Tag Archives: תערוכה

הזמנות: תערוכת עם ערך מוסף, פרוייקט הדסטארט תל אביבי

.

.

שתי הזמנות לפרוייקטים שיש לי חלק קטן בהם:

תערוכת מכירה למימון פרוייקט ניצולי מחנות העינויים בסיני תתקיים מחר בערב, מוצ"ש

 :מאי 16 (בלבד), ב"הלובי", ארלוזורוב 6. רשימת אמנים חלקית:

דגנית ברסט, אורי גרשוני, אורלי מייברג, אלכס ליבק, אנג'ליקה שר, אניסה אשקר, אסנת

אוסטרליץ, אסף עברון, אסף רהט, דוד עדיקא, ליאור גריידי, דפנה שלום, נלי אגסי, זויה

רקסקי, יאירברק, חלי גולדנברג עינת שריג–רייך, מיכל היימן, מוש קאשי, ציבי גבע,

.רותי אגסי, רענן חרל’פ ואחרים.

אפשר לקנות, לתרום, ואפשר להגיע לתמוך ולראות אמנות. אתם מוזמנים.
.
הנה חלק מהעבודות, כ א ן
memories lane 2
.
וגם,
.
איזו שמחה,
.
פרוייקט הדסטארט מקסים שיש לי חלק אחד מעשרים בו.
.
אסופת סיפורי זכרונות תל אביבים שתצא לאור כספר בכריכה רכה,
.
בהיקף של כמאה עמודים. באיכות הדפסה מצויינת ועל נייר איכותי,
.
מבטיחות שתי יוזמות הממתק הזה. הנה, זה כ א ן

.

.

חוץ מזה, בריאות זה הכי חשוב, ואמאבא גם.

לא ידעתי, לא שערתי

.

האמת שלא ידעתי כמה לעומק אני אשמח כשאנשים (חלק שאני מכירה, חלק זרים לחלוטין) יגיעו

לתערוכה שלי, יעברו בין העבודות ובסוף יגשו אלי ויקנו עבודה, אפילו שתיים.

יקנו כרטיס לסרט, יפתחו את הערוץ לראות עוד פרק בסידרה שהתחברו אליה, יקנו ספר ילדים שהילד/ה

אוהבים ויכתבו לי אחרכך שגרונם ניחר כבר, אבל כמה הילד מבקש, יכנסו לבלוג שלי ויעשו בו מנוי,

יעצרו אותי ברחוב או יכתבו לי, יראו את ההרצאה ביו טיוב, את כל אלה אני מכירה, ושמחה איתם מאד.

אבל לקנות עבודת צילום,

ערטילאית וסמויה קצת מהעין, מהמובן מאליו כמו העבודות האלה שלי

ולבחור לתלות אותן על הקיר בבית,

או אפילו במשרד,

מתוך כוונה לעבור על פניהן יום יום

מתוך כוונה  – אני משערת שבשלב הנוכחי של מיקומי בעולם האומנות, לא קונים אותן (עדיין) כהשקעה

פיננסית :) – לשמוח ולהרגיש שוב את הניעה הפנימית כמו בפעם הראשונה שהתבוננו בה/בהן,

זה באמת, באמת, רגש עז,

שמחה עמוקה וסוג של הכרת תודה פנימית חדשה ומרגשת.

עוד שבוע מוקטן

.

אז למי שהגיע והרגיש, תודה.

למי שהגיע, והרגיש, וקנה, תודה גם,

ולמי שרוצה להגיע נשאר רק מחר, שישי, ה20 ליוני 2014

ביקור אחרון ופרידה, והורדת תמונות מהקיר בתחילת השבוע,

ומה שישאר הוא זכרון, ותמונות על קירות של אנשים זרים,

וגעגוע למה שעוד לא קרה. אז רק עוד מחר,

בין 11:30-14:00

ב"לובי" ארלוזורוב 6 תל אביב.

 

.

עכשיו הבייתה היא אמרה ולקחה צילום אחרון

.

זאתי.

ידעתי שכדי שהיא תסכים להיות בפתיחת התערוכה שעות כה ארוכות,

בלי קשר לכמה נהדרת היא הייתה במערבולת החודש וחצי האחרונים.

ולהגיד נעים מאד, לחייך למי מהמוזמנים שלא יוותרו וירצו סופסופ לראות את הפרצוף הזה,

או לאלה שאני אהיה חייבת להתגאות בה מולם,

לא תהיה משימה פשוטה.

היא לא אוהבת,

פרמיירות,

פתיחות,

מקומות עם צלמים או עיתונאים

או מקומות שאני מכירה לה יותר מדי אנשים

(למכירות בגדים מוקדמות היא דווקא מסכימה, לפעמים)

אז בקשתי ממנה

1. לצלם ולתעד כי בכל זאת היא תכף מסיימת תלמה ילין.

2. להביא עוד חברה עם עוד מצלמה

וזה רבותי, עבד נפלא.

.

היא הייתה עסוקה עם המצלמה, החברה, מי מחברי שהיא מכירה ומעט משפחה,

ועשתה עם עצמה כנראה הסכם.

אני אהיה סבלנית עם האמא שלי הערב, זה חשוב לה,

ועמדה בו כמו גדולה.

חייכה למי שהצגתי לה מרחוק, ועשתה היי,

לחצה ידים ואמרה נעים מאד למי שעשיתי לה עם היד, בואי שניה מותק,

ולא היה לה רגע אחד, ולו אחד, של נו-אמא-די-הבטחת. פשוט נהדרת.

ובסוף הערב הזה,

אחרי שכיביתי את הנרות על עוגת היומולדת.

כןכן זה קרה בדיוק ככה, עוגת יומולדת ונרות בהפתעה, אורית, חברה מקסימה,

ואחרי ש כ ו ל ם הלכו,

והחלל היפייפה הזה, "הלובי" בארלוזרוב 6

היה אפור וחזק וריק מאנשים וכוסות ריקות ובקבוקי יין (טוב),

ורק העבודות שלי על הקירות נשארו זקופות ועם כח אין סופי,

כי כל היתר, בעיקר אני, פשוט היו מוצפים ומרוקנים ושמחים שאין מילים,

היא צילמה אותי צילום אחרון ואמרה: עכשיו הבייתה, מחרתיים בגרות בתנ"כ.

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

 

אז נגמר לאותו ערב, כמו שזאתי אהובת הלב שלי אמרה,

אבל התערוכה רק התחילה את דרכה אל העולם,

חמישי 19:00 – 22:30

שישי וגם שבת 11:00 – 15:00

פגישות ותיאומים אפשריים בהחלט.

עד ה15 ליוני ואז נראה.

.

מייל בירורים: meshemabitbe@gmail.com

 

 

.

מי שמביט בי – ימים ושעות

.

אז איך היה?

אני לא באמת יכולה עדיין לספר איך היה,

היה גדול מדי ומשמח ומציף מכדי להבין ולהכיל (עדיין).

עכשיו מגיעים הימים הטובים האחרים, שבהם תגיעו אחד אחד, או בחבורות קטנות,

ויהיה לכם מרחב וזמן לעבור בין העבודות,

לא רק אלה שהתפרסמו, כאן ו כאן,

ולי יהיה זמן לדבר איתכם, ולהסביר מעט (כי אני לא מסבירה הרבה, מסרבת בעקרון),

ולשאול מה שלומכם.

אין חניה, אין קפה.

יש חלל יפייפה באמת, עבודות שמקבלות תגובות שפיזית מרחיבות לי את המקום בנפש, ואותי.

הנה ימים, שעות, מייל, טלפון לבירורים,

הכל לפניכם.

מי שמביט מייל נכון

.

בואו (אפילו פעם שניה) אני אשמח.

 

חלי גולדנברג, תערוכת צילומים (כי ככה מחפשים בגוגל, ראיתי :)

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

מחפשת

.

.

מחפשת לוחות דפוס ישנים מעץ.

כאלה הנראים כמו כוורות. בכל הגדלים.

.

לוח לפלסטר42

.

אם יש לכם כזה השוכב במחסן, בתוך הארון, על הקיר מעלה אבק,

יש כאן גברת (אני) שמ א ד מ א ד מ א ד תשמח לאסוף אותו ולהשתמש בו לצרכי אמנות משמחים.

.

.

ת ו ד ה מ ר א ש.

.

.

נ.ב. כתבו אלי, למעלה מימין, מגיע היישר לתיבת הדואר שלי :)

.

יש לי בלוג, פייסבוק, טוויטר ואֶפֶס אסרטיביות. ותכף דצמבר

.

.

טוב,

יש לי בלוג שנקרא על ידי המון אנשים כבר שש שנים,

יש לי פייסבוק פעיל הנקרא בחלקו על ידי כולם ובחלקו על ידי כמה מאות אנשים שאני מכירה ממש.

יש לי טוויטר סתמי, פינטרס סטטי, ג'י פלוס וכל היתר רק כדי לתת לינקים לפוסטים בבלוג.

יש לי סוכן מצויין, והרבה מאד

מכרים,

חברים,

קולגות,

קשרים ובכלל.

ויש את הרגע הזה שבו אני מבינה שככה זה שהחיים מפנקים אותך מאז שאת זוכרת, מתמיד.

מפנקים בהצעות, עבודה, הצלחה – לא שלא עבדת קשה וברצינות – יחס מיוחד, אגו מלוטף מגיל מאד

צעיר, כסף, פיתויים ומה לא, ואז את מגיעה לחיים האמיתיים ומגלה שיש כלים החסרים לך.

לי חסרה אסרטיביות, חוץ מזה הכל בסדר,

אסרטיביות וקצת פינוק עוצרים אותי מלהזיז דברים שאני רוצה שיקרו.

נ.ב. זה פוסט מאד גלוי לב, אתם שמים לב, נכון?

.

הרשימה א ר ו כ ה יעידו המסמכים, כתבי יד, תיקיות הצילומים ושאר הרשימות ביד ובמחשב,

אבל אותי מעניינת כרגע משימה אחת בלבד.

לא הרומן בכתובים, לא ספר הילדים, לא האיורים של ליאור, לא הסרט הדוקומנטרי. כרגע לא.

עכשיו זה זה: יש לי תערוכת צילומים מוכנה (כמעט) שאין לי מושג מה ואיך לעשות שהיא תקרה.

קטנה, אינטימית, מחברת צילומים ומילים, ויז'ואל וטכסט, ולא דומה לכלום.

קוראים לה דצמבר, והיא חייבת חייבת חייבת להיות מוצגת בדצמבר, גג ינואר, אין ברירה.

אני,

דחיינית, מפונקת משהו על ידי החיים, כבר אמרתי, לא באמת יודעת איך לגרום לה להיות.

אני מבינה שזה עשוי להראות, להשמע מוזר, ה ל ו…..

חלי, גולדנברג, השם שלך בכל זאת יפתח לך איזה דלת של איזו גלריה לפגישה, לא?

אז התשובה היא שבטח כן,

אבל,

והנה המלכודת, האבל הגדול, גילוי הלב הזה שבטח אמחק עוד מעט,

א נ י  ל א.

אני לא יודעת לצלצל,

מכירה בעלי גלריות, מכירה אספני אמנות, מכירה אוצרות, ואוצרים, טוב אחד, מכירה ומכירה.

לא יודעת לפנות, כלומר יודעת מצויין אם תבקשו ממני לעזור לכם, לארגן לכם,

כשזה מגיע לכאן,

כשזה צריך להתחיל מפעולה שלי – לא כמו נניח תפקיד, אודישן או הרצאה שהיוזמה לרוב לא

שלך או אצלך – אני הרי יודעת מה כדאי ועדיף ואיך צריך לפנות ולהציג,

אבל העובדה שזה לא קורה. לא יוזמת פניה, טלפון, מייל, חיוך, משהו, כלום,

חוץ מרמזים דקים ושקופים שאין איש מלבדי שיבין,

ויעידו אלה המנסים לדרבן, להזיז, להניע את הטורבו העקשן שבי,

לא מצליחה: שלום, זו אני, יש לי תערוכת צילומים עדינה ומיוחדת ואני מחפשת חלל ומקום,

רוצים לראות?

.

אבל עכשיו אני כאן משתמשת בהפוך, בכח שלי, במה שאני חזקה וטובה בו,

במילים, בכנות, בבלוג שלי וברשת.

שלום, אני  מצלמת וכותבת, כבר המון זמן, ומאד מאד רוצה שהתערוכה הזו תקרה, ובמועדה,

ומאד, מאד אשמח אם תושיטו יד/מייל/טלפון ותגידו: תַרְאִי.

.

אז אני כאן. סוגרת את הפוסט לתגובות.

אתם יותר ממוזמנים, למעשה אני מבקשת מכם לחשוב למי כדאי, עדיף, נכון, להעביר, ולשלוח,

את הפוסט הזה – בלי קשר לפייסבוק, למרות שגם כמובן – כדי שיסתקרן.

אני משאירה מייל, ומחכה לראות אם או איך משהו יקרה,

ואני אתחיל לזוז,

כי תכף דצמבר.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

בנלם :)

.

.

שנות השבעים המוקדמות.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית ברחוב שמעון התרסי, צפון תל אביב.

את הדלת פותח גבר גבוה, רזה, עדין וקצת נבוך, קצת מסורבל קצת ביישן.

בן לם, צלם אופנה צעיר ומצליח, ואסתי אסיסטנטית / אשתו / בהריון.

אנחנו לוחצים ידיים, מפטפטים מעט ואחרי כמה דקות הוא מוביל אותי לחדר עם קירות כהים ונייר גדול

מגולגל על הקיר המרוחק. אני נעמדת בלי שיש לי מושג מה לעשות, הוא מרים מצלמה מרובעת,

מביט עלי דרכה, ואני יודעת. אני יודעת בדיוק מה לעשות.

פעם אני אנסה להסביר. או להבין.

אני יכולה להגיד בודאות ששם, ברגע ההוא התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי – בין

הצלם למי או מה שראתה העין שלו, שראתה המצלמה שלו באותם רגעים,

ועוד סיפור התחיל שם, גדול אפילו יותר, ביני  לבינה.

המצלמה שלו, והמצלמה בכלל.

קליק ועוד אחד ועוד, צליל מלווה אותי לאורך חיי,

אם זה לא היה כל כל בנאלי, הייתי כותבת פסקול חיי ללא הסוס.

צליל שמפעיל אותי מיד. הגב מזדקף, דריכות, אהבה.

הוא מגלגל את סרט צילום לאחור, נכנס לחדר החושך שאני מכירה כמוהו מאבא שלי, מפתח אותו ואחרי

איזה זמן יוצא עם דף קונטקטים. הוא לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על תמונות, מזיז אותה כמו על לוח

סיאנס, מחפש משהו. מבט, אנרגיה, קסם שיהיה.

באותו יום הוא הרים, לאט, את ראשו וחייך חיוך גדול.

הנה, הצילום הראשון שלי. הראשון שהוא צלם אותי.

ככה,  בפשטות כזו – אם לא נקח בחשבון את

הדרמטיות שבה אמא שלי קבלה את החדשות.

זה התחיל ב:על גופתי תהיי דוגמנית ולא נגמר

עד היום: זה בגלל אבא, שנכנע לך, כמו תמיד…

אם רק היית שומעת  בקולי….

אבל ביום ההוא התחילו החיים האלה שלי. אלה שאני

מכירה. שם הייתה נקודת האל חזור.

האיש הזה שהבאתי אל הורי שיראו מי מצלם אותי,

שהילדה לא מסתובבת עם לך תדע עם מי.

זה שהצליח אלוהים-יודע-איך לשמוע את שטף החיים

והמילים שלי בגיל שש עשרה שבע עשרה ושמונה עשרה –

מגיעה לסטודיו כדרך קבע אחרי  בית ספר, במקום בית ספר, ששמע על האהבות שלי, אכזבות, עניינים יותר

מהחברה הכי טובה שלי. שהטעם שלי, האסטטיקה, הפריימים שאני רואה ומזהה לפעמים במצלמה שלי,

מושפעים ממנו יותר מכל אדם אחר בחיי, כולל אמאבא.

האיש הזה,

הבן לם הזה.

צלם מופלא, איש עדין ומקסים וצנוע ומתוק מציג עוד תערוכה.

בעוד יומיים היא נפתחת. בתחנה.

תבואו. אין עליו.

.

1 – אם מסתכלים לאט, רואים את זה קורה

 

 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.
דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.
דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.
ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –
אסור, אסור שהיא תקרא את זה –
עדיין ילדה קטנה, היא?…
הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית הספר.
געגועים לחברות שלי אמא, לחברות.
דוחקת בי. מנסה שיטות שונות לזרוז. מלטפת, מתחנפת, מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –
אימי…בואי כבר.
אבל אני? אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת. ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.
חכי בסבלנות.
סבלנות? היא?
פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.
שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי המגירה,
בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של היסטוריה.
מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים,
מה שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.
איפה המצלמה?
אנחנו יוצאות מהבית.
הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.
שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.
הילדה שלי מתקדמת בשביל לכיוון השער.
– היי
– א מ א…..
– שום אמא, לדלת!
– א מ א
– רוצה להגיע מוקדם?
– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..
– ………
– נראה…..היא ממלמלת לעצמה….אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

אבא מצלם את ורד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

אני אוהבת צילומים.
הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.
לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים – אֶלֶה לפחות
מודבקים באלבומים. מותכים לפסי דבק צהבהבים. נערה צהובה צוחקת צחוק פוטוגני אל תוך עדשת מצלמה ממגנטת –
"מה ז א ת סבתא?" –  הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.
שאריות נעורי הפוטוגניים נדונו להצתהב לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק.
פעם, לא כל כך מזמן – או שזה רק נדמה לי שלא מזמן – הדרך של הזכרונות והסיפורים להכנס לפנתיאון הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – אפילו שאין קליק. הם קמו לחיים וזכו לחיי נצח מצתהבים רק כשהנגטיב פותח והתמונה הודפסה.

רגעים יפים, קרובים ומחברים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו, ברבוע הבטון שבנה לו
הכביסה לפינת הנגרות שלו. חדר חושך ש ל ו. ממלכה. שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית –
אסור. פשוט אסור לגעת בה –  צלוחיות פלסטיק מלבניות, שחורות וגדולות,
רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות: כאן קול ישראל מירושלים.
מנורת קטנה מעל הדלת מאירה מעט באור כתום חלש, קלוש, את החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות. מציל ומפרנס את משפחתו בעבודה צדדית, נוספת. סיזיפית,
אחרי מלחמת התשה ארוכה ומיתון אכזרי וממוטט.
צילום אחר צילום, מלכת אסתר אחרי שוטר עברי מתממשים ובאים תחת ידיו הטובות של אבי.
חיים של אנשים אחרים נגלים לעיננו.
הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו.
מיד תזרק עליו להרף עין מדויק אלומת אור – שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות
שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט. האור מאיר.
הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה – המְּפַתֵח.
כמו מעשה קסמים של ממש, אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.
האור הכתום מאפשר ראיה.
אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.
בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.
מתגלה עולם של רגע.
שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.
ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה קיימת ואסור לה להמשיך להתפתח, כי כמו בכל דבר,
יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.
יש את הרגע האחד המסויים. מושיטה יד על פי סימן או מילה שלו, כבר גדלתי והוא סומך עלי,
אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית –
מי שלא נתקל במבטו המוכיח של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם –
לופתת את התמונה החדשה שמגלה לנו סוף סוף מה היה,
שולפת אותה מקערת ה'מפתח', נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה אל הקערה השניה
המלאה בחומץ.
העולם שהתגלה קופא.
פריז-פריים.
דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח –
אבא מהנהן. אני שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות – אבא מציץ, מאשר טממשיך בשלו.
תמונה אחר תמונה הן גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע. שטיפה ארוכה במים.
יבוש. מיון הצילומים לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.
ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.
אבא ואני בקו יצור פרטי. זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

יומולדת ואקורדאון

…………………..

.

והיא נעמדת ליד הדלת  הכחולה, הבת שלי –
ילדיה יחשבו שגדלה ביוון – אני חושבת לעצמי ומחייכת – או בכפר דרוזי בגליל, על פי צילומי
ילדותה. הראשון בספטמבר, אותה דלת כחולה ועציץ גרניום פרחוני.
מי אנחנו?
ילקוטה בידה, צפיה ודריכות בפניה.
נו א מ א…
ילדות היא זמן חד פעמי, אני שוב חושבת, וקצר כל כך.
אני מקליקה במצלמה שקטה מדי, משוכללת מדי, חסרת קליק והיא עומדת שם, מולי, בפנים
שרק מתיקות ותום יש בהן כרגע: נו….בואי נגמור עם זה אמא…
ואז היא מתחילה ללכת את השביל לכיוון השער.
אני, כמו בכל שנה, בעקבותיה, צוחקת ומנציחה את צעדיה.
היא רוטנת –
אחת אחרונה ליד השער וזהו אני אומרת ומחייכת.
כל שנה. כל שנה ליד הדלת. בשביל. על הקלאס המצוייר. ליד השער.
היא, החגיגיות והילקוט. קליק.
פם זו תהיה הביוגרפיה שלה. ברצץ ויזואלי.
היא תוכל להביט בצילומים האלה מהיום הראשון בגן מונטוסורי, ספטמבר הרע ב1999,
ועוד ימים ראשונים ונרגשים של שנות לימודים. היא תוכל לעקוב אחרי בתיה –
בינתיים רק אחד – גדילתה, גובהה, החיות שסביבה, חיוכיה וחייה אז, כשאמה תיעדה
עבורה את חייה, את חייהן.
וכך, עם כל הצילומים שצברתי בימי חיי –
ועם אלה החדשים שאני צוברת בשנים האלה עבור הבת שלי,
יצאתי ונעלתי את השער.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: