תקריב

 

בארבע אחר הצהרים התחיל מה שאבא שלה היה קורא פעם קמפיין.

היא יצאה לדרך הבת שלי,

לקמפיין גדול משל שלושת חברות הסלולר ביחד.

בסיסמאות, תחנונים, יבבות בטלפון, שפתיים שמוטות, לחיצה על בלוטות

אשמה, עוד רגע היא הייתה מזכירה לי – מה שלא קרה מעולם –  בת כמה

היא הייתה כשהוריה נפרדו וכמה להיות ילד יחיד זה לא ממש כיף…

עד כדי כך המטרה הייתה חשובה.

שעה מאוחר יותר,

אחרי טלפונים לשתי אמהות מתוך ארבע הושגה ההסכמה וניתן האות.

ארבע בנות שתים עשרה (כמעט) ישנו אצל אחת מהן, ישארו ערות עד מאוחר,

ממש מאוחר, ויספרו עשר, תשע, שמונה וכו עד השניה הנכונה בה יצעקו

Happy new year , ירגישו גדולות ממש, ויהיו מתוקות ושמחות כמו שרק

בנות שתים עשרה החוגגות בפיג'מות פלנל ולחיים סמוקות מהתרגשות יכולות.

כן, זה יום לימודים רגיל וכן, הן בטח יהיו עייפות ומרוסקות מחר וכן, בבית הזה

בדרך כלל אסורה השינה בזוגות או יותר בימי בית ספר –

אבל

– השנה אנחנו מ מ ש מבינות מה זאת אומרת שמתחילה שנה חדשה

   אמא…. וזו גם השנת בת מצווה שלנו…

נו, מול טיעון שכזה לא הצלחתי לעמוד.

האמת שאני אוהבת חריגות מהשיגרה, מהבדרך כלל הזה, מהמותר.

אז שישתוללו עד אחת בלילה, יקומו בקושי בבוקר, אורנה, עליה להאכיל, לזרז,

להכין בוקר וצהרים, לאסוף חפצים, תיקים ולדאוג שיגיעו בזמן לבית הספר…

לא אני. הפעם.

–  ב ס ד ר…

–  את האמא הכי, נשבעת לך, הכי בעולם. באמת. לא רק בגלל שהסכמת!

–  אהה…לכי לגמור שיעורים, אחרת…

–  יש!!!

 

והעינים שלה נוצצות ואני לא שומעת מילה על כמה שיעורים בחשבון.

בשמונה וחצי יש צפצוף בחוץ. אני לוקחת את הילקוט שלה, היא את התיק.

מכונית אדומה עם אמא אחת, אחות קטנה ומקולחת, מוכנה כבר לשינה

בפיג'מה המודפסת שלה יושבת בכסא של קטנים – ככה זה במשפחות עם

הורה יחיד –  ומביטה בהערצה באחותה הגדולה וחברותיה.

חברותיה, מקולחות וחגיגיות מקבלות את פניה בצהלות, זה באמת השם

המדוייק ביותר לצפצופי השמחה האלה, צהלות התרגשות. היא נותנת לי

לנשק אותה, ככה, לא באופן ילדותי ומתרפק מדי ונעלמת אל: הסילבסטר

הרציני הראשון שלי. אמֵן.

 

אני פותחת את השער, קר. ממש קר. גוערת כרגיל בכלבה שֶנוּ כבר, כמה

צריך לחכות לך כל פעם, מביטה בחצר העייפה שלי, בסימנים ראשונים

וירוקים לפקעות שזרקתי בשנה שעברה, מעניין אם נרקיסים או נוריות.

גם רקפות היו שם פעם. ניכנסת הבייתה. הידיים שלי מבצעות טכס נשי עתיק

מכולנו ואוספות בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה, מקבלת אסאםאס גברי

ומתוק ממקום שכבר החליף שנה, שולחת מִילִים וצילום לַטור ומחליטה לוותר

על המסיבה יד שלישית אצל אודי ונירית אפילו שהיא בייביסיטר free, דייט

free ובטח יהיו שם הרבה מאד אנשים שאני אשמח לפגוש. פותחת יין. אדום.

לוקחת לידיים את ה -canon 20 D  ה מ ד ה י מ ה שמתארחת אצלי כבר

חודש ומתחילה לצלם את מה שאני רוצה ומתכננת וחולמת כבר חודשיים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה. טלפון שניים מפסיקים רצף מטורף של

צילומים – עונג הדיגיטליות וגודל כרטיסי הזכרון – הזמן עובר כל כך מהר

ובכזה עונג מרוכז שבטח תכף תתחיל שנה חדשה אני מחייכת לעצמי ואז

מצלצל הטלפון: הֶפִּי נוּ אִיר אימי היא צועקת וצוחקת וצוהלת ומתרגשת

ומה לא, בטלפון, הֶפִּי נוּ אִיר. גם לך אהובה שלי.