תקריב

.

המילה הזו, מקננת שמתייחסת כמעט תמיד לחודשי הריון אחרונים,

מכינה, מכינים את הבית לקראת הגעת אדם חדש/ה הבייתה,

אני זוכרת,

אני זוכרת בית חדש, זוכרת את עצמי חייבת לצבוע קיר אחד בתכלת בהיר באמצע לילה

סתווי אחד, עכשיו, חייבים עכשיו. למה? ככה.

זוכרת את עצמי מצפה מדפים בטאפט פרחוני, צובעת עננים, מקפלת בגדי גוף לבנים

שכובסו שוב ושוב כדי שיהיו רכים, מטיילת ב"שילב" כאילו זו ארץ פלאות שאולי פעם

אצליח להבין את מסתורי חפתיה, משוכנעת שבחירת שידה ומיטה זה עניין שאין חשוב

ממנו, וכן, אני רוצה שנחזיר ע כ ש י ו את אלה שקנינו אתמול ונזמין מ"תפוז" כאלה מעץ

מלא. למה? ככה.

אני זוכרת קוצר רוח ואהבה מתערבבים לקראת תינוקת אחת שכבר היה לה שם מוכן,

כל כך מוכן שבחודש השביעי או השמיני היינו כל כך רגילים אליו ששקלנו להחליף אותו,

אבל היא נשארה איה, איזה מזל.

.

עכשיו סתיו,

בדיוק עשרים ושתיים שנים אחרי שנכנסתי/נו לגור בבית הזה,

השידה עדיין כאן, שינתה מקום ובמקום בגדי גוף, חיתולים ובגדים על לבבות וכוכבים,

יש בה תחרה וכותנה ומשי מסוג אחר. המיטה שפעם יגיע הפוסט שיספר ( או יספור )

את קורותיה, שומרת על תינוק מספר שש, משושלת הגולדנברג.

ככה זה עם עץ מלא ואשה אחת שאוהבת טכסים, מסורות וחפצי משפחה,

עשרים ושתיים שנה, סתיו, ואני מקננת שוב.

אני משוטטת בחדר שלה, הוא כבר נקי, אבל ממש, אפילו את האבק מהספרים ניקיתי

כאילו ערב פסח ואמא שלי מלמדת אותי לדפדף בדפים בחוץ, בשמש, ולהכות בהם כדי

שהאבק יעלם. המצעים החדשים עברו כביסה כמו שהיא אוהבת, שמיכת המעבר הייתה

על חבלי הכביסה בשמש היום, מגבת חדשה גדולה ורכה בחדר האמבטיה שלה,

סבון, משחת שינים. רק תבואי כבר.

האדנית בחדרה ירוקה עם צמח אחד שמרחיק יתושים,

ככה אמרו לי במשתלה. הביקור אתמול היה משמח, התאפקתי לא לקנות עדיין רקפות.

אורות הכריסטמס הסולארים מנצנצים בגינה מתחילת הקיץ,

השביל מטואטא,

העצים והגדר חיה גזומים לקראת החורף, המרזבים מוכנים,

מרק ירקות, סלט גדול, פתיתים, חלה, טחינה, פירות. רשימת הקניות למחר בתיק שלי.

אני מסתובבת בבית שלנו,

מנסה להרגיש איך זה מרגיש להכנס אליו אחרי כל כך הרבה זמן,

לא הייתי רחוקה ממנו לזמן כל כך רב כבר הרבה ( מדי ) שנים.

אני זוכרת את ההרגשה להגיע הבייתה אחרי העדרות ארוכה ממש,

לפתוח את הדלת,

להכנס,

זו נקודת זמן שמרגישים,

נשימה עמוקה, רפיון פנימי, מוזרות וניתוק לרגע קצר כדי להתרגל,

ואז הגוף נרגע, הלב גם,

הגעתי הבייתה, ואיזה כיף שזה הבית שלי,

ככה אני רוצה שהיא תרגיש כשנחזור איתה משדה התעופה בעוד יומיים,

איזה כיף, אני בבית.

.