תקריב

.

פעם, טכס הדלקת המשואות היה הרגע המשמח, המרומם של השבוע הזה בשנה,

אולי אפילו של החודש, בין שואה לחללים.

אבא'שלי היה נוהג מהר מהר מטכס הזכרון במשמר השבעה והתכנסות המשפחות

בספריה שם, אמא שלי אפילו זירזה אותו במקום להתריע על מהירות וכיוונים,

מדובר על הוויז האנושי של אבא, כדי להגיע הבייתה בזמן. והיינו מגיעים ממש דקות

לפני. ואז, מול הוד והדר המסך היינו יושבים, חמישתנו וסבתי ולפעמים גם הבית ממול

ע"ע דודה ודוד ובן דוד.

אלה היו באמת רגעים של ביחדנס משפחתי, של ביחדנס גדול יותר ומלא שייכות ובטחון

של שייכות, והתרגשות גדולה ומילים, הו המילים,

מילים גדולות ונשגבות, וסיפורי אנשים ושייכות ויצוגים

ושיא השיאים: לתפארת מדינת ישראל.

מילים שכווצצ'ו את הלב לילדים הקטנים שהיינו.

אני לא זוכרת בדיוק מתי הפסקתי לצפות בטכס, אבל אני יכולה לספור הרבה שנים,

ממש הרבה, עשרות,

כולל השנים עם זאתי שלי שחונכה אני מקווה עם חוסן מפני לאומנות במובן הרע שלה.
.

הישראלית שאני אינה צריכה טכסים בומבסטיים,

השייכות שלי, הגאוה שלי בישראל הטובה, בעקרון הבסיסי של מדינת ישראל, בגרעין,

לא צריכים מגיני דויד ענקיים על רקע השמים, אבוקות או מצעד צבאי.

הגרנדיוזיות "מקלקלת" לי,

גורמת לי להרגיש שמציפים אותי בנצנצים במקום ל"דבר אל הלב שלי", אז הפסקתי.

אמאבא שלי כבר לא מגיעים לטכס הזכרון אבל רואים כמובן את הטכס,

ואני עדיין מגיעה הבייתה ממש ברגעים שהטכס נפתח,

הכבישים ממשמר השבעה ריקים בשעה הזו,

והמוסיקה מתחילה להתחלף משירי יום הזכרון בדיסולב מוזיקלי ישראלי מוכר.

סיפורי אנשי המשואות ומה שהם נבחרו ליצג רגשו תמיד.

גם כשיצגו מחנות, דעות, שאיני מסכימה איתן, או אפילו ממש מתנגדת להן,

הצלחתי להבין את הסיבה שנבחרו.

מעולם לא עלתה בי מחשבה של מניפולציה,

בחירה ושימוש באנשים האלה למטרות אחרות מאשר הטכס עצמו,

עד השנה.

.