תקריב

.

.

זו תקופה של שינוי ותזוזה, אין בכלל ספק.

בעדינות, לאט,

כמו הקרחונים ההם המתרחקים זה מזה ומשתנים כל כך לאט שרק כשמתרחק הזמן מגלים אותן,

את הניעות, את השינוי שנוצר, את המרחק ממה, ואיך שהיה.

ככה אני עכשיו.

לאט. גם לאט למען האמת, לא רק, גם. גם בסערה, במהירות, ובלי לעצור לחשוב בימים אחרים.

סדקים פה ושם, תהיות חסרות תשובה והרבה להט ותשוקות חדשות.

אני בודקת מרחק ושינוי כמעט בלי להתייחס לכלום חוץ מלמה שבאמת באמת חשוב לי.

מה אני רוצה – חייבת למען האמת – לעשות, ליצור כדי לחיות טוב ונכון,

ואיך להתנהל, לנהל, לגרום לדברים לההפך לממש.

וגם, אלה שאני פוגשת לעיתים – בדרכים אלה או אחרות – עדיף אלה אגב, האחרות לא מוכיחות

את עצמן בכלל כפי שאמרתי מאז ומתמיד, גם שם השקט תורו להגיע איך שלא מסתכלים על זה.

והאמא שאני. האמא שהייתי מהרגע שהיא נולדה, אולי אפילו מלפני,

והאמא שעכשיו והאמא שאני מאמינה ומבינה שאני צריכה להיות בזמן הזה, ואחרכך, בעתיד.

מה שהיא מלמדת אותי הבת שלי, אין איש מלבדה שיכול.

וזה בכלל לא קשור לאהבה כמובן. אהבה זו אהבה ואין סוף יש כאן ממנה, אין סוף.

והשבועות האלה עכשיו, החודשים.

אני מתקרבת לאנשים חדשים, מתרחקת או מורחקת מאנשים של פעם, נשים וגברים,

והכל בסדר.

.      והזמן הזה מרגיש כמו ציור ילדים. שביל צר, אופק, צבעים עזים, פשטות, ועתיד.

.