שלא נדבר על עד

שלישי בבוקר, מועד אחרון להגשתו. מתוך התקף הפאניקה עלה רעיון שבדקתי עם

עצמי גם לפני המשבר, למען האמת –

האם אני יכולה להשתמש לצורכי הטור המודפס שלי במאגר מילים, רעיונות, רשומות

שכתבתי כאן, בבלוג שלי בשנה וחצי האחרונות?

לבחור פוסט שמתאים ברוחו לרוח הטור שלי, פוסט קטן, כזה שעבר בשקט, שמספר

קוראיו היה קטן יחסית לרשומות אחרות של אלפי כניסות ותזכורות במקומות אחרים,

לצלם צילום תואם ולשלוח אותו לפרסום על נייר אמיתי בעיתון.

כפרח עיתונות צעיר וצנוע החלטתי להתייעץ לפני שאני עושה.

שאלתי ארבעה אנשים / חברים שמגוון המקצועות שלהם נושק למדיה / עיתונות / טלוויזיה

וכו' וגם כאלה שלא, אבל אנשים שיגידו לי את דעתם בלי חשש ומורא.

והתעורר דיון, על סף ויכוח.

מעניין, די סוער, רובו במיילים כמובן.

שניים מאיתנו מחזיקים בבלוגים,

אחת אין לה מושג מה זה בלוג, אבל מבינה בספרים,

והאחרון מבין באנשים.

עבר כמעט שבוע –

אין הכרעה סופית ב כ ל ל.

הויכוח בעיצומו.

–  לטענתי מספר האנשים הקוראים את הפוסט בטל לא רק במאית, אלא במאות אלפי

הקוראים של "ידיעות אחרונות" – מהקיוסקים עד פתח הבית –

לא חבל על כל כל הרבה רשומות, בהנחה שטובות, שלא יגיעו לעיתון?

גרעין של רשומה שיעבור שכתוב ותוספות ושינויים, אבל יתבסס חד משמעית + חלקים

מקוריים מרשומה שהתפרסמה כאן, נניח לפני עשרה חודשים? למה לא?

וגם, אין כמובן הכוונה לכתוב ולפרסם דברים קודם כאן ואחרכך שם כעקרון – 

מה פתאום – אלא בדיקה עקרונית אם אפשר בכלל, לפעמים, אם שווה להשתמש

בחומרים מכאן, מהבלוג, לשם, לעיתון.

אני גם רוצה להדגיש בכל יכולתי וכוחי:

זה בכלל וממש לא קשור ל"לחסוך" בכתיבה ובעבודה –

מה פתאום. אני אוהבת ושמחה ומאושרה לכתוב את טורי הצעיר והרענן. הוא רק החל

את דרכו בעולם האמיתי. המודפס. גם אני התחלתי משהו חדש שמרגש אותי מאד,

שהתגובות, הרבות, אליו משמחות אותי. המיילים שמגיעים אלי מלאי הפתעה, רגש ושמחה

ואני ממש, ממש שמחה "לעבוד" בו וסקרנית מאד לאן הוא יוביל אותי.

מבחינתי, אם אנסה לחזור לעניין בו אנו עוסקים – משימה קשה לי לפעמים – אני לא מצליחה

למצוא בזה רע –

בלחשוף את המילים הנחבאות אל הכלים שלי, בתוככי האינטרנט, במעמקי "רשימות"

לעשרות ומאות אלפי קוראי "ידיעות אחרונות" בימי רביעי,

אבל יש אנשים, בעיקר אלה שמקצועם עיתונות המתנגדים ממש.

לא אישית נגדי כמובן, עקרונית. אידיאולוגית.

הויכוח שהתעורר בעקבות ה"משברון" הפך מהר מאד להיות עקרוני ממש. 

– לטענת ל. הלא עיתונאית אך המבינה דרכי עולם, עכברי האינטרנט וקוראי בלוגים הם

בחלקם הלא מבוטל אנשי מדיה / תקשורת ודווקא הם, קרוב לוודאי קוראים גם בלוגים

וגם עיתונים מודפסים והם, מתוקף מקצועם, מאד לא יאהבו את "הפרסום השני" –

עיתון אחרי בלוג ולא כפי שנהוג – בלוג אחרי עיתון. ראה יגאל סרנה, צביקה טריגר,

ריקי כהן לפעמים, יורם מלצר ומי לא.

ש. השתקן אמר שלדעתו אין בכלל בעיה.

מי בעצם קבע את "סדר החשיבות"?

מה קודם למה?

הכסף שמשולם עבור כתיבה בעיתון לעומת הרוח היצירתית והעצמאית כאן?

למה מותר לעיתונאים לפרסם בבלוג שלהם חומר ששייך לעיתון? למה זה בסדר?

זה לא ממחזר?

– ק. אמר שבעיתות משבר, ומחשב קורס זו בהחלט שעת משבר, בעיקר בגלל שהוא ראה

איך ניראתי ונשמעתי, זה דווקא רעיון מצויין. וכמו מח גברי של ממש, עניין אותו הפתרון

המעשי הרבה יותר מהדיון הפילוסופי.

– ג. אמרה שאסור. שמה פתאום. שאם אני כותבת לעיתון אני לא יכולה ואסור לי בשום פנים

ואופן לפרסם פרסום נוסף, אפילו שהיא מבינה שבבלוג אי אפשר להתייחס  אל זה כפרסום

רגיל. בעקרון  היא מאד נגד, והטיעון המספרים שלי ממש, אבל ממש לא שינה את עמדתה

במילימטר. לטעמה, זה בכלל לא משנה אם מישהו בכלל קורא את הבלוג הזה.

– האחרון אמר שלמרות גילי המתקדם, הקרדיט הלא מבוטל שיש לי במקצועות אחרים,

אולי כדאי לי להתחיל  לשתוק רגע, ללמוד – הנה, אני שואלת ומנסה ללמוד, לא? –

 

 

קבלתי את דעתם. אני חדשה כאן, לא מכירה חוקים וכללים ומקובלות.

לא היה טור השבוע.

אבל תגידו,

ברמת העקרון,

מי צודק? מה נכון?

 

11 בינואר 2008 – 19:22 קטגוריות: בלוגים ורשתות | תגובות (23)

מגיע לי!

 

 

 

פוסט אזהרה ממחשב אורח.

 

הלך המחשב. הלך ההארד דיסק.

 

כבר שלושה ימים.

 

מחר יגיע מחשב חדש.

 

עכשיו המאמצים להציל חצי ספר, שלושה טורים מוכנים, צילומים משפחתיים

מהשנתיים האחרונות, 3000 צילומי פרוייקט לתערוכה, פרוייקט צילום ילדה

ישנה כמעט מיום הוולדה, סקנינג של מאות צילומי משפחה, שלושה ספרי

ילדים בתהליכי עבודה, מייל ליסט מפואר ממש, שלא נדבר על שימושי.

word עמוס ברעיונות, התחלת רעיונות, מכתבים, מסמכים. ה לא.

הכל מפוזר במקומות שונים בדיסק פגום שלא מאפשר גישה לרוב החומר.

 

רק הבלוג שלי ניצל בינתיים.

 

לפחות זה.

 

אי אפשר לתאר את החמיצות בלב, שלא נדבר על הכעס העצמי.

 

טמבלית.

 

אמרו לי. בטח אמרו. כולם אמרו. בעיקר אח גדול.

 

מגיע לי.

 

 

 

 

נ.ב. לגבות הכל עכשיו. לא מחר. עכשיו. ממש עכשיו.

 

9 בינואר 2008 – 19:46 קטגוריות: בלוגים ורשתות | תגובות (20)

לא רק זונות קונים בכסף.

 

 

 

הממשלה אישרה: משרד הדתות יוקם לתחייה

אחרי ארבע שנים בלי משרד דתות, החליטה הממשלה להקים אותו מחדש.

רוב שרי העבודה, כל שרי ישראל ביתנו ושר המשפטים פרידמן התנגדו,

אך אולמרט נימק: "ראש ממשלה לא צריך לבלות בחתימה על תעודות קבורה".

בראש המשרד יעמוד השר יצחק כהן מש"ס

רוני סופר 

פורסם:  06.01.08, 13:43

P{margin:0;}
UL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 16; padding-right:0;}
OL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 32; padding-right:0;}
H3.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;margin-top:0px;}
P.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;}

var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) );
function txt_link(type,url,urlAtts) {
switch (type){
case 'external' :
if( urlAtts != " ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);}
break;
case 'article' :

urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
case 'yaan' :

urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;

case 'category' :
urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
}
}
function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}

משרד עם כיפה: ארבע שנים אחרי שפורק בניסיון לחסוך כספי ציבור,

החליטה היום (א') הממשלה לאשר את הקמתו מחדש של משרד הדתות.

ההצעה התקבלה ברוב של 15 תומכים מול שישה מתנגדים בלבד.

שני שרים נמנעו בהצבעה. בראש המשרד יעמוד השר יצחק כהן מש"ס,

אך סמכויות המשרד לא יהיו נרחבות כבעבר.

 

בישיבת הממשלה נימק אולמרט את השינוי:

"איני סבור שראש ממשלה בישראל צריך להקדיש כמה שעות בשבוע כדי לחתום

על היתרי קבורה". לדבריו, למשרד החדש יועברו הרבנות הראשית, בתי הדין

הרבניים ומחלקת היישיבות.

 

א י כ ס.

 

ח"כ יוסי ביילין, אמר כי "החלטת הממשלה היא יום שחור ליחסים בין דת ומדינה.

ישראל, הדמוקרטיה היחידה שבה דיני האישות הם דיני הדת, הולכת היום צעד גדול

אחורה.

ח"כ חיים אורון אמר: "פעם נוספת הממשלה מקצה משאבים למטרה מיותרת וחסרת

הצדקה, אשר בוטלה בצדק בעבר. וכל זאת במטרה לקנות את תמיכת ש"ס ".

אופיר פינס היה המדוייק ביותר: "אולמאט מכין את הקרקע לפרסומו של דו'ח

וינוגרד הסופי. מדובר בעיסקה שקופה: דתות תמורת וינוגרד."

 

 

 

שאלה: מדוע יצאה יולי תמיר מהחדר ונמנעה ומדוע שר המדע וכו' ראלב

מג'אדלה וכן שר החקלאות מר שלום שמחון יצאו מהחדר ולא הביעו דעתם?

 

א י כ ס.

 

 
 

6 בינואר 2008 – 14:29 קטגוריות: עד כאן | תגובות (14)

קוראת ולא מצליחה להבין

 

אישום: סב אנס את נכדתו במשך 13 שנה מאז היתה בת 4
הפרקליטות הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום נגד גבר
בן 75 הנאשם שאנס את נכדתו במשך 13 שנה מאז שהייתה בת ארבע.
כתב האישום מייחס לו 11 אישומים של עבירות אונס, מעשה מגונה, מעשה
סדום ותקיפה מינית. מכתב האישום עולה עוד כי הסב ניצל הזדמנויות שבהן
היה  לבד עם נכדתו כדי לבצע את המעשים. כתוצאה מכך סובלת הנכדה,
בת ה-27, מהפרעות אכילה מאז גיל שמונה, והיא אף ניסתה להתאבד מספר פעמים.

 

סבא

אני מנסה למצוא מילה חמה יותר, טובה יותר, מצחיקה ומפנקת יותר מסבא

וסבתא, ולא מצליחה. סבא וסבתא הם הפינוק הגדול של החיים.

כל הטוב שבמשפחה, בלי מטלות יום יום, בלי דרישות חינוכיות, בדרך כלל. 

אינטימיות, פשטות וחיבוקים. תחקיר על עץ המשפחה וסיפורים מפעם.

להסביר לסבא וסבתא איך עובד הmp, לסדר דברים קטנים במחשב שלהם

ולהעריץ אותם על השליטה שלהם בו, לחשוב איך כשנולדו לא היו מכוניות,

או טלפונים, או דיוידי ולא להבין איך הם חיו. לאכול אוכל שיש לו את הטעם

המיוחד של סבתא, לקבל דמי חנוכה ומתנות מצחיקות, לחטט בארון של סבא

לבקש, ולקבל עניבה. לקבל מסבתא שמלה ישנה לתחפושת בפורים,

ללמוד שח, לקבל שוחד אפיקומן. לבוא בשיש בערב או בשבת בצהרים ולפגוש

את הדוד/ה, בני דודים. לריב קצת, להתווכח עוד קצת, לשחק במשחקים של

ההורים שלך שנשארו אצל ההורים שלהם, לפעמים לשמוע חשבונות ישנים

נפתחים ונפתרים, לשתות תה, לחטט בממתקים, להרדם על המיטה של סבא

וסבתא ולהרגיש נעים למרות הריח הזר, לקבל חיבוק ולהתאפק עוד שניה כי

לסבתא נעים –

להרגיש אהובה ליד סבא וסבתא.

ובטוחה. הכי בטוחה, כמו ליד אבא ואמא.

  

 

 

 

 

 

 

 

סבא של הבת שלי אחרי שעתיים בייביסיטר

 

 

 

אני מקווה ומייחלת שהאשה הצעירה הזו תצליח לשקם את נפשה.

אני מקווה שהאיש הזה יסיים את חייו בין קירות הכלא.

אני מקווה שהיא תמצא בתוכה כח לתבוע ממנו פיצויים ולהשאיר אותו ערום ועריה

לזקנה עלובה ומכוערת יותר ממנו עצמו. 

אני כל כך, כל כך כ ו ע ס ת וחסרת אונים ומלאת חמלה.

אני לא מבינה איך אפשר.

פשוט לא מבינה.

 

 

 

6 בינואר 2008 – 11:00 קטגוריות: בינתיים | תגובות (19)

קישור לעצומה נגד סגירת קול המוסיקה

 

 

         

      קולהמוסיקה

 

אנו החתומים מטה מביעים את מורת רוחנו מעצם המחשבה של סגירת תחנת קול המוסיקה ואיחודה עם גורמים רחוקים שנות אור ממוסיקה קלאסית. עצם הרעיון מעיד על בורות מחליטי ההחלטות, חשיבה צרה והרסנית, במובן הקאפיטליסטי והזול של המילה. אנו קוראים למציאת פיתרון תקציבי מהיר בו תחוזק תחנת קול המוסיקה ולא תתמסמס. אנו דורשים הוספת תקנים לעורכי מוסיקה חדשים, תקציב לקניית תקליטורים חדשים, השמעת קול המוסיקה גם באינטרנט, הגברת התקנים לטכנאי הקלטה, עידכון ציוד, עידוד הקלטות חוץ…. כל מדינה נורמלית המכבדת את עצמה היתה בושה ונכלמת לאור ההצעה הפרימיטיבית של בניית רשת ה "איכות" שהוצעה.
לא נשקוט עד שתחנת קול המוסיקה תזכה לעידוד המתאים ולא נסלח לכל מי שמנסה לחתוך בבשר החי.

 

עד כה חתמו על העצומה 24,715 אנשים – הצטרפו גם אתם!

 

 

ספרים, מוסיקה, תיאטרון, קולנע,  מוזיאונים, ציור, חינוך – אוצרות חינוך תרבות ונפש.

אין מקום שהם לא מקצצים.

מנסים לקצץ.

הפעם הם הגיעו למוסיקה הקלאסית.

בחודש שעבר לתיאטראות.

את החינוך הם הורסים ומעליבים בלי סוף.

צריך לעצור אותם. לכבול את ידיהם.

להוכיח להם שהם לא באמת יכולים להפוך אותנו לעם חסר חינוך ותרבות.

כמה שלא ינסו, לא יצליחו.

גם אם אתם פותחים את קול המוסיקה פעם ב…במכונית,

גם אם ביתר הזמן אתם שומעים מוסיקה בדרכים יותר מתוחכמות מרדיו –

אסור לתת להם לסגור את קול המוסיקה, אפילו לא לצמצם אותו.

פשוט אסור.

 

5 בינואר 2008 – 10:12 קטגוריות: בינתיים | תגובות (8)

אוצרות פרטיים / ספרי פעוטות אהובים ושמורים

/

הבית שלנו עמוס בספרים.

את שלי אני שומרת, אוגרת, אוספת, מאבקת, נצמדת ומה לא.

ועכשיו הגיע הזמן להחליט מה לעשות עם שלה.

גם לה יש הרבה, המון, ספרים.

מתמיד. מלפני שנולדה.

היא ילדה קוראת ועכשיו הגיע הזמן לקחת החלטה רצינית ובוגרת איך להתייחס

לכמויות הספרים ההולכים ומצטברים בחדרה. יש לא מעט ילדים וילדות צעירים

ממנה שהתמלאו אסמיהם ספרים בבקוריהם כאן במשך השנים, אבל יש כאלה

שלא הצלחתי לתת, גם לא לבנות משפחה קרובות במיוחד.

אגרנית אני, כבר סיפרתי?

לכן החלטתי לכבוד יומולדתה השנים עשר הקרב ובא בדילוגי ששון וקריאות

שמחה ועונג, לסמן שנים עשר + אחד מספרי ילדותה המוקדמת …

בערך כתה א'. לארוז אותם ולהניח למשמרת לעתידים לבוא.

אני בוודאי שומרת עוד המוני –

מנסה לסנן, למיין. מצליחה להעביר חלק לא מבוטל מאלה שנקראו,

אפילו הרבה מאד פעמים, וכאלה שלא השאירו חותם במיוחד ולא מצליחה,

בדיוק כמו בספרים שלי, להפרד ולהוציא מהבית עשרות, טוב מאות, רבים אחרים.

ואני ממשיכה לנסות.

אבל אלה, שנים עשר + אחד מסומנים במיוחד. כהכי הכי אישיים של הבית הזה.

עם הבטחה אישית שלי לעצמי,

שמה שלא יהיה,

לאן שיטלטלו אותי חיי העתידיים,

את אלה אני שומרת לילדיה.

שנים עשר אוצרות ליבה שישמרו ויוגשו לילדיה.

בטח יתווספו אליהם אלה שנקראו לבד בגיל בית הספר המוקדם, וספרי העכשיו,

ספרי נוער הנקראים שוב ושוב ושוב. נדוניית ספרי אמא. גם לי יש.

יצרנית זכרונות עתידיים אני. פועלת עתיד חרוצה.

לא בחרתי ברשימה הזו את הקלאסיים, אלה שאפשר למצוא כמעט בכל בית,

כולל שלנו כמובן: מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, תירס חם, מיץ פטל,

פיט פט וטו וכו'. אפילו את סיפורי נפתלי לא הכנסתי. אלה יהיו כאן תמיד כנראה,

כמה טוב.

בחרתי בחירות אישיות לגמרי.

קנה המידה העיקרי לבחירתם הוא כמה פעמים הם נבחרו על ידה כשנשאלה

איזה ספר את רוצה לשמוע עכשיו וכמה היא אהבה, חייכה, התרגשה, דיקלמה,

קראה בעל פה ומחייכת עדיין כשהיא ניתקלת בהם –

טוב, רק לפעמים….זה לא מאד קולי ובוגר לאהוב ספרים של תינוקות….

אפילו אם התינוקת הייתה את….

אלה ספרי ילדות אהובים על ילדה אחת,

ומתוקף אהבתה, גם על הוריה. 

ספרים שהוקראו מאות, אם לא אלפי פעמים.

לפעמים ברצפים של ארבע וחמש פעמים,

שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש,

וכאלה שחרכו את גרוני במשך שנים.

לא על פי סדר מחייב.

תפזורת ספרים שש שנתית, מענגת, חופנת בתוכה מאות רגעים ספוגים בכל

קשת רגשות אפשריים של ילדה אחת קטנה, הוריה ושש שנים ראשונות.

    

      

 

/

/

כמה טוב לחשוב על ימין ועל שמאל על כלום. על הכל.

על מה אתהיכול.

ישר,

הפוך,

גבוה,

נמוך,

ואפילו עגול.

זה הכל.

 

/

/

/

.

.

.

.

דר' סוס. כמה טוב לחשוב.

.

4 בינואר 2008 – 00:51 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (22)

תגים , , |

הֶפִּי נוּ אִיר

 


בארבע אחר הצהרים התחיל מה שאבא שלה היה קורא פעם קמפיין.

היא יצאה לדרך הבת שלי,

לקמפיין גדול משל שלושת חברות הסלולר ביחד.

בסיסמאות, תחנונים, יבבות בטלפון, שפתיים שמוטות, לחיצה על בלוטות

אשמה, עוד רגע היא הייתה מזכירה לי – מה שלא קרה מעולם –  בת כמה

היא הייתה כשהוריה נפרדו וכמה להיות ילד יחיד זה לא ממש כיף…

עד כדי כך המטרה הייתה חשובה.

שעה מאוחר יותר,

אחרי טלפונים לשתי אמהות מתוך ארבע הושגה ההסכמה וניתן האות.

ארבע בנות שתים עשרה (כמעט) ישנו אצל אחת מהן, ישארו ערות עד מאוחר,

ממש מאוחר, ויספרו עשר, תשע, שמונה וכו עד השניה הנכונה בה יצעקו

Happy new year , ירגישו גדולות ממש, ויהיו מתוקות ושמחות כמו שרק

בנות שתים עשרה החוגגות בפיג'מות פלנל ולחיים סמוקות מהתרגשות יכולות.

כן, זה יום לימודים רגיל וכן, הן בטח יהיו עייפות ומרוסקות מחר וכן, בבית הזה

בדרך כלל אסורה השינה בזוגות או יותר בימי בית ספר –

אבל

– השנה אנחנו מ מ ש מבינות מה זאת אומרת שמתחילה שנה חדשה

   אמא…. וזו גם השנת בת מצווה שלנו…

נו, מול טיעון שכזה לא הצלחתי לעמוד.

האמת שאני אוהבת חריגות מהשיגרה, מהבדרך כלל הזה, מהמותר.

אז שישתוללו עד אחת בלילה, יקומו בקושי בבוקר, אורנה, עליה להאכיל, לזרז,

להכין בוקר וצהרים, לאסוף חפצים, תיקים ולדאוג שיגיעו בזמן לבית הספר…

לא אני. הפעם.

–  ב ס ד ר…

–  את האמא הכי, נשבעת לך, הכי בעולם. באמת. לא רק בגלל שהסכמת!

–  אהה…לכי לגמור שיעורים, אחרת…

–  יש!!!

 

והעינים שלה נוצצות ואני לא שומעת מילה על כמה שיעורים בחשבון.

בשמונה וחצי יש צפצוף בחוץ. אני לוקחת את הילקוט שלה, היא את התיק.

מכונית אדומה עם אמא אחת, אחות קטנה ומקולחת, מוכנה כבר לשינה

בפיג'מה המודפסת שלה יושבת בכסא של קטנים – ככה זה במשפחות עם

הורה יחיד –  ומביטה בהערצה באחותה הגדולה וחברותיה.

חברותיה, מקולחות וחגיגיות מקבלות את פניה בצהלות, זה באמת השם

המדוייק ביותר לצפצופי השמחה האלה, צהלות התרגשות. היא נותנת לי

לנשק אותה, ככה, לא באופן ילדותי ומתרפק מדי ונעלמת אל: הסילבסטר

הרציני הראשון שלי. אמֵן.

 

אני פותחת את השער, קר. ממש קר. גוערת כרגיל בכלבה שֶנוּ כבר, כמה

צריך לחכות לך כל פעם, מביטה בחצר העייפה שלי, בסימנים ראשונים

וירוקים לפקעות שזרקתי בשנה שעברה, מעניין אם נרקיסים או נוריות.

גם רקפות היו שם פעם. ניכנסת הבייתה. הידיים שלי מבצעות טכס נשי עתיק

מכולנו ואוספות בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה, מקבלת אסאםאס גברי

ומתוק ממקום שכבר החליף שנה, שולחת מִילִים וצילום לַטור ומחליטה לוותר

על המסיבה יד שלישית אצל אודי ונירית אפילו שהיא בייביסיטר free, דייט

free ובטח יהיו שם הרבה מאד אנשים שאני אשמח לפגוש. פותחת יין. אדום.

לוקחת לידיים את ה -canon 20 D  ה מ ד ה י מ ה שמתארחת אצלי כבר

חודש ומתחילה לצלם את מה שאני רוצה ומתכננת וחולמת כבר חודשיים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה. טלפון שניים מפסיקים רצף מטורף של

צילומים – עונג הדיגיטליות וגודל כרטיסי הזכרון – הזמן עובר כל כך מהר

ובכזה עונג מרוכז שבטח תכף תתחיל שנה חדשה אני מחייכת לעצמי ואז

מצלצל הטלפון: הֶפִּי נוּ אִיר אימי היא צועקת וצוחקת וצוהלת ומתרגשת

ומה לא, בטלפון, הֶפִּי נוּ אִיר. גם לך אהובה שלי.

  

1 בינואר 2008 – 17:10 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (12)

היום ראיתי סרט, יכולתי להגיד שעלי…..

 

ידעתי שהיא תגיע הבייתה רק בערב.

זכרתי שאין לי היום חזרות.
החלטתי לא לכתוב את מה שאני צריכה. רק מחר בבוקר.
נעלתי את הבית ויצאתי לעולם.
לא קר. דצמבר. שמש. כמה כיף.
סידורים, קניות שנדחו, דברים הכרחיים ו…עונג יומית לסיום.
יומית. אין על עונג היומית.
קפה עם המון קצף, חטיף ט ע י ם, מים.
שורה שש באמצע.
אין אף אחד מלפני ומצדדי. חתשתייםשלוש.
אולי שמונה / עשרה אנשים אי שם למעלה.
בקיצור, שקט.
ככה אני אוהבת לראות סרטים. בשקט.


 

ראיתי היום סרט שיכול היה להכתב, קצת, עלי. באמת. 
התרגום ובחירת השם ממש בסדר לעומת האסונות הרגילים.
המקור טוען ש"לעולם לא אוכל להיות האשה שלך" – 
אשה  as in women
לא  as in wife

מקובל וסביר. אין טענות.
לא ידעתי על מה הסרט.
הייתי עסוקה בשבוע האחרון. לא קראתי פרומואים וכו'.
אבל את מישל פייפר אני אוהבת, סרטי-סתם-איזה-כיף אני מאד אוהבת.
יומיות לבד של סתם-סרט-כיף אני הכי אוהבת.


 

מישל פייפר היא שחקנית שאני מחבבת מאד.

היא באופן בסיסי שחקנית אהיבה. החיבור שלה למצלמה, לקלוזאפ מביא את הצופה

להיות "בצד שלה". זה לא קשור רק לכשרון, זו פשוט תכונה שכזו.

כמו להיות פוטוגני. היא שחקנית אינטליגנטית, היא משתמשת בנתוניה בתבונה,

כמו רוב הנשים היפות. היא כל כך בטוחה, ולא בטוחה, ביופיה שהיא מנסה לפעמים

לא להתייחס אליו בכלל, ואז, היא הכי, הכי נוגעת ללב. פריכה כמעט.
אחד התפקידים הגדולים הראשונים שלה נוגע לי אישית, קצת…כי גם אני, כן כן,
נפגשתי עם הבמאי שלו לקריאה, אודישן ולא תודה..בניגוד אליה,
שנפגשה עם הבמאי לקריאה, אודישן וכן, בטח :)
השנה הייתה 1982, נדמה לי…בכל מקרה….לסרט קראוInto the night  

" רומן לילי " . ג'ף גולדבלום שיחק בו ואחרי שלוש שנים, ראיתי אותו בשניה,
ואחרכך יושבת ב'צלע בירה' קרוב לודאי, או מקום לא פחות מיתולוגי,

חייכתי לעצמי על איך החיים וכו' ומה היה קורה וכו'.

והשנים המשיכו להתקדם ואני המשכתי לעקוב אחריה די מקרוב .
היא בערך בת גילי, דוגמניה בעברה,
יופיה הוא הבסיס הראשוני לקריירה שלה ולחלק לא מבוטל מתפקידיה
ועניין אותי איך ולאן היא תתקדם וגם, משלב מסויים, איך הגיל מתחיל להשפיע.
גם על המראה החיצוני כמובן,
עיני נץ יש לנשים, אני אומרת לכם. נץ.
וגם, בעיקר, עניינו אותי התפקידים המוצעים לה והבחירות שעשתה.
עם השנים ראיתי שיש שנים 'מתות',
שבהן תפקידי הצעירה היפייפיה/סקסית
בסרטי מתח – "טקילה סאןרייז" "בית רוסיה" "פני צלקת"
קומדיה רומנטית – "נשואה למאפיה" "פרנקי וג'וני" "צמודים אישית"
דרמות – "נערי בייקר המופלאים"
התפקידים האלה מתחילים להעלם בגלל הגיל שמתחיל, כן כן, אויאוי
לתת את אותותיו גם ביפות שבהן
ותפקידי ה'אופי' – טיפוסים, מורות, עקרות בית, אמהות 'רגילות,
או תפקידים שלא דורשים במסגרת הדמות יופי מדהים, בלונד, עור צח,

עינים כחולות וגוף חטוב לא הוצעו לה, או, מה אני בעצם יודעת, שהיא מטעמי
הסתגלות לא פשוטה לגיל או  בחירה באמהות או לך נחש מה,
סרבה בשלב ההוא לקחת.
אם עוקבים אחרי קצב העבודה שלה אפשר לראות שממוצע הסרטים שלה בשנים

הטובות היה בין שניים לשלושה סרטים בשנה – (זה ה מ ו ן !!)
ובין שנת 2000 לשנת 2007 – מגיל 42 עד49  
השתתפה מישל פייפר בארבעה סרטים בלבד.
כשבין שנת 2003 ל 2007 לא השתתפה בסרט בכלל .
שנת 2007 הייתה כנראה "שנת המעבר" שלה –
גם המפיקים, גם הבמאים, המלהקים, הקהל וכנראה היא עצמה הפנימו את העובדה
שמישל פייפר תכף, ממש תכף בת חמישים, וזה בסדר.

הסרט שהתחיל את הפוסט הזה והוביל אותי למחוזות שלא להם התכוונתי כלל וכלל

כשהתחלתי לכתוב אותו, ונתן לי שעה וחצי משעשעות ונעימות אתמול אחר הצהרים
הוא זה:

ארה"ב (2007)
שפת הסרט: אנגלית
משך זמן סרט: 97 דקות
ז'אנר : רומנטי
במאי/ת: איימי אקרלינג

 

הסרט הוא סוג של מראה,שיקוף מסוג מסויים, משעשע של החיים שלי.

הוא ניגוד מלבב אפרופו סוגיות נשים וגיל לאירוע ההוא

היא גרושה, בלי בןזוג כבר ה מ ו ן זמן עם ילדה בת 12 – 13

הילדה חכמה, רגישה, חוכמולוגית ומקסימה לגמרי.
החיים שלהן זורמים על מי מנוחות המופרעים ונסערים על ידי דרמות יומיומיות
הן מצד הילדה, כמובן, והן מצד האם, כמובן.
הדרמות קשורות לילד בן 13 ולגבר בן פחות משלושים –
זה הפרט היחיד שלא זהה לסיפור חיי  –
היחסים המתוקים / רגישים/ רגילים / נשיים בין שתי ה…..בנות האלה,
ההקבלה בין הבוגרת שמנסה להעביר לקטנה שיעורי אל תראי לו שאת מעוניינת
ואז הוא יתעניין (כמה מיושן וכנראה…כנראה מדוייק?…) מול בת השתים עשרה
המתאמנת איך להתנהג מול ילד שלא מתעניין בי….
המבוגרת שמתאהבת וחוזרת להיות בת שלוש עשרה מול הגבר הזה, ומצד שני
מצליחה להיות אמא מדוייקת כל כך – טוב, בסרטים זה פשוט – המינונים של הגערות,
הצחוקים, החיבוקים והשיגרה פשוט מדודים בכף מדידה אמריקאית לקיטש –
ולשמור על האשה שבה שמצליחה – איך? אני דורשת לדעת איך –
לשכוח את האמהות, העבודה, החיים עצמם, ופשוט לצחוק, להשתולל, להשתטות,

להתאהב כן כן ופשוט ולהיות.
סוף טוב ?

אמריקה לא?

 

סרט טוב? לסוגו .די. קומדיה רומנטית, קצת צפויה. קצת בנאלית.

כלום חדש לכתוב הבייתה אם נשתמש בבטויים זרים.

אבל וזה אבל גדול…..הרבה, הרבה חן.

הרבה מישל. הכי הרבה מישל.

הסרט שופע חן מישלי. חן ושמחה ומתיקותה של מישל.

תסריטאית. שואו ביז. היא מקסימה, קלילה, משעשעת, פגיעה ויפייפיה.

הילדה מוכשרת. הגבר שרמנטי – לא לטעמי האישי אבל זה ממש לא רלוונטי…

הבימוי קורקטי, זורם, עושה את שלו בלי נסיונות לחדש, למקצע יותר מדי.

התסריט מתוכחם מ'שו מתחת לצפוי ולרגיל.

אם לא היא לסרט לא היה הרבה סיכוי…
מצד שני איפה היא תמצא קומדיה רומנטית בגיל שלה ?
אני חושבת שיש נסיון תסריטאי – היא גם ביימה, הכותבת –
להשוות, להראות דמיון בעקרון הנשיות מול הגבריות.
האמא והבת, בסופו של דבר "לומדות" את אותו שעור.
כמה אמריקאי. משהו בסגנון היי אמיצה, נאמנה לעצמך ו"והוא" ואת תהיו בסדר…
למרות הבנאלי הסרט מעביר שעה וחצי, יומית כאמור,
ממש בנעימים ובצחקוקים. בעיקר בגלל מישל. 
יפה ומתוקה ומבעבעת.

 

ונודל'ס הבייתה לארוחת ערב, וילדה שחזרה עייפה עם עינים נוצצות מחוג דרמה,
ואמא שסיפרה ש"ראיתי סרט נורא דומה לנו, נלך השבוע…" וארוחת ערב, מקלחת,
דיבורים, דיבורים, נשיקות לילה טוב "נו א מ א מספיק…"
ותחושת עונג קטנה של יום שמשי באמצע החורף, 2007 שהייתה לא רעה בכלל,

הבטחה לעצמי לזכור שבימי ראשון זה בעצם אפשרי,

ותפילה, בקשה קטנה, פרטית בלב.

 

 

Happy new year

 

31 בדצמבר 2007 – 13:47 קטגוריות: ענייני אני | תגובות (14)

מזדקנת, כינוי גנאי?

.

הפוסט האחרון שכתבתי עניינו היה קו הגנה משפטית דוחה ומאוס בעיני –

הפוסט עורר הרבה מאד תגובות,

מיילים בעשרות רבות

ודיונים מעניינים.

במקום וירטואלי אחר הגיב גבר זר אחד , בעל בלוג, על המילים שלי בשצף קצף.

אני כמובן לא אתן לכם לינק כי הוא ממש בזוי ונמוך בעיני –

אבל אני רוצה לצטט ממנו:

האשה המזדקנת הנ"ל פרסמה קולות רמים הקוראים ללינץ' מחאתי באיזה עו"ד

שאמר לשופטים שהנאנסת בכתה בגלל שהזיון היה קצר מדי. משהו כזה…..

ומאז, הפך אותו פרקליט בעיני המזדקנת כחלאת מין האנושי שיש להוקיעו.

……………

אני אתייחס רק למיפגע ההגיוני הנובע מדבריה של המזדקנת הנ"ל, המוכיח,

שבין האוזניים שלה יש הרבה שיער ומעט בינה. …

הבנת שאת מוגבלת ביותר בהסקת מסקנות שטעונות חשיבה?…..

וגם מופרעת, חצופה ומיני תופיני לשון אחרים…..

והוא גם מסביר אחרי ש'גערו' בו על השתלחותו: אני שב ומסביר –

 

אני רציתי למחות וקצת לפגוע אישית כדי להמחיש לה מה ההרגשה

נוכח הפגיעה האישית הקשה פי כמה מונים בדברים שכתבה על הסניגור.

……………………………………………………………………………………

אני לא מצליחה לקחת את דבריו באופן אישי, באמת.

ובוודאי שלא להעלב.

אני תוהה, איך קרה שמכל כינויי הגנאי שאפשר היה לו לגבר הזה

למצוא ( אם חייבים להשתמש בכינויי גנאי ) מתאימים במקרה הזה

כדי להעליב ולפגוע בי, והוא הודה שהוא חיפש לפגוע אישית,

מזדקנת היה לדעתו המעליב והפוגע ביותר? 

.

זה עצוב שהגינוי הכי גדול, חזק, זה שמכוונים, כנראה, לפגוע איתו

במקום הכי רגיש וכואב, מכוון לגילו של אדם, לא למהותו, וכפי שזה

נראה זה גם מיועד בדרך כלל לנשים יותר מלגברים.

 


פשוט עצוב.

.

27 בדצמבר 2007 – 00:44 קטגוריות: נשים | תגובות (32)

תגים , , |

הנאנסת בכתה כי לא הגיעה לסיפוק מיני…..

 

פרקליט האנס:

הקורבן בכתה כי האונס היה קצר

 

 

עו'ד רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה מאכזב, קצר ביותר,

מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה.

 

 

מרדכי זוהר, בן 47 מראשון לציון, הורשע באונס עובדת זרה מהפיליפינים לפני כשנתיים.

בהכרעת הדין מתחו השופטים ביקורת על פרקליטו, שטען כי הסיבה שבגללה בכתה האשה

במהלך האונס, איננה בשל הסבל שנגרם לה, אלא משום שלא הגיעה לסיפוק מיני.

.

בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע הבוקר (יום ג') את מרדכי זוהר, בן 47 מראשון לציון, באונס וביצוע

מעשה מגונה בעובדת זרה מהפיליפינים לפני כשנתיים, בעת שזוהר עבד כאח וטיפל בקשישה שהעובדת הזרה

היתה המטפלת הקבועה שלה. בהכרעת הדין מתחו השופטים ביקורת קשה על הסנגור שייצג את

זוהר, עו"ד מנחם רובינשטיין.

עו'ד רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה מאכזב, קצר ביותר,

מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה. השופטים כתבו כי מוטב היה שהטענה לא היתה

נשמעת במהלך המשפט וכי אין בכוונתם להתייחס אליה.

"לא זו בלבד שמדובר בטענה חסרת כל אחיזה בחומר הראיות שהונח בפנינו, אלא שיש בטענה זו יותר

מנימה של ביזוי המתלוננת וזלזול ברגשותיה כאשה וכאדם, ועל כך יש להצטער מאוד".

ביקורת נמתחה גם על דרך חקירתה הנגדית של הנאנסת ונכתב בהכרעת הדין כי שוב ושוב נדרשה

להשיב לסנגור מדוע לא הגיבה להטרדותיו של הנאשם בטרם האונס ומדוע לא עשתה מעשה כדי להתחמק

מפניו. השופטים ציינו כי בעבר נקבע כבר שאין מקום לשאלות כאלה בחקירת קורבן עבירת מין וכי

אין סיבה בטענות הנוגעות להתנהלותה הפאסיבית של המתלוננת, במיוחד כאשר הוכח

שבהתנהלותה מולו היא שידרה אי הסכמה לקשר מיני.

מתוך פסקהדין איני רואה להתיחס בכובד ראש, לטענת ההגנה, לפיה,

בכתה המתלוננת בתום האקט המיני, מתוך אכזבה ואי סיפוק.

טענה זו, שהועלתה לראשונה בסיכומי ההגנה, אכן מוטב היה לה

שלא הועלתה, משהועלתה, וכך גם הדרך בה נוסחה, שהיה בה

מידה בלתי מבוטלת של זלזול במתלוננת אם לא ביזויה בפועל.

שוב, כי אני יודעת שאתם לא מאמינים:

רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה מאכזב, קצר ביותר,

מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה.

הכתבה במלואה כאן בY net –

הייתי שמחה לפרסם אותו ואת עבודתו המשפטית בכל מקום אפשרי.

הייתי שמחה שהאיש הזה ידע מה חושבים/ות עליו אזרחי/יות המדינה.

הייתי רוצה לספר לכולם, ברבים, באופן נחרץ, ברור וחד משמעי על המהלך המשפטי

המבריק, הטיעון ששלף כקוסם מכובע קסמים כדי לנסות ולחלץ את לקוחו מר ישראל

זוהר אחד מאישום באונס.

הייתי רוצה ש כ ל ם ידעו על המשפט הזה, על מהלכיו ועל פסק הדין.

הוא נכשל בתפקידו. הפסיד תיק. לקוחו הורשע.

שלחו לו מייל וספרו לו מה דעתכם על הטיעון המשפטי וההגון שלו.

אם אפשר להפיץ את מעשהו – יופי.

אם אפשר להגיש נגדו תלונה, אנא ספרו לי איך ואיפה.

עד שיבין את גודל הבושה ויכסה פניו בכלימה. אמיתית.

.

 

שיתייסרו יסורי נפש

 

my body – מקום לספר באנונימיות

 

איך הן מרגישות עכשיו?

.

 

25 בדצמבר 2007 – 13:12 קטגוריות: עד כאן | תגובות (47)

תגים , , |

הפתעה בשישי

.

.

שישי אחר הצהרים.

הורדתי אותה בצופי ים.

שלוש וחצי.

כל מי שניסיתי להקפיץ לקפה, דרינק, רביצה בשמש או משהו,

כבר ממש לא היה לי איכפת מה,

נח. כולם נחים.

מה קורה?

אני חסרת שקט, מנסה להתכחש למציאות.

רוצה אנשים, דרינקים, שמש ואינטראקציה עם העולם,

אבל המציאות שניקרה במוחי, בנוסף להעלמות האנשים הזמינים מחיי,

הייתה שאני אדם מבוגר,אחראי, הורה. יש ילדה בבית. סוף שבוע מתחיל

בדיוק עוד שעה והבית ר י ק.

בחיי שהבית ריק.

לא לצרכי כתיבה.

שני מלפפונים, שני בצלים, תפוח אדמה אחד וכנראה זה הכל במחלקת

הירקות והפירות.

כמה עוד אפשר להדחיק, להכחיש, להתעלם ממה שצריך?

העגלה תמיד באוטו.

השוק עמוס כמו שאני לא רגילה. אני מגיעה בדרך כלל בבקרים.

מלפפונים, פלפלים אדומים וירוקים, חסה, בצל לבן אדום, גזר, כרוב,

חצילים, כרובית, ארטישוק, תפוזים, קלמנטיהות, שורשים, קישואים,

קולורבי, שום, שמן זית, תפוח'א, תפוחי עץ, אגסים, גופיה לזאתי,

גומיות לקוקו של זאתי, אצות במזרח מערב, גם אורז.

פיתות, לחמניות, ג'ינג'ר, פטרוזליה ובני דודיה, פטריות, כוסמת,

עדשים, ברוקולי,

ולסיום, שותה מיץ גזר וניגשת לחנות הפרחים הפינתית.

אני בוחרת כלניות ובמבוקי מזל ונעמדת ליד הקופה לשלם.

חלי?

אני מסובבת ראש בחדות.

אני רגילה.

את חלי גולדברג נכון? / לאן ה"נ" שלי נעלמת תמיד? /  לא הייתי בטוח /

התערבנו אם זו את / גדלתי על הסרטים שלך / לא השתנת / נורא השתנת /

מה שלום אברי / התוכנית שלך זה שידור חוזר נכון? / לאן נעלמת /

בת כמה הילדה שלכם  / כמה את יפה / גלי ואת עוד חברות / באמת את לא

דומה לעצמך…

ואני מביטה בה והיא אומרת:

אני קוראת אותך ב'רשימות' באופן קבוע ומאד אוהבת איך שאת כותבת.

אי אפשר להאמין כמה המילים האלה מלאו אותי שמחה. פשוטה ומדוייקת.

אני קוראת אותך באופן קבוע ומאד אוהבת איך את כותבת.

איזה כיף.

.

שבת שלום מירב יקרה. הבטחת להגיב באופן חד פעמי, נכון?

21 בדצמבר 2007 – 17:37 קטגוריות: ענייני אני | תגובות (19)

היא* כתבה ספר —————- * יעל טבת – קלגסבלד

שוליית הקוסם
מאת: יעל טבת קלגסבלד

 

 

הכול רואים בעורך הדין נדב הגואל גבר מלא קסם, השובה את לבם של נשים וגברים כאחד. חבריו נאמנים לו, לקוחותיו נשבעים בו ונשים נופלות לרגליו. ומה הפלא? הוא יפה תואר, שותף בכיר במשרד עורכי דין משגשג ואופנוען נלהב.

כשרעידת אדמה פוקדת את משרד עורכי הדין הוותיק והיציב שבו הוא שותף, הוא שב ונזכר בשיעור הכואב שלמד בנעוריו: "באים לבד, הולכים לבד ובאמצע גם – יש הרבה לבד". אלא שדמותו המסחררת אינה אלא מסווה בנוי היטב לשבר גדול שהוא נושא מהעבר, ולחלום בלתי מושג המאיים להרוס את נישואיו.

 

  *                        *                       *

 

היא כתבה ספר.

פתאום ראיתי אותו בחנויות.

ב'צומת ספרים' היה מבצע ארבעה ספרים במאה ש'ח אז קניתי אחד לי ואחד לג.

למה מוכרים במבצע ספר שרק יצא לאור.

למה אין לספר ב כ ל ל יחסי ציבור אין לי מושג, אבל יש לי מחשבות.

זה מובן והגיוני במקרה המסויים הזה.

יעל היא אשתו של דורי קלגסבלד –

גיבורו של הספר הוא עורך דין. על פניו יש הרבה מהמשותף לו ולבעלה.

הספר הוא רומן, רציתי לכתוב רומנטי אבל אני מתאפקת.

הוא בוודאי ספר קריא עד מאד. ספר טיסה במובן המצויין של המילה.

אין בו גסות רוח. אין בו עלבון לשפה העברית. אין בו תאורי מין פופוליסטיים.

אין בו הרהורים, פילוסופיה, פרוזה  –

יש בו סיפור, עולם מוגדר היטב, דמויות ברורות ואטרקטיביות בחלקן ואֶפִּיל.

הדבר המסתורי ההוא ההופך משהו או מישהו למושך או לא.

הוא מושך.

אם הייתם שואלים אותי לפני עשרים, עשרים וחמש שנה – מי סופר –

אם זה הספר הראשון שהיא תכתוב, הייתי אומרת לכם שאין סיכוי. מה פתאום.

אבל הנה,

היא כתבה ואני קראתי. לא רק מסקרנות או כורח.

כשהייתי בו רציתי לדעת איך יגמר…מה יהיה בסופו של הגבר הזה…

אין לי מושג איך הייתי קוראת אותו או מגיבה אליו אם הוא לא היה שלה.

הוא לא מסוג הספרים שאני קונה או אפילו משאילה וקוראת בדרך כלל.

אבל את זה קראתי מהר, חזק ובאופן אלגנטי –

נחשו איפה שרתנו בצבא…

אם תשאלו אותי על מה הסיפור עצמו, הנרטיב של הספר –

אין לי תשובה ברורה.

זה סיפור על תככי האליטה המשפטית, אבל לא ממש,

זה סיפור אהבה, אבל גם לא ממש,

זה בעיקר סיפור על גבר אחד אני חושבת

ומאבקו האישי למצוא את מקומו המדוייק, את עצמו המדוייק בתוך חייו.

הוא כתוב ברהיטות. היא אינטליגנטית, שפתה עשירה ומדוייקת, הסיפור זורם,

התיאורים קולחים, הדמויות ברורות, חלקן מעוררות אמפטיה, הכלב מקסים.

תאורי ספות העור הלבנות, סגנון החיים הבורגני / עשיר וחדרי השינה הגדולים

הטריחו אותי מעט, אבל התאפקתי.

נהנתי לחפש רמזי רכילות, מי הוא מי. מוסווים או שלא, מתוכננים או שלא –

אין סכוי שהם מקריים, היא חדה כתער, מודעת לכל אחד מהם. אני משוכנעת שהציד

אחריהם בודאי מעסיק רבים וטובים, או אולי לא כל כך טובים, בימים אלה ממש.

 

ועדיין, הספר, בתמיכת מערכת יחסי ציבור נכונה יכול להגיע למכירות גדולות במיוחד

במהירות יוצאת דופן ולא זה מה שקורה. הוצאת ספרים מסכימה, או אולי מחליטה,

כמדיניות שיווקית לעזוב אותו לנפשו כרגע, לתת לו למצוא בשלב זה את דרכו לבד.

כי איך בעצם אפשר לעשות לו יחסי ציבור?

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לשאול האם דמותו של עורך הדין המקסים, שרמנטי,

  רגיש, פצוע בנפשו, עם צלקת רגשית גדולה בעברו, מבריק, עובר תאונת דרכים,

  האם דמותו של נדב הגואל מבוססת על בעלה? כנראה שלא.

– האם היא תסכים לענות על השאלות האלה ואחרות שיעלו מההשוואה הבלתי נמנעת

  בין דמות הגיבור לדורי קלגסבלד בעלה? כנראה שלא.

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לשאול על הרמזים והדמויות מהעולם המשפטי

  המפוזרים ברומן הזה, האם הם מבוססים על דמויות מהחיים? כנראה שלא.

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לנסות לנחש מי הוא "הקוסם" העו'ד הכל יכול?

– האם היא תסכים לענות על שאלות אלה? כנראה שלא.

שלוש דמויות נשיות משחקות תפקיד בספר ובחיי גיבורו – זו המאוהבת בו מאז ומתמיד

והוא תמיד חוזר אליה, אשתו הכוכבת הכריזמטית, אהבת חייו, חולשתו הגדולה והשלישית

היא המבריקה, השורדת, הלוחמת הגדולה – מעניין מי משלושתן היא היא בעיניה, בתחושתה.

מעניין אם היא תסכים להתראיין.

מעניין אם היא תסכים לשלם את המחיר כדי לקדם את הספר שלה.

לדעתי, היא לא תתראיין.

פעם, מזמן. ממש מזמן.

בממלכת הנעורים, הכוונות הטובות, השמחה והאהבה הפשוטה,

היא הייתה החברה הכי הכי הכי טובה שלי.

אחרכך זה נקטע, התפוצץ, התרסק כמו שרק אהבות גדולות יכולות.

ועברו מאז הרבה, ממש הרבה, שנים.

אנחנו כנראה לא מכירות יותר אחת את השניה,

ומצד שני מזהות עדיין את הגרעין האמיתי זו של זו, אני חושבת.

את הקוד הרגשי האמיתי שלא מצליח להסתתר מאחורי הבחירות שעשינו, או שלא,

כל אחת לחייה. בחירות שהובילו אותנו למקומות כל כך שונים.

זרות, רחוקות, שונות מאד זו מזו,

אבל

לעולם כנראה

לא נהיה שוות נפש אחת לקיומה של השניה.

עובדה.

התחושה הברורה, החדה, הפשוטה שעלתה בי כשסיימתי את הספר הייתה אהבה –

אם האשה הזו, חברה שלי מפעם, מרגישה אל בעלה,

כמעט עשרים שנה אחרי, כמו שהסופרת מרגישה אל הגיבור שלה,

היה שווה.

היא ניצחה את החיים יעל בקרב הכי קשה והכי חשוב, באהבה.

 

 

 

15 בדצמבר 2007 – 12:03 קטגוריות: ענייני אני | תגובות (17)

10 סרטים שאני מצטערת שלא השתתפתי בהם

 

 

זו רשימה רגשית לחלוטין.

אין בה גרעין הגיון.

יש בה ערבובית סרטים, תפקידים, זמנים ויכולות בלי שום הגיון או סדר מאחוריהם.

מאחורי הבחירות שלי לא מסתתר כלום חוץ מ…חשק.

יש עוד כמובן. אבל אלה…עם אלה הייתי שמחה.

יש בהם כאלה שלא הוזמנתי לפגישה עם הבמאי.

כאלה שהוזמנתי, אודשנתי ולא קבלתי.

אחד שכבר היה שלי ונלקח ממני ממש ברגע האחרון.

כאלה שהוזמנתי ובפחדנות הרגילה שלי נמנעתי מלהגיע.

אחד שהוצע לי, סרבתי ואחרכך התחרטתי כל כך.

כאלה שהייתי צעירה מדי, מבוגרת מדי, לא מתאימה, יפה מדי, לא ישראלית,

מתוחכמת מדי, לא ניראת סתם אשה, מי יאמין שהיא אשה עם כאב…

לא טובה מספיק,……מה לא שמעתי…?…….הכל שמעתי :)

יש החמצות שאין להן הסבר.

יש כאלה שאני מבינה שלא היה לי בהם מקום ותפקיד ובכל זאת, אני מצטערת.

לא צער מחריב יום, מה פתאום?

הם אפילו לא יזכרו ברשימת ההחמצות שאכין לי בגיל שמונים,

אבל, עכשיו, יום ראשון, יש עוד שעה וחצי לפני שאסע לאסוף את תמצית הגנטיקה

שלי ושלו מחוג הדרמה שלה – 

"אמא, איך קוראים למקצוע המדליק הזה שאת על הבמה מפטפטת וכולם צוחקים?" –

עכשיו כשהחלטתי לזוז מדרכה, לתת לה לגלות לבד מהי המתנה שלה ומה לא –

עכשיו כשאני בבית, מול המחשב, מוגנת ושמחה,

אני יכולה לערוך לי בקלות וקלילות מין רשימה שכזו,

רשימת חבל ש….

לא הייתי אמיצה יותר, אמביציוזית יותר, מסכימה לאודישנים יותר,

מפחדת מכשלונות ומדחיות פחות, צעירה יותר, מבוגרת יותר, מוכשרת יותר,

יפה פחות, בלונדינית פחות, ובאופן כללי, מתאימה יותר לסרט, לתפקיד…

אבל בעיקר, בעיקר מעיזה יותר ויותר ויותר…

וכל הרשימה הזו בגלל שאסתי. זקהיים הפכה לחברה שלי בfacebook

ונזכרתי בה ובסרט המקסים וכלכך ישראלי ההוא. לילסדה והתחשק לי :)

 

1. שירת הסירנה – בגלל טלילה

 

2. לילסדה – בגלל המשפחה שהיא אנחנו

 

3. הזעם והתהילה – בגלל הרבה

 

4. אגפא – התפקיד של הצלמת היה שלי ו….הסיפור פעם…

 

5. הוא הלך בשדות – בגללו ובגלל הפעם

 

6. שלוש אמהות – בגלל התפקידים והנשיות

 

7. כנפיים שבורות – בגלל הכל

 

8. סיפורי תל אביב – בגלל כולן

 

9. חסד מופלא – למרות שליהקתי. בגלל עמוס והכאב

 

10. מלכת הכביש – בגלל שאין ולא היה סיכוי

 

 

 

2 בדצמבר 2007 – 18:39 קטגוריות: קולנוע | תגובות (11)

אף אחד באינטרנט הזה לא קורא עיתונים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     "ידיעות אחרונות"  –  מוסף 24  –  יום רביעי  – לא מגיע ל Ynet   – תבואו :)


 

29 בנובמבר 2007 – 00:05 קטגוריות: בלוגים ורשתות | תגובות (19)

מכתב לַשחקנית הכועסת מטוקבק מס' 40 או: על נינט, במאים וכשרון משחק

 

40.  לימודי משחק
   

אנשים לומדים משחק ארבע שנים ומשקיעים את הנשמה וכל מה שמעניין את הבימאים הרדודים בארץ זה יחסי ציבור. תתביישו!

שחקנית   (22.11.07)
 

להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה  סגור 
 

      

שלום יקירתי,

קראתי את תגובתך / טוקבקך הכעוס על הידיעה שדני לרנר, במאי צעיר ומצליח,

בחר בנינט טייב לתפקיד ראשי בסרטו החדש –  קראתי והרגשתי את כאבך

ותסכולך ובאתרים נוספים קראתי עוד את תסכולן ואפילו כעסן של שחקניות

שנבחנו לאותו תפקיד ולא התקבלו –

ורציתי להגיד.

אני מאד, מאד מבינה ומזדהה עם התסכול שלך.

עם התחושה שלך שהנה, את – ושכמותך – הלכת ללמוד משחק ברצינות.

השקעת שלוש או ארבע שנים בלימודים רציניים, כוונות טהורות, להט אין סופי,

חזרות, משמעת בית ספר נוקשה, איסור על עבודות משחק לפעמים, ופתאם

מגיעה בחורה, במקרה הזה ידועה עד מאד, לפעמים יכולה להיות בחורה

אנונימית או דוגמנית צעירה ובלי, מה שנראה לך, בלי שום מאמץ והכשרה

מקצועית מקבלת תפקיד שאת יודעת בודאות שיכולת לעשות מצויין.

אני רוצה להגיד לך, באמת וביושר, גם אם זה לא הוגן וכואב להבין –

לימודי משחק הם לא אישור לכשרון.

לא כל מי שהחליט שהוא רוצה להיות שחקן והלך ללמוד צודק בהחלטתו.

לא כל מי שהלך ללמוד משחק, מוכשר.

לא כל מי שמוכשר ולמד "מגיע" לו מתוקף השקעתו יותר מלמישהו אחר.

יש הרבה אנשים מוכשרים שלא למדו יום בחייהם,

לא לשיר ולא לשחק,

ועדיין הם אמנים, זמרים, יוצרים, שחקנים מצויינים, לא חלטורסטים,

מוכשרים ומצליחים בטרוף, וטוב שכך.

ויש שלמדו והשקיעו ועבדו וטרחו ולא הצליחו.

או בגלל המזל, או בגלל שהם לא מספיק מוכשרים, מקסימים, כריזמטיים

או מה שלא יהיה הדבר שהופך אותך להיות…

לדוגמא: גידי גוב.

מירי מסיקה היתה מ ד ה י מה ב"שלוש אמהות" של דינה ריקליס.

יעל אבקסיס לא למדה משחק מעולם.

גם מאיר סוויסה לא.

ולא שאני חושבת שצריך / או אפשר לוותר על לימודי משחק, או מוסיקה או כל

מה שתבחר כמקצועך, עתידך, יעודך – מה פתאום?

צריך ורצוי ועדיף ומומלץ ומה לא – אבל קורה.

החיים מובילים לפעמים, ולוקחים כיוונים ופניות דרמטיות מבלי להתכוון.

ואז מה?

יפסל שחקן בגלל שלא למד?

הכשרון צריך לקבוע. שום דבר אחר. רק הכשרון.

יתכן שאת מוכשרת, בטח יתכן. יתכן שלא.

אני לא יודעת

וכמה שהתסכול שלך מובן, באמת מובן, חוסר בחירתך לתפקיד לא קם ונפל

על פרסומה של נינט, אלא על התאמתה או חוסר התאמתך לתפקיד, על 

כשרונה וכשרונך או, אל תעלבי, חוסר כשרונך בעיני הבמאי, ובעיקר על ליבו

ובחירתו של האחד הזה. האיש הקובע. הבמאי –

והבמאי יקירתי, במקרה הזה, כמו תמיד, כמעט תמיד, הוא המחליט.   

יתכן שנינט שחקנית מוכשרת, יתכן שלא.

עדיין ההחלטה נתונה בידי הבמאי של הסרט.

היצירה שלו, המחוייבות שלו.

זכותו של במאי לבחור את השחקנית הנכונה לו,

זכותו וחובתו 'להשתמש' באדם שהכי מתאים לו ולחזונו.

אני לא מאמינה שבמאי יקח לסרט שחקן / ית לא מתאימים   לו ולתפקיד

מה הרווח? איפה התועלת?

שחקן מפורסם וסרט משוחק רע – לא הרווחנו כלום.

הסרט לא שלך. לא שלי. לא של איש.

לא את כתבת אותו. הוא לא  חי בדמיונך.

את לא הבמאי שלו. רק דני לרנר יודע ורשאי להחליט.

זה ב ד י ו ק העניין.

אמן ויצירתו.

ולדני לרנר התמזל מזלו.

האשה שמתאימה לו לתפקיד, היא גם מוכשרת והיא גם נינט.

איזה כיף לו. למפיקיו.

מבחינתם הגורל ממש חייך באותו יום כשהתברר להם שהיא מתאימה.

ביום שהיא הקסימה אותם ושבתה את ליבם בכשרונה או התאמתה לתפקיד.

אני מאמינה גדולה שכשרון הוא כשרון.

אין לי ספק שדני לרנר ומפיקיו בטוחים ומשוכנעים נינט מ א ד מוכשרת –

ושפרסומה העצום הוא בונוס נפלא לשלב קידום הסרט עוד שנה.

אבל סרט הוא לא רק הפלקט שלו, הוא החומרים ממש,

סצנות, דמות, מ ש ח ק

ואין אדם שיקח סכון כל כך גדול וישים סרט על כתפיים של שחקנית

שהוא לא מאמין שיכולה, מתוקף כשרונה הטבעי להחזיק אותו בכריזמה,

כשרון, קסם שאו שיש לך או שאין לך.

אני אגב, מרגישה שיש בה הרבה מעבר לקשקושי יחסי ציבור והמסחריות

שמסביבה, הרבה כשרון, ועם במאי נכון והדרכה ראויה היא יכולה להפתיע

ובגדול. או שלא כמובן.

אבל לפסול אותה מראש בגלל פרסומה, בגלל שלא למדה משחק זו התנשאות

 

הרשי לי, מתוקף גילי, נסיוני והעניין האישי שיש לי במשחק בסרטים,
להכנס למצב רוח נוסטלגי משהו…אמרה חלי, התיישבה על כסא הנדנדה
שלה והניחה בצד את מסרגותיה.

אני זוכרת שלביאה, הון, סוכנת וחברה התקשרה להגיד לי ללכת לפגוש שני
אנשים צעירים שבאו מאמריקה ומלהקים סרט על להקה צבאית –
פרצתי בצחוק. אמיתי. אני ולהקה צבאית?
כבר כשהזמינו אותי, מתוקף דוגמניותי, להגיע ללהקת פיקוד מרכז לפני הגיוס,
צחקתי ולא הלכתי –
הבן אדם, עמוק בתוכו, אם הוא קשוב,יודע בדיוק מה הוא כן ומה הוא לא –
ואני, ידעתי  שperformance – אני לא מצליחה למצוא מילה עבריה –
היא דבר שאין בי בכלל.
לא להציג על במה, לא לשחק על במה, לא לרקוד, לא לתת הופעה –
אין בי, לא היה בי ולא יהיה בי לעולם –
ובקשר ליכולת השירה שלי כל שנותר לי לעשות הוא לצטט את יאיר רוזנבלום
באותו יום, במרתפי האולפן בו ישבו חוורי פנים, מחודשי חזרות והקלטות חברי
ל"להקה" ובהו בי מקליטה את השורה הנצחית והיחידה שלי בסרט – שורה
הרודפת אותי עד היום – "כאן לא יועיללללוווו" –
"אני יודע שקשה להאמין" – אמר יאיר – "אבל היא לא מזייפת"
והנשר חייך ואמר – "קשה, באמת קשה…"

 

את פוסט" הלהקה – גירסת השחקנית" – איזה כיף
שיש בלוג ואפשר לספר הכל, אני כותבת כבר לא מעט
זמן ולא רוצה ל'בזבז' אותו עכשיו, רק לספר מעט איך זה מרגיש אצל אנשים, דוגמניות – שלא – נדע שמגיעות
בהפתעה למקום חדש, שלא חשדו בקיומו אצלן קודם –
אז נפגשנו הבמאי שכתב את התסריט עם זוגתו
שנראתה כמו תאומה שלי, ודברנו, הרבה. עלי, על אורלי,
על הדמות שכתבו, על איך אני חושבת הייתי מתנהגת
אם הייתי מגיעה ללהקה צבאית ולא לבית ספר לטיסה
בשרות הצבאי שלי, על תחרותיות, סקסאפיל ומה לא.
אחרי עוד כמה פגישות, דיבורים ואיזה ריקוד טפשי שהוא הכריח אותי לרקוד
ועד היום אני לא שוכחת ולא סולחת :) הגיע האודישן המצולם.
אני זוכרת תחושות בטן.
אני זוכרת תחושה פנימית של דיוק ושימחה.
אני זוכרת את אבי מדריך אותי ואותי מבינה באמת מה הוא אומר לי,
לאן הוא מנסה, ואני מאפשרת לו להוביל אותי, את חלי השחקנית ואת
אורלי, הדמות ומה צריך לעשות.
אני זוכרת שידעתי שאת זה, לשחק דמות, להיות מול המצלמה מישהי
שהיא לא אני, לשחק אותה אני יודעת, ויכולה. באותה רמת בטחון וידיעה
פנימית שאסרה עלי מללכת ללהקה צבאית, ידעתי שכאן,הגעתי הבייתה.

אמר לי פעם במאי חושב אחד, שלפעמים, כשאתה רואה חיבור של
שחקן ודמות, יש כזה קליק פנימי אצל הבמאי, אצל המלהק גם, שזה
זה. אין ספק. החיבור של השחקן והדמות סופי. כמעט קסם.

אבל אז התחילו החזרות ואני, פחדתי פחד גדול.
מה הם יודעים שאני לא יודעת?
גידי היה אחרי כוורת ו"מסע אלונקות"
גלי הייתה זמרת. טרום טרום ארוויזיון
ששי היה ששיקשת – זמר מפורסם, אחרי "נורית"
ואפילו סוויסה, ודפנה, ולירון, וגילת, ומנחם עייני ויוני חן –
כולם, חוץ מגלי היו בלהקה צבאית.
כולם, מבחינתי שחקנים. מופיענים. זמרים.

אני? אני יודעת להסתכל לתוך העדשה במבט הזה.

אבל אז התחילו חזרות, ויותר מזה הצילומים עצמם, והכל היה בסדר.
ראשית, הבנתי שמכל הרשימה שמניתי, כמעט איש לא למד משחק –
גידי וגלי וששי וסוויסה ודפנה – לא למדו.

וצילמנו סרט שהפך להיות "הלהקה" –
והוא התקבל באהבה והצלחה ובבקורות יוצאות דופן –
בימוי, צילום, תסריט ובעיקר…השחקנים. איזה שחקנים. כמה כשרון.

 

 

 

 נחזור אליך. אל התשוקה והרעב הגדול שלך לעשיה, את הכעס שלך
 וחוסר האונים מול העולם הזה שלא נעתר לך. שלא נענה לבקשתך,
 שלא מזהה אותך על כשרונך, יחודך ורצונך הגדול.
 כמה את רוצה, איך הם לא רואים כמה את רוצה, אלוהים.
 
 לא בגלל נינט לא קבלת את התפקיד.
 נינט קיבלה אותו בזכות עצמה, כשרונה והתאמתה לסרט.
 וכי זה ככה. לפעמים זה פשוט ככה.
 אל תפסלי במצויינותם של אחרים, בכשרונם.
 כשרון הוא כשרון.
 אנשים מוכשרים יוסיפו שמחה ועניין לחייך.
 יעשירו אותם ואותך גם כאדם, גם כשחקנית.
 
 
אני מאחלת לנינט שתגלה את הקסם שבמשחק קולנע,
שתגלה שלתת אמון מלא, פתיחות נפש ועבודת צוות עם במאי טוב,
זה סוג של נס שיכול להביא אותה למקומות חדשים ומרגשים.
אני מאחלת לדני לרנר שישמח עם הבחירה בשחקנית שלו גם
בעוד שנה, בסיום התהליך הארוך, המייגע, הסוחט והאין דומה לו
שנקרא עשיית סרט – שישאר שלם ושבע רצון מכשרונה, מסירותה
והתוצאות על המסך של השחקנית שבחר –
 
 
ואני מאחלת לך, שחקנית צעירה אלמונית וכואבת מספיק כדי לכתוב
טוקבק, אני מאחלת לך שתמצאי את דרכך בסבך האודישנים, התפקידים,
הדחיות, העלבונות, התקוות, הרצון הגדול להצליח, אבל בעיקר  ל ש ח ק,
אני יודעת שבעיקר לשחק.
אני מאחלת לך שתמצאי את דרכך בעקשנות, נחישות ובלי צרות עין –
ולעולם, לעולם אל תחשבי שאת לא מוכשרת אם לא קבלת את התפקיד.
מותר לך להתאכזב, להתעצב, לבכות
ואז,
להתעשת ולהתחיל להתכונן לאודישן הבא,לדמות הבאה.
 
 
 
בפעם הבאה, אני מקווה, יחכה לך במאי קשוב, תפקיד מדהים, והצלחה מסחררת.
 
 
 
בהצלחה :)
 
 
 
 
 
 
נ.ב. ועדיין, אחרי שלושה סרטים חשבתי והרגשתי שיש בדבר הזה שקוראים
לו משחק, סוד, שרק אני כנראה עדיין לא מבינה והם לא מספרים לי עליו.
חתכתי את חיי. בשיא השנים הטובות. הצלחה מטורפת. עבודה בלי סוף.
נסעתי לניו יורק לשנתיים, ללמוד משחק .
26 בנובמבר 2007 – 13:56 קטגוריות: קולנוע | תגובות (11)

מתכון פילוסופי למרק עוף

..

–    אמא

–    הממ

–    אמא…

–    מה מותק?

–    נכון אני הדבר הכי חשוב לך בעולם?

–    נכון לגמרי. למה את שואלת?

–    ביום ראשון יום המשפחה.

–    נו?

–    אז אני חושבת לי…

–    ש…

–    אם היית פוגשת אותי בכיתה של הבת שלך, גם אז היית הכי אוהבת אותי בעולם?

–    …

–    כי אולי את אוהבת אותי ר ק בגלל שאני הבת שלך…

–    …

–    ולא בגללי בגללי. בגללי האמיתית …

–    אני אוהבת אותך הכי הרבה מכמה וכמה סיבות גיברת פילוסופיה קטנה.

 …..גם כי את אדם אהיב מאד מאד, גם בגלל שאת ילדה עם נשמה, וגם

…..בגלל שאת שלי למזלי הטוב, לגמרי שלי הלב שלי, המשפחה שלי.

–    אז את אוהבת אותי בגלל שאני משפחה?

–    תגידי, של מי המרק עוף הכי טעים בעולם?

–    שלך!

–    לא של סבתא עליזה?

–    שלך!!

–    לא של סבתא אורה בירושלים?

–    ש ל ך !!

–    את רואה? את אוהבת אותו בגלל שהוא המרק עוף שלי ולא בהכרח בגלל

 …..שהוא באמת הכי טעים..

–    זה לא קשור לאהבה אמא, זו עובדה אובייקטיבית לחלוטין. המרק שלך הכי

 ….טעים ב ע ו ל ם, ביקום ובהיסטוריה האנושית.

–    או.קיי. זה לא קשור לכלום גברת גלעד-גולדנברג, את הילדה הכי מתוקה

…..ואהובה בעולם, ביקום ובהסטוריה האנושית, הבנת??

–    אוף אמא…..את מ'זה מגזימנית.

.

.

המרק עוף של אמא של איה.

עוף טרי – מכלול חלקיו, חוץ מהשניצלים, מוכשר כי ככה אנחנו מכירים את המליחות שלו.

סוג בשר נוסף חובה וקשה להגזים בחשיבות הדבר הזה, באמת,

הכי מוסיף ועדיף גרון או כנפי הודו, אפשר שתיים שלוש עצמות בקר כמובן.

מים קרים + מלח +  הרתחה + כף גדולה להסרת הקצף האפרפר

קיפוי, מקפידה האקדמיה ללשון. קיפוי.

רק אחרי רתיחה ארוכה עם קיפוי / ניקוי הקצף האפרפר להגליש אל המים המבעבעים:

3-4 גזרים / 1-2 בצל / שן שום / שורש סלרי לא קטן חתוך לרריבועים קטנים ממש/

שורש פטרוזיליה /  3-4  קישואים / חצי קולורבי אם יש/  בטטה לא גדולה או חתיכת

דלעת קטנה או דלורית

לעתים רחוקות חתיכת כרישה 1 לפעמים חתיכת ג'ינג'ר לא גדולה.

להביא לרתיחה נוספת + קיפוי

אחר כך לכסות ולהנמיך את עוצמת האש.

רק אחרי שריח המרק מתחיל להגיע ולהרעיב את הלב, רק אז להוסיף:

הרבה פטרוזייה +שליש כמות שמיר+כמה מענפי הסלרי קשורים כדי שלא יתפזרו

מלח נוסף אחרי טעימה + פלפל שחור

ואם חייבים, ממש חייבים למרות שהסיכוי שתטעמו ותחשבו שצריך הוא אפסי,

 אז מעט אבקת מרק, אז רק את הישנה בשקית הבודדת הירוקה עם התרנגולת הצהובה עליה.

זהו. הרבה מאד זמן בישול על אש קטנה, שעתיים, שלוש, ארבע.

איטריות או אורז לבן ( כוס על כוס ורבע מים, מלח, מים רותחים, שמונה עשרה דקות אש

קטנה אחרי הרתיחה, עשר דקות עמידה, מושלם ), וכמובן….ש ק ד י  מ ר ק.

נ.ב.  המרק עוף שבאמת הגיע לו כבוד וכפיים, היה של הגברת היפייפיה הזו.

       תעצרו רגע. אני יודעת שהיא סבתא שלי. אבל תעצרו שניה.

       תסתכלו בפנים האלה, בקמטים ובעיקר, בעיקר תראו את העיניים.

       מה הייתי נותנת כדי לשבת מולה, במטבח הקטן שלה, לקבל על הראש כמו שרק

       היא ידעה לתת,לראות אותה מביטה במבט ההוא שידע שהוא יכול עלי ברגע,

       אבל מחליט בנדיבות גילאית לוותר, ולטעום את הטעם ההוא, של המרק עוף הכי,

       אבל הכי טעים בעולם. המרק של סבתא שלי.

נ.ב.ב. למען הצדק וכדי שיתנו לי משהו לאכול בערב שישי,

         גם אני הכי אוהבת את המרק של אמא שלי.

.

.

20 בנובמבר 2007 – 11:41 קטגוריות: אוכל, בעיקר אמא | תגובות (27)

תגים , , , |