ארכיון מחבר: chellig

10 + 10 דברים שאני אוהבת בבית שלי

22 ביולי 2007 – 01:29

.

.

זה פוסט ישן. רשימה רשומה שפרסמתי, באמת, ב22 דצמ 2006 –

נתקלתי  בה היום ולכבוד הפרוייקט הכל כך נחמד של אח'י דקר –

ובגלל שאני ממש מחבבת פרוייקטים ורשימות ילדותיות כאלה, אני מפרסמת אותה שוב –

את 10 הדברים שמכריחים אותך להבין שאת ממש מבוגרת כבר כתבתי.

עברה למעלה מחצי שנה, לא הרבה פעמים ניתנת אפשרות אקראית, לא כבדת משקל,

לבחון דברים שכתבנו, שעשינו שוב. הפעם ניתנה לי, ואני שמחה. לא הייתי משנה בה דבר –

הדברים שאני הכי אוהבת בבית שלי :

1.    י ל ד ה –

2.    מ ח ש ב –

3.    מ כ ו נ ת  ק פ ה –

4.    א ל ב ו מ י ם, נגטיבים, את קיר ההמון צילומים –

5.    ח ל ק מהספרים שלי וגם את כולם –

6.    מכונת פ י נ ב ו ל ישנה שמתאכסנת אצל חברים –

7.    אורי ליפשיץ אחד ישן, עדין ויפה במיוחד מסדרת המלאכים והאופנועים-

8.    ה ר ע ש  ש ע ו ש ה  ה ת נ ו ר חימום עם הארובה בחורף –

9.    ה ס ר ט י ם  ה נ ב ח ר י ם בקפידה לאוסף שלי –

א10.   ה מ צ ל מ ו ת  ש ל י  –

ב10.  י ל ד ה  ס פ ר ת י ? ליתר בטחון. עוד פעם ילדה –

.

ע ש י ר י ה  ש נ י ה

1.  קופסת מכתבים ופתקים – בלי סרט, אבל עם הרבה עבר –

2.  שמיכת ט ל א י ם. צד אחד תכננה ותפרה אימי ואת השני תכננתי אני –

3.  ת ס ר י ט  ע ב ו ד ה  של  "הלהקה" –

4.  טביעת ידיים של  ה י ל ד ה  שלי על השביל –

5.  ח ו ל צ ת  ה פ ל נ ל  המשובצת שלי  –

6.  ציור מים שדודה אן ציירה ב ב ו ס ט ו ן בשנות ה- 30 –

7.  עץ הלימון שנטענו רק לפני חודשיים –

8.  ח ל ק   נ י כ ר  מ ה ז כ ר ו נ ו ת  –

9.  המסגרת הכבדה של המראה שהחלפתי עם הילדים ההם במדורה  –

10. ה ק ו מ ב נ י ז ו ן  השחור שלי –

.

א ר ב ע   ש ע ו ת   מ ו ק ד ם   י ו ת ר –

http://www.notes.co.il/chelli/26779.asp

 

פורסם בבית | תגים | תגובות (16)

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת כבר ממש מבוגרת 1#

19 ביולי 2007 – 14:33

.

פרוייקט כתיבה 10 –  דברים ש  –  אח'י דקר:

 

נ.ב. בהתחלה: הייתי בת חמישים ושלש כשהרשימה הזו נכתבה:

.

1. הייתי מאוהב בך קשות, אבל לא העזתי לחשוב על זה אפילו, אומר לך במבט

מעורפל גבר מבוגר עם שער מקליש, כרס קטנטנה וכותונת שרוולים קצרים ולא

מבין איך את לא זוכרת שהייתם באותה כתה.

2. אמא שלי לקחה אותי לראות "הלהקה" כשהייתי בכיתה א' – אומרת

לך אמא צעירה שאת פוגשת בבית הספר של הבת שלך.

3. מגיע לי מזל טוב, אני כבר סבתא אומרת לך בגאווה שרה'לה שהייתה איתך

בכיתה ואז מה אם היא לא התגייסה ותכף נכנסה להריון, והבת שלה עשתה

את אותו הדבר בדיוק…

4. כשהאחיין שלך נוהג!

5. כשאת מבינה, באמת מבינה, שכבר לא תקחי את עצמך, בלי לדעת מילה, ממש מילה,

בצרפתית ותסעי לשנה, לבד, בפריז, לפחות עד שהילדה שלך תגדל ממש ותחייה את

חייה בבטחה ושקט. וגם אז לא בטוח בכלל.

6. איך שאת היית יפה ב"להקה"….לא לא…..זה לא שאת לא ניראת טוב היום… אבל

פעם…כשאת שומעת את המשפט הזה כמעט כל יום, כדאי שתפנימי… :)

7. כשכל אוקטובר, בסביבות יום כיפור את הולכת/נזכרת ביותר מדי תאריכים, גברים ואזכרות.

8. כשהסוכנת שלך מעבירה אותך לאלבום של "גיל ביניים".

9. כשהאקס שלך שכבר ממש לא צעיר, עדיין צעיר ממך או לחילופין: כשהחברה הנוכחית שלו,

גם היא א. צעירה מהקודמת ב.יכלה להיות בתך ג. אמה בגילך

10. כשאת קוראת את מה שכתבת כאן, ומחייכת. באמת מחייכת :)

 

הכותבת מבקשת להדגיש שהיא מרוצה למדי מגילה, פרצופה במראה  בבוקר ובאופן כללי

מחייה. פוסט זה לא נכתב כדי לדוג מחמאות מסוג ה: אוייש אל תבלבלי במח, את ניראת מצויין,

הלוואי עלי בגילך –   שזה משפט המוכיח לכותבת באופן סופי שהיא מ מ ש מבוגרת. :)

והנה לינק לרשימה השניה שרשמתי חמש שנים אחרי

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת כבר ממש מבוגרת #2

.

פורסם בaging | תגים , | תגובות (25)

דרוש שם למסעדה איטלקית

18 ביולי 2007 – 13:13

 

 

 

 

דרוש שם למסעדה איטלקית העומדת להפתח בקרוב –                              

 

אנשים רציניים עם הוכחות מאחוריהם.

 

שף מופלא.

 

מיועדת להיות: טעימה. קולית. לא פורמלית. לא מאד מאד יקרה.

 

מיועדת לקהל צעיר. לא מעונב.

 

האווירה במסעדה מתוכננת להעביר תחושת מסיבה.

 

הרבה מוסיקה. הרבה יין. הרבה שמחה וצהלה.

 

 

ואוכל איטלקי טעים טעים טעים.

 

 

 

מי שהצעתו תתקבל יזכה לארוחת ערב מ פ ו א ר ת והכרת תודה ניצחית.

 

 

הצעותי שנדחו : סקורסזה /  סופיה / קופולה / פצ'ינו / ג'וליאנה / לונה / פמיליה /

                    ממה רוזה / בניני / ciro / ג'ולייטה לזכר האוטו המופלא ההוא…

                    וכמובן רקלה גולדנברג….

 

 

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (59)

אפריקה על הקו

17 ביולי 2007 – 16:48

 

 

–   אמא, אנ'לא יכולה לדבר אנחנו יוצאים לשוט על הנילוס

–   יופי מותק, תצלמי לי תנין

–   א מ א אנ'לא יכולה לדבר עכשיו….

–   אז למה צלצלת חמודה?

–   אה. ביי

 

 

 

*           *             *

 

 

 

–  מה שלומך אאובי?

–  קניתי לך משהו, לא מגלה.

–  תצליחי להתאפק?

–  בטח!

–  ………

–  אמא

–  ……..

–  אני רק אגיד לך שזה מחרוזים

–  יופי. אני אוהבת חרוזים

–  אמא

–  ……..

–  בלי קשר. מה את מעדיפה, בלי קשר, באמת. צפרדע או ציפור?

 

 

 

 

 

  אותך. אני מעדיפה אותך.

 

 

 

 * * *                                                          מ ח ר

            

פורסם בבעיקר אמא | תגובות (8)

מה הם רוצים מגדי סוקניק

16 ביולי 2007 – 17:13

 

 

אז מה הטענה נגד גדי סוקניק?

שהוא ניהל מגעים לעיסוק/עבודה/פרנסה בעודו עובד במקום עבודתו?

צודקים.

אדם הרוצה להחליף מקום עבודה, ראוי שיתפטר ויעזוב את מקום עבודתו –

ו א ז, רק אז

יתחיל מסע חיפוש עבודה.

יקח לו חודשיים. שלושה. חצי שנה?

שיקח.

עלינו פרנסתו, משפחתו, חייו.

 

השתגעו. לדעתי הם השתגעו.

 

אם היה עובר לקריין חדשות בערוץ אחר, ניחא.

אם היה מראיין באופן חד צדדי ולא אובייקטיבי במופגן את מי שיעסיק אותו

בעוד חודש – ראה מקרה יחימוביץ והראיון עם עמיר פרץ דקה לפני

התפטרותה והליכתה האידיאולוגית איתו יד ביד לכיוון האופק והבחירות –

יתכן והיה מהצידוק המוסרי / אתי בתביעתם –

לתקופת צינון של שלושה חודשים.

גם עובדים בחברות שונות נדרשים לתקופת צינון לפני שיעברו לעבוד

במקום עבודה דומה לזה שעזבו –

אבל לאן פונה גדי שלנו שדומה ולו במעט למקום עבודתו הנוכחי

ומה בדיוק מעמיד בסכנה את סודות המערכת של חדשות ערוץ 2 ?

גדי סוקניק מגיש את החדשות.

לא קובע. לא מחליט.

הוא החדשות?

הוא העניין עצמו?

הוא האדם ה מ ג י ש את החדשות.

הקריין.

ואם היו עשרה ערוצים המגישים חדשות?

ואם היו עשרים אנקרמן, קרייני חדשות?

גם אז עזיבתו ו/או מקום עבודתו החדש של מר סוקניק היו נדרשים לכל כך

הרבה תשומת לב ותחושת איום של הרשות השניה?

הם מבקשים ממנו צינון לשלושה חודשים.

למה לשלושה חודשים?

או. שאלה טובה.

הגיון בריא.

בעוד שלושה חודשים לא יזכרו מי הוא גדי סוקניק.

אנשים לא יזהו אותו,

החיבור שלו לחדשות ערוץ 2 ידהה, וכוחו הפרסומי יעלם כליל.

צודקים.

 

 

כמה אנחנו מרשים לעצמנו להתערב לכולם, כל הזמן,

בחיים, בפרנסה, בפרטיות המינימלית.

גדי סוקניק הודיע על כוונתו להתפטר ולא מעניינו של איש מה יעשה עם חייו.

 

 

 

 

 

 

לא מכירה אותו. העקרון. העקרון מוציא מהכלים.

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (12)

יש ממצא לא ברור בממוגרפיה שלך

15 ביולי 2007 – 11:01

.

.

יום שלישי יולי 2007

דר' גוטקין צלצל וגער בי די באלימות על שלא הבאתי ממוגרפיות קודמות להשוואה.

בגלל שלמדתי איתו בעירוני ד' הרשתי לעצמי לגעור בו בחזרה שלא יצעק עלי וינסה ולהבין.

זה מפחיד שהרופא שלך מצלצל אליך הבייתה וכל מה שהוא מוכן להגיד זה:

" יש ממצא לא ברור בממוגרפיה שלך, אסימטריה. אני שולח לך הפניה לאולטרסאונד,אל תדחי את זה.

לכי להבדק ואל תשכחי בשום אופן להביא צילומים קודמים, בשום אופן!"

זהו. אף מילה נוספת.

ולא שלא ניסיתי להשיג ממנו מילה נוספת.

זה קרה לפני שבועיים –

מחר באחת עשרה, קומה שניה. זמנהוף.

בקופת חולים כללית, זה נקרא תור מהיר במיוחד, שבועיים. שבועיים שעברו לאט.

עכשיו שתיים אחר חצות, שקט וחשוך בשכונה שלי, אפילו הכלבה של בני השכן הפסיקה לנבוח,

הילדה שלי לא ישנה בבית, שני חמישי כל שבת שניה, והלחות מגיעה ככה זה מרגיש, לשיא עונתי.

אני בבית שלי, לבד.

יתכן שזה הלילה הרגיל האחרון בחיים שלי,

שממחר חיי יראו אחרת לתמיד, ממחר הכל יהיה לִפְנֵי ואַחרֵי….

זה הגיוני שמה שאני חושבת עליו עכשיו זה איך לתעד את מה שקורה ומה שיהיה –

– מה פתאם שיהיה משהו בכלל

– הלו

– לכי לישון.

– אבל תשמרי את הפוסט הזה ליתר בטחון,

– אם תשמרי, תתני לגורל סימן שיש על מה לשמור,

– אם תמחקי, תפסידי תיעוד אותנטי של עצמך,

– אני אעשה מינימייז –

– ככה זה לא נחשב שמירה וגם לא ילך לאיבוד.

– מחר אחרי התוצאות אני אחליט.

– יצאת מדעתך מותק

– יתכן

הפס הקטן למעלה מצד ימין של המחשב, ליד האיקס שסוגר. מינימייז.

.

יום רביעי  בוקר  יולי 2007

wow – בוקר והמילים עדיין במינימייז.

מזכירות לי את עצמן.

שכחתי.

התעוררתי בלעדיהן.

עוד שלוש שעות. לא לשכוח בדיקות קודמות.

לא לשכוח בדיקות קודמות. לא לשכוח בדיקות קודמות.

הפרעת קשב זה לא תירוץ קביל הפעם. לא לשכוח בדיקות קודמות.

איפה הן בכלל?

אני רוצה להצטלם. רוצה צילום פנים שלי. תיעוד. עכשיו.

לפני שהפחד ירַאה. יחרוט סימניו בעינַי.

לפני הכל.

רוצה שמישהו שמכיר אותי היטב יצלם אותי ככה.

איך שאני –

גם ערומה. יפה. כמו שהייתי.

אני רוצה לפתוח בלוג אנונימי.

אני רוצה סרט שיתעד הכל.

"יומן וידאו",

ובלי הבטחות שיצא מזה משהו –

למי לצלצל? צריך להתחיל לכל המאוחר מחר.

אחרי הבדיקה.

טוב די. אני מטורפת.

.

יום רביעי  אח'הצ יולי 2007

הכל בסדר כ מ ו ב ן.

עברו פחות מעשרים וארבע שעות מהרגע שהרופא צלצל עד הרגע שהכל התברר כבסדר,

ובכל זאת אני שמחה שלא מחקתי את מה שכתבתי בלילה.

שזה כאן.

מזכיר ויזכיר איך זה הרגיש ביממה שהייתה.

את הפחד. האימה שאפילו לא התחילו להראות את פרצופם במלוא יכולתם.

איך הרגשתי אשמה שאחרתי ללכת לממוגרפיה כמעט בחצי שנה,

איך היה לי סרטן לכמה ימים, במיוחד אתמול בלילה.

ואיך המנגנון עובד.

אני כבר לא יכולה לשחזר את הבהלה.

את הבור שנפער, התסריטים שנכתבו ותוסרטו. הילדה שלי יתומה. הורי אלוהים ישמור.

כמה מהר המנגנון מעלים את מה שמפחיד מדי, כואב מדי, מאשים מדי.

חמסהחמסהחמסה וגם טפוטפוטפו ואהבה מיוחדת לחברה אחת באמריקה.

.

גילוי מוקדם מציל חיים –

יכולתי למחוק. יכולתי לא לספר  סיפור קטן של פחדתי לרגע וזה התברר ככלום,

יכולתי לא להעלות את הפוסט הזה, אין בו הרבה,

אבל אם כשקראת אותו, הלב שלך נעצר לרגע מבהלה, אז הוא עשה את שלו,

סרטן זה מפחיד גברת, גם אם את רק בת שלושים או ארבעים,

אז או שעברה שנה, או שזו פעם ראשונה שלך,

או שאתה קורא ומעביר לזוגתך לקרוא,

הגיע זמן לצלצל ולקבוע תור.

אחיותי אתן ועכשיו אוקטובר 2012. לכו להבדק. היום.

.

פורסם בענייני אני | תגים , | תגובות (28)

חתונה? רעיון מצויין

13 ביולי 2007 – 12:48

.

יעלכועסת על מי שרוצָה להתחתן. אלה הטענות העיקריות שלה אם אני מבינה נכון:

ההדגשות הן שלי –

כל אומללה בעולמנו נישאת לאיזה עלוב, ומקללת את היום שבו הכניסה את הראש מתחת לחופה,

אחרי שהנעבעך שלה דרך על הכוס כמו שמוחצים חרק, בגועל……

מה, אני שואלת, מה ההישג הגדול בחופה וקידושין?

האם גם על מאסר עולם ללא חנינה, בתור מנקת המחראות של מה,  אני שואלת, מה ההישג הגדול?

אבל למה, מאמי? מי דפק לך ככה את הראש?

מי גרם לילדות עם הרבה שכל לגדול למפלצות דביליות שחולמות  בלילות על חתונה,

שלוחצות על הבחור לתת שייבה.……………….מה זה בנות, אנחנו רחם אנחנו?

מה שמגדיר אותנו הוא אם תפסנו גבר, התחתנו והשרצנו? עדיייייין?

עד כאן יעל.
.

ו ב כ ן –

בתור אשה שגם 'התחתנה' בגיל מאוחר, גם הקימה משפחה וגם אחרי שבע שנים, כמה בנאלי,

התפרק התא המשפחתי שלה .

מנקודת מבט אישית של בחורה שמעולם, אבל מעולם, לא רצתה שמלה לבנה ובופה מפואר, וגם קיימה –

אני מרשה לעצמי להגיב. כי הרי אי אפשר להאשים אותי שאני 'מתגוננת':

ההישג הוא כ מ ו ב ן לא בחופה וקידושין,ההישג הוא ביצירת זוגיות טובה משמחת, מגינה ויציבה.

גם גברים רוצים כזו, תתפלאי –

ואם קוראים לזה להתחתן, שיקראו.

זה הרי ממש לא משנה איך קוראים לזה, אלא איך זה מרגיש ואיך חיים עם ובתוך זה.

ויש זוגות שמחים, הרבה שמאושרים בחלקם, מעגלים קצוות, מתפשרים מעט, במקומות שאפשר,

לומדים לחיות את עצמך בתוך מסגרת. מכילים את מה שיותר קשה בחיים משותפים –

זוכרים ששותפך רוצה את עצמו לפחות כמוך, ומנסים לאפשר, ואם באמת אי אפשר יותר,

אם האהבה, החיבה, הדבר שחייך אותם בבוקר גווע ונעלם, אתם מתפרקים –

Hopfully בדרך הגונה, אנושית וחברית ככל הניתן.

אף אחד לא מתחייב עד סוף כל הדורות או עד שיפריד ביננו המוות,

אבל,

בחשבון הכללי, הטוב עולה, ובהרבה, על הרע, ובבסיס שלנו, לא נבראנו לחיות לבד.

בבסיס שלנו אנחנו גם אינדבידואליסטים וגם שבטיים –

ובמערכת יחסים טובה האפשרות הזו קיימת.

גם לנשים וגם ולגברים.

.

יש נשים, וגם גברים כמובן, אבל בנו אנחנו מדברות עכשיו שבוחרות בזוגיות קבועה וארוכת טווח עד מאד.

שממש בוחרות –

בלי כפיה,

לא מתוך שטיפת מוח חברתית –

ככה, את יודעת מרצון חופשי בגבר הזה, הספציפי וליצור איתו משפחה.

חיים משותפים.

להחליט לחיות את חיי עם ולצד בן זוג אחד, זה נקרא להתחתן –

וכשמגיעים הילדים,אז בכלל הפכתם משפחה –

אז אם יצא קצפך על החלום הילדותי, הברביי של שמלת מלמלה לבנה, תסרוקת מלאכותית, עקבים מגוחכים

בגובהם וחוסר ההגיון בהוצאת עשרות אלפי שקלים על ערב מלא אורות ירקרקים מרצדים על רחבת ריקודים

בלבפרדס ברחובות, יש לך קייס לדעתי, ואני איתך לגמרי –

הטכס הדתי, החגיגה הפלסטית והטרוף מערכות מגוכחים ומיותרים.

אבל

אם את 'כועסת' על נשים שרוצות לחלק את חייהן עם גבר שרוצה באופן הדדי לחלק את חייו איתן ומחברת

את הרצון הזה לפמיניזם או ליתר דיוק לחוסר מודעות פמיניסטית – את טועה ובגדול לדעתי.

.

זו הבעיה במשפט אחד – כותבת יעל –

"אם לא הצלחת לצוד גבר, שיסכים להתחתן איתך ולעשות לך ילדים,

אז נכשלת בקיומך כאישה" –

אנ'לא יודעת איך להגיד לך את זה בלי להשמע יהירה אבל אני, כל חיי, הרגשתי שאני צריכה להסכים.

להגיד כן.

שה"כן" שלי הוא ממש לא בטוח. ממש לא מובן מאליו.

שהעובדה שגבר שאוהב אותי מציע לי את ה ה צ ע ה –

או איזה אימפרוביזציה של ה ה צ ע ה,

הסיטואציה לא מביאה אותי באופן אוטומטי לקפוץ לשמים, לחבק אותו, להרים רגל ימין עם עקב גבוה ולהגיד:

בוודאי אהובי, רק חיכיתי שתציע.

וכן, הלאווים שלי נאמרו גם נאמרו. גם לחתונות וגם לילדים. מי היה מאמין.

נקודת המוצא של ה ו א צריך להסכים.

הוא צריך להסכים להתחתן.הוא צריך לעשות לך טובה ולהוליד לך ילדים.

והן? הנשים הקטנות של העולם? הן צריכות לצוד. לפתות. להצליח ללכוד.

שם הנקודה החלשה ש ל ך. הטעות, ההקטנה,הבושה.

הבושה היא שאת מאמינה שיש נשים שמרגישות כך.

.

"אומללה מתחתנת עם עלוב ונכנסת למאסר עולם בתור מנקת מחראות ובחורות מפלצתיות לוחצות על הגברים

להתחתן והשעון הביולוגי….. וזה מה שמגדיר אותנו" – את שואלת.

ואני שואלת אותך: את באמת חושבת שככה מתנהל העולם?

עם בחורות אוויליות וחסרות אישיות, רצונות אישיים ומטרות בחיים? שרק רוצות לתפוס גבר, לשבת עם

סינר ליד שולחן ערוך בקפידה, להכין לילדים דייסה מזינה ולהגיד שלום יקירי איך היה יומך?

והוא יסתכל בה במבט צדדי ויגיד יופי. יש אוכל? ויוציא בירה מהמקרר..

זה הקרדיט שאת נותנת למין הנשי?

אז אל תערבבי טענות נכונות על טכסים מיושנים, תפילות שקושרות אתכם יחד עד יום מותכם,

התחייבויות עד הנצח, הוצאות גרנדיוזיות ושמלות מלמלה עם הרעיון המקורי של גבר ואשה / אשה וגבר

כל כך מחבבים זו את זה שהם רוצים, ממש רוצים ובוחרים לחיות יחד.

.

זה יהיה קל, אולי מדי, למרות שמעניין, להאמין בתיאוריה, כמו שהציעה מי ממגיבותיך שאמרה בכאב גדול

ונסיון אישי כאוב שדעות כל כך קיצוניות קשורות להסטוריה אישית. לבית הראשוני שלנו.

לחותם שהורינו חתמו בנו. בזוגיות שלהם.

יתכן … כי הדוגמא שלי היא השישים שנה האלה –

אבל יש ילדים/ות שעושים/ות "תיקון" על החתמות קשות מילדותם והופכים להיות בני זוג טובים והורים

נפלאים למרות שחוו ילדות הפוכה.

ותגידי,

אם היית פוגשת גבר מקסים. הרומן היה מתפתח לאהבה מצויינת.

היית מרגישה שמצאת חבר, אהוב, שותף ואיזה כיף, הוא מרגיש ככה בקשר אליך, לא היית מזמינה אותו

לחלוק איתך את ביתך על כל שלושת חתולייך, ספרייך הרבים ואולי אפילו את המחשב שלך?

כתבת שחזרת עכשיו מבואסת כל כך מבליינד דייט, זוכרת את רשימת הבליינד דייט שלי?

ולמה דייט יעל? ועוד בליינדייט?

בשביל לילה סוער?

או כדי לפגוש אולי, גבר שתהיה איתו אהבה, יהיה עניין, יהיה סקס מקסים ויהיו הרבה ימים מצויינים ביחד,

ואולי אפילו, שאלוהים ישמור תחת אותה קורת גג, בהסכמה ושמחה ה ד ד י ת –

קוראים לזה זוגיות. חיים משותפים. נישואים.

.

ויש לזה מחיר. בטח שיש. ולפעמים לא פשוט. ויש ימים שנמאס. שמתעייפים.

ושרוצים להגיד fuck, אין לי סבלנות, כח, אנרגיה יותר אני רוצה לבד.

ואז נזכרים במה שכן. במה שטוב.

ומעמידים זה מול זה את הרווח וההפסד, את מה שיש מול מה שלא יהיה וחותמים בלב שוב על החוזה.

חוזה פרטי  בין שני בני אדם שבוחרים לחיות יחד, במסגרת שמחייבת אותם במידה מסויימת,

לדברים מסויימים. יש אנשים, הרבה אנשים ששמחים עם המסגרת הזו.

זוגיות קוראים לה. חיים משותפים.

ס'תכלי לי בעינים ותגידי שזה לא מה שאת רוצה.

כי אני? האמת?

למרות שכאן זה בלוג :)

וקוראים אותו המון אנשים –

וחלקם יודעים מי אני ומי ההוא שהיה השותף שלי בנישואי,

ולמרות שנישואי כשלו,

ובגלל שאני חיה את חיי  בלי מחשבה שהסטטוס המשפחתי שלי, הזוגי שלי,

תורם משהו להגדרה האישית שלי או משנה משהו למישהו,

אני חושבת שלהתחתן זה רעיון מצויין.

לא טכס. לא דת –

את זה לא עשיתי גם אז, אלא החלטה על מסגרת זוגית חכמה, סקסית ומודעת לעצמה –

וחיים זוגיים מלאי שמחה בסיסית אחד בשני, אהבה, קצת שגרה, קצת הרפתקאות, סקס מצויין

והרבה רגעים מתוקים או סתמיים על הספה בסלון, או בארוחת ערב,

או סתם באופן עקרוני,

זה רעיון מצויין.

.

פורסם בענייני אני | תגובות (24)

הקֶצֶב שלי משתלט על טריטוריות נטושות

12 ביולי 2007 – 02:09

 

הילדה שלי נסעה לערבות אפריקה עם אביה –

בשעות הראשונות הרגשתי  כמו תמיד.

אחר כך עשיתי את עצמי.

מזגתי אוזו עם קוביות קרח מכוכבות, שמעתי מוזיקה והייתי.

אחרי חצי דיסק ואוזו שלם

שמתי לב שאני מקשיבה רק למוסיקה עצמה.

בלי רגישות לגובהה.

לרעש.

אין ילדה חולמת בחדר הסמוך.

הלכתי לישון ברבע לארבע, לא חשבתי מתי צריך לקום בבוקר,

ושכבר מאוחר.

לא חשבתי על מחר.

בבוקר הוצאתי את הכלבה, אספתי עיתונים מהשביל,

הכנתי קפה עם המון קצף וחזרתי למיטה. 

כמו פעם, מזמן. בחיים שהייתי לפני.

קפה, עיתונים ובחזרה למיטה.

לא ארוחת בוקר. לא דיבורים.

אף מילה.

כוס הקפה הריקה שהשארתי על השולחן, עומדת כשהייתה.

בלי תוספות.

הבית בכלל נשאר כפי שהוא. דום שתיקה.

בצהרים המאוחרים אכלתי סלט שהזמנתי.

ישנתי כמעט שעתיים אחר הצהרים.

שקיעה.

והבנה שתחושת החופש לא נובעת מחוסר המטלות.

בטח שלא הריחוק מהילדה הזו, האהובה כל כך.

זה הקצב הפנימי שלי שמסביר לי חופש.

הקצב הטבעי

שבמטלות החיים והשיגרה והבגרות והכורח המציאותי

כופה על עצמו, ועלי, הסתגלות לקצב חיצוני.

מלאכותי.

ועכשיו

כש"הסיבה" והמטלות בעקבותיה רחקו ממני לזמן מה,

וגם החיים המקצועיים הניחו לי את חודש יולי די פנוי,

הקצב הטבעי שלי,

הביט הבסיסי, הראשוני, הטבוע בי, בנפשי,

ובדי אן איי שלי

מתרחב ומתפשט לטריטוריות נטושות.

הוא בודק מרחב חדש / ישן המוכר לו מפעם.

Long time ago –

ואני נדיבה, לא מקלקלת לו את תחושת הנצחון,

לא מספרת

שהטריטוריות ננטשו נטישה זמנית בלבד.

 

וזמן הפלישה מתארך  

ואני

מתחילה

להזכר איך הגוף שלי ואני, בעיקר אני,

התנהלנו בעולם לפני המפץ הגדול.

לפני הבריאה האישית.

זה תכף מגיע.

אני מרגישה.

ואז בלי קשר לאהבה שלי אליה

אני ארגיש שאני חוזרת לחיות בקצב שלי.

במרחב שלי.

 

 

פורסם בבעיקר אמא | תגובות (12)

אין לי מושג מה לעשות עם זה

11 ביולי 2007 – 01:58

 

 

אחרי הרבה שנות חיים –

שלושים שנה וקצת מול מצלמות –

שני ספרי ילדים  –

אחד רומן לא גמור בכלל –

לא מעט סרטים, קמפיינים, סרטי פרסומות ומה לא –

אהבות גרנדיוזיות –

פרידות גדולות –

משפחה קטנה מפורקת אחת –

חברות טובות –

אמא אבא אח אחות אהובים –

שנה בדרום אפריקה –

שנתיים בניו יורק –

הרבה נסיעות, הרבה הרפתקאות –

מקומות מוזרים –

הרבה החמצות –

הרבה נצחונות –

אנשים מרתקים בחלקם, משעממים בחלקם –

הרבה עניין וסקרנות באופן כללי –

הרבה לבד, בלי בדידות, פשוט לבד –

 

אין לי כרגע מושג מי אני ומה שמי –

 

הילדה שלי נסעה עכשיו. ממש עכשיו, לימים של חופש והרפתקאה ואבא  –

" איפה זה ב ד י ו ק אפריקה אמא " –

 

ואין לי מושג מה לעשות עם זה.

 

 

 

ועברו יומיים…

 

פורסם בבעיקר אמא | תגובות (10)

ההגיון של עירית תל אביב

9 ביולי 2007 – 00:00

 

 

אני גרה בשכונה צפון תל אביבית קטנה ושקטה –

מאד קטנה. מאד שקטה.

בתים בודדים. אוכלוסיה מבוגרת. מעט מאד ילדים.

עשר בלילה. יום ראשון.

פולשים שלושה כלים כבדים, מכבש הוא היחיד שאני מזהה,

חמישה ששה פועלים, מנהל אחד, שוטר בשכר אחד

ומתחילים להרעיד את הרחוב –

לקרצף את האספלט –

הבית רועד. הרעש מחריד אוזניים, רעש אלים.

אני יוצאת.

טלפונים למוקד 106

טלפונים למשטרה

טלפונים לפניות הציבור בעיריה.

והמסקנות –

זה נכון גב' גולדנברג, את צודקת. אכן יש הגיון בסגירת רחובות מרכזיים

בתוך עיר וצירי תנועה המובילים אליה וממנה רק בשעות הלילה כשתנועת

הרכבים דלילה מאד –

זה גם נכון גב' גולדנברג, שאנחנו לא ממש יכולים כרגע להבין את הסיבה

שבגללה אישרה העיריה שהעבודה תעשה דווקא בשעות הלילה המאוחרות. 

אין מניעה לעשות את העבודה בשעות היום –

חוץ מכמה מורי נהיגה, מובילי חלב למכולת השכונתית של יוסי, שכנים

מועטים ומכוניות בודדות, התנועה המוטורית בשכונה דלילה במיוחד –

אין סיבה מתקבלת על הדעת, להפוך ליל קיץ מהביל ורגיל בשכונת מגורים

נידחת ושקטה לליל שימורים רועש ובלתי אפשרי –

ואולי, אם היו מודיעים מראש שהלילה יהיה רועש ובלתי אפשרי להרדמות,

הייתי בוחרת לישון במקום אחר –

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 ולמה בכל זאת זה קורה כמו  שקורה?

 בגסות, במפתיע, בחוסר כבוד  מינימלי לתושבי העיר?

 בזמן אווילי וחוסר נוחות  מכסימלי?

 ככה.

 שלומיאלים, רשעים או אדיוטים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואנחנו לא גרות ברחוב בלאומילך.

 

 

העתק – מחר בבוקר-  עירית תל אביב –

נשלחה בקשה להסבר הן לראש העיר והם לדוברו – נראה מה יקרה.

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (10)

בקצוות של ההורמונים

7 ביולי 2007 – 10:58

גיל גרינגרוז מ"רשימות" פרסם פוסט מרתק בעיני.

למה בעצם הוסת נגמרת בזמן ( בגיל ) שהיא ניגמרת.

למה גברים נשארים פוריים במידה זו או אחרת עד סוף חייהם ואנחנו, הבנות, הנקבות, הנושאות בעול, ובחדוות,

ההבאה לחיים, מסיימות את פוריותינו בגיל מוקדם יחסית.

הסיבות שהוא מביא בפוסט מרתקות ממש. שווה, שווה קריאה.

ואני קוראת אותו ומיד ניגשת ליומן שלי, לספור ימים ושבועות. ארבעה שבועות. ככה זה.

אינסטינקט.

כשהנושא מוזכר, חייבים לספור את הזמן.

זה היה ביום שישי מסומן ביומן, אני מדפדפת, שישי אחד, שישי שניים, שישי שלוש, שישי ארבע.

עוד שבוע. יש זמן.

ואיה בת העשר שואלת: אמא מה את סופרת, ואני מסבירה.

לא את עניין הבייצית שיוצאת לפגוש זרעון, ומה קורה כשזה לא קורה, ההסבר הזה סופר והובן מזמן.

אני מראה איך אני מסמנת ביומן שלי, ביום מסויים, את האות ק. –  עם נקודה.

קיצור ל: קבלתי.

למה אומרים מקבלת אמא? –

בבית הספר הייתי מסמנת בטוש, לב גדול ואדום באמצע הדף,

ואני מסבירה איך ככה אני יכולה לעקוב בדייקנות אחרי הזמן שעובר ולספור ארבעה שבועות.

היא מקשיבה ואני מחייכת ומתרגשת.

אני מעבירה לה, ככה בהפתעה, בכלל לא התכוננתי שזה יקרה היום, הרגל נשי שלי.

זה ברור שההרגלים שלי, הטעם שלי באוכל, עיצוב, תרבות, ספרות, בגוד וצבעוניות,

חוץ מהשפעות קיצוניות מאביה פה ושם, הנימוסים וההליכות שלי בבית ומחוץ לו,

המעורבות שלי בעולם, היחס שלי לאנשים, הדעות הפוליטיות, חברתיות שלי, היחס שלי למשפחה.

אני ואורח חיי מועברים אליה וחותמים את חותמם, הטוב והרע כמו כל ילד, בכל בית,

ויתכן שאפילו קצת יותר מהרגיל, מתוקף היותנו שתיים בבית בו אנו חיות.

משפחה מצומצמת.

אבל לענייני הטכסים / הסודות / הפטנטים הנשיים שלי לא הגענו עדיין.

ופתאום, משלושה משפטיים מקריים, בחטף, הבנתי שהעתיד מתקרב, העתיד הנשי שלנו, שלה.

שהוא תכף, ממש מיד, הופך להווה.

והיא מביטה בק. עם הנקודה שאני מראה לה ומרימה אלי מבט שלא החליט אם להשאר או להתרחק.

היא יודעת שהיא עדיין קטנה מדי. רחוקה מדי.

ובכל זאת, משיכה ורתיעה,

חוסר רלוונטיות ממשי במקרה שלה מול תחושה שהסוד הזה כנראה מתקרב…

גם אם לא מרגישים את צעדיו.

והיא מחליטה על מדיניות חוסר הרלוונטיות לחייה. התעלמות.

והיא מזנקת בדקיקותה הילדותית, הגופיה הלבנה והקעקוע של סנופי שעשינו באילת

לתוך הספה ומושיטה יד להארי פוטר 5 –

את יכולה בבקשה בבקשה בבקשה, את האמא הכי מותק, להביא לי ארטיק,

ונעלמת למעמקי הקסמים, התככים והאימה המתוקה של הרמיוני וחבריה.

אני האמא הכי הכי מותק?

בטח שאני אביא לה ארטיק מקולף מאריזתו לספה :)

ארטיק. חיוך.

ואני חוזרת אל המקום והזמן שבו אנחנו נמצאות.

על נקודת הזמן הזו. החד פעמית. בקצוות. אנחנו בקצוות הבת שלי ואני.

הקצוות של היכולת הראשונית, הטבעית שלנו כנשים.

הקצוות של ההורמונים.

עוד לא. עוד מעט.

שתינו עוד מעט.

סוף והתחלה. התחלה וסוף.

מי שחושב שהטכסט הזה מנותק מענייני היום, טועה. שייך גם שייך.

עוד רגע היא אשה. עוד רגע היא שם בחוץ, מול דעות קדומות, גברים

כוחניים ומערכת ערכים קלוקלת. אין זמן. השעון הביולוגי מתקתק,

והפעם לכיוון ההפוך….

.

.

פורסם בבעיקר אמא | תגים , | תגובות (18)

הגוף שלי ברשותי, וגם הפה

4 ביולי 2007 – 13:02


"החברה בכלל והתקשורת בפרט חייבות להוקיע את המפתות, כולל
הופעה או התנהגות נשית הטומנת מלכודת, במודע או בתת-מודע,
באונס או ברצון " –כך קובע הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת ומרבני הציונות הדתית,
ביחס למתלוננות נגד הנשיא לשעבר משה קצב והשר לשעבר חיים רמון.
לדבריו, לאישה יש זכות מלאה על גופה, אך מוטלת עליה החובה שלא לפתות את הגברים.
ו ב כ ן לאור דבריו של כבוד הרב אין לי ברירה ואני מעתיקה, כמעט אחד לאחד פוסט ישן שלי –

יש לי זכות וטו על גופי גם אם אני מפלרטטת  –

יעל ישראל פירסמה אז פוסט שבו קראה לנשים לקחת אחריות על הפלירטוט שלהן –

ואני חושבת ש…מה פתאם חושבת,
אני יודעת, מצהירה, צועקת, מזכירה, שזה מגוחך שצריך עדיין להזכיר שזכותנו.
שזכותי להתנהג כרצוני כל זמן שההתנהגות שלי לא פוגעת באדם אחר.
שזכותי לפלרטט אם אני רוצה, אם ככה אני בוחרת.
ואני רשאית ללבוש חולצה עם מחשוף בלי לדאוג איך הגברים מגיבים לו,
ולהביט במבטים אלכסוניים וחייכניים אם ככה אני מחליטה להגיב לנסיון החיזור של מישהו,
ולהעביר יד בשערי בתנועה כמו בסרטים בלי לדאוג איך זה מתפרש,
ובאופן כללי להתנהג כרצוני בגבולות הנימוסים וההתנהגות המקובלים בחברה כמובן.
על פי הקוד החברתי, החוזה החברתי הלא מדובר במשחק בין המינים –
זכותי הבסיסית להתנהג כפי שאני מחליטה ורוצה –
כפי שזכותו של גבר. כל גבר.
כל זמן שההתנהגות שלנו לא פוגעת באיש.

הפלירטוט שלי הוא לא תמרור הזמנה.
הפלירטוט שלי הוא לא פיתוי.
הוא לא רשות לכלום.
הוא בדיוק מה שהוא. פלרטוט. משחק בין המינים. בדיקה.

כותבת יעל:
"האם זה צודק שהוא לקח את העניין צעד אחד קדימה? לא.
אבל זה מה שקורה. וזה קורה כי שני הצדדים לא מבינים זה את זה, וכי צד אחד –
בדרך כלל הנשים, לא תמיד לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט"

לא לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט?

איזה תוצאות?

זכותו של הצד השני לנסות לקחת את הפלרטוט הזה צעד אחד קדימה –

והדגש הגדול מאד הוא על המילה ל נ ס ו ת.

אם חזרת מפגישה ראשונה, שניה, שלישית התעכבתם במכונית,  ליד הדלת, והיה הרגע הזה,

השקט, הבוחן. מה קורה עכשיו? והגבר הזה שיצאת איתו מרצון לארוחת ערב רוכן עם חלק גופו

העליון לכיוונך ואת לא מעוניינת, לא תדעי מה לעשות?

תדעי.

את תחייכי ותושיטי יד לעצור אותו או תושיטי את הלחי או פשוט תתחילי לדבר על משהו בשטף

המילים שלך והוא כבר לא יזכור מה הוא רצה.

או שתשתמשי בכל אסטרטגיה אחרת שפיתחת לעצמך עם השנים.

זכותו לנסות. הסכמת לפגישה. היית מקסימה. הארוחה הייתה טעימה.

דברתם, צחקתם, פלירטטתם והוא מאמין שיש בינכם את ה'קליק' הזה, המשהו שיכול להוביל

למגע גופני ברמה זו או אחרת והוא מנסה. אני לעולם לא אעלב אם גבר 'ינסה' את מזלו איתי.

אני יכולה לסרב, ואני יכולה כמובן להענות בשמחה והתרגשות.

ובמקרה, וקרו מקרים, בטח קרו, למי מהנשים שאני מכירה לא קרו, במקרה שגבר ינסה את מזלו

איתי בדרך שעוברת את הגבול המילולי,  בדרך שעושה שמוש בכוחו הפיזי אני אהיה מלאת זעם

וכעס ועלבון, אגיד לו את דברי באופן הברור ביותר ואלך.

כשהילדה שלי, או חברותיה היו קטנות יותר היה משפט שמתוקף מקרי ההעלבות האין סופיים

בינהן הן היו חייבות להפנים, כדי להיות מסוגלות להמשיך בקשרי החברות בינן לבין בעולם –

מי שלא רוצה, הוא הקובע – מי שאומר לא, הוא המחליט.

אני זוכרת אותה צועקת. ממש נאבקת במציאות.

זה לא פייר – היא הייתה בוכה – אני נורא רוצה. כבר קבענו.

נכון אמרתי לה ואני אומרת עכשיו –

זה אולי לא באמת פייר – אבל זה מה יש.

מי שאומר לא – הוא הקובע.

וזה הדבר הכי חד משמעי, ברור ולא ניתן לאינטרפטציות משום סוג.

וכל היתר מילים. מה אומרת יעל?

קחי בחשבון את תוצאות הפלרטוט למה הכוונה?

אם את מפלרטטת, קחי בחשבון שיתקיפו אותך מינית?

אם לבשת חולצה עם מחשוף גדול, קחי בחשבון שמה?

שיציצו לך? שישלחו ידים? שיאיימו עליך?

אם 'תעשי עיניים', תצחקקי, גברים יחשבו שאת 'נותנת'?

שאת 'זיון קל '?

שאת 'אפשרית'? –

חופש הלבוש שלי/שלך, ההתנהגות שלי/שלך –
שוב, בלי לפגוע באיש –
הסגנון האישי שלנו, הן בלבושינו, הן בהתנהגותינו
הוא זכותנו המלאה.
העניין הפרטי שלי.
איש לא יכול לקבוע לי / לך –
לא חוקית, לא מעשית ובודאי לא מוסרית איך לנהוג עם עצמך ועם גופך –

ואם את אומרת לא, שום דבר שעשית לפני ה"לא" לא רלוונטי –

לא איך התנהגת, לא כמה התמזמת, לא כמה את לבושה או שלא בשלב הזה.

'תסכול גברי' לא מצדיק תקיפה מינית. פלירטוט לא מצדיק הטרדה מינית.

קוד לבוש, חושפני ככל שיהיה, לא מצדיק שליחת ידיים פולשנית.

אני מודעת לעצמי.
זוכרת היטב מקרים אחרים,
שבהם ההפנמה שלי של מה להגיד או לעשות,
לא הייתה כל כך ברורה.
המבוכה,
הרגשות אשם שאלוהים יודע איך הצליחו להטמיע אותם בי,
ניצחו את ההרגשה והידיעה הפנימית של מה שקורה כאן לא נכון,
זה לא מה אני רוצה
ואני לא יודעת איך לעצור את זה.

השינוי שחל בי בשנים מאז הוא עצום.

אני מבינה שחלק גדול מההרגשה שלי היום. של מה מותר ומה אסור קשור לגיל.

לבטחון שאנחנו, אני צברתי, הבנתי, הפנמתי עם השנים.

מצד שני אני מאמינה שהדור שגדל היום, זכויותיו ברורות לו הרבה יותר.

ילדה בת עשר יכולה להגיד לא רק הפה שלי ברשותי, גם הגוף שלי ברשותי –

הן יודעת שלאיש אסור לגעת בגופן. אני מאמינה שהן כבר יודעות יותר מאיתנו מה מותר ומה אסור.

אני רק מקווה שברגע האמת אם וכאשר יגיע, חלילה, היא/הן יזכרו ויהינו לפתוח את הפה,

להגיד לא בקול רם, להתלונן, ובעיקר לספר לאמא :)


אם מתקדמים עם המחשבה של מפלרטטת = למתכוונת,
אפשר להגיע למקומות מאד מוזרים :)
יש הגיון בלבוש צנוע. אם תלבשי מחשוף, הגברים יאמינו שאת מעוניינת להראות  להם, לפלרטט איתם,

ומכאן את זמינה. ואיפה גבול הצנעה, בבגדי בני ברק או אולי הרעלות הן הפתרון.

ומכאן אפשר להסחף עד להפרדה מוחלטת בין גברים ונשים –

ואם יהיו גברים שהתבוננות ישירה לעיניהם היא סימן בשבילם?

וכאלה שהעברת יד בשער היא היא הסימן להאשה  הזאת רוצה אותי?

או ליפסטיק אדום, או ריח טוב או כל סימן אחר שיכול להתפרש כסימן בעיני אלה שרוצים סימנים או

שמתעלמים מהם כשהם מסמנים לא, הסימנים.

איפה יהיה הגבול ?  של איזה סימן "הם" מפרשים איך?

לחיות בבחינה עצמית רצופה של : איך אני גורמת לגברים מסביבי להרגיש?

ובטח תגידי שיש סימנים, קודים מקובלים שאנחנו כחברה כבר מכירים ומזהים.

וששם ההבדל ביננו לבין הגברים. שהם מפרשים את הסימנים שלנו אחרת מכוונתנו –

ושם הבעיה. בפענוח.

לא מסכימה איתך. זה לא עניין לפענוח. מי שאומר לא – הוא הקובע.


הפוסט הזה קשה ומסובך לי לכתיבה.

אני מאד מקווה שאני מצליחה להבהיר את כוונותי מבלי לאבד ולו אחוז מהתנגדותי הנחרצת להטרדה

מינית, השפלה וניצול של נשים.

אני פעילה בארגונים נגד הטרדה מינית, מאמינה גדולה בשיוויון בין המינים,

פתחתי את העצומה הזאת נגד כבוד הנשיא ההוא –

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

ואם מישהו היה מנסה עלי משהו, תוך עשר דקות אני במשטרה מתלוננת,

מאשימה ולא נחה עד שהאדיוט הזה היה בא על עונשו –

ו ב כ ל  ז א ת –

אי אפשר להכתיב את תנאי החיזור בין נשים לגברים.

פלרטוט הוא חלק מובנה מעולם ההזדווגות. אבולוציה.

ברגע שאת חושבת/אומרת/מאמינה שאם תעשי ככה וככה או תתלבשי ככה וככה או תפלרטטי

את לוקחת אחריות כלשהי, ולו הקטנה ביותר, על מה שחלילה  עשוי לקרות לך.

אם יטרידו אותך, יתקיפו אותך מינית, יאיימו עליך. יכפו עליך.

בגלל משהו שאמרת, עשית, לבשת את חוזרת אחורנית.

לעולם ישן שבו הגבר באמת 'החליט' עליך.

וזה יקירתי לעולם לא יקרה יותר. הלכנו קדימה.

ומה שהיה לעולם לא יחזור –

אנחנו מחליטות על עצמנו.

ותמיד, תמיד מותר לנו לעצור ולהגיד לא.

אני לא רוצה. תפסיק.

ת מ י ד.

מותר לפלרטט. מותר. אסור להטריד מינית. אסור לאנוס.

לצורך הבהרה : כוונותי במילה פלרטוט.
פלרטוט: במובן הפשוט, הישן והנעים של משחקי חיזור בין נשים לגברים.
גבר מעוניין באשה, אשה אולי מעוניינת בגבר, מתחיל סוג של דיאלוג,
מילים נאמרות, מבטים נשלחים, חיוכים מתחייכים, רמזים מתעופפים.
אולי כן?
אולי לא?
שום כוונות זדון מאף צד במשחק הזה. בלי רצון להוליך שולל, לגרות
לשוא, בלי טיזינג מתכוון ומרושע. ככה, רגיל. גבר אשה מבט. חיוך.
צחקוק. בדיקה הדדית. בקיצור, פלרטוט.

פורסם בעד כאן | תגים , | תגובות (25)

15.000 ופוסט אחד

2 ביולי 2007 – 16:55

 

 

3 יולי –  14:00  – זה מספר הכניסות לעמוד הזה –

 

15342 רשומת יומן ע צ ו מ ה – נגד הסכם חנינה מראש למשה קצב

 

אם היו מספרים לי על כוחו של האינטרנט לא הייתי מאמינה.

 

ובמילים: חמישה עשר אלף שלוש מאות ארבעים ושנים אנשים קראו את העצומה –

רק עשירית ממספר זה חתמו עליה –

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

אנא, חתמו כמובן וגם אם לא, העבירו את הלינק לרשימות המייל והתפוצה שלכם.

 

 

פורסם בעד כאן | תגובות (7)

ג נ ט י ק ה – לך תתווכח איתה.

29 ביוני 2007 – 22:17

 

 

–  אימי..

–  מה אאובלה?

–  איך קוראים למקצוע הזה שעומדים לבד על הבמה באור ומפטפטים

   כמה שרוצים ועל מה שרוצים וכולם צוחקים?

–  ……

–  אמא?

–  …….

–  אמא?

–  אנתרופולוג…

–  א מ א

–  תגידי אנתרופולוגיה

–  אני יודעת…סטנדפיל. זה נשמע מ'זה כיף…זה מקצוע אמיתי?

–  אנתרופולוגיה זה מקצוע אמיתי..

–  א מ א !

–  כן?

–  איך קוראים לזה? 

–  סטנדאפיסט. תגידי אנתרופו…

–  לא רוצה

–  רוצה אמסטרדם בחופש הגדול?

–  כן!

–  אז תגידי ….

–  א נ ת ר ו פ ו……סופיה, טוב לך?

 

 

 גנטיקה. לכי תתווכחי איתה.

 

 

 

 

עצומה נגד הסכם חנינה מוקדם למשה קצב

 

 

פורסם בבעיקר אמא | לכתוב תגובה

שיוויון מול החוק – המשך העצומה –

28 ביוני 2007 – 05:18
  
 

    המשך העצומה:

 

   

נשיא המדינה, משה קצב (צילום: עטא עוויסאת)

   

      

        ע צ ו מ ה

 

 

אנו החתומים/ות  על עצומה
זו מתנגדים/ות  בכל תוקף להסכם חנינה מוסכם מראש לנשיא המדינה, או לכל הסכם אחר שיקל בדינו, אם וכאשר יועמד לדין.

אנו דורשים/ות לישם ולכבד את חוק שיוויון מול החוק ועל כל  אזרחי/ות מדינת ישראל, כולל נשיאה.

 

 

אנא – שם מלא ןמקום מגורים.

יש לכתוב – מצטרף. מסכימה. חותם וכו – ב ת ו ך התגובה עצמה, לא בשורת " הנושא" אחרת המערכת לא קולטת.

 

בדקו אם חתימתכם נקלטה

מי שחתם 'בסיבוב הראשון'
חתימתו נמצאת כאן

 

 

 בעמוד האחר| 1187 חתימות
פורסם בעד כאן | תגובות (73)

בילי מוסקונה צודקת – כמעט רק קישור

27 ביוני 2007 – 00:06

 

 

           http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/600/299.html

                    

                       

         ש י ת נ צ ל ו.  אולי נסלח להם.

 

             גבי גזית / נתן זהבי

 

                                                                             

 

פטרונות גברית, זילות וזלזול בכבוד
נשים מתחילים כך ועשויים להסתיים כך –
העצומה נגד הסכם חנינה למשה קצב –

 

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (13)

שמונה וחצי דקות

25 ביוני 2007 – 08:11

 

 

אליעזר יערי, איש הקשור לעברי יקר הזכרונות כותב כאן בלוג מרתק –

לפני שבועיים כתב את פרק ארבעים וארבע במסעותיו –

ומתוכו:

השבוע, בעיצומו של הקרב על הנשיאות, התפרסם באינטרנט
סרט שצולם בעשרים למאי השנה ליד הכפר אירטאס. 
בערוצים הראשיים חגגו על בונקרים מבוצרים/ ומרגמות מאה עשרים,
וזה כשבשטח נמשך הקרב בין מנופי פלדמן והחקלאים של אירטאס.
דקה לפני שחוק טרטמן יחול גם עלי ועל יוצרי הסרט,
ולהפגין אי אפשר יהיה, 
אני ממליץ בלב שבור שתצפו בסרט. 

    

היום ראיתי את הסרט שוב.

אני מנסה לראות אותו כל יום, כדי לא לשכוח.

שמונה וחצי דקות אורכו.

שמונה וחצי דקות של כיבוש.

אין בו אלימות מהסוג שאנחנו רגילים למחות נגדה –

אין בו צעקות, חיילים מכים, פלסטינאים מקללים. אין בו ילדים מיידים אבנים,

השפלות של מחסומים, נשים כורעות ללדת על הקרקע וילדים שתומי עין.

אין את כל אלה. יש בו מעט משתתפים והרבה שקט.

הרבה מדי שקט –

ואנשי כפר פלסטינאי בפאתי בית לחם, כמה חיילים, צינור ביוב עתידי ודחפור.

הלב נקרע מהבושה וכאב הלב.

אפשר למות מחוסר הכעס והיאוש השקט שמתחילים להשתלט עלי, עלינו –

שלא נדבר עליהם.

ואסור שזה מה שנרגיש. אסור שזה יקרה.

 

הנה, שמונה וחצי דקות של כיבוש.

ככה זה נראה.

אני מפצירה בכם. אל תדלגו כמו שמדלגים לעתים על קישורים בתוך פוסטים.

אל תוותרו לעצמכם על הסרט הזה.

זה באמת חשוב, כי ככה זה נראה באמת. בחיים האמיתיים.

תארו לעצמכם איך זה מרגיש.

http://corky.net/~eran/yossi/Ertas%20200507%20Forweb.WMV

 

 

פורסם בעד כאן | תגובות (18)

חמש שנים ופרידה ממורה

18 ביוני 2007 – 19:56

.

זה דף הפתיחה באלבום הפרידה שכיתה ה' מכינה למורה שלהם מ.  –
המורה שלהם בחמש השנים הראשונות בבית הספר. א' עד ה'.
כתבתי אותו בשמם.
עכשיו אני מנסה לכתוב לה מכתב פרידה ממני. בשם עצמי.

——————————————————————————

מ. יקרה

אני האמא את המורָה –
מורָה, אמא. אמא, מורה. ציר יחסים מורכב.

יש ביחס הורֶה מורֶה, או אולי אֶם מורָה, בעיקר מורה ראשונ/ה אני חושבת, משהו מאד אמבוולנטי.

רצון גדול לאפשר למורה את המקום הראוי והמרכזי בלב הילד שלך, התלמיד שלה.

ורצון אינטואיטיבי, כמעט לוחמני, לשמר את מקומךְ הכמעט כל יכול וכל יודע בעיני הילד שלך .

למורה ראשונה יש כח מיתי. היא, בעיני תלמידיה, מושלמת. היא היפה, הטובה, היודעת, המחליטה,

המלמדת, המחמירה לעיתים, המפשרת, המבינה – היא ה מ ו ר ה – יד ימינו של אלוהים,

אם לא אלוהים בכבודה –

.

אני זוכרת מעט מאד משנות ילדותי, אבל המורה דליה, על תלתליה הבהירים,עיניה ובעיקר החיוך שלה

שעד היום יכול לחייך לי את הלב, צרובה בו. דליה ליוותה אותי בכיתות אלף ובית והסבירה לי שאף אחד

אף פעם לא יכול להגיד לי איך אני מרגישה ומה אני חושבת. רק אני.

תבורך נשמתה שזיהתה וחיזקה את הברור, ההכרחי והציר המרכזי של אישיותי עד היום.

.

אני זוכרת שחששתי מהעובדה שאת כל כך צעירה, שזו הכיתה הראשונה שאת מקבלת, שעכשיו סיימת

ללמוד. שאת נשואה טריה ואין לך ילדים. אני חושבת שרציתי מורה 'גדולה' שתלמד גם אותי, אולי, איך

להיות אמא של תלמידה של מורה.

גם העובדה שידעתי שאת מאמינה בחינוך וולדורף, בדרך האנטרופוסופית  ואנחנו ממש לא, הטרידה אותי .

שהרי הגענו אליכם משנים של שמחה גדולה ואמיתית אצל מריה מונטסורי  וחינוך ששמחנו בו מ א ד.

כמעט ההפך הגמור מחינוך וולדורף. יש בחינוך וולדורף – החינוך על פי תפישתו והטוויתו של רודולף שטיינר

רבדים רבים שעדיין לא מובנים לי, ואני חייבת להודות בבושת פנים מסויימת שמעבר לגבול מסויים גם

הפסקתי להעמיק מדי…. אבל בינתיים, כבר חמש שנים היא קמה והולכת לבית הספר שמחה, דלגנית, דקיקה,

קופצנית, פטפטנית עד בלי סוף, מתלוננת מעט, בדיוק כמו שצריך  – ומתוקה עד ליבת הלב שלי ובחזרה.

.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלך אצלנו בבית,

כמעט חודש לפני תחילת שנת הלימודים. אוגוסט 2002

אין בי מילים ויכולת לתאר לך את רמת ההתרגשות והשמחה שהילדה שלי נשאה בנפשה בימי טרום  בית ספר

ובעיקר לפני ש"המורה שלי תבוא לבקר אותי בבית". המורה שלי. כמה התרגשות ותקווה וצפיה בשתי מילים:

המורה שלי.

אני לא זוכרת מי משתינו פתחה לך את הדלת. אני זוכרת שהתרגשתי קצת. ניקיתי וסדרתי את הבית, היה לי

חשוב שתרגישי חם ובטחון, שמחה ונעימות, או בקיצור ופולניות: שתתרשמי לטובה :) …אני זוכרת שלולו

נבחה כמו שרק לולו יודעת לנבוח, אני זוכרת את העינים של איה מביטות בך ואת החיוך שלך.

.

עברו חמש שנים. ואת עדיין מחייכת בבוקר.

התחלת איתם בפיות ומלאכים והרבה טיולים בירוק כל יום, וריצת בוקר, וציורים בצבעי מים, וכתיבה

בבלוקים של צבע, ועד היום הם כותבים על דף חסר שורות ומקשטים וממסגרים כל עמוד,

ואני תוהה לא מעט על חשיבות הסגנון.

האם הוא באמת חשוב? האם בסופו של זמן הוא מחלחל גם לתכנים?

הם מנגנים כולם, מופיעים כולם – כולל כל מורי בית הספר. הם יודעים לקרוא –

מה שעדיין נראה לחלק מאיתנו בגדר נס – בבית הספר שלנו יודעים לקרוא ממש, כמעט בסוף כיתה ב'

ולפעמים טיפ טיפה יותר מאוחר והסבלנות הבורגנית/השגית/הורית ככל  שמשתדלת להתעזר בסבלנות,

מתבלבלת ונשברת לפעמים. הם עומדים ביעדים שמשרד החינוך מעמיד לילדים בגילם.

והם גם יודעים אחרת, הילדים שלנו, אין ספק.

אני עדיין לא יודעת לשים את האצבע מה הם מקבלים שהוא אחר, אבל אני מתחילה להרגיש "את זה".

הם לא מדקלמים. הם מבינים.

היא מכירה את המיתולוגיה הצפונית על בוריה וקצת פחות את סיפורי התנ'כ בשלב זה, היא מתייחסת לאנשי

ואלי המיתולוגיה היוונית כחברי משפחה של ממש –

אם תבקשו יפה, היא באמת מסוגלת לצייר את עץ המשפחה שלהם. הערבית שלה ככה ככה. גם האנגלית.

רק הלימודים במסגרת פרטית משאירים אותה תואמת את הרגיל בבתי ספר.

הם סורגים מצויין, גם גרביים בחמש מסרגות :) –

למה זה טוב? אה…מוטוריקה עדינה, אורך רוח לסיום עבודה ממושכת, עמידה בלוח זמנים וכיף.

הם טוווים בנול, מגלפים בעץ, מחמרים חימר, מטפלים בבעלי חיים, מתעמלים באופן קבוע ושרים בכמה

קולות באופן די מקסים ומרשים.  החשבון ברמה טובה וקצת יותר, הם לא מכירים בכלל "חוברות" ומכינים

מעט מאד שיעורי בית  –

אפילו אנחנו, אביה ואני, הורים פחות פורמליים והשגיים מהרגיל, כבר שמחים לראות אותה מכינה  שעורי בית

פעמיים בשבוע מי היה מאמין. הם זורקים דיסקוס ומטילים כידון בתקופת יוון העתיקה.

לעולם לא מרימים יד, מכינים הרבה עבודות אומנות התואמות את נושא הלימוד שלהם.

יכולת הציור שלהם, באופן גורף מרשימה ביותר.

הם מודים לבורא עולם, חסר מיקום גיאוגרפי או דתי על יצירתו המופלאה – היקום ומה שבו, כל בוקר.

יש ברכה שכולם אומרים וברכה/תפילה/שיר אישי שכל אחד מקבל בתחילת השנה, כל שנה,

ממורתו שבחרה לו באופן מאד מאד אישי, מותאם לו, והוא אומר בקול מול הכיתה פעם בשבוע,

ביום שבו נולד.

הם רואים פחות טלוויזיה מהממוצע הארצי, אני חושבת, או לפחות מקווה, אוהבים כדורגל בדיוק באותה

מידה, והם ילדים שגדלים באופן ברור וגורף עם הרבה מאד אהבה ותשומת לב גם בתוך כותלי בית ספרם.

.

היו ביננו עניינים כמובן, בינך וביני. דיונים, כעסים, שיחות לתוך הלילה, רגעים שחשבת שאני מגזימה,

שאני אמפטית מדי, מגדילה הכל, ורגעים שחשבתי שאת ממש לא מבינה ועד שלא תהיי אמא ……

חשבתי שהמסך שיורד לך על העינים לפעמים, מולי, נובע מרודולף, לא ממך, ואם אני אסביר לך עוד קצת,

תביני. והיה צורך גדול שלך להסביר לי, ויתכן שבצדק לפעמים, שהילדה שלי היא אחת מתוך שלושים שלך,

ושלא כל הילדים בעולם גדלים כבת בכורה, יחידה, ממשפחה מפורקת ומה עם ק צ ת קצת פרופורציה…

ועניתי שזה לא רלוונטי בעיני כמה ילדים יש לך בכיתה, שמבחינתי ברגע הנתון הזה, שהיא מולך, עם צורך

מסויים וחשוב באמת – את אמורה להביט עליה ועל כולה בלי קשר לכיתה.

כאילו אין עוד ילדים – וגם על האחרים כמובן באותו אופן ברגעים שלהם.

אני זוכרת איך בסוף הפגישה הראשונה שלנו בקשתי ממך לכרות איתי ברית.

אני בטוחה שניראתי לך מוזרה מעט. דרמטית. רגשנית. אבל דברתי לך איזו ברית אני מבקשת לכרות –

ברית בין שתי נשים שבשנים הקרובות הולכות להוות שני צירים חשובים ביותר לשלוות נפשה, חינוכה,

בטחונה, אושרה וגדילתה הטובה של ילדה אחת. הילדה שלי. וחייכת אלי וכרתת איתי ברית.

.

הגזמתי? אולי.

אבל

מקצוע 'קדושי' מעט הוא בעיני מקצוע ההוראה,

וכמה שהוא נראה לי כמעט בלתי אפשרי לבצוע בצורה אופטימלית,

הציפיות שלי ממי שבחר בדרך הזו הן עצומות. ממש עצומות.

חמש שנים. ראשונות לשתינו. דיאלוג ארוך ומלמד, את שתינו אני חושבת.

ואת ניפגעת וכעסת לפעמים וגם אני, בטח גם אני.

א ב ל

אי אפשר שלא לראות את הדרך שעשית. באמת.

מכמעט נערה, קול עדין וחלש, נימת דיבור שנעה בין בטחון פנימי באמונותיך לחוסר בטחון מול כנופיית

הורים דעתנית ומעורבת, שגם מרגישה, בצדק מסויים, שבבית ספר פרטי, שעולה ככה וככה (המון)

שקלים לחודש, מותר לנו, אולי קצת יותר מהרגיל, להביע את דעתנו, על הכל. כולל הכל.

ברובנו לא היינו שותפים מלאים ומודעים לדעותיך ודרכך שהיא דרך בית הספר יש להדגיש, וברובנו הגדול

היינו מבוגרים ממך, מבוססים מהרבה בחינות, לא נמצאים בתחילת דרכנו וכולנו כבר היינו הורים.

אני אומרת לך, באהבה, שאני עדיין משוכנעת שכנוע עמוק שמורה שחווה הורות מרוויח,

מעבר לחייו הפרטיים כמובן, צבע נוסף ועמוק בליבו ונפשו.

צבע וגוון היכול להוסיף ולהעשיר ולהייטיב אותו כמורה ומחנך.

בטח שאפשר בלי, איזו שאלה, אבל לדעתי, עדיף, עדיף עם, בהרבה.

ובטח נבדוק את התיאוריה הזו עליך, הלכה למעשה, לא? :)


והסתכלתי עליך בשבוע שעבר. באספת ההורים האחרונה שלנו.

אשה. אשה צעירה וחזקה. עדיין קול שקט, אבל הזקיפות הפנימית, הבטחון בדרכך, ההבנה שלך את המקצוע

שלך כפי שאת מאמינה בו, את יודעת שאני לא מסכימה ודי מתנגדת ללא מעט דברים בחינוך וולדורף.

אני עדיין חושבת שהסגנון הרך מטעה ויש הרבה – אולי מדי – נוקשות בחינוך הזה, פרוסיות מסויימת ולפעמים

אפילו העדפת הכלל על פני הפרט. לא על 'חשבון' הפרט, אבל קודם לו לפעמים.

הכיתה כגוף, קודמת בהרבה מקרים למצוקת האחד והדבר עומד בניגוד גמור לאיך אני חושבת שילד צריך/חייב

לגדול וגם מעורר ובצדק, הרבה זעם לעיתים. ויש ילדים שמשלמים מחיר לא פשוט ולפעמים ממש כואב על

הדרך הקולקטיבית הזו. אבל זהו בית הספר, זו דרכו וזו דרכך ועל כל הורה האחריות האישית האם להצטרף

לבית הספר ולרוח חינוכו או לאו.

לַך בכל מקרה, אמונה גדולה בדרך הזו והפנמה מלאה של המקום שלך מול הילדים שלנו, מולנו ומול עצמך

וזה מרחיב לב לראות אותך מתעצמת ומאמירה.

.

באסיפה הורים הזו ואחריה התבוננתי גם בעצמי.

בדרך שעשיתי מולך, מול עצמי, בחמש שנים האחרונות.

ונזכרתי בבוקר סתווי אחד, הרבה שנים לאחור, כשהילדה שלי התלבשה בכוחות עצמה, והגיעה אלי, זקופה,

בארשת פנים חגיגית ורצינית להראות לי את עצמה ואת מה שהיא לובשת.

אני אדם מאד מונוטוני בצבעי ארונו: שחור, אפור, בג', לבן, ג'ינס, ובארועים ממש צבעוניים…מעט אדום.

והיא הגיעה כמו…כמו אבא שלה ביום צבעוני ופרוע במיוחד. דום שתיקה.

לפעמים מגיעים רגעים מכוננים. שאתה יודע בודאות שמה שיקרה עכשיו קובע.

והחלטתי אז, בהרף עין, לשחרר. אני זוכרת תחושה כמעט פיזית של ניתוק, הרפיה מאחיזה, let go.

החוט ניתק. שתלבש מה שהיא רוצה. שתלמד. שתחווה. שתגדל. שתקבע לעצמה.

ובקשר לטעם הזה בבגדים….יגיע זמני ללמד ולהטוות טעם, לא דחוף :)

כך הרגשתי מולך ומול הילדה שלי.

הבנתי שאלה חייה. שאת המורה הראשונה שלה.

שהדברים שאני חושבת ומרגישה ואתלבט וארגיש מולך לא שייכים לה. לא מעניינה.

שהחוויה שלה מולך היא שלה ושלך בלבד. שאני רק יכולה להשגיח עליה (ומעט עליך..בכל זאת :)

מרחוק ולהניח לכן לחיות וללמוד את הקשר המורכב והמשמח הזה של מורה ותלמידה,

את האהבה שלכן לבד, ורק במקרים ממש חריגים, להתערב.

ואני חושבת שהצלחתי. אני רואה אתכן.

אני רואה כמה היא אוהבת אותך. קשורה אליך.

כמה למרות שבחודשים האחרונים מתוך בדיקת הגבולות החדשה הזו, הגיל החדש הזה, היא מלחששת

פה ושם משפטים – מה היא חושבת לה המ. המעצבנת הזאת….היא רוטנת….וברגעים אחרים בימים

האלה, היא מתחילה להבין ולהפנים ולהתעצב. ואני מסבירה לה שכן.

שחמש שנים הן המון המון זמן ושהגיע הזמן –

ושזה נכון שלא תהיי שם כל יום ולא תהיי המורה שלהם בכיתה וו'…

אבל….וככה וככה אני ממשיכה לחזק ולנחם.

ואני רואה את שתיכן.

אני רואה אותך רואה אותה באמת. כמעט בלי קבעונות.

מזהה את הגדילה שלה, פוסעת איתה את נפתולי הטרום – עשרה המצחיק והמעט חצוף שלה,מקבלת

בצחוק גדול את נסיונות הזלזול שלה בכל מה שנראה ומריח כמו ממסד, בית ספר, מורה…תכף יגיע

התור של אמא אבא. את מחקה את טון הדיבור שלה וצוחקת כל כך כמה היא מקסימה ושובת לב,

ואני מסכימה כמובן, ואת מדברת איתי עליה ואני מרגישה כמה את מכירה אותה,מזהה את הנשמה

המדוייקת שבה ואוהבת אותה, וזה מ. יקירתי מכל השנים שעברו ויעברו, זה מה שישאר.

האהבה הזו.

תבורכי.

.

פורסם בבעיקר אמא, מ כ ת ב י ם | תגים , , , | תגובות (14)

כיתה ה' ניפרדת

18 ביוני 2007 – 18:52

 

 

 

 

                ד ף   ר א ש ו ן   ב א ל ב ו ם   פ ר י ד ה

 

 

מיטל יקרה שלנו –

בורכנו בחמש שנים טובות איתך.
חמש שנים ראשונות וחשובות כל כך.
שנים שהחלו עם פיות ומלאכים ומסתיימות בכמעט מדעים מדוייקים.
התחלנו אותן רכים בשנים, כמעט תינוקות, עם עינים פעורות מול פלאי
העולם, בית הספר כנעלם גדול ומולך,
ואת הולכת אותנו יד ביד –
איך הצלחת לאחוז ידיים לכמעט שלושים ילדים, עדיין לא הצלחנו להבין,
סוג של פלא….אבל עובדה שכל אחד מאיתנו מרגיש את חתימת חום ידך
בכף ידו –  או ידה – וכולנו חצינו את הכביש בבטחה –
הובלת אותנו בנפתולי הגדילה, הלימודים, ההתמודדות החברתית שהיא הרי
לא פחות מסובכת מתעלומת האותיות בכיתה א' והחילוק הארוך הזה,
ואנחנו נפרדים ממך ממש טרום שנות העשרה הסוערות שכנראה מחכות לנו.
זה ברור ש"אנחנו" – מיטל והכיתה של מיטל,
נשארים "אנחנו" – מיטל והכיתה של מיטל לתמיד –
אבל
לבינתיים
הכנו לך משהו.
שיהיה ברגעים קטנים של געגוע.

תזכרי תמיד טולי –
שאת המורה שלנו.
ואין, אין בע ו ל ם כמו המורה הראשונה שלנו.
כ מ ו ך.

אנחנו אוהבים אותך מאד מאד מאד
ויודעים וזוכרים ובטוחים שאת אותנו בחזרה.

שלך – הילדים שלך. הכיתה שלך. הכיתה של מיטל.

 

 

 

 

וזה מכתב הפרידה שלי מהמורה הראשונה של הבת שלי.

 

פורסם במ כ ת ב י ם | סגור לתגובות על כיתה ה' ניפרדת

גאוני. לא פחות.

11 ביוני 2007 – 18:30

 

 

את תלאות החניה שלי בתל אביב סיטי בעשרים שנה האחרונות אין טעם

שאפרט. עשרות אלפי שקלים, בלי הגזמה. עשרות גרירות, משפטים,

כמעט עיקולים ומה לא.

הפרעת קשב ורכוז על מגוון תכונותיה: אימפולסיביות, חוסר ארגון, הערמת

ניירות בכל מקום אפשרי ודחיינות  – ואלה לא תרוצים או התחמקות מאחריות

או פינוק, אלא החיים האמיתיים – לא עולות בקנה אחד עם שום תכונה 

הנדרשת מאדם בוגר השואף להיות אזרח שומר חוק, בחוקים הקטנים של

החיים, כגון חניה, תשלומים בזמן ודחיית סיפוקים. ערימות של כרטיסי חניה,

שלושה מכשירי איזי פארק שנעלמו כלא היו, אבא מבוגר שהגיעו אל ביתו

לפני שבועיים מעקלים לחפש את בתו האמצעית – אי אפשר להאמין למבט

שבעיניו ולחרטה שבליבי – מי חשב שהם יגיעו אליו הבייתה? –

ביום ראשון שעבר הכל השתנה –

מהפך! no more רפורטים. מתחייבת.

נרשמתי לסֶלוֹפַּרְק!

סלו – סלולרי ופַּרְק זה פַּרְק.

יש להרשם און ליין או בטלפון. מקבלים בדואר מדבקה למכונית.

הפקחים רואים מדבקה –

מתקתקים את מספר הרכב לבדוק שהמכונית מחוברת ל"מונה החניה" וזהו.

כשחונים, מחייגים – *6455  המונה מתחיל לרשום.

כשחוזרים, מחייגים שוב *6455  המונה מפסיק לרשום.

אתה משלם בדיוק לפי מספר הדקות שחנית ובכרטיס אשראי.

 

גאוני. לא פחות.

 

https://www.tlvpark.com/ – בבקשה.

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (15)

מתוק חמצמץ מתוק

10 ביוני 2007 – 16:40

 

 

 

 

    בני השכן מביט באיה שחומסת את שיח הפטל השחור בחצר שלו:

    "היא הולכת להיות פצצה מהממת כמו שאמא שלה הייתה"    

 

 

 

    הכל בכותרת.

 

 

 

פורסם בבעיקר אמא | תגובות (10)

אתמול, לרגע, בעשר בלילה

6 ביוני 2007 – 17:24

.

.

החלונות כבר פתוחים גם בערב. צונן, אבל ממש במידה.

בחלונות עץ המנגו הגדול במיוחד של השכנים והגפן השופעת שלי.

בYes יש מוסיקת ג'אז מצויינת למי שאין כח לבחור ולהחליף מוסיקה.

הסלון הכמעט ריק שלי – זרקתי, העברתי, נראה כמה זמן אני אצליח  לא לעשות עם זה כלום,

למרות שצריך, מנוקד בשאריות אחר צהרים של ארבע טרום נערות בנות 11 שהתחפשו לאנשים

מתקופת שמואל. א' או ב' – מי יודע.

נחשו מי תהיה שמואל.

אני רוחצת כלים. לפעמים זה מרגיש פשוט יותר מלהעביר הכל למדיח וגם ירוק יותר.

כפפות גומי צהובות על הידיים. חושבת מה אני יכולה להכין לה לצהרים לבית הספר מחר.

אמא שלי מצלצלת לשאול משהו, אני נזכרת שלגיס שלי יש היום יומולדת ותכננתי ושכחתי

לצלצל, אני מחפשת שורה שברחה לי, הדס מצלצלת להזכיר שאולי נצא מוקדם להליכה בים,

מישהו שולח לי אסאםאס במקום לצלצל, אבל זה עדיין מתוק מצידו והכלים מסתבנים.

הילדה שלי קוראת בקול רם את שתי המילים הקבועות שמצהירות על סגירת הספר ורצון לחושך.

מסויים. חושך מסויים. אני עונה את הקבועות שלי, מסירה את הכפפות בתנועה שמדגימה,

כך אני מרגישה, גנטיקה ותנועות נשיות שנראות שעתוק אמיתי. ניכנסת  לחדר,

מנורת הקריאה מאירה את מערכת התופים שלה, את החלק העליון של המיטה ואת הילדה הזאת,

שלוגמת לגימת סוף יום מכוס המים הטריים, בטח טריים – כן אאובל'ה, החלפתי לך מים.

היא מסדרת דבר או שניים שחייבים סידור לפני המוכנות שלה לשינה, מניחה את ראשה ומביטה

בי במבט שמזכיר את גילה האמיתי. יש שעות שאחת עשרה מרגיש ומזכיר, ובצדק, שהם, שהיא,

עדיין ילדה קטנה. או לפחות לא מאד גדולה.

אני – לפעמים זה מרגיש כמו תנועות מבויימות, כמו משהו שראית באין סוף צילומים, סצנות –

אני מתיישבת על המיטה, לידה, לוחשת לה מעט מילים, כי את רובן כבר אמרנו במשך היום,

וכי אני  זוכרת שמילים מלבבות ומפנקות מרגישות לה תינוקיות בימים האלה.

אז אני אומרת אותן בלב ומתאפקת. ברב הפעמים.

מכבה את מנורת הקריאה, נוגעת, מנשקת ויוצאת מהחדר.

מנורת לילה מבעבעת צובעת באדום לוהט את חדר ילדותה. אני הולכת בצעדים  של בית, פשוטים,

לא מודעים לעצמם את אורך הפרוזדור, מושיטה יד לאוזו שחיכה לי על הדלפק.

הקרח כבר נמס מעט.

אני מביטה על קירהצילומים הגדול שלי, מחייכת לצילום מפעם, החתולה הבלונדינית שלי  מייללת

למשהו והכלבה הרעשנית שלי נובחת כמו מטורפת על השביל, יכול להיות שהיא שוב נתקלה

באילנית שקופצת שם לפעמים. אני יוצאת  לחצר וגוערת בה ששקט כבר.

כמעט עשר בלילה. השכונה שקטה באמת. האור מהמטבח נוגע בשביל, המוסיקה מגיעה אלי.

אם אני אתאמץ, אני אצליח לשמוע את הנשימות  של הילדה שלי.

יש הרבה דברים שצריך, שחייבים, שחסרים באמת. שכבר אי אפשר בלי,

שאני חייבת להתחיל לעשות, שאני רוצה.

יש כל כך הרבה דברים שפשוט חייבים להשתנות ולזוז קדימה, זה נכון,

אבל אתמול, לרגע, בעשר בלילה, החיים שלי היו שלמים.

.

.

פורסם באני | תגים , , | תגובות (18)

שאלון: האם יש לך הפרעת קשב ורכוז?

5 ביוני 2007 – 01:48

 

 זה שאלון ראשוני בלבד. 

הוא אינו מאבחן. הוא בדיקה ראשונית לגמרי. אינדיקציה כמעט אינטואיטיבית
אם יש משהו שמבקש הבנה, הגדרה או אבחון –
אני יכולה לספר מנסיוני, שבפעם הראשונה שקראתי – on line זה היה – באיזה
אתר אמריקאי, לפני שמונה שנים, על הפרעות קשב ורכוז, תחושות הבטן שלי,
הקול הפנימי שלי ידעו כמעט בוודאות ש"הגעתי הבייתה", מבחינת ההבנה
שלקיום הזה שלי, הפנימי, הכאוטי –  יש סיבה. יש שם.
גם פוסט העדות האישית שלי לאיך זה מרגיש, מעורר, על פי התגובות אליו 
את תחושת ה"הכרות", התעוררות של משהו עמוק שהיה רדום, לא מסופק
ומחפש תשובות – לא רוחניות כמובן – פשוט תשובות מדוייקות ומעשיות ואחר
כך פתרון.

פעם חשבו שהפרעת קשב היא עניין רלוונטי לבית הספר ואיךשהו התעלמו 
מהעובדה שכשהילד גדל, הפלא לא נעלם. הפלא נשאר איתו.
הפרעת קשב היא לדעתי ונסיוני "תסמין אישיותי". הרבה יותר מורכב ומשפיע
על חיי נושאיו מעניינים הקשורים ללימודים או ליכולת ישיבה מרשימה לאורך זמן
על הכסא. לכן בעשור שניים אחרונים מודעות ה"מבוגרים" התגברה בהרבה – 
התוודעות במדיה, דרך הרבה אבחוני הילדים, הבזקים הכרתיים ש – "היי…
זה ממש אני" והבנה שהגנטיקה משחקת כאן תפקיד חשוב ביותר –

אני מעתיקה לכם כאן, כשרות למי שמעניין אותו –  שאלון.

הוא לקוח מספר מצויין בשם: "מריטת עצבים – הפרעת קשב ADD " –
מ. האלוול וג'ון ג' רייטי בהוצאת "אור עם" – ספר מצויין ומומלץ מאד.

הוא בשום מקרה לא יכול להחשב כאבחון אלא רק כעוזר להרגיש תחושה
ראשונית ואינטואיטיבית אם יש צורך בעזרה מקצועית ואבחון הפרעת קשב.

ככל שמספר השאלות שלהן אתם עונים ב"כן" גדול יותר, כך סביר, מומלץ,
וכדאי לגשת לאבחון. זה ב א מ ת יכול לשנות את חייכם.

כן, לקחתי לכבודכם ולכבוד המשימה של להעתיק מאה שאלות, ריטלין –
בוודאי – אחרת הסיכוי שהייתי מצליחה לעבור משוכה כל כל א ר ו כ ה ובעיקר
כל כך מ ש ע מ מ ת הוא אפסי. ממש אפסי.

But a women has to do what a women has to do –

לא ככה?

ה ש א ל ו ן –   מאה שאלות. כן כן מאה.

1.   האם אתם איטרים או שולטים בשתי ידיים?

2.   האם יש במשפחתכם היסטוריה של התמכרות לסמים או אלכוהול,

      דיכאון או הפרעה מניה-דפרסיה?

3.   האם אתם סובלים ממצבי רוח?

4.   האם נחשבתם לתת הישגיים בבית הספר? והיום?

5.   האם קשה לך להתחיל במשימה?

6.   האם אתם מרבים לתופף באצבעותיכם, לרקוע ברגלים, לקרטע

      או לצעוד אנה ואנה?

7.   כשאתם קוראים, האם עליכם לחזור ולקרוא קטע או אפילו עמוד

      שלם כי חלמתם בהקיץ?

8.   האם קשה לכם להרגע?

9.   האם אתם נוטים "להעלם" לעיתים תכופות?

10. האם אתם חסרי סבלנות ביותר?

11. האם יש לכם נטיה לקחת על עצמכם מטלוםת רבות בו זמנית כך

     שחייכם דומים ללהטוטן עם ששה כדורים?

12. האם אתם אימפולסיביים?

13. האם קל להסיח את דעתכם?

14. גם אם דעתכם מוסחת בקלות, האם יש זמנים שבהם יכולת הריכוז

     שלכם אינטנסיבית במיוחד?  

15. האם אתם מתמהמהים כרוניים?

16. האם אתם מתלהבים לעתים קרובות מפרוייקטים ואחר כך אינכם

      נשארים אתם?

17. האם אתם מרגישים שלכם יותר קשה להסביר את עצמכם מאשר

      לאנשים אחרים?

18. האם זכרונכם כה חלול שכאשר אתם עוברים מחדר לחדר לקחת

      דבר מה אתם שוכחים מה היה הדבר?

19. האם אתם מעשנים סיגריות?

20. האם אתם מפריזים בשתייה?

21. האם ניסיתם קוקאין? האם מצאתם שזה עוזר לכם להתמקד

      ומרגיע אתכם במקום להמריץ?

22. האם אתם מעבירים תחנות רדיו במכונית?

23. שוחקים את כפתור השלט טלוויזיה?

24. האם אתם חשים נדחפים על ידי מנוע פנימי בלי יכולת לעכבו?

25. כילדים, האם קראו לכם "חולמני", "עצלן", "אסטרונאוט",

     "אימפולסיבי" או סתם "ילד רע"?

26. ביחסים אינטימיים האם מהווה חוסר היכולת שלכם להמשיך

     בשיחות מעצור והפרעה?

27. האם אתם נמצאים בתנועה מתמדת גם שלא מרצון?

28. האם אתם שונאים לחכות בתור עוד יותר ממרבית האנשים?

29. האם אינכם מסוגלים מטבעכם לקרוא את ההוראות ל פ נ י?

30. האם אתם מהירי חימה?

31. האם עליכם תמיד לעצור בעצמכם מלומר דברים לא מתאימים?

32. האם אתם אוהבים להמר?

33. האם אתם מוכנים להתפוצץ כאשר מישהו משתהה להגיע

      לשורה האחרונה?

34. האם הייתם היפראקטיביים כילדים?

35. האם אתם נמשכים למצבים מאד אינטנסיביים?

36. האם אתם מנסים לעתים קרובות לעשות דברים שקשים לכם במקום

      דברים שקל לכם לעשות?

37. האם אתם אינטואיטיביים במיוחד?

38. האם אתם מוצאים עצמכם לעיתים קרובות מעורבים בלי שתכננתם?

39. האם אתם מעדיפים טיפול שיניים מלהכין רשימות ולפעול על פיהן?

40. האם אתם מחליטים כרונית לארגן את חייכם טוב יותר ואז מוצאים

      עצמכם ת מ י ד על סף התוהו ובוהו?

41. האם אתם מוצאים לעיתים קרובות שברצונכם להתגרד במקום בלתי

      אפשרי, שאתם רוצים "עוד" בלי להיות בטוחים מהו?

42. האם הייתם מתארים עצמכם כהיפרסקסואליים?

43. לאדם שסבל מהפרעת קשב אצל מבוגרים היו שלושה תסמינים:

     התמכרות לקוקאין, קריאת פורנוגרפיה תכופה והתמכרות לתשבצים –

     האם תוכל להבינו גם אם אין לך תסמינים אלה?

44. האם תגדירו עצמכם כאישיות מתמכרת?

45. האם אתם מפלרטטים יותר מאשר אתם מתכוונים?

46. האם גדלתם במשפחה כיאוטית, חסרת גבולות?

47. האם קשה לכם להיות לבד?

48. האם אתם פותרים מצבי רוח דיכאוניים על ידי התנהגות כפייתית

     המזיקה בפוטנציאה כגון: הפרזה בעבודה, הוצאת כספים או אכילה?

49. האם יש לכם דיסלקציה?

50. האם יש במשפחתכם הסטוריה של הפרעת קשב או היפראקטיביות?

51. האם קשה לכם לסבול תיסכולים?

52. האם אתם חסרי מנוחה בלי "אקשן" בחייכם?

53. האם קשה לכם לקרוא ספר עד לסופו?

54. האם אתם עוברים דרך קבע על חוקים או הגבלות כדי לא לסבול את

      התסכול שבהשמעות להם?

55. האם אתם מותקפים בדאגות לא רציונליות?

56. האם אתם מחליפים לעתים קרובות אותיות או מספרים?

57. האם הייתם אשמים ביותר מארבע תאונות דרכים?

58. האם אתם מוציאים כספים בלי תוכנית?

59. האם אתם מוכנים תמיד "לצאת לפעולה"?

60. האם חסרים לכם מבנה ושגרה בחיים ומרגיעים אתכם כאשר אתם

     מוצאים אותם?

61. האם התגרשתם יותר מפעם אחת?

62. האם קשה לכם לשמור על הערכה עצמית?

63. האם אין לכם קואורדינציה טובה בין העין ליד?

64. כילדים האם הייתם בלתי מוצלחים בספורט?

65. האם החלפתם הרבה מקומות עבודה?

66. האם אתם בלתי משתייכים?

67. האם ממש קשה לכם לקרוא או לכתוב תזכירים?

68. האם ממש קשה לכם לחדש יומן כתובות, ספר טלפונים?

69. האם אתם מסמר המסיבה היום ו"סחבה" ביום שלאחריו?

70. כשמזדמנת תקופת זמן חופשי, האם אתם מוצאים עצמכם לא

     משתמשים בה כראוי או מרגישים מדוכאים?

71. האם אתם יותר יצירתיים או בעלי דמיון ממרבית האנשים?

72. האם הקשבה או השארות בשיחה מהווים בעיה קבועה בחייכם?

73. האם אתם עובדים בצורה הטובה ביותר בהתקפות?

74. האם אתם משאירים לבנק לבדוק את פנקס השקים שלכם?

75. האם אתם בדרך כלל שמחים לנסות משהו חדש?

76. האם אתם מוצאים עצמכם לעתים קרובות מדוכאים לאחר הצלחה?

77. האם אתם אוהבים סיפורים מיתולוגיים או ספורי ארגון אחרים?

78. האם אתם מרגישים שלא מיציתם את הפוטנציאל שלכם?

79. האם אתם חסרי מנוחה ביותר?

80. האם הייתם חולמניים בכיתה?

81. האם הייתם אי פעם מוקיוני הכיתה?

82. האם תיארו אתכם אי פעם כ"דרשנים" או אולי "אינם יודעים שובעה"?

83. קשה לכם להעריך בדייקנות את הרושם שאתם עושים על אחרים?

84. האם אתם נוטים לגשת לבעיות בצורה אינטואיטיבית?

85. אם אתם מאבדים דרככם, האם אתם נוטים "לסמוך על הרגש" ולא

     להשתמש במפה?

86. דעתכם מוסחת לעתים קרובות בזמן סקס אם כי אתם אוהבים זאת?

87. האם אתם מאומצים?

88. האם אתם סובלים מאלרגיות רבות?

89. האם סבלתם מדלקות אוזניים תכופות בילדותכם?

90. האם אתם הרבה יותר יעילים כאשר אתם עצמאיים?

91. האם אתם יותר חכמים מכפי שאתם ניראים?

92. האם אתם חסרי ביטחון ביותר?

93. האם קשה לכם לשמור סודות?

94. האם אתם שוכחים לעיתים קרובות מה ברצונכם לומר בדיוק

      לפני שרציתם לומר זאת?

95. האם אתם אוהבים לנסוע?

96. האם אתם סובלים מקלסטרופוביה?

97. האם תהיתם אי פעם שמא אינכם שפויים?

98. האם אתם מבינים את עיקרי הדברים במהירות?

99. האם אתם צוחקים הרבה?

100. האם היה לכם קשה להתרכז דייכם כדי לקרוא שאלון זה?

 

     אני מכירה אנשים שענו על שבע עשרה/ עשרים/ שלושים שאלות ב "כן" –

     אני מכירה אחת שענתה על כמעט שבעים ב"כן".

     אין חוקים.

     יש תחושות, תובנות וקול פנימי שיודע ת'אמת.    

 

  היא נחמדה הADD הזו. אני חושבת שהיא אישה ואני מחבבת אותה.

  

 —————

 

   ומה עושים עכשיו?  

   אל תשאלו בפרטי. לא שאיכפת לי לענות, באמת :)
   עשרות מיילים הגיעו היום עם שאלות. מכל מיני סוגים.
   כי זה פרטי, כי זה חושף, כי מה פתאם לשאול בחוץ, בבלוג.
   ואני מבקשת מכם –    
   תשאלו בחוץ, בבלוג – אפילו בראשי תבות, בלי שם. 
   שידעו, שיראו ויבינו כמה הרבה אנשים, המון אנשים. 
     
    

   ולמעט תשובות שביכולתי האישית לגמרי, הלא מקצועית לחלוטין,
   המסייגת את עצמה מראש, והמנסה רק לתת כיוון כללי ביותר. 
   
   לדעתי צריך לחכות רגע. לקחת אוויר. סבלנות. כן, בטח, סבלנות :) 

   לקרוא, והרבה. להכנס לפורומים שעניינם הפרעות קשב – גם למבוגרים. 
   לא להתעלם מהתגובות. לשאול שאלות, לא לקחת את מה שמייעצים שם
   אנשי הפורומים כדבר המומחה, תשובה מוחלטת, אלא רק כעוד עצה,
   דעה פרטית של בעל נסיון. המלצה בלבד.
   לזכור שגורם הגנטיקה ע צ ו ם ולהתחיל להביט לצדדים –
   בלזכור שבעולם מאובחנים בין שבעה לעשרה אחוז מהילדים. כמעט
   עשירית מאוכלוסית העולם. 
   להכנס לרשת, ולקרוא ולקרוא ולקרוא –
   גם באנגלית. יש הרבה יותר חומר קריאה ומחקרים וספרים ובכלל.
   ככל שתקראו יותר, תכירו יותר. תזהו. סימנים אחרים, אנשים אחרים,
   יהיה לכם יותר קל לזהות דברים אצלכם, מה "שייך" מה לא.
   לא כל פזור נפש, כל דחף פטפטני ומשהו שפורח מהזכרון מצביע לשם.
   להתחיל לאסוף אינפורמציה מכווננת על עצמכם, שתוכלו לדווח ולפרט
   מתוך נקודת מבט חדשה ומודעת למי שיאבחן אתכם. 

   אחר כך.
   אחר כך, כשיעבור קצת זמן, והדברים יורגשו בכל מיני רמות, ותהיה
   החלטה או ידיעה פנימית שכן, "כנראה יש בזה משהו ששווה בדיקה" 
   אפשר לעשות אבחון אמיתי.
   הוא נעשה בכמה שלבים.
   שיחה עם פסיכולוג / פסיכיאטר מומחה לענייני ADD – יש  ההולכים
   לניאורולוג – בעיקר עם ילדים -שיחה שבה מבררים הרבה דברים, קצת
   דומה, אולי אפילו הרבה לשאלון הזה.
   ואחרכך עושים מבחן טובה או מבחן דומה שאני אברר את שמו :) –
   אלו מבחנים מול מחשב. יושב הבן אדם מול מחשב ובמשך כשבע עשרה
   דקות אמור ללחוץ e n t e r בכל פעם שמופיעה אות על המסך. הן מופיעות 
   בגדלים שונים אם אני זוכרת נכון, אני לא בטוחה, ובדחיפות משתנה וזהו.
   אה, כן כשמופיעה האות x –  אסור ללחוץ enter.
   נשמע פשוט נכון? נראה אתכם מצליחים לא ללחוץ כשאסור. אימפולסיביות!
   אם אכן יש לך הפרעת  קשב, רואים את זה בתוצאות, במספרים.  
   במועד מאוחר יותר, נותנים ל'נבחן כדור ריטלין, מחכים חצי שעה וחוזרים
   על המבחן. בתוצאה הפעם, גם אם השתעממת מראש, ידעת לקראת מה
   אתה הולך ודי לא התחשק לך לשבת את השבע עשרה דקות האלה מול
   המסך, להפתעתך הגדולה, אם יש לך הפרעת קשב, הפלא ופלא, עם
   הריטלין, היא לא מורגשת. התוצאות מצויינות ממש, אם הריטלין השפיע
   כפי שהוא מסוגל. בצעת את המטלה באותה מידת הצלחה של אדם שלוו,
   רגוע ובעיקר מרוכז. 
   באבחון שני, ששמו נעלם מזכרוני כמובן, הבדיקה די דומה, אבל התוצאות 
   בה מפורטות ומדוייקות יותר.

   איפה עושים אבחון? לדעתי הלא מוסמכת שבדקה עכשיו בשטחיות,
   בטלפון, עם קופת חולים כללית, קופות החולים מאפשרות אבחון לילדים
   עד גיל 25 בתשלום. אין הנחות באבחון. יש השתתפות של כ 30 %במימון
   הריטלין לילדים מאובחנים. עד גיל .18 או במקרים חריגים עד סיום התיכון.
   לכן, עדיף ל ד ע ת י לעבור אבחון במכון פרטי. עולה הרבה כסף, נעשה
   במתכונת מסחרית ומתקתקת לקוחות אבל חסכתם התרוצצויות בין רופאים,
   טפסי 17 וכו' ואובחנתם במקצועיות ובמהירות.

   מרגע שאובחנת מתחילה דרך לא ארוכה.
   אם נפלה החלטה לבדוק אופציה כימית, אז עדיף בהתחלה איש מקצוע
   מצטיין – פסיכיאטר בדרך כלל – שיודע ויכול לבדוק ולתמוך ולהקשיב
   עד שתגיעו למינון האופטימלי. עניין של שבועות קצרים בלבד, ויתכן
   שאפילו פחות. אחר כך רופא המשפחה יכול לרשום את המרשמים.
   הדרך פתוחה לחפש את פתרונות אחרים. יש ששמחים לדעת ולהבין,
   וממשיכים את חייהם כרגיל, יש שמגלים תגלית חשובה ומדהימה
   ויוצאים לדרך טיפולית / רגשית עם נתון חדש ודרמטי. יש שבודקים את
   החיזוקית, אלבויים,טיפול פסיכולוגי התנהגותי מכוון לadd –
   ויש שמחייכים ומסגלים את עצמם לנתון החדש / ישן שנכנס לחייהם. 

   על עוד ספר אני מבקשת להמליץ למי שמתעניין – "ילדי האינדיגו" –
   הוא ספר מעט "רוחני", ואני מתנצלת, בעיקר בפני עצמי :)
   א ב ל
   בספר הזה מוצגת תיאוריה מאד מעניינת, שלדעתי, יש בה מניצני
   האפשרות שאולי, יתכן, במצב רוח מסויים, יכול להיות ש….
   ויתכן שזה קשקוש גמור –
   האמת? אין לי מושג – לשיפוטכם –
   ילדי האינדיגו – הצבע החדש – הם בעצם התחלה. הם הסמנים, הניצנים
   הראשונים של שינוי אבולוציוני. שינוי הקשור יותר לאיך המח שלנו עובד
   מאשר לכמה גבוהים וחסונים אנחנו לעומת אבותינו הקדומים.
   שינוי הגורם לאנשי האינדיגו להיות "טובים" יותר לאבולוציה, להמשך הקיום
   האנושי, "יעילים" יותר. ולמה? אז ככה. הם הרי מצויינים במיוחד במה
   שהם מצויינים וכמעט חסרי תועלת בנושאים אחרים שבהם היכולות שלהם
   ממש נמוכות. אם היינו נותנים להם ללכת בדרכם, לא מחייבים אותם להכנס
   לעיסוקים, לימודים בסדר הרגיל שבו מתנהל העולם, הם היו באופן טבעי
   "מבזבזים" פחות זמן ואנרגיה על דברים שבהם הם לא יכולים להביא תועלת,
   כי כבר ברור שאין טעם, ומתמקדים במה שהם מצויינים בו – מכאן, מינימום
   בזבוז זמן ומשאבים חלשים ומכסימום ניצול משאבים חזקים = יעילות.
   זו בערך התיאוריה של הספר, אבל בלי קשר לצד הזה, המעט מוזר ותמוה
   שבו, יש בו התבוננות יוצאת דופן ומלאה אהבה והבנה אמיתית את הילדים
   האלה, נדירה בהבנתה וקבלתה השלמה של ילדי האינדיגו – 
   שלנו או בעצם שלי –  אז לך דע.

 

   אני מזכירה ומדגישה שכל הכתוב כאן הוא בגדר מידע כללי וראשוני .
   אין בו שום כוונה מלבד לתת כלים ראשוניים ממש למי שמעוניין. 
   וכמובן לזכור שלא כל פטפוט כפייתי, חוסר יכולת לסיים ספר לפעמים,
   קוצר רוח פנימי, קושי להתרכז במשהו או אפילו כמה כאלה ביחד הם
   בהכרח "זה" – 

 

   אני מקווה שהצלחתי לעזור למי מכם.

   על פי כמות המיילים, אני מאמינה שכן, שהצלחתי להדליק נורה אחת או שתיים.

   איזה כיף :)

 

  .           

פורסם בענייני אני | תגובות (66)

חמלה? יושרה ? מצפון? סתם אנושיות? – הצחקתם אותי

29 במאי 2007 – 20:18

 

מוחמד מנצור גסס בעזה 6 ימים בהמתנה לאישור כניסה

לישראל לקבלת טיפול. כשגם האמבולנס שכבר קבל אישור כניסה עוכב במחסום – הוא מת

 

 

 

הכתבה מצורפת, אבל אני אתן לכם תקציר טוב?

 

לפני כשבועיים, ב15 למאי בקרבות בין החמאס לפתח.

מנצור מוחמד הותקף על ידי שישה רעולי פנים.

הם ירו ברגליו והיכו אותו מכות רצח.

בדו'ח הרפואי נכתב: כלי הדם הראשיים בשתי רגליו נקרעו.

הוא איבד דם רב. ריאתו הימנית נפגעה והוא סבל ממצוקה

נשימתית. פרופ' ולדן, סגן מנהל בית החולים שיבא

ה ב ה י ר בחוות הדעת הרפואית שחייבים להעביר את מנצור

באופן ד ח ו ף לבית חולים ישראלי. הטיפול שהוא זקוק לו

לא קיים ברצועה וקיימת סכנה לחייו.

הרשות הפלסטינית התחייבה לכסות את עלויות הטיפול

ב'איכילוב' –

ב 17 למאי סרב מת"ק – מרכז התיאום והקישור הצהלי בעזה

ודחה את הבקשה לאפשר לו לקבל טיפול בישראל.

גם ב21 למאי נדחתה בקשתו.

איפה אנחנו עכשיו?

ששה ימים אחרי פציעתו.

כלי הדם בשתי רגליו קרועים. ריאה פגועה. מצוקה נשימתית.

עמותת הרופאים לזכויות אדם פונה לבג"ץ בתואנה

שסירובה של ישראל לאשר את כניסתו לקבלת טיפול

תביא למותו הודאי.

מת"ק מאשרים את הבקשה.

יופי.

סוף טוב?

חכו בסבלנות.

מצבו הידרדר ורופאיו האמינו שנסיעה ארוכה באמבולנס

תסכן את חייו. הם החליטו להמתין יממה, לייצב אותו.

למחרת התייצב מצבו.

כלי דם קרועים בשתי רגליים. מצוקה נשימתית.

יופי.

סוף טוב?

חכו בסבלנות.

מת"ק מודיעים שצריך להתחיל את תהליך הגשת הבקשה

מחדש, מ ה ת ח ל ה.

לאחר עיקובים הגיע מנצור מוחמד למחסום באמבולנס

פלסטיני ב23 מאי, חמש אחר הצהרים.

עברו שמונה ימים מאש שנפצע.

הגיעו למחסום.

יופי. סוף סוף.

סוף טוב?

…….

המחסום קבל הודעה מ ר א ש על הגעת האמבולנס.

מצבו מדרדר בזמן שהם מחכים. רופאיו מחליטים

להחזיר אותו לבית החולים בעזה.

בשמונה בערב הם מוזעקים למחסום.

למרות התיאום מראש, למרות שהיה במחסום כמה שעות

מוקדם יותר, האמבולנס מעוכב במחסום ל3 שעות נוספות.

למה?

בידוק בטחוני נוסף מסביר משרד הבטחון.

23 מאי – אחת עשרה בלילה –

האישור הגיע.

מוחמד מנצור מועבר לאמבולנס ישראלי ומשם אמור

להמשיך ל"איכילוב" –

עברו עשרה ימים מאז שנורה והותקף.

יופי.

סוף טוב?

 

למה שיהיה סוף טוב?

מה קרה? שכחנו מי אנחנו?

מה פתאום שיהיה סוף טוב תגידו.

 

מוחמד מנצור מת דקות אחדות אחרי שהועבר לאמבולנס

הישראלי. הוא מת עשרה ימים לאחר שנפצע אנושות  –

לא, לא על ידי חיילים ישראלים, ועשרה ימים מאז

שביקש וחיכה לאישור כניסה למדינת ישראל כדי לקבל

טיפול רפואי מציל חיים. הוא מת ואני מתביישת.

פורסם בעד כאן | תגובות (11)

אהבה מה ENTER הראשון – הרשת ואני

27 במאי 2007 – 13:15

 

הילדה שלי הלכה עכשיו עם אבא למקום עם מים ואני מתיישבת ליד המחשב
בכוונה לכתוב. יש משימת כתיבה יומית שאני מנסה לעמוד בה כבר כמעט
שבועיים – כן כן רוני – ולעיתים גם מצליחה. 
מיילים. רובם הגדול ג'אנק וסתם, אחד משמח כל כך. בודקת מה העניינים עם
פוסט היומולדת שלי, אחר כך, במצב רוח החלטי פותחת word, קוראת את
המילים שכתבתי ביום חמישי, מתבוננת עליהן בבוז מהול ברחמים והולכת 
לשוטט כמובן. אוהבת לשוטט. אני מגיעה לפוסטים חדשים בדהמארקר,
מגיעה לפוסט האחרון בבלוג שאני קוראת באופן קבוע. הכותרת שלו היא:
אני ואורלי מ"הלהקה" מבלים לילה בBBS – 
אורלי של "הלהקה", מהכרות אישית, מופקרת ככל שהייתה, וככל שדרש
התסריט, זוכרת כל גבר שבילה איתה לילה. מודאגת מעט מהדרדרות הזכרון
שלי, ואיפה היה בר בשם BBS, אני ניכנסת לפוסט של יאיר רווה לברר
ועפה במנהרת הזמן.

דבורית הזמינה אותי אל סיפורי "הרשת ואני" כבר לפני שבוע –
אבל בחיים, כמו בחיים. ויאיר, ברגע, החזיר אותי לנקודת האלחזור שלי.

סוף 1993 –
א. שהיה אז מתוק מדבש הכיר לי את הBBS ההוא. לי הייתה הדירה שלי
ולו את שלו, לי היה מחשב ישן עם מקלדת, שולי מוקשים וטטריסים ולו היה
שיח פיטנגו שופע בחצר, מחשב יותר מהיר עם משחק פינבול מדהים ומשהו
שהוא הציג לפני די בהתרגשות. BBS – 
בלילות, אחרי שהיו נגמרים הריגושים וההתחלות, היינו מתיישבים ליד השולחן
הגבוה, שם בפינה בבית הקטן ההוא ומנסים לבדוק איך מתַקשרים עם 
אנשים זרים, לומדים כמה זה מרגש ומשמח לפגוש שֵם מוכר מאתמול בלילה
מהבהב על המסך גם הערב. והיו דיבורים מהוססים, כמו לימוד שפה חדשה.
אבל אנחנו היינו בתקופה אפילו יותר מרגשת מוירטואליות חדשה, ובמקום
להמשיך להתיידד עם הרשת ומה שהיה לה להציע, התידדנו עם החיים
האמיתיים. חיברנו בתים, ספרים (שלי), תקליטים (שלו), שני מחשבים,
שתי אלפא רומיאו ואפילו הצלחנו לנפק לעולם תינוקת מדהימה אחת.
אחרכך הגיעו החיים והמחשב הפך לחלק מהם.
אי מיילים, משחקים – טורנירים מוטרפים אל תוך הלילה – אינפורמציה.
המחשב הופך להיות חלק טוב של החיים. מעשי וטוב.

א ב ל 
עד לפני ארבע שנים, הוא היה עניין כמעט פרקטי. ענייני.
מיילים. מידע. משחקים.

את ההתיידדות האמיתית שלי עם הרשת יצר, אני לא חושבת שבכוונה,
או בהבנה מה זה יהיה/יעשה בשבילי, איש יקר, רחוק ומוכשר.
בשנת 2003 השתתפתי בסרט  "צעד קטן". ביים אותו שחר סגל –
הפיק רפי בוקאי המתוק שכבר היה חולה, אבל שרמנטי כתמיד, צלם 
מנו קדוש – (טוב, חייבות שחקניות, תמיד, הרבה תודה לצלמים –
במיוחד למנו :) – שיחק לצידי אבי נשר :) ובעיקר, כתב גיא מאירסון –
לגיא יש בלוג כאן ב"רשימות", ואני רק יכולה להצטער שהוא גר באמריקה
עכשיו וכותב בו לעיתים כל כך רחוקות. אחרי שנה בערך, צילומים,עריכה וכו'
הגיע זמן החגיגות – הן היו קצרות מאד במקרה של הסרט הזה – שהתרסק
באופן די אכזרי, אפילו יחסית לסרטים ישראליים – נסענו באוטובוס, מי היה
מאמין, לפרמיירה של הסרט בפסטיבל חיפה, בדרך דברנו גיא ואני.
אני על מה אני כותבת ובעיקר על מה אני רוצה לכתוב וגיא סיפר לי על
"רשימות",הסביר לי מה זה בלוג ונתן לי כתובת www.notes.co.il  –
ומתנה לתמיד.

חודשים ארוכים קראתי ב'רשימות'. קדימה ואחורה. נוברת בארכיונים
של כולכם, בדיוק כמו שאני מקווה לפעמים שיש קוראים שנוברים בשלי.
שההתייחסות לבלוג היא לעיתים פחות שיטחית מהפוסט האחרון,
ולפעמים בדיוק רק הפוסט האחרון.

העולמות שנפתחו לפני היו כל כך מעניינים. הם אחרים, מגווונים, מעניינים
בחלקם, מרגיזים, יהירים, שונים ממני, דומים לי, חשופים, שקופים,
יצירתיים, שבאמת 'לא ידעתי נפשי' משמחה.

צ'טים מעולם לא עניינו אותי או רגשו אותי – להוציא הראשוניות בBBS
שמקבל בימים האחרונים מיימד מיתולוגי בגלל המשחק הזה –
הכרויות ברשת הוא דבר שלא הייתי בו, לא אהייה בו והוא ממש לא עושה
לי את זה, אבל הבלוגים. הבלוגים הפכו את הרשת למקום מרתק בעיניי.
רכשתי לי אדם או שתיים דרכם והם, באופן כללי מעניינים אותי מאד.
הרבה מאד. יש בהם הכל. סיפורים. אנשים. אמת. כשרון. וגם לא כמובן –
אז מה?

קראתי אין סוף ואחרי חצי שנה כתבתי מייל קטן, רומזני ומהסס לאורי
ברוכין. אורי היה קשוב ומדוייק ובעיקר סבלני מאד ואחרי כמעט חצי שנה
של היסוסים, אין סוף מיילים לאורי, לרוני, לאביבה. בלבולי ראש והתלבטויות
די טרחניות, כמו שאני יכולה לפעמים, הגיע ה 1 לספט 2006 – ובסמליות
ילדותית משהו לחצתי E n t e r  ופתחתי את הבלוג הזה.

צעד אמיץ וחכם ומייטיב שעשיתי עם עצמי.

אין לי מילים ולעולם לא יהיו לי מספיק מילים – סיטואציה הזויה מבחינתי – 
כדי להסביר כמה האינטרנט טוב ומתאים ומשמח אנשים עם
הפרעת קשב. מענה ישיר לצרכים שלנו. לאופי שלנו.
E N T E R  המילה האהובה עלי ביותר –
אחת הפעולות האהובות עלי ביותר –
כל העולם לרגליה. כל האפשרויות שלה –
כמעט, כמעט כמו הרגע הזה, בקולנע, ההוא האמיתי, עם הכסאות,
המסך הגדול והאמונה הגדולה, והתקווה שברגע הקסום הזה, שהאורות
יכבו והמסך הגדול יפתח לאט לאט, יקרה משהו חדש. שלא ראיתי מעולם.
שיקח אותי, ילמד אותי, יראה לי ובעצם מה לא…
E N T E R
הקצב,האפשרויות,
האפשרות להתעמק כרוצים, המילים,האינפורמציה,
המהירות, הצילומים, העולמות שמתגלים,
החוסר שעמום, היכולת להפסיק כשרוצים, או מוכרחים.
ולחזור כשרוצים, או כשאפשר.
הויטליות, השינויים, הקביעות, הגירויים, האפשרות להיות בכל מקום,
ולא להיות בכלל. האפשרות להתחבא,
החופש להיות או שלא, להגיב או לא,
הסקרנות שמצליחה אפילו להגיע לסיפוק מסויים לפעמים,
העניין שהוא מצליח לנפק ולספק –
התעלומה הבלתי מוסברת מיהו למה הוא ואיך עושה הRSS הזה
אבל חוץ ממנו,
שמחה אמיתית.
גן עדן למח קודח ונפש חפצה.

 

 

המתנה הכי גדולה שקבלתי בשבוע שעבר, אם בענייני רשת אנחנו,

וסליחה גדולה כי אני ממש לא מצליחה להזכר אצל מי ראיתי ו'חטפתי' –

אני רק יודעת שזה היה ב"רשימות" – ואני מעבירה לכם בשמחה הוא

הStamble – אתה לוחץ עליו והוא, על פי הגדרותיך, מביא לך תופינים

חדשים ומפתיעים, במבצע. לא רק היום, אבל רק באינטרנט.

 

אלא אם, כמו שדודה של אומרת – ציטוט אמיתי אגב:

תזהרי, יום אחד האינטרנט הזה יתקלקל ומה תעשי אז? 

 

 

E N T E R  –  אביבה   —   רוני    —   גיא מאירסון :)   —   ד. 

 

פורסם בענייני אני | תגובות (4)

מה היא תכננה הילדה הזו – פוסט המשכי

26 במאי 2007 – 00:25

 

 

הפנים שלה אפופים סוד וברק בעיניים כבר כמה ימים –

היא הגיעה הבייתה עם קופסא יפה ועטופה, הניחה בחדר שלה ואמרה:

אסור לך להציץ. נכון לא תציצי?

נכון מותק.

היא מצלצלת ולוחשת: אני רוצה לגלות לה, וגם לא רוצה, תעזור לי להתאפק

אבא –

והוא עוזר לה. היא מתרוצצת בבית ושרה שיר שמתחיל במילים –

אני קרת רוח ולא מגלה סודות…

אני חייבת ללכת לישון מוקדם היא אומרת לי לראשונה בחייה.

היא בודקת שכיביתי את השעון המעורר שלא אתעורר מוקדם –

חופש מחר אמא, את יכולה לישון כמה שתרצי, אומר לי המלאך הדואג

לפתע לשנתי בעיניים פעורות, מבט תמים וטון דיבור אגבי.

היא מפזרת רמזים לבנים וגדולים כפילים הודיים מובחרים –

מראה לי שני מקומות בחדרה ואומרת בקול חמור ומסתורי:

אל תסתכלי כאן, אין כאן שום דבר מיוחד –

היא הלכה אחרי הצהרים לקנות 'מצרכים' ( ? ) –

היא מבטיחה לי שאין מסיבת הפתעה – אני יודעת שאת שונאת אימי –

ומיד אומרת מילים מרומזות שסותרות –

אבל אולי נפגוש במקרה את סבא וסבתא ועוד אנשים, זה נחשב?

מפזרת רמזים, מדברת עם עצמה, וכאילו עם עצמה, ובוחנת אותי במבט

צדדי לראות אם אני נופלת בפח הסקרנות. נופלת, בטח נופלת.

מקנטרת אותי ללא הרף ואני כמובן משתפת פעולה –

– תני רמז

– זה שחור

– עוד רמז

– ועוד צבע

– עוד, אל תהיי קמצנית

– זה פועל

– עוד

– די אמא

– עוד אחד ודי

– את תאהבי את זה, אני יודעת

– זה לא רמז

– זה מה שיש אמא, תתבגרי.

והעיניים שלה כל כך מבריקות והיא כל כך נרגשת ושמחה, הנשימות שלה

קצרות ומהירות והלחיים סמוקות, שאני מבטיחה לעצמי שגם אם הנורא

הזה יקרה, ופתאם יהיו מולי אנשים בהפתעה – לא רוצה. באמת לא רוצה –

אני אתאפק מאד מאד לא להגיב כמו שאני חושבת שאני אגיב,

ועוד יותר אשתדל לשמוח. בשבילה.

 

ועדיין אני מקווה, מאד מאד מקווה שזה לא זה.

שיהיו בלונים בבוקר, בחדר שלי, כמו שאני מכינה לה – אם היא רוצה,

שהיא תצליח להתעורר בבוקר לפני, כמו שהיא רומזת כבר כמה ימים,

ושאני אזכור אם אשמע את התנועות שלה להסתובב להאנח ולהמשיך לישון,

שהיא תעיר אותי עם חיוך וחיבוק כמו שהיא יודעת –

ומתנה שהם בחרו ביחד – בטח שיש לי ניחוש –

ושיהיה יום מלא הפתעות ושמחה ושהיא תרגיש גדולה ומלאת אהבה –

כמו שהיא באמת, הילדה שלי.

 

מי היה מאמין שאפילו יום ההולדת שלך עצמך יצבע בצבעי הורותך :) 

 

שש וחצי בבוקר א ת מ ו ל – 

התעוררות לקול תנועות חרישיות ועדינות, זכרתי.

מסתובבת ונאנחת בקול שקט. שומעת אותה נעצרת, בלי נשימה, מפחד

שאתעורר. לא התעוררתי :) 

אחר כך, כשהדלת נסגרה בשקט מאחוריה, ועבר מספיק זמן, התעוררתי

לחדר מלא בלונים ופתקים מעוררי שמחה ואהבה מודבקים על הקירות,

הארונות, החלונות ומה לא –

ובית קפה בבוקר, קפה, שוקו, עיגולי שוקולד טעימים וסידורים קטנים,

ומסאג' מידיים קטנות המבורכות ומפתיעות בכח ויכולת ריפוי מפליאה,

ואם פי שחור שאני אוהבת, בדיוק כמו שהיא חשבה –

– ומה היו הרמזים לאולי הפתעה ואנשים ג י ב ר ת אני שואלת,

– סתם. מלכודת. רציתי שתדאגי היא מחייכת חיוך שדוני. הצליח לה. דאגתי.

ואס אם אסים מדוייקים וקרובים, וגם טלפונים כאלה – במיוחד אחד.

והבית עם זרי פרחים מועטים יחסית לשנים אחרות, אבל כל זר מגיע עם

כל כך הרבה התכוונות ואהבה, שאלה שנשלחו פעם מטעמי יחצנות ואינטרסים,

חסרונם, שולי לגמרי –

וארוחת ערב נעימה עד מאד, ועוגת אגוזים מופלאה של סבתא, ופרפה קפה

של אחות קטנה שהפכה בשלנית לפתע, ועוד קצת חברים –

ועכשיו חצות של אותו יום –

סינדרלה הלכה לישון,

אחרי שאמה הודתה לה באמת ובכוונה מלאה על יום יומולדת קטן, עדין

ומדוייק עד מאד.

 

ותודה למי שברכו :)
 

 

פורסם בענייני אני | תגובות (18)

היא הייתה בת ארבעשרה כשזה קרה ועכשיו היא מספרת.

16 במאי 2007 – 14:42

 

 

זהו פוסט מספר 100 שלי.

חשבתי מה אני רוצה ממנו.

מה קרה איתו ואיתי מאז ה-1 לספטמבר 2007.

האם אני רוצה שהוא יהיה סכום זמני, צפיות לעומת מציאות – כי הרי

כל כך הססתי עד שעשיתי e n t e r ראשון –

ומה אני רוצה היום כדי לסמן ולספר שאני שמחה שפתחתי את הבלוג שלי –

שזו הייתה החלטה קשה ואמיצה מבחינתי, ואני שמחה בה מאד.

מה אני רוצה היום? אולי מילים שמחות, קצת מסכמות,

זריקת מספרהאנשיםשנכנסו אליו, בלי נפנופים, איחולים ומילים יפות,

או לכתוב פוסט רגיל ?

אבל, בחיים, כמו בחיים, ב ע ו ד י  מתהרהרת

הגיע אלי עדכון מהבלוג של ד.

ד. היא הבייבי סיטר של הילדה שלי.
הכרתי אותה כשאיה ואני התחלנו ( ולא המשכנו מפאת גיל צעיר מדי )
להתנדב בעמותה שדואגת לכלבים וחתולים – היא הייתה אז בת 15,
לפני שלוש וקצת שנים, בצופים כמובן, בהתנדבות הקבועה, בלימודים,
בח'ברה ובמה לא ו מ י ד הפכה לחביבת ליבה של איה שלי.
ואיך אפשר שלא?
אני הייתי מאמצת אותה ברגע –
היא באמת מקסימה לגמרי.
יש בה תערובת של נעורים ותבונה, קוליות וילדותיות –
אבא שלה בא לאסוף אותה בלילה, כשאני חוזרת הבייתה, שלא תלך לבד,
בחושך, הבייתה –
יש בה סוג של אחיזה פנימית באמת יוצאת דופן.
מהרגע שפגשתי בה, סמכתי עליה, והדיבור שלי איתה נקי ממניירות של
'מבוגרים', היא באמת לא צריכה את זה.

כשנפתח הבלוג שלי היא שלחה לי קישור לבלוג שלה :) –
ומאז אני חשופה דרכה לעולמה האמיתי, הלא מצונזר של נערה בת שמונה
עשרה, טוב, כמעט שמונה עשרה, עוד חודש :)  – תל אביב 2007.
היא כותבת דברים שדי מטרידים אותי, לפעמים, ממרומי שנותי.
ההכרות הקרובה שלה עם יחסי מין, גלולת היום שאחרי והקונדומים מערערת
ו/או מטרידה אותי לפעמים – למרות שגם משמחת אותי ( הזהירות, הזהירות ).
וההתלבטות שלה בין בחור אחד לשני, הסערות הרגשיות שלה, הכעס העצמי
שלה על בחינה לא מוצלחת, הרצון שלה לחופש, הנגיעה שלה בהפרעות אכילה
(טוב, זה לא), החיפוש והסערה הפנימית הבוערת מוכרות לי מכל גיל וכנראה
מכל דור.

פרדוקס: ד. היא הכי אינדבידואליסטית והכי משקפת את דורה.

אני מבקשת מכם להכנס ולקרוא את הפוסט שלה מאתמול –

 http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=8066&blogcode=6509902

היא מספרת מה קרה לפני ארבע שנים.

תיעוד אחד, בודד, של נערה  שעברה תקיפה מינית.

לא אונס, ככה הם יגידו ויתעדו –

לא אלימות, ככה הם יגידו ויכתבו –

תקיפה מינית.

רק ת ק י פ ה מינית. רק מעשה מ ג ו נ ה.

ילדה בת ארבע עשרה.

עם יד ימין הוא פתח את הריצ'רץ' של הג'ינס שלו. לא הבנתי איך זה קורה-
זה נראה לי כמו סרט רע שאין סיכוי שאני משתתפת בו. זה קורה לאחרות
שקוראים עליהן בספרים או בעיתון, זה לא קורה לי. זה פשוט לא יכול להיות!
אני כזאת מטומטמת… הייתי צריכה להקשיב לאמא, לא הייתי צריכה לשקר.
מפגרת… מפגרת… מפגרת… מילה שלא הפסיקה להדהד לי בראש כל
הדרך חזרה הביתה, ובלילות.

אני מבקשת מכם. הכנסו לבלוג שלה וקראו. כל מילה.
נסו לדמיין איך זה מרגיש. איך זה מרגיש לא לספר. גם לא לאמא. להתבייש.
את בת ארבע עשרה.
התנשקת כבר? אולי באמת וחובה במחנה הקיץ בצופים.
את אינטליגנטית. קוראת עיתונים. חדשות. את בעניינים. יודעת ממה להזהר.
קצת מרדנית. מחפשת עצמאות. להיות גדולה. ואת לא מאמינה שקורה לך.
שזה קרה לך. את פשוט לא מאמינה.
אני מבקשת מכם. לכו קראו –

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=8066&blogcode=6509902

דברתי איתה איתה עכשיו. שאלתי לרשותה לכתוב את הפוסט ולתת לינק.

זה מה שהיא ענתה לי בsms :

אין בעיה. כמות הסיפורים שאני שומעת לאחרונה פשוט מסמרת שער

וחשוב לספר, כדי שיפנימו כולם שלשמור בבטן זה פשוט קורבן גדול מדי….

אבל אני "המבוגר" בסיפור הזה, אז צלצלתי לשאול אם היא בטוחה, ואם השם

שלה ופרטי זיהוי ממשיים לא מופיעים בבלוג – כי יש מספיק אנשים עם מוח

מעוות וצריך להזהר, והיא אמרה שלא. אין פרטים מזהים, בטוח, ורק מי שיודע

שזו היא, יודע.

אני באמת מאד סומכת עליה וחושבת שהיא מדהימה ואמיצה וחכמה ומקסימה

וגם יפייפיה ומתוקה –

ואני מאחלת לה שנעוריה ותבונתה וחוזקה הפנימי ויופיה יצליחו לעלות מרפא

לצלקת ולכאב שהגבר החלש והדוחה והמכוער ההוא ניסה להשאיר בנפשה –

אני מאחלת לה שביום ההולדת השמונה עשרה שלה שהולך ומתקרב, היא

תצליח להשאיר מאחוריה את הכאב והכיעור ותמשיך בחייה.

כי מגיע לה.

לנערה המתוקה הזו. לד.

 

 

וגם לי.

 

 

וככה אני חושבת, ככה אני ב ו ח ר ת לחגוג את פוסט המאה שלי.

 

 

 

מי שרוצה לספר – גם באנונימיות – זה עוזר

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310&blogcode=3792886

 

מי שרוצה שיעשה צדק – מי שדורש/ת שיוויון מול החוק –
גם לנשיא מדינתו –
שיכנס / תכנס ויחתום / תחתום על העצומה הזו –

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

 

פורסם ברחלי | תגובות (22)

מעשה נבון, יצחק?

14 במאי 2007 – 12:23

 

 

      "צ ר י ך להעניק חנינה לנעמי בלומנטל, ששכלה את בעלה לפני כשבועיים,
       ו ל א לשלוח אותה לכלא" – כך קורא נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון,
       במכתב ששלח לממלאת מקום הנשיא, דליה איציק.
       התערבותי – הוא כותב – קריאה להפעלת מידת חסד ורחמים כלפי נעמי,
       ו ל א  ה ת ע ר ב ו ת בהחלטת בית המשפט.

       "איני בא לערער על פסיקת בית המשפט"

      במכתב ששלח נבון ללשכתה של איציק כתב: "כמי שכיהן כנשיא המדינה
      ודן במתן חנינות והקלות בעונש, אני סבור כי הגברת בלומנטל ראויה 
      ל ה ק ל ה בעונשה, תוך ביטול המאסר בפועל שנגזר עליה, ולאפשר לה
      לרצותו בעבודות שירות, רצוי לתקופה קצרה יותר. 

      חסד זה אף יתקבל בברכה על ידי רוב הציבור". 

     בנוסף כתב הנשיא לשעבר: "אינני בא ל ע ר ע ר על פסיקת בתי המשפט
     בעניינה של גברת בלומנטל, שיש לראותה כמשקפת הדין וגם לא על
     החיוניות של המאבק בשחיתות, בוודאי לא כעת. אלא שהסמכות של נשיא
     המדינה לחון מי שנקבעו על  ידי בתי המשפט כעבריינים או להקל בעונשם
     מופעלת, כידוע, משיקולים אנושיים  של חסד.
     בלומנטל ראויה לחסד שיפטור אותה מישיבה בכלא".

    כזכור, בלומנטל הורשעה בעבירות של שוחד בפרשת "סיטי טאוור"
    ונידונה ל-8  חודשי מאסר בפועל. בלומנטל ערערה לבית המשפט
    המחוזי בתל-אביב על הרשעתה. השופטים בבית המשפט המחוזי
    דחו את הערעור.

 

   ואני, לא מצליחה להחליט –

   כבוד נשיא המדינה לשעבר, מר יצחק נבון אומר דברים והיפוכם –
   ומשתמש בדרך מרומזת בנסיונו כנשיא מול חוסר נסיונה של הממלאת
   מקום – אני הייתי שם, אני מבין, אני במקומך…מקל בעונשה.
   הוא לא בא להקל ראש במלחמה החשובה בשחיתות, א ב ל…..
   הוא לא מתערב בהחלטת בית המשפט א ב ל…..
   הוא, שהיה נשיא, משתמש בכל כובד משקלו מעמדו בעבר כדי לרמוז
   ולהגיד שלשיקולו, נשיא לשעבר היא ראויה להקלה בעונשה. ובנוסף,
   לא רק שהוא מבקש להחליף מאסר בעבודות שרות,הוא גם מבקש
   לקצר את זמן עבודות השרות.

   הגברת בלומנטל התאלמנה בשבוע האחרון לאחר מה שמצטייר
   כשנים ארוכות וטובות של נישואים טובים ושותפות גורל. יצחק נבון מאמין
   שלצערה העכשווי ואובדנה האישי הכבד יש משקל בהחלטת ממלאת
   מקום הנשיא אם להקל בעונשה.

   אין בי רצון גדול לראות את נעמי בלומנטל פטורה מבצוע גזר דינה. 
   וגם לא שמחה לאיד ורצון חסר פשרות לראות את אותה בכלא,
   היותה חברת כנסת בזמן בצוע העבירה ואשת ציבור מגביר את התובנה
   שדווקא היא חייבת לשלם את מחיר פשעה כפי שקבע בית המשפט ואסור
   להקל בעונשה
   א ב ל 
   אני גם חושבת שעבירת השחיתות שלה הייתה כל כך עלובה בקטנותה, 
   אני בטוחה שאפשר במחי גוגל אחד וחיטוט קטן בזכרון הקולקטיבי שלנו
   למצוא עשרות ומאות מקרי שחיתות גדולים ומזעזעים פי אלפי מונים מזה
   שלה, חלקם פורסמו וחלקם לא, שקשורים בהם אנשים, חלקם מקושרים /
   חברים למפלגתה, למנהיגיה ולמקורבי מנהיגיה והם לא יגיעו אפילו לכדי
   חקירה במשטרה שלא נדבר על העמדה לדין.
   לא חלילה שחומרת מעשיהם מקטינה מחומרת מעשיה של ח'כ בלומנטל.
   ובנוסף, כפי שהעיר ערן בילינסקי בתגובה, עיקר אשמתה הוא על שיבוש
   הליכי משפט, עבירה חמורה. רק יהירות, שחיתות מושרשת ותחושת
   ההכל מותר לי יכולה להוביל אדם לנסות לשבש הליכי משפט.

   ועדיין אני לא שמחה לאידה.

   האם האמפטיה הנשית? האלמנות הטריה?

   ההבנה שהיא הייתה דגיג קטן ומושחת באוקיינוס של כרישים מושחתים?

   האם מסע הרחמים הנערך לה בימים אלה, מצליח?

   האם אני פתי?

   סאקרית רגשית שנופלת למלכודת מניפולטיבית ברורה?

   למסע מתוכנן ומנוהל כיאות בתקשורת?

   אני מאמינה שאני לא נופלת במלכודות וספינים רגשיים ברורים כל כך.

   אני באמת מנסה להחליט מה אני חושבת צריך לעשות עם נעמי בלומנטל.

  

   ואני גם, ובעיקר חושבת על כל אותם אנשים שהסתבכו במעשי פשע / 

   שחיתות / עבירות קטנות שאין להם חברים כבדי מעמד ועבר שיצאו

   להגנתם באופן כל כך פומבי וגורף, כאלה שלא ויקבלו כותרות ראשיות

   בעיתונים, ואני מוצאת עצמי כועסת. 

   א ב ל , אם יש לה חברים טובים שיכולים לנסות לעזור ולהשפיע,

   ובוחרים לעזור לה ולא בדרכים נסתרות ומאחורי דלתות השלטון, אלא באופן

   פתוח וגלוי, אנחנו צריכים להחזיק את החברות הזו נגדה?

   היא 'אשמה' בחבריה?

   ואם אני הייתי יכולה לעזור לחבר/ה בצרה, לא הייתי עוזרת?

   הייתי.

   א ב ל אני מעולם לא הייתי כבוד נשיא/ת המדינה, ואם לשפוט על פי זה

   האחרון, לא הייתי רוצה להתקרב ללשכתו, חוץ מאולי להרים את הברך שלי 

   בכל הכח, ממש בכל הכח. אבל זה כבר סיפור נשיאותי אחר.

 

   נעמי בלומנטל – צריכה ללכת לכלא כי בית המשפט דחה את עירעורה

   וגזר את דינה בגין נתינת שוחד ושבוש הליכי משפט, בתור חברת כנסת

   היא ביזתה את מעמדה ומעלה באמון בוחריה, האם היא צריכה להכנס

   לכלא ולרצות את עונשה או שאפשר להתחשב בגילה, מצבה, הנורמות

   במדינת ישראל וההשפלה הפומבית שעברה בשנתיים האחרונות? –

   קשה לי להחליט. 

 

פורסם בש א ל ו ת | תגובות (15)

יוצאים מהארון – ה"רומן רומנטיים" של נעורי הרחוקים

11 במאי 2007 – 12:29

 

 

ב"הארץ" כולם מספרים על הספריות שלהם והספרים שלהם.
ואיזה ספר הכי השפיע ואיזה הכי נדיר ומה אהוב במיוחד –
ובועז שכן יקר ב'רשימות' 'התקנא', ניצל הזדמנות של מעבר דירה
וכתב לעצמו רשימת ספריה גם.
יש משהו נעים בתהליך החיפוש והבחירה של רשימה הספרים שלך.
הזדמנות להגיש, לשכתב, להראות סוג של כרטיס בקור. התבוננות
סמי-אובייקטיבית על עצמך, על הדימוי שלך. בעיניך, ובעיני אחרים.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

כשניסיתי להרכיב את "רשימת הספריה" משלי בימים האחרונים, משימה
כמעט בלתי אפשרית למאותגרי קשב וריכוז כמוני, ולכמות הספרים
המתאבקים בביתי, נתקלתי / נזכרתי בסוגים שונים של ספרים –
הספר שהשפיע ושינה את חיי מקוטלג ככזה כבר הרבה מאד שנים,
ואלה שאהבתי, ואלה שלא, אבל התרשמתי,
שהשפיעו, שלא השפיעו ב כ ל ל ,
הקלאסיים,
הסודיים, שגיליתי לבד, במקרה והרגשתי כמו שולה פנינים שהצליח,
אלה שהמליצו לי עליהם ואהבתי, שהמליצו ולא אהבתי,
שהמליצו לא לקרוא וקראתי ואהבתי,
שקראתי ונוכחתי ההמלצה הייתה מוצדקת,
שקניתי וקראתי אחרי שנים,
שקניתי ולא קראתי,
שקבלתי במתנה,
שנחשבים, וקראתי ומה פתאום שלא יהיו לי בספריה,
שנחשבים, וקניתי, ולא קראתי ,ומה פתאום שלא יהיו בספריה שלי,
שקניתי בשיטוטים בחנויות יד שניה,
שמצאתי בערמות ברחוב כשפינו דירות ישנות,
אלה שהיה מבצע 2+1 והם האחד,
אלבומי צילום ועניינים שסחבתי באוברוויט נוראי בכל פעם,
אלה שהיה לי קשה כל כך לסיים,
ואלה שקראתי כל הלילה כמעט עד אור ראשון,
אלה שקראתי עשרות, כן עשרות פעמים, ובכל פעם כפעם ראשונה,
בעיה מאד מתסכלת ביכולת הפנמה וזכרון,
אלה ששמרתי לילדה שלי לפני שידעתי שתהיה לי ילדה,
אלה שיושבים שם למרות שכנראה לא יקראו שוב …אבל, לכי דעי,
אולי כמו החולצה האדומה שקניתי ולא לבשתי, פעם אני מאד ארצה
לקרוא ( או ללבוש ) בדיוק את זה שזרקתי…אז לא נזרוק :)

אבל –

הכי שמחתי לפגוש את הספרים שהם…. איך נגיד?
לא מ'שו.
לא ה -ספרים שלי. ורק בהזדמנות של חיטוט בזכרון ובספרים חזרו
אלי לרגע במלוא הזכרון הרגשי, בגודל החוויתי שהם היו אז, מזמן.
לא תרמו לי מה שמאות ואלפים אחרים כן תרמו.
לא קאנונים שירשימו את רשימות הספריה למיניהם –
לא כאלה שיוסיפו לרזומה האישי שלי בעיני ו / או בעיניכם "נקודות" –
ואל תגידו שזה לא עניין של נקודות.
בטח שלא,
אבל קצת,
טיפטיפה,
כן.
וחלק מהם אפילו יביכו מעט או יעלו גיחוך,
אבל אני, מה לעשות לא יכולה להפרד.

רובם שזורים זכרונות, רגעים, תחושות מאד מאד רחוקים, ואפילו לא תמיד
נעימים, רובם הגדול קשור לנעורי, ה'רומן רומנטיים' שלי. חלק ממני ומחיי,
מהביוגרפיה האמיתית והרגשית שלי.
אזרחים דרגה שניה, לא אלה שבולטים במבט ראשון, גם לא בשני, והם
כנראה יחיו איתי לנצח, או לפחות עד שיהיה איחוד ספריות זוגי, או שנאלץ
לחכות למיון הגדול באמת, לבית אבות. נראה מה יבוא קודם.

בינתיים הם יושבים די מבויישים בתוך הארונות ובפינות המדפים.
והיום – 
למרות שהצהרתי וכתבתי שלדעתי החד משמעית ארון הוא מקום פרטי –
ואאוטינג הוא אקט אלים שלא יעשה, החלטתי שלספרים שלי, אלה הגרים
בתוך הארון מגיעה שעת חסד.

לא על פי שום סדר חשיבות עולה או יורד –
ככה, איך ששלפתי אותם מהמדפים כדי להזכר –
 יוצאים מהארון שלי  – ספרים מהמדפים האחוריים –

ה "סתם" כמה ספרים שלי מפעם.

 

 

 

 

 

 

כי אני עדיין מקווה להכין יום אחד את המתכונים ממנו.
כי לא האמנתי שלקרוא על אוכל, שלא נדבר על לאכול אותו, יכול להיות כל כך מרגש.
אני זוכרת כמה החיים הבטיחו שהם יהיו זוהרים, מסוכנים ומרגשים בכל פעם שקראתי בו.

 

 

 

– סמטאות החיים – הרולד רובינס – כי הוא הכי סליזי

ואלו היו הסצנות המיניות הראשונות שקראתי. כי קראתי אותן אלפי פעמים מתחת לשמיכה, עם פנס, או באור הכתמתם שהגיע מהמנורה בהול.
כי נדמה לי, שהמילה זונה מוזכרת שם בבהירות. כי אין מילים שיכולות באמת להביע את הרוגש שגדש את הראש והגוף. כי אף פעם אני לא אהיה בת אחת עשרה שוב, וקרולינה הספרנית כבר לעולם לא תתן לי כמה ספרים ואיזה שאני רוצה. כי כבר אין לי אותו בבית אבל בגלל הרשימה הזו,אני יוצאת למסע איתור.

– את הספרים של פרנסואז סאגאן – כי אני כבר באמת כבר לא בת שש עשרה.

– את "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר כי מספיק ודי. כי גדלתי,
  טופלתי, הבנתי ואני ללא ספק ילדה אהובה עד בלי סוף על ידי הוריה.
  כי מספיק ודי.

– את מרג'ורי מורנינגסטאר כי גם בת ארבע עשרה אני כבר לא אהיה.
  א ב ל במחשבה שניה, איה שלי תהיה, והנה מצאתי טעון / תרוץ מושלם
  להשאיר אותו אצלי עוד קצת.

– את כל ספרי האיך תרפא את חייך, תחנך את ילדיך, תלמד על עצמך ותצליח
  להפטר מכל חולשותיך שקבלתי מאנשים שאוהבים אותי ו / או קניתי לעצמי
  מתוך תקווה מעורפלת, אפילו זה לא, שקריאה רצופה אחת ובא מרפא ליסוריי
  הנפש שלי שלא נזכיר הפרעת קשב. רובם, כל השמונה, דופדפו והונחו
  להתאבק.

– שוגון של ג'יימס קלאוול שקבלתי בניו יורק מטייס אלעל, חבר מהצבא,
  שסיים אותו בטיסה והשאיר לי אותו. החורף הכי קר בחיי היה החורף ההוא,
  הראשון בניו יורק. דירה חדשה, כמעט ריקה מרהיטים, אח לוהט עם עצים
  סינטטיים כמו שרק אמריקה יכולה לנפק, סופת שלגים, בית ספר נסגר
  ליומיים ואני הסתגרתי ברחוב חמישים ושש והשניה לחמישה ימים ושכחתי
  הכל. שאני רחוקה מהבית, שאני בודדה, שהאנשים כאן מתקשרים
  אחרת וצריך ללמוד איך. ג'ון בלאקט'ורן הלא הוא אנג'ין העניק לי שבוע
  קסום של התנתקות וצבירת כח מחודשת, בזמן שמדוייק ממנו לא היה.
  א ב ל זמן כזה לא יהיה שוב, ואת הספר אני בודאי לא אקרא שוב.

– וגם עמק הבובות של ג'קלין סוזאן. wow. סקסי. מזעזע. זוהר. עצוב.
  רומנטי. מרתק. בת שש עשרה / שבע עשרה. ס ק ס י. מבטיח הבטחות
  לחיים מסוכנים ומרתקים. העותק ההוא, שקניתי אז, עדיין כאן. לא נפתח
  ונקרא שנים, עד הבוקר. נראה, אולי בשישי/שבת, ואולי לא. 

– והספר שירים הקטן של ורד מוסינזון, ואקסודוס, ומבחר הסיפור היפני /
  הודי / ומה לא, ומבחר ציטוטים מגדולי עולם או משהו, והשקט הנפשי של
  אהוד בן עזר, אילונה של ישראל רינג, ושבט דב המערות שאת המשכיו לא
  הצלחתי לקרוא, ומלחמה וזכרון גם של הרמן ווק, ודוח הייט, והשחף ועוד
  כמה פטריקים, ביל קרטרים וסטאלגים כמובן.
 
– אבל הפרידה הכי כואבת תהיה ( יכלה להיות ) משלישית ספרים בלויים.
  מהפילוסופיות הכתובות בהם הן בברור והן בהסוואה סיפורית כבר נפרדתי
  מזמן כמובן. מאד מזמן. עם אבא שמאלן / סוציאליסט עם רקע קומוניסטי לא
  היה לאיין ראנד סכוי אמיתי לכבוש את דעתי ודעותי, רק את נפשי הצעירה.
  אידיאל האגואיזם ובחירת הקפיטליזם כדרך החיים הנכונה או בעצם היחידה
  והראויה, עמדו באופן כל כך חד משמעי מול האנחנו הקולקטיבי של מר
  גולדנברג –
  אבל, אבל הסיפור והעוצמה והפיתוי והחוזק והאמונה העצמית והבטחון
  והאידיאלים והכח והסקסאפיל והטובים, רוחם לא נופלת למרות,
  והארכיטקטורה, והרכבות, הפלדה והצבא, ובעיקר האינדבידואליזם
  שאת מזהה בעצמך, והקסם והמשיכה בכתיבה ובסיפור ובדמויות.
  כל מה שרציתי זה שיקראו לי קירה ולפגוש את ג'ון גאלט. הוא באמת
  וברצינות היה אביר נעורי הבודדים.
  אבל נעורי מאחורי, בודדה אני לא ואפילו אבירים אני כבר חושבת שאין,
  שלא נדבר על אידיאלים.

 

ואני יודעת שגם בפעם הבאה שיגיע היום למיין ולסמן חמישים ספרים
להעביר הלאה, אף אחד מאלה שכאן לא יכנס לארגז כי…כי ככה.

כי הם הספרים שלי וכי אולי ג'ון בכל זאת יגיע.

פורסם ברחלי | תגובות (8)

לא חוכמה על חלשים

10 במאי 2007 – 08:34
 
 
 
     עיריית ירושלים הרסה מרכז לילדים נכים
   

   עיריית ירושלים ה ר ס ה שלשום מבנה בשכונת ואדי ג'וז
  במ ז ר ח ירושלים, המשמש מרכז ל י ל ד י ם נ כ י ם.
  את המרכז הפעילו איאת ו'כוכבי ירושלים' עמותות לילדים חוסים.

      

 אנשי הוועד נגד הריסת בתים אמרו אתמול ש ש ב ע ה ילדים  
 ושתי מטפלות י ש נ ו במרכז כאשר הגיעו אליו, ב ח מ ש וחצי בבוקר,
 ש ו ט ר י ם והורו למטפלות ל פ נ ו ת את הילדים.
 לדברי הוועד, השוטרים ס י רב ו לאפשר למנהל המרכז להתקשר
 ל ה ו ר י ם ולפנות את הילדים, והחלו להוציא את הילדים בעצמם.

 במשטרת ירושלים הכחישו את הטענות

 

פורסם היום 10 מאי 2007 – יונתן ליס "הארץ"

ידיעה קטנה, צדדית בעיתון.

לא מעוררת מהומה. עוברת כלא הייתה.

איש לא שם לב. איש לא מזנק ממקומו. אף אחד לא דורש דין וחשבון.

אף אחד לא תובע הסבר על העלבון, הבזוי, הבושה.

שבעה ילדים, שתי מטפלות ועיריה אחת גדולה. אין אלוהים.

 במשטרת ירושלים ה כ ח י ש ו את הטענות.

 

הכחישו מה?

מה הכחישה המשטרה ופקידים מנופפי מסמכים וצווי הריסה מאחוריה?

שהרסו מבנה ?

שהוא במזרח ירושלים?

שהעירו בחמש וחצי בבוקר שבעה ילדים, באמצע שנת לילה עמוקה,

שבעה ילדים שישנו 'לא בבית' כנראה מטעמי מצב בריאותם ונכותם.

ברור שאלו לא ילדים 'רגילים' , שגדלים בבית –

אותם הערתם בבוקר ופיניתם מחדרם בלי לאפשר להוריהם להגיע

ולהיות לידם כשדבר אלים ומוזר קורה במקום הבטוח שלהם?

לנסות להרגיע ולהסביר כמה שאפשר, כמה שהם מסוגלים להבין?

אותם?

חמש וחצי בבוקר?

השעה הכי מתוקה של הלילה, השינה הכי עמוקה, הרגעים הכי שקטים

ובטוחים של החיים ופתאם רעש, מהומה, אנשים זרים, בהלה ובולדוזרים.

חמש וחצי בבוקר.

בולדוזרים מול שבעה ילדים ושתי מטפלות?

איפה העצירה לרגע? החשיבה?

איפה ה ח מ ל ה תגידו, איפה הח מ ל ה?

מה עוד אתם מכחישים, שאם המבנה היה של אק'ום וילדים ישראלים/

יהודים היו ישנים בו עם המטפלות שלהם, לא היה עולה על דעתכם

לבצע פעולה אלימה ואכזרית וערלת לב כזו, וגם אם היה צו בית משפט

ואם הייתם הורסים אותו זה בודאי לא היה מתנהל בדרך כל כך, כל כך

אטומה ואכזרית, מה אתם מכחישים?

 

מה אתם מכחישים, שהפכתם חסרי לב ?

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (9)

נאמנות למדינה ולאמת בדרך אל חופש הביטוי – אייל סיון – ציטוטים.

5 במאי 2007 – 16:39

                

             

        talkback  – טוקבק  ב  Y N E T  –

  62.  קולנוע ישראלי=שונאי ישראל
   

בתור סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ת"א אני מופתעת כל פעם מחדש מההסתה כנגד כל מה שהוא ציוני או יהודי וההתרפסות הנוראית כלפי הערבים (שאצלנו קוראים להם בלי בושה בתואר שהם בדו מליבם לפני כמה שנים – פלשתינים).

מאמרים על קולנוע ערבי וסרטים אנטי ציוניים הם חלק אינטגרלי מתכנית הלימוד שלנו וזה מקומם.
לא מדובר על מרצה זה או אחר, אלא על מדיניות של החוג ואולי גם הפקולטה והאוניברסיטה.

למזלי אני יודעת כי מדובר באי של חוסר שפיות ושניגוד לכך הדעות של הציבור השפוי והקשוב (מחובר למציאות) בישראל הולכות ומתפקחות.

אנו מבינים כי אין לנו "חבר" לעשות איתו שלם ומדובר באויב של ממש החי בקירבנו!
לא עוד לערבית כשפה רשמית!
לא עוד לאפליה מתקנת בקבלה לאוניברסיטאות!
לא עוד ליד קלה כלפי פשע ערבי: נהיגה רצחנית, עבירות רכוש וכל מה שהם התמחו בו, בזמן שאנו מימנו להם את החיים.

די לעשות מעצמנו בדיחה!
בואו נחזור לערכים עליהם הקמנו את המדינה!

סטודנטית לקולנוע ,  

 אוניברסיטת תל-אביב  

 (30.04.07)
 

להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה  סגור 

 

 

 מירב יודילביץ על פרשת אייל סיון –

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3393792,00.html

במכתב חריף להנהלת קרן רבינוביץ' עליו חתומים חברי הנהלות

האיגודים המקצועיים בקולנוע הם מבקשים: "אל תתנו להשתלחות

התקשורתית והקמפניה האלימה נגד אייל סיון להשפיע על ההחלטה

לתמוך בסרטו". עשרות אנשי רוח חתמו על עצומה המזהירה מפני

התערבות בעבודת הוועדה .

                                   *     *     *     *     *

   במקביל לגילויי התמיכה של האיגודים המקצועיים ויוזמות פרטיות של יוצרים,

   פורסמה היום באינטרנט עצומה עליה חתומים עשרות אנשי רוח, יוצרים

   ואזרחים בטענה כי התערבות של גורמים פוליטיים ותקשורתיים בעבודה

  של ועדה מקצועית בקרן ציבורית מסכנת את חופש הביטוי, העיסוק והיצירה.

   http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=19787  – הנה הקישור לעצומה.

 

 

  אני מוסיפה תגובה נוספת מהיום:

99.  הבוקר פרשתי מחברותי באיגוד התסריטאים והבמאים עקב תמיכתם
   

הבלתי מסוייגת באייל סיוון וסירובם לכלול הצהרה בצורך של נאמנות למדינה ולאמת בדרך אל חופש הביטוי. כששאלתי עם היו חברי איגוד נוספים שמחו כך או אחרת על צעדם של האיגודים נענתי בשלילה. מתוך כ-1000 חברי איגודים הייתי אני הפורש היחידי במחאה על הקול האחיד והקיצוני שיצא מקרב היוצרים. נדמה לי שזה אומר דרשני. למישהו יש עבודה להציע לי?!?

אבי אבן

  

 (01.05.07)

 

  גם תסריטאי וגם לא מצליח לאתר את הפרדוקס שבדבריו?

 

 

 

  ועוד גזענות, הפעם מטעם כולנו. גורלם של ששה פליטים מאריתריאה.

 

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (8)

פסים של שמש צהובה

3 במאי 2007 – 12:55

.

.

חם בחוץ. צהוב. קשה לנשום.

התעוררנו שתינו לוהטות. פוך של חורף, חלונות חצי סגורים, חצי פיג'מה.

אמרו שיהיה חם, אבל כמה חם כבר יכול להיות בסוף אפריל, חושבת לעצמה אשה, או אמא,

כמה כבר יכול להשתנות בלילה אחד.

בוקר עצל. נסיעה לבית הספר. שיחה קטנה על תורת הנאום, תקופת יוון בבית הספר, ההפגנה וביבי,

ואני חושבת לעצמי איך הכל מתחבר.

היא יוצאת מהאוטו ואומרת: קשה לנשום אמא, האוויר סמיך, ומתרחקת.

פוני. קוקו. מכנסי ג'ינס חתוכים. חולצה ורודה עם ציור ונעלי ספורט ורודות.

שלושה שקלים למכונת הממתקים האסורה ליד הבית של התיכוניסטים.

סנופי מחייך אלי מגב ילקוטה חיוך פרידה.

נוהגת הבייתה. התנועה כבדה. הקפה בכוס כבר הספיק להתקרר, החלון מנוקד בכתמי אבק צהבהבים

וגדולים והמים בוישר התאדו ואינם –

אני מנסה לעורר את זכרון החושים שלי.

להזכר ולהזכיר לעצמי איך מרגישים כשמאד חם. כשיבש. כשקשה לנשום.

האוויר באמת סמיך. היא צודקת.

כשנזכרים ב'פעם', ה'עכשיו' מפחיד פחות.

בצהרים לקחתי את סל הכביסה האדום ועליתי לגג להוריד כביסה. היה חם.
האוויר עמד. דום שתיקה צעק ילד למטה ברחוב. לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד.
ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת. האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז.
הגג בוער מתחת לסנדלי אילת הכחולים שלי. האור מכאיב בעיניים ויבש –
 צ פ ר ד ע י ם –

ופתאם, עכשיו, כאן בבית שלי, באמצע הצהוב והיובש והאובך מתגלגלים רעמים חזקים ומוזרים,

ומזכירים את ההפך – החורף לא נגמר, לא חגגנו עדיין את המלקוש בריקוד פראי על הדשא,

עם טיפות אחרונות, צינור מים, בתחתונים, גופיות ומצלמה.

כאן בבית מעדיפים תמיד את החום על הקור ואת המואר על האפל,

ובכל זאת,

הרעמים הנוהמים, גל החום המעיק והמוזר,

מעוררים געגועים לַחורף עוד לפני שזה הספיק להתרחק מעט ולאפשר געגועים.

תחושה עמומה של טרום. משהו עומד להתרחש.

תחושה כבדה ומעיקה. יובש בפה ובעור, העינים שלי כבדות.

אני מנסה לפלס דרך מתחושת הכמעט סכנה שנופלת עלי ונזכרת בפסים.

בפסים של השמש.

כשחם. כשמאד חם ויבש אמא סוגרת את התריסים. התריסים שלנו מעץ שאבא צבע לחום.

את החצי התחתון אפשר לדחוף החוצה ועם התפס בצד, והלולאה שמולו, להשאיר אותם פתוחים מעט.

משולש אור. דודי קורא להם החלונות של החלונות ואני תמיד מחייכת כשהוא אומר,

אני חושבת שהוא אומר כדי שאני אחייך.

לפעמים, כשממש, ממש חם, אמא סוגרת אותם, אפילו שאמצע היום, ושוטפת את הרצפה.

אמא לא מרשה להגיד ספונג'ה. היא אומרת שזו מילה זרה ולא יפה, ואפשר להגיד לשטוף רצפה,

ושבעצם אם כבר מדברים על עברית נכונה עדיף להגיד לשטוף רצפות.

אמא שלי גם אומרת אטבים ואדרות דגים.

אמא שוטפת את הרצפות בהרבה, הרבה מים. בלי סבון. דוחפת אותם החוצה עם המגב ולפעמים לא

עוברת עם סמרטוט סחוט, כי ככה, היא אומרת, המים מתאדים ומצננים את האוויר.

אני שוכבת על הספה הירקרקה בסלון, מביטה באמא שלי.

פסי השמש מאירים את הבית ואת הרצפות המסומנות עכשיו בפסים צהבהבים.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות, מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

קיץ ואני ילדה.

רשת

.

פורסם ברחלי | תגים , , | תגובות (7)

אבל אם ביבי יבוא? –

1 במאי 2007 – 20:48

 

 

חשבתי פתאום שמה יקרה אם ביבי יבוא וינאם כאילו

העצרת מחאה הזו ביום חמישי –

כישלונרים הבייתה –

היא בכלל יוזמה שלו ושל הליכוד.

הוא הרי יכול לעשות ב ק ל ו ת מחטף כזה –

וראיתי את אחד ממארגני העצרת רומז / אומר שהוא כנראה יגיע –

וגם אם אהוד ברק יגיע ועמי איילון יבוא

ביבי יהיה שם, יזיע, ויתן נאום בחירות כמו שרק הוא יודע –

ויהיו אנשים שיראו בטלוויזיה כל כך הרבה אנשים

ויחשבו ויאמינו

שכל האנשים בעצרת הזו, שצועקים ומוחים נגד אולמרט ופרץ

מעדיפים את ביבי,

לא אתן לפוליטיקאי שלא לרוחי ותפישתי לתפוס טרמפ על הרצון והלהט

לצעוק שמספיק. שנמאסתם. ששגיתם ועכשיו תודו ותעשו מה שצריך.

ת ת פ ט ר ו.

ואני מאד רוצה ללכת להגיד שדי. שעד כאן. שאיך אתם לא מתביישים.

אבל אם ביבי יהיה שם על הבמה?

שווה לקרוא את מה שכותב אסי סיקורל  ולהזכר במה שהיה.

ואם ככה ,

אני לא יודעת מה לעשות.

כי אני –

יש גבול. יש עד כאן. ויש עד ביבי.

זה לא.

 

 

אז לא ללכת?

 

עדכון : יום רביעי  – 21:00

המארגנים החליטו: פוליטיקאים לא ינאמו בכיכר

בעצרת בכיכר רבין יופיעו רק אמנים, ולא פוליטיקאים המזוהים

 עם מפלגה זו או אחרת. המארגנים הזמינו את הפוליטיקאים

התומכים בהתפטרות ההנהגה לקחת חלק בעצרת ככל אזרח

 

 

עדכון נוסף: יום חמישי – 18:00

אחרי הרבה לבטים וחישובים החלטתי לא ללכת –

למה סוס הפגנות ותיר כמוני יעדר מההפגנה הערב – פוסט מבריק

ומדוייק ומדבר כמעט בשמי של בני ברבש, שכנע אותי סופית.

שמחת האיכפתיות, תחושת ההנה אנחנו עושים משהו סוף סוף וקובעים

את גורלנו במו פינו שלחה אנדרופינים למוחי הדמוקרטי והניחה בצד

מחשבות צלולות. חזרתי בי ונשארתי בבית.

 

 
פורסם בבינתיים | תגובות (22)

תקראו לאט טוב? מקלט מדיני בישראל – עדות ראיה

1 במאי 2007 – 00:04

 

 

 

משימה לתלמיד

תלמיד יקר –

לפניך רשימת מילים.

עליך לחבר ולכתוב ארוע דמיוני.

סיפור שלא יכול להתרחש במדינת ישראל, שנת 2007 –

המילים צבועות בצבע תכלת להזכירך את מורשת עמך ומולדתך

ולתפארת מדינת ישראל –

                                                                                 

פליטים /  גורשו /  בכח /   גרירה   /  ישראל /

בעיטות /  יריות באויר /  מרדף   /  נתפשו  /

נחקרו / חיילים /  גדר תיל /  נתלו / נאחזו / כח  /  

אלימות /  נדחפו /  גדר  /  קצין בכיר /  בכו /

נשכבו על הקרקע  /  בכו /   התחננו /   צעקו / 

סכנה /  חיים /  כח / גירוש  /   חיילים  /  גררו /

בעטו / ירו באוויר / זכויות אדם / יהודי /

 

     ועכשיו קבלו את הגירסא האמיתית:

שישה מבקשי מ ק ל ט אפריקאים שהסתננו לישראל

גורשו ב כ ו ח חזרה למצרים בגרירה, ב ב ע י ט ו ת 

וביריות באוויר, על אף ש ה ת ח נ נ ו באוזני החיילים.

עדי ראייה סיפרו שאחדים מ ה פ ל י ט י ם נאחזו

בגדר ה ת י י ל ונפצעו בידיהם. ששת הגברים חצו את

הגבול לישראל ב ל י ל ה שבין חמישי לשישי. כעבור

מ ר ד ף קצר נתפסו ונלקחו לחקירה, שבמהלכה

התברר כי ברחו כנראה מאריתריאה.

כעבור שעה-שעתיים הביאו חיילים ו ק צ י נ י ם את

השישה לפתח ב ג ד ר שדרכו נכנסו, והורו להם לחזור

לשטח מצרים. " התחילו צעקות, בכי, ת ח נ ו נ י ם"

סיפר עד ראיה. חלפה חצי שעה נוספת והגיע כוח

אנשי סדיר וקבע, בליווי ק צ י ן ב כ י ר.

"הגדילו קצת את הפתח ב ג ד ר והתחילו ל ד ח ו ף

אותם לשטח שבין הגדר ש ל נ ו לגדר המצרית"  –

סיפר עד ראיה. "הם נ ש כ ב ו על הקרקע, ב כ ו,

צ ע ק ו שנשקפת ס כ נ ה לחייהם אם י ג ר ש ו אותם"

אבל החיילים ג ר ר ו אותם, ב ע ט ו בהם וגם י ר ו

באוויר כדי להרחיק אותם מ ה ג ד ר"

     במכתב ששיגר אתמול ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז,

     כתב עו"ד יונתן ברמן  ממוקד הסיוע לעובדים זרים  – וגם נעמה כרמי  –

     כי גירוש אנשים שטוענים כי סכנה נשקפת לחייהם נוגד את עקרונות 

     המשפט הבינלאומי ואת חוקי המדינה, שמקנים סמכות גירוש רק לשרי

     הפנים והביטחון באמצעות צווי גירוש ולאחר ביצוע שימוע למסתננים.

 

     כלומר, מי שנתפס בשטח ישראל חייב צו גירוש כדי לגרשו מגבולות ישראל.

     ברמן ביקש ממזוז שיורה לצבא לחדול מגירוש בלתי חוקי של מסתננים 

     ולחקור את הגירוש מהשבוע שעבר. עוד ציין כי הגירוש נוגד את

     הבטחת המדינה לבג"ץ שתימנע מהחזרת מסתננים למצרים,

     שם, לפי דיווחי ארגוני זכויות אדם – 

     חלק מהמגורשים צפויים למעצר ואף לעינויים.

 

     

 

 

     ישראל 2007– בושה וקלון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     ואפרופו חיים –

     על החיים של ששה בני אדם זרים ונואשים ויתרנו, די בקלות כנראה,

     על החיים של אילנה בר החולה בלוקימיה ומחפשת תורם מח עצם

     אפשר להלחם –

     בדיקת דם קטנה ואתם במאגר מציל חיים ל ת מ י ד –

     מאגר שיכול להציל אותך או מישהו שאתה אוהב – אינטרס קיומי

     של כולנו –  ככה זה עובד – ככה פשוט.

     לא תכנסו לאוטו, תבואו, תתרמו, ותרגישו טוב? שעשיתם משהו

     שווה, מועיל, לא אנוכי?-

     עד יום חמישי.  2 במאי – ת מ ה ר ו.    

 

 
פורסם בעד כאן | תגובות (9)

תבחרי לבד

22 באפריל 2007 – 00:44

 

 

   שבת בית.

 

–  רוצה יום סרטים?

–  כן!!

–  גם אני.

–  מה נראה?

–  תבחרי את.

–  מה יש?

–  ………

– ב ס ד ר…..אני אסתכל בעצמי……הנסיכה הקסומה……ספאלש…..

  הספור שלא נגמר…….הקוסם מארץ עוץ……..צוללת צהובה……..

  מרי פופינס………צלילי המוסיקה……..גריז…..   צ'רלי……יש!

  אני רוצה זמנים  מודרנים, הכי אני אוהבת את צ'רלי צ'פלינג.

 

 

 

 

הכי היא אוהבת את צ'רלי צ'פלינג .

 

 

והנה קישור לרשומה הבאה שעניינה  דומה 

 

 

פורסם בבעיקר אמא | סגור לתגובות על תבחרי לבד

צוואה בחיים – קישור לבלוג, אשה וגבר

19 באפריל 2007 – 13:45
תיאור הבלוג
ענת, אשה צעירה החולה במחלה קשה ונדירה, משותקת ברוב גופה, חרשת ואילמת, היא הגיבורה של הסיפור הזה. אני (גבר בריא לגמרי), בן זוגה, חברה לחיים, אספר אותו מנקודת מבטי: עבר, הווה ועתיד. זה סיפור על הדרדרות גופנית איומה – ועל התפתחות נפשית מופלאה; על מאבק בגורל – ועל ההשלמה עימו; על כמיהה למוות – ועל האחיזה הבלתי מתפשרת בחיים. זה סיפור על אהבה אחת ששורדת למרות – ואולי בזכות – כל הקשיים. זה הסיפור של החיים שלנו. 

*              *              *

הבוקר קבלתי הודעה על עדכון בבלוג שלו –  אביבה כבר סיפרה עליו פעם.

גולש/ת יקר/ה! התפרסמה רשומה חדשה בבלוג: "החיים שלי עם ענת".
כותרת הרשומה: "צוואה בחיים"-

 מתוך הפוסט:

 

   לפני שנים ענת חתמה על "צוואה בחיים".
המסמך הזה מגדיר כך וכך תנאים, שאם יתממשו,
היא קובעת שהיא לא מעוניינת בהארכה מלאכותית
של חייה. המסמך הזה מוזכר בימים האחרונים אצלנו,
ולא בכדי. נראה שאי אפשר יהיה לקבל מענת את
רצונה העדכני, או לפחות שזה יהיה מאד קשה.

   בכל זאת אני מזכיר לכל מי ששואל, שענת אמרה לי
לפני שבועיים שלושה, ערב אחד, "אני לא רוצה למות".
זה מבחינתי רצונה העכשווי. 

זוהי הצוואה בחיים שלי.
חתמתי עליה לפני כמעט עשר שנים – באגודת לילך –
זמן קצר אחרי שאשה אהובה עלי, מבוגרת מאד ואמיצת לב מתה.
הלכה מאיתנו בצלילות דעת, גוף חולה ושלוות נפש.
היא הייתה חברה ב"לילך" – כשהתחילו התהיות שלה עם עצמה ומולי,
על מה יהיה וכמה, היא לא רוצה ליפול ולההפך לנטל בזקנתה –
בלי קשר למחלות ספציפיות, אלא מתוך הבנה שבזקנה מאוחרת מאד
יש סיכוי למצבים רפואיים קיצוניים –
היא לא רוצה להפוך לנטל.
איזה נטל? מי נטל? – רק אהבה הייתה לה מכולם.
רק לאהוב, לעזור ולשמוח איתה, לשמח אותה בזקנתה כמה שאפשר –
אבל היא. הדור שרצה לבד. שלא יכול היה להשען על איש. שחייב היה להחליט
ולבצע לבדו רצתה להחליט לבד. אז מצאתי לה את "לילך" והיא חתמה.
בשמחה גדולה באמת. זה היה יום שמח מאד בשבילה כשחתמנו על הטפסים.
היא רצתה לדעת, בוודאות, בלי להסתמך על הבטחות של אנשים האוהבים
אותה ומסכימים איתה ואז, ברגעים הקריטיים, הרצון ש ל ה ם  להאחז בחייה,
והאהבה, והאינסטינקט והפחד יובילו אותם לשכוח לרגע ולהגיד לרופאים שכן,
תשמרו עליה בחיים. בטח תנשימו, תחיו, תשמרו עליה בחיים –
היא לא רצתה להגיע למצב שבו היא לא תהיה מסוגלת להביע את רצונה באופן
הברור והאחראי שהייתה רגילה בו כל חייה. היא לא הייתה מוכנה שרצונה
ואחריותה היא לא יהיו הגורם היחיד שיקבע איך ועד מתי.
לכן חתמה על צוואתה בחיים.
מסמך עליו חתמה מתוך הכרה מלאה ורצון צלול.
לא להאריך את חייה כשהפרמטריים הרפואיים מראים בברור שהיא לעולם כבר
לא תחיה את חייה כרצונה, כראות עיניה, וכאן היא נותנת הוראה ברורה.
לא להאריך את חייה באמצעים מלאכותיים.
לאפשר לה למות – זה מה שזה אומר.

קובעת בקול צלול וחתימת יד החלטית שהיא המחליטה ה ב ל ע ד י ת על חייה.
וכן, גם על מותה.

זוהי כמובן גם צוואתי ורצוני הברור והמוצהר, נכדתה.
ואני קוראת את המילים של היתקליף, הגבר שאוהב את ענת, היתקליף :)  –
אני קוראת אותו כבר הרבה מאד זמן, לעתים רחוקות כותבת לו והרבה יותר
פעמים חושבת על המילים שלו. של ענת. על החיים שלו. וכמובן על חייה.
תוהה מהיכן הוא שואב את הכח.
הוא כותב שממנה, מענת –
ומהסיפורים והתיאורים שלו וגם ממה שרואים בקישורים ובעבר היא אכן אשה
מדהימה. עם כוחות נפש שאני לא מכירה ואחיזה מופלאה בחיים –

אני חושבת פתאם, תוך כדי כתיבה איך חשבתי ותכננתי לכתוב פוסט ירוק
אחרי פוסט יום השואה. מתוך אינסטינקט השרדות זה מה שבער בעצמותי –
אקולוגיה – בחירה ואחריות על החיים שלנו –
והנה, הפתעתי את עצמי ומה שאני כותבת עליו הוא אכן בחירה בחיים שלנו,
אבל מזוית אחרת, הפוכה. ממקום כל כך אחר – או אולי לא?

כי בחירה היא בחירה.
כי האחריות שלי על חיי היא באמת רק שלי.
וכך גם האחריות שלי על איכותם, על שווים. בעיני. רק בעיני.

אני אדם שוחר חיים –
אבל
ההבנה שיש להם סוף היא לא מחשבה מפחידה ובלתי אפשרית בעיני.

ומה חושבת עכשיו ענת של היתקליף?
מתוך השקט שהיא מכירה מגיל 13 מאז שאיבדה את שמיעתה,
מחושך הכמעט מוחלט בעיניה, גופה המשותק והנשימות שהמכונה מאפשרת
לה לנשום –
מה חושבת ענת שכבר כנראה לא יכולה להגיד מה היא רוצה?
לא מסוגלת להביע בצלילות ואחריות את רצונה?
מה רוצה ענת?

האם האחיזה שהגבר שלה, היתקליף אוחז עבורה בחייה מדוייקת?
האם הצוואה בחיים שחתמה עליה בצלילות הדעת לא מחייבת אותו היום?
האם מה שאמרה לו לפני שלושה שבועות, בדרך בה הם מתקשרים,
כשהיא חרשת, כמעט עיוורת  ולמעשה, על פי עדותו, ממש מנותקת –
שהיא לא רוצה למות – מבטלת את מה שהיה רצונה הצלול והאחראי?

ציטוט מהבלוג:

אנשים שואלים אותי מה יהיה אם היא תאבד את
הכרתה, ולא תתעורר. מבחינת המסמך שחתמה עליו
לפני שלוש שנים, זוהי הצדקה לחסל אותה. מבחינתי,
שום דבר לא יכול להצדיק את זה. אני למדתי מענת
לכבד את החיים מעל הכל, יהיה תוכנם אשר יהיה.
את זה למדתי אחרי שהמסמך ההוא נחתם.
למדתי שלא משנה מה מצבך הגופני, לא משנה מה
את עושה בשעות החיים שלך, לא משנה מה את משיגה,
מה את מייצרת, איך את מבלה.
גם אם כל אלה הם אפס מאופס – את חייבת לחיות.
זו בשבילי צוואתה בחיים של ענת.

 

ואני מנסה להבין איך הוא למד, הגבר של ענת שזוהי צוואתה החדשה –
המדוייקת יותר לדעתו מזו שענת חתמה עליה בצלילות דעת –
מהשלוש שנים האחרונות בהן נאחזה בחיים?
ותיקשרה, וחייכה לילד שלה כשבא לבקר, ותיקשרה בדרכה עם חברה
שתיים, והביעה את רצונה, ובחרה מה ללבוש כל בוקר – הוא כותב כל
כך נודע ללב, איך היא בחרה מה ללבוש כל בוקר – וחיה את חייה
ונאחזה. ואני חושבת שמהאחזותה בחיים מאמין היתקליף שצוואתה
השתנתה –
ואני…בלב רועד ופחד גדול והרבה יראת כבוד…
לא יודעת אם הוא צודק –
ואני בודאי לא מאמינה במילים האומרות:
לא משנה מה את עושה בשעות החיים שלך. מה את מייצרת.
איך את מבלה.גם אם כל אלה הם אפס מאופס – את חייבת לחיות.

מה רוצה אמא של ענת?
ואיך הרשומה הזו מתכתבת עם השואה –
אתמול, עשרות ומאות אלפים מעידים שנאחזו בחיים בכל מחיר –
אין לי מושג.

אני מסיימת את הרשומה הזו בדחילו ורחימו –
בהיסוסים גדולים, חמלה רבה, בעיקר על היתקליף  – והילד של
ענת ואמה שאין לי כלים לנסות להבין מה עובר עליה בשנים האלה –
אני מסיימת אותו בהכרה שאין בי שום יכולת להבין ולתאר ולנסות
להבין את החיים ומהלכם בדירה ההיא, אצל הגבר הזה בשנים
האחרונות – ואני מביעה את דעתי ההפוכה לו מתוך אהבה חיים
גדולה אבל לא בכל מחיר. עד המחיר שכל אחד קובע עבור עצמו.

אני מאחלת לך, היתקליף יקר הרבה אהבה בחייך –
אני מאחלת לך שמחה. אני מאחלת לך שהשנים עם ענת וההכרות
איתה ימשיכו להעשיר אותך תמיד ולשמח אותך :) –
אני שולחת לענת הרבה הרבה אהבה ואני מקווה שמעט יעבור אליה.
אני חושבת עליה הרבה –

אני שולחת לכם ואתכם לסרט. סרט של ענת –

מ ק ס י מ ה.   י פ י פ י ה.    ג י ב ו ר ה.

 

 

 

 

 
היתקליף מעדכן – 23 יוני 2007 –

פורסם בש א ל ו ת | תגובות (15)

דניאלה להבי – קטלוג –

18 באפריל 2007 – 13:08

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
אפריל  2007 – לא בחוץ, בבלוג. רק כאן בארכיון.
 
 
 
 
http://www.nrg.co.il/online/12/ART/792/865.html
כתבה  n r g
 
 
 
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3246334,00.html
ynet
 
לא קשור שמור לפעם –
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2167175,00.html
בנות בראון ראיון
פורסם בבינתיים | סגור לתגובות על דניאלה להבי – קטלוג –

הקשר בין נודל'ס ובליינדייט

13 באפריל 2007 – 00:08

.

– אמא…

– אהממ…?

– אני רעבה.

– רעבה? אכלנו לא מזמן.

– אני גודלת. הגוף שלי צריך אנרגיה.

– גדלה. וגם אני צריכה אנרגיה.

– את צריכה אנרגיה כדי לחיות. אני כדי לגדול. מה דחוף יותר?

– מה מתחשק לך?

– מנה חמה.

– לא!

– למה?

– מנה חמה זה רק לעתות מצוקה וחרום.

– א מ א, זו שעת חרום אמיתית. אני במצוקת רעב נוראית.

אני מתבוננת בפנים האלה. היא משתדלת להשאר רצינית,   ודי מצליחה, חוץ מזוית פה קטנטנה

ואיזה ריצוד בעינים. אני לא נכנעת. אני אמא החלטית, אסרטיבית, תקיפה.

–  לא. אין מנה חמה, רוצה נודל'ס?

    היא מחייכת. בטח רוצה. מנה חמה תוצרת אמא. מה רע?

– בואי תעזרי לי פושטקית.

*     *     *     *     *

נודלס. הכי קל. הכי מהר. ממה שיש.

צלחת גדולה. קרש חיתוך. סכין חדה מאד.

– פלפל אדום עדיף –  כתום / צהוב / ירוק לרצועות דקות ולא ארוכות.

– גזר – רצועות דקות ממש באורך….חצי אצבע בערך.

– ברוקלי / כרובית – פרוסות דקות לרוחב. אפשר בלי בקלות.

– תירס. טרי, עם סכין לחתוך בבסיס הגרעינים. תירס גמדי מקופסא נחתך לאורכו ואז לשניים.

בשעות חרום גרגירי קופסא או קפוא.

– אפונה ירוקה. מהמקפיא. חופן . חצי כוס במים רותחים לחצי דקה –

טלי אומרת שקפואים אפשר ישר לווק בלי שלב החליטה.

– בצל ירוק לרצועות. כבר היו עתות חרום שבצל רגיל התנהג מצויין.

– כרוב. אם יש. אם אוהבים. קצת. פרוס דק מאד.

– חזה עוף חתוך לקוביות ועליהן מעט. ממש מעט סויה.

ואפשר כמובן בלי עוף.

על השיש –

– שן / שתיים שום.  שורש ג'ינג'ר שנשמר בקופסא אטומה/ בפריזר חודשים.

– סויה.  שמן שומשום. כף עץ. חצי כוס מרק עוף. בעתות חרום מים רותחים ואבקת מרק.

*     *     *    *     *

– אמא, אם היית מתחתנת עם סיני הייתי נולדת אני עם עינים מלוכסנות?

– מה את חושבת?

– שלא. שהייתי נולדת אני אחרת, עם עינים גם מלוכסנות וגם כחולות.

– גם מלוכסנות וגם כחולות?

– כן. כמוך. גם יפה גם אופה.

– אוי, בדיוק מצאתי את הסרט הזה באינטרנט. רוצה לראות?

– לא. אני רעבה.

*     *     *     *     *

ווק חם מאד. לוהט. קצת שמן רגיל.

שום נקצץ / נמעך פנימה. ג'ינג'ר מתפמפם גם. חצי דקה / דקה.

העוף מוכנס. כף עץ הופכת את נתחי העוף. מוכנים מהר מאד, ומונחים בצד, על דופן הווק,

לא על הקרקעית במרכז החום, הם יתייבשו. אם צריך מוסיפים מ ע ט שמן.

הירקות מוכנסים על פי 'קושיים' –  הקשים בהתחלה.

לוקח להם קצת יותר זמן להיות מוכנים –

כרובית. ברוקלי. גזר. תירס – ערבוב. הפיכה.

בצל. כרוב. אפונה.

בינתיים או הכינותי מראש, הנודל'ס מוכנסים לסיר או קערה ממש גדולה עם מים רותחים.

ממש רותחים. 2-3 דקות בסיר –  קצת יותר בקערה.

למסננת. שמן שומשום ניזלג עליהן . בעדינות. ממש בצמצום.

הטעם שלו מאד ברור וחזק –  צריך לרמז אותו.

נודל'ס אל הווק המלא ירקות. שתי כפות עץ הופכות ומערבבות.

סויה על הכל. לא להגזים. אין סיבה.

כשהכל עטוף ומבריק ונראה מעט יבש, כי בעצם אין נוזלים חוץ ממעט סויה,

מוזגים את חצי כוס המרק עוף לווק. עדיף ככה מהצד בעדינות לקרקעית –

משם לערבב, לטעום, אולי להוסיף קצת סויה, אולי לא. זהו.

בלי חוקים. ממה שיש בבית. גם שני מרכיבים מספיקים –

*     *     *    *     *

–  אמא, רוצה לשחק אחרי האוכל?

–  בטח. במה?

–  גו.

–  מה נזכרת בגו פתאום?

–  אני רוצה לבדוק איך זה היה מרגיש אם היית מתחתנת עם גבר סיני….

/

בליינדייט – לכי דעי מה מחכה לך שם……

.

פורסם באני, בעיקר אמא | תגים , , , | תגובות (4)

בליינדייט, אני וחלי גולדנברג

11 באפריל 2007 – 02:05

.

.

בליינד דייט? מה פתאם בליינד דייט? מי בדיוק בליינד בדייט הזה? מה בליינד בי?

google אחד וזהו.

לא רוצה!

באמת לא רוצה.

אורית אומרת שצריך. גלי אומרת שמספיק להתפנק.

הדס שואלת איך בדיוק אני חושבת לפגוש את הגבר שאני חושבת לפגוש?

ברמזור בדרך לְבֵּית הספר או ברמזור בדרך מִבֵּית הספר?

רוני אומר….טוב רוני תמיד אומר דברים יפים כל כך. ומדוייקים לי.

ואני אומרת להם, שאוהבים אותי ושמחים איתי שתפסיקו לבלבל במח,

הנה, עובדה שזה קרה –

"מתי לאחרונה?" – שואלת ג. בחיוך הזה שלה –

ואני מביטה בה במבט הזה שלי ואומרת לה שתשתוק –

שלא חשוב מתי, חשוב העקרון.

אהה היא אומרת לי ומתחילה מהתחלה. מנסה להסביר לי שוב.

לאט לאט. במילים שאני אצליח להפנים ולא להבהל.

לאט לאט –

לְמָה זה טוב? הבליינד דייט כמובן –

לא העקרון הבסיסי של גבר פוגש אשה/ ואשה פוגשת גבר.

העקרון מצויין. ממש לטעמי.

היו לי ארבע בכל חיי. ארבע פגישות 'עיוורות' –

הראשונה בגיל חמש עשרה עם אח גדול של ילד מהכיתה וזה באמת  לא נחשב,

השניה בשנותי בניו יורק, הייתי בת עשרים ושמונה, בודדה כמו שאפשר רק בניו יורק,

הוא היה, ועדיין, חבר של חברים מהחוף המערבי שדאגו לי, ובצדק.

אמריקאי, יהודי, בטופ של השואו ביזנס בארה'ב, מבריק, כריזמטי בטרוף וממש לא.

והשתיים האחרות קרו בשנתיים האחרונות –

כשאני כבר הסה'כ של עצמי, של הביאוגרפיה שלי ושל חיי.

אופס…סטטיסטיקה. …אחת לשנה אני מסכימה?

מאז שהתנפצה הזוגיות המשפחתית שלי הסכמתי לשתיים מהסוג הזה.

הרבה מאד טלפונים ובקשות והצעות הגיעו אלי ולסביבתי. ועדיין.

באמת שהמון. כמה מפתות מאד. כמה מוזרות במיוחד.

הרבה הצעות ששוות סיפור פעם –

ובמשך הזמן הארוך הזה, כשמהומת המפץ נרגעה מעט – כי היא לעולם לא נעלמת  –

הסכמתי לכמה טלפונים ומתוכם, שתיים הפכו ל'פגישות'.

בראשונה הופיע גבר גבוה, מרשים, מצליח מאד, קל דיבור –

דבר המקל על הדקות הראשונות….הכל מצויין….אבל המכנסיים.

מכנסי עור. נו? מה אני אמורה לעשות?

להבין? להתאפק משיפוט פזיז? לזכור שאסור לשפוט מישהו על סמך זוג מכנסיים?

שאם הוא היה צרפתי או איטלקי יתכן שהוא לא היה נפסל כל כך מהר ועל סמך מה?

לא הצלחתי לזכור את החוקים הבוגרים, המעשיים, המעציבים האלה ולהתאפק בשיפוט.

אין סיכוי.

בשניה הופיע גבר חביב. באמת. רגיש. פגוע. מתוק. לא מסעיר. שיחה פשוטה. אישית.

או. קיי. סכמנו.

אני אשה שטחית. בלתי אפשרית. לא מצליחה להתעלות מעל פרטים שוליים (?) כמו

מכנסי עור, מילים נעימות וחסרות משמעות, סטיגמות B M W  או מחזיק המפתחות.

אבל מה יהיה?

מה פתאם בליינד דייט?

לא רוצה!

מעולם לא הייתי בחורה של דייטים. של בדיקות. ננסה. נראה מה יקרה.

מה פתאם. ככה באמצע? מעולם ולעולם ו never .

רק רומנים סוערים. הרפתקאות מעלפות. סיפורי אהבה ענקיים.

או כלום. גם בסדר.

מ צ ד   ש נ י כפי שנהוג להגיד באולמות בית המשפט שמשם מגיע המועמד הבא:

לא לא. עדיין לא הסכמתי –

אמרתי שמחר אתן תשובה אם לתת לו את הטלפון שלי.

במשחק ה 1 2 3 4 5 שהסתובב כאן כתבתי והבנתי שזה לא רעיון טוב.

לא לי. שגם ארבע לאורך כל כך הרבה שנים, זה הרבה מדי בשבילי.

יותר מדי מתח. כמה להשתדל? מה ללבוש? להתאפר? להיות במיטבי?

ואני….אם אני צריכה, או רוצה, יש לי מיטבי. באמת.

להיות חלי גולדנברג?

להיות מהחיים?

אני והסמרטוטים הגדולים בשלוש מידות, הגופיות הלבנות והסניקרס המרופטים?

הג'ינס בן העשרים – כן, הוא עולה –  הגולף השחור והמגפיים המצויינים ההם.

כי 'כמו בסרטים' אי אפשר להיות יותר משעתיים וגם זה, רק עם תאורה ממש מוצלחת :) –

ומי בכלל רוצה? אז עכשיו נכנס החוסר בטחון?

אולי ההיא מהחיים 'תאכזב' לעומת ההיא שלא התבגרה, הבת אלף ההיא מ'הלהקה',

או אפילו ההיא היותר מבוגרת שמחייכת מהמסך לפעמים?

לא. החשש הזה באמת רחוק ממני, או לפחות מתחבא ממש טוב ומציץ רק בבקרים ממש,

אבל ממש רעים במיוחד.

אין לי חוסר בטחון באני. בעצמי. בחיים האמיתיים שלי. ממש לא.

אבל מה פתאם לפגוש מישהו שאת לא מכירה?

מה פתאם להפגש, לנסות להכיר ולתקשר עם אדם זר?

על מה? על מי? בזכות מה? על סמך מה? –

בנסיון האחרון, מבחינתי האחרון לתמיד, הגבר הנחמד והעדין ההוא כמעט צחק עלי.

תקח אותי מהבית שלי עניתי בפליאה וורשאית כשהוא ברר איפה ניפגש.

ארוחת ערב? שאלתי בתמימות כשהוא שאל לאן נלך

והוא ביושר גדול הסביר לי את הטעויות שלי, שמראות כמה אני באמת לא במשחק הזה,

לא מבינה כלום:

ואם אני ממש לא לטעמך? ואם תרצי לעזוב אחרי חמש דקות?

את איתי באוטו, בדרך לארוחת ערב, מינימום שעתיים וחצי…איך תמלטי?

הדרך הנכונה הסביר לי הגבר האדיב והנחמד ההוא ששלט בדרכי הבליינדייטים,

היא להפגש לקפה קצר, כל אחד מגיע מחייו הוא, מדברים, מריחים, נפרדים –

ורק אז 'זה' מתחיל.

לא רוצה ככה. לא רוצה חוקים, סימנים מוסכמים וnext.

המועמד לשנה זו:

יש לו שם נעים וטוב – אמרתי שאני קטנונית ושטחית.

הוא עורך דין – אמרתי שאמא שלי קטנונית ושטחית?

הוא אבא מצויין לילדים גדולים – עדויות מהיימנות מעדות מהיימנות.

הוא חכם. הוא מקסים.

הוא גבוה – ראו סעיף אחד.

הוא מבשל.

גיאוגרפית הוא ככה בסביבה.

הוא 'בחור' יותר מ'דוד'.

הוא בגילי.

ורק הרעיון לשבת מול גבר שאני לא מכירה, כשהמטרה המוצהרת של המפגש ביננו –

שלו, וגם שלי כנראה – נמצאת על השולחן. בלי מילים מפורשות, אבל נמצאת –

וכל היתר…..נפנוף כנפיים ומשחק חיזור –

יורם קניוק ספר לי פעם שהטווסה עיוורת צבעים. הזנב המפואר, הצבעוני והמדהים של הזכר

הטווסי נפתח ונפרש במלוא עוצמתו וצבעוניותו….לריק.

ובפגישה התיאורטית ההיא, כשהבדיקה ההדדית מתקיימת בכל רגע מתחת למילים הנאמרות

בטון המנסה לנהל שיחה בתנאים בלתי אפשריים, אי הנוחות שמתעוררת בי גדולה מדי.

ואני זוכרת שאת הגברים / רומנים / מערכות יחסים האחרונים שלי מאז ש……

הכרתי בדרך הרגילה, המצחיקה, המוזרה ההיא שהחיים מסדרים לפעמים ברשלנות מיקרית

וחן רב כל כך –

מצד שני –

אם אספור ברצינות איך ואיפה וכמה גברים שווים ומקסימים, שובי לב ונבונים, פשוטי חיים

ומנטשים פגשתי והכרתי מאז ש……. בדרך הרגילה והמקרית שבה החיים מזמנים לנו אנשים,

חברים ובני זוג בחיים, בטוח תשאר לי אצבע פנויה כדי לחייג לאורית ולהגיד לה ש……?

.

מצד שני….

.

פורסם בבינתיים | תגים , , | תגובות (34)

פ ר ס ו מ ו ת – מילקי / עוגת עלית ומה שימצא בעתיד

9 באפריל 2007 – 11:18

 

 

 

 

 

פעם, לפני הרבה הרבה שנים  – עוגת עלית.   

 

 

 

 

ואחרי עוד כמה שנים….. – המילקי'ס

 

 

 

פורסם בבינתיים | סגור לתגובות על פ ר ס ו מ ו ת – מילקי / עוגת עלית ומה שימצא בעתיד

הפלסטיק שמספר עלינו הכל לאח הגדול

1 באפריל 2007 – 01:30

.

.

בשלבי ההכנות שלי לתכנן, להתייעץ ולהחליט סוף סוף אם לעלות את הבלוג הזה, או שלא, עלו לא

מעט שאלות,  ונסיונות משונים ומסוקרנים שלי להגדרה עצמית, למציאת דרכים למצֵב סוג של

"תעודת זהות" חיצונית. כמעט אובייקטיבית לקוראים העתידיים של הבלוג. שלי.

וככה מצאתי את עצמי פורשת על שולחן האוכל את כ ל כרטיסי הפלסטיק שלי.

לא רק אלה הנשלפים בסופר, מול הכספומט ושאר מטלות יומיומיות, אלא גם את אלה הדחוסים דרך

קבע  בתאים צפופים ביומן העור השחור שלי, בארנק, במגירה בבית.

התוצאה הפתיעה אותי. בעיקר ברמת הדיוק, השיקוף שלי  ובכמות האינפורמציה הנחשפת לעולם דרך

המלבנים המנוליינים האלה. לאו דווקא אינפורמציה יבשה ובירוקרטית, לא רק פרטים ממשלתיים,

אלא דווקא הפרטים האישיים, כאלה המסָפְּרים על האדם המחזיק בהם הפתיעו, והרתיעו.

.

נ ס י ו ן

.

הנה אני – בסדר אלפביתי – ארוזה בפלסטיק  –

המודגשים נוספו/חודשו ב2008 והיום, אוקטובר 2010

  • אדי – קידום השתלות בישראל
  • אל על – הנוסע המתמיד
  • ביי אנד בונוס
  • בי וול – איכילוב
  • בלוק באסטר- לא רלוונטי
  • דיינרס פלטיניום
  • דומו – וי איי פי
  • דלתא – ויאייפי
  • האגודה להגנת הטבע – מינוי משפחתי- כבר לא
  • האקדמיה הישראלית לקולנע וטלוויזיה – 2007/8/9/10
  • הום סנטר – מורשה מועדון
  • המוסד לביטוח לאומי
  • התנועה למען איכות השלטון בישראל
  • ויזה זהב
  • יו – דיינרס קלאב זהב
  • לייףסטייל – סופרפארם
  • לילך – האגודה למען הזכות למות בכבוד
  • ללין -ויאייפי
  • מעריב – גולד דיינר
  • מפעל הפיס – תוכנית המינויים
  • מ.א.ק
  • נעלי עמנואל – לקוח מועדף
  • סופר קארד
  • סלקום – כרטיס הטבות
  • סינמטק תלאביב – חידוש
  • פיטנס – מכון כושר – לקוחה עצלה- כבר לא
  • צומת ספרים
  • קניון שבעת הכוכבים – וי איי פי
  • רשיון נהיגה
  • שח"מ -איגוד שחקני מסך
  • שמונה – סלון פרטי לחברים
  • קופת חולים כללית – ביטוח מושלם
  • קפה הלל – מינוי
  • תולעת ספרים – מועדון חברים
  • תעודת זהות – מדינת ישראל
  • תעודת תושב – ת"א
  • כמה כרטיסי פלסטיק, תגיות עצמיות נוספים לנו עם הזמן, כל הזמן?
  • כמה הרבה מידע, וכח, אנחנו מאפשרים לארגונים וחברות לקבל עלינו מתוך נוחות?
  • כמה זה מיותר.

.


.

פורסם באני | תגים , , | תגובות (9)

לאן ולמה הן ממהרות…

27 במרץ 2007 – 17:37

 

למרות השמות המוזכרים בפוסט הוא נכתב לפני שנים,

כפוסט ע ק ר ו נ י והתחיל מהפוסט הכי חשוב, לדעתי, שכתבתי עד היום

 מתי, מתי התהפך העולם? . .    

. . .

ימים ספורים לפני שיגיח בנה מהבטן המדוברת ביותר בארץ, היא מספרת

ל"פנאי פלוס" או ללאשה או לידיעות אחרונות, על ההריון, הפפראצי והקריירה,

בראיון שיופיע על שער גיליון חג היא מצוטטת:

"מדהים אותי איך שממהרים להספיד אותך. אני בסך הכל בהריון,

וישר מתפרסמות כתבות של 'האם הקריירה של xxx גמורה?'.

מבחינתי דקה אחרי ההיריון אני כבר יכולה לדפוק שער ל'בלייזר'

עם בגד ים ומראה נוטף סקס".

אני יושבת מול המחשב וקוראת את המילים. שבוע/שבועיים לפני לידה ראשונה.

לפני ילד ראשון.

אני מכירה חלק מהממהרות ולק אני לא מכירה,

לכולן יש משהו משותף, הן נשים מוכרות והעבודה שלהן קשורה גם למראה שלהן

ממירי בוהדנה של פעם שמצוטטת למעלה לפני לידת בנה הראשון,

דרך אין ספור אחרות, ממיכל ….. ויצמן השבוע:

מיכל ויצמן | 
זמנים מודרנים  • 22.10.2017
"מה שבטוח זה שאני אצא מבית החולים בסקיני ג'ינס"

עד האין ספור אזכורים של  בר רפאלי שיצאה לבד שבוע לאחר הלידה

ועוד ועוד נשים צעירות ומצליחות שממהרות כל כך "לחזור"

לחזור לאן? מה רע במקום שבו תהיי בעוד חודש או חודשיים או שלושה?

עם תינוק חדש, בבית, עוזרת לו להתרגל למרום המורכב הזה שנקרא, חיים.

ובכל זאת, ובלי קשר למה יקרה להן כשיביטו לראשונה בעינים של התינוק/ת,

והוא בעיניהן, יחפש את המבט והריח של אימו,

בלי לדעת איך תרגישו, אם תחליטו להניק (ותצליחו) או לא,

– בלי לדעת אם כשתהפכו לאמהות יתהפך עליכן עולמכן

ואולי תגיעו להחלטות משנות חיים, אולי שלא

בלי לדעת מה יקרה לכן עם אמהותכן, ועם השינוי בחייכן –

ובלי קשר לליגה הקלה, להסתגלות, שאני מאחלת לכולן  –

כי כולכן אחיותי, צעירות, מבוגרות,

אני תוהה, לאן כולן ממהרות?

מה כל כך דחוף להצטלם בבגד ים שבוע אחרי לידה?

להכנס לסקיני ג'ינס? לצאת לבלות, להצטלם, להוכיח לכולם

שהיי אני עדיין אני. מה מוכיחים בזה?

את עדיין את גם עם עודף של חמישה, שבעה קילו שבועיים אחרי הלידה

הצילומים בפתח בית החולים הם לא חובה, אפשר בלעדיהם.

ומה בהול לרצות להיות על שער של עתון שבועיים אחרי לידה?

או בצילומי קמפיין אופנה חודשיים אחרי לידה?

או בתוכנית טלוויזיה שדורשת שבועות של חזרות?

מה בוער? לאן כולן ממהרות ולמה?

. . .

כמובן ששמחתי מאד כשנכנסתי לג'ינס שלי ההוא הישן,

ואני לגמרי בעד בגדי ים, גוף חטוב, סקיני ג'ינס ושאר ממתקים,

אבל, התזזית, המהירות, רעב לחזור מהר. מאד מהר. מהר מדי.

הפחד (כנראה) שאם תעלמי לכמה חודשים ארוכים,

מי ירצה אותך בחזרה?

ההרגשה ש'הן' לא נעצרות לרגע.

להיות. להרגיש. להתרגל. לאט לאט. הריון. לידה. תינוק. אהבה. אמא.

המון דברים חדשים. רכים. מפחידים. מענגים. קשים. הכל. עולם ומלואו.

והתחושה היא של חוסר יכולת לנשום עמוק ולהיות לרגע בחיים החדשים.

להיות אמא. להתרגל. לתת לתינוק שלך זמן להתרגל לחיים כשאת לידו.

ואחרי שתתרגלו. כולכם. תחליטו.

ועל ההחלטות – בפוסט הא ר ו ך ומורכב ומעורר שאלות ורגשות רבים וסוערים

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם? – הרהורים על הורות .

פיות לטור 018

מזל טוב, שנות הורות טובות ומפרות לאחיותי

פורסם בבעיקר אמא | תגים , , , , , | תגובות (14)

"זה היה בסוף הקיץ" – צביקה [ פיק ] ואני

26 במרץ 2007 – 12:07

 

 

 

אני לא מצליחה להתאפק. רוצה שישמר.

אני כבר רואה את הנכדים שלי לא מפסיקים לצחוק,

אם האינטרנט לא יתקלקל פעם כמו שדודה מבוגרת שלי הסבירה לי –

 

 

  דווקא נחמד רשימת תפוצה. פרטים  מימין.
 

פורסם בבינתיים | תגובות (15)

פאפרצ'י? אני? בשמחה – צילום – תגובה

17 במרץ 2007 – 11:26

 

     

   דינדון בתגובה לתגובתו של החתול של צביקה טריגר המסרב להכנע לדרישת הצלמים –

                

 

 

                                        אני נכנעת בחן – דינדון גולדנברג-גלעד

 

                    

פורסם במצלמת | תגובות (12)

רצח דולפינים – סרט בלתי אפשרי לצפיה ולינק לעצומה – לא תחתמו?

13 במרץ 2007 – 13:52

 

 רצח להקות שלמות של דולפינים ביפן.

הסרט קשה  לצפיה. בלתי אפשרי למען האמת –

העצומה קוראת לראש ממשלת יפן להפסיק באופן מיידי את

טבח הדולפינים והלוויתנים.

למעלה מ 700.000 איש, אזרחי כדור הארץ חתמו –

מרחבי הגלובוס הכחול והקטן והיחיד שלנו מתאחדים אנשים לטובת החפים מפשע. 

מספר החתימה שלי – 705986 

 

לינק 1 – הסרט  http://www.glumbert.com/media/dolphin


לינק 2 – העצומה
ttp://www.petitiononline.com/golfinho/petition.html

 

 

 

זהו. מה בכלל עוד אפשר להגיד?

 

 

  ואם זה לא מספיק אז הנה לינק בנושא גורי וכלבי הים בקנדה –

  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3377110,00.html

 לפעמים, רק לפעמים ,קשה לי להמשיך להאמין בטוב שבאדם –

 


 

פורסם בבינתיים | סגור לתגובות על רצח דולפינים – סרט בלתי אפשרי לצפיה ולינק לעצומה – לא תחתמו?

יש שאלות. אין תשובות – צילום

11 במרץ 2007 – 20:48

 

 

 

 

 
 
 
http://www.notes.co.il/chelli/29326.asp
מתי התהפך העולם? – שאלות על הורות

 
פורסם במצלמת | סגור לתגובות על יש שאלות. אין תשובות – צילום

מתי זה קרה, מתי התהפך העולם? # בין קריירה לאמהות

8 במרץ 2007 – 21:27

.

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בעצמו?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

שגם אם קשה, זה בסדר.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?.

לפני זמן פרסמתי את פוסט רשומון הסידורי יומולדת של הילדה שלי –
כשחזרתי לבלוג לראות מה קורה ומי ראיתי שנוצרה מהומה קטנה.
אחרי ברכות ומחמאות והזדהות אימהית התחיל דיון. קצת מהוסס. תוהה עם עצמו –
במרכזו עמדה הטענה/בדיקה העדינה והמהוססת שאולי אני מגזימה.
שרשימת ופירוט מה ואיך והיומולדת הייתה מוגזמת.
ניסיתי להבין. קראתי שוב ושוב –
האם מה שנראה להן כהגזמה פיננסית, הגזמה בכמה יומולדת אחדעשרה עלה לנו לדעתן? –
זה העניין של הכסף? כמובן שהעלות הייתה נמוכה בהרבה, אבל לא זו הנקודה –
ההגזמה ב'חגיגות'? –  או שהשפע הרגשי שלי הפריע?
האם השקעת האנרגיה, תשומת הלב והירידה לפרטים נראתה מוגזמת?
מה צרם? מה הפריע?
מצאתי עצמי כותבת ומוחקת, גם מילים שהיה בהן גוון מסויים של התנצלות –
ואז נעצרתי.

על מה אני מתנצלת?

וכאן מתחיל הפוסט הזה – בדיוק כאן: איך התהפך העולם –

מתי 'זה' קרה –

– ממתי הרמת הגבות מתבצעת דווקא כשהורים מחליטים לגדל ילד 'קצת כמו פעם'?

– ממתי התמהון עולה כשמניקים ילד שנה/שנה וחצי כמו שאין ספק שהכי טוב בשבילו?

– ממתי השאלה: אבל לא משעמם לך? נשאלת בתמהון אמיתי כשאת מספרת  שהילד שלך

עוד לא הולך ל'גן' כי הוא רק בן שנה ולא, אין לו מטפלת ?

– ממתי הרעיון שילד חוזר באחת בצהרים הבייתה ואוכל ארוחת צהרים בבית ניראת לאנשים

מוזרה "אין לכם מועדונית בגן"

– ממתי הרעיון שאם אתה עושה ילד, המשמעות היא כמעט בודאות שאתה צריך לוותר על דברים

רבים שחשובים לך, לשנות סדרי עדיפויות ולשים את עצמך לאו דווקא ראשון, מרגיש מופרך?

– מממתי כששאלו אותי מה אני עושה בשנים הראשונות, הייתי נשארת חסרת נשימה לרגע,

מהססת – מה להגיד? אני אמא, חדשה יחסית, בת זוג, אני גם שחקנית, כותבת ספרי ילדים, ועוד

אבל היי, עכשיו, וכנראה לתמיד, אני בעיקר אמא. קודם כח אמא. מגדלת את הבת שלי/שלנו.

– ממתי הריצות של אמא לסידורי יומולדת, תשומת לב לקטן שבפרטים, חיפוש נרחב אחרי

חצאית ורודה מעורר תחושת הגזמה ולא תחושת חיוך: וואו איזה כיף לילדה .

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם?

כשעמדתי ב'אסותא' והאחות אמרה לי: התשובה חיובית, פסקתי לנשום.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי נוהגת באלפא שלי בפקקים של אבן גבירול, מדליקה סיגריה –

אחת מ 20-30 יומיות לאורך כמעט עשרים שנה ויודעת בוודאות שברגע שאני מחנה את האוטו

ונכנסת הבייתה, אני מפסיקה לעשן. כי ככה זה. ברגע ההוא הבנתי, עדיין בלי להבין, את המילה

א ח ר י ו ת –

ככה פשוט. ברגע משנה חיים, קבלתי אחריות על קבוצת תאים מתחלקת ומתפתחת שבעוד

שמונה וחצי חודשים תהפך להיות הילד/ה שלי -ואני, מרגע זה אחראית עליו.

ומבחינתי מאותו רגע, לעשן סיגריה היה להזיק במודע לעובר שלי בדיוק כמו לחייך אליו בעגלה

ולנשוף עשן ישר לתוך פניו. ככה דמיינתי את הסיגריה.

עשנתי עוד כמה לאורך ההריון, בודאי, אבל בודדות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3363657,00.html
מתי הופך העובר לאדם –

אהבתי אותה כבר אז? לא יודעת. היתה תחושה ערטילאית. הרבה רגש. הרבה שמחה.

התכוננות פנימית חסרת מילים. הייתה חתונה באמצע. טוב, סוג של חתונה – עברנו לבית חדש,

כינון כמובן,התגייסות פנימית ושמחה. מולה. אליה.

היא כבר הייתה היא ולא הוא – כבר היה לה את שמה וכבר הרגשתי את רגש ה'שמירה',

האחריות שלנו עליה. כשהיה רעש, כמו כולנו, ידיים גוננו על הבטן,

כשמישהו דחף אותי לא בכוונה, הידיים עטפו אותה. ככה הטבע רוצה. ככה הטבע עושה.

.

יש דברים שיודעים בלב. יש דברים שיודעים בתובנה. ויש דברים שפשוט יודעים.

אני ידעתי איזה אמא אני אהיה. תמיד ידעתי.

וברגע שראיתי אותה, מרימה אלי זוג עינים אפורות, עמוקות, יודעות הכל באותו הרף עין  –

רגע משנה חיים וגעגועי נצח לשניה ההיא.

כשנפגשנו. ברגע שהיא חיפשה אותי ומצאה, הכל היה ברור.

היא הילדה שלי. אני אמה.

ומחובתי ותפקידי ורצוני לשמור עליה. קודם כל.

ואחרכך להאכיל אותה, לגדל אותה, לחנך אותה ולעשות עבורה את הטוב ביותר.

את הטוב ביותר שאני מאמינה בו. את הטוב ביותר שאני יכולה. ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.

.

מילת המפתח שלי בהתייחסות שלי אל הבת שלי הפרטית ולילדים בכלל היא ילְדוּת.

התחושה הבסיסית שמכתיבה לי הרבה מהתנהגותי ומההחלטות שלי מולם היא –

שיש המון שנים להיות אדם מבוגר וכל כך מעט שנים להיות ילד קטן.

כל כך הרבה חובות, חשבונות, משימות, לוחות זמנים, אנשים להתחשב בהם, ויתורים, עבודות,

התפשרויות, התחשבויות, דאגות מחכות לכולנו כאנשים מבוגרים, שאת השנים הראשונות,

אפשר,ל ד ע ת י, ורצוי להעביר בשמחה, משחק, לימוד וחוסר דאגה.

אני אדם שמאמין ונשען בבטחון גדול על ברכי הפסיכולוגיה, מאמינה באמונה שלמה ואמיתית

שכל מה שקורה עשוי להשפיע על האדם הצעיר הזה שהבאתי לחיים

ואני מגדלת ומחנכת ומשפיעה על שארית חייו.

אני ואביה כמובן.

והעכשיו –  אי אפשר להגזים בחשיבותו. השנים האלה, שנות הינקות והילדות הן גורליות.

ואנחנו, א נ ח נ ו, אחראים עליהן. על השנים המעצבות את שארית חייו/ה. הוריו. הוריה.

וכך. מתוך ההרגשה הזו התחלתי את מסע ההורות שלי. האמהות שלי.

מתוך רגש אחריות חסר גבולות בעוצמתו וגודלו.

ויתורים? הפסדים? שינוי סדר עדיפויות? החלטות גורליות להחליט? רגעי אמת מפחידים בחדותם .

כן או לא? לקחת או לוותר?

מפחידים כי יש בהחלטות האלה לעיתים חשיבות עצומה של איכות חיים,

דברים שאפשר או אפשר שלא יהיו, העדרות או שלא לימים ארוכים מהבית.

הייתי בת ארבעים וקצת. אחרי הרבה שנים של עשיה, כזו או אחרת –

וכדי לקצר, הנה אני מציגה את עצמי כשנכנסתי ל'רשימות' –

ועכשיו, עם בן זוג אהוב ותינוקת יכולתי ורציתי להכנס הבייתה.

לא היה שם, בחוץ, כלום יותר מעניין, מרתק, משמח ומקסים מהמשפחה שלי.

והחוץ המשיך להיות ולחיות, ואפילו העמיד לא מעט פיתויים.

.

ערוץ 2 נפתח בשנים ההן. אבא שלה הגיע למרחב שלו, לי היה חלון הזדמנויות קטן –

הייתי  בת ארבעים וקצת, הייתי דוגמנית הרבה שנים – עובדה שלא תמיד עובדת לטובתך

כשאת רוצה להשתמש בעוד אפשרויות ביטוי או כשרון שאת מאמינה שיש בך,

ולשמחתך, יש כמה אנשים שחושבים כך.

שחקנית קולנע היא עדיין ההגדרה הראשונה שלי מול עצמי. אהבה גדולה, אולי הכי גדולה.

אבל סרט פה ושם לא מספק ולא מספיק. לא מבחינה כלכלית ובודאי שלא מבחינת הצורך והרצון לעשות.

והנה נפתח חלון חדש, ערוץ 2.

והחלון/ צוהר/אשנב הזדמנויות שנפתח לי היה אמיתי  והיה שם.

היה ברור שכדי להניח רגל במקום החדש הזה, בזמן ההוא, כשהכל היה חדש, מרגש וממציא את

עצמו, היה צריך, מי שרצה, להשקיע הרבה יותר מלהגיד שלום יפה וחייכני לדן שילון  במסיבות

של 'רשת', או להגיע עם תינוקת חייכנית על הידיים להקלטת תוכנית של אבא.

צריך לזוז. לפעול. לעשות. וצריכה ליפול החלטה איך תגדל הילדה שלנו.

עם מטפלת? הנקה? ומה עם הפרנסה?ואיך תרגיש אמא שרגילה באופן כללי, להרויח את לחמה מגיל מאד צעיר?

רק אבא יפרנס? אפשר לחיות רק מהמשכורת של אבא? אפשר לחיות כמו שרוצים?

איפה נצטרך להצטמצם? אנחנו רוצים, מוכנים לרדת ברמת החיים, עם כל הכבוד לערוץ 2?

כל שותף תורם לשותפות את מה שהכי טוב ל'מוצר' כרגע?

וה'מוצר' הצטרך, לדעתנו וטעמנו, אמא. אמא צמודה.

וצריך היה לקחת החלטה ע כ ש י ו.

אי אפשר אחר כך, אי אפשר להגיד נחזיר לה מאוחר יותר, נפצה אותה כשתגדל כי עכשיו

יש את החיים בחוץ. וצריך לעשות מה שצריך לעשות.

ואם יש מפיק שמחכה לתשובה, או רעיון שצריך להתחיל לבדוק ולפתח אי אפשר אחרכך.

A man has to do what a man has to do

וזה נכון שהחיים בחוץ הם עכשיו, אבל גם החיים בבית הם עכשיו.

וחשבתי, חשבנו, שכשהזמן הנכון יגיע, כשיגיע הזמן לצאת שוב לחיים, בטח נדע.

וכשאומרים לחזור שוב לחיים, מתכוונים ברוב המקרים, לאמא שתחזור לחייה.

כי אבאים מתוקף עבודתם, אחריותם וחוסר יכולתם להניק, בת'כלס,

ממשיכים לחיות גם את החיים ה'הם', החיים ב'חוץ'.

גם כשזה לא מאד p c להגיד בקול רם. והוחלט. בלי הרבה מילים ודיונים. אבל הוחלט.

הילדה שלנו תגדל כמה רחוק שיכולנו לדעת ולהבין מה זה ואיך זה לגדל תינוקת, כמו שהוריה חושבים שנכון.

בבית. עם אמא ואבא ואבא ואמא.

הכי קרוב שאפשר. וכשיגיע זמנה להכנס למסגרת של משפחתון/גן/גנון, כבר נדע.

.

לאן הן ממהרות רגע אחרי שנולד להן תינוק, לאן? ולמה?

למה צריך חודשיים שלושה אחרי לידה להכנס לג'ינס ההוא ולחזור לעבוד בימי צילום ארוכים,

שעות של מדידות בגדים,חזרות ומה לא. (לא שאני נגד הג'ינס ההוא חלילה).

ויש גם נשים/אמהות שלא עובדות ב'תעשיה' וגם משתעממות עם התינוק בבית וחוזרות לעבודה,

ויש את האמהות שלא רוצות לחזור לעבודה אחרי חודשיים, שרוצות להשאר בבית ולהיות עם

התינוק/ת שלהן שנה/ שנה וקצת – ורק אחרכך לחזור ל"חיים" –

וחוקי העבודה והמדינה שהגיע הזמן שאיזו/ה חבר/ת כנסת ת/יפעל ות/יזום להאריך, ובהרבה,

את חופשת הלידה שהמדינה מאפשרת למשפחה לקחת –

או אחד המצבים הכי שכיחים בחישובי איך לגדל את הילד שלנו, המצב הפיננסי בתא המשפחתי שלא מאפשר

חופשה מעוד משכורת – על אלה,ההורים שרוצים ולא יכולים להעניק לילד שלהם את השנים הראשונות כמו שהם

מאמינים ורוצים, על אלה הלב נכמר.

ועל מה טוב לתינוקות אין ספק וכמעט אין ויכוח –

הויכוח הוא על האם טובת ילדך קודמת לטובתך?

האם עובדה שהוא יהיה עם מטפלת מגיל ארבעה חודשים, עם בקבוק סימילק או מטרנה מזיקה לו?

ברור שהיא לא מזיקה לו.

האם זו האפשרות הטובה ביותר? ברור שזו לא האפשרות הכי טובה בשבילו.

ואין מילים יפות או p/c או עדינות יותר להגיד את האמת.

.

התחושה היא שההריון והלידה לא מופנמים ברמה האמיתית של השינוי.

של המחוייבות. של הבנה שהחיים שהיו הם לא החיים שיהיו. לעולם לא.

לא בגלל שצריך בייבי סיטר כיוצאים מהבית. לא בגלל שצריך להתעורר בלילה –

לא בגלל שעדיף שיהיו בבית מגבונים ובמבה במקום רדבול וסמים.

לא בגלל המאות/אלפי סידורים שצריך לסדר כל הזמן כדי שהחיים יהיו –

אלא בגלל שברגע שעשית ילד – אתה מחוייב לקחת עליו אחריות.

לא רק על האוכל. לא רק על החיסונים והמשקל. לא רק על הסוודר והצעצועים.

לא רק על כל הדברים הטכניים שגידול ילד דורש, אלא על החיים שהוא חי.

על מי מלטף אותו ומנחם אותו כשהוא נופל. ומי באמת מתבונן בו כדי לראות מה המצב רוח שלו.

על הבטחון בעולם שהוא רוכש לעצמו (או שלא) ו על זמן שהוא פשוט נמצא לידך ואתה לידו.

חיים קוראים לזה. והחיים…..? החיים הם עכשיו. חד פעמיים. אין אחר כך.

ואם אפשר, עדיף.

מה יש שם בחוץ? מה יש שם בחוץ שמעניין או מרתק או משמח יותר?

מה היה יותר מעניין מלראות איך היא מבינה שזו היא במראה?

מה היה יותר מענג מלראות אותה מוארת משמחה כשנכנסתי לחדרה בבוקר?

מה היה יותר משמח מלראות אותה, שנינו, צועדת את שני צעדיה הראשונים על השטיח?

או מגלה איזה טעם היא אוהבת ומה גורם לה לאיכססס ענק?

או מגרגרת לשמיים, מגלה איך הולכים או מציירים או מפחדת מגלי הים?

אני יודעת שהרבה אנשים מגיבים בעוצמה רגשית מאד גבוהה לדברים האלה, וכועסים. מאד.

אני מכירה (די מקרוב) את התיאוריה שאומרת : הורה מאושר שווה ילד מאושר.

הורה/אמא מתוסכל ומשועמם ועצבני שווה ילד שמושפע מהתחושות האלה וזה בטח נכון –

ויש אנשים שמשעמם להם להיות שנה בבית וזה לא עושה אותם הורים פחות מסורים.

אבל אנחנו שהולכים לפסיכולוגים, סדנאות, בתי ספר להורים, קונים וקוראים ספרי לימוד איך להתמודד ולהיות

הורים טובים יותר, מודעים יותר, שוכחים את הדבר הכי בסיסי ופשוט. פשוט להיות לידם. לגדל אותם. לחיות.

בוודאי בשנותיהם הראשונות.

טוב, לא כל הזמן. אין כאן דיבור על שיטת הרצף וכו' אבל הרבה זמן. הרבה שעות ערות.

.

הכל היה חדש. הייתה הבנה אינטואיטיבית שזה זמן חדש וצריך ללמוד ולהתרגל, וכן, כואב. עיף. גדוש. חדש.

כולם לומדים. לוקח שבועיים/שלושה/ארבעה. וללמוד לחתל, ואמבטיה (אבא!), ושינה, ומה זה ה'קוליק' הזה,

וכן מי ענבים ולא, ומי זוכר עכשיו מה היה אז….

והחיים ממשיכים וקשה וחדש ולומדים.

ומי שצריך להתרגל הכי הרבה זו דווקא התינוק/ת.

הם צריכים להתרגל ולהסתגל להכל. הכל חדש להם. כל אור, כל קול, כל טעם.

אפילו הגוף שלהם צריך להסתגל. אז השתדלתי להביא אליה את החיים החדשים בעדינות בימים ובשבועות

והחודשים הראשונים. בהדרגה. לא להתנפל על החושים שלה במסות גדולות. הכל כל כך חדש.

"את מפנקת אותה". "היא תתרגל". "החיים לא כל כך עדינים ומתחשבים". "היא עושה מניפולציות" .

איזה מניפולציות בדיוק יכולה לעשות תינוקת בת חודש רציתי לדעת.

הנקתי עד שהיא הייתה בת שנה וקצת. היה קשה בהתחלה? כן. so?

"למה את מניקה? לא תוכלי ללכת לשום מקום". "תהיי מרותקת אליה" –

לאן בדיוק רציתי ללכת עם תינוקת חדשה בבית?

"היא צריכה להתחשל. החיים יותר מסובכים" – "תרגילי אותה מעכשיו" –

וחשבתי אז ואני חושבת גם היום שיש זמן להתחשל. ללמוד. להתחזק. להתמודד.

אבל לא בגיל שנתיים ושלוש וארבע.

וכמה שבבסיס יותר רגוע ושקט ויציב ובטוח כוחותיה הרגשיים להכיל את החיים ה'בוגרים' יהיו חזקים יותר.

.

לְמָה היא תתרגל שאלתי אותם. את אלה שהעירו ש"היא תתרגל"?

לזה שכשאת קוראת לאמא/אבא שלך בבכי או בקול או במילים הם באים מיד? יופי מותק. תתרגלי.

איך בגיל חודשיים או חצי שנה או אפילו שנתיים תבני אמון רגשי בהורים שלך?

איך תדעי שהם כל הזמן, כל הזמן שם, שומרים עליך, אם לא תווכחי שזו אמת?

איך תגדלי להיות אדם ששמח באנשים, שמאמין שאנשים מבוגרים מגינים עליך אם הנסיון שלך מול המבוגרים

שאת מכירה לא כזה? יגיע הזמן להבין, להזהר ולהכיל גם מידע שונה על אנשים מבוגרים. בטח יגיע.

אבל קודם תגדלי קצת.

היא לעולם לא עשתה סימן שהיא צריכה אותנו ולא נענתה מהר ככל שנית,

בלי להפיל את הקפה מהיד או דברים מסוג זה אבל מהר ככל שניתן.

מפונקת? היא לא מפונקת.

היא ילדה שגדלה בתחושה שהוריה מקשיבים לה, קשובים לה, ומכבדים אותה.

קולה נחשב. דעתה נחשבת. טעמה נחשב. אבל לא קובע. בהחלט לא קובע.

אנחנו בהחלט מחליטים עליה  :-)  –

העובדה שהיא קטנה, מעולם לא היוותה סיבה לשכוח שזכותה להיות בעלת דעה, טעם, רצון, כשרונות ונטיות

משל עצמה – כל זמן שלא תהפך לגזענית, פאשיסטית וערלת לב :)

והיו רגעים קשים. וימים קשים. ואחרי צהרים בגני שעשועים שהרגשתי את תאי הi q האחרונים שלי מחליקים

עלהמגלשה ונעלמים לנצח ותהיתי אם אני מסוגלת לשבת בארוחת ערב עם אנשים מבוגרים ולנהל שיחה בלי

להגיד 'איה' , לא הצלחתי.

וראיתי איך הרצון שלי לכתוב ממשיך להתנמנם, והגוונים בשער יכלו לחכות עוד חודשיים שלא נדבר על אלה

ברגליים, והגעגוע לדבר הזה שנקרא לבד וחופש, ולזכור איך פעם כל האופציות היו פתוחות וכרגע, כשהילדה

שלי בת חודש, שנה, שנתיים וחמש …הרבה מהן סגורות, וכנראה לתמיד.

אבל – גם הגיל סוגר אופציות. גם הזוגיות. גם הורים מזדקנים. גם חובת ההשתכרות.

מגיע שלב שהחיים עצמם מתחילים לסגור אופציות באותו דיוק שפעם הם פתחו ופרשו אותן לפנינו.

צריך להבין. להכיל. לוותר. וזה מאד קשה.

.

איך אני אסביר שאני לא כותבת ושופטת, למרות שהמילים שלי עשויות להקרא כך?

שהדברים הרגישו ועדיין מרגישים לי כל כך ברורים שקשה לי – מודה – להבין איך אפשר אחרת.

רק על עצמי וכו…

.

ובכל זאת,

איך העולם מתהפך –

פנאי נפשי ורגשי הוא משאב חיוני וטבעי כשאתה אוהב מישהו.

ואיך התהפך העולם –

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה ה"ישן" –

זה המוותר על דברים בחייו "תמורת" הורותו, בטח מוותר –

ומתגעגע,  בטח מתגעגע/ת אל עצמו ואל חייו הקודמים, החופשיים,הספונטניים, אלה עם הבילויים, הטיסות,

ארוחות הערב במסעדה, הקפיצה לשעה לאיזה דרינק, הצצה במוזיאון בלי להביט בשעון –

בטח מתגעגע. אבל לא ממורמר/ת ומתחשבנ/ת על ויתורי –

ויתור על דברים רגשיים לא פחות מחומריים הוא לא ויתור קל יותר ולעיתים קשה הרבה יותר.

אבל אם עשית ילד קח/י עליו אחריות.

אחריות מקיפה.

אני אמא אחראית. אחראית כמיטב יכולתי + מיטב יכולתו של אביה על בטחונה, שלוותה, חוסנה הרגשי

וילדותה של הבת שלי. ככה הייתי תמיד. מהרגע שהיא נולדה.ואני שלמה עם ההחלטה שלי.

החלטה שעלתה לי הרבה. גם בבחירות קריירה שעשיתי, בוודאי בתכלס של החיים,  במציאות הפיננסית,

בהחלטה לא להכניס לחייה גבר שאני לא יודעת בודאות שהוא כאן לאורך זמן, מה שמסבך לא מעט את מדיניות

הדייטינג שלי :), במקום שבו עומדת הקריירה שלי היום, באוטו בו אני נוהגת, ברמת החיים שלי, באנרגית כתיבה

והעשיה שלי ש'נגנבת' לעתים למחוזות אחרים, ולעתים מרימה ראש ודורשת את שלה :) –

אבל ככה בחרתי.

.

האם העובדה שהורים אחרים מגדלים את ילדיהם בדרכים אחרות, מחייבת אותי להתבונן שוב בהחלטות שלי? –

המשכתי לכתוב לאמא שתקפה אותי שאני מבטלת את עצמי ואת חיי בהורות שלי – שאת חושבת שאת מקנאה

בשפע שלדעתך יש לילדה שלי. בעיקר הרגשי. ואני שואלת למה לא – למה לא הרבה?–

ואם נחזור ליומולדת שהתחילה את הדיון כאן:

למה לא סרט חדש?  למה לא קורנפלקס לחברה שלה שאני מכירה ויודעת שאת זה שיש לנו היא לא אוהבת?

בגלל ששכחתי והצטרכתי לקפוץ שוב לסופר?  שווה לי.

למה גם מסיבה וגם שתי חברות אחרכך יבואו אלינו לישון, למה לא?  למה מסיבת הפתעה? למה לא?

מה להגיד להן? שאני לא מסכימה? כי יהיה באלאגן ורעש שעתיים?

כי השטיח יראה כמו אנ'לא יודעת מה? קטן עלי. שווה לי.

וחצאית ורודה חדשה ליומולדת? בטח ובשמחה גם אם אני אעבור בשלוש חנויות עד שאמצא.

את חושבת שהסרט הכי חדש הוא עניין?

שאני לא יודעת שאם הייתי שמה בדיוידי 'מרי פופינס'  בפעם ה100  ופופקורן הן לא היו מתכרבלות  באושר,

זוללות ומצחקקות כמו שרק ילדות בנות אחת עשרה יודעות?  לא. זה לא בגלל שהוא הסרט הכי חדש,

זה בגלל שרציתי לשמח אותה. מה קורה? רציתי לשמח את הילדה שלי.

איזה משפט פשוט.

אז איך אני שוב עומדת כאן וסוג של מתנצלת?

.

האם אני זוכרת שיש אנשים/נשים שבוחרים אחרת? בוודאי.

האם אני זוכרת שיש אנשים שהיו רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם?  כן!!

אם אני מכבדת את דרכם ודעתם? בטח.

האם אני מצפה מהם לכבד את דרכי? כן.

האם אני מרגישה שאני ובתי ואביה ברי מזל שהתאפשר לנו ככה?  כן. כל הזמן.

א ב ל

אני לא מוכנה לעמוד ולו לשניה בעמדת התגוננות על השפע הרגשי שיש לי עבור הילדה שלי.

והסבלנות. והיכולת להקשיב לה ברצינות.

היא מעניינת אותי.

לראות אותה גדלה ומבינה ומפתחת חוש הומור וציניות ומנסה לבדוק אם אפשר לקרוא תגר על אמא

(אפשר. בעדינות) ולומדת ואוהבת. היא מעניינת אותי הבת שלי. באמת מעניינת אותי.

ואני מכילה אותה ואת האהבה העצומה שלי אליה. והיכולת לאהוב זה מה שיש לי,  ושפע, הרבה שפע –

הלוואי שיהיה לי תמיד לכל אהובי.

האם כשילדתי אותה הפסקתי להיות 'אני'? לא.

האם כשילדתי אותה חיי התהפכו ולעולם לא יהיו כשהיו? כן.

ואני מקווה שאני אצליח סוףסוף לסיים את הספר הזה שאני עמלה עליו כל כך הרבה ואני מקווה להתייצב

מבחינת יכולת הפרנסה הקבועה והיציבה שלי סוף סוף (למרות שאני מבינה שאין הרבה סיכוי שזה יקרה:)

ואני מקווה לפגוש אהבה טובה ומרגשת שתעשה טוב לי ולחיי ואני חיה את חיי הטובים.

והצרכים שלי לחיות את חיי קיימים, והיצרים האישיותיים שלי והדחפים היצירתיים,

והצורך לבעוט לפעמים ולהרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים קיים

וגם הגעגועים לפעמים, בטח ותמיד יהיו –

והחיים, בוודאי במשפחה דו-בנותית מורכבים ומלאי מגבלות וסידורים והתפתלויות –

אבל הסדר עדיפויות ברור וחד משמעי –

קודם כל לפני הכל יש לי ילדה. אני אמא שלה.

וזה. באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח כל כך הדבר הכי חשוב.

האחריות הכי גדולה.

אחריות אמיתית. על ילדותה של הילדה שלי.

ילדותה החד פעמית.

אין take 2 – אין הזדמנות שניה.

החיים זה עכשיו. הילדות שלה היא עכשיו.

ובעיקר –

האהבה הכי גדולה.

אפילו יותר ממני.

אז מתי זה קרה? מתי העולם התהפך?

.

פתח סוגריים –  כל זה, כל המילים והלבטים וההחלטות –
ואני מכירה הורים ואמהות והורים ומשפחות שחיים ומגדלים את הילדים שלהם
באופן הפוך ומנוגד לחלוטין אלי והכל טוב –
ואני מכירה ורואה הורים, אחרים מהורותי ככל שניתן, שדעותיהם, אמונתם, כורח
חייהם מובילים אותם עם לא פחות לבטים והתחבטויות להורות וגידול ילדים הפוך
משלי, והם וילדיהם לא פחות אהובים, מאושרים ושמחים בחייהם –
שזה הכי חשוב לא? –
אז לכי דעי. –  סגור סוגריים

.

ולאן כולן ממהרות – פוסט נוסף באותו עניין

.

פורסם בבעיקר אמא | תגים , | תגובות (70)

בעינים שלי ראיתי. החטא ועונשו.

6 במרץ 2007 – 21:27

 

 

 

בעינים שלי ראיתי. החטא ועונשו. מאה עמודים בערך. 59 ש'ח.
וראיתי עוד: החטא ועונשו / אנה קרנינה / אנקת גבהים / חלף עם הרוח/
נשים קטנות / זעקי ארץ אהובה / ניקולס ניקלבי / ג'ין אייר – רשימה חלקית.
ספרים ממיטב הקלאסיקה – [לא הישראלית]. כריכה רכה. בערך מאה עמודים.
פונט בינוני בגודלו. רווחים גדולים בין השורות. מחיר אטרקטיבי מאד.
על גב הספר תקציר העלילה וציטוט קטן –
"אולי אני טועה" – אמר קרנין -"לא" – אמרה אנה לאטה, מביטה ביאוש בפניו
 הקרות – "אני מקשיבה לך אבל חושבת עליו, אני אוהבת אותו ואני המאהבת שלו.
 אני שונאת אותך ואני מפחדת…עשה בי כרצונך" 

למה בדיוק 'זָה' טוב?
איזו מטרה 'זָה' משרת?
מה בדיוק תורמים הספרים המקוצרים והתמציתיים האלה?
מה ולמי?
מי קורא אותם? באיזה גיל ולאיזו מטרה?
האם נער/ה בני חמש עשרה, שש עשרה יכולים להכיל, להבין או בקיצור לקרוא
ולהכיל כראוי את 'האחים קרמזוב' או את 'אנה קרנינה'?
למה צריך לקרוא ספר רציני וטוב בתרגום זול, רווחים גדולים, פונט מעצבן
ובאופן כללי מוצר שמשדר את ההפוך מהקלסיקה שאליה הוא שייך,
למה צריך לקרוא ספר שחוויתו ה'קריאתית' גדולה ומרגשת הרבה יותר מה'ספור הסיפורי'
שלו, מהפרטים הכרונולוגיים שבו,
האם כדי לרצות מורות ביומן ספר חודשי?
כדי להתהדר בידיעת העלילה?
איפה מתהדרים היום בצטוט מ"החטא ועונשו"?
האם זה לא מיותר ואווילי לתת משימה כזו לילדים בני ארבע/חמש עשרה אם
המטרה של קריאת ספרות טובה בכל מקרה נכשלת כשהם קוראים את הגירסה
הממוסחרת, הנפרטת לפרוטות והמעליבה כמו זאת?

זה לא מחטיא את המטרה ומיותר?
האם יש ערך לשינון וציטוט ריקים מתוכן וקריאה אמיתית?
האם לא עדיף שיקראו את המדע בדיוני, קומיקס, הארי פוטר או מה שמעניין ומרתק
אותם ויחוו קריאה אמיתית, מלאה התרגשות והזדהות?
מה הטעם בלדעת את ספור העלילה של ניקולס ניקלבי אם לא קראת אותו באמת.
במלואו, חווית מילים, תחושות, עושר שפה ודקויות שאינם בסינופסיס של בספר.
האם מי שקרא 'אנה קרנינה' בתמצית וקיצור ושפה עכשווית יחזור ויקרא את הספר המלא?
אני בספק.
האם מי שקרא את 'דייויד קופרפילד' בגרסה של חמישים עמודים, בלי עושר תרגומי
מצויין וחוויה 'קריאתית' חזקה יחזור לקריאת הספר בבגרותו, או שיגיד לעצמו:
קראתי כבר בבית ספר. אני יודע על מה זה וזהו. 

או ההיפך?

עדיף שידעו את הספור של ניקולס ניקלבי גם בגירסתו האינסטנטית, השטחית,
המתורגמת בקלות מקלדת, ומכווצת ומצומצמת רק לעיקרי העלילה?

אם הייתי מציעה להתייחס באותה צורה ל'שירה' של עגנון
או 'מיכאל שלי' של עמוס עוז או 'מלך בשר ודם' של משה שמיר?

ואני לא מתייחסת כמובן לספרי ילדים ונוער צעיר מה שנקרא :)
לשלב שבו הם לומדים לאהוב קריאה  – לשלב שבו כל צרוף מילים שמעביר
חוויה טובה, מסקרנת, מהנה, מוביל אותם להפנים ולהתאהב במה שיש
למילים, לספרים לתת להם.

אם הייתי שרת החינוך :) הייתי בלבטים גדולים –

ובסופו של דבר, אני חושבת, הייתי מעדיפה שיקראו את הדבר האמיתי,

גם אם המחיר יהיה שהם לא יקראו קלאסיקות בכלל.

                     

 

                            *     *     *

 

 רציתי לצלם בעיקר את ה'חטא ועונשו' – 

 גם לי הוא היה בלתי אפשרי בגיל  חמש עשרה, למרות ש'מלאתי את המשימה' –

 וגם היום אני לא לוקחת  אותו לקריאה חוזרת לפני השינה בחורף :)

 אבל…הוא אזל. היה מבצע 2 +1 חינם. הוא בטח היה החינם לא? 

 

 

כמה הרבה חשיבות אני מייחסת לקריאה של ילדים –
http://www.notes.co.il/chelli/27386.asp
"מנוריקו סאן דרך תעלומת הביצה ועד המלך מתיא"

 

 

ותזכורת לתעלומת התרגום, האיורים וההוצאה לאור –
http://www.notes.co.il/chelli/29433.asp
(אם מישהו קורא גרמנית ומוכן לעשות שרות קטן מאד נשמח ונודה)   

 

פורסם בבינתיים | תגובות (24)

"חנות הספרים של איתמר" – עזרה בפתרון תעלומה

1 במרץ 2007 – 11:56

 איתמר לוי – חנות הספרים של איתמר  איש שמוצא ספרים,
 ככה אני קוראת לו, הוא אוצר. אוצר של ידע ואהבת ספרים.
 רבים מספרי הילדוּת בספריה המשוחזרת שלי הגיעו ממנו ובזכותו. 

http://www.notes.co.il/chelli/27386.asp –  ספרי ילדות
"מנוריקו סאן הילדה מיפן" דרך "תעלומת הביצה הענקית"עד ובכלל 

 

בשנת 1995 הוצאתי את ספר הילדים הראשון שלי 
"חיוכים" – המהדורה הראשונה אזלה תוך חודש.
מסיבות ארוכות ומוזרות לא יצאה לאור מהדורה נוספת.
לפני כמה שנים הייתי חייבת לשלוח להוצאת ספרים
אמריקאית עותק מצורף לתרגום –
זה היה לפני עידן הסקנינג –
לא הצלחתי למצוא עותק, ובסופו של דבר שלחתי את העותק
היחיד שהיה ברשותי, העותק הראשון. זה שנתתי לסבתי
ובמותה לקחתי אלי בחזרה. 
מו'ל אמריקאי קיבל עותק עם הקדשה בשפה מוזרה וסיפור
רגשני לצידה. אבל אני נשארתי בלי עותק לעצמי.
טלפון לאיתמר – 
אני מבטיח הוא אמר, מבטיח, לא חשוב כמה זמן זה יקח.
אני מבטיח. סבלנות. אני? סבלנות?
צלצלתי כמעט כל חודש –
לא מוצא. מצאתי בבית פרטי, הם לא מוכנים לתת/למכור. סבלנות.
לקח לו כמעט שנה, הרבה זמן יחסית לספר בן ארבע/חמש שנים.
לדעתי, והוא לא מודה עד היום, הוא סחב אותו מחברים שלו…

 

איתמר שולח לרשימת המייל עלון חודשי מרתק  –  עלון נושא –
והחודש – עלון לילדים. מנוקד. מרתק.
שם מצאתי את התעלומה הבאה ואני מגייסת גם אתכם לעזרה:

אָנוּ מְבַקְּשִׁים אֶת עֶזְרַת הַצִּבּוּר

אָנוּ מְבַקְּשִׁים אֶת עֶזְרַתְכֶם בְּפִתְרוֹן תַּעֲלוּמָה בַּת יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה: מִי אַחֲרַאי לְתִרְגּוּם הַסֵּפֶר הַיָּדוּעַ 'יהושע הפרוע'? וּמִי הַצַּיָּר הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁהֶעֱתִיק אֶת הַצִּיּוּרִים מֵהַמַּקּוֹר הַגֶּרְמָנִי?

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים נָהוּג הָיָה לַחְשׁב כִּי הַמּוֹצִיא לָאוֹר הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהוֹצִיא אֶת 'יְהוֹשֻׁעַ הַפָּרוּעַ' הָיָה רְאוּבֵן מַס מִיְּרוּשָׁלַיִם. אוּרִיאֵל אופק כּוֹתֵב בְּסִפְרוֹ 'לֶקְסִיקוֹן אופק לְסִפְרוּת יְלָדִים' כִּי הַסֵּפֶר יָצָא בְּעִבְרִית בִּשְׁנַת 1941, וְכִי תִּרְגֵּם אוֹתוֹ "מְתַרְגֵּם אָנוֹנִימִי [כַּנִּרְאֶה מִבְּנֵי מִשְׁפַּחַת המו"ל רְאוּבֵן מַס]". וְהִנֵּה, יוֹם אֶחָד, בְּדֶרֶךְ לא דֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלַי עתֶק שֶׁל 'יְהוֹשֻׁעַ הַפָּרוּעַ', שֶׁיָּצָא לָאוֹר בִּשְׁנַת 1940, בְּהוֹצָאַת יואכים גּוֹלְדְשְׁטֵין, מֵרְחוֹב בוגרשוב 59 בְּתֵל-אָבִיב! בְּסוֹף הַסֵּפֶר מְצַיֵּן המו"ל אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲכָנָתוֹ: "בְּתוֹר מְתַרְגֵּם – ל"ץ, בְּתוֹר צַיָּר – ח. ג."

אָנוּ מְנַסִּים לְגַלּוֹת פְּרָטִים עַל הַמּוֹצִיא לָאוֹר יואכים גּוֹלְדְשְׁטֵין,
וּלְגַלּוֹת אֶת זֶהוּתָם שֶׁל הַמְּתַרְגֵּם ל"ץ, וְשֶׁל הַצַּיָּר ח. ג.

 

  il_books@netvision.net.il – המייל של איתמר.

 


נ.ב. ומי שב מ ק ר ה נתקל בספר שלי מתבקש ומוזמן לכתוב לי :-)

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (29)

יומולדת 11 תעוד מתמשך

24 בפברואר 2007 – 22:12
ה י ו ם פברואר 2007
   השבוע שהיה בענייני יומולדת 11 –
.
– לודא עם אבא שאבישי אכן יגיע להעביר סדנת תיפוף גוף כי הוא רוקד במיומנה ויודע איך לשמוח
–  לבדוק ש'מקס ברנר' זוכרים להכין שולחן להרבה בנות 11
– לצלם אותה עושה פרצופים
– לצלם דברים בבית שמספרים עליה – ההזמנה למעלה
– לערוך על המחשב הזמנות לידות בכיתה
– לשלוח חנות להדפיס 20 הזמנות
– הזמנה = תמונת סטילס מודפסת
– לדבר חצי שעה בטלפון עם החנות כי משהו השתבש בפיקסלים
– למכונית. לרמזורים. לחנות. לראות מה קורה עם עימוד התמונה
– להכנס לשאול כמה עולה מארז 'צ'רלי צ'פלין' למתנה נוספת, היא כל כך אוהבת סרטים שלו
– עצירה בסופר פארם מגבונים לידיים לטיול כתה מחרתיים ו'רסקיו' לכלבה נגד רעמים
– פופקורן למסיבת פיג'מות קטנטנה שמתוכננת אחרי המסיבה הכיתתית
– שוב לסופר. קורנפלקס מעוד סוג, אולי אלה שנשארות לישון לא אוהבות את זה שיש בבית
– אין את כל המצרכים לעוגה, שוב מכולת. אבקת אפיה + קקאו
– לעבור בשלוש חנויות כדי לחפש חצאית ורודה שהבטחתי לנסות למצוא.
– לא מצאתי
– ל"ספור פשוט" בנווה צדק. ספר. מתנת יומולדת שנותנים לכיתה, ככה זה אצלנו בבית ספר.
– לשוק, כולל יסורי מצפון ורכישת סרט ילדים צרוב כי עוד אין בדיוידי ואני רוצה סרט/הפתעה
– לא ישראלי. אף פעם לא ישראלי בצרובים. לא מוסיקה. לא סרטים. לעולם.
– טלפון לאופיר חברתה הטובה ואמא שלה שמארגנות לזאתי שלי מסיבת הפתעה בבית שלנו ביום ראשון אחה'צ
– ועוד כמה לשתי אמהות שיסיעו את בנות הכיתה אחרי בית הספר אלינו
– קצת אוכל וממתקים למסיבת הפתעה ומשהו לאכול כי הן רעבות אחרי הלימודים
– בלונים מהחנות במרכז
– מפיות
– עוגת שוקולד
– להכין דף גדול שכולן יכתבו ויציירו עליו ביומולדת, לשכוח אותו בבית. עם הטושים.
– לרוקן את המצלמה. להטעין את הסוללה
– להסביר להורים שלי איפה 'מקס ברנר'
– ללכת לחפש נעלי 'בובה' כי צריך והבטחתי
– למצואולגלות בבית שהן קטנות במספר, לגלות למחרת שאין לי זמן להחליף אותן השבוע, יחכו.
– לחפש שמפו בריח תות
– להתלבט אם הן ירצו חומרי יצירה, בכל זאת שישבת זה הרבה זמן, לקנות ליתר בטחון, לדעת שמיותר
– לחפש את הספר מיתולוגיה. למצוא
– לנשום
– ללכת רק פעם אחת בים
– הגיע יום שישי. לאסוף מבית ספר. אין חוג כדורגל היום . אוכל, לנסות לישון מעט. היא לא מצליחה.
– התרגשות
– התלבשות
– היא מחפשת איך ומה, למרות התוכניות מראש ומצליחה להראות כלכך מתוקה וקטנה וגדולה ביחד
– מקס ברנר here we come לפעם ראשונה מסיבת יומולדת רק בנות ולא בבית.
– לא היה בכי. לא היה ריב. לא היה מדון. הייתה שמחה גדולה. ילדה גדולה.
–  וגם ההמשך הישר אצלנו בבית היה תענוג. שישי/שבת פיג'מות נמשך עד חמש אחה'צ.
–  היה פשוט שמח, הסרט הצרוב התעלם מרגשות האשם שלי וזכה להצלחה גדולה. גם הפופקורן,
   ואז הן הלכו וחזרו לשקט שבבית. היא ואני והזמן להכיל ולהרגע, כי היי, מחר זה היומולדת באמת,
   היא מביטה בי ומחייכת את החיוך הזה שלה

 עכשיו מוצאי שבת. כמעט עשר. תכף ה 25 לפברואר מתחיל –

– נרדמה. הרוסה מעייפות הילדה שלי. בת אחת עשרה פחות שעתיים. מקולחת. פיג'מת מיקי. סמוקת לחיים משמחה ואושר.
– ועכשיו  אני הולכת לנפח המון בלונים ולתלות לה בחדר כמו כל שנה, 
– לסדר שולחן קטן ליד המיטה, כמה מתנות קטנות,
– פנקס תלושים ממני אליה. 12 תלושים מ'זה שווים. עדיין לא מודפס –
– לסדר ולשטוף ת'בית. הייתה כאן מסיבת פיג'מות עם פופקורן ושוקולד ומחבואים ומשחק המשחקים שנקרא אסור לדרוך
   על הרצפה, רק על מה שיש ע ל הרצפה,
– ולמרות שהן היו רק שלוש ילדות, כ ל  הבית שלי על הרצפה
.
ועכשיו, החלק שאני הכי אוהבת,אני רוצה

 לכתוב לה, לפני שתתחיל שנתה החדשה מכתב

 שיספר לה,

לילדה שלי כמה, כמה אני אוהבת אותה וכמה אני שמחה שדווקא היא שלי.
.
בשמחות.
פורסם בבעיקר אמא | תגים , , | תגובות (46)

ושעור היסטוריה יערך היום בחסות…….

19 בפברואר 2007 – 16:27

 

                      ועדת החינוך, התרבות והספורט אישרה :
              לא תותר כניסת גורמים מסחריים לתחום בתי הספר.

                הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב אושרה פה אחד –
        ( ללא הצבעתה של רונית תירוש שהסתייגה ומאד מיהרה למקום אחר )

ועדת החינוך, התרבות וספורט אישרה היום פה אחד את הצעת החוק לאיסור

כניסת גורמים מסחריים לבתי הספר. על פי החוק, יוכלו מנהלי בתי הספר לאסור

כניסתם של גורמים מסחריים לשטח בית הספר למטרות שיווק, פירסום,הצגת מוצרים

מסחריים וחלוקת חומר פרסומי לתלמידים בשעות הלימודים –  כמו כן, לא יוכלו גורמים

מבית הספר למסור פרטים של תלמידי בית הספר לצרכי המשווקים.

מישהו ידע או העלה בדעתו שבית הספר ימסור פרטי תלמיד לצורכי מסחר?

למה האיסור כניסה לא יהיה מקובע בחוק עצמו? למה לשיקול דעת המנהל?

 

רק לפני כחודש התבקשו תלמידים להגיע לבית הספר רמב"ם בקרית – שמונה

לבושים בצבעי כתום, כצבע הלוגו של?…… נחשו תלמידים……כן! של חברת

אורנג' שתרמה חדר מחשבים לבית הספר.

 


בשבועות הקרובים תועלה ההצעה לקריאה ראשונה בכנסת.

 

אני מנסה לחשוב על דרך אפקטיבית לעצור את עשרות/מאות הלוביסטים מטעמי כל

החברות המסחריות שיתנפלו ויתחנפו וישכנעו וישחדו את המאה ועשרים שלנו לקראת

הקריאה הראשונה והשניה.

אני מנסה לחשוב איזו דרך יש לנו, ההורים, אלה שמרגישים איך מסעות פרסום ושטיפות

המח מתקבעים אצל הילדים שלנו. איך אנחנו יכולים לעזור להצעת חוק הזו להיות?

 

אני מבינה שמליוני דולרים רבים והרבה מסעות פרסום עומדים ותלויים בילדים שלנו –

אלה שקמים בבוקר ומתמתחים על הסדין עם המצויירים האלה –

מצחצחים שיניים במשחה שיניים שטעימה להם –

מתלבשים מתחתון עד נעל ספורט במה שהם בחרו – 

את הלחם עם השוקולד למריחה או החומוס הם 'אישרו' –

הילקוט נבחר ונקנה בקפידה בתחילת השנה –

המחברות, הקלמר, המדבקות, הקלפים, החטיף, הארטיק בקיוסק  – 

לפעמים ההחלטה בין הלווין לכבלים נופלת בגללם –

שאלו את איילת, ארבעת ילדיה רצו 'השמיניה' – לא עברה לhot? עברה גם עברה –

הרבה בידיהם של הילדים שלנו. ולא מתוך פינוק, חוסר גבולות או השחתת מידות –

לא חושבת. אם אני הולכת איתה לקניות וצריך, נניח שוקו לבוקר והיא מעדיפה סוג מסויים,

ואני אחרי נסיון להיות אמא אחראית וצרכן אחראי (נסיון אמרתי) רואה שאין הבדל משמעותי

במחיר השוקו, אקנה לה את מה שהיא מעדיפה. כנ"ל לגבי משחת שיניים וקלמר –

העובדה שהיא ילדה, לא שוללת ממנה בעיני, את הזכות לטעמה ולהעדפותיה – 

א ב ל – הרעיון שאנשי שיווק לקקניים ומיומנים יתפשו אותה בחצר בית הספר,

יתנו לה דוגמית של משהו ויסבירו לה ולחברותיה שרק זה cool ושתגיד בבית שחייבים – 

האמת? הרעיון הזה, מוציא אותי מדעתי.
 

כל אנשי השיווק/מחקר/מכירות מספרים לנו בשנים האחרונות שכל המחקרים מראים
ומוכיחים שאכן הילדים, מגיל מסויים, אכן מחליטים על כמות לא מבוטלת של מצרכים
שאנחנו צורכים והם בעצם הקהל שאחריו מחזרים –

והם מבינים שכמה שיותר צעיר – יותר נוח להטבעה והחתמה.

 

את שטיפת המוח בכל אמצעי הפרסום הרגילים, אין בכוחינו לעצור –
אבל את שערי בית הספר והבית הפרטי שלנו –
אנחנו גם יכולים, וגם חייבים לסגור – פשוט לסגור.

 

אנחנו בחרנו אותם לכנסת. הם א מ ו ר י ם להיות הקול שלנו.

אני מאד מקווה שהצעת החוק הנכונה הזו תעבור ותאושר גם בכנסת.

לא רק בועדה. שהיא תהפוך מהצהרת כוונות למשהו אמיתי. ונכון.

למציאות בהירה, אמיתית, חסרת אינטרסים להוציא אלו המיועדים לטובת הילדים שלנו.

אני מאד מקווה שהיא תאושר פה אחד.

 

אבל כבר סיפרתי לכם שאני נאיבית.

 

 

פורסם בבינתיים | תגובות (13)

המלצה. אתר כל העיתונים. עדכון: הלינק עובד.

18 בפברואר 2007 – 09:54

 

 

             

                

 

                     http://www.newseum.org/todaysfrontpages/flash/

 

                    כל עיתוני העולם. ממוקמים על מפת הכדור שלנו.

                    ממוקמים גיאוגרפית ע'י נקודות כתומות.

                    לחיצה על נקודה כתומה – עיתון

                    עיתון  –  אתר העיתון

                    ומשם…אין ספור קישורים שעניינם עיתונות והיום.

                   

 

                  

                   אני לא באמת מבינה מה קרה שאי אפשר להגיע אל האתר היום.

                   משום מה הוא לא עובד – א ב ל הוא כל כך מעניין וחובק עולם –

                   שאני מציעה לכם להעתיק אותו ולנסות בשעה/יום אחרים. שווה.

 

 

 

                    

פורסם בבינתיים | תגובות (4)

היא בטיול כיתתי לגליל ואני בטיול לחצר בסוף חורף- צילומים

16 בפברואר 2007 – 09:17
 
 
 
 
 
http://www.notes.co.il/chelli/26636.asp
דברים שאני אוהבת בבית שלי
 
 
פורסם במצלמת | תגובות (8)

צלום עצמי – איך ומה אני רואה.

12 בפברואר 2007 – 11:37
 
 
 
                                                            
 
 
 

מצלמת את עצמי ממסך המחשב –

שמראה אותי דרך מצלמת הסקייפ המונחת עליו –

ומשם אני רואה אותי על מסך הדיגיטלית הקטנה –

או הגדולה-

תלוי באיזה יום אני מצלמת –

לפחות שלושה מסננים רואים אותי עד שאני.

אני מחפשת עוד.

אני ממציאה ספור ומקפיאה 'פריימים' –

 

 

אם רק הייתי מצליחה לסדר את

הצילומים בסדר הנכון, גם אתם

הייתם מבינים.

 

אפשר שתסריט יתחיל מצילום?

שתפקיד יתחיל מהרגשה?

 

 

יורם אומר שבמילים שלי אני מאד ברורה,

ובצילומים מטושטשת. אני מנסה לבדוק אם הוא צודק.

 
 
 
פורסם ברחלי | תגובות (13)

ה פ ג נ ה. התפטר לנשיא. היום. שבע וחצי. מוזיאון תל אביב

10 בפברואר 2007 – 00:00

 

        

             סוף סוף. ההפגנה.

 

אם אתם חושבים ומאמינים שזה הדבר הנכון שעליו לעשות –

אז עשו מעשה. בואו היום להפגנה. הראו והגידו למשה קצב

מה אתם חושבים שעליו לעשות סוף סוף. ל ה ת פ ט ר .

 

     

 

מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בדרישה מחברי הכנסת לפעול להדחת הנשיא

קצב התפטר עכשיו!!!

במוצאי שבת, 10 בפברואר בשעה 19:30,

ברחבת מוזיאון ת"א נקרא למשה קצב להתפטר לאלתר ולחברי הכנסת לפעול להדחתו המיידית.

 

מרכזי הסיוע ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מזמינים את הקהל הרחב לעצרת מחאה ברחבת מוזיאון ת"א מוצאי שבת, 10 בפברואר בשעה 19:30.

לא יתכן שהאזרח מס' 1 במדינה בעודו מכהן, יואשם באינוס ובסדרת עבירות כה חמורות ויצא במתקפה פרועה וחסרת מעצורים הן כנגד מערכת אכיפת החוק בישראל והן כנגד העדות המרכזיות בפרשה.

חברי הכנסת, החזירו למוסד הנשיאות ולכנסת את הכבוד להם הם ראויים. רק במענה מסוג זה ניתן יהיה להתחיל ולשקם את יחסי האמון המתרסקים בין הציבור בישראל לבין נציגיו.  

אנו קוראות לאזרחיות ולאזרחים, שדמותה של המדינה חשובה להם, להצטרף אלינו ולדרוש מאנשי ציבור לכבד את שולחיהם/ן ולעסוק בצרכי ציבור באמונה!  

קצב, התפטר עכשיו!

להשתתפות שלכם/ן כח להשפיע!

 

לפרטים נוספים ולפרטים על הסעות:

02-6797919

1202 מכל טלפון

www.1202.org.il

 

 

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

העצומה נגד הסכם חנינה מוקדם לנשיא אם יועמד לדין

 

 

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310

המקום לספר על התעללויות מיניות בעלום שם.

 

 

נ.ב. – האם לקחת ילדה בת אחת עשרה להפגנה –

צעד שיביא לעוד שיחות על מה ולמה, הוא דבר מועיל, מלמד מעורבות,

נותן דוגמא ומחזק, או שהנוכחות בהפגנה עצמה, עם כמות האנשים הצפויה והעוצמה

הרגשית העשויה להתפרץ בה, חזקות מדי ומפחידות מדי  –

 

 

 

פורסם בעד כאן | תגובות (12)

שעת השין או: אוי רוני, הלכה המקלדת, אין sheen

5 בפברואר 2007 – 16:49

.

רוני פירסמה אתמול, 5 פברואר, פוסט יפה ובו גם שיר וגם התייחסות מקסימה 
ליומולדת, לשמחה ולקמטים -

http://www.notes.co.il/roni/28470.asp

ניסיתי להגיב לפוסט שה כי הנושא, יומולדת וקמטים בנפשי הוא, וגיליתי 

להפתעתי שהמקלדת שלי קורסת, אבל אני עקשנית: אם אני רוצה להגיב, אני

אגיב ולא יעזור כלום, אפילו לא מקלדת קורסת, אז הגבתי וזה מה שקרה:

רשומון התכתבות מאתמול:

 —————————————————————————

מייל ממני לרוני

ראיתי את הפוסט שלך על הקמטים.

זה נוסא סאני מתעסקת בו ובודקת כבר הרבה מאד time
 אוי רוני, הלכה המקלדת, אין sheen , אני מחפסת מילים בלי סין.
צחוקים גדולים.

אנא קראי את הסין סלי כמו המקור במילה סאלאם כסאומרים אותה בעברית –
 גם אין לי סוגריים לסמן חיוך. אוףףף….
.
עכסיו ארוחת ערב עם איה ומקלחת וספר, אחרכך עניינים סל עצמי.

אני לא מפסיקה לצחוק האמת. סלום לבינתיים

——————————————————————————–

מייל מרוני

סלום סלום חלי מסחיקה

(גם עם צ' זה נראה מוצלח!)

————————————————————————

אני קוראת בפוסט של רוני :

"וכל הזמן הזה אני שומעת את גלי עטרי שרה לי בראש את השיר הזה,  הלא קיים בכלל"

ועונה לה מיד:

ח ל י  [אתר] בתאריך 2/4/2007 9:11:14 PM

הסיר יפה. אני יכולה לסאול אותה אם את רוצה

חיוך

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/4/2007 9:16:19 PM

הו הו הו

חלי, את מי את סואלת? זה מה סאני לא מבינה.

ואת ממש חייבת להסיג לך סין, מותק. עכסיו אני אלחץ על סיגור. נסיקה.

————————————————————————-

מייל מרוני
עוד לא הבנתי את הסאלה המסונה הזו, דרך אגב:

יכולה לסאול אותה אם את רוצה חיוך מה  את סואלת? ואת מי?

————————————————————————

ח ל י   בתאריך 2/4/2007 9:35:17 PM

את גלי, מה את מי

גללויה

צ'חקי על חברות סלך

לא צוחקים על פגמים בדיבור,

מה את חוסבת, סלמקלדת סלי אין רגסות, סימן סאלה גם אין לי.

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/4/2007 10:05:23 PM

אני לא יכולה יותר, כל הערב אני סוחקת וסוחקת.
אני חוסבת שאולי סין זו לא אות כך כך חסובה.

אולי סין יכולה ללכת לסין ולהסאר סמה עם סדי.

תראי איך סתינו נהיינו תימניות סקנות בלי סיעורי מסחק בכלל!

————————————————————————–

ח ל י   [אתר]

די. נגמרתי. דמעות.

אני דווקא לקחתי המון סעורי מסחק אם לא אכפת לך.

אבל לדיקציה לא נסער לי…..

————————————————————————

ח ל י    [אתר]

.

נסאר כמובן

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/5/2007 6:41:23 AM

נסער יותר טוב!

רוצה מתנה ליומולדת סין ומקלדת?

או סאולי מסהו אחר?

את רואה, אני פה יומם וליל! יואבי! קח את הקבל מפה ומיד!

——————————————————————————

מייל לרוני

אני. אסאל.את.גלי.ועכסיו.הלך.גם.הספייס.בר.רק.נקודות.

תלכי.מהמחסב.או.סאני.אצטער.סהתחלתי.עם.סה.

 יום.נפלא.ונתראה.כסהסין.תגיע.

רואה.סימן.סאלה.איה.מתלבסת.ואני.תופסת.דקותיים.מחסב.

חיוך.

————————————————————————-

מייל מרוני

לא יכול להיות. הילדים סואלים למה אני כל כך סוחקת. כאבי בטן.

מה, גלי חברה שלך? בטח תשאלי, למה לא.

היא זמרת נפלאה. מקסימום תגיד לא.

(קמטים! פחד אלוהים ליפהפיות מפורסמות, לא?)

אני חוסבת סכבר אפסר לפתח איזו תיאוריה מרתקת בנוגע למקלדת סלך.

———————————————————————–

גילי  [אתר] בתאריך 2/5/2007 9:29:30 AM

הרגתן אותי

סתיכן.

וחלי – תשאלי אותה. אני הבנתי. אשמח שהשיר באמת יהיה קיים!

———————————————————————

אותו היום. עכשיו. אחה'צ. חדר עבודה. אפקה. תל- אביב.

בדיקת מקלדת חדשה

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

1234567890  ;!@#$%^&*)(_

abcdefghijklmnopqrstuvwxyz

שרה שרה שיר שמח. שיר שמח שרה שרה.

פורסם בבינתיים | תגים | תגובות (15)

ש א ל ה. גם מ ו ס ר י ת, גם מ ש פ ט י ת.

4 בפברואר 2007 – 00:24

 

 

 

האם פורץ שחודר לבית זקנה ערירית, כופת אותה ושודד את חסכונותיה

האחרונים עונשו שווה לעונשו של פורץ שחודר לבית מפואר בשכונה עשירה,

כופת לכסא את בעל הבית הצעיר ולוקח את תכולת הכספת?

 

 האם למי שאונס באכזריות ואלימות מגיע עונש כבד

יותר מלאדם האונס באיומים, כפיה ושמוש ביתרונו / כוחו הפיזי?

 

האם למי שמענה את קורבנו לפני שהוא הורג אותו

מגיע עונש כבד יותר מלרוצח שרצח את קורבנו במהירות?

 

 

 

פורסם בש א ל ו ת | תגובות (13)

מה לא מקבל מי שלא שילם 10 שקלים – ואיך אנחנו לא עושים עם זה כלום?

1 בפברואר 2007 – 10:36

  

 

אני יודעת שהזמנים סוערים וההתרחשויות רבות וגורליות –

אני מבינה שאי אפשר לשים לב ולהתרגש מכל ספור קטן –

אנושי וחשוב ככל שיהיה –

אבל……

מצאתי היום ב y net בקהילת חינוך את ההודעה הבאה –

ynet

נושא : שוויון? הצחקתם אותי! מה תגידו על זה:
תאריך :  31/01/07  22:41
מחבר/ת :  שרונית14

מי ששלם עשרה שקלים מקבל תעודה מהודרת –

מי שהוריו לא שלמו, מקבל תעודה בניילון –

בית ספר – מדינת ישראל – 2007

בבית הספר היסודי במרכז הארץ, בו לומדות בנותיי –  כותבת שרונית
יחלקו תעודות ביום שישי – עד כאן לא חידשתי.
יהיו שם תעודות ועטיפה לתעודה, יותר נכון שני סוגים שונים של עטיפות:

1. קרטון מהודר שיכסה את התעודה
2. שקית ניילון (שמרדף ללא חורים בצד).

את התעודה בקרטון היוקרתי יקבלו התלמידים שההורים שלהם
שילמו 10 ש"ח שהיו בתוך התשלומים של בית הספר בתחילת השנה.
את התעודות בתוך הניילונים יקבלו התלמידים שההורים שלהם לא שלמו… 

משרונית,
מורה בחט"ב (שאין סיכוי שדבר כזה היה קורה בבה"ס שלי……….)

 

                             *    *    *  

 

אני מנסה להרגיע את הבלוג שלי. את עצמי.
לא לכתוב כל כך הרבה כמו בשבועיים האחרונים.
אבל איך אפשר?

 

לא מספיק שהוריהם לא שלמו בתחילת השנה –

לא מספיק כמה זה מבייש אותם בלבם פנימה ומול המורה –

לא מספיק כמה הם בקשו מההורים שלהם להתאמץ ולשלם –

לא מספיק הבושה צובטת –

עכשיו גם כל החברים שלהם יראו –

זה חטא שאסור לחטוא מול איש, בוודאי לא מול ילדים.

כמה ילדים לא שלמו? זאת אומרת כמה הורים לא שלמו?

200 ילדים? נניח מאתיים –

לא יכול בית ספר למצוא 2000 שקלים מקופתו ולחסוך כל כל

הרבה עלבון והלבנת פנים מילדיו/תלמידיו?

 

אני רוצה להעביר את הספור הזה לשרת החינוך, איך?

 

אני מ ת ב י י ש ת.

 

   

פורסם בעד כאן | תגובות (15)

אחד-שניים-שלוש-ארבע-חמש

31 בינואר 2007 – 10:36

כש"התלוננתי" לריקי שלא הזמינו אותי לשחק, ובלב שרבבתי שפתיים, שלבתי ידיים
ואמרתי לעצמי ש "אף פעם אני לא יהיה חברה שלכם יותר, אפ'פם", היא כתבה לי –
" גם אני לא הייתי קוראת לך לחשוף את עצמך, תחשבי לבד למה.
באמת היית חושפת משהו? "

למה? כי אני מוכרת? מפורסמת? כי אתם יודעים איך אני ניראת? כי יודעים עלי
הרבה עובדות – טוב לא ממש זוכרים, ככה בכללי, בזכרון הקולקטיבי, נגיד שלושה
ארבעה סרטים בולטים, איך אני ניראת, איך קוראים לאבא של הילדה שלי,
ועוד כמה עובדות שהצטברו משנים של צילומים, סרטים, טורי רכילות וכתבות מוסף.

so?

עכשיו אני גם כאן. והדברים שאני כותבת/מספרת/חושפת בבלוג הזה – ככל שאני
זהירה –  וכבר כתבתי מאד במדוייק מבחינתי, על ההבדל בין הפרטי לאישי,
על הגבול הדק הזה – ואני חושבת שמי שמקשיב באמת, המילים  שלי כאן,
מספרות עלי, מגלות אותי, הרבה יותר.

אז תודה לאורית ובועז שחייכו אלי.

אז הנה 5 דברים שלא ידעתם עלי, שהם אישיים לגמרי אבל לא פרטיים מדי –

1 – היו לי ארבע "בליינד דייטס" בחיי. הראשונה בגיל חמש עשרה, איזה
חוכמולוד בעירוני ד' היה חייב להכיר לי את אחיו הגדול – אההה, לא.
השניה בשנותי בניו יורק, הייתי בת עשרים ושמונה, הוא היה חבר של חברים
מהחוף המערבי שדאגו לי, ובצדק. אמריקאי, יהודי, בטופ של השואו ביזנס
בארה'ב, ציני, שנון, כריזמטי ו….לא ולא.
השלישית והרביעית קרו בשנתיים האחרונות ואני לא אפרט מלבד להגיד
שוב לא ולא ולא. אין מילים מספיקות לתאר את האי נוחות. המתח.
מה בליינד מי בליינד איפה בליינד – כמו ששאלה גלי חברתי. איזה בליינד
יש בך בדיוק. והמחשבות שלפני. בטח שיקח אותי מהבית שלי, אלא מה?
ואם אני ארצה לעוף משם מהר? ואם הוא יהיה ממש, אבל ממש לא לרוחי?
אז רק קפה זריז בצהרים? זה נשמע יותר כמו אודישן – שונאת אודישנים.
להתלבש ממש? להראות כאילו לא התאמצתי? לא לדבר הרבה. אני?
בקיצור, פוסט חדש בדרך :)
וגם נפלה החלטה כנראה, ש n e v e r   a g a i n  –
אלא אם הוא נשמע ממש, אבל ממש מקסים לגמרי…

2.  סיפור קניוק שהנציח אותי בסיפור צדדי בספר שלו. הגדלתי לפוסט

3. מעולם לא הוטרדתי מינית בחיי כדוגמנית ושחקנית. במקומות אחרים,
מפתיעים ולא צפויים בוודאי – אבל במקום הצפוי והבנאלי ההוא, מעולם.

4. היה לי ספור אהבה גדול וארוך עם גבר של אשה אחרת – נא לא להכנס
לויכוח שאנשים לא שייכים לאנשים, אתם בוודאי מבינים למה אני מתכוונת.
הוא היה כמובן הרבה יותר מורכב ומסובך מסתם הרכבי מילים בבלוג.
אני ידעתי שהיא יודעת, היא ידעה שאני יודעת, כולם ידעו הכל. כולם לא רצו
לדעת כלום. רק אחרי שהתחתנתי, כמו שהתחתנתי, במובן הרגשי/מחוייבותי/
משפחתי, רק אחרי שהרגשתי שייכות עמוקה ובסיסית לגבר שאיתו חייתי,
למשפחה, רק אז הבנתי, מהלב, מהרגש,באמת, את גודל וחומרת ה'אסור'.
n e v e r  a g a i n.

5. אני מכינה, באחריות, את המרק עוף הכי טעים שאכלתם אי פעם. מוכח.

אני עומדת במ'גל ומביטה סביבי
אני מושיטה את ידי ל –

גיא מאירסון

יגאל סרנה

גילי בר הלל

הילארי

ורוני שנעלמה. בואי לרגע ותעלמי שוב :-)

נ.ב.ב. ימימה

פורסם בבלוגים ורשתות | תגים | תגובות (15)

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה ?

29 בינואר 2007 – 23:58

y n e t


העיתונאית דנה ספקטור לא מבינה מדוע א' קפאה, כהגדרתה,
ולא צעקה כשהנשיא קצב ביצע בה לכאורה את המעשים בהם הוא מואשם.
"מה עומד מאחורי הקיפאון הנשי המוזר הזה?" היא שואלת בתוכנית שתשודר הערב.
"כשחנוכייה מאוד כבדה נמצאת מאחור ואפשר להכות בנשיא,  יש משהו מוזר בטענה של
הבחורה הזאת שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".
ספקטור ממאנת להאמין שכאשר "גבר לא אטרקטיבי בעליל, צהבהב שיניים, מתקיף אותך,
הוא הנשיא, יש בחוץ לפי אנשים שעוברים, זה אור יום והאישה לא צורחת".

" יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת
שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".

 

ואני דווקא מחבבת אותה, את הג'ינג'ית –

 

ופעם כשנפגשנו באיזה מכירה מוקדמת של משהו איפהשהו   היא אמרה לי מילים טובות עלי ואני

אמרתי לה עליה – שמחתי –   אני אוהבת, לרוב, את הטור שלה. כשראיתי פעמיים שלש את "בנות",

אני מאנשי yes – היא הייתה שנונה ומדליקה ודווקאית באופן גלוי.  גלי חברתי אוהבת אותה מאד.

היא קולית ואינטליגנטית ואני בעדה. ועכשיו זה.

"יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת שלא צרחה
ולא השמיעה פיפס".

מה אני אמורה לעשות עכשיו?

הרי אם זו הייתה ענבל גבריאלי או אודטה או אני יודעת, נינט, הייתי משחיזה את האצבעות, מחדדת

את הלשון, מרשה למח שלי לעלות באש ומסבירה לאישה הנמהרת בלשונה ו/או הכל כך אטומה

הזו לא רק כמה נזק היא גורמת לאלפי/עשרות אלפי נשים במדינה ברגע אחד, לא רק כמה טיעונים

ולגיטימציה היא נותנת לגברים מטרידים וכופים עצמם ואונסים שיגידו: אז למה היא לא צעקה?

חשבתי שהיא נהנתה – או – אם היא הייתה אומרת, הייתי מפסיק.

ולראיה, עברה שעה/שעה וחצי, הציצו בטוקבקים ב ynet –  חצי מהם, או לפחות רבים 'מבינים'

את דנה ומסבירים שהיא צודקת. תגובה מספר שמונים ושתיים – ירון מהצפון כותב:  "דנה. יצאת

ענקית. צודקת, נמאס מהטרור הפמניסטי"-

הייתי שואלת אותה אם היא באמת מאמינה במה שהיא אמרה?

ואני יודעת שלא יתכן. ואני זוכרת במעומעם טור עדות אישית שלך על הטרדה/כפיה מינית שבו

העדת אחרת. ואני גם לא מאמינה שבמודע, לצורכי רייטינג לתכנית חדשה – רציתי, לא רצו אותי –

החלטת לעשות פרובוקציה. לא מתאים לך.

נסחפת בלהט הטיעון לא? המילים שטפו ולא עצרת, נכון?

אני מבינה למה התכוונה דנה ספקטור. אשה מצליחה, אינטליגנטית, חזקה, בטוחה בעצמה,

שיודעת נכון להיום שאין אפשרות שמשהו או מישהו יכול לכפות עליה את רצונו. לפחות

מבחינה מינית, שבכוחה להתנגד. היא מאמינה שאם חלילה יקרה, היא תושיט יד ותלחם.

היא תפתח את הפה ותצעק. היא לא תאפשר לגבר לתקוף אותה מינית ולהצליח.

זה לא יתכן בעולמה.

אני מבינה מה הייתה, אני חושבת, הכוונה של ספקטור – אני מבינה את ה" הלו….מישהו

מעיז לשים עליך יד….לגעת בך בלי שאת רוצה….מה זאת אומרת את שותקת,

מה זאת אומרת? אין לך פה? מיתרי קול?"

אני מבינה ובכל זאת….היא אומרת:  " יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת" –
 " היא טוענת שהיא קפאה. פשוט קפאה" .

את מפקפקת בטענתה?  את מטילה ספק באמינותה?  את חושבת שהיא משקרת?

מה מוזר? איך מוזר? במה את מפקפקת ולמה? כי היא לא הגיבה כמו שנדמה לך,

מתוך החיים שלך, מתוקף היותך את,  כמו שאת מאמינה שהיית מגיבה.

כי בעיניך השיתוק, הכניעה הם לא אופציה.

good for you מותק –

אבל איך מרגישות עכשיו כל הנשים שלא הצליחו לצעוק ?

הנשים שהפחד שיתק אותן, שהאיומים ששמעו, הכאבים שסבלו, האימה הצליחה לשתק

את גופן ואת קולן. שבפעם היחידה ש'זה' קרה או לאורך החודשים והשנים ש'זה' קרה,

משטר טרור גברי  שהפחיד, וכפה עצמו, ואיים, והצליח לשתק, והצליח להצמית וניצח.

מה הן חושבות על עצמן עכשיו, בגללך?  איך הן מרגישות?

כשלון? תעוב עצמי? בוז עצמי?

העובדות הן שנשים לא תמיד מצליחות להדוף, להרחיק', ל'נַצֵח' גברים שמתקיפים אותן או

כופים עצמם עליהן. העובדות האלה לא הופכות את  הנשים האלה ל 'אשמות' בכלום.

גם לא בפסיביות. שום אשמה.

עכשיו הן שומעות מאשה חזקה, מצליחה, זוגית, קרייריסטית, יפה, מפורסמת, כזו שחייה

מצטיירים מרחוק, מהטלוויזיה והעתון כחיים נפלאים –

הן שומעות שלה, לה זה לא היה קורה ל ע ו ל ם. שהיא, היא לא הייתה  נותנת לזה לקרות בשקט.

אין מצב. היא הייתה עושה משהו. לא שוכבת שם בשקט. כנועה. כמו אשה ממאה אחרת.

נותנת לגבר כוחני, מגעיל ומאיים לעשות בה כרצונו. לא צועקת. לא מתגוננת. היא לא.

ואני מקווה, כל כך מקווה שאם אי פעם, חלילה, מישהו, גבר ינסה לכפות עלי שוב,

איזה סוג של קירבה פיזית שאני לא ארצה בה, בכח, באיומים או  באלימות,

אני אצליח לצעוק, לשבור, להלחם.

ואני מקווה בשבילך דנה, באמת,

שלעולם לא תצטרכי להעמיד במבחן המציאות את האמונה שלך בעצמך.

ל ע ו ל ם .

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה?

*  *  *

עדכון יום שלישי אחה'צ

"המתלוננות התנגדו מילולית ופיסית"
יום שלישי, 30 בינואר 2007, 17:56

טיוטת כתב האישום נגד קצב: בטיוטת כתב האישום מתוארים שני המקרים, של א' ממשרד
התיירות ושל א' מלשכת הנשיא. על פי הנטען בטיוטה, בשני המקרים נכנסו הנשים למשרדו
של קצב בעת שהיה שם. בזמן שהיו עם גבן אליו נצמד אליהן קצב, ליטף אותן ותפס אותן.
לאחר מכן הפשיטן תוך שימוש בכוח. במקרה של א' ממשרד התיירות הפשיט קצב את
חצאיתה ותחתוניה ואז אנס אותה מאחור.
במקרה של א' מלשכת הנשיא זימן אותה הנשיא ללשכתו. בשלב מסוים כשהיתה עם גבו
אליו נצמד אליה קצב מאחור. הוא תפס בחזה כשהוא מאחוריה, משך אותה לשולחן סמוך
ואז הפך אותה כשפניה עליו, הוריד את מכנסיה בכוח ותוך איום חדר אליה בכוח.
שני המקרים מתארות השתיים כי התנגדו מילולית למעשה,וכן ניסו להתנגד באופן פיסי.

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

עצומה נגד הסכם חנינה מראש לנשיא אם יועמד לדין

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310

– באנונימיות מספרות עשרות/מאות נשים/נערות על הטרדות
מיניות, אונס, ניצול מיני, השפלה ומה לא. הרבה שקט. מעט צעקות.

חשוב חשוב חשוב לקרוא. רק כשקוראים אלפי מילים, מאות מקרים,
מתחילים להבין, אולי, את גודל האימה, הפחד והחוסר יכולת לצעוק.

פורסם בבינתיים | תגים , | תגובות (42)