לאן הן ממהרות …..

. . נ.ב. התחלתי:  למרות השמות המוזכרים בפוסט הוא נכתב כפוסט ע ק ר ו נ י –

 והתחיל מהפוסט הכי חשוב, לדעתי, שכתבתי עד היום  מתי, מתי התהפך העולם? . .    

"ימים ספורים לפני שיגיח בנה מהבטן המדוברת ביותר בארץ, מירי בוהדנה מספרת ל"פנאי פלוס"

.על ההריון, הפפראצי והקריירה,

בראיון שיופיע על שער גיליון הפסח של היא מצוטטת:

"מדהים אותי איך שממהרים להספיד אותך. אני בסך הכל בהריון,

וישר מתפרסמות כתבות של 'האם הקריירה של מירי גמורה?'.

מבחינתי דקה אחרי ההיריון אני כבר יכולה לדפוק שער ל'בלייזר' עם בגד ים ומראה נוטף סקס".

אני יושבת מול המחשב וקוראת את המילים. שבוע/שבועיים לפני לידה ראשונה. לפני ילד ראשון.

אני לא מכירה את מירי בוהדנה. המפקד שלי בצבא היה המפקד שלה. מאיר סוויסה 'שלי'

מהלהקה/דיזנגוף 99/ והפחדנים חבר שלה,

ומעבר לזה אין לי אליה שום קשר. היא יפה בעיניי …..

ובכל זאת, ובלי קשר למה יקרה לה כשתביט לראשונה בעיניו המעורפלות של בנה בכורה,

והוא בעיניה, יחפש את מבט וריח, בלי לדעת איך תרגיש אם תחליט להניק (ותצליח)

כשתרגיש את פיו של התינוק שלה נצמד לשדה

– בלי לדעת אם כשתהפוך לאם יתהפך עליה עולמה והיא תגיע להחלטות משנות חיים

.או שלא

בלי לדעת מה יקרה לה עם אמהותה ועם השינוי בחייה –

ובלי קשר לשמחה שאני מאחלת לה שתרגיש עם תינוקה ואמהותה –

וכמובן תקווה 'סיסטרהודית' ללידה קלה, אני תוהה, לאן כולן ממהרות?

ומה כל כך דחוף להצטלם בבגד ים שבוע אחרי לידה?

מה מוכיחים בזה?

ומה בהול לרצות להיות על שער של עתון שבועיים אחרי לידה?

או בתוכנית טלוויזיה?

או בצילומי קמפיין אופנה חודשיים אחרי לידה?

או בתוכנית טלוויזיה שדורשת שבועות של חזרות?

מה בוער? לאן כולן ממהרות ולמה?

כמובן ששמחתי מאד כשנכנסתי לג'ינס שלי ההוא הישן,

ואני לגמרי בעד בגדי ים, גוף חטוב, סקיני ג'ינס ושאר ממתקים,

אבל, התזזית, המהירות, רעב לחזור מהר. מאד מהר. מהר מדי.

הפחד (כנראה) שאם תעלמי לכמה חודשים ארוכים, מי ירצה אותך בחזרה?

ההרגשה ש'הן' לא נעצרות לרגע. להיות. להרגיש. להתרגל. לאט לאט. הריון. לידה. תינוק. אהבה. אמא.

המון דברים חדשים. רכים. מפחידים. מענגים. קשים. הכל. עולם ומלואו.

והתחושה היא של חוסר יכולת לנשום עמוק ולהיות לרגע בחיים החדשים.

להיות אמא. להתרגל. לתת לתינוק שלך זמן להתרגל לחיים כשאת לידו. ואחרי שתתרגלו. כולכם. תחליטו.

ועל ההחלטות – בפוסט הא ר ו ך ומורכב ומעורר שאלות ורגשות רבים וסוערים

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם? – הרהורים על הורות . מזל טוב :) .

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טובה  On 27 במרץ 2007 at 18:03

    בחברה שבה הרזון הוא אידיאל היופי,הריון הוא משהו שחייבים מיד לטשטש את עקבותיו(במיוחד אם את אייקון סקס).
    המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לאשה אחרי לידה היא "לא רואים שילדת".
    הבעיה היא, שזהו אתגר שהרוב המכריע של הנשים לא יכול לעמוד בו, (ובינינו, גם לא אמור לעמוד בו) ובכך הוא הופך לבלתי מושג ולעוד אמצעי לגרום לנשים להרגיש רע עם עצמן ועם הגוף שלהן עם כל ההשלכות שנובעות מכך.
    לידה משנה את האשה לתמיד. לאם טרייה אומרים באיזשהו שלב שהיא "חזרה לעצמה", אבל היא לעולם לא תחזור להיות מי שהיתה, נפשית יותר מאשר גופנית, וזה לא בהכרח דבר רע, להפך.
    נשים צריכות לקחת את הזמן שלהן, הפוסטפארטום קשה גם ככה. הבו לנו נשים אמיתיות ולא אידיאלים לא מציאותיים.

  • נורית  On 27 במרץ 2007 at 18:10

    בדיוק התיישבתי לעשר דקות הפוגה והשיטוטי באינטרנט ראיתי את התגובה שלה והצטערתי בשבילה שהיא מרגישה צורך לשחרר כאלה הצהרות….

  • A  On 27 במרץ 2007 at 20:22

    הפרטנרית של האבא של הילדה שלך לא תשים את התינוק אצל המטפלת ואודרוב, חמש בבוקר לעבודה תוך חודש? הרעב למסך והפחד שישכחו אותן (את צודקת. זה הרבה מחוסר בטחון) זהה אצל גלילי הכביכול איכותית הבוהדנה והאילנית לוי וגם אפרת רייטן עם ילד בן שנתיים בבית ובהריון חודש שביעי התחילה עכשיו תוכנית בוקר יום יום שש בבוקר. אולי גלילי בגלל שהיא יותר מבוגרת תבין.

  • ל  On 27 במרץ 2007 at 20:36

    ואני בכנות לא מבינה למה לבזבז זמן קריאה על מירי בוהדנה (כז'אנר, לא כאדם ספציפי)
    יש אינספור דברים טובים לקרוא: החדש של יואל הופמן למשל, או הישן של דליה רביקוביץ' שתמיד טוב לחזור אליו

  • ח ל י  On 27 במרץ 2007 at 20:41

    זה זה – רק זה –

    http://www.notes.co.il/chelli/29326.asp

  • YOD  On 27 במרץ 2007 at 23:27

    חאלאס עם הרכילות שלך
    הפכת לציפורה מרכלת

  • sheen  On 27 במרץ 2007 at 23:43

    לך לתגובה אחת לפניך כמו שחלי הציעה לל' כנס ללינק. תקרא מה כתוב שם,תקרא את ההתכתבות שראיתי בין חלי לל' ואולי תצליח לתבין על מה באמת הפוסט הזה. קוצר רוח היא תכונה רעה וגם שטחיות.

  • תא  On 28 במרץ 2007 at 05:10

    אני יכולה להבין הצהרה כזאת, במידה מסוימת: המראה שלה הוא גם הפרנסה שלה, המקצוע שלה. באותה מידה היא יכלה פשוט לומר: "אחרי הלידה אני מאמינה שאחזור לעבודה מהר". (מה שגם כן היה עשוי להתבדות, כמובן, אבל כבר הסכמנו שתמיד יש סיכוי שהיא תתבדה).

    נראה לי שלגבי נשים שלא הייתי מצפה שהמראה ה"סקסי" ישחק כזה תפקיד מכריע ובלעדי בחייהן, אני מופתעת יותר. מה שמפתיע אותי הוא נשים שמתבעסות, למשל, על זה שהן עולות במשקל בהריון, או שחודש אחרי הלידה הן מזדעקות שהן עדיין לא חזרו למשקל מלפני ההריון ואוי-אוי-אוי. האלו, אישה בהריון אמורה לעלות במשקל, זה המצב הטבעי, לא? וממתי הגוף רגיל להוריד 12 קילו תוך חודש? אז שנה מחייהן הן יבלו בגזרה אחרת ובמשקל אחר, נו אז מה כבר קרה? אני שואלת את עצמי אם זה לא סימפטום של הרצון האופנתי של הרבה אנשים להשיג בדיוק את מה שרוצים כאן ועכשיו, בלי לחכות ובלי להתפשר עם החיים.

  • מיכל  On 28 במרץ 2007 at 12:14

    כאן.
    וכן, כדאי לקרוא את הפוסט של חלי השואל מתי התהפך העולם…
    עד כמה זה יהיה נדוש אם אומר שממש מפריע לי שבגדי נשים מוצגים על דוגמניות ילדות / נערונות רזונות ושדופות.
    כן, ממרום לידותי זה מפריע לי שאין שום קשר ביני לבין מודעות הפרסומת, ושהן אינן מקור אינפורמטיבי לגבי כלל וכלל. ולא נטעה: אני כלל לא שמנה, נהפוך הוא (מידה 38), ומקפידה על ספורט רוב ימי, כמו גם על אכילה בריאה פלוס מינוס. ובכ"ז, בשנות ה 30 לחיי, זה מטריד שאני כביכול פאסה, לא?
    עבור מי מודעות הפרסומת הללו? לא עבורי? אני הלא כוח קניה נפלא.
    זה לא שאני חוששת שמא הבגדים לא יעלו עלי, אלא עצם העובדה שהם מחוברים תדיר עם ילדות, באופן כמעט מתחייב, במודעות הפרסומת.
    ונ.ב. קצרצר: גם הפוזות הלכאורה סקסיות/ מתגרות המרמזות לעיתים על חצי ז… ושבן מתחייב לכאורה אותו פלירטוט חצוף עם המצלמה או הצלם, גם הן לא מוסיפות לאפשרות לקנות אותי כקהל יעד. ממש לא.
    לא מזדהה, סורי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28 במרץ 2007 at 18:08

    בין נשים קרייריסטיות ומבחינה זו
    בוהדנה היא אשת עסקים לכל הדעות
    לבין הגישה של נשים לא קרייריסטיות
    לחוויית ההריון, הלידה והשמחה עם הרך הנולד.

    בוהדנה אומרת מה שנשים אחרות, קרות ומחושבות
    שחושבות רק על הקריירה שלהן אומרות
    אני חוזרת לעבודה יום אחרי הלידה, התינוק אצל המטפלת.

    זה מה שמרגיז במה שהיא אומרת. הקור, האגוצנטריות, החישוב האגוצנטרי, לא המחשבה על תינוק בריא חלילה, על חשש מבעיות בלידה
    על בעיות בריאות , ולכן זהו חיפוי
    חיפוי עלוב ועצוב של נשים קרייריסטיות
    שמביאות לעולם ילדים סתם, לא יודעות לגדל אותם
    ולתפקד באמהות.

    פה זה לא שאלה של הגוף שלה, זו שאלה של אופי
    ולצערנו האופי שלה דומה לנשים רבות שלא מבינות
    את המשמעות של הבאת תינוק לעולם.
    את התוצאות רואים אחר כך ברחובות, בסמים
    ובאלימות.

  • בייביסיטר  On 28 במרץ 2007 at 21:08

    כי אין לה קריירה לחלי? כי היא לא מבינה מה זה קריירה ומה זה להיות אמא ולא מבינה שצריך לשלם מחיר ולא עשתה החלטה ולא על הדבר הזה בין קריירה לאמהות היא כותבת כאן כל הזמן?
    על מה אתה מדבר?!

  • ריקי כהן  On 28 במרץ 2007 at 23:12

    אתה כתבת:
    בוהדנה אומרת מה שנשים אחרות, קרות ומחושבות
    שחושבות רק על הקריירה שלהן אומרות
    אני חוזרת לעבודה יום אחרי הלידה, התינוק אצל המטפלת.

    זה מה שמרגיז במה שהיא אומרת. הקור, האגוצנטריות, החישוב האגוצנטרי, לא המחשבה על תינוק בריא חלילה, על חשש מבעיות בלידה
    על בעיות בריאות , ולכן זהו חיפוי
    חיפוי עלוב ועצוב של נשים קרייריסטיות
    שמביאות לעולם ילדים סתם, לא יודעות לגדל אותם
    ולתפקד באמהות.

    פה זה לא שאלה של הגוף שלה, זו שאלה של אופי
    ולצערנו האופי שלה דומה לנשים רבות שלא מבינות
    את המשמעות של הבאת תינוק לעולם.
    את התוצאות רואים אחר כך ברחובות, בסמים
    ובאלימות.

    אמנם זו הכללה נוראית, אבל זה הרושם שנוצר מהדברים שלה, ומאחרות שבאמת חוזרות דקה אחרי לעבודה. למה הן מביאות ילדים? לא באמת, זו שאלה נורא מעניינת. אולי זה לסטטוס.

  • ח ל י  On 28 במרץ 2007 at 23:28

    אני כמובן לא מאמינה אפילו בבדל מחשבתי שמישהי נכנסת להריון בשביל סטטוס -אין בי יכולת להאמין בזה. אני יכולה להאמין שנכנסת בחורה/אשה להריון בגלל שמשהו, אותו משהו בלב, בנשמה, מפרפר והפרוש של הפרפור הזה, הכמיהה הזו מתגלה כרצון לתינוק. אפילו לא לילד או להורות אלא לתינוק – ואז באמת נכנסים להריון ובסופו של תהליך מי היה מאמין נולד תינוק ונופל האסימון (או שלא) – ההרפתקאה הקסומה שנקראת הריון ראשון,,
    תשומת לב אין קץ ורשות להיות. פשוט להיות, מסתיימת ונשארים עם התוצאה. חמדמדה. בוכיה לעיתים. תובענית תמיד- ואז מתחילים החיים האמיתיים –
    וכאן מתחלקים לשניים. אלה שחיים בלי לתת לעצמם דין ודברים, פשוט חיים את חייהם ובהרבה מקרים הם הורים כאלה, שמגדלים את ילדיהם 'כמו שיוצא', מתגלגלים 'חיים את החיים' לבין אלה שאיו אצלם כמו שיוצא, שחיים עם מראה תמידית ומודעות גדולה, לעיתים גדולה מדי :) לחייהם ובוודאי לחיי ילדיהם –
    מי צודק? יש צודק?

    אני חושבת שיש. אחרים יחשבו שאין.
    מה שבטוח שאין תשובה חד משמעית,
    נכון ריקי :))?

  • תוהה  On 29 במרץ 2007 at 12:55

    מה שהכי סיקרן אותי בכתבה זה איך בחורה יכולה לכתוב שהיא מסוגלת להקיא מאיך שהיא נראתה בעבר (או השיער שלה), אבל להתעלם באלגנטיות מזה שהיתה "תקלה בתקשורת" בין בן זוגה למישהי אחרת (אבל זה היה כשהוא היה בן 20 וכולם אונסים בגיל 20)

    פחחחחחחחח,סלבריטאית שמחנכת אותנו מה טוב ומה לא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: