Tag Archives: פרטיות

אז אני לא מבינה באיך זה להיות גיי, בארון או לא בארון, אבל אני מבינה בזה:

.

.

כשאוחובסקי הוציא את רביץ מהארון – בלי להזכיר את שמה כמובן – כעסתי וכתבתי פוסט זועם,

אתמול כשאוחובסקי שדורש להוציא מהארון חבר כנסת, חבר מפלגת העבודה פרסמתי אותו שוב.

אחת התגובות שקבלתי אמרה כך: חלי את לא מבינה בזה כלום. את תמיד מזדהה עם דיכוי נשים.

חבר כנסת בארון שמתבייש להגיד בקול רם מיהו זה דיכוי הומואים מהסוג הגרוע ביותר. איזה

מסר איום זה לילד מבוהל בארון"

תשובתי:

זה נכון שאני לא מבינה ב"זה" שלך/שלכם בכלל, אבל אני מבינה ומאמינה גדולה בזכות לפרטיות,

בזכותו של אדם להחליט מה לחשוף לעולם ומה לא (בודאי כשזה מגיע לאיך, ועם מי הוא מקיים

יחסי מין, יחסי אהבה, וזוגיות).

אני גם מבינה לא קטנה בחשיפה ופרטיות ואיך זה מרגיש כשהיא נפלשת בגסות, ואני מתנגדת

אבל ממש – הפוסט נכתב אם שמת לב על הטור שגל כתב על יודית רביץ לפי לא מעט שנים –

למעשים האלה של הקהילה שבראשם גל.

אני מאמינה שיש דברים הכרחיים שיהיו בידיעת הציבור כשזה נוגע לפוליטיקאים או לאנשים

שגורל אנשים אחרים (ממורה עד ראש ממשלה) נמצא בידיהם, נניח, תרופות העלולות להשפיע

על צלילות מחשבה, בודאי מחלות כאלה, אבל מה שעושה אדם בביתו, מיטתו וחייו הפרטיים

לא רלוונטי לכלום, חוץ מאולי לשמרנות ובושה שהיא כל כך כל כך לא במקומה.

אני גם מבינה את התסכול והכעס שלכם – סליחה על הכללת ה"אתם" – מול אנשים הנמצאים

בארון כי השכל הישר אומר שראבעק, 2015, בואו תובילו את השינוי, גרשו שדים פרימיטביים,

תנו דוגמא, בטח כשזה נוגע לאנשים מפורסמים, בטח פוליטיקאים. אבל למרות התסכול, ואני

מאמינה בזה בכל ליבי, למרות התסכול, אתם לא יכולים לחשוף ככה, לחייב, לבייש – כי בעיני

הנחשפ/ת זו ב ו ש ה, אחרת לא היה מתחבא – ככה, זה נוגד כבוד בסיסי לאחר.

זה לאנוס על האחר משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא או היא בוחרים ל א לעשות, ברצינות.

אני גם זוכרת עדויות לא מעטות של אנשים שיצאו מהארון בגיל מבוגר והעידו על שנות ילדות

ונעורים קשות מנשוא בגלל נשיאת סוד גדול ותחושת הקלה ושמחה עצומות, ואני מבינה את

הרצון שלכם להקל על אלפי הילדים/ילדות בעצם הפיכת האני-גיי למשהו שאין צורך להסתיר

שלא נדבר על להתבייש בו, ולא חושדת לשניה שהמניעים שלכם מהולים במשהו חוץ מאמונה

עמוקה בצדקת הדרך שבחרתם.

.

אני מבינה את המניעים הכנים לאגרסיביות,

אבל לא מוצאת בהם צידוק מספיק כדי לעשות אותם, ממש לא.

מנעול אדום מוקטן

.

 

גדעון, גדעון, מחמל נפשי. סער, כן?

.

הצילום הזה, של מחמל נפשי גדעון סער,

442626701000100408589no

שר החינוך הימני, קיצוני, מסוכן ביותר לטעמי שהיה אי פעם במדינת ישראל בלי קשר ל"אייטם"

הזה, רק צריך לבדוק כמה מהצעותיו או החלטותיו, גוגל קצרצר ולהבין כמה הזוי וקיצוני הוא.

מטיולים שנתיים לחברון עד זימון לצורך בירור/הפחדה/סתימת פיות לרם כהן, עד הכנסת ציטוט

משל עצמו לספר היסטוריה והרשימה ארוכה, מתהלך חבוק ויומיומי עם גאולה אבן, גברת החדשות

הראשונה של הערוץ הראשון, משעשעת אותי.

לא בגלל האסאםאס שהוא קורא והיא מציצה בו, למרות שיתכן שיאיר מסמס משהו בענייני קואליציה,

ויתכן שביבי מוריד הוראות, מי אמר אולי ניגוד אינטרסים או עדיפות לא ראויה לערוץ 1.

גם לא בגלל שהלב שלי  נצבט על הילדים שרואים אותכם ככה מחובקים עם אנשים שהם לא אביהם,

או אמם בכל העיתונים, אתרים וכו, לא הרבה זמן אחרי, והיי, את המשפט הזה כותבת מי שזכותה

המלאה, מנסיונה האישי, להגיב על סיטואציה כזו, כי הריבאונד שלי, כלומר שלו, היה כמו בספרים.

.

הצילום פאפרצי הזה משעשע אותי כי גדעון וגאולה, גאולה וגדעון, כאחרוני הסלבס רודפי אזכורי

רכילות מעמידים פנים שלא מצלמים אותם. שאין צלם, גבוה במיוחד במקרה הזה, העומד מאחוריהם,

לפניהם ומצידם ומתקתק עשרות דיגיטאליות,

לא ולא,

גדעון וגאולה, גאולה וגדעון – שכמעט לא נראתה בטורי הרכילות עד כה – הם קולים, אנשי בראנז'ה

המתקתקת פאפארצי כאילו כלום. לא מרגישים במצלמות פאפרצ'י, לא מתייחסים. נאדה. אוויר.

האנשים שמאחוריהם דווקא מודעים למצלמה, מביטים במתרחש בעניין כזה או אחר,

זו התגובה הטבעית של אנשים כשהם רואים מצלמה,

הם מביטים או על הצלם, או אל העדשה או אל האנשים שמצלמים אותם,

אבל גדעון וגאולה שלנו לא מעיפים מבט.

הם ובר רפאלי לא יודעים שיש מולם מצלמה, וכמובן מעדיפים שהתמונות לא יתפרסמו.

משעשע..

.

צילם והתפרסם בynet: מוטי לבטון

.

סרבתי לענות, גם לעצמי

/

המקום הכי אישי בבית בעכשיו הגלובלי, הוא זה, אני חושבת


.

היום מישהו שרק הכרתי שאל אותי, כמה שעות ביום את ליד המחשב? כולל ה כ ל שאלתי, צילומים,

כתיבה, מיילים, בלוג, רשת, פייסבוק, שיטוט, גלישה, סקרנות, סיבובי גלריות אוןליין וכל היתר….?

כן הוא אמר.

סרבתי לענות.  גם לעצמי…

.

.

רגע, אז תני לי להבין מה את אומרת

.

.

.

ynet מהבוקר: "הגענו אתמול לצימר באזור ואמרנו שאנחנו חייבים לקפוץ לראות מה קורה",

אמרה ל-ynet לינור חזנוב, מטיילת מרחובות שעם משפחתה העבירה מספר שעות מול בית משפחת

שליט. "זה טוב שמאבטחים את המקום, אחרת כולם היו משגעים את גלעד" הוסיפה חזנוב

"הוא בטוח צריך את השקט שלו עכשיו".

?

רגע,

תני לי להבין לינור:

"הגענו ואמרנו שאנחנו חייבים לקפוץ לראות מה קורה"

אז קפצתם והעברתם כמה שעות מול הבית של משפחת שליט.

אבל

"זה טוב שמאבטחים כי אחרת כולם – מי  זה כולם תזכירי לי –

היו משגעים אותו והוא בטח צריך שקט עכשיו"

/

הבנתי…

.

כתב ויתור #

.

.

ליאת רון – שאני מחבבת עד מאד כבר שנים ארוכות – כותבת היום בגלובס על חובת העיתונאי לחתור

לדווח, לכתוב, לצלם את גלעד שליט בחזרתו כי זה תפקידו:

"בדיוק כמו שכתבים נאלצים להגיע ראשונים לביתם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, לפעמים עוד

טרם הדבר נודע לבני המשפחה עצמם, ולהביא צילומים ופרטים אישיים על ההרוגים למערכות החדשות

ולסקר לוויות שבני משפחות הנקברים לא מעוניינים בנוכחות עיתונאים בקהל המנחמים.

כמי שהיתה נוכחת בלא מעט לוויות כאלה, תאמינו לי שהדבר שעיתונאי הכי רוצה לעשות במצבים כאלה

הוא ללכת הביתה, או לפחות להיות כמה שיותר רחוק משם"

.

אז זהו ליאת, שלא.

שלצלם ולסקר לוויות שבני המשפחה ל א מעוניינים בנוכחות עיתונאים זה לא דבר ש"נאלצים" לעשות,

זה דבר שבוחרים לעשות. לעמוד מול ביתה של רונה רמון – את נתת דוגמא דומה – עם עוד צלמים,

ועיתונאים ל פ נ י שהיא עצמה קיבלה את הבשורה הקשה בחייה על נפילתו של בנה אסף, מה שבודאי

כפי שהיא העידה הייתה דרך מזעזעת וחסרת אנושיות – אין מילה אחרת, חסרת אנושיות – להבין מה

קרה זה לא "הכרח" "אילוץ" או חובת הדיווח התקשורתי, זו בחירה, גם של השולחים וגם של העושים

במלאכה.

הטענה שלך שאין הבדל בין הפולשנות הרכילותית שאנחנו כקוראים "דורשים" מהתקשורת, לבין

הפולשנות הנדרשת במקרים שהם לא "רכילות" פשוטה מקוממת באמת. כן, זה נכון שגם מרגול

או יצחק תשובה לא רוצים – ממש לא רוצים – צלמים ועיתונאים מתרוצצים מולם בשעות

האיומות ו/או המשמחות בחייהם ואיש לא נזעק להגן על זכותו של יצחק תשובה לפרטיות ביום

שהוא מחתן את בנו או של מרגול ומשקפיה הכהים בבחית המשפא ברגעי השפל של חייה,

אבל ההשוואה מקוממת ממש.

.

ציטוט:

"תפקידם של אביבה ונועם שליט, של אחיו ומשפחתו, לשמור ולגונן עליו בכל כוחם.

והם יודעים ללכת עד הסוף כשצריך, בדיוק כפי שעשו כל מה שניתן כדי לגייס לטובתם את כלי

התקשורת במאבקם הצודק לשחרורו מכלא החמאס" – נכון, וטוב שכך,

ורק כדי לתמוך במה שכולם יודעים שנכון לעשות,

כולל אני מאמינה את,

אני מצהירה כאן ועכשיו שמבחינתי,

כצרכנית מדיה כבדה,

הנה, יש לכם כתב ויתור ממני על החוזה הלא כתוב ביננו שאתם מדווחים, מספרים לי הכל.

מבחינתי, קבלתם כתב ויתור על חובתכם לספר לי, לצלם לי, לדווח לי על גלעד שליט,

משפחתו, מי בא, מי לא בא, איזו חולצה הוא לבש, האם הוא יושב בחצר, האם נעלו את שער

המצפה מפניכם או מה קורה שם החל מיום רביעי בבוקר ל…

את יודעת מה, לא חצי שנה, חודש.

תנו לו חודש בלי צלמים בשבילי מצפה הילה, בסופר, בנסיעה לים, לפסיכולוג

או לאן שהוא ירצה ללכת.

תנו לו מה שלא היה לו כל כך הרבה זמן, חופש, והפעם מכם.

.

.

רכילות ומה שלא ישכח

.

.

לעולם אבוז למי שעסק ברכילות. כתב רכילות. היה רכילאי/ת. לעולם.

אפילו אם סלחתי ושכחתי כלא היה – כמעט כלא היה, לעולם לא שוכחים ב א מ ת מילה רעה, בקורת

מעליבה, רכילות אכזרית ולא נכונה – לכל מי שעסק/ה בחייו/ה המקצועיים ברכילות.

שום תירוץ של נעורים, רצון להתבלט, רצון להצליח, זה היה מאד משעשע, לא היה בזה רוע אמיתי,

לא יצדיק בעיני את העיסוק העלוב, המשפיל את העוסק בו והחסר רגישות, גדוש באטימות וזדוניות

ולגלגנות ופולשנות בלתי נסבלת.

זה לא עיסוק מצחיק, משעשע, חפיפניקי כפי שרבים מאנשים שעסקו וכתבו רכילות לפני שהפכו

לעיתונאים מן השורה, סופרים ומה לא המנסים לתאר אותו. להאליל את ימי "ציפורה" ב"חדשות",

להפוך למיתולוגית את תקופת גיל ריבה בידיעות.

זה מקצוע שיכול לעשות, ככל שזה נשמע מופרך, נזק אמיתי לאנשים.

דיני נפשות של ממש לפעמים.

זה מקצוע מ כ ו ע ר ושום מילים יפות לא יצליחו לשנות את זה.

לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד.

ועל מה מתי ונזכרתי היום? כל זה למה?

בגלל זה – גיל ריבה מקדם תוכנית אישית ומתראיין למעריב

ומכל הראיון הזה. שהוא ראיון ארוך וחושפני היה קטע אחד שהקפיץ אותי:

שרית פוקס וגיל ריבה מדברים על השנים שלו כרכלן של המדינה ב'שליחות קטלנית" ונגזרותיה:

ש: אתה אוהב אדם באופן כללי?

ת: מאד, מאד. אני אוהב אנשים

ש: איך זה מתחבר עם התקופה של הרכילות?

ת: כל מה שעשיתי היה מאהבה, תמיד הייתה הערכה בכל מה שעשיתי

ש: מי שכתב רכילויות עוד קיים?

ת: לא. זה באסה. כי הוא היה מלא הומור.

ש: מי שכתב לא היה כל כך ער לכאב

ת:  הוא היה ער לכאב. הוא עשה את זה מתוך זה שהוא היה ער לכאב.

הוא כל הזמן סבל מהסצנה הזאת.

אני הייתי שם, כאובייקט רכילותי  בשנים שגיל ריבה היה הרכלן של המדינה.

פעם הוא צלצל אלי ופתחתי איתו חשבון על איזה אייטם עלי, על הבת שלי ועל גירושי .

אמרתי לו דברים לא פשוטים והוא הקשיב…..בסופה של השיחה אמרתי לו שכמה שזה בנאלי להגיד –

והנה אני שוב חוזרת אל ההורות שלי – שכמה שזה בנאלי להגיד, כשיהיו לו ילדים, אני מקווה שהוא יבין

ואז, אני מצפה שיצלצל ויתנצל.

עברו השנים.

והנה,

לפני לא הרבה מאד זמן אני נתקלת באבא גיל ריבה יוצא למלחמה משפטית נגד צלמי הפפרצי שצילמו

את בנו הקטן ותובע  צלם הפאפרצי, בסכום של רבע מליון ש'ח –

ואני חושבת לעצמי שאכן, הימים הגיעו, ואולי גם ההבנה, אבל החרטה? ההבנה?

ההפנמה על מה העזת לעשות ואיך הרגישו לפעמים אלה שעשית להם.

לא אלה שרצו אותך, והתחנפו והדליפו וצלצלו אלא אלה שלא רצו ב א מ ת.

וידעת שהם לא משחקים מולך משחק, אלא לא רוצים באמת את העולם בחיים הפרטיים שלהם,

איך הם הרגישו.

כמה פולשנות ועלבון וכמעט תחושת אלימות, שלא נדבר על חוסר אונים הרגיש כשראה את הצילום

של הילד שלו בעיתון, בלי רשותו, כנראה בניגוד לרצונו? מה הוא חשב אז על המקצוע שלו?

אהבת אדם?

מלא הומור?

ערות לכאב?

לא הרגשתי אז את אהבת האדם שלו, או של כל רכילאי/ת אחר/ת למען האמת,

לא את הסבל שהוא סבל מהסצנה.

איזה חוסר רגישות מצידי.

להעלב, להרגיש מושפלת, חשופה, שפולשים לחיי הפרטיים.

ולא השכלתי להבין שזה לא אישי.

שבעצם החיטוט וכתיבת דברים עלי ועל חיי הפרטיים, ולא חשוב אגב אם טובים או רעים, למרות שהיי,

בטח עדיף טובים, מי שסובל מהסצנה הוא / הם עתונאי הרכילות …..

אין כאן ציניות. באמת.

רק נסיון להבין למה הם, כל אלה שעסקו במלאכה המשעשעת הזו, הלא מזיקה, ה ס ת א א ם הזאת,

מאמינים שזמן, קסם אישי, ואפילו סוג של כשרון או הצלחה יכולים להשכיח או להעלים את מה שהיה….

אז זהו שלא….כלום לא נעלם ונשכח. לא מה שנכתב ולא מי שכתב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל תגובה שתשמיץ ותהיה בעלת גוון ירוד ומכוער באופן אישי תמחק מיד,

לא זו כוונתי כתיבת הפוסט הזה.

.

לא אישי כמובן.

.

אדוות הפייסבוק

.

.

יעלי התחתנה היום אז התלבשנו יפה, עטפנו את כל ספרי הבשול שקנינו לה – בכל זאת, מתחתנת –

ונסענו לעין הוד, לרחבת יער מקסימה ומוארת לחתונה מלאת אהבה ושמחה ומשפחה וחברים.

תגידו,

כמה אנשים לא צפויים כבר תפגשי בחתונה של יעלי אחת אהובה שאת מכירה עשרים וכמה שנים?

היא הילדה הראשונה של חבר הילדות הכי הכי שלך, זה שהתחתן תכף, ראשון, אז בטח תפגשי את

המשפחה שאת מכירה כמובן, כמה חברי ילדות ועוד חברים של יעלי שפגשת עם השנים, לא ככה?

אז זהו שלא.

מסתבר שהבלוג הזה, והפייסבוק ההוא, הם אבן מייצרת אדוות במרחב האמיתי של החיים, לא רק

במרחב הוירטואלי כמו שחשבת, אם בכלל חשבת. מעגלים מתעגלים וסובבים.

.

פגישות מוזרות, מפתיעות אך הגיוניות יש תמיד, בטח במקרה שלי, מוכרות, יו קנואו:

ניגשה אלי האחות של החתן ואמרה: זוכרת שבבר ההוא ברחוב הארבעה, כשאת ואברי הייתם יושבים

בו הרבה כשרק הכרתם? אני הייתי הברמנית. מפתיע, אבל חמוד. חייכנו והתחבקנו.

ואז אתי ניגשה אלי ואמרה: הפוסט של אתמול על התגובות? אתי שכתבה שתמיד תמיד היא קוראת

ולעולם לא מגיבה חוץ מהפעם הזו? זו אני. תמיד ידעתי שניפגש ותודה על הבלוג שלך.חייכתי ממש,

והתחבקנו גם. זה  קורה לי דווקא לא מעט שניגשים אלי אנשים , כאלה הקוראים באופן די קבוע את

הבלוג שלי ומדברים או מציגים את עצמם, וזה ת מ י ד משמח אותי + טיפ טיפה מבוכה – מה שאין לי

בכלל כשנגשים אלי בעניני טלוויזיה ומשחק וצילומים- אבל כנראה שבכתיבה – למרות שתגובות בחיים,

רמזורים ובתי קפה כשהטור ההוא שלי היה ב"ידיעות" שמחו אותי עד מאד – ההשתבללות שלי אחרת.

.

אחכ פגשתי את רון שאני מכירה שנים שאמר אחרי הנשיקה: אני עוקב אותך באדיקות בפייסבוק,

טוב, כאן כבר הרגשתי אי נוחות קלה – לא בגללו, מה פתאום, הוא מקסים לגמרי – בגלל שאני שוכחת

שיש שם יותר, הרבה יותר, אנשים מאלה הבודדים שאיתם אני מנהלת סוג של פינגפונג בפייסבוק,

בסטטוסים, בתגובוטת על הסטטוסים. מצד שני, אני מכירה את רובם הגדול של חברי בפייסבוק באופן

אישי, מהחיים עצמם.להוציא אנשי "רשימות" שנחשבים מהחיים בלי קשר לכלום. בודדים ממש,

ממש, אני לא מכירה באמת, וגם אז ת מ י ד יש לי סיבה מוצקה ממש.

אז אני לא באמת מודעת לכמה זה הרבה שבע מאות אנשים . תיכון, שכונה, חיים, עבודה וככה….

אבל כשאני פוגשת אותם בחיים, אני מרגישה כאילו הם יודעים עלי ….ואני במבוכה גדולה ממש.

ואז x. שבלי קשר לנחמדותו וכוונותיו-הטובות-ביותר-אין-לי-ספק, שלא היה לי מושג שהוא קשור

לחתונה הזו מאיזה כיוון ושאם הייתי יכולה הייתי שולחת אותו לעבודה מחר בבוקר עם דיסליק גדול

על החולצה ניגש לבת הארבע עשרה שלי שלא מכירה אותו כלל וכלל,  אדם זר לחלוטין מבחינתה

ואומר בחיוך ופמילייריות: אה, את איה? אני יודע עליך המון!!!

ואני עושה לו פרצוף קצת בצחוק וקצת לא שישתוק, וזאתי דווקא, או בגלל שלא הבינה, מגיבה לו

בקוליות מרשימה, אבל אני? אני מבינה באותה שניה ממש – ובגלל זה אני חושבת שהגבתי ככה

בתקיפות חייכנית משהו – אני הבנתי שמבחינתי, נסגר לי משהו בפייסבוק באותו רגע ממש.

כי אם הוא לא מבין שלא עליה אני כותבת, אלא עלי…שאין שם ב א מ ת פרטים ודברים עליה –

אין צילומים שלה אצלי בפייסבוק להוציא כמה בודדים ממש מוחבאים באיזה אלבום –

אלבום המשפחה מוגדר בפרטיות רק לקבוצת "המשפחה".

והסטטוסים? עד היום חשבתי שהם בסדר, לא פרטיים/ מסגירים מדי.

אני באמת כל הזמן מחפשת ועומדת על המשמר -כמו שכתבתי ואמרתי כל כך הרבה – לבדוק כל הזמן

את הגבול הדק הזה, בין האישי לפרטי.

את האישי חייבים לחשוף לצורכי כתיבה והתבטאות , ועל הפרטי חייבים לשמור. בלי פשרות.

.

סטטוס: כמה חודשים עד גיל חמש עשרה…..מתי "זה" עובר הנעורים האלה……

אני לא נוגעת בחדר שלה…נראה כמה זמן זה יקח….

גם השנה אני רוצה קפה כרצוני לאורך כל השנה כמתנת יומולדת ממנה….

מילים שהן שיקוף שלי ושל הורותי מבחינתי, לא סיפורים על הבת שלי, מה-פתאום.

אבל אולי הדברים לא מובנים ככאלה, ואם זה המצב, נסגר לי הערוץ ההוא.

.

בדיוק על זה מדברים כשמדברים על מה אנחנו ל א מבינים על האינטרנט או הפייסבוק.

.

אדוות, תלויות בגודל האבן שזורקים? לא בטוח.

ארונות הם מקום פרטי וגל אוחובסקי גם

.

14 דצמבר 1014

זה פוסט שפרסמתי כשאוחובסקי הצביע בלי לנקוב בשמה של רביץ,

עברו לא מעט שנים,

וגל בשלו, בטור שלו מאתמול דוחק על סף שיימינג חבר כנסת לצאת מהארון.

.

3 אוגוסט 2010:

זה פוסט שפרסמתי לפני כשנה וחצי,

כשגל אוחובסקי הוציא ככל האפשר בלי לנקוט בשם המלא דמות ידועה מהארון –

כך כתבתי אז – היום, אוגוסט 2010 אפשר לכתוב שהכוונה הייתה ליודית רביץ.

הוא כעס עליה, על העובדה שהרבה אנשים יודעים שהיא לסבית והיא בוחרת לא להחשף ככזו.

לפחות לא בראיונות לתקשורת ובדמותה הציבורית.

הפעם – ולא על ידי אוחובסקי אלא על ידי חברי קהילה אחרים –

בעקבות הרצח הנתעב בבר נוער והעצרת נלקח צעד אחד קדימה באאוטינג שנעשה.

הפעם כבר נאמרו שמות במפורש.

וגם כאן כבר אפשר היום – אוגוסט 2010 – לכתוב שהוא התכוון לפוליקר.

והשבוע, לאחר עצרת השנה לרצח ההוא, הוא מכה שנית.

אאוטינג הוא דבר מכוער לא פחות מהומופוביה.

גם בשעת צער ואבל ותדהמה אין לאיש זכות, מוסרית ומעשית לתבוע חזקה על חייו ופרטיותו

של האחר. של אף אחר. אנונימי, מפורסם, גבר, אישה. פשוט אין זכות.

ארונות הם מקומות פרטיים.

פקעה הסבלנותו, ככה הוא כותב.

נמאס לו שאנשים שמתראיינים משקרים.

ולכן במו מילותיו הוא קורע לגזרים חיים של אשה שלא חייבת לו כלום.

עשיתי google על שמו ושמה ומצאתי עשרות/מאות תגובות בפורומים, בבלוגים ובעצם איפה לא,

ששמה מוזכר בצמוד להעדפתה המינית.

ה י א לסבית? בחייאת, לא ידעתי

בטח שהיא דייקית מה לא ידעת?

מאות.

ואז מה אם העובדה הזו, שהיא מעדיפה לאהוב ולחלק את חייה עם אשה לא מזיזה דבר וחצי דבר

לי ולרובכם, אז מה? לה זה מזיז. היא בחרה לא לספר.

אולי היא פחדנית. אולי היא מגוננת על משפחתה. אולי היא מתביישת.

אין לי מושג למה. אבל ככה ה י א החליטה.

לא לספר לעולם על העדפותיה המיניות. לא לספר שהיא לסבית.

זכותה. זכותה המלאה, החוקית והמוסרית.

אאוטינג זה דבר מכוער. ולא אכפת לי אם אני מצטיירת צדקנית בגרוש.

זו פעולה אלימה –

מכוערת –

וחסרת כבוד –

כלפי מי שנעשה לו אבל בעיקר למי שבוחר להפעיל אותה.

היא משקרת כשהיא מתראיינת –

היא לא אומרת את האמת.

היא אולי לא אומרת שקר, אבל גם את האמת היא לא חושפת.

אלה הטענות נגדה.

wow – לא יתכן. לא יכול להיות. מרואיין לא אומר את האמת לעיתונאי?

מישהו מצייר את עצמו, את תכונותיו הטובות והרעות ואת חייו אחרת מהאמת?

האומנם?

השחקנית שנשבעת שזה האף המקורי שלה? הפוליטיקאי שמשפץ ספורי ילדות ? הזמרת

הסתובבת עם בחורים בני עשרים ועם דימוי המדונה האיכותית שלה, הגבר המעדיף ועושה

לוליטות בנות עשרים אבל מצטייר בראיונותיו כגבר איכותי הבז לגברים שמתנהגים בדיוק ככה,

השחקנית שנשבעת שסכין לא נגעה בחזה המפואר ואם היא תחליט לעשות ניתוח, היא לא

תתבייש ותספר, ואחר, שכל העולם חוץ מאשתו יודעים כמה ואיך הוא מתנהג כשהיא לא לצידו,

אלה המספרים על נישואים מתוקים מדבש, ואלה שמספרים כמה הגירושים שלהם יכולים להוות

מופת. ואלה שמספרים לעיתונאי איך הם חזרו לארץ כי הם התגעגעו וכאן הבית למרות ההצלחה

בחו'ל, אלה שיש להם ילדים לא חוקיים, אלה שחזק בסצנת הקינקיות והאסאנדאם, אלה שחוגגים

בפארטיות המוניות ואלה שנותנים באף רק בחדרי חדרים. אלה שמסתירים שהם חסרי השכלה

ורומזים שיש בידם תעודות – טוב, לא כולם נופלים בפח כמו אסתרינה –

או כותבים מוכשרים שחיים חיים כפולים, כולל אשה וילדים וכולם יודעים ואיש לא פוצה פה –

או אלה שמנופפים בחוסר ההשכלה שלהם כשבעצם ברור כמה הם כן – וכל אלה שמספרים רק את

מה שהם בוחרים לספר –

ואיתן? שאני מכירה ומחייכת אליו תמיד בשמחה גדולה כבר כל כך הרבה שנים, שבחר במשך

שנים ארוכות לשמור לעצמו את ענייניו הפרטיים למרות שגל, אוחובסקי, בן זוגו היה לגמרי בחוץ,

וכולם ידעו וכיבדו את רצונו – זה היה בסדר?

אין מרואיין שלא צובע את עצמו ואת חייו בצבעים כשהוא מתראיין.

חלק בדעה צלולה וקור רוח, עם עצות ומדיניות מכוונת של אנשי מקצוע –

ראובן אדלר, ארד, רני רהב וכו' – אלה בדרך כלל או המאד מבוססים, פוליטיקאים, אנשי ציבור,

אנשי עסקים שבידיהם מרוכזים מוקדי כח עצומים והם דואגים לדימוי הפרטי שלהם כמו לעסקיהם –

ויש את הצעירים מאד – אלה הנבנים על ידי אנשים בתכנון מדוקדק. צעירים הבנויים כמעט רק

על דימוי ויחסי ציבור, טורי רכילות וסלבריטאות. כשהם מגיעים לראיון, הם מתודרכים ומדקלמים

באדיקות את הדברים שהוחלט עליהם מראש על ידי האנשים שמאחור, ויש את האחרים.

אלה שבאמצע, שמתראיינים כשצריך.

סרט חדש. תוכנית טלוויזיה. דיסק. קמפיין אופנה. יחסי ציבור הם חלק מהתהליך, אשת/ איש

יחסי הציבור נותן רשימת אפשרויות, נבחר העיתון/ים וזורמים –

בלי הרבה התכוננויות, בלי לעשות עניין גדול מדי – נפגשים ומדברים.

אבל תמיד קורה משהו. אתה ממציא קצת את עצמך מול העיתונאי/ת.

לא ברמת השקר. לא מתוך מניפולציות ותכנון ורצון ל'מכור' משהו לא קיים –

מה פתאום?

פשוט כי ככה.

ככה זה קורה.

כמעט כמו בבליינדייט –

הרצון שלך להיות מושך ומצויין ומעניין. שיבינו אותך, יאהבו אותך.

את/ה מנסה להיות במיטבך. בטח שמנסה. למה לא?

לעולם חייך ואת/ה תראו/תקראו באופן אטרקטיבי יותר במילים הכתובות מאשר בחיים האמיתיים,

או ההיפך כמובן, אם הרע מזלך ונפגשת עם עיתונאי/ת שלא נפל בקסמך.

פתח סוגריים: אני עושה טעות כשאני כותבת השבוע את הפוסט הזה?

עיתונאית אינטליגנטית (הנה, אני כבר מתחילה לעשות חיינאלאך) בדרכה אלי ממש מחר/מחרתיים –

סגור סוגריים. יסמין? חלי ליסמין…..חלי ליסמין….

למי חייבת "היא" – הזמרת האלמונית משהו?

למי היא חייבת משהו חוץ מלעצמה, משפחתה וחבריה?

אייל גרוס- ציטוט: "כשאמן לא מדבר כלל על חייו הפרטיים זה דבר אחד, אך כאשר כדי לקדם מכירות

הוא/היא מספרים על הילד שלהם אך לפתע כשעוברים לשאול על חיי האהבה הם לא אומרים אמת,

זה לא קצת בעייתי" –

לא להגיד זה לא להגיד שקר –

זכותך כמראיין לשאול מה שתרצה וזכותי כמרואיינת לענות על מה שאני רוצה –

ואני לא אפתח עכשיו דיון על מה קרה לגבולות המוסריים או הצהבהבים של העיתונות.

על מה זכותך לשאול כשאת/ה בא לראיין ועל מה לא.

"זה נכון שהיית בהריון בחודש רביעי כשהוא עזב את הבית ועשית הפלה?" –

נשבעת לכם שזו שאלה ששאל אותי עיתונאי שבועיים אחרי שנפרדנו. הוא ואני.

עיתונאי יקר,

מיקומך כמראיין וה'כוח' שאכן יש לך על המרואיין/ת שלך בזמן הנתון הזה הוא אכן רב.

אתה באמת יכול, אם תבחר, להיות קטנוני ונקמן ובעל אגו רגיש, להעלב מחוסר שיתוף הפעולה של

המרואיין/ת שלך, שבחוצפתו/ה מסרב/ת לענות על שאלות פולשניות מדי לטעמו, פרטיות מדי וכאלה

שהוא מאמין שלא מעניינך או מעניין קוראיך.

זכותו/ה. ונכון שאתה יכול לכעוס, להעלב ולהביע את דעתך עליו/ה –

לקחת 'את זה' באופן אישי.

אבל,

היי,

אדיוט/ית מי שלא זוכר כשהוא מדבר איתך, שכמה שלא תהיה אינטליגנט/תי ומקסים/ה ושופע/ת

אמפטיה, בסופן של השעות הארוכות שאתם מבלים ביחד, המילים והעובדות שסיפרו לך מתוך אשלית

האינטימיות והאמון הופכות לנחלת הכלל. ממש לנחלת הכלל, לא בכאילו –

אז אם מסרבים לענות על שאלה, אל תקח/י את זה אישית.

זה לא נגדך. זה בעדי.

וכן, בכוחך לכתוב כתבה טובה, רגישה מפרגנת או לגמור עלינו ברגע. נכון. so?

זה מחייב את המרואיין שלך לחשוף את עצמו ואת נשמתו ואת חייו?

למי? לך? לקוראיך?

מה פתאם?

קוראיך קונים מוצר. אומנות. שיר. ספר. סרט. בגד. ציור.

הם לא 'קונים' את מי שיצר אותם.

האמן לא שייך להם. יצירתו שייכת להם אחרי שקנו אותה.

"היא" בחרה לא לספר לעולם על העדפותה המיניות –

ובחרה כפי הנראה לא להשתייך ל'קהילה' –

לא לקחת תחת כנפיה או בתוך מצפונה את בני הנוער המתלבטים בבתיהם ומחפשים 'אמא' גדולה

או 'אבא' מוצלח שיראו להם שאפשר –

שאפשר לא לפחד ולא להתבייש ולחיות את חייך כרצונך –

היא לא רוצה את התפקיד הזה, תודה. היא חיה את חייה כרצונה –

ותראו מה יצא לה מזה –

היא לא רוצה להיות סמל. להוליך את המחנה. לשמש דוגמא ונחמה –

היא לא רוצה שכל- עם- ישראל ידע, למרות שגל כותב שכולם יודעים,

אז מה פתאום אאוטינג –

מי זה "כולם ידעו"?

מי הם הכולם?

אנחנו לא כולם.

אנחנו כמה אלפים קטנים שבוחשים ובוחשים כאילו אין אלוהים.

ובועז כהן – שכן יקר כותב את דעתו –

אני לא מכירה זמרת או שחקנית או בכלל, שספרה אי פעם   'איך היא אוהבת את זה' –

כי זה לא עניינכם. זה לא ענייננו איך מישהו אוהב להזדיין. ועם מי.

זה פשוט לא ענייננו.

ובניגוד לדעתו של אייל גרוס אני לא חושבת שהעניין כאן עמוק יותר.

שהשאלה האמיתי בעומקו של העניין היא היושר והדיגניטי של האומן מול האמת ביצירתו.

או שאלות של אתיקה בשקר ובהסתרה. בולשיט.

השאלה היחידה והברורה בקשר למילים של גל אוחובסקי היא האם רשאי מישהו לזלזל ולפרוץ את

חייו הפרטיים של אדם אחר – מפורסם ככל שיהיה.

ולדעתי החד משמעית התשובה היא לא.

יכול היה אוחובסקי או כל עיתונאי אחר להעז ולשאול שאלה ישירה:

יש שמועות שאת לסבית, האם הן נכונות, האם את לסבית?

ואז אם הייתה הגברת בוחרת להגיד: לא, אני לא –

אפשר היה לעורר עניין של שמועות מול תשובתה –

אבל להתנפל, לקרוע את מעטה חייו של אדם בלי לשאול לרשותו, ויותר מכך,

מתוך ידיעה ברורה והבנה שהוא לא מעוניין בחשיפה,

זה מעשה מכוער ואלים שאין עליו מחילה –

אף אדם לא חב לשום קהילה כלום.

כל אדם רשאי לחיות את חייו כרצונו –

כל זמן שהוא/היא לא פוגע/ת באף אחד –

ומי שבוחר לעשות אחרת הוא אדם אלים. גיי או לא גיי.


.

צודקת

– תמחקי

– ……

– א מ א

– לא!

– ת מ ח ק י. אני שונאת את התמונה הזאת

– א י ה

– ת מ ח ק י

– זה הפייסבוק שלי

– וזו אני בתמונה. אמא תמחקי

– אבל אני כל כך אוהבת את התמונה הזאת…

וזה נגמר בטריקת דלת. טוב, דלתות. הדדית.

ושקט א ר ו ך בבית.

מערבולת. מחשבות. רגשות. סערת רגשות. בלבול. שליטה. הבנה. חרטה.

אני מתחברת בפייסבוק רק עם אנשים שאני מכירה ממש, מהחיים האמיתיים ועם אנשי "רשימות",

הנחשבים כאן, בבית הזה, לאנשים לא וירטואליים כלל וכלל. לכן, בגלל הסביבה המוגנת ופרטית

יחסית אני מרשה לעצמי להעלות גם צילומים, דבר שאני לא נוהגת לעשות במקומות פומביים יותר

ברשת. קצת צילומי עבודה, קצת צילומים מפעם ואפילו כמה צילומי ילדה לטובת משפחה וחברים

בחו"ל ושוויץ אימהי אובייקטיבי וטהור. הילדה מקסימה, מה לעשות.

וגם מסתבר, הילדה כבר לא ילדה. שלש עשרה.

יש לה פייסבוק. אנחנו מחוברות גם בו.

כמה חברות שלה בקשו ממני חברות. שמחתי על הבעת האמון שלהן.

וכמה בחרו שלא, גם את זה הבנתי כמובן.

זה לא היה ויכוח על פרטיות. לא לא. שומר הפרטיות בבית חי וקיים ובועט ושומר. קוראים לו אני.

גם כשאני כותבת כאן, בבלוג הזה,

אני כותבת עלי, על אמא של זאתי, ומשתדלת עד מאד לא לכתוב עליה, לא לחשוף אותה,

את אישיותה, פרטיותה מעבר למה שמשתקף בי, בהורות שלי, באמה.

הויכוח לא היה האם תמונות או לא בכרטיס שלי.

אלא על זכותה להחליט איזה תמונות כן וליתר דיוק, איזה תמונות לא.

wow

היא בקשה שאוריד את התמונות שלה שאני ה כ י אוהבת,

שהאדם המשתקף בהן ממלא את ליבי בשמחה אין סופית וגאווה ואושר ומה לא.

ולמרות שזכותה, בטח זכותה לאהוב / לא לאהוב, להרשות / לא להרשות התבאסתי ה ר ב ה.

ה מ ו ן.

והיא התבאסה מזה שאני, ואני מזה שהיא, ועוד ועוד ושוב ושוב היינו בתסכול וכעס וחוסר אונים.

גדולה כקטנה וההיפך. והיו דמעות ועניינים ודלת נטרקת. טוב, שתיים.

ושכבתי במיטה שלי. סוערת כל כך. חושבת חושבת חושבת.

כועסת. עליה. עלי. עליה. עלי. עלי עלי עלי.

ובסוף, בשקט והשפלת עינים שנבעה מבושה עצמית לא פשוטה מה-את-מתחפרת-במקום-כל-כך-

מוטעה-מלא-אגו-שליטה-הורית-בלי-לעצור-רגע-זה-לא-חוכמה-על-קטנים זוכרת?

ניגשתי לחדר שלה.

דופקת בדלת וניכנסת.

היא מכורבלת במיטה, עינים פעורות וסוערות מביטות בי.

אל-תביטי-בי-ככה-אהובה-שלי-ליבת-חיי-ואושרי-אל-תביטי-בי-ככה- זה-לא-יכול-להיות-שיש-לי

-ולמצב-הרוח-שלי-כל-כך-הרבה-השפעה-עליך.

כל פעם מחדש הלב מתכווץ מההשפעה העצומה הזאת עליה. עליהם.

כל פעם מחדש.

ואמרתי לה בשקט ובברור שהיא צודקת. בטח שהיא צודקת.

שהתבלבלתי לרגע בין הרצון שלי, וההרגל שלי להחליט לבין האמת.

שזו זכותה המלאה-אין-בכלל-מה-לדבר ושהייתי סגורה ומתחפרת ונתתי לעצמי להרגיש מתוסכלת

סתם, בלי סיבה אמיתית, ושהיא צודקת צודקת צודקת ואני מצטערת מצטערת ומצטערת.

– מבט ארוך.

– אמא שמה יד על הלב. בחיי

– מבט.

– נשבעת.

אוףףףףף. חיוך. היא מחייכת אלי.

העינים שלה מזדככות. הפנים שלה מוארים. בטח גם שלי.

הילדה שלי מחייכת אלי.

כמה הקלה. כמה אשמה. כמה כח מסוכן. כל פעם מחדש.

ודברנו עוד והכנתי תה וניגשנו למחשב ומחקנו את כל הששה צילומים שגרמו להוריקן הראשון

לפרוץ בבית הזה – כן, את כל השישה – ואמרתי שאני לא אעלה צילומים שלה בלי אישור,

והכי חשוב, הוחלט שאין לה שום זכות ומילה על איזה צילומים שלה אני שמה ליד המיטה שלי.

יש גבול :)

# אין כאן פי.סיאמהוֹת הריאליטי. אל תבכו על המסך שלי שאתן מתגעגעות, פשוט תהיו שם, עם הילדים שלכן.

,

.

סוף מאי 2015, צילומי אמהות יפייפיות מתפרסמים היום, הן יוצאות לחודש צילומי ריאליטי אי שם

תינוקות בני חודשיים שלושה, פעוטות בני שנה שנתיים נשארים בבית עם אבא, סבתא מי שלא יהיה.

.בעבור נזיד פרסום, אפילו לא נזיד שקלים. כמה נורא, אבוי לטמטום

זה פוסט כלכך לא P.C .

.

5 ספטמבר 2008

כשראיתי,

כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול"

ראיתי שתי נשים וגבר אחד שהמחשבה הראשונה שלי עליהם הייתה:

איזה — –  כשאני כועסת, הנימוסים שלי, והשפה היפה נעלמים – איזה אמהות,

איזה אבא ובעל. אי אפשר להאמין.

גם על האמא השאפתנית מ"השרדות", כן זו שניצחה בסוף חשבתי כך, בעיקר אחרי שקראתי

ראיון שניים איתה ועל איך ועל מה- זה- כבר- משנה- הוא- קטן -ולא -יזכור- ואיזה- דוגמא -אני –

נותנת -לו- כשיגדל- יבין- איך -לא- וויתרתי- על- החלומות -שלי- בגללו wow.

ורציתי לכתוב פוסט זועם והתאפקתי.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק –

וזכרתי שזו חוכמה קטנה מאד להפוך לאמא לא – רעבה – לעולם בגיל ארבעים כפי שהפכתי אני

והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש/שש כשעדיין אין לך את התחושה שחיית ומיצית

והסתובבת ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

וביום רביעי שעבר ראיתי עוד אשה/אמא בלונדינית מחזיקה ברגשנות את הדובי הלבן שמייצג כנראה

את הילדה שלה – או סתם נסיון למניפולציה רגשית עלינו – מנופפת לנו לשלום ודומעת מגעגועים

עתידיים לבתה, וראיתי את בתה, ילדה קטנטנה ממש, בת שנתיים/שלוש יושבת עם מוצץ בפה

ועינים פעורות ולא מבינה בכלל מה הולך להיות בחודשים הקרובים – בהנחה שאמא שלה תצליח

במשימה שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור הבייתה מפורסמת –

מה שזה לא אומר – ועם חשבון בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה / אביה של הילדת קלוזאפ המתוקה ההיא שנתן את ברכתו

למהלך ההזוי הזה, והתגאה שכמה אשתו תאכל את כולם. נתן את ברכתו למהלך שעשוי כמעט

ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים ארוכי טווח ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל

של הבת שלו שאמה נעלמת לה לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר בכלל.

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה, אבל בכל זאת…

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר כפי שמלמדת

תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים ואשה בחודשי הריונה

האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם התינוק/ת שלהם ושני ילדים

קטנים ל ב ד. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת האדמה, תשישות מוחלטת,

הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית, אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את

שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני

שהוא נעלם למאה ימים, ולא למילואים מיינד יו. אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף

בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה

ולהתפלל לבורא עולם שישמור על טוהר נפשו או משהו.

ראיתי אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא מטורפת היא, חייבת, ממש

חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה אחרת היא לא יכולה לעבור את היום,

ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת לשלושה חודשים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

יום ראשון בבית ספר, מורה חדשה?, שיעורים, חוגים, נשיקת לילה טוב, כדורגל, דרמות שרק ילדים

יכולים לעבור וליטופים וניחומים שאתה תמיד, אבל תמיד רוצה שאמא שלך תהיה שם לשמוע, לנחם,

להרגיז, להצחיק, להיות אמא שלך. לעשות את מה שאמא שלך יודעת לעשות עבורך –

האמא המדליקה הזאת, זאת שחייבת, ממש חייבת סש'ן חיבורים וליטופים כל בוקר, חייבת

עכשיו לשבת בתוך הוילה המפוברקת בנווה אילן ובטח עוד שבועיים לבכות, באמת לבכות, מגעגועים.

זה נכון שאם מסתכלים סביב על החודש המטורף האחרון בעניני אמהות וילדים,

כל הורות ניראת הורות נורמטיבית פשוטה ומה לא,

אבל ראבאק –

ילדים קטנים בבית. שלושה חודשים.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה במיוחד, ארוע רגשי מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא,

סבתא נהדרת ומה לא נשארו שם. ראבאק, תתאפקי. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

.

.

.

.

.

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם אם

הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו, וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב פוסט

ואקרא לאנשים האלה הורים לא טובים, מי אני ומה אני, ומי שמני בכלל, אני יודעת –

אבל ככה אני מאמינה שצריך: אם טרחת ועשית ילדים, קח עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים. אל תתגעגעו. פשוט תהיו שם.

.

הפלסטיק שמספר עלינו הכל לאח הגדול

.

.

בשלבי ההכנות שלי לתכנן, להתייעץ ולהחליט סוף סוף אם לעלות את הבלוג הזה, או שלא, עלו לא

מעט שאלות,  ונסיונות משונים ומסוקרנים שלי להגדרה עצמית, למציאת דרכים למצֵב סוג של

"תעודת זהות" חיצונית. כמעט אובייקטיבית לקוראים העתידיים של הבלוג. שלי.

וככה מצאתי את עצמי פורשת על שולחן האוכל את כ ל כרטיסי הפלסטיק שלי.

לא רק אלה הנשלפים בסופר, מול הכספומט ושאר מטלות יומיומיות, אלא גם את אלה הדחוסים דרך

קבע  בתאים צפופים ביומן העור השחור שלי, בארנק, במגירה בבית.

התוצאה הפתיעה אותי. בעיקר ברמת הדיוק, השיקוף שלי  ובכמות האינפורמציה הנחשפת לעולם דרך

המלבנים המנוליינים האלה. לאו דווקא אינפורמציה יבשה ובירוקרטית, לא רק פרטים ממשלתיים,

אלא דווקא הפרטים האישיים, כאלה המסָפְּרים על האדם המחזיק בהם הפתיעו, והרתיעו.

.

נ ס י ו ן

.

הנה אני – בסדר אלפביתי – ארוזה בפלסטיק  –

המודגשים נוספו/חודשו ב2008 והיום, אוקטובר 2010

  • אדי – קידום השתלות בישראל
  • אל על – הנוסע המתמיד
  • ביי אנד בונוס
  • בי וול – איכילוב
  • בלוק באסטר- לא רלוונטי
  • דיינרס פלטיניום
  • דומו – וי איי פי
  • דלתא – ויאייפי
  • האגודה להגנת הטבע – מינוי משפחתי- כבר לא
  • האקדמיה הישראלית לקולנע וטלוויזיה – 2007/8/9/10
  • הום סנטר – מורשה מועדון
  • המוסד לביטוח לאומי
  • התנועה למען איכות השלטון בישראל
  • ויזה זהב
  • יו – דיינרס קלאב זהב
  • לייףסטייל – סופרפארם
  • לילך – האגודה למען הזכות למות בכבוד
  • ללין -ויאייפי
  • מעריב – גולד דיינר
  • מפעל הפיס – תוכנית המינויים
  • מ.א.ק
  • נעלי עמנואל – לקוח מועדף
  • סופר קארד
  • סלקום – כרטיס הטבות
  • סינמטק תלאביב – חידוש
  • פיטנס – מכון כושר – לקוחה עצלה- כבר לא
  • צומת ספרים
  • קניון שבעת הכוכבים – וי איי פי
  • רשיון נהיגה
  • שח"מ -איגוד שחקני מסך
  • שמונה – סלון פרטי לחברים
  • קופת חולים כללית – ביטוח מושלם
  • קפה הלל – מינוי
  • תולעת ספרים – מועדון חברים
  • תעודת זהות – מדינת ישראל
  • תעודת תושב – ת"א
  • כמה כרטיסי פלסטיק, תגיות עצמיות נוספים לנו עם הזמן, כל הזמן?
  • כמה הרבה מידע, וכח, אנחנו מאפשרים לארגונים וחברות לקבל עלינו מתוך נוחות?
  • כמה זה מיותר.

.


.

%d בלוגרים אהבו את זה: