ארכיון מחבר: chellig

אני כועסת על משה קצב – גם אם הוא חף מפשע.

 

אמירה הס שאלה יום אחרי נאומו של הנשיא –

http://www.notes.co.il/hess/28090.asp?p=0

נאמר ואדם עשה מעשה פשע והוא אשם, ופסקו לו את ענשו.
האם אנו פטורים מרחמים על עצם המצב שאדם נקלע אליו,
או נפל לתוכו, או אתרע מזלו והא נלכד במזל רע?
האם לא מספיק שהעונש שהוא נמצא בגוף כזה שנשא אותו אל עונשו?
או שהוא לכוד בתוך נשמה כזו שסרחה מהדרך?

ובימים האחרונים אני קוראת יותר ויותר מילים מתרככות –
מילים אמפטיות לסבלו של הנשיא. לתסכולו.
יש אנשים האומרים ששנים של קיפוח ורגשי נחיתות באו לידי בטוי
בנאום התוכחה המאשים שלו.
קיפוח. תסכול. מזרחיות. ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. המון מילים.

 

ואמירה שואלת
האם לא מספיק שהעונש נמצא בגוף הזה שנשא אותו אל עונשו –

ואני מרגישה שהיא לא מרשה לי לכעוס עליו.
שה'מסביב' נהיה רך. אסור לכעוס.
הוא בשעה כל כך קשה. ביסורי נפש כל כך עזים.
שאי אפשר לכעוס עליו עכשיו. עכשיו זמן הרחמים. אמפטיה לסבלו.
עולמו חרב. עולמו התמוטט. הוא במצוקה.

ואני לא מסכימה.

אני רוצה לכעוס עליו. אני כועסת עליו. על הנשיא שלי. על משה קצב.

אני רואה את עצמי כאדם מ א ד מ א ד (כן. כתבתי פעמיים) אמפתי ורגיש לזולת,
די נאיבית יחסית לגילי המתקדם ונסיוני המעשי בחיים, ובאופן קבוע עומדת מעשית
ורגשית לצד הילדותי, החסר מגן, הפגוע והתמים.
משה קצב הוא אף אחד מכולם –
מבחינתי הוא לא אדם פרטי כרגע –
הוא נשיא מדינת ישראל. תגידי שוב. נשיא מדינת ישראל.
ומחובתו המוסרית מול כולנו לדאוג לכבוד מעמדו ולכבודנו ל פ נ י שהוא דואג לכבודו.

ואת זה הוא לא עשה מהרגע שהתחילה הפרשה להתגלגל.
לרגע אחד הוא לא דאג לכבודו של אדם זולת כבודו הוא.
האדם הפרטי. משה קצב.
הוא לא דאג לכבודה של גילה, שכן, עליה נכמרים רחמי מאד מאד מאד.
הוא לא דאג לכבוד התפקיד שהוא נושא.
הוא לא דאג לכבודה ותדמיתה של מדינת ישראל בעולם.
הוא לא דאג לאיש מלבד לעצמו.

אני יכולה להביט עליו בשעה האיומה שלו, עולמו מתמוטט וחרב עליו, כן –
ולראות שהוא במצוקה איומה, נלחם על חייו מבחינתו –
לזהות את העינים המתרוצצות והסערה הפנימית –
יכולה. מה לעשות עם ההרגשה הזו?
אני נזכרת מי הוא (הנשיא) ובמה הוא כנראה נאשם (יחסים בכפיה, אונס ועוד)
ואני כועסת –

מותר לכעוס. כעס הוא לא ניגוד להבנה או חמלה או אמפטיה –
אני מזהה את כל הרגשות שמתרוצצים בי –
ובוחרת להשאר עם הכעס. עם הזעם. עם העלבון.
אני כועסת על הנשיא שלי. נשיא מדינת ישראל על הבזיון, חוסר הכבוד
וההשפלה שהוא משפיל את מעמד הנשיא.

לא לכבודו של הנשיא. לא לכבודנו.

מה ההבדל בינו ובין כל מי שנאשם. אנס/פושע/גבר מכה אחר?
מעמדו? העובדה שאנחנו מכירים אותו? הלבנת פניו?
גבר שביזה/הטריד/כפה/הפחיד/אנס  – אין לי אליו ולא כלום.

אם משה קצב אשם במה שהוא כנראה, להבנתי ותחושותי, יואשם בו –
נו מה לעשות, לא נראה לי שהמשטרה והיועץ המשפטי מחליטים החלטות
רציניות כל כך כמו להמליץ להעמיד לדין את נשיא המדינה מבלי שהם
מאמינים ומשוכנעים לחלוטין שיש בסיס מאד חזק וראיות מספיקות כדי
להעמיד אותו למשפט ולהוכיח את אשמתו –
אם הוא אשם –
שיתפטר, יתחנן לסליחה בפני אשתו, קורבנותיו, חבריו, בוחריו במשך השנים,
שיתרום את כספו למרכז לקורבנות אונס, שילך לגור בביתו הפרטי,
שיעוף לי מהעיניים. ובעיקר ש י ת ב י י ש.

ואם הוא זכאי –
גם אז תזכר לו לעולם, לדראון עולם, התנהגות לא הולמת ולא מכובדת.
גם אם הוא יצא זכאי – גם אז הוא היה חייב לנהוג אחרת. באופן ראוי.
הוא היה חייב להתפטר או להשעות את עצמו בשניה שהפרשה התחילה
ולהלחם את מלחמתו ה פ ר ט י ת מתוך ביתו ה פ ר ט י  –
לא מתוך הבית ששייך לי. בית נשיא מדינת ישראל.

 

אני כועסת עליו. על הנשיא שלי. משה קצב – נשיא מדינת ישראל.

 

 

ר ג ע ה א מ ת

 

 

כשהגיע רגע האמת.

 

כשמשה קצב היה חייב לבחור בין כבוד המדינה שבראשה הוא

עומד, אותה הוא משרת כשלושים וחמש שנה, כבוד תפקידו,

נשיא מדינת ישראל  לבין כבודו האישי, בחר משה קצב בחירה של

אדם קטן, לא של מנהיג אמיתי המכבד ומבין את המשמעות האמיתית

של אחריות ציבורית, שרות אמיתי של מדינתך. גם במחיר גאוותך.

 

כשהגיע רגע האמת. גם אם תתברר חפותו המלאה –

משה קצב נכשל. ובגדול.

 

אני צריכה לדאוג למצפון המדינה שלי.
המדינה שבה אני מגדלת את הילדה שלי.
ליושרה הציבורית, הלאומית של המקום שבו אני חיה.
ומשה קצב כרגע, בעיני הוא לא אדם פרטי.
הוא נשיא המדינה.
לא לכבוד התפקיד הזה שהממלא אותו יואשם בעברות מוסר,
שלא נדבר על עברות פליליות.
לכבוד התפקיד ולכבוד המדינה שלו וגם לכבודו העצמי,
משה קצב חייב להתפטר ולהמשיך את מאבקו האישי,
כאדם פרטי ולא מ ת ו ך בית הנשיא –

 

 

 

ועוד רגע של אמת –

בעד הנבצרות:

רוחמה אברהם (קדימה), אביגדור יצחקי (קדימה),
זאב אלקין (קדימה), יואל חסון (קדימה), שי חרמש (קדימה),
דוד אזולאי (ש"ס), נסים זאב (ש"ס), יעקב מרגי (ש"ס),
מוחמד ברכה (חד"ש), משה שרוני (גיל-הגמלאים),
יצחק גלנטי (גיל), אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו),
ליה שמטוב (ישראל ביתנו

נגד הנבצרות:

שלי יחימוביץ' (העבודה), קולט אביטל (העבודה),
מיכאל מלכיאור (העבודה), נדיה חילו (העבודה),
זהבה גלאון (מרצ), אליהו גבאי (האיחוד הלאומי-מפד"ל),
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), גדעון סער (ליכוד),
לימור לבנת (ליכוד), גלעד ארדן (ליכוד),
צבי הנדל (האיחוד הלאומי-מפד"ל).

  • נעדר: מאיר פרוש (יהדות התורה).

 

 

 

 

וכל היתר….  מילים. רק מילים.

 

 

 

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

                  קישור לעצומה. בטח קישור.
  עצומה הדורשת שוויון מול החוק לכל אזרחי המדינה. כ ו ל ם – 
           ומתנגדת להסכם חנינה מראש לנשיא המדינה.

 

 

מה שרואים מבפנים, לא רואים מבחוץ – צילום

                      

 
 
 
 
 

ת ע נ ו ג. מדינה תענוג – כבוד הנשיא מר משה קצב ועורכי דינו –

 

http://my.ynet.co.il/pic/news/16012007/index1.htm

התצהיר שהוגש ליועץ המשפטי לממשלה על ידי איש עסקים,
ובו נטען כי א' – העדה המרכזית בפרשת משה קצב סיפקה מין בתשלום.

 

 

תסתכלו עליו. תקראו אותה. עכשיו היא נערת ליווי/זונה – לא רק מזכירת לשכה.

נו, אם היא ה ז ד י י נ ה  איתו היא בטח ה ז ד י י נ ה גם עם אחרים –

חברים שלו. גברים. אנשי עסקים. 600 ש'ח. כמה מדוייק. איזה זכרון.

הגברים הם אנשי עסקים, נשיאים ובעלי כח ושררה

והנשים? אה…כן. הבנות הן מזכירות לשכה ו…זונות כבר אמרנו נכון?

 

 

אבירם זינו ומירי חסון

פורסם:  17.01.07, 02:32

 

המתלוננת נגד הנשיא קצב, א', נשברה: בעקבות תצהיר שהוגש ליועץ המשפטי
לממשלה על ידי איש עסקים, ובו נטען כי סיפקה מין בתשלום, היא מדברת
עם ynet והודפת בתוקף את הפרסום. "אני מבינה שהאיש משה קצב,
או מישהו מטעמו החליטו להגיע לשפל המדרגה על-ידי המצאת שקרים
וסיפורים הזויים".
פרקליטי הנשיא: החומר החדש מעיד בבירור על אופיה ומהימנותה של א'

המתלוננת המרכזית נגד נשיא המדינה יוצאת לקרב על שמה הטוב:
ל-ynet נודע כי ביום חמישי האחרון הגיע לידיו של היועץ המשפטי לממשלה,
מני מזוז, תצהיר של איש עסקים הטוען כי קיבל תמורת 600 שקלים שירותי מין
מהמתלוננת נגד הנשיא, א', ומקרובת משפחתה. מטרת התצהיר:
לקעקע את אמינותה של א', ולהשפיע על החלטתו הצפויה של מזוז אם להגיש
כתב אישום נגד הנשיא, ובאילו אישומים.

 

גורמים במשרד המשפטים אישרו הלילה כי אכן הוגש תצהיר ברוח הדברים הללו.
חלק ממקורבי הנשיא טוענים כי הדבר מצביע מפורשות על כך שא' עוסקת במתן שירותי ליווי,
כלומר בזנות.

"אני מוצאת לנכון להתייחס לסיפור המטורף וההזוי הזה", אומרת א' בכעס,
"כי אני מבינה שהאיש משה קצב, או מי מטעמו, החליטו להגיע לשפל המדרגה
על-ידי המצאת שקרים וסיפורים הזויים". לדבריה, היא נמצאת היום במצב של חרדה.
"תמיד ידעתי שביום שאפתח את פי אהיה חשופה להתנהלות בזויה ובלתי הולמת כזו,
 אך לא שיערתי שזה יירד לרמות כאלה", היא אומרת בכאב.

 

                                   * * *

 

            http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

          עצומה נגד הסכם חנינה מ ר א ש לכבוד נשיא
             המדינה
אם וכאשר יוחלט להעמידו לדין –

         דרישה לשיוויון מול החוק ל כ ל אזרחי המדינה.

 

 

מ"נוריקו-סאן הילדה מיפן" עד "המלך מתיא הראשון" – רשימת ספרים

.

היא יושבת ליד השולחן ופתאם מתפרצת בצחוק

"מה?"

"האם תרצי להיות לי חברת נפש לעד" היא שואלת ו צ ו ח ק ת

"בטח" – אני עונה – "מה קורה?"

והיא מספרת שאן  (שרלי, אן שרלי) שאלה את דיאנה את השאלה הזו כשהן נפגשו בפעם הראשונה.

"האם תרצי להיות לי לחברת נפש לעד?"

"איזה מין דבר" – היא אומרת – "קודם מכירים, רואים אם היא נחמדה וגם אם רוצים בכלל להתקרב, להיות חברות טובות.

לא שואלים ככה, בישירות"

ומתפתחת שיחה קטנטנה על איך נוצרת חיבה וחברות ובסופה היא אומרת שהמילה חברת נפש מצחיקה ושלעד זו בכלל מילה לא משתומשת יותר-

"אולי פעם, ממש מזמן, כשאת היית ילדה, אמא, השתמשו בה".

.

(אני נזכרת איך כשהיא הייתה קטנה הסברתי לה מהי מילה נרדפת:" "זו מילה שהמשמעות שלה כל כך דומה למילה הראשונה,

שהיא רודפת אחרי המילה הראשונה כדי להגיד: " היי, גם אני כזאת")

.

אבל כשאני שואלת על "האסופית", אם השפה, התרגום המעט מיושן מפריע לה, היא מהססת.

אני חושבת שקשה לה, בגיל ה-cool להודות בקסם השפה או בקסם הסיפור ש'מנצח' את יושן השפה.

היא אדם ישר הילדה שלי ואן שרלי סוף סוף שבתה את לבה והיא לא יכולה לעשות שקר ולהגיד שהסיפור, הספר, והגיבורה האדמונית שלו – בסדר,

הג'ינג'ית שלו – לא שבתה אותה לגמרי. לחלוטין. עד הסוף. וזה עוד לפני שגילברט, אליל הנעורים המיתולוגי, עוד לפני ג'ון גאלט, הגיע לסיפור.

..*  *  *

כמה זמן היא קוראת לבד? כמה זמן עבר מאז שהפסקתי להתכרבל איתה במיטה ערב ערב,

לפעמים גם בצהרים,  ראשה על עצם הכתף שלי ואני מקריאה ומקריאה ומקריאה.

נוריקו

כמעט שלוש שנים. בבתי ספר אנטרופוסופיים הקריאה העצמית מתאחרת בשנה/שנתיים.

אחרכך הם מיישרים קו. כמעט שלוש שנים שאני מנסה ביושר וגם במניפולציות אין סופיות לעשות לה הכרויות עם הספרים של הילדה שהייתי.

הספרים שלי, אלה שכל כך אהבתי. הספרים שאני כל כך רוצה שהיא תקרא. לא בכולם אני מצליחה. אבל בחלק כן :-)

איך חונכים את הילד/ה שלך בקריאה? איך מיידדים אותו עם ספרים?

בשבוע שעבר, אחר כמעט שנתיים שכל נסיונות הפתוי לקריאת ה'אסופית' כשלו,מצאתי את עצמי ערב אחד, כבר אחרי מקלחת, שיניים וסיפור,

ממש במילים האחרונות לפני כבוי האור עושה פיצ'ינג לאן שרלי. באמת. את כל כישורי המשחק, מכירה, בימוי, הגזמה וקסם גייסתי כדי למכור

את הג'ינג'ית המצחיקה הזו, adhd ללא ספק, לילדה שלי.

היא הילדה הכי קולית, מפוזרת, מצחיקה, חכמה, פטפטנית ומסתבכת בצרות סיפרתי. יש לה חברה חנונית ומקסימה שקוראים לה דיאנה, היא מאוהבת,

בלי שהיא מבינה, בנער – ילד זו כבר מילה אסורה בגיל 11 – הכי חכם, קול ויפה, כל הבנות בכתה שלו חושבות ככה ורק אן חושבת שהיא שונאת אותו, אבל

אנחנו הקוראים יודעים שהם מ א ו ה ב י ם!

והפיצ'ינג הצליח!

היא לא עוזבת את הספר. אולי בגללי, קרוב לודאי כי הרגע נכון והגיל נכון גם.

"אמא…..לאן יש יומולדת בחודש שלי. היא ב ד י ו ק בגילי" –

כמה שמחה בעיניים שלה, כמה אני שמחה וכבר אני מתקדמת וחושבת על  הרשימה.

רשימת הספרים שלי שאני בונה לעצמי מתוך רצון להכיר לה בשנים הקרובות.

ולמה בעצם?

מה ומי החליט שהספרים שאני/אנחנו קראנו טובים יותר, מרתקים יותר, מעניינים יותר,

"שווים" יותר מאלה הנכתבים היום?

תעלומת הביצה הענקית – נתי והדוד ביזלי

כבר ספרתי איך חפשתי את "תעלומת הביצה הענקית" כמעט שנתיים, ולא עלה בידי, עד שבועז כהן, שכן יקר ב'רשימות' חיבר אותי למישהו

שמצא לי אותו. ספר מקסים. בכזו שמחה באתי אליה איתו. היא לא רצתה. כתב קטן במיוחד, שפה ש"לא מדברים ככה היום אמא" – ואני התעקשתי.

זה לא קורה הרבה. בקשתי שתכבד את טעמי ואת בקשתי. אמרתי שתקרא שני פרקים ואם לא ימצא חן בעיניה שתפסיק – שקשה לי להאמין שספר

שכל כך אהבתי יהיה בעיניה משעמם וסתמי וש'תעשה כבוד' . התחילה ולא עזבה עד המילה האחרונה.

גם שמחתי שמצא חן בעיניה וגם, שוב עלתה השאלה – האם אני עושה נכון.

העובדה שאני גרתי על עץ המנגו בחצר בית הורי, עם כרית מתחת לטוסיק ואחת מאחורי הגב, קוראת ספרים. עוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד.

מי שזוכר אותי זוכר גבעול בלונדיני שרוע על הבטן, בחדר קוראת וקוראת וקוראת.

הילדה שהייתי, שעדיין, לא מחייבת את הילדה שלי. לא צריכה לחייב אותה –

א ב ל  מי שלא ראה את עיניה ועומק נשמתה כשהיא שומעת ספור, כמעט מיום הולדתה, לא יודע עונג מהו.

אין יום בימי חייה שלא קראו לה ספור. סיפורים.

אין אפשרות שהאדם הזה, הבת שלי לא תאהב לקרוא ספרים. לא בגללי, באמת שלא. בגללה.

בגלל מה שהיא. הילדה שאני מכירה כשה cool נח לרגע.

האם אני צריכה לתת לתרבות הטלוויזיה, ה "זה לא cool לקרוא ספרים" וה"יש כל כך הרבה דברים שאפשר להגרר אליהם" להשפיע עליה יותר

מהדברים שאני חושבת ש'שווים'. עזבו שווים. עזבו חינוכי – זה בעיקר כ י ף.

אז החלטתי לא לוותר – לא לתת לדברים להיות או לא להיות מעצמם.

אלא לעזור להם להיות. אני קונה ספרים שאני מאמינה שיעניינו אותה ומניחה אותם ב מ ק ר ה על השולחן בסלון.

לא מצליח? היא מציצה ולא קוראת? אני מחליפה ספר. זכותה.

לא כל ספר שאני מרימה בחנות ומציצה על התקציר מאחור, מוצא חן בעיני, לא כל פונט מושך אותי להמשיך לקרוא – זכותה.

אבל אני ממשיכה. נזכרת באמצע ארוחת הערב בספר מ ד ל י ק שקראתי כשהייתי ילדה ומספרת אותו בכל אמצעי דרמטי אפשרי.

אני נכנסת איתה לחנויות ספרים יד שניה ומלמדת אותה לחטט. http://www.itamar-books.co.il/ – איתמר מוצא ספרים.

לא מכריחה. לא מחייבת. לא עושה עניין. בתקופות או ימים שאין חשק/כח לקרוא ממש, להתרכז, יש קומיקס מדליקים.

ואני רואה ברכה בעמלי. היא ילדה קוראת.

ועכשיו כשאני יודעת שהקריאה היא חלק פשוט ורגיל והכרחי בחייה, אני כמובן רוצה קצת יותר. רוצה להטוות קצת מהדרך. רק קצת.

http://knafaim.cet.ac.il/pages/main.asp

אתר 'כנפיים' הוא באמת וברצינות מקום מצויין –

החלק הזה של חייה הוא בידיה לחלוטין – אני רק מנסה, כמו בהרבה תחומים אחרים להשפיע, להראות, לחנוך.

אני רוצה לתת לה מתנה. מתנות. אני רוצה לתת לה מילים שיעשו לה מה שמילים יכולות לעשות. מה שסיפורים עושים.

שתתרגש, תתאהב, תפחד, תבין מה כן, תבין מה בשום אופן לא, תחכים, תצחק, תשתעשע, תתיאש, תלמד, תפנים, תתרגז, תתפלא, תחשוב,

תתפעם, תרגיש כמו, תרגיש לעולם לא, תבין, לא תבין, תלך לאיבוד, תמצא את מה שחיפשה, תרגיש

וכל אותם דברים מופלאים שמילים וסיפורים עושים לנו – את כל זה אני רוצה לתת לה.

ואני מנסה להכין לעצמי רשימה אהובה ורחוקה, סוג של סימני דרך של ה'עשרה' המוקדם.

היא בת אחת עשרה, עד נגיד…..שלוש עשרה/ארבע עשרה/חמש עשרה.

תכנית חומש אימהית קטנת מימדים.

וגם אם חלק קטן מהם יעבור בליבה ובנשמתה, יחרוץ זכרון, אני את שלי, כך אני מרגישה, עשיתי.

.

והיא? איה ממליצה על הספר הכי אהוב עליה בכל הזמנים –

"אלבי – ספור אבירים" –  מאת: יאיר לפיד

http://www.dafdaf.co.il/sipurimHamlatsotAtem.htm#go38

ואני?

לא על פי סדר חשיבות, השפעה או זמן קריאה. ככה אקלקטי, מהשרוול, אני מחפשת ומוצאת את ספרים של הילדה בת  האחת עשרה שהייתי:

אי הילדים

בת מונטסומה

נשים קטנות

הצבעוני השחור

אבא ארך רגליים

מחלקיים של כסף

מוכרי הסיגריות מככר שלשת הצלבים

מאה ילדים שלי

הילדה שנשארה לבד

המלך מתיא הראשון

אליס בארץ הפלאות

אי המטמון

הדיירים מאחורי השעון

לורד פונטלרוי הקטן

בן המלך והעני

נערות בחברה

האיש שגדל צפורים בתא הכלא שלו?

פוליאנה

ואין סוף וצריך לעצור וצריך לתת לה לגלות לבד.

אבל יש עוד כל כך הרבה וכל כך הרבה רצון לתת.

.

התפרסמה

.

.

.

תמונת העירום היחידה שלי שהתפרסמה אי פעם –

http://www.einayim.com/top.aspx

.

.

.

"אימא מתקלחת" – ציירה איה גלעד גולדנברג, בת 9

"עיניים" – גליון "גוף" – אפריל-מאי 2005.

עתון מ צ ו י י ן  לילדים.

.

זהו פוסט התערבות – וארוחה ב'רפאל' זה לא משהו שאני מוותרת עליו בקלות…

.

מה זאת אומרת ….זה העֶשרֶה הראשון שלי.

 

 

 

ונציה – 1998

"אמא, תגידי שאני בת אחת עשרה. זה בדיוק

 עוד חודשיים" –

ואני נאחזת.

כ מ ע ט בת אחת עשרה –

"וחוץ מזה" – היא מוסיפה – "אחת עשרה זה

יומולדת מ'זה חשוב" –

"למה?" –

נראה מה היא תמציא כדי להרוויח יומולדת

גרנדיוזי –

"מה זאת אומרת, זה העֶשְרֶה הראשון" –

 

 

 

והיא מביטה בי במבט הזה שלה ומתחילה
לצחוק כמו שרק היא צוחקת…

 

 

 

דירה במנהטן לשבועיים מיידי – מודעה

 

 

 

                                     דירה במנהטן
 
                      1 לינואר 2007 – 14 ינואר 2007
 
                                 70 ו Broaway
                             סלון + שינה גדולים
                                    Doorman              
                                   בניין מצויין
 


                           לפנות ל -יעלי ודרור 
                      dyny1111@yahoo.com
                               או למייל שלי

 

 

 

       

        http://www.notes.co.il/chelli/26779.asp

               נסיעה. חזרה הבייתה מטיול. צילומים.

  

שאלה וצילומים בדרך הבייתה

.

.

חורף 2006

– אמא

– מה?

– איך זה שהשמים כהים וקצת מפחידים ואני במצב רוח כל כך טוב?

– כי אנחנו בדרך הבייתה.

– תמיד כשחוזרים הבייתה שמחים?

– אני כן. את?

– כן. גם אני.

– יופי. רוצה לחפש צורות בעננים?

– אוף אמא……

http://www.notes.co.il/chelli/26636.asp

ה ד ב ר י ם  ש א נ י  א ו ה ב ת  ב ב י ת  ש ל י

.

העיניים של המשפחה שלי

 

 

 

 
ו ת ו ד ו ת ל א ל ו ן ש כ ז ה ב ן ב ת ד ו ד ה ה ו א
 
 
                                                                                 

ח מ ש

 

 

 

" כי הרבה לפני שאני יהודי, אני בן אדם"

 

        דרור פויר –  דצב' 2006 "החיים בהיר" – בלוג ב'רשימות

'

יומולדת שמח אמא מימה יקרה שלי

.
דצמבר 2019
בת תשעים וארבע היום, אמא שלי, אהובת ליבי.
כתבתי את הפוסט הזה והעלתי לבלוג לפני שלש עשרה שנים,
והנה, אני עדיין מחבקת אותה ואומרת לה פנים מול פנים
כמה היא אהובה. ברת מזל, אני.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אהובה שלי. אמא שלי.

מאוחר יותר, אחרי שכולכם תגיעו אלי,

אחרי שנחגוג לך יומולדת ______ ואחת,

רואה? אני לא מגלה,

אולי אני אשב ואכתוב לך מכתב גדול.

בינתיים, אני רוצה להגיד לך יומולדת שמח.

אני יודעת שכשאת מביטה במראה, אין לך מושג מי זו האישה המבוגרת הזו,

שלא נאמר ז – – ה שמציצה אליך משם.

יפה ככל שתהיה, ניראת צעירה בכמה וכמה שנים מגילה האמיתי,  כ ו ל ם אומרים :-)

ובכל זאת,

אני יודעת שבשיח הפנימי שלך את האשה הצעירה, החייכנית, המאושרת, הבטוחה

בעצמה, בנעוריה, בחייה, בגבר שאוהב אותה כל כך, אליו היא מחייכת בצילום למעלה,

אני יודעת.

והאמת? זו באמת את. אוהבת אותנו, עם לב ענק ופתוח, יפייפיה, צעירה כל כך בנפשך,

תאבת חיים וחיוכים וריקודים, סקרנית, אימפולסיבית, תמה, ילדותית לפעמים, מתוקה,

נדיבה, יצירתית, אמהית כל כך, רק אהבה יש בך,

רעיה, אמא, אחות, סבתא, סבתא רבא ועוד הרבה דברים לכל כך הרבה אנשים,

ובעיקר,

בעיקר את מתוקה עד בלי סוף.

יומולדת שמח גיברת גולדנברג היקרה.

א נ י   א ו ה ב ת   א ו ת ך !

ר ח ל י

צ ל ו ם עצמי – ביימתי לי סרט

 

 

 

תחילת דצמבר. מגה אודישן. באמת. מבקשים ממני להתאמץ.
שנות השישים. אשה לא צעירה. אלגנטית. מטופחת.
עם עבר, הווה והרבה כאב.
אני מתאמצת. מוצאת בגדים שמעבירים תחושת 'פעם'.
'אלגנטיים' הרבה יותר מסגנון הלבוש הרגיל שלי,
עוברת אצל שוקי, הספר שלי, אוספת שער בתסרוקת
'של פעם', עולה על עקבים ויוצאת לפגישה.                                       

היה מצויין. באמת.
לא הרבה פעמים אני מרגישה כך ועוד פחות פעמים
מעיזה להגיד בקול. בדרך הבייתה, באוטו, היה לי מצב רוח טוב.
הטלפון צלצל, היד נדחקה למהומה התמידית שבתיק שלי,
ונתקלה ב'קנון' הקטנה שלי. מלבן כסוף, חצי ג'יגה,
ארבע מאות ומשהו תמונות, שמחה גדולה.
החזקתי אותה חפונה בכף ידי ורציתי לעשות לי סרט.
לצלם את הסטילס של הסרט שלא יכתב/יצולם/יבויים וישוחק
לעולם. היד שלי נשלחה רחוק מפני ככל הניתן. לא רציתי פלש.
לא רציתי אור. חיפשתי אור פנסים. רמזורים. מכוניות שנסעו
לצידי. רציתי תחושת סרט ישן, דיוק. תחושת מתח לא ממש
מאיימת. רציתי דמות שמרשה לעצמה להיות. רציתי כמו פעם.
זכרון. סרט פיקטיבי בתוך המכונית שלי, בדרך הבייתה. 
חורף 2006.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 זכרון חושים – על סטניסלבסקי, סטרסברג וסטלה אדלר

 

טיפול בילדים כהטבת מס – עצומה של שדולת הנשים

 

 

 

קבלתי במייל. חתמתי כמובן. גם אתם רשימת המייל שלי :-)

אי אפשר להגזים בחשיבותו של החוק הזה. 

 

   כידוע לכם, הצעת החוק המעניקה הטבת מס לנשים בגין
   טיפול בילד (הכרה בהוצאות
הטיפול כהוצאה מוכרת, הן
   לשכירות והן לעצמאיות), עברה בקריאה טרומית, וממשיכה

   את דרכה (המבורכת) לקריאה ראשונה.

 

 

  בימים אלה, פועלת שדולת הנשים בישראל לקידום הצעת החוק
  ולהשלמת הליך החקיקה,
בין השאר, על ידי החתמת הציבור על
  עצומה התומכת בקידום הצעת החוק (כמו גם
הרחבתה מהטבה ל
  נשים בלבד להטבה שיכולה להינתן גם לבן הזוג, ככל שהאישה אינה

  עוברת את סף המס).

 

   על מנת לחתום על העצומה, ניתן להיכנס לעמוד הרלוונטי באתר
   השדולה (לוקח
כעשרים שניות ואם לא נעשה את זה,
   יש סיכוי שבעתיד נתחרט על זה…):
  

 

  http://www.iwn.org.il/petition.asp

 

 

 

 

 

 

   ואם אנחנו בענייני עצומות ומעורבות אזרחית –

   גם העצומה הזו חיה, בועטת ומחכה ליומה.

   יום הקומבינות. לא נתן להם.

   עצומה הקוראת לשיוויון מול החוק לכל אזרחי
   המדינה. גם לנשיאה – והתנגדות נחרצת
   להסכם חנינה מוקדם – אם יוחלט להעמידו לדין.

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

 

פחדאלוהים

ההורים שלי – לג בעומר – 1947

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא של חברה שלי מתה והלב שלי נעצר. גם עליה כמובן –

אבל בעיקר עלי.

על הפחד הגדול הזה, הענק –  ההורים שלי. אבא שלי ואמא שלי.

הבטחון שלי. השייכות שלי. המשפחה שלי.

.

מאז שאני זוכרת, אני מעירה אותו בלילה. ככה בעדינות. לראות  שהוא נושם.

הוא היה מתעורר לרבע שניה ואומר בשקט והרבה  הרבה סבלנות לכדור האש הבלונדיני הזה

שנקרא על שם אמו/אהובתו רחל, הילדה הזו שמסחררת את חייו ואת משפחתו : זה בסדר,

רחלינקה, לא הצלחת להרוג אותי הלילה – מסתובב וממשיך לישון.

.

כשהייתי בת חמש עשרה סבא מת. ככה במפתיע. הלך ברחוב לילנבלום, נפל ומת.

הייתי בבית. אחרי ניתוח שקדים והרבה גלידה שסבא הספיק  להביא לי לבית חולים – אמא לא בבית.

אבא הסביר מה זה שבעה ולמה צריך, ושאנחנו צריכות להיות גיבורות. אמא יושבת שבעה.

היא חוזרת בערב. פניה דומים לה וקצת לא. היא מחבקת אותי, שואלת אם עדיין כואב לי כל כך הגרון

ואומרת שהיא מאד עייפה. אני שומעת קולות מוכרים של בית. מקלחת. צעדים של אמא, חתול,

אבא ממלמל, המים מורדים בשרותים, אח'שלי מתקתק סימני מורס  בתחנת רדיו שלו 4x4xx –

תמיד יש לו מזל עם מספרי טלפון וכאלה, הקטנה כבר ישנה. אני מתגעגעת לאמא אפילו שהיא בבית.

יורדת מהמיטה, נועלת נעלי בית כי אחרי ניתוח צריך לשמור, אסור להצטנן  והולכת לחדר שלהם.

אמא ניראת ישנה. מוזר, עוד לא כל כך מאוחר. אני רוצה אותה. נכנסת בעדינות למיטה, למקום הזה,

ביניהם.קצת ריח שלו, קצת ריח שלה והרבה מקום בשבילי – כשהשניים האחרים לא נדחפים ומפריעים.

עוד יגיע הדיון בילדי האמצע  – אמא שוכבת עם הגב אלי. אני שוכבת בשקט, נושמת את הריח שלה,

מנסה לא להפריע. פתאם הגב שלה מתחיל לרעוד. אמא מסתובבת  אלי בבת אחת, מחבקת אותי ובכי.

כמה בכי. אם רק הייתי מוצאת מילה גדולה יותר לבכי. אמא בוכה על אביה. אמא שלי ילדה.

ילדה מבכה את אביה, נאחזת לרגע בבתה. אמא ואני, אני ואמא שלי.

.

בלוויה של דוד יוחנן בכיתי. הרבה בכיתי. הייתי בת שלושים וזו הייתה הלוויה השניה שהייתי בה.

אבא שלי שהוא אדם רגיש ומלא אהבה  ורגש ועוצמות שרק אם מביטים היטב אפשר לראות הכל –

אבא החזיק את עצמו כרגיל. הפרקטיות והנסיון של אנשים עם הרבה  חוויות קשות מאחוריהם,

הרבה שנים, שלמדו לקבל הכל, חיבק אותי ואמר: אין טעם לבכות, רחלינקה, אלה החיים.

ואני הרמתי מבט מתוך הריח של החולצה שלו – דוד יוחנן היה איש ודוד אהובאהובאהוב ואמרתי :

נו, ואם אלה החיים, זה פחות עצוב שדוד שלי מת?

אבא שלי הביט בי במבט ההוא שלו ושתק.

אם מביטים טוב טוב, היטב, לתוך העינים האלה, לתוך התכלת ששועתקה גנטית לעינים שלי,

אפשר לראות שעצב, יגון ואובדן לא נמדדים בדמעות.

.

סבתא שלי מתה לפני עשר שנים השבוע. בת שמונים ותשע קמה והלכה  לדרכה.

אמא שלי הייתה אז בת שבעים. יתומה בת שבעים, עומדת על קבר אמה ובוכה ובוכה ובוכה והבדידות

העתידית שלה מתגלה לה ולנו עם כל דמעה שיורדת, עם כל זעקה שנשברת אל הברושים.

מה את רוצה שאלתי אותה השבוע, ביום שישי בצהרים ליד המצבה של סבתא והיא עדיין בוכה.

בוכה ומתגעגעת לאמא שלה –

מה את רוצה? היית רוצה למות לפניה? והיא עצרה, אמא שלי, יתומה בת שמונים והבינה,

שאם היא תהין לרצות למות לפני אמה היא פותחת דלת מסוכנת מדי – אסור. אסור לשנות סדרי עולם  –

כשזה מגיע לסדרי דורות.

פחד אלוהים.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
חמסה חמסה טפו טפו טפו חמסה חמסה טפו טפו טפו 

זכרון חושים –

.

.

שש בבוקר. אבי, נשר אמר את ה cut האחרון בצילומי ה'פחדנים' –
שדרות רוטשילד, סוויסה הולך מולי עם אליזבט הארנבת בידיו,   אני לובשת שמלת כלה הזויה.
משאית זבל (אמיתית) נכנסת לפריים,  אבי צועק –  לא לעצור. להמשיך לצלם.
ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק. וידעתי שאני רוצה אמריקה.

בשלוש שנים שקדמו לקחתי חלק ב – 'הלהקה', 'דיזנגוף99 ' וב'הפחדנים'.
המהומה סביב הסרטים וסביבנו – יוצרים כשחקנים, הייתה גדולה.  בקורות מופלאות. פרסי משחק.
פרסי חביבי נוער. פרסים והילולות. היה מצויין, אבל כמו תמיד, אצלי, משהו פנימי ידע אחרת.
ידע שלא יכול להיות ש'זה' כל כך קל. הדבר הזה שקוראים לו משחק.
היה לי מורה דרך ראשון מצויין. לטוב ולרע – מכל הדברים שאמרו ויאמרו על מר נשר,
הוא במאי שחקנים נפלא.
דרכו ללכת, להתלוות, להורות דרך לשחקן עד הפגישה המוגמרת בין השחקן, הדמות, הטכסט,
הסאב טכסט  וה'אקשן' היא דרך נכונה, נושאת פרות ומאד מרגשת.
אבל אני רציתי 'ללמוד' – לא ידעתי איך ומה לומדים משחק. אבל הרגשתי  שאני צריכה סוג של דרך.
שאני ארגיש נכון. הרגשתי שיש סוד, שכרגיל,  רק אני לא יודעת אותו.
שמי שב א מ ת יודע אותו יכול להיות שחקן.
ידעתי שאני לא רוצה לשחק בתיאטרון. שהקוד והחוזה הלא – מדובר בין  שחקני התיאטרון וצופיו
על הדרך והשפה שבה מספרים סיפור על הבמה,  היא לא דרכי.  אני רוצה 'כמו בחיים'.
משחק שרואים בו את העבודה.  את ההחלטות שעשה השחקן. את טון הדיבור ה'משחקי',
לא נכון לי.

http://www.stellaadler-la.com/AboutStella/StellaBio/StellaBio.html
מכל האפשרויות נבחר בית הספר של סטלה אדלר – ניו יורק.
יושב באמצע מנהטן. מוסד. נחשב. עובד על פי שיטת סטניסלבסקי עליה קראתי ובררתי מעט, והעיקר,
למרות שהגעתי באיחור של שבוע לפתיחת שנת הלימודים, ובעיקר לדעתי, בגלל מכתב ששלחתי לגב'
אדלר חודשים קודם, ועקב מוצאי האוקראיני/פולני/ ארץ ישראלי –
חולשה ל'סברס' ולאידישקייט –
זומנתי לפגישה עם סטלה. כבוד שמועטים התכבדו בו, ובודאי לא תלמידי שנה א'.
אשה בסוף שנות השבעים לפחות עם שני כלבים קטנטנים ווורדרדים כמוה ישובים בחיקה.
סטלה לבושה בגדים מפוארים, רעמת שער בלונד/אפור/ורוד מתגבהת מעל מצחה, שפתיה אדום
דובדבני החורג משרטוטי פיה, והיא ושני כלביה, מוציאים את לשונם הקטנטנה ומלקלקים את
שפתותיהם בסינק מדוייק להפליא. שיחה נעימה מהולה בזכרונות מבית אבא וזכרונות משרותי
בצבא הגנה לישראל, התקבלתי לבית הספר.

ימים ראשונים. הכרות עם מורים, תלמידים שיהפכו לחברים –
חלקם נהיו מ'שו בקולנע האמריקאי –
ומגיע שעור ראשון עם סטלה עצמה. אחד מהבודדים שקיבלנו. היא כבר הייתה ממש מבוגרת,
אגדה בחייה ורק האצילה מעצמה על בית הספר. היא נכנסת. במלוא תפארתה, שני כלבלביה בחיקה
ומתחילה לדבר. כל כמה מילים — ליק. שלושתם מלקלקים בתאום מדהים.
חלי די! לא על זה הפוסט.
והיא מסבירה את דרכה. תפיסתה, הבנתה את ה'טכניקה' שלה. הטכניקה של סטלה אדלר.
סיפרה שבתחילת המאה היא למדה משחק אצל המאסטרו. ס ט נ י ס ל ב ס ק י עצמו. בפריז.

סטניסלבסקי – http://www.bartelby.com/65/st/Stnslvsk.html
שהיה שחקן, במאי רוסי פיתח שיטת עבודה של ועם שחקנים שהתבססה על הרבה עבודה פיזית.
עם הגוף. עם הקול. כלים של שחקן. זכרון הגוף. זכרון אפקטיבי.
רצונו העיקרי היה להגיע למה שמתקבל היום כמובן מאליו במשחק. בתיאטרון לעיתים, בקולנע,
כמעט, כמעט תמיד. אפשר להשתמש במילה אמינות. כמו בחיים אני קוראת לזה.
האובר דרמטיות, המשחק הכל כך מוגזם, מוחצן, היה חייב להעלם.
השחקן היה חייב להתחיל 'להעתיק' את החיים. את גופו, קולו, תחושותיו, את החיים ממש.
החיים שלו או של הדמות שהוא מגלם.
אמרו סטניסלבסקי, סטלה אדלר והרבה מורים אחריהם. הגוף זוכר. הלב זוכר.
אתה, השחקן, זוכר דרך הגוף. אם 'תפעיל" את הגוף בדרך הנכונה לטכסט, לדמות, לסיטואציה,
ותעשה, פ י ז י ת את מה שצריך להעשות, הזכרון האחר – הרגשי,החושי, יתעורר, יציף אותך ואז
"זה" יהיה אמיתי. אתה תהיה בסיטואציה, במצב עצמו המשחק שלך יהיה אמיתי. כלומר –
אתה השחקן תהיה/תרגיש/תחווה ב א מ ת  את מה שהדמות שלך צריכה לחוות/להרגיש ב
סיטואציה המוכתבת.
בשתי מילים: מהחוץ – פנימה. מהפיזי – לרגשי.

דוגמא טיפשית – אם צריך להיות לך מאד קר. התבונן…זוכרים? מהשעורים הראשונים….
התבוננות וירידה לפרטים – התבונן איך גוף מתנהג כשמאד מאד קר. עשה מה שהגוף עושה במצב כזה.
שב כפוף. נסה לכווץ ןלהקטין את עצמך, את נפח גופך כמה שיותר. עוד קצת. נשוף לכפות ידיך.
התנועע הלוך חזור. נשום נשימות קצרות ורדודות.
אם תהיה דייקן ומיומן, תוך זמן קצר – קר לך. יהיה לך קר ב א מ ת. הבטחה.

חזרה סטלה אדלר מלימודיה ומיהרה אל לי סטרסברג – חבר לתיאטרון של ס.
http://en.wikipedia.org/wiki/Lee_Strasberg
סטרסברג גם הוא היה חבר בתאטרון שהקים סטניסלבסקי. אבל הדרך שהוא פרש ופיתח את 'הסיסטם'
של סטניסלבסקי הייתה שונה. הוא התרחק מהפרוש הפיזי והזכרון האפקטיבי ופיתח מתודה חדשה.
אדלר לעומתו הייתה ונשארה נאמנה למקור. היא חזרה ורצתה איחוד כוחות. אבל קיבלה כתף קרה.
סטרסברג סרב. סרוב אידיאולוגי, אבל סירוב.
שם התחילה מחלוקת גדולה שמחלקת עד היום בין אוהדי ה'טכניקה' של אדלר ובין אוהדיה המושבעים,
ואני בינהם, של 'השיטה' –  method –  ע"ע לי סטרסברג.

אמר סטרסברג  –  מי שזוכר הוא הזכרון החושי – sence memory –
כל דבר שחווית בחייך שמור אצלך. כל רגש. תחושה. הרגשה. וכולם אגורים במאגר החושי שלך.
הם לא שמורים ואצורים רק כזכרונות מודעים, כמו זכרונות ילדות או מסע,
הם אצורים גם כזכרונות חושיים. ריגשיים –
ועליך כשחקן ללמוד איך לזהות אותם, ובעיקר איך 'לשלוף' אותם ברגע הנכון. בסצנה הנכונה.
בדמות הנכונה.
אתה כשחקן לומד, דרך המקצרת את 'יכולת השליפה' של זכרון חושי.
היא פשוטה. דומה מעט למדיטציה. וכשאתה במצב ההוא, הנינוח – אתה יכול, כמעט פשוטו כמשמעו,
לאתר, למצוא ולהאחז בכמעט כל סוג רגש שחווית בחייך.
החכמה…לבחור טוב. לבחור נכון לדמות. למניעיה. למעשיה, גם הפיזיים.
אם תבחר נכון, תרגיש נכון. אם תרגיש נכון, תתנהג נכון – לדמות. לסיטואציה.
כלומר אם ב'טכניקה' של סטלה אדלר עליך ל'הנהיג' את גופך לפיזיות של הקור כדי להרגיש קור –
ב'שיטה', תמצא ותאתר 'זכרון קור' שלך, וכשתצליח להחיות אותו בזכרונך החושי, יהיה לך קר.
מאד קר. הבטחה.
מהפנים – החוצה. מהרגשי/חושי – לפיזי.

סיימתי את השנה אצל סטלה אדלר. משהו לא היה מספיק מדוייק.
הם היו מצויינים ומבינים ומתחשבים. הסברתי שאין לי עניין בתיאטרון והם הסכימו ש'יחפים בפארק'
יהיה ה'אנטיגונה' שלי – עשיתי חברים, היה טוב ומשהו לא הספיק.
שותפתי לדירה. אמריקאית סינית בשם איוו צ'ן , שבשנים מסויימות יכולתי לראות אותה מופיעה לרגע
בסרטי אימה אמריקאים — אחרי הכל אמזונה סינית, 184 סמ של עינים מלוכסנות, ניב מנדריני
ואנגלית מבית – הוא שילוב מצויין לסרטי קראטה, למדה אצל סטרסברג –

עברתי למנהטן תחתית. ה'שיטה' הרגישה נכון מהרגע הראשון.
מר סטרסברג העביר לנו כמה שיעורים בודדים – בעיקר התבונן, העיר ופה ושם החמיא (כן. כן ) –
ובשנת הלימודים השניה שלי נפטר. הלימודים בבית ספרו היו מעניינים –
וגם הלימודים בניו-יורק כמובן. את לומדת על החיים, לא פחות ממה שאת לומדת על עצמך,
על כוחותיך ועל חולשותיך כמובן –
אבל קרה דבר מוזר, ככל שלמדתי יותר, הבנתי שככה עשיתי לפני שידעתי שככה צריך לעשות –
מנגנון ה'משחק' הטבעי שלי ככה עושה בדרך כלל. קל לו ל'דמיין'.
קל לו לעשות נדמה לי ברגש. אני רק צריכה לנתב אותו. לבחור לו איפה לעצור ומה להוציא מארגז
התחושות, הזכרונות הרגשיים והחושיים, העלבונות, הפחדים, השמחות, הזכרונות הממשיים  –
כל אלה המרכיבים אותי ואת זכרון החושים שלי. ארגז הזכרון העצום והגדוש והמורכב שגר אצלי…
איפההוא גר? בלב? בראש? בכשרון? בדמיון? באגו?
לא יודעת איפה. יודעת שאצלי. וזה מספיק.

אז אם שואלים אותי אם למדתי משחק, אני כמובן עונה שכן –
ולפעמים מתענגת על השמות שאני יכולה לצרף לרזומה שלי :-) –
אבל אם תשאלו אותי באמת – אני כמעט בטוחה שמה שעשיתי לפני הלימודים דומה מ א ד למה שאני,
עדיין, עושה בין ה'אקשן' ל'קאט' –

.

אם תבקש ילד להיות עצוב ותשאל אותו איך הוא חושב שהוא יצליח להיות באמת עצוב לרגע,
רוב הילדים, יגידו שהם יחשבו על משהו עצוב. שקרה להם או שיכול לקרות להם.

והאמת? האמת האמת? זה דומה.ממש דומה.

c u t

.

ג נ א ל ו ג י ה – צילום

 
 
 
 
 
 
 
 

הדס ואני צועדות בים – מראה עקומה

 

 

הדס ואני צועדות בים. הבוקר.

אני מספרת לה איך הבוקר מתנהל ו'מיתקתק' בשגרה.

הדס מחייכת בהסכמה ומספרת איך השעון מצלצל, היא שומעת

את איתמר מתעורר, בא להגיד בוקר טוב ונעלם.

אחרי חמש דקות היא מטופפת למטבח, איתמר לקח לו ארוחת

בוקר, יושב מחוייך ואוכל. היא שמה מיים לתה/קפה והבוקר ממשיך.

הפְּנים שלי נעצר –

איתמר לוקח לעצמו ארוחת בוקר לבד.

א. הילדה שלי לא מכינה לעצמה ארוחת בוקר.

ב. אני מגזימה. מגוננת מדי. מפנקת מדי. לא מלמדת אותה

   להיות עצמאית. לא נותנת לה מספיק כלים לצמוח.

 

אני מספרת להדס שהשעון מצלצל. אני שומעת אותו. קמה.

מטופפת לחדר של איה. מלטפת.

'עוד חמש דקות אמא'.

כוס מים. מכונת קפה נדלקת. פלייסמייט – מקומונית בשפת הבית ,

מונח על השולחן, כפית, צלחת מעוטרת תותים, כוס מים,

שליש כוס חלב מחומם מעט (בחורף) ליד. קורנפלקס בצנצנת.

רגליים בנות עשר וחצי ופיג'מת פלנל מגיעות יחד לשולחן.

'בוקר אימי', 

חיוך.

אני מכינה קפה/תה והבוקר ממשיך.

 

הדס מביטה בי. עוברת שניה, אולי שתיים –

הפְּנים שלה נעצר –

לאיה מחכה ארוחת בוקר על השולחן.

א. הילד שלי לוקח לעצמו ארוחת בוקר.

ב. אני מפונקת. אני לא מכינה לו ארוחת בוקר כמו …..שצריך?

 

והיא אומרת לי, או אולי לבית המשפט של עצמה –

'טוב..זה לא שאני לא סוחטת לו מיץ תפוזים ומפנקת אותו…'

אני מביטה בה. אני מכירה אותה. אני מכירה את האמא שהיא.

הדס…..

היא מביטה בי וצוחקת.

 

מה שלא תעשי, יגיע הרגע של ההיסוס. של החוסר בטחון.

של מה אני עושה לא נכון בהורות שלי.

אני מרגישה אשמה. היא מרגישה אשמה.

There is no way out

דברנו הרבה. צחקנו עוד יותר. ונרגענו.

אישה ונפשה. עד הפעם הבאה.

 

 

 

ש ו נ א ת. מ מ ש ו נ א ת.

 

 

 

                      

           אודישנים. היום. 12:00. ערן ריקליס.

           תפקיד מצויין. דמות מעניינת.

          שונאת שונאת שונאת אודישנים.

 

                   

 

  


           

               

                      

 

 

 

מילים שנכנסות לי ישר אל הלב – עוד מעט ספר ©

 

     

  

                                                                                                     

                       

                                        *       *       *

  

          

                                     

                                              *        *         *

 

                       

 

                                                    
                          

                          

 

                    

                                     *        *        *

                                 

                         

   

 

                                       *       *       *

 

 

  

 

                                           

                    
                    ויש שם עוד הרבה מילים.
                    שטועמות ומריחות ושומעות ומרגישות.
                    היה קשה למוץ…

 

 

ואם למישהו לא אכפת ממישהו…למה בעצם זה משנה למישהו…

 

 

      "למה צריך להיות אכפת לי – או לערוץ 2 או לכם – 
        מהגיגיה של רווקה מזדקנת היושבת
לבדה בחדרון 
        העבודה הטחוב שלה, מוקפת בחמשת חתוליה וכותבת בלוג
?"

        רענן שקד – ידיעות אחרונות

 

 

     שלום – קוראים לי חלי. אני בת 52. רווקה. יש לי ילדה אחת. חתולה 
     אחת, כלבה מדובללת אחת. חדר עבודה קטן שאני מ א ד אוהבת להיות
     בו לבד – אבל האמת? הוא החדר הכי קר וטחוב בבית.
     יש לי בלוג. לפעמים – we love you Chelli – אני כותבת בו, ולפעמים
     אני מגיבה בבלוגים של שכני ב'רשימות'…..וכן…..יש לי הגיגים. ומחשבות. 
     ורגשות ורצון שלאנשים יהיה איכפת או חשוב או מעניין או משהו..לקרוא את מה שאני כותבת…

     

     http://www.notes.co.il/chelli/22388.asp   

   

   

   

   ורק אחרי הרבה הרבה זמן הבנתי שלא את הכל אני יודעת ומבינה.

  יחסים בין אנשים שאני לא מכירה הנוזלים כנראה למרחב הציבורי…

  אבל החלטתי להשאיר את הפוסט as is

  
 

          

ואת זה צריך להסביר אמא?

 

 

      שבת. חוף הים. גשום. מעילי גשם. מצלמה.
      רואה עם איה דברים דרך העדשה. זום-אין. זום-אאוט.
      

     – אמא את רוצה להיות ראש ממשלה?

     – סליחה??!!

     – שמעת…את רוצה להיות ראש ממשלה נכון?

     – לא. למה את שואלת?

     – אז למה פתחת את העצומה הזאתי?

     – אומרים זאת. פתחתי את העצומה כי….. מאד הפריע לי משהו 

       ורציתי שעוד אנשים ידעו ויחשבו על זה ואם גם להם מפריע, שיגידו.

     – בסדר. עכשיו את יודעת שלהרבה זה מפריע…אז מה תעשי עם זה?

     – קבלת פה …איך את מדברת?

     – תמיד היה לי. עכשיו אני פשוט משתמשת בו אחרת. מה תעשי?

     – אני מנסה שיחתמו עוד אנשים..

     – על העצומה הזאת שבגללה את ליד המחשב ובטלפון כל היום?

     – כן

     – את חושבת שאם יחתמו ה מ ו ן, מליוני, טריליירדי אנשים זה ישנה משהו?

     – מה את חושבת?

     – א מ א…

     – תגידי. מה זה דמוקרטיה?

     – די…אמא… כבר הסברת לי …

     – נו..נראה אותך.

     – זה שהרוב קובע.

     – נכון.

     – נו…

     – נו…אם הרוב קובע…אז אם הרוב לא חושב שהנשיא הוא אזרח יותר נחשב

       והרוב יחתום ויגיד שלדעתו כולם שווים מפני החוק. אז כל מי שיעבור על 

      החוק, יעמוד למשפט וירצה את עונשו בדיוק כמו כל אזרח אחר. גם נשיא

      המדינה.

    – ואת זה צריך להסביר אמא?…….זה ברור.

 

 

       בואי …….הנה עורב…….רוצה לנסות לצלם אותו?

 

צלום: איה גלעד- גולדנברג
 
 
 
 
עצומה נגד הסכם חנינה מראש לנשיא המדינה               
 

א ר ב ע

 

 

 

"את מה שאני אוהב אני לא יכול להסביר"
               
                   רפי לביא – "טיים אאוט" – אוקטובר 2006

 

 

 

 

 

מ ס פ ר י ם – ע ו ב ד ו ת – וב ק ש ה

 

 

 ב- 18 לאוקטובר 2006 פרסמתי את הרשומה – "לפעמים מגיעים רגעים"

http://www.notes.co.il/chelli/archive.asp?m=10&y=2006

 

אבל הסערה הפנימית המשיכה וכשאריה דרעי אמר את דברו:
לדעתו, לא צריך להעמיד את הנשיא למשפט – אם יוחלט כך בפרקליטות –
כי הוא סובל מספיק. דברים אלה בנוסף לדבריו של טומי לפיד – 
פקע, ב א מ ת , משהו בליבי, נפשי, מצפוני…איפה שזה לא מתחבא בימים
פשוטים, רגילים ומתמשכים של סתוו. לא יכולתי להכיל את התסכול וחוסר האמון.

בשבת ה21 לאוקטובר 2006  – 14:00 פתחתי רשומה – קראתי לה – ע צ ו מ ה

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

 

כמובן שלא היה לי מושג מה יהיה.
סמכתי עליכם, על רשימת התפוצה שתארתי לעצמי שיש ברשותכם –
סמכתי מ א ד על רשימת התפוצה הפרטית שלי –
ובעיקר על התחושה האמיתית שזה צריך לקרות. ועכשיו.
באימפולסיביות מוכרת – עם עזרה, עידוד וכתף וירטואלית
מאורי כ מ ו ב ן, שוקי גלילי, אביבה משמרי ורוני ג. לחצתי e n t e r.

 

עברו 77 שעות. סיכום ביניים, תובנות ביניים, קצת תהיות ובקשה –

כמעט 200 חתימות והקצב מגביר את עצמו משעה לשעה –
אם בשבת הייתה חתימה לשעה – היום נחתמות 4 – 5 בשעה. והקצב הולך וגובר.

כמעט 5000 כניסות – שזה אומר –  גם עם הכניסות החוזרות שלי לצורכי עריכה,
שלכם ושל אנשים שחתמו ובאים לראות מה נהיה – עדיין מספר החתימות
לעומת מספר הכניסות נמוך מאד – בערך 5%

 

רוב החתימות הן של נשים. לא ספרתי במדוייק אבל חתימות הגברים
הן בערך  8% עד 10%  מסך כל החותמים. אני לא מצליחה להבין למה –

אזכור 1 בתקשורת – ynet –

אזכור 'בלוגי' עם קישור אצל שוקי מלמעלה

http://www.notes.co.il/shooky/

ודבורית מה -V

http://themarkerblogs.com/velvet/?p=110

וגם mybody – הבלוג החשוב של עדויות ממקור ראשון של הטרדות מיניות

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310

 

הכמה פניות להתראיין נדחו על ידי אתמול והיום, בטעון די ילדותי
ואולי אף טפשי, נכון לראייתי את המצב כרגע. אמרתי ש'זה' לא קרה בגללי
ובשבילי, ואין לי רצון להיות שם, בחוץ. מה פתאום אני.
טוב, תחליטי –  הודעתי לעצמי לפני כמה שעות. או שכן או שלא.
והחלטתי שכן.

 

ומנקודת המוצא ש כ ן. אני פונה אליכם פעם נוספת

חתמו על העצומה – אין בה גוון פוליטי. יש בה גוון הגון. דרישה צודקת.

ובקשה נוספת – אנא השתמשו בכח הטמון ברשימות התפוצה שלכם –

ושלחו אותה קדימה  –   מגיע לה.

 

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

 

 

 

עצומה – שיוויון מול החוק למשה קצב.

.

.

17 נוובמבר 2011האם הוא מתכון לבקש חנינה עכשיו אחרי שערעורו נדחה?

9 נוב 2011. מחר זה נגמר כנראה.

עברו חמש שנים ושבועיים מהלילה שהבנתי שהאינטרנט הזה יכול להשמיע קול.

את קולם של מי שבוחרים להשמיע.

מחר זה נגמר סוף סוף.

אני מאחלת למשה קצב שיעמוד בכבוד מול פסיקת העליון,

ובעיקר,

בעיקר מאחלת לא. הראשונה ולא.השניה ולכל יתר הנשים שהרגישו מושפלות, מבוזות וחלשות

מול הגבר הזה בזמן אמת, לפני  שהפרשה התגלתה והכדור התחיל את משאו, שישאבו כח ואומץ

מהדרך הארוכה המסתיימת מחר.

שיתמלאו גאווה על תרומתן לדרך ולמאבק למען מעמד האשה בישראל, למען שיוויון.

שיוויון בין נשים, גברים, שליטים, עובדים, שיוויון מול החוק. ל כ ו ל ם.

שווים מול שוות, שוות מול שווים. הצלחנו.

.

.

ע  צ  ו  מ  ה

לכבוד: ראש הממשלה

שר המשפטים

היועץ המשפטי

מערכת המשפט במדינת ישראל

ע צ ו מ ה

אנו החתומים/ות  על עצומה זו

מתנגדים/ות בכל תוקף
להסכם חנינה מראש ו/או הסכם מוקדם

לנשיא המדינה – משה קצב.

אם וכאשר יועמד לדין –

אנו דורשים/ות שיוויון מול החוק

לכל תושבי/ות המדינה, כולל נשיאה.

כתבו שם מלאומקום  מגורים



ואנא, העתיקו את הכתובת והעבירו הלאה לרשימת התפוצה שלכם

.

לפעמים מגיעים רגעים

 

 

 

טומי לפיד: כמו ניקסון, צריך לחון את קצב

שר המשפטים לשעבר זורק גלגל הצלה לנשיא: שיתפטר – תוך הבטחה לחנינה מהיורש.
"אני יודע שזה לא יספק את הפמיניסטיות, אבל זה יבטא את רצון הציבור".
ומה עם מבחן בוזגלו? "קצב ובוזגלו זה אותו הדבר"

אטילה שומפלבי   18 אוקטובר 2006 – 09:35

 

 

 

עידכון – 21 אוקטובר  2006 – 01:15

אסור להעמיד את הנשיא קצב לדין- כך אומר יו"ר ש"ס לשעבר אריה דרעי. בתוכנית "מועצת החכמים" שתשודר מחר בערוץ 10 הדגיש דרעי כי בעקבות המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגדו, על קצב להתפטר באופן מיידי, אך אין צורך להעמידו לדין מאחר והוא כבר קיבל את עונשו. "אין שום צורך שיהיה משפט, שיורשע ותהיה חנינה. אין עונש יותר גדול מהביזיונות הללו שהוא עובר", אמר דרעי.

 

 

לפעמים מגיעים רגעים שאי אפשר להאמין שדברים קורים באמת.

לפעמים מגיעים רגעים שאי אפשר להאמין שזו המדינה שבה אנחנו חיים.

לפעמים מגיעים רגעים שאי אפשר להאמין שאנשים באמת חושבים כך,

שלא נדבר על מעיזים לבטא בקול .

לפעמים אני מאבדת מילים וטיעונים.

לפעמים אני מתיאשת.

לפעמים אני נלחמת.

הפעם אני נלחמת.

 

אני הציבור וזה בהחלט לא יבטא את רצוני.

 

 

 

 

 

פ ר ק י ם 5 – 12

.

.

אוקטובר 2006

קבלתי את פרקים 5 – 12 בסידרה החדשה שבה אני לוקחת חלק.

"עד החתונה"

ושוב ישבתי לקרוא ושוב מצאתי את עצמי קוראת בעיקר את השורות של איה –  'הבחורה' –

עד שנזכרתי.

וחזרתי לקרוא את השורות של דידי –  'האמא של הבחורה' –

.

מתי זה קרה ולמה אף אחד לא סִפר לי?!

.

.

.

אוגוסט 2010

עונה שניה מסתיימת היום. אני האמא. הכל בסדר. הכל טוב.

אני מאחלת לדידיות שבחיים לאזוראומץ ושמחה וחיים טובים באמת.

מגיע להן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

איפה את, או נימוס אלמנטרי

.

.

0522123456  מצלצל –

היי חלי :-)

היי :-)

איפה את?

………

את בבית?
……..

.

הצעה ראשונה:

היי חלי

היי

אני מפריע/ה?

.

הצעה שניה:

חלי שלום

שלום

את יכולה לדבר ?

.

אפשר לנסות לדבר עם אדם בטלפון הנייד שלו בלי :

" א י פ ה  א נ י  ת ו פ ש  א ו ת ך ?"  –

"א י פ ה  א ת ה?" –

.

העונה, על עצמי אני מעידה, נשארת תמיד נבוכה מעט.

אני לא מעוניינת לענות. אני לא רוצה לספר/לדווח איפה אני.

זה לא מעניינו של איש ולא ממנהגי להיות גסת רוח.

.

וכן, אני סוגרת אותו כשאני ממש לא יכולה ו/או רוצה לדבר, אבל בחיים, כמו בחיים….
אז אנא….

.

ח ו ד ש

 

 

   ב 1 לספטמבר 2006 בבוקר, כתבתי לאורי מייל –
   "טוב בסדר. תעלה אותי וזהו. אבל תזכור שאני ת מ י ד יכולה לעשות delete"
   ב 1 לספטמבר 2006 בלילה, קצת לפני חצות, כמו סינדרלה, כתבתי לאורי –
   "נו….אתה הרי יודע כבר שיש לי add.. ואני באמת לא מסוגלת לחכות. לכלום. 
   אני רוצה להתחיל ב1 לספטמבר- כמו בית ספר – חדש וקצת מפחיד.
   ועוד מעט הוא נגמר…היום המיוחד הזה… נו…… "
   הוא ענה לי שהוא היה בweekend – ורגע…..ותכף…..והנה אני באוויר.

   מפה לשם נהיה ה 2 לספטמבר –

   עבר חודש. בדיוק.

   קפצתי ראש והיו מים בבריכה. מי היה מאמין.
   חלק באתר, חלק באי-מייל. התרקם דיאלוג. קטן. ראשוני. אבל אמיתי.
   גיליתי שמספר האנשים הקוראים ומגיבים ב'רשימות' קטן מזה שחשבתי.
   לשמחתי הגדולה יש לאמר.
   מִּספרים שאני יכולה להכיל. פחדתי שכל העולם מתרוצץ כאן. שזה ynet.
   גיליתי שאין כאן כמעט אנשים מתלהמים, תוקפניים, שיפוטיים.
   והאחד והאחת שאני לא יכולה להכיל, צר לי, אני יכולה להרחיק מעיניי – 
   שיש כל כך הרבה יותר קוראים ממגיבים – שזו גם סוג של תעלומה בעיני –
   ואז קראתי את הפוסט הזה שהתפרסם כאן –
   http://www.notes.co.il/esti/archive.asp?m=9&y=2006  
   והבנתי יותר.

 

   אחרכך היו ימים ראשונים. רציתי לפרסם עוד ועוד ועוד –
   תחושת חידוש, שמחה ותאבון של התחלה –
   וזכרתי איך אני מרגישה אל מי שמפרסם הרבה מאד – כמעט יוםיום – 
   ואיך אני מחכה לכמה אחרים שיפרסמו – והתאפקתי.
   ויום אחד דפדפתי בארכיון שלי שספונות בו הרבה הרבה מילים –
   לחפש דברים שאולי שכחתי מהם, שיעוררו נושא או מחשבה –
   ונתקלתי במכתב שכתבתי לאודטה לפני כחצי שנה – וכמובן לא שלחתי –
   וקראתי אותו שוב ורציתי לפרסם ופחדתי ויותר רציתי ויותר פחדתי –
   קיצרתי אותו –  כן, הוא היה עוד יותר ארוך –
   ובגלל שאני מכירה את האימפולסיביות שלי, נשבעתי לחכות עוד יום – 
   כדי להיות בטוחה. חיכיתי ופירסמתי.

   http://www.notes.co.il/chelli/22677.asp

   יש לי הפרעת קשב ורכוז – עדות מגוף – או פה – ראשון

  בהרבה חשש פירסמתי. ועדיין אין לי מושג לאן הוא הולך ולאן הוא לוקח אותי.
  אבל אין ספק שהוא 'לוקח' את מקומו וגורר אותי אחריו –
  נוכחתי שיש דברים שיכולים לפרוץ גם מתוך 'שכונה קטנה עם דורמן'.
  אבל –
  הדבר העיקרי שניסיתי לבדוק עוד לפני שבאתי, עדיין לא פתור –  

  ההבדל בין האישי לפרטי.

  אני רואה כאן, פורסמה לפני שעתיים, רשומה יפייפיה ומרגשת של בועז כהן –
  על תהליך ו'תגלית' אבהותו ואהבתו לבתו בת העשר ושני צילומים מקסימים –
http://www.notes.co.il/boaz/23638.asp
  ואני קוראת, מתרגשת ורוצה גם.
  והלב רוצה להשוויץ בה גם. בילדה שלי. היא גם בת עשר. וחצי. וקצת.
  אני מצלמת אותה ישנה מהיום שנולדה. יש לי צילומי שינה קסומים שלה. 
  כל חינה, יופיה, קסמה ופגיעותה, מונחים מול המתבונן.  
  ליבו של כל הרואה יוצא אליה. ולא כי היא שלי  :-) –
  ואני לא יכולה. יכולה טכנית כמובן, אבל לא מסוגלת.
  אם אני כותבת ועוד אכתוב רשומות על אמהותי, חיי, וכל המורכבות הזו –
  אני יכולה לרמוז על קיומה, לצטט אותה –
  http://www.notes.co.il/chelli/23077.asp
  אבל לא להביא אותה לכאן.

  כבר פעמיים פרסמתי צילום שלה ישנה. רואים בו יד, פה וחתיכת סדין – 
  צילום קטן. ילדה קטנה ישנה וכל התום והשקט והבטחון של ילד ישן קיים בו –
  פרסמתי, הצצתי לראות איך זה נראה. הרגשתי תחושת פולשנות ומיד הורדתי. 
  מרגישה שזה פרטי. שמה פתאום שזה יהיה כאן, בחוץ. 
  כי כאן זה אולי רק אתם…. אבל בתיאוריה….. כאן זה כולם –

  ומה פתאום שאני אחלק את הבת שלי עם כולם?
  מה פתאום שאני אחלק את החיים ה פ ר ט י י ם שלי עם כולם?
  מחלקת, כותבת חושפת את עצמי והרבה ממני כמובן –
  ואני מבינה שיש אנשים שיחשבו שמכתב הADD שלי חושפני ופרטי ואישי
  הרבה יותר מצילום של בתי ישנה – ויתכן שהם צודקים –
  אבל אני מרגישה שאני זו אני והם….צריך להזהר עם 'ההם' האחרים.
  מה היא תגיד על זה כשתגדל?
  היום היא רוצה. בטח רוצה. שאלתי אותה והראתי והיא מאד רוצה. נו מה?
  אמא כן. אבא כן. למה היא לא?
  כי ככה. כשתהיי גדולה תחליטי בעצמך לעצמך.

  ואיפה הגבול?
  אבא שלי בן 85 היום. ה – 1 לאוקטובר1921 – אהובי הגדול.
  אבן היסוד של חיי ובטחוני. של כאבי וחולשותי.
  ויש לי מכתב אהבה גדול אליו שאני רוצה ולא רוצה לפרסם כאן –
  שיהיה כאן לתמיד. לא במחשב שלי שעשוי/ עלול/ חס וחלילה חס ושלום
  טפו טפו טפו :-) להחליט יום אחד להעלם עם תכולתו – חס וחלילה וכו' –
  וגם אצל אבא שלי ואמא שלי לך תדע לאן יתגלגל המכתב –

  אני מתייחסת ל'תקריב' – לבלוג הזה שלי ב'רשימות' –
  כאל מחסן – מחסן פרטי שלי.
  רב חסד. נדיב. מכיל הכל. שומר נאמן. חסין אש ומים ועש.
  שפעם….עוד המון זמן…..יבואו ילדיה, וילדי ילדיה ויקראו אותי.
  וילמדו להכיר אותי גם דרך המילים שלי כאן.
  אני מכניסה דברים 'בדלת אחורית' לאחסון – עושה 'פרסם' בלי 'אנדקס' –
  רק מי שמחטט באתר, הולך לקטגוריות רואה אותם.
  כי לא כל רשומה, ציטוט, צילום, סיפור קטן שכתבה איה שלי צריך להכנס
  ב'דלת הראשית' ולקבל את כל תשומת הלב שלכם – 
  הוא יכול להכנס ישר לתיוק. בצנעה. למתעניין בלבד. לאחר כך.
  ומצד שני –
  מקום ציבורי. אינטרנט. מלכודת דבש לאינטימיות.
 
  אני קוראת את אבי לן
  http://www.notes.co.il/avi/
  ומתנדנדת בין הערצה על האומץ, לרצון להגיד לו – תזהר –
  לא מכירה אותו – רוצה שיזהר.
  בין חוסר הבנה לאיך אפשר ככה להשרף עד הסוף –
  איך אפשר להחשף כל כך.
  למה הוא צריך את זה כאן, בחוץ?
  למה חברים, בלוג אנונימי, פסיכולוג, בת זוג…למה זה לא מספיק?
  אם הוא היה נותן ראיון כזה לאיזה עיתונאי היו חושבים שהוא השתגע –
  הוא כותב בעצמו, את עצמו, באחריותו, וזה מעורר הערכה גדולה.

  אני מחטטת בעמקי האתר של יגאל סרנה ומוצאת את זה
  http://www.notes.co.il/igal/archive.asp?m=4&y=2006
  ובלי קשר לעוצמת המילים, לכמה הן מצליחות לגעת, למחשבות ותהיות
  שהן מעלות, לאין סוף אמת וכאב וכשרון שיש – 
  שואלת את עצמי – מה הצורך הזה? בחשיפה כל כך אינטימית.
  ולמה אני גם רוצה? ולמה זה מפחיד כל כך?
  או שזה לא מפחיד….אלא באמת לא 'נכון' לעשות.
  להחשף ככה. לחשוף ככה. יודעת. אני יודעת שאין נכון ולא נכון. 
  אז מה ההבדל? הרי ברור שלא סרנה ולא אבי לן ולא ריקי כהן היו מדברים
  על חייהם ברמה כל כך אישית ואינטימית עם עיתונאי –
  עם מכר או ידיד מזדמן,  או אפילו עם אדם זר בבית קפה  –
  האם הכח של הכתיבה העצמית עושה את ההבדל?
  העדות האישית? הכתיבה בגוף ראשון?
  איפה הגבול….אותו אני ממשיכה לחפש.
  והתהליך מעניין כמובן לא פחות מהתוצאה.
  הרבה דברים שאני חווה 'נבדקים' היום בעוד רמה. ברמת 'המעניין לבלוג' –
  מזכיר זמן שהיה. של חיפושי 'אייטמים' לתוכנית שהייתה. כל מה שעבר בחיים,
  עבר,בלי התכוונות, מסננת פנימית של מתאים או לא מתאים?
  עובר מסך או לא עובר?
  קצת לחיות את חייך עם פילטר. קצת מִבַּחוץ. קצת מנותק מִלהיות בָּאֶמֶת. 

  ועכשיו אתם המסננת שלי. כי יש פיתוי גדול במסגרת של 'רשימות'.
  היא 'נחשבת'. היא מצומצמת. היא מרגישה אינטימית.
  האנשים בה קוראים אותךְ נכון ברוב המקרים.
  ואני תוהה אם הגבול הולך ומתרחק ככל שהזמן מתקדם –
  האנשים נהיים יותר 'מוּכּרים' וירטואלית – גם כמה לא – 
  והמפחיד או הזר נהיה מוכר….וגבול ה'פרטי' מתרחב ומתרחק.

 

  נראה. נכיר את הטורקי ואז נבנה את הגשר….

 

 שנה טובה. אני מצפה לשנה טובה ושכנות מעניינת אִתכם.

 

 

  

 

 

 

מ י ל י מ ט ר גרם וכמה ברגים

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 

צ פ ר ד ע י ם f r o g t e s t

 

 

היום כבר לא הורגים צפרדעים, חייכה האחות שלא נראתה אחות, במעבדת הדם בבית

החולים הפרטי, מתחה את זרועי הימנית על מסעד הכסא והידקה את חלקה העליון

והבשרני של היד, אמא, למה את הדברים הרעים, אמא,למה לא את הטובים, ברצועת

גומי שחורה ורחבה, שונה כל כך מרצועת הגומי העגולה, הדהויה כצינור דק וכתום,

בה הייתה האחות חווה צובטת את בשרי, דוקרת את אצבעי המורה, מצמידה את קצה

הצינורית לפיה האדום והופכת לערפד בלונדיני.

אין סוף זמן עבר. אחד כפול אין סוף עד שהכרחתי את עיניי המכווצות לפעור סדק דקיק,

לראות אותה מרפה בצער מהצינורית בה זרם דמי, קולח, נשפך למבחנה מאורכת ושקופה

הנצבעת מייד.

אדום.

באגרוף ימני והפניית ראש מרדנית שמאלה, מה יהיה עם הסמלים, נלקח  מגופי דם כהה.

אוצר סוד. היום התגאוותה האחות אפשר לאתר הריון בבדיקת דם ביום החמישי אחרי הביוץ.

יופי אמרתי, כמה זמן אחרי הדקירה.

מהדקת פיסת צמר גפן טבול וקריר לגומת הזרוע שלי, התחלתי לחשב. שעה היא לא נצח.

שעה היא שעה. A is A אמר ג'ון גאלט נסיך נעורי הבודדים.

.

עשרה ימים הם לא נצח, נישקה אותי האשה שנשאה אותי ברחמה תשע כפול שלושים,

מאתיים שבעים יום ברחמה ונטשה אותי קיץ צהוב אחד. אחי הגדול פוזר לזִכרון. רק

עולים חדשים אומרים אנוכי חפץ וזכרון יעקב, רק אימי היפה אומרת אטבי כביסה ואידרות דג.

אחותי הקטנה הונחה אצל סבתא, ואני חולקתי לגבעתיים.

עשרה ימים הם באמת לא נצח אמרה ונטשה אותי בדירה קטנה ואפופת גברים.

בן דוד גדול, חייל, בן דוד צעיר בהרבה ואחד מבוגר ממני בתשעה חודשים בדיוק. על היום,

אומרות עדיין בפליאה, אמא ודודה. סיגריה תלויה לה בזוית הפה, לדודתי, כמעט תמיד.

אולי בגלל שהיא חיה רק עם בנים, חשבתי, אולי בגלל זה היא גברית משהו.

חריצים עמוקים סביב פיה. כל מציצת סיגריה, שאיפת עשן מדגישה ומחריצה אותם יותר.

יושבת עם פניה לחלון הקטן הפונה לבנין השכן. רגלה על דוושת מכונת התפירה, ידה

הימנית מסובבת את הגלגל ועיניה בבד הכהה.

דום שתיקה צעק פתאום ילד למטה ברחוב.

לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד. ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת.

האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז. הגג בוער מתחת לסנדלי אילת הכחולים שלי.

האור מכאיב בעיניים ויבש. היה חם.

האוויר עמד בערב, על המרפסת, מול משב רוח שרבי שיגיע או לא, עמדה דודתי, סיגריה

בפיה, הטרנזיסטור שר על גבעת התחמושת ולמי מחכה רבין וגיהצה. שרועה על המעקה,

כרית תחת גבי, חלווה וחמאה על הנשיקה שהצלחתי לפרוס מהלחם, אני סופרת כוכבים.

מנסה להחליט אחת ולתמיד אם יש כוכב הפוך.

אם אני באמת קיימת פעמיים כמו שאני מרגישה. עצובה כאן ושמחה שם. פעמיים אני.

הילדה ההיא על הכוכב היא גם אני. אבל איזו אני היא? אני אני או אני היא.

ירושלים של זהב וקול פעמונים בוקע מהטרנזיסטור וממרפסות סמוכות. אפר סיגריה נופל

על סדין לבן. היא ניערה אותו, חייכה ואמרה שאולי כדאי לי ללכת לישון למרות שחופש

ומותר לי להשאר ערה כמה שאני רוצה.

.

חם בגבעתיים. פתחתי את הברז בכיור והנחתי את התחתונים שלי במים, כמו שאמא הסבירה

לי לעשות לפני השינה. היה כתם קטן ודהוי על התחתונים. כבר פעם שניה היום. מרחתי

שכבת סבון כחלחלה על הכתם ושפשפתי חזק.

כששטפתי מתחת זרם מים, התחתונים שלי היו לבנים כרגיל.

למחרת, מוקדם בבוקר, הבית ישן. האור שפספס פסים על שמיכת הפיקה המשובצת שלי,

שהבאתי מהבית, עדיין לא צהוב של בוקר. עיניים בודקות. כתם על התחתונים. גדול יותר,

אדום יותר. אדום. יורד לי דם. ניסיתי להזכר  אם אתמול, כששחקנו פינות בשעת מנוחת

הצהרים, כשהזקנה פתחה את  התריס וצעקה עלינו באידיש שמספיק כבר, אם קבלתי מכה

בבטן או נמוך יותר. לא זכרתי. כך מתים אנשים. מאיבוד דם. יש כמות מסויימת של דם

וכשהיא יוצאת מהגוף, מתים. משטפי דם. מלחמות. תאונות דרכים ולפעמים, כמו במקרה

הטרגי ממש, שקורה פעם במליון, ואם המזל שלנו, דווקא אצלנו, כשלייקה, הבת של

שלומית ואברום מתה ממש על שולחן הניתוחים.

מי היה מאמין שדבר כזה בכלל יכול לקרות.

הדם לא מפסיק ואי אפשר לדעת מה יהיה. רופא בטח ידע מה לעשות.

ידעתי שאין רופא שאני יכולה לספר לו.

אמא אומרת שמרופא לא מתביישים, לא חשוב מה הוא מבקש.

רק לחשוב איפה הוא צריך לבדוק. לא יכולה.

ואין לי את הטלפון של אמא בחופש, ואני לא יודעת איפה זה השבי ציון הזה.

בשקט, על קצוות האצבעות, לא להעיר אותם. בנסיון לפתוח את דלת חדר האמבטיה

ללא החריקה הרגילה שאני כבר מכירה אחרי ארבעה ימים שאני כאן, התגנבתי פנימה.

מתיישבת באמבטיה, שוטפת את עצמי בזרם מים קלוש ושקט. מתנגבת, גם שם,

ובוחנת בפחד את המגבת. יש כתם. יש סימן. במגבת ידיים אני מנגבת את החרסינה

הלבנה, מקפלת בקפידה מגבת רחצה גדולה לאורכה, מניחה בתוך האמבט,

נשכבת עליה, עוצמת עיניים וממתינה למותי.

דפיקות מעירות אותי. בן דודי הגדול, החייל ממהר. הטיסה לרפידים יוצאת עוד מעט

והוא חייב להתגלח, הקטן צועק משהו על טיול שכבה ושק שינה בבויידם. אבל אני,

כיאה לילדה ששעותיה ספורות, עונה בקול רך שאני לא  פותחת.

עובר זמן. הם צועקים ודופקים בפראות על הדלת ואני, אצבעות באוזניי, עיניי עצומות

בחוזקה, מהמהמת נעימה נוגה. משהו גרם לי לפתוח עיניים. בצווחה משכתי מגבת

וכיסיתי את עצמי. ראשו מציץ מחלון חדר האמבטיה הפונה למרפסת הקטנה, פניו

מחייכות בזדוניות. אם לא אפתח מייד את הדלת הוא נכנס דרך החלון ואני בצרות.

משא ומתן מהיר מניב הסכם,  אני חייבת לו כפיצוי רבע שעה של קיצים בגב והוא

זז מהחלון ונותן לי להתלבש.

רגע של תושיה. נייר טואלט מקופל לתחבושת קרב חסרת כנפיים. אני לובשת את

הפיג'מה שלי ופותחת את הדלת. נחיל בנים צעקני ומהיר חולף על פני, ואני בפרץ דמעות

רעשני ומיואש נופלת על המיטה. מה קרה, גוחנת דודה אחראית ומודאגת. מה קרה.

בזווית העין ראיתי את הרשע. פניו מודאגים.

בבית ההוא בגבעתיים לא היו הרבה דמעות. אם הוא ילך, מלמלתי, אולי אני אספר לך.

הוא סולק מיד. במבט שכל ילד מבין שלא כדאי בכלל לנסות להתווכח. אוזנה, על פי

בקשתי, התקרבה לשפתי. סיפרתי בלחש ועצב רב על מותי המתקרב. דקות אחר

כך כששוכנעתי להסביר איך  בדיוק יתרחש מותי, ומה הם סימניו המדוייקים,

מחובקת בסירבול ראיתי דודה סמוקה, חייכנית ועיניה דומעות.

צדקתי. דמעות הן עצב. כשמישהו שאוהבים מת, בוכים.

למרות שאבא לא מאמין שיש טעם לבכות, כי אלו החיים. וכבר שכבתי בזרועות דודתי,

ניפרדת מדברים ואנשים, חבוייה מתחת לשמיכה, מסרבת להוציא ראש או לפחות עין

מבקשת דודתי. אין לה הרבה נסיון בהסברים כאלה. בגבעתיים מטבע הדברים

וחישובי דמוגרפיה פשוטים, הדוד שלי היה ממונה על השיחות האלה. דודה נרגשת

ומבולבלת מעט בהסבריה לוחשת דברים לאוזני. כנראה שאני אחיה בכל זאת,

למרות הכל.

אמא שצלצלה בערב לשמוע מה שלומי פרצה בבכי אחרי שלחשתי לה.

אבא סיפר אחר כך בחיוך, שלקח לו שעות להרגיע אותה. איך היא התכוונה לנהל

את את השיחה הזאת, איך גדלתי בלי שהיא שמה לב ואיך הזמן בורח בין הידיים.

.

יושבת בקפיטריה, בבית החולים הקטן במרכז תל אביב,

מהדקת לשקע זרועי צמר גפן שקרירותו נמוגה. מנסה לחבר שניות, דקות, שעות וימים

לתשעה חודשים. מציצה בשעון הגדול על הקיר. שעה עברה. שישים דקות. שלוש מאות

ושישים שניות. איך הזמן בורח בין האצבעות.

הגיע זמן לגלות מה עלה בגורל הצפרדע שלי.

מה עלה בגורלי. אהבה, שנאה, קנאה או ידידות.

 

 

הסנדוויץ של אמא של איה והמרכיב הסודי, אה.

.

.

בוקר. ההסעה הגיעה. הלהתראות מתוקה נאמר. כבר בגיל שאסור לנשק ליד הילדים האחרים.

נשימה. קפה. עיתון. אני כאן. יום שני ה- 18 ספט. 2006.

.

אני אמא עם המון סבלנות. באמת. הרבה סבלנות לעיסוק הזה ששמו הורות.

למקצוע הזה ששמו אמהות. לילדה האישית שלי.

ופעם יכתב הפוסט, כשיולדים והורים בגיל מאוחר, אין שם בחוץ דבר המעניין יותר ממה שיש לךְ בבית.

ויש לי אליה סבלנות כמעט אין סופית, באמת.

מהיום שנולדה. לסיפורים שלה, למשחקים שלה, להוויה שלה, לטכסים שלה.לקצב שלה. באמת הרבה.

ואני אוהבת מאד טכסים קבועים של בית, אמבטיה, הרדמות, סיפורים.

כל דבר האומר בית, יציבות, 'רְגילוּת', פשטות. 'מוּכָּרוּת'.

אוהבת שדברים רבוצים, מונחים אצלי בחיים לאורך זמן. חפצים. אנשים.

אוהבת. המילה רגיל מתורגמת בלב שלי למוכר. בטוח. משמח.

שהכל יהיה רגיל. פשוט. שגרתי. עַלַי. אני שמחה.

חוץ מדבר אחד –

מכל ה'רגילים' – המטלות, המשימות, הדברים לזכור, הדברים לעשות, הכלים, הכביסה, השעורי בית,

הימים של אבא, החשבוניות, הרואה חשבון, הקניות, הקורנפלקס, הויטמינים, הגומיות לצמות,

לנקות נעלי התעמלות, לקנות מתנה ליומולדת של נגה, למצוא מורה לתופים, למצוא חוג קומיקס,

לבטל מינוי, לחדש מינוי, לצלצל למורה, לקפוץ להורים, שוב כביסה, שוב לפנות את המדיח.

שוב ה כ ל. שוב כל הזמן. ודבר אחד קטן שובר אותי.

הכריך של הבוקר :

07:06 שעון. קימה. הזדחלות לחדר ממול. ב ו ק ר ט ו ב ….ליטוף. נשיקה.

כוס מים. מכונת קפה נדלקת. יד נשלחת למקפיא. ארבע פרוסות לחם נשלפות, מונחות על קרש חיתוך.

שלוש צנצנות מורדות ממדף.

שתי פרוסות מונחות זו לצד זו – פרפר לחם היא קראה לזה כשהייתה קטנטונת – ועוד שתיים –

מגירה נפתחת, סכין רחבה, שיהיה קל למריחה. צנצנת נפתחת.

ק ו מ י…מ ת ח י ל   ל ה י ו ת   מ א ו ח ר.

סכין נטמנת במעמקים חומים, נשלפת ומורחת בתנועות ארוכות שוקולד בריא על כנף פרפר הלחם.

עוברת לפרפר השני. נמרח.

שוקולד בריא – V.

ע ב ר ו   ח מ ש   ד ק ו ת !

צנצנת שניה נפתחת.

ה'שחר', השוקולד שהצליח להגיע למעמד תושב קבע במטבח שלי בדרכים ערמומיות שעוד ילמדו –

נמרח בקמצנות על שתי הפרוסות.

שוקולד טעים וקצת פחות בריא –  V.

את השכבה השלישית, שהיא גם מאד בריאה וגם מעניקה את הטעם המ י ו ח ד של ה'סנדוויץ של איה'

אסרו עלי לספר. זה סוד. הסוד שלנו. –

שכבה סודית – V.

ועכשיו… כמה, ממש בודדות, התנצלה האם, רק כמה סוכריות יומולדת צבעוניות.

אלה הקטנטנות של קישוט עוגה, ממש בודדות מתפזרות על השוקולד.

סוכריות קטנות -V

זהו? מה פתאם….

ק ו מ י   מ מ ש   מ א ו ח ר !

איחוד. כל שתי פרוסות נפגשות. שני כריכים מונחים אחד על השני.

קיצורי דרך. סכין לחם משוננת נשלפת. בתנועה מהירה, מיומנת, נו מה, נחתכים גבולות.

רק  בכריכי  בית ספר.

שוליים קשים עם ניקודי שוקולד נותרים על הקרש.

איזה מזל שאת אוהבת את הקשה אמא ואני רק את הרך – הרמוניה.

זהו? מה פתאם.

ב ו ק ר   ט ו ב   מ ת ו ק ה.  ק ח י   ל ך   ח ל ב.

כריך א' נחתך ביעילות לשני משולשים. מונח בצד.

לכריך ב' תפקיד מסובך יותר. הוא נחתך ל 2…4….8…10…16 משולשים.

קטנטנים. אין ברירה. יש מינויים. לי יש מינוי ל'הארץ' –

ל 16 ילדים בכיתה ה' יש מינוי ל"משולש קטנטן ומיוחד של לחם עם שוקולד של אמא של איה'.

נייר אריזה. עטיפה.

שני כריכים חתוכים, ארוזים, בתוך התיק –V

.

עכשיו כאן כולם בכיתה ה'.

פרוייקט המינויים בעידודה של היזמית הצעירה החל בכיתה ג'.

מזה שנתיים הם מקבלים מבעלת הזכיון דוגמית בזמן ארוחת עשר.

יומיום. ראשון עד שישי, כולל.

נוריד חופשים, שבתות, ימי אבא, מחלות, עדיין נשארנו, נשארתי, עם בערך 400 כריכים בשנה.

7200 משולשים. גדולים כקטנים.

כבר עברו שנתיים. 14400. לפנינו  ה' ו- ו' עד החטיבה. עוד 14400.

28800. נעגל. שלושים אלף משולשי לחם עם שוקולד.

ת ז ד ר ז י.  ה ה ס ע ה   ת כ ף   כ א ן.

.

אין לי מושג איך לסיים את סאגת הסנדוויץ הזאת בפוסט הזה,

גם בבית היא לא תסתיים כל כך מהר. נסו אתם להתנתק ממינוי בyes או hot,

אם תצליחו, ספרו לי איך…

.

.

א ח י ו ת

הנסיכה הנודניקית

 
לפני הרבה שנים בממלכה ושמה למה-מי-ואיפה חיה נסיכה יפה ו-נודניקית.
היא הייתה כל-כך נודניקית שאפילו המשרתים שלה סרבו להמשיך לעבוד איתה.
המלך הבין מה בתו עושה ואיך היא מתנהגת, הוא קרא לה מיד לכיסאו ואמר:
למה את כל-כך נודניקית? כולם בורחים מפניך.
למה את לא מתנהגת כיאות לנסיכה בגילך, את עוד 3 ימים בת 16.
אבא, אבא, אבא, אבא,.
מה??????????????????
אני רעבה!
את לא מבינה את לא תימצאי ככה חברים!
אני כן!
את לא!
אני כן!
את לא!
יום אחד שסיימה את  ההליכה היומית שלה התיישבה הנסיכה על הדשא בגן
ועיניה נתקלו בנער. היא לא ידעה מה לעשות!.!.
היא רצה מיד לצורף וביקשה טבעת לְּבּן. הוא עשה כמובן מה שרצתה.
היא רצה שוב אל הנער ואמרה: האם תנשא לי ? והוא ענה: כן, למה לא?
הם נשאו באושר יושר וכושר עד עצם היום הבא.  

 

 איה בת 8 

ש ל ו ש

 

"אתה לא יודע איזה טעם יש לזה?"
"אני לא יודע איזה טעם יש לזה בשבילךְ"

                            

 מגי – מג ראיין לסת' – ניקולס קייג' – 
                    "עיר של מלאכים" – בראד סילברלינג – 1998

 

 

א י ך י ת כ ן –

 
 
פרשת "האונס בבסיס": לא יוגשו כתבי אישום
יום ראשון, 3 בספטמבר 2006, 20:40 מאת: מערכת וואלה!


(אילוסטרציה: ערוץ 10)
ערוץ 2: הפרקליטות הצבאית לא תעמיד לדין פלילי חיילים שקיימו יחסים עם הנערה בת ה-13 בבסיס חיל האוויר בנבטים

הפרקליט הצבאי הראשי החליט שלא להגיש כתבי אישום פליליים ב"פרשת האונס" בבסיס חיל האוויר בנבטים. בערוץ 2 דווח, כי בפרקליטות הצבאית הגיעו למסקנה שלא ניתן להגיש כתבי אישום בעבירה של "בעילת קטינה בהסכמה" נגד איש מהמעורבים בפרשה. זאת, משום שהנערה בת ה-13, עמה קיימו החיילים יחסי מין, הציגה עצמה כבת 17.

130 חיילים נחקרו בפרשה. חלק מהם, חיילים ומפקדים כאחד, יועמדו לדין משמעתי על "התנהגות שאינה הולמת" ועל כך שלא ידעו על המתרחש בבסיס.

 

 

והעולם שותק. והארץ שותקת. ומשרד המשפטים. ומשרד החינוך.
וארגוני המורים. ויצחק קדמן. ושרת החינוך. ומפקד חיל האוויר.
וכל האנשים האלה שהיו ועשו שותקים.
ויש דברים יותר חשובים. והייתה מלחמה. ואין תקציב. והעולם שותק.
ויש סדרי עדיפויות. והיא אמרה  להם שהיא בת 17 – אז היא אמרה!
130 חיילים נחקרו. אני מאחלת להם רע. לאנשים האלה שהיו ועשו.

הבת שלי תהיה בת 13 וחצי בעוד שלוש שנים.

ואני יודעת שאם מישהו יניח עליה את ידיו – אני במו ידי המלטפות, 
מאכילות, מסרקות, מחטאות ושמות פלסטר צבעוני, מחזקות, מדגדגות,
מלבישות, מתקנות שגיאות כתיב, מודדות חום, מנחמות שלא נורא, 
מרדימות, ובאופן כללי – שומרות –  אני אהרוג אותו.  ה ב ט ח ה .

 

 

 

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310

המון ילדות ואלה שהיו ילדות הגיעו לכאן – ורבות יותר עדיין לא הגיעו.

 

 

 

 

עבר שבוע וככה זה נגמר. מדינת ישראל. צה"ל. ספטמבר 2006


 

העונש המירבי בפרשת המין בנבטים: 42 ימי מאסר

 

21 עד 42 ימי מאסר – כך מסתיימת שערוריית המין שהסעירה את המדינה כולה. עשרות חיילים קיימו יחסי מין עם נערה בת 14 בבסיס חיל האוויר בנבטים. איש מהם לא הועמד לדין פלילי. היום הועמדו עשרה מהם לדין משמעתי ונשלחו לתקופות מאסר קצרות בכלא הצבאי. בשבוע הבא ייסתם הגולל על הפרשה

חנן גרינברג

פורסם:  14.09.06, 19:28

 

 

E N T E R

 

סיימתי מחזור, שניים, שלושה בחיי ואני עומדת מול השלב הבא –
הייתי דוגמנית צילום, שחקנית קולנוע, חיילת, סטודנטית למשחק בניו-יורק,
שומעת חופשית בחוג לקולנוע, עברתי קורס גישור, רווקה תל-אביבית,
מלהקת, כתבתי שני ספרי ילדים, שלחתי ספור קצר לתחרות ב"הארץ" –
לא זכיתי, הנחתי ב"קשת" תוכנית טלוויזיה שעניינה אותי. מצלמת, חילונית,
דעתנית, שמאלנית. יש לי ADD  – הפרעת קשב וריכוז, שמשפיעה מאד על
הדרך בה אני מתנהלת בחיי, מפורסמת, אהבות נפלאות, רומנים אסורים,
הרפתקאות, הרבה עולם, הייתי נשואה על פי דרכי ואמונתי, בהריון, אמא,
גרושה, מתארגנת מחדש, ובעיקר, הכי הרבה, הכי בשמחה והכי ברצינות –
אני אמא של איה.

ועכשיו אני כאן – בצעד חסר תקדים מבחינתי –
הכי רחוק מהדרך בה אני חיה את חיי –
אני מנסה, בחודשים האחרונים בהם אני מתלבטת אם לפתוח את הבלוג –
או שלא – להגדיר לעצמי את ההבדל בין האישי לפרטי –
יומן כתבתי כבר בגיל עשר והוא עדיין לעיני בלבד.
לדבר על עצמי אני יודעת ומכירה בראיונות שעניינם סרט/ספר/תוכנית/אינטרס.
רשימות ממוקדות, ענייניות ומנוסחות בחשיבה אקדמית מסודרת –
נבצר ממני לכתוב – ע"ע הפרעת קשב.
ועל הפרטי – אני שומרת מאד. מאז ומתמיד.

אני אנסה לכתוב על מה שמעניין, מעסיק, מטריד, מוציא מהכלים, משעשע,
מחייך, מקומם, מעציב, מלבט, מתסכל, מעלה שאלות ומרתק אותי –

פתוח ככל שאצליח. אישי ככל שגבולותי הפנימיים יאפשרו.

יש כאן פתח למשהו שבאמת אין לי מושג לאן ילך –
אבל, הוא מעניין ומושך ומפחיד. דורש ממני מאמץ ואומץ ומרגיש ברובו – נכון.

 

E N T E R

 

הערה – גסות רוח, חוסר רגישות, ציניות ואלימות מילולית הם דברים
שמחריבים את יומי ומשאירים עקבות בנפשי. על פי הבנתי ותפישתי,
המקום הזה הוא שלי. אני רשאית לעשות בו כרצוני. לכן אני מתכוונת
למחוק ממנו כל זכר לרע, לאלים ולחסר רגישות.

 

 

מ ה ש ב י ן ה כ ל – נ ס י ו ן

 
 
 
 
 

מ י א נ י ו מ ה ש מ י – 1

 

אני שטטת אינטרנט לא מאד פעילה – משוטטת הרבה ופעילה הרבה פחות.
אני מוצאת את עצמי לפעמים, לא יותר מדי, אבל כבר קרה, כל כך מתרגזת
על דברים שאני קוראת ברשת – ברוב המקרים טוקבקים –
שאני מחליטה שלא יתכן ש"אנחנו" כל כך ימניים, סקסיסטים או מתלהמים
ויוצאת למלחמה. מנסה לעשות תיקון קטן שיציל במשהו את הדימוי הקולקטיבי
הנוראי הזה, לפחות בעיני עצמי – בתערובת פטריוטיזם ה"אנחנו", מגלומניָת
ה"אני" ואימפולסיביות שרק הADD המאד פעיל שלי יכול לתרץ, אני כותבת
תגובה. טוקבק רהוט, מנוסח ומדוייק ככל שעולה בידי, מוסיפה כותרת – ו…
כלום. חור שחור. בלאקאאוט. אצבע קופאת מול מקלדת – 
מלבן ריק מנצנץ בלובנו על המסך – 

שם השולח   –  

למה זה חשוב כל כך?
למה השם שאני מדפיסה בתגובה, צריך, עזבו צריך, חייב, לייצג אותי?
אותי האמיתית. לא את שמי החיצוני, אלא את ה"אני האמיתי" שלי –
אם זה באמת חשוב, אז למה לא לכתוב את שמי המלא –
אם המאמר, הכתבה, התגובה שקראתי גרמו לי לקחת את הזמן,
להתגבר על הרתיעה הראשונית שלי מלהגיב, לכתוב תגובה,
להתגבר על ה"תעזבי את זה" שחוזר ומציק ו….ללחוץ s e n d –
אז למה לא בשמי?
ונניח שאני מחליטה שאני לא רוצה לכתוב את שמי המלא –
ולא מטעמי "מפוּרסָמוּת" – אלא כי התוספת של ה"מוּכָּרוּת" שלי
באמת לא תוסיף כלום –
אז למה אני לא יכולה לכתוב פשוט חלי או רחלי או ר- חל  –
למה גם 'מישהי' או 'ליאת' או 'אזרחית' או 'משה' או 'מישהו שיודע'
או 'ג'סיקה לאנג' או 'אמא של' או 'מישהו' – 
לא מספקים, לא יעברו את המבחן, ולא יצליחו להכנס למלבן הלבן הזה –
 
למה אני לא יכולה, וניסיתי, באמת, לא יכולה להדפיס שָם סתם שֵם –
למה הוא חייב להיות  מ ד ו י י ק . לייצג אותי בדייקנות בלי לגלות עלי יותר מדי?

אז יש לי מאגר שמות שמספקים את הדקדקנות, מרגיעים את האגו
ונמצאו ראויים לייצג אותי –

כל מיני קיצורי דרך, שמות חיבה מעברי הרומנטי – במידה ואני מוכנה
להזכר במי המציא אותם, ראשי תבות עלומים: אש"אה – אמא של איה
המתוקה – מי היה מנחש, אורלי מ'הלהקה', אילנה מ'דיזנגוף 99' ,
לפעמים אפילו לימורי, הטמבלית הקטנה מ'הפחדנים' מקבלת קאםבק לרגע.
זהבה, גולדי, גולדן – כאלה שגולדנברג מתחבר אליהם. לפעמים עמלייה –
עם שני יוּדים לכבוד שתי ילדות, עמליות מקסימות שהכרתי מזמן –
ויש עוד כמה בודדים שאני משאירה לימי סגריר.

וכבר סיפרו לי אנשים שהם בוחרים רק שמות שמתחילים באות מסויימת.
או שמות של חטיפי שוקולד. ודליה קוראת לעצמה רק בשמות של מאהבים.
ויש שכותבים את שמם במהופך, ויש הבוחרים חיה מסויימת – ויש את אלה
שקוראים לעצמם בשמות של אנשים מ א ד מפורסמים. מנפוליאון עד מי יודע.
ואלה שמציינים תכונות – שפוי. סתם אחד. נחמדה. ציוני שפוי.
ומועטים אלה שבפשטות נוקבים בשמם המלא. מ ו ז ר.

 

רק לציין שבבדיקה קטנה, כמעט שכונתית ובודאי לא מספקת סטטיסטית,
התסמונת התגלתה כקיימת, די פופולרית ומעלה גיחוך של הסכמה גם אצל
אנשים ששמם אינו מוכָּר.

 

 

אחד

 

 

"הנה מתממשת במפתיע המשאלה העתיקה שהחיים כיסו במפולות עפר, להיות אהובה ומובנת, מובנת ואהובה, שני אלה יחדיו, שהרי אחד מהם אין בו די" –

צרויה שלו -"תרה"

 

שניים

 

 

לפעמים
כשאני משחקת
הצער שלי והגעגוע
מחכים בצד.
אחר כך
כשאני רגועה
הם
חוזרים
בדיוק לאמצע.

 

ילדה בת שש כתבה שיר – ינואר 2002