ארכיון קטגוריה: בינתיים

לא חוכמה על חלשים

10 במאי 2007 – 08:34
 
 
 
     עיריית ירושלים הרסה מרכז לילדים נכים
   

   עיריית ירושלים ה ר ס ה שלשום מבנה בשכונת ואדי ג'וז
  במ ז ר ח ירושלים, המשמש מרכז ל י ל ד י ם נ כ י ם.
  את המרכז הפעילו איאת ו'כוכבי ירושלים' עמותות לילדים חוסים.

      

 אנשי הוועד נגד הריסת בתים אמרו אתמול ש ש ב ע ה ילדים  
 ושתי מטפלות י ש נ ו במרכז כאשר הגיעו אליו, ב ח מ ש וחצי בבוקר,
 ש ו ט ר י ם והורו למטפלות ל פ נ ו ת את הילדים.
 לדברי הוועד, השוטרים ס י רב ו לאפשר למנהל המרכז להתקשר
 ל ה ו ר י ם ולפנות את הילדים, והחלו להוציא את הילדים בעצמם.

 במשטרת ירושלים הכחישו את הטענות

 

פורסם היום 10 מאי 2007 – יונתן ליס "הארץ"

ידיעה קטנה, צדדית בעיתון.

לא מעוררת מהומה. עוברת כלא הייתה.

איש לא שם לב. איש לא מזנק ממקומו. אף אחד לא דורש דין וחשבון.

אף אחד לא תובע הסבר על העלבון, הבזוי, הבושה.

שבעה ילדים, שתי מטפלות ועיריה אחת גדולה. אין אלוהים.

 במשטרת ירושלים ה כ ח י ש ו את הטענות.

 

הכחישו מה?

מה הכחישה המשטרה ופקידים מנופפי מסמכים וצווי הריסה מאחוריה?

שהרסו מבנה ?

שהוא במזרח ירושלים?

שהעירו בחמש וחצי בבוקר שבעה ילדים, באמצע שנת לילה עמוקה,

שבעה ילדים שישנו 'לא בבית' כנראה מטעמי מצב בריאותם ונכותם.

ברור שאלו לא ילדים 'רגילים' , שגדלים בבית –

אותם הערתם בבוקר ופיניתם מחדרם בלי לאפשר להוריהם להגיע

ולהיות לידם כשדבר אלים ומוזר קורה במקום הבטוח שלהם?

לנסות להרגיע ולהסביר כמה שאפשר, כמה שהם מסוגלים להבין?

אותם?

חמש וחצי בבוקר?

השעה הכי מתוקה של הלילה, השינה הכי עמוקה, הרגעים הכי שקטים

ובטוחים של החיים ופתאם רעש, מהומה, אנשים זרים, בהלה ובולדוזרים.

חמש וחצי בבוקר.

בולדוזרים מול שבעה ילדים ושתי מטפלות?

איפה העצירה לרגע? החשיבה?

איפה ה ח מ ל ה תגידו, איפה הח מ ל ה?

מה עוד אתם מכחישים, שאם המבנה היה של אק'ום וילדים ישראלים/

יהודים היו ישנים בו עם המטפלות שלהם, לא היה עולה על דעתכם

לבצע פעולה אלימה ואכזרית וערלת לב כזו, וגם אם היה צו בית משפט

ואם הייתם הורסים אותו זה בודאי לא היה מתנהל בדרך כל כך, כל כך

אטומה ואכזרית, מה אתם מכחישים?

 

מה אתם מכחישים, שהפכתם חסרי לב ?

 

 

מאת chellig | תגובות (9)

נאמנות למדינה ולאמת בדרך אל חופש הביטוי – אייל סיון – ציטוטים.

5 במאי 2007 – 16:39

                

             

        talkback  – טוקבק  ב  Y N E T  –

  62.  קולנוע ישראלי=שונאי ישראל
   

בתור סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ת"א אני מופתעת כל פעם מחדש מההסתה כנגד כל מה שהוא ציוני או יהודי וההתרפסות הנוראית כלפי הערבים (שאצלנו קוראים להם בלי בושה בתואר שהם בדו מליבם לפני כמה שנים – פלשתינים).

מאמרים על קולנוע ערבי וסרטים אנטי ציוניים הם חלק אינטגרלי מתכנית הלימוד שלנו וזה מקומם.
לא מדובר על מרצה זה או אחר, אלא על מדיניות של החוג ואולי גם הפקולטה והאוניברסיטה.

למזלי אני יודעת כי מדובר באי של חוסר שפיות ושניגוד לכך הדעות של הציבור השפוי והקשוב (מחובר למציאות) בישראל הולכות ומתפקחות.

אנו מבינים כי אין לנו "חבר" לעשות איתו שלם ומדובר באויב של ממש החי בקירבנו!
לא עוד לערבית כשפה רשמית!
לא עוד לאפליה מתקנת בקבלה לאוניברסיטאות!
לא עוד ליד קלה כלפי פשע ערבי: נהיגה רצחנית, עבירות רכוש וכל מה שהם התמחו בו, בזמן שאנו מימנו להם את החיים.

די לעשות מעצמנו בדיחה!
בואו נחזור לערכים עליהם הקמנו את המדינה!

סטודנטית לקולנוע ,  

 אוניברסיטת תל-אביב  

 (30.04.07)
 

להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה  סגור 

 

 

 מירב יודילביץ על פרשת אייל סיון –

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3393792,00.html

במכתב חריף להנהלת קרן רבינוביץ' עליו חתומים חברי הנהלות

האיגודים המקצועיים בקולנוע הם מבקשים: "אל תתנו להשתלחות

התקשורתית והקמפניה האלימה נגד אייל סיון להשפיע על ההחלטה

לתמוך בסרטו". עשרות אנשי רוח חתמו על עצומה המזהירה מפני

התערבות בעבודת הוועדה .

                                   *     *     *     *     *

   במקביל לגילויי התמיכה של האיגודים המקצועיים ויוזמות פרטיות של יוצרים,

   פורסמה היום באינטרנט עצומה עליה חתומים עשרות אנשי רוח, יוצרים

   ואזרחים בטענה כי התערבות של גורמים פוליטיים ותקשורתיים בעבודה

  של ועדה מקצועית בקרן ציבורית מסכנת את חופש הביטוי, העיסוק והיצירה.

   http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=19787  – הנה הקישור לעצומה.

 

 

  אני מוסיפה תגובה נוספת מהיום:

99.  הבוקר פרשתי מחברותי באיגוד התסריטאים והבמאים עקב תמיכתם
   

הבלתי מסוייגת באייל סיוון וסירובם לכלול הצהרה בצורך של נאמנות למדינה ולאמת בדרך אל חופש הביטוי. כששאלתי עם היו חברי איגוד נוספים שמחו כך או אחרת על צעדם של האיגודים נענתי בשלילה. מתוך כ-1000 חברי איגודים הייתי אני הפורש היחידי במחאה על הקול האחיד והקיצוני שיצא מקרב היוצרים. נדמה לי שזה אומר דרשני. למישהו יש עבודה להציע לי?!?

אבי אבן

  

 (01.05.07)

 

  גם תסריטאי וגם לא מצליח לאתר את הפרדוקס שבדבריו?

 

 

 

  ועוד גזענות, הפעם מטעם כולנו. גורלם של ששה פליטים מאריתריאה.

 

 

 

מאת chellig | תגובות (8)

אבל אם ביבי יבוא? –

1 במאי 2007 – 20:48

 

 

חשבתי פתאום שמה יקרה אם ביבי יבוא וינאם כאילו

העצרת מחאה הזו ביום חמישי –

כישלונרים הבייתה –

היא בכלל יוזמה שלו ושל הליכוד.

הוא הרי יכול לעשות ב ק ל ו ת מחטף כזה –

וראיתי את אחד ממארגני העצרת רומז / אומר שהוא כנראה יגיע –

וגם אם אהוד ברק יגיע ועמי איילון יבוא

ביבי יהיה שם, יזיע, ויתן נאום בחירות כמו שרק הוא יודע –

ויהיו אנשים שיראו בטלוויזיה כל כך הרבה אנשים

ויחשבו ויאמינו

שכל האנשים בעצרת הזו, שצועקים ומוחים נגד אולמרט ופרץ

מעדיפים את ביבי,

לא אתן לפוליטיקאי שלא לרוחי ותפישתי לתפוס טרמפ על הרצון והלהט

לצעוק שמספיק. שנמאסתם. ששגיתם ועכשיו תודו ותעשו מה שצריך.

ת ת פ ט ר ו.

ואני מאד רוצה ללכת להגיד שדי. שעד כאן. שאיך אתם לא מתביישים.

אבל אם ביבי יהיה שם על הבמה?

שווה לקרוא את מה שכותב אסי סיקורל  ולהזכר במה שהיה.

ואם ככה ,

אני לא יודעת מה לעשות.

כי אני –

יש גבול. יש עד כאן. ויש עד ביבי.

זה לא.

 

 

אז לא ללכת?

 

עדכון : יום רביעי  – 21:00

המארגנים החליטו: פוליטיקאים לא ינאמו בכיכר

בעצרת בכיכר רבין יופיעו רק אמנים, ולא פוליטיקאים המזוהים

 עם מפלגה זו או אחרת. המארגנים הזמינו את הפוליטיקאים

התומכים בהתפטרות ההנהגה לקחת חלק בעצרת ככל אזרח

 

 

עדכון נוסף: יום חמישי – 18:00

אחרי הרבה לבטים וחישובים החלטתי לא ללכת –

למה סוס הפגנות ותיר כמוני יעדר מההפגנה הערב – פוסט מבריק

ומדוייק ומדבר כמעט בשמי של בני ברבש, שכנע אותי סופית.

שמחת האיכפתיות, תחושת ההנה אנחנו עושים משהו סוף סוף וקובעים

את גורלנו במו פינו שלחה אנדרופינים למוחי הדמוקרטי והניחה בצד

מחשבות צלולות. חזרתי בי ונשארתי בבית.

 

 
מאת chellig | תגובות (22)

דניאלה להבי – קטלוג –

18 באפריל 2007 – 13:08

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
אפריל  2007 – לא בחוץ, בבלוג. רק כאן בארכיון.
 
 
 
 
http://www.nrg.co.il/online/12/ART/792/865.html
כתבה  n r g
 
 
 
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3246334,00.html
ynet
 
לא קשור שמור לפעם –
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2167175,00.html
בנות בראון ראיון
מאת chellig | סגור לתגובות על דניאלה להבי – קטלוג –

בליינדייט, אני וחלי גולדנברג

11 באפריל 2007 – 02:05

.

.

בליינד דייט? מה פתאם בליינד דייט? מי בדיוק בליינד בדייט הזה? מה בליינד בי?

google אחד וזהו.

לא רוצה!

באמת לא רוצה.

אורית אומרת שצריך. גלי אומרת שמספיק להתפנק.

הדס שואלת איך בדיוק אני חושבת לפגוש את הגבר שאני חושבת לפגוש?

ברמזור בדרך לְבֵּית הספר או ברמזור בדרך מִבֵּית הספר?

רוני אומר….טוב רוני תמיד אומר דברים יפים כל כך. ומדוייקים לי.

ואני אומרת להם, שאוהבים אותי ושמחים איתי שתפסיקו לבלבל במח,

הנה, עובדה שזה קרה –

"מתי לאחרונה?" – שואלת ג. בחיוך הזה שלה –

ואני מביטה בה במבט הזה שלי ואומרת לה שתשתוק –

שלא חשוב מתי, חשוב העקרון.

אהה היא אומרת לי ומתחילה מהתחלה. מנסה להסביר לי שוב.

לאט לאט. במילים שאני אצליח להפנים ולא להבהל.

לאט לאט –

לְמָה זה טוב? הבליינד דייט כמובן –

לא העקרון הבסיסי של גבר פוגש אשה/ ואשה פוגשת גבר.

העקרון מצויין. ממש לטעמי.

היו לי ארבע בכל חיי. ארבע פגישות 'עיוורות' –

הראשונה בגיל חמש עשרה עם אח גדול של ילד מהכיתה וזה באמת  לא נחשב,

השניה בשנותי בניו יורק, הייתי בת עשרים ושמונה, בודדה כמו שאפשר רק בניו יורק,

הוא היה, ועדיין, חבר של חברים מהחוף המערבי שדאגו לי, ובצדק.

אמריקאי, יהודי, בטופ של השואו ביזנס בארה'ב, מבריק, כריזמטי בטרוף וממש לא.

והשתיים האחרות קרו בשנתיים האחרונות –

כשאני כבר הסה'כ של עצמי, של הביאוגרפיה שלי ושל חיי.

אופס…סטטיסטיקה. …אחת לשנה אני מסכימה?

מאז שהתנפצה הזוגיות המשפחתית שלי הסכמתי לשתיים מהסוג הזה.

הרבה מאד טלפונים ובקשות והצעות הגיעו אלי ולסביבתי. ועדיין.

באמת שהמון. כמה מפתות מאד. כמה מוזרות במיוחד.

הרבה הצעות ששוות סיפור פעם –

ובמשך הזמן הארוך הזה, כשמהומת המפץ נרגעה מעט – כי היא לעולם לא נעלמת  –

הסכמתי לכמה טלפונים ומתוכם, שתיים הפכו ל'פגישות'.

בראשונה הופיע גבר גבוה, מרשים, מצליח מאד, קל דיבור –

דבר המקל על הדקות הראשונות….הכל מצויין….אבל המכנסיים.

מכנסי עור. נו? מה אני אמורה לעשות?

להבין? להתאפק משיפוט פזיז? לזכור שאסור לשפוט מישהו על סמך זוג מכנסיים?

שאם הוא היה צרפתי או איטלקי יתכן שהוא לא היה נפסל כל כך מהר ועל סמך מה?

לא הצלחתי לזכור את החוקים הבוגרים, המעשיים, המעציבים האלה ולהתאפק בשיפוט.

אין סיכוי.

בשניה הופיע גבר חביב. באמת. רגיש. פגוע. מתוק. לא מסעיר. שיחה פשוטה. אישית.

או. קיי. סכמנו.

אני אשה שטחית. בלתי אפשרית. לא מצליחה להתעלות מעל פרטים שוליים (?) כמו

מכנסי עור, מילים נעימות וחסרות משמעות, סטיגמות B M W  או מחזיק המפתחות.

אבל מה יהיה?

מה פתאם בליינד דייט?

לא רוצה!

מעולם לא הייתי בחורה של דייטים. של בדיקות. ננסה. נראה מה יקרה.

מה פתאם. ככה באמצע? מעולם ולעולם ו never .

רק רומנים סוערים. הרפתקאות מעלפות. סיפורי אהבה ענקיים.

או כלום. גם בסדר.

מ צ ד   ש נ י כפי שנהוג להגיד באולמות בית המשפט שמשם מגיע המועמד הבא:

לא לא. עדיין לא הסכמתי –

אמרתי שמחר אתן תשובה אם לתת לו את הטלפון שלי.

במשחק ה 1 2 3 4 5 שהסתובב כאן כתבתי והבנתי שזה לא רעיון טוב.

לא לי. שגם ארבע לאורך כל כך הרבה שנים, זה הרבה מדי בשבילי.

יותר מדי מתח. כמה להשתדל? מה ללבוש? להתאפר? להיות במיטבי?

ואני….אם אני צריכה, או רוצה, יש לי מיטבי. באמת.

להיות חלי גולדנברג?

להיות מהחיים?

אני והסמרטוטים הגדולים בשלוש מידות, הגופיות הלבנות והסניקרס המרופטים?

הג'ינס בן העשרים – כן, הוא עולה –  הגולף השחור והמגפיים המצויינים ההם.

כי 'כמו בסרטים' אי אפשר להיות יותר משעתיים וגם זה, רק עם תאורה ממש מוצלחת :) –

ומי בכלל רוצה? אז עכשיו נכנס החוסר בטחון?

אולי ההיא מהחיים 'תאכזב' לעומת ההיא שלא התבגרה, הבת אלף ההיא מ'הלהקה',

או אפילו ההיא היותר מבוגרת שמחייכת מהמסך לפעמים?

לא. החשש הזה באמת רחוק ממני, או לפחות מתחבא ממש טוב ומציץ רק בבקרים ממש,

אבל ממש רעים במיוחד.

אין לי חוסר בטחון באני. בעצמי. בחיים האמיתיים שלי. ממש לא.

אבל מה פתאם לפגוש מישהו שאת לא מכירה?

מה פתאם להפגש, לנסות להכיר ולתקשר עם אדם זר?

על מה? על מי? בזכות מה? על סמך מה? –

בנסיון האחרון, מבחינתי האחרון לתמיד, הגבר הנחמד והעדין ההוא כמעט צחק עלי.

תקח אותי מהבית שלי עניתי בפליאה וורשאית כשהוא ברר איפה ניפגש.

ארוחת ערב? שאלתי בתמימות כשהוא שאל לאן נלך

והוא ביושר גדול הסביר לי את הטעויות שלי, שמראות כמה אני באמת לא במשחק הזה,

לא מבינה כלום:

ואם אני ממש לא לטעמך? ואם תרצי לעזוב אחרי חמש דקות?

את איתי באוטו, בדרך לארוחת ערב, מינימום שעתיים וחצי…איך תמלטי?

הדרך הנכונה הסביר לי הגבר האדיב והנחמד ההוא ששלט בדרכי הבליינדייטים,

היא להפגש לקפה קצר, כל אחד מגיע מחייו הוא, מדברים, מריחים, נפרדים –

ורק אז 'זה' מתחיל.

לא רוצה ככה. לא רוצה חוקים, סימנים מוסכמים וnext.

המועמד לשנה זו:

יש לו שם נעים וטוב – אמרתי שאני קטנונית ושטחית.

הוא עורך דין – אמרתי שאמא שלי קטנונית ושטחית?

הוא אבא מצויין לילדים גדולים – עדויות מהיימנות מעדות מהיימנות.

הוא חכם. הוא מקסים.

הוא גבוה – ראו סעיף אחד.

הוא מבשל.

גיאוגרפית הוא ככה בסביבה.

הוא 'בחור' יותר מ'דוד'.

הוא בגילי.

ורק הרעיון לשבת מול גבר שאני לא מכירה, כשהמטרה המוצהרת של המפגש ביננו –

שלו, וגם שלי כנראה – נמצאת על השולחן. בלי מילים מפורשות, אבל נמצאת –

וכל היתר…..נפנוף כנפיים ומשחק חיזור –

יורם קניוק ספר לי פעם שהטווסה עיוורת צבעים. הזנב המפואר, הצבעוני והמדהים של הזכר

הטווסי נפתח ונפרש במלוא עוצמתו וצבעוניותו….לריק.

ובפגישה התיאורטית ההיא, כשהבדיקה ההדדית מתקיימת בכל רגע מתחת למילים הנאמרות

בטון המנסה לנהל שיחה בתנאים בלתי אפשריים, אי הנוחות שמתעוררת בי גדולה מדי.

ואני זוכרת שאת הגברים / רומנים / מערכות יחסים האחרונים שלי מאז ש……

הכרתי בדרך הרגילה, המצחיקה, המוזרה ההיא שהחיים מסדרים לפעמים ברשלנות מיקרית

וחן רב כל כך –

מצד שני –

אם אספור ברצינות איך ואיפה וכמה גברים שווים ומקסימים, שובי לב ונבונים, פשוטי חיים

ומנטשים פגשתי והכרתי מאז ש……. בדרך הרגילה והמקרית שבה החיים מזמנים לנו אנשים,

חברים ובני זוג בחיים, בטוח תשאר לי אצבע פנויה כדי לחייג לאורית ולהגיד לה ש……?

.

מצד שני….

.

מאת chellig | תגים , , | תגובות (34)

פ ר ס ו מ ו ת – מילקי / עוגת עלית ומה שימצא בעתיד

9 באפריל 2007 – 11:18

 

 

 

 

 

פעם, לפני הרבה הרבה שנים  – עוגת עלית.   

 

 

 

 

ואחרי עוד כמה שנים….. – המילקי'ס

 

 

 

מאת chellig | סגור לתגובות על פ ר ס ו מ ו ת – מילקי / עוגת עלית ומה שימצא בעתיד

"זה היה בסוף הקיץ" – צביקה [ פיק ] ואני

26 במרץ 2007 – 12:07

 

 

 

אני לא מצליחה להתאפק. רוצה שישמר.

אני כבר רואה את הנכדים שלי לא מפסיקים לצחוק,

אם האינטרנט לא יתקלקל פעם כמו שדודה מבוגרת שלי הסבירה לי –

 

 

  דווקא נחמד רשימת תפוצה. פרטים  מימין.
 

מאת chellig | תגובות (15)

רצח דולפינים – סרט בלתי אפשרי לצפיה ולינק לעצומה – לא תחתמו?

13 במרץ 2007 – 13:52

 

 רצח להקות שלמות של דולפינים ביפן.

הסרט קשה  לצפיה. בלתי אפשרי למען האמת –

העצומה קוראת לראש ממשלת יפן להפסיק באופן מיידי את

טבח הדולפינים והלוויתנים.

למעלה מ 700.000 איש, אזרחי כדור הארץ חתמו –

מרחבי הגלובוס הכחול והקטן והיחיד שלנו מתאחדים אנשים לטובת החפים מפשע. 

מספר החתימה שלי – 705986 

 

לינק 1 – הסרט  http://www.glumbert.com/media/dolphin


לינק 2 – העצומה
ttp://www.petitiononline.com/golfinho/petition.html

 

 

 

זהו. מה בכלל עוד אפשר להגיד?

 

 

  ואם זה לא מספיק אז הנה לינק בנושא גורי וכלבי הים בקנדה –

  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3377110,00.html

 לפעמים, רק לפעמים ,קשה לי להמשיך להאמין בטוב שבאדם –

 


 

מאת chellig | סגור לתגובות על רצח דולפינים – סרט בלתי אפשרי לצפיה ולינק לעצומה – לא תחתמו?

בעינים שלי ראיתי. החטא ועונשו.

6 במרץ 2007 – 21:27

 

 

 

בעינים שלי ראיתי. החטא ועונשו. מאה עמודים בערך. 59 ש'ח.
וראיתי עוד: החטא ועונשו / אנה קרנינה / אנקת גבהים / חלף עם הרוח/
נשים קטנות / זעקי ארץ אהובה / ניקולס ניקלבי / ג'ין אייר – רשימה חלקית.
ספרים ממיטב הקלאסיקה – [לא הישראלית]. כריכה רכה. בערך מאה עמודים.
פונט בינוני בגודלו. רווחים גדולים בין השורות. מחיר אטרקטיבי מאד.
על גב הספר תקציר העלילה וציטוט קטן –
"אולי אני טועה" – אמר קרנין -"לא" – אמרה אנה לאטה, מביטה ביאוש בפניו
 הקרות – "אני מקשיבה לך אבל חושבת עליו, אני אוהבת אותו ואני המאהבת שלו.
 אני שונאת אותך ואני מפחדת…עשה בי כרצונך" 

למה בדיוק 'זָה' טוב?
איזו מטרה 'זָה' משרת?
מה בדיוק תורמים הספרים המקוצרים והתמציתיים האלה?
מה ולמי?
מי קורא אותם? באיזה גיל ולאיזו מטרה?
האם נער/ה בני חמש עשרה, שש עשרה יכולים להכיל, להבין או בקיצור לקרוא
ולהכיל כראוי את 'האחים קרמזוב' או את 'אנה קרנינה'?
למה צריך לקרוא ספר רציני וטוב בתרגום זול, רווחים גדולים, פונט מעצבן
ובאופן כללי מוצר שמשדר את ההפוך מהקלסיקה שאליה הוא שייך,
למה צריך לקרוא ספר שחוויתו ה'קריאתית' גדולה ומרגשת הרבה יותר מה'ספור הסיפורי'
שלו, מהפרטים הכרונולוגיים שבו,
האם כדי לרצות מורות ביומן ספר חודשי?
כדי להתהדר בידיעת העלילה?
איפה מתהדרים היום בצטוט מ"החטא ועונשו"?
האם זה לא מיותר ואווילי לתת משימה כזו לילדים בני ארבע/חמש עשרה אם
המטרה של קריאת ספרות טובה בכל מקרה נכשלת כשהם קוראים את הגירסה
הממוסחרת, הנפרטת לפרוטות והמעליבה כמו זאת?

זה לא מחטיא את המטרה ומיותר?
האם יש ערך לשינון וציטוט ריקים מתוכן וקריאה אמיתית?
האם לא עדיף שיקראו את המדע בדיוני, קומיקס, הארי פוטר או מה שמעניין ומרתק
אותם ויחוו קריאה אמיתית, מלאה התרגשות והזדהות?
מה הטעם בלדעת את ספור העלילה של ניקולס ניקלבי אם לא קראת אותו באמת.
במלואו, חווית מילים, תחושות, עושר שפה ודקויות שאינם בסינופסיס של בספר.
האם מי שקרא 'אנה קרנינה' בתמצית וקיצור ושפה עכשווית יחזור ויקרא את הספר המלא?
אני בספק.
האם מי שקרא את 'דייויד קופרפילד' בגרסה של חמישים עמודים, בלי עושר תרגומי
מצויין וחוויה 'קריאתית' חזקה יחזור לקריאת הספר בבגרותו, או שיגיד לעצמו:
קראתי כבר בבית ספר. אני יודע על מה זה וזהו. 

או ההיפך?

עדיף שידעו את הספור של ניקולס ניקלבי גם בגירסתו האינסטנטית, השטחית,
המתורגמת בקלות מקלדת, ומכווצת ומצומצמת רק לעיקרי העלילה?

אם הייתי מציעה להתייחס באותה צורה ל'שירה' של עגנון
או 'מיכאל שלי' של עמוס עוז או 'מלך בשר ודם' של משה שמיר?

ואני לא מתייחסת כמובן לספרי ילדים ונוער צעיר מה שנקרא :)
לשלב שבו הם לומדים לאהוב קריאה  – לשלב שבו כל צרוף מילים שמעביר
חוויה טובה, מסקרנת, מהנה, מוביל אותם להפנים ולהתאהב במה שיש
למילים, לספרים לתת להם.

אם הייתי שרת החינוך :) הייתי בלבטים גדולים –

ובסופו של דבר, אני חושבת, הייתי מעדיפה שיקראו את הדבר האמיתי,

גם אם המחיר יהיה שהם לא יקראו קלאסיקות בכלל.

                     

 

                            *     *     *

 

 רציתי לצלם בעיקר את ה'חטא ועונשו' – 

 גם לי הוא היה בלתי אפשרי בגיל  חמש עשרה, למרות ש'מלאתי את המשימה' –

 וגם היום אני לא לוקחת  אותו לקריאה חוזרת לפני השינה בחורף :)

 אבל…הוא אזל. היה מבצע 2 +1 חינם. הוא בטח היה החינם לא? 

 

 

כמה הרבה חשיבות אני מייחסת לקריאה של ילדים –
http://www.notes.co.il/chelli/27386.asp
"מנוריקו סאן דרך תעלומת הביצה ועד המלך מתיא"

 

 

ותזכורת לתעלומת התרגום, האיורים וההוצאה לאור –
http://www.notes.co.il/chelli/29433.asp
(אם מישהו קורא גרמנית ומוכן לעשות שרות קטן מאד נשמח ונודה)   

 

מאת chellig | תגובות (24)

"חנות הספרים של איתמר" – עזרה בפתרון תעלומה

1 במרץ 2007 – 11:56

 איתמר לוי – חנות הספרים של איתמר  איש שמוצא ספרים,
 ככה אני קוראת לו, הוא אוצר. אוצר של ידע ואהבת ספרים.
 רבים מספרי הילדוּת בספריה המשוחזרת שלי הגיעו ממנו ובזכותו. 

http://www.notes.co.il/chelli/27386.asp –  ספרי ילדות
"מנוריקו סאן הילדה מיפן" דרך "תעלומת הביצה הענקית"עד ובכלל 

 

בשנת 1995 הוצאתי את ספר הילדים הראשון שלי 
"חיוכים" – המהדורה הראשונה אזלה תוך חודש.
מסיבות ארוכות ומוזרות לא יצאה לאור מהדורה נוספת.
לפני כמה שנים הייתי חייבת לשלוח להוצאת ספרים
אמריקאית עותק מצורף לתרגום –
זה היה לפני עידן הסקנינג –
לא הצלחתי למצוא עותק, ובסופו של דבר שלחתי את העותק
היחיד שהיה ברשותי, העותק הראשון. זה שנתתי לסבתי
ובמותה לקחתי אלי בחזרה. 
מו'ל אמריקאי קיבל עותק עם הקדשה בשפה מוזרה וסיפור
רגשני לצידה. אבל אני נשארתי בלי עותק לעצמי.
טלפון לאיתמר – 
אני מבטיח הוא אמר, מבטיח, לא חשוב כמה זמן זה יקח.
אני מבטיח. סבלנות. אני? סבלנות?
צלצלתי כמעט כל חודש –
לא מוצא. מצאתי בבית פרטי, הם לא מוכנים לתת/למכור. סבלנות.
לקח לו כמעט שנה, הרבה זמן יחסית לספר בן ארבע/חמש שנים.
לדעתי, והוא לא מודה עד היום, הוא סחב אותו מחברים שלו…

 

איתמר שולח לרשימת המייל עלון חודשי מרתק  –  עלון נושא –
והחודש – עלון לילדים. מנוקד. מרתק.
שם מצאתי את התעלומה הבאה ואני מגייסת גם אתכם לעזרה:

אָנוּ מְבַקְּשִׁים אֶת עֶזְרַת הַצִּבּוּר

אָנוּ מְבַקְּשִׁים אֶת עֶזְרַתְכֶם בְּפִתְרוֹן תַּעֲלוּמָה בַּת יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה: מִי אַחֲרַאי לְתִרְגּוּם הַסֵּפֶר הַיָּדוּעַ 'יהושע הפרוע'? וּמִי הַצַּיָּר הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁהֶעֱתִיק אֶת הַצִּיּוּרִים מֵהַמַּקּוֹר הַגֶּרְמָנִי?

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים נָהוּג הָיָה לַחְשׁב כִּי הַמּוֹצִיא לָאוֹר הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהוֹצִיא אֶת 'יְהוֹשֻׁעַ הַפָּרוּעַ' הָיָה רְאוּבֵן מַס מִיְּרוּשָׁלַיִם. אוּרִיאֵל אופק כּוֹתֵב בְּסִפְרוֹ 'לֶקְסִיקוֹן אופק לְסִפְרוּת יְלָדִים' כִּי הַסֵּפֶר יָצָא בְּעִבְרִית בִּשְׁנַת 1941, וְכִי תִּרְגֵּם אוֹתוֹ "מְתַרְגֵּם אָנוֹנִימִי [כַּנִּרְאֶה מִבְּנֵי מִשְׁפַּחַת המו"ל רְאוּבֵן מַס]". וְהִנֵּה, יוֹם אֶחָד, בְּדֶרֶךְ לא דֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלַי עתֶק שֶׁל 'יְהוֹשֻׁעַ הַפָּרוּעַ', שֶׁיָּצָא לָאוֹר בִּשְׁנַת 1940, בְּהוֹצָאַת יואכים גּוֹלְדְשְׁטֵין, מֵרְחוֹב בוגרשוב 59 בְּתֵל-אָבִיב! בְּסוֹף הַסֵּפֶר מְצַיֵּן המו"ל אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲכָנָתוֹ: "בְּתוֹר מְתַרְגֵּם – ל"ץ, בְּתוֹר צַיָּר – ח. ג."

אָנוּ מְנַסִּים לְגַלּוֹת פְּרָטִים עַל הַמּוֹצִיא לָאוֹר יואכים גּוֹלְדְשְׁטֵין,
וּלְגַלּוֹת אֶת זֶהוּתָם שֶׁל הַמְּתַרְגֵּם ל"ץ, וְשֶׁל הַצַּיָּר ח. ג.

 

  il_books@netvision.net.il – המייל של איתמר.

 


נ.ב. ומי שב מ ק ר ה נתקל בספר שלי מתבקש ומוזמן לכתוב לי :-)

 

 

מאת chellig | תגובות (29)

ושעור היסטוריה יערך היום בחסות…….

19 בפברואר 2007 – 16:27

 

                      ועדת החינוך, התרבות והספורט אישרה :
              לא תותר כניסת גורמים מסחריים לתחום בתי הספר.

                הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב אושרה פה אחד –
        ( ללא הצבעתה של רונית תירוש שהסתייגה ומאד מיהרה למקום אחר )

ועדת החינוך, התרבות וספורט אישרה היום פה אחד את הצעת החוק לאיסור

כניסת גורמים מסחריים לבתי הספר. על פי החוק, יוכלו מנהלי בתי הספר לאסור

כניסתם של גורמים מסחריים לשטח בית הספר למטרות שיווק, פירסום,הצגת מוצרים

מסחריים וחלוקת חומר פרסומי לתלמידים בשעות הלימודים –  כמו כן, לא יוכלו גורמים

מבית הספר למסור פרטים של תלמידי בית הספר לצרכי המשווקים.

מישהו ידע או העלה בדעתו שבית הספר ימסור פרטי תלמיד לצורכי מסחר?

למה האיסור כניסה לא יהיה מקובע בחוק עצמו? למה לשיקול דעת המנהל?

 

רק לפני כחודש התבקשו תלמידים להגיע לבית הספר רמב"ם בקרית – שמונה

לבושים בצבעי כתום, כצבע הלוגו של?…… נחשו תלמידים……כן! של חברת

אורנג' שתרמה חדר מחשבים לבית הספר.

 


בשבועות הקרובים תועלה ההצעה לקריאה ראשונה בכנסת.

 

אני מנסה לחשוב על דרך אפקטיבית לעצור את עשרות/מאות הלוביסטים מטעמי כל

החברות המסחריות שיתנפלו ויתחנפו וישכנעו וישחדו את המאה ועשרים שלנו לקראת

הקריאה הראשונה והשניה.

אני מנסה לחשוב איזו דרך יש לנו, ההורים, אלה שמרגישים איך מסעות פרסום ושטיפות

המח מתקבעים אצל הילדים שלנו. איך אנחנו יכולים לעזור להצעת חוק הזו להיות?

 

אני מבינה שמליוני דולרים רבים והרבה מסעות פרסום עומדים ותלויים בילדים שלנו –

אלה שקמים בבוקר ומתמתחים על הסדין עם המצויירים האלה –

מצחצחים שיניים במשחה שיניים שטעימה להם –

מתלבשים מתחתון עד נעל ספורט במה שהם בחרו – 

את הלחם עם השוקולד למריחה או החומוס הם 'אישרו' –

הילקוט נבחר ונקנה בקפידה בתחילת השנה –

המחברות, הקלמר, המדבקות, הקלפים, החטיף, הארטיק בקיוסק  – 

לפעמים ההחלטה בין הלווין לכבלים נופלת בגללם –

שאלו את איילת, ארבעת ילדיה רצו 'השמיניה' – לא עברה לhot? עברה גם עברה –

הרבה בידיהם של הילדים שלנו. ולא מתוך פינוק, חוסר גבולות או השחתת מידות –

לא חושבת. אם אני הולכת איתה לקניות וצריך, נניח שוקו לבוקר והיא מעדיפה סוג מסויים,

ואני אחרי נסיון להיות אמא אחראית וצרכן אחראי (נסיון אמרתי) רואה שאין הבדל משמעותי

במחיר השוקו, אקנה לה את מה שהיא מעדיפה. כנ"ל לגבי משחת שיניים וקלמר –

העובדה שהיא ילדה, לא שוללת ממנה בעיני, את הזכות לטעמה ולהעדפותיה – 

א ב ל – הרעיון שאנשי שיווק לקקניים ומיומנים יתפשו אותה בחצר בית הספר,

יתנו לה דוגמית של משהו ויסבירו לה ולחברותיה שרק זה cool ושתגיד בבית שחייבים – 

האמת? הרעיון הזה, מוציא אותי מדעתי.
 

כל אנשי השיווק/מחקר/מכירות מספרים לנו בשנים האחרונות שכל המחקרים מראים
ומוכיחים שאכן הילדים, מגיל מסויים, אכן מחליטים על כמות לא מבוטלת של מצרכים
שאנחנו צורכים והם בעצם הקהל שאחריו מחזרים –

והם מבינים שכמה שיותר צעיר – יותר נוח להטבעה והחתמה.

 

את שטיפת המוח בכל אמצעי הפרסום הרגילים, אין בכוחינו לעצור –
אבל את שערי בית הספר והבית הפרטי שלנו –
אנחנו גם יכולים, וגם חייבים לסגור – פשוט לסגור.

 

אנחנו בחרנו אותם לכנסת. הם א מ ו ר י ם להיות הקול שלנו.

אני מאד מקווה שהצעת החוק הנכונה הזו תעבור ותאושר גם בכנסת.

לא רק בועדה. שהיא תהפוך מהצהרת כוונות למשהו אמיתי. ונכון.

למציאות בהירה, אמיתית, חסרת אינטרסים להוציא אלו המיועדים לטובת הילדים שלנו.

אני מאד מקווה שהיא תאושר פה אחד.

 

אבל כבר סיפרתי לכם שאני נאיבית.

 

 

מאת chellig | תגובות (13)

המלצה. אתר כל העיתונים. עדכון: הלינק עובד.

18 בפברואר 2007 – 09:54

 

 

             

                

 

                     http://www.newseum.org/todaysfrontpages/flash/

 

                    כל עיתוני העולם. ממוקמים על מפת הכדור שלנו.

                    ממוקמים גיאוגרפית ע'י נקודות כתומות.

                    לחיצה על נקודה כתומה – עיתון

                    עיתון  –  אתר העיתון

                    ומשם…אין ספור קישורים שעניינם עיתונות והיום.

                   

 

                  

                   אני לא באמת מבינה מה קרה שאי אפשר להגיע אל האתר היום.

                   משום מה הוא לא עובד – א ב ל הוא כל כך מעניין וחובק עולם –

                   שאני מציעה לכם להעתיק אותו ולנסות בשעה/יום אחרים. שווה.

 

 

 

                    

מאת chellig | תגובות (4)

שעת השין או: אוי רוני, הלכה המקלדת, אין sheen

5 בפברואר 2007 – 16:49

.

רוני פירסמה אתמול, 5 פברואר, פוסט יפה ובו גם שיר וגם התייחסות מקסימה 
ליומולדת, לשמחה ולקמטים -

http://www.notes.co.il/roni/28470.asp

ניסיתי להגיב לפוסט שה כי הנושא, יומולדת וקמטים בנפשי הוא, וגיליתי 

להפתעתי שהמקלדת שלי קורסת, אבל אני עקשנית: אם אני רוצה להגיב, אני

אגיב ולא יעזור כלום, אפילו לא מקלדת קורסת, אז הגבתי וזה מה שקרה:

רשומון התכתבות מאתמול:

 —————————————————————————

מייל ממני לרוני

ראיתי את הפוסט שלך על הקמטים.

זה נוסא סאני מתעסקת בו ובודקת כבר הרבה מאד time
 אוי רוני, הלכה המקלדת, אין sheen , אני מחפסת מילים בלי סין.
צחוקים גדולים.

אנא קראי את הסין סלי כמו המקור במילה סאלאם כסאומרים אותה בעברית –
 גם אין לי סוגריים לסמן חיוך. אוףףף….
.
עכסיו ארוחת ערב עם איה ומקלחת וספר, אחרכך עניינים סל עצמי.

אני לא מפסיקה לצחוק האמת. סלום לבינתיים

——————————————————————————–

מייל מרוני

סלום סלום חלי מסחיקה

(גם עם צ' זה נראה מוצלח!)

————————————————————————

אני קוראת בפוסט של רוני :

"וכל הזמן הזה אני שומעת את גלי עטרי שרה לי בראש את השיר הזה,  הלא קיים בכלל"

ועונה לה מיד:

ח ל י  [אתר] בתאריך 2/4/2007 9:11:14 PM

הסיר יפה. אני יכולה לסאול אותה אם את רוצה

חיוך

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/4/2007 9:16:19 PM

הו הו הו

חלי, את מי את סואלת? זה מה סאני לא מבינה.

ואת ממש חייבת להסיג לך סין, מותק. עכסיו אני אלחץ על סיגור. נסיקה.

————————————————————————-

מייל מרוני
עוד לא הבנתי את הסאלה המסונה הזו, דרך אגב:

יכולה לסאול אותה אם את רוצה חיוך מה  את סואלת? ואת מי?

————————————————————————

ח ל י   בתאריך 2/4/2007 9:35:17 PM

את גלי, מה את מי

גללויה

צ'חקי על חברות סלך

לא צוחקים על פגמים בדיבור,

מה את חוסבת, סלמקלדת סלי אין רגסות, סימן סאלה גם אין לי.

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/4/2007 10:05:23 PM

אני לא יכולה יותר, כל הערב אני סוחקת וסוחקת.
אני חוסבת שאולי סין זו לא אות כך כך חסובה.

אולי סין יכולה ללכת לסין ולהסאר סמה עם סדי.

תראי איך סתינו נהיינו תימניות סקנות בלי סיעורי מסחק בכלל!

————————————————————————–

ח ל י   [אתר]

די. נגמרתי. דמעות.

אני דווקא לקחתי המון סעורי מסחק אם לא אכפת לך.

אבל לדיקציה לא נסער לי…..

————————————————————————

ח ל י    [אתר]

.

נסאר כמובן

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/5/2007 6:41:23 AM

נסער יותר טוב!

רוצה מתנה ליומולדת סין ומקלדת?

או סאולי מסהו אחר?

את רואה, אני פה יומם וליל! יואבי! קח את הקבל מפה ומיד!

——————————————————————————

מייל לרוני

אני. אסאל.את.גלי.ועכסיו.הלך.גם.הספייס.בר.רק.נקודות.

תלכי.מהמחסב.או.סאני.אצטער.סהתחלתי.עם.סה.

 יום.נפלא.ונתראה.כסהסין.תגיע.

רואה.סימן.סאלה.איה.מתלבסת.ואני.תופסת.דקותיים.מחסב.

חיוך.

————————————————————————-

מייל מרוני

לא יכול להיות. הילדים סואלים למה אני כל כך סוחקת. כאבי בטן.

מה, גלי חברה שלך? בטח תשאלי, למה לא.

היא זמרת נפלאה. מקסימום תגיד לא.

(קמטים! פחד אלוהים ליפהפיות מפורסמות, לא?)

אני חוסבת סכבר אפסר לפתח איזו תיאוריה מרתקת בנוגע למקלדת סלך.

———————————————————————–

גילי  [אתר] בתאריך 2/5/2007 9:29:30 AM

הרגתן אותי

סתיכן.

וחלי – תשאלי אותה. אני הבנתי. אשמח שהשיר באמת יהיה קיים!

———————————————————————

אותו היום. עכשיו. אחה'צ. חדר עבודה. אפקה. תל- אביב.

בדיקת מקלדת חדשה

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

1234567890  ;!@#$%^&*)(_

abcdefghijklmnopqrstuvwxyz

שרה שרה שיר שמח. שיר שמח שרה שרה.

מאת chellig | תגים | תגובות (15)

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה ?

29 בינואר 2007 – 23:58

y n e t


העיתונאית דנה ספקטור לא מבינה מדוע א' קפאה, כהגדרתה,
ולא צעקה כשהנשיא קצב ביצע בה לכאורה את המעשים בהם הוא מואשם.
"מה עומד מאחורי הקיפאון הנשי המוזר הזה?" היא שואלת בתוכנית שתשודר הערב.
"כשחנוכייה מאוד כבדה נמצאת מאחור ואפשר להכות בנשיא,  יש משהו מוזר בטענה של
הבחורה הזאת שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".
ספקטור ממאנת להאמין שכאשר "גבר לא אטרקטיבי בעליל, צהבהב שיניים, מתקיף אותך,
הוא הנשיא, יש בחוץ לפי אנשים שעוברים, זה אור יום והאישה לא צורחת".

" יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת
שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".

 

ואני דווקא מחבבת אותה, את הג'ינג'ית –

 

ופעם כשנפגשנו באיזה מכירה מוקדמת של משהו איפהשהו   היא אמרה לי מילים טובות עלי ואני

אמרתי לה עליה – שמחתי –   אני אוהבת, לרוב, את הטור שלה. כשראיתי פעמיים שלש את "בנות",

אני מאנשי yes – היא הייתה שנונה ומדליקה ודווקאית באופן גלוי.  גלי חברתי אוהבת אותה מאד.

היא קולית ואינטליגנטית ואני בעדה. ועכשיו זה.

"יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת שלא צרחה
ולא השמיעה פיפס".

מה אני אמורה לעשות עכשיו?

הרי אם זו הייתה ענבל גבריאלי או אודטה או אני יודעת, נינט, הייתי משחיזה את האצבעות, מחדדת

את הלשון, מרשה למח שלי לעלות באש ומסבירה לאישה הנמהרת בלשונה ו/או הכל כך אטומה

הזו לא רק כמה נזק היא גורמת לאלפי/עשרות אלפי נשים במדינה ברגע אחד, לא רק כמה טיעונים

ולגיטימציה היא נותנת לגברים מטרידים וכופים עצמם ואונסים שיגידו: אז למה היא לא צעקה?

חשבתי שהיא נהנתה – או – אם היא הייתה אומרת, הייתי מפסיק.

ולראיה, עברה שעה/שעה וחצי, הציצו בטוקבקים ב ynet –  חצי מהם, או לפחות רבים 'מבינים'

את דנה ומסבירים שהיא צודקת. תגובה מספר שמונים ושתיים – ירון מהצפון כותב:  "דנה. יצאת

ענקית. צודקת, נמאס מהטרור הפמניסטי"-

הייתי שואלת אותה אם היא באמת מאמינה במה שהיא אמרה?

ואני יודעת שלא יתכן. ואני זוכרת במעומעם טור עדות אישית שלך על הטרדה/כפיה מינית שבו

העדת אחרת. ואני גם לא מאמינה שבמודע, לצורכי רייטינג לתכנית חדשה – רציתי, לא רצו אותי –

החלטת לעשות פרובוקציה. לא מתאים לך.

נסחפת בלהט הטיעון לא? המילים שטפו ולא עצרת, נכון?

אני מבינה למה התכוונה דנה ספקטור. אשה מצליחה, אינטליגנטית, חזקה, בטוחה בעצמה,

שיודעת נכון להיום שאין אפשרות שמשהו או מישהו יכול לכפות עליה את רצונו. לפחות

מבחינה מינית, שבכוחה להתנגד. היא מאמינה שאם חלילה יקרה, היא תושיט יד ותלחם.

היא תפתח את הפה ותצעק. היא לא תאפשר לגבר לתקוף אותה מינית ולהצליח.

זה לא יתכן בעולמה.

אני מבינה מה הייתה, אני חושבת, הכוונה של ספקטור – אני מבינה את ה" הלו….מישהו

מעיז לשים עליך יד….לגעת בך בלי שאת רוצה….מה זאת אומרת את שותקת,

מה זאת אומרת? אין לך פה? מיתרי קול?"

אני מבינה ובכל זאת….היא אומרת:  " יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת" –
 " היא טוענת שהיא קפאה. פשוט קפאה" .

את מפקפקת בטענתה?  את מטילה ספק באמינותה?  את חושבת שהיא משקרת?

מה מוזר? איך מוזר? במה את מפקפקת ולמה? כי היא לא הגיבה כמו שנדמה לך,

מתוך החיים שלך, מתוקף היותך את,  כמו שאת מאמינה שהיית מגיבה.

כי בעיניך השיתוק, הכניעה הם לא אופציה.

good for you מותק –

אבל איך מרגישות עכשיו כל הנשים שלא הצליחו לצעוק ?

הנשים שהפחד שיתק אותן, שהאיומים ששמעו, הכאבים שסבלו, האימה הצליחה לשתק

את גופן ואת קולן. שבפעם היחידה ש'זה' קרה או לאורך החודשים והשנים ש'זה' קרה,

משטר טרור גברי  שהפחיד, וכפה עצמו, ואיים, והצליח לשתק, והצליח להצמית וניצח.

מה הן חושבות על עצמן עכשיו, בגללך?  איך הן מרגישות?

כשלון? תעוב עצמי? בוז עצמי?

העובדות הן שנשים לא תמיד מצליחות להדוף, להרחיק', ל'נַצֵח' גברים שמתקיפים אותן או

כופים עצמם עליהן. העובדות האלה לא הופכות את  הנשים האלה ל 'אשמות' בכלום.

גם לא בפסיביות. שום אשמה.

עכשיו הן שומעות מאשה חזקה, מצליחה, זוגית, קרייריסטית, יפה, מפורסמת, כזו שחייה

מצטיירים מרחוק, מהטלוויזיה והעתון כחיים נפלאים –

הן שומעות שלה, לה זה לא היה קורה ל ע ו ל ם. שהיא, היא לא הייתה  נותנת לזה לקרות בשקט.

אין מצב. היא הייתה עושה משהו. לא שוכבת שם בשקט. כנועה. כמו אשה ממאה אחרת.

נותנת לגבר כוחני, מגעיל ומאיים לעשות בה כרצונו. לא צועקת. לא מתגוננת. היא לא.

ואני מקווה, כל כך מקווה שאם אי פעם, חלילה, מישהו, גבר ינסה לכפות עלי שוב,

איזה סוג של קירבה פיזית שאני לא ארצה בה, בכח, באיומים או  באלימות,

אני אצליח לצעוק, לשבור, להלחם.

ואני מקווה בשבילך דנה, באמת,

שלעולם לא תצטרכי להעמיד במבחן המציאות את האמונה שלך בעצמך.

ל ע ו ל ם .

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה?

*  *  *

עדכון יום שלישי אחה'צ

"המתלוננות התנגדו מילולית ופיסית"
יום שלישי, 30 בינואר 2007, 17:56

טיוטת כתב האישום נגד קצב: בטיוטת כתב האישום מתוארים שני המקרים, של א' ממשרד
התיירות ושל א' מלשכת הנשיא. על פי הנטען בטיוטה, בשני המקרים נכנסו הנשים למשרדו
של קצב בעת שהיה שם. בזמן שהיו עם גבן אליו נצמד אליהן קצב, ליטף אותן ותפס אותן.
לאחר מכן הפשיטן תוך שימוש בכוח. במקרה של א' ממשרד התיירות הפשיט קצב את
חצאיתה ותחתוניה ואז אנס אותה מאחור.
במקרה של א' מלשכת הנשיא זימן אותה הנשיא ללשכתו. בשלב מסוים כשהיתה עם גבו
אליו נצמד אליה קצב מאחור. הוא תפס בחזה כשהוא מאחוריה, משך אותה לשולחן סמוך
ואז הפך אותה כשפניה עליו, הוריד את מכנסיה בכוח ותוך איום חדר אליה בכוח.
שני המקרים מתארות השתיים כי התנגדו מילולית למעשה,וכן ניסו להתנגד באופן פיסי.

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

עצומה נגד הסכם חנינה מראש לנשיא אם יועמד לדין

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310

– באנונימיות מספרות עשרות/מאות נשים/נערות על הטרדות
מיניות, אונס, ניצול מיני, השפלה ומה לא. הרבה שקט. מעט צעקות.

חשוב חשוב חשוב לקרוא. רק כשקוראים אלפי מילים, מאות מקרים,
מתחילים להבין, אולי, את גודל האימה, הפחד והחוסר יכולת לצעוק.

מאת chellig | תגים , | תגובות (42)

דירה במנהטן לשבועיים מיידי – מודעה

25 בדצמבר 2006 – 12:07

 

 

 

                                     דירה במנהטן
 
                      1 לינואר 2007 – 14 ינואר 2007
 
                                 70 ו Broaway
                             סלון + שינה גדולים
                                    Doorman              
                                   בניין מצויין
 


                           לפנות ל -יעלי ודרור 
                      dyny1111@yahoo.com
                               או למייל שלי

 

 

 

       

        http://www.notes.co.il/chelli/26779.asp

               נסיעה. חזרה הבייתה מטיול. צילומים.

  

מאת chellig | סגור לתגובות על דירה במנהטן לשבועיים מיידי – מודעה

טיפול בילדים כהטבת מס – עצומה של שדולת הנשים

9 בדצמבר 2006 – 17:34

 

 

 

קבלתי במייל. חתמתי כמובן. גם אתם רשימת המייל שלי :-)

אי אפשר להגזים בחשיבותו של החוק הזה. 

 

   כידוע לכם, הצעת החוק המעניקה הטבת מס לנשים בגין
   טיפול בילד (הכרה בהוצאות הטיפול כהוצאה מוכרת, הן
   לשכירות והן לעצמאיות), עברה בקריאה טרומית, וממשיכה

   את דרכה (המבורכת) לקריאה ראשונה.

 

 

  בימים אלה, פועלת שדולת הנשים בישראל לקידום הצעת החוק
  ולהשלמת הליך החקיקה, בין השאר, על ידי החתמת הציבור על
  עצומה התומכת בקידום הצעת החוק (כמו גם הרחבתה מהטבה ל
  נשים בלבד להטבה שיכולה להינתן גם לבן הזוג, ככל שהאישה אינה

  עוברת את סף המס).

 

   על מנת לחתום על העצומה, ניתן להיכנס לעמוד הרלוונטי באתר
   השדולה (לוקח כעשרים שניות ואם לא נעשה את זה,
   יש סיכוי שבעתיד נתחרט על זה…):  

 

  http://www.iwn.org.il/petition.asp

 

 

 

 

 

 

   ואם אנחנו בענייני עצומות ומעורבות אזרחית –

   גם העצומה הזו חיה, בועטת ומחכה ליומה.

   יום הקומבינות. לא נתן להם.

   עצומה הקוראת לשיוויון מול החוק לכל אזרחי
   המדינה. גם לנשיאה – והתנגדות נחרצת
   להסכם חנינה מוקדם – אם יוחלט להעמידו לדין.

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

 

מאת chellig | סגור לתגובות על טיפול בילדים כהטבת מס – עצומה של שדולת הנשים

ואם למישהו לא אכפת ממישהו…למה בעצם זה משנה למישהו…

7 בנובמבר 2006 – 10:05

 

 

      "למה צריך להיות אכפת לי – או לערוץ 2 או לכם – 
        מהגיגיה של רווקה מזדקנת היושבת לבדה בחדרון 
        העבודה הטחוב שלה, מוקפת בחמשת חתוליה וכותבת בלוג?"

        רענן שקד – ידיעות אחרונות

 

 

     שלום – קוראים לי חלי. אני בת 52. רווקה. יש לי ילדה אחת. חתולה 
     אחת, כלבה מדובללת אחת. חדר עבודה קטן שאני מ א ד אוהבת להיות
     בו לבד – אבל האמת? הוא החדר הכי קר וטחוב בבית.
     יש לי בלוג. לפעמים – we love you Chelli – אני כותבת בו, ולפעמים
     אני מגיבה בבלוגים של שכני ב'רשימות'…..וכן…..יש לי הגיגים. ומחשבות. 
     ורגשות ורצון שלאנשים יהיה איכפת או חשוב או מעניין או משהו..לקרוא את מה שאני כותבת…

     

     http://www.notes.co.il/chelli/22388.asp   

   

   

   

   ורק אחרי הרבה הרבה זמן הבנתי שלא את הכל אני יודעת ומבינה.

  יחסים בין אנשים שאני לא מכירה הנוזלים כנראה למרחב הציבורי……

  אבל החלטתי להשאיר את הפוסט as is

  
 

          

מאת chellig | סגור לתגובות על ואם למישהו לא אכפת ממישהו…למה בעצם זה משנה למישהו…

איפה את, או נימוס אלמנטרי

5 באוקטובר 2006 – 21:01

.

.

0522123456  מצלצל –

היי חלי :-)

היי :-)

איפה את?

………

את בבית?
……..

.

הצעה ראשונה:

היי חלי

היי

אני מפריע/ה?

.

הצעה שניה:

חלי שלום

שלום

את יכולה לדבר ?

.

אפשר לנסות לדבר עם אדם בטלפון הנייד שלו בלי :

" א י פ ה  א נ י  ת ו פ ש  א ו ת ך ?"  –

"א י פ ה  א ת ה?" –

.

העונה, על עצמי אני מעידה, נשארת תמיד נבוכה מעט.

אני לא מעוניינת לענות. אני לא רוצה לספר/לדווח איפה אני.

זה לא מעניינו של איש ולא ממנהגי להיות גסת רוח.

.

וכן, אני סוגרת אותו כשאני ממש לא יכולה ו/או רוצה לדבר, אבל בחיים, כמו בחיים….
אז אנא….

.

מאת chellig | תגים | תגובות (12)

ח ו ד ש

1 באוקטובר 2006 – 21:07

 

 

   ב 1 לספטמבר 2006 בבוקר, כתבתי לאורי מייל –
   "טוב בסדר. תעלה אותי וזהו. אבל תזכור שאני ת מ י ד יכולה לעשות delete"
   ב 1 לספטמבר 2006 בלילה, קצת לפני חצות, כמו סינדרלה, כתבתי לאורי –
   "נו….אתה הרי יודע כבר שיש לי add.. ואני באמת לא מסוגלת לחכות. לכלום. 
   אני רוצה להתחיל ב1 לספטמבר- כמו בית ספר – חדש וקצת מפחיד.
   ועוד מעט הוא נגמר…היום המיוחד הזה… נו…… "
   הוא ענה לי שהוא היה בweekend – ורגע…..ותכף…..והנה אני באוויר.

   מפה לשם נהיה ה 2 לספטמבר –

   עבר חודש. בדיוק.

   קפצתי ראש והיו מים בבריכה. מי היה מאמין.
   חלק באתר, חלק באי-מייל. התרקם דיאלוג. קטן. ראשוני. אבל אמיתי.
   גיליתי שמספר האנשים הקוראים ומגיבים ב'רשימות' קטן מזה שחשבתי.
   לשמחתי הגדולה יש לאמר.
   מִּספרים שאני יכולה להכיל. פחדתי שכל העולם מתרוצץ כאן. שזה ynet.
   גיליתי שאין כאן כמעט אנשים מתלהמים, תוקפניים, שיפוטיים.
   והאחד והאחת שאני לא יכולה להכיל, צר לי, אני יכולה להרחיק מעיניי – 
   שיש כל כך הרבה יותר קוראים ממגיבים – שזו גם סוג של תעלומה בעיני –
   ואז קראתי את הפוסט הזה שהתפרסם כאן –
   http://www.notes.co.il/esti/archive.asp?m=9&y=2006  
   והבנתי יותר.

 

   אחרכך היו ימים ראשונים. רציתי לפרסם עוד ועוד ועוד –
   תחושת חידוש, שמחה ותאבון של התחלה –
   וזכרתי איך אני מרגישה אל מי שמפרסם הרבה מאד – כמעט יוםיום – 
   ואיך אני מחכה לכמה אחרים שיפרסמו – והתאפקתי.
   ויום אחד דפדפתי בארכיון שלי שספונות בו הרבה הרבה מילים –
   לחפש דברים שאולי שכחתי מהם, שיעוררו נושא או מחשבה –
   ונתקלתי במכתב שכתבתי לאודטה לפני כחצי שנה – וכמובן לא שלחתי –
   וקראתי אותו שוב ורציתי לפרסם ופחדתי ויותר רציתי ויותר פחדתי –
   קיצרתי אותו –  כן, הוא היה עוד יותר ארוך –
   ובגלל שאני מכירה את האימפולסיביות שלי, נשבעתי לחכות עוד יום – 
   כדי להיות בטוחה. חיכיתי ופירסמתי.

   http://www.notes.co.il/chelli/22677.asp

   יש לי הפרעת קשב ורכוז – עדות מגוף – או פה – ראשון

  בהרבה חשש פירסמתי. ועדיין אין לי מושג לאן הוא הולך ולאן הוא לוקח אותי.
  אבל אין ספק שהוא 'לוקח' את מקומו וגורר אותי אחריו –
  נוכחתי שיש דברים שיכולים לפרוץ גם מתוך 'שכונה קטנה עם דורמן'.
  אבל –
  הדבר העיקרי שניסיתי לבדוק עוד לפני שבאתי, עדיין לא פתור –  

  ההבדל בין האישי לפרטי.

  אני רואה כאן, פורסמה לפני שעתיים, רשומה יפייפיה ומרגשת של בועז כהן –
  על תהליך ו'תגלית' אבהותו ואהבתו לבתו בת העשר ושני צילומים מקסימים –
. http://www.notes.co.il/boaz/23638.asp
  ואני קוראת, מתרגשת ורוצה גם.
  והלב רוצה להשוויץ בה גם. בילדה שלי. היא גם בת עשר. וחצי. וקצת.
  אני מצלמת אותה ישנה מהיום שנולדה. יש לי צילומי שינה קסומים שלה. 
  כל חינה, יופיה, קסמה ופגיעותה, מונחים מול המתבונן.  
  ליבו של כל הרואה יוצא אליה. ולא כי היא שלי  :-) –
  ואני לא יכולה. יכולה טכנית כמובן, אבל לא מסוגלת.
  אם אני כותבת ועוד אכתוב רשומות על אמהותי, חיי, וכל המורכבות הזו –
  אני יכולה לרמוז על קיומה, לצטט אותה –
  http://www.notes.co.il/chelli/23077.asp
  אבל לא להביא אותה לכאן.

  כבר פעמיים פרסמתי צילום שלה ישנה. רואים בו יד, פה וחתיכת סדין – 
  צילום קטן. ילדה קטנה ישנה וכל התום והשקט והבטחון של ילד ישן קיים בו –
  פרסמתי, הצצתי לראות איך זה נראה. הרגשתי תחושת פולשנות ומיד הורדתי. 
  מרגישה שזה פרטי. שמה פתאום שזה יהיה כאן, בחוץ. 
  כי כאן זה אולי רק אתם…. אבל בתיאוריה….. כאן זה כולם –

  ומה פתאום שאני אחלק את הבת שלי עם כולם?
  מה פתאום שאני אחלק את החיים ה פ ר ט י י ם שלי עם כולם?
  מחלקת, כותבת חושפת את עצמי והרבה ממני כמובן –
  ואני מבינה שיש אנשים שיחשבו שמכתב הADD שלי חושפני ופרטי ואישי
  הרבה יותר מצילום של בתי ישנה – ויתכן שהם צודקים –
  אבל אני מרגישה שאני זו אני והם….צריך להזהר עם 'ההם' האחרים.
  מה היא תגיד על זה כשתגדל?
  היום היא רוצה. בטח רוצה. שאלתי אותה והראתי והיא מאד רוצה. נו מה?
  אמא כן. אבא כן. למה היא לא?
  כי ככה. כשתהיי גדולה תחליטי בעצמך לעצמך.

  ואיפה הגבול?
  אבא שלי בן 85 היום. ה – 1 לאוקטובר1921 – אהובי הגדול.
  אבן היסוד של חיי ובטחוני. של כאבי וחולשותי.
  ויש לי מכתב אהבה גדול אליו שאני רוצה ולא רוצה לפרסם כאן –
  שיהיה כאן לתמיד. לא במחשב שלי שעשוי/ עלול/ חס וחלילה חס ושלום
  טפו טפו טפו :-) להחליט יום אחד להעלם עם תכולתו – חס וחלילה וכו' –
  וגם אצל אבא שלי ואמא שלי לך תדע לאן יתגלגל המכתב –

  אני מתייחסת ל'תקריב' – לבלוג הזה שלי ב'רשימות' –
  כאל מחסן – מחסן פרטי שלי.
  רב חסד. נדיב. מכיל הכל. שומר נאמן. חסין אש ומים ועש.
  שפעם….עוד המון זמן…..יבואו ילדיה, וילדי ילדיה ויקראו אותי.
  וילמדו להכיר אותי גם דרך המילים שלי כאן.
  אני מכניסה דברים 'בדלת אחורית' לאחסון – עושה 'פרסם' בלי 'אנדקס' –
  רק מי שמחטט באתר, הולך לקטגוריות רואה אותם.
  כי לא כל רשומה, ציטוט, צילום, סיפור קטן שכתבה איה שלי צריך להכנס
  ב'דלת הראשית' ולקבל את כל תשומת הלב שלכם – 
  הוא יכול להכנס ישר לתיוק. בצנעה. למתעניין בלבד. לאחר כך.
  ומצד שני –
  מקום ציבורי. אינטרנט. מלכודת דבש לאינטימיות.
 
  אני קוראת את אבי לן
  http://www.notes.co.il/avi/
  ומתנדנדת בין הערצה על האומץ, לרצון להגיד לו – תזהר –
  לא מכירה אותו – רוצה שיזהר.
  בין חוסר הבנה לאיך אפשר ככה להשרף עד הסוף –
  איך אפשר להחשף כל כך.
  למה הוא צריך את זה כאן, בחוץ?
  למה חברים, בלוג אנונימי, פסיכולוג, בת זוג…למה זה לא מספיק?
  אם הוא היה נותן ראיון כזה לאיזה עיתונאי היו חושבים שהוא השתגע –
  הוא כותב בעצמו, את עצמו, באחריותו, וזה מעורר הערכה גדולה.

  אני מחטטת בעמקי האתר של יגאל סרנה ומוצאת את זה
  http://www.notes.co.il/igal/archive.asp?m=4&y=2006
  ובלי קשר לעוצמת המילים, לכמה הן מצליחות לגעת, למחשבות ותהיות
  שהן מעלות, לאין סוף אמת וכאב וכשרון שיש – 
  שואלת את עצמי – מה הצורך הזה? בחשיפה כל כך אינטימית.
  ולמה אני גם רוצה? ולמה זה מפחיד כל כך?
  או שזה לא מפחיד….אלא באמת לא 'נכון' לעשות.
  להחשף ככה. לחשוף ככה. יודעת. אני יודעת שאין נכון ולא נכון. 
  אז מה ההבדל? הרי ברור שלא סרנה ולא אבי לן ולא ריקי כהן היו מדברים
  על חייהם ברמה כל כך אישית ואינטימית עם עיתונאי –
  עם מכר או ידיד מזדמן,  או אפילו עם אדם זר בבית קפה  –
  האם הכח של הכתיבה העצמית עושה את ההבדל?
  העדות האישית? הכתיבה בגוף ראשון?
  איפה הגבול….אותו אני ממשיכה לחפש.
  והתהליך מעניין כמובן לא פחות מהתוצאה.
  הרבה דברים שאני חווה 'נבדקים' היום בעוד רמה. ברמת 'המעניין לבלוג' –
  מזכיר זמן שהיה. של חיפושי 'אייטמים' לתוכנית שהייתה. כל מה שעבר בחיים,
  עבר,בלי התכוונות, מסננת פנימית של מתאים או לא מתאים?
  עובר מסך או לא עובר?
  קצת לחיות את חייך עם פילטר. קצת מִבַּחוץ. קצת מנותק מִלהיות בָּאֶמֶת. 

  ועכשיו אתם המסננת שלי. כי יש פיתוי גדול במסגרת של 'רשימות'.
  היא 'נחשבת'. היא מצומצמת. היא מרגישה אינטימית.
  האנשים בה קוראים אותךְ נכון ברוב המקרים.
  ואני תוהה אם הגבול הולך ומתרחק ככל שהזמן מתקדם –
  האנשים נהיים יותר 'מוּכּרים' וירטואלית – גם כמה לא – 
  והמפחיד או הזר נהיה מוכר….וגבול ה'פרטי' מתרחב ומתרחק.

 

  נראה. נכיר את הטורקי ואז נבנה את הגשר….

 

 שנה טובה. אני מצפה לשנה טובה ושכנות מעניינת אִתכם.

 

 

  

 

 

 

מאת chellig | תגובות (16)

הנסיכה הנודניקית

13 בספטמבר 2006 – 16:42

 
לפני הרבה שנים בממלכה ושמה למה-מי-ואיפה חיה נסיכה יפה ו-נודניקית.
היא הייתה כל-כך נודניקית שאפילו המשרתים שלה סרבו להמשיך לעבוד איתה.
המלך הבין מה בתו עושה ואיך היא מתנהגת, הוא קרא לה מיד לכיסאו ואמר:
למה את כל-כך נודניקית? כולם בורחים מפניך.
למה את לא מתנהגת כיאות לנסיכה בגילך, את עוד 3 ימים בת 16.
אבא, אבא, אבא, אבא,.
מה??????????????????
אני רעבה!
את לא מבינה את לא תימצאי ככה חברים!
אני כן!
את לא!
אני כן!
את לא!
יום אחד שסיימה את  ההליכה היומית שלה התיישבה הנסיכה על הדשא בגן
ועיניה נתקלו בנער. היא לא ידעה מה לעשות!.!.
היא רצה מיד לצורף וביקשה טבעת לְּבּן. הוא עשה כמובן מה שרצתה.
היא רצה שוב אל הנער ואמרה: האם תנשא לי ? והוא ענה: כן, למה לא?
הם נשאו באושר יושר וכושר עד עצם היום הבא.  

 

 איה בת 8 

מאת chellig | סגור לתגובות על הנסיכה הנודניקית

E N T E R

2 בספטמבר 2006 – 14:22

 

סיימתי מחזור, שניים, שלושה בחיי ואני עומדת מול השלב הבא –
הייתי דוגמנית צילום, שחקנית קולנוע, חיילת, סטודנטית למשחק בניו-יורק,
שומעת חופשית בחוג לקולנוע, עברתי קורס גישור, רווקה תל-אביבית,
מלהקת, כתבתי שני ספרי ילדים, שלחתי ספור קצר לתחרות ב"הארץ" –
לא זכיתי, הנחתי ב"קשת" תוכנית טלוויזיה שעניינה אותי. מצלמת, חילונית,
דעתנית, שמאלנית. יש לי ADD  – הפרעת קשב וריכוז, שמשפיעה מאד על
הדרך בה אני מתנהלת בחיי, מפורסמת, אהבות נפלאות, רומנים אסורים,
הרפתקאות, הרבה עולם, הייתי נשואה על פי דרכי ואמונתי, בהריון, אמא,
גרושה, מתארגנת מחדש, ובעיקר, הכי הרבה, הכי בשמחה והכי ברצינות –
אני אמא של איה.

ועכשיו אני כאן – בצעד חסר תקדים מבחינתי –
הכי רחוק מהדרך בה אני חיה את חיי –
אני מנסה, בחודשים האחרונים בהם אני מתלבטת אם לפתוח את הבלוג –
או שלא – להגדיר לעצמי את ההבדל בין האישי לפרטי –
יומן כתבתי כבר בגיל עשר והוא עדיין לעיני בלבד.
לדבר על עצמי אני יודעת ומכירה בראיונות שעניינם סרט/ספר/תוכנית/אינטרס.
רשימות ממוקדות, ענייניות ומנוסחות בחשיבה אקדמית מסודרת –
נבצר ממני לכתוב – ע"ע הפרעת קשב.
ועל הפרטי – אני שומרת מאד. מאז ומתמיד.

אני אנסה לכתוב על מה שמעניין, מעסיק, מטריד, מוציא מהכלים, משעשע,
מחייך, מקומם, מעציב, מלבט, מתסכל, מעלה שאלות ומרתק אותי –

פתוח ככל שאצליח. אישי ככל שגבולותי הפנימיים יאפשרו.

יש כאן פתח למשהו שבאמת אין לי מושג לאן ילך –
אבל, הוא מעניין ומושך ומפחיד. דורש ממני מאמץ ואומץ ומרגיש ברובו – נכון.

 

E N T E R

 

הערה – גסות רוח, חוסר רגישות, ציניות ואלימות מילולית הם דברים
שמחריבים את יומי ומשאירים עקבות בנפשי. על פי הבנתי ותפישתי,
המקום הזה הוא שלי. אני רשאית לעשות בו כרצוני. לכן אני מתכוונת
למחוק ממנו כל זכר לרע, לאלים ולחסר רגישות.

 

 

מאת chellig | סגור לתגובות על E N T E R

מ י א נ י ו מ ה ש מ י – 1

1 בספטמבר 2006 – 21:57

 

אני שטטת אינטרנט לא מאד פעילה – משוטטת הרבה ופעילה הרבה פחות.
אני מוצאת את עצמי לפעמים, לא יותר מדי, אבל כבר קרה, כל כך מתרגזת
על דברים שאני קוראת ברשת – ברוב המקרים טוקבקים –
שאני מחליטה שלא יתכן ש"אנחנו" כל כך ימניים, סקסיסטים או מתלהמים
ויוצאת למלחמה. מנסה לעשות תיקון קטן שיציל במשהו את הדימוי הקולקטיבי
הנוראי הזה, לפחות בעיני עצמי – בתערובת פטריוטיזם ה"אנחנו", מגלומניָת
ה"אני" ואימפולסיביות שרק הADD המאד פעיל שלי יכול לתרץ, אני כותבת
תגובה. טוקבק רהוט, מנוסח ומדוייק ככל שעולה בידי, מוסיפה כותרת – ו…
כלום. חור שחור. בלאקאאוט. אצבע קופאת מול מקלדת – 
מלבן ריק מנצנץ בלובנו על המסך – 

שם השולח   –  

למה זה חשוב כל כך?
למה השם שאני מדפיסה בתגובה, צריך, עזבו צריך, חייב, לייצג אותי?
אותי האמיתית. לא את שמי החיצוני, אלא את ה"אני האמיתי" שלי –
אם זה באמת חשוב, אז למה לא לכתוב את שמי המלא –
אם המאמר, הכתבה, התגובה שקראתי גרמו לי לקחת את הזמן,
להתגבר על הרתיעה הראשונית שלי מלהגיב, לכתוב תגובה,
להתגבר על ה"תעזבי את זה" שחוזר ומציק ו….ללחוץ s e n d –
אז למה לא בשמי?
ונניח שאני מחליטה שאני לא רוצה לכתוב את שמי המלא –
ולא מטעמי "מפוּרסָמוּת" – אלא כי התוספת של ה"מוּכָּרוּת" שלי
באמת לא תוסיף כלום –
אז למה אני לא יכולה לכתוב פשוט חלי או רחלי או ר- חל  –
למה גם 'מישהי' או 'ליאת' או 'אזרחית' או 'משה' או 'מישהו שיודע'
או 'ג'סיקה לאנג' או 'אמא של' או 'מישהו' – 
לא מספקים, לא יעברו את המבחן, ולא יצליחו להכנס למלבן הלבן הזה –
 
למה אני לא יכולה, וניסיתי, באמת, לא יכולה להדפיס שָם סתם שֵם –
למה הוא חייב להיות  מ ד ו י י ק . לייצג אותי בדייקנות בלי לגלות עלי יותר מדי?

אז יש לי מאגר שמות שמספקים את הדקדקנות, מרגיעים את האגו
ונמצאו ראויים לייצג אותי –

כל מיני קיצורי דרך, שמות חיבה מעברי הרומנטי – במידה ואני מוכנה
להזכר במי המציא אותם, ראשי תבות עלומים: אש"אה – אמא של איה
המתוקה – מי היה מנחש, אורלי מ'הלהקה', אילנה מ'דיזנגוף 99' ,
לפעמים אפילו לימורי, הטמבלית הקטנה מ'הפחדנים' מקבלת קאםבק לרגע.
זהבה, גולדי, גולדן – כאלה שגולדנברג מתחבר אליהם. לפעמים עמלייה –
עם שני יוּדים לכבוד שתי ילדות, עמליות מקסימות שהכרתי מזמן –
ויש עוד כמה בודדים שאני משאירה לימי סגריר.

וכבר סיפרו לי אנשים שהם בוחרים רק שמות שמתחילים באות מסויימת.
או שמות של חטיפי שוקולד. ודליה קוראת לעצמה רק בשמות של מאהבים.
ויש שכותבים את שמם במהופך, ויש הבוחרים חיה מסויימת – ויש את אלה
שקוראים לעצמם בשמות של אנשים מ א ד מפורסמים. מנפוליאון עד מי יודע.
ואלה שמציינים תכונות – שפוי. סתם אחד. נחמדה. ציוני שפוי.
ומועטים אלה שבפשטות נוקבים בשמם המלא. מ ו ז ר.

 

רק לציין שבבדיקה קטנה, כמעט שכונתית ובודאי לא מספקת סטטיסטית,
התסמונת התגלתה כקיימת, די פופולרית ומעלה גיחוך של הסכמה גם אצל
אנשים ששמם אינו מוכָּר.

 

 

מאת chellig | תגובות (10)