תקריב

סיימתי מחזור, שניים, שלושה בחיי ואני עומדת מול השלב הבא –
הייתי דוגמנית צילום, שחקנית קולנוע, חיילת, סטודנטית למשחק בניו-יורק,
שומעת חופשית בחוג לקולנוע, עברתי קורס גישור, רווקה תל-אביבית,
מלהקת, כתבתי שני ספרי ילדים, שלחתי ספור קצר לתחרות ב"הארץ" –
לא זכיתי, הנחתי ב"קשת" תוכנית טלוויזיה שעניינה אותי. מצלמת, חילונית,
דעתנית, שמאלנית. יש לי ADD  – הפרעת קשב וריכוז, שמשפיעה מאד על
הדרך בה אני מתנהלת בחיי, מפורסמת, אהבות נפלאות, רומנים אסורים,
הרפתקאות, הרבה עולם, הייתי נשואה על פי דרכי ואמונתי, בהריון, אמא,
גרושה, מתארגנת מחדש, ובעיקר, הכי הרבה, הכי בשמחה והכי ברצינות –
אני אמא של איה.

ועכשיו אני כאן – בצעד חסר תקדים מבחינתי –
הכי רחוק מהדרך בה אני חיה את חיי –
אני מנסה, בחודשים האחרונים בהם אני מתלבטת אם לפתוח את הבלוג –
או שלא – להגדיר לעצמי את ההבדל בין האישי לפרטי –
יומן כתבתי כבר בגיל עשר והוא עדיין לעיני בלבד.
לדבר על עצמי אני יודעת ומכירה בראיונות שעניינם סרט/ספר/תוכנית/אינטרס.
רשימות ממוקדות, ענייניות ומנוסחות בחשיבה אקדמית מסודרת –
נבצר ממני לכתוב – ע"ע הפרעת קשב.
ועל הפרטי – אני שומרת מאד. מאז ומתמיד.

אני אנסה לכתוב על מה שמעניין, מעסיק, מטריד, מוציא מהכלים, משעשע,
מחייך, מקומם, מעציב, מלבט, מתסכל, מעלה שאלות ומרתק אותי –

פתוח ככל שאצליח. אישי ככל שגבולותי הפנימיים יאפשרו.

יש כאן פתח למשהו שבאמת אין לי מושג לאן ילך –
אבל, הוא מעניין ומושך ומפחיד. דורש ממני מאמץ ואומץ ומרגיש ברובו – נכון.

E N T E R

הערה – גסות רוח, חוסר רגישות, ציניות ואלימות מילולית הם דברים
שמחריבים את יומי ומשאירים עקבות בנפשי. על פי הבנתי ותפישתי,
המקום הזה הוא שלי. אני רשאית לעשות בו כרצוני. לכן אני מתכוונת
למחוק ממנו כל זכר לרע, לאלים ולחסר רגישות.