.
זה סיפור אמיתי: הבוקר, הבוקר שאחרי הלילה של שרונה,
כשהחזרתי את זאתי הבייתה סופסופ, אתמול לא הרשו להן לעזוב את היחידה אחרי
שסופסופ הצליחו לחזור אליה, החנתי את האוטו ליד הבית והתכוננתי לצאת.
חשבתי מה אכין לה לארוחת בוקר, חשבתי שהלוואי שתצליח להרדם ולתת לנפשה לנוח..
על המדרכה מתקרבת לכיווננו צעדה אשה.
היא הייתה מרשימה באופן מיוחד. גבוהה מהרגיל, זקופה מהרגיל, פנים חזקות ובעלות
הבעה חדה וחזקה. היא בדיוק הדליקה לעצמה סיגריה וסידרה את החג'אב האפור כהה
שכיסה את ראשה וצוארה ולא הביטה בי, בנו. לא הצלחתי לראות את עיניה ממש.
העינים שלי סורקות את העולם תמיד,
לא בגלל הפחד אלא בגלל הסקרנות, הפרעת הקשב, הרצון למפות, לתייג, להמציא
סיפורים, לדעת מה קורה. אז העינים שלי סרקו, הגב הזדקף מעט, הנפש נכנסה לכוננות,
בכל זאת החזרתי הבייתה חיילת שעברה שעות מטורפות רק לפני כמה שעות בפאתי רחוב
קפלן וגם השעות שאני עברתי בבית לא היו מרמלדה נגיד ככה. הבטתי בה, המחשבות
רצו במוח בטירוף: אשה יפה, נשק, פיגוע, חג'אב, פנים קשות, מחבלת, אוניברסיטה,
שכונה שקטה,קיצור דרך, תיק, מה לעשות, איך להגיב,
ובאותה שניה קרה משהו,
התודעה שלי הייתה בזמן אמת, הבינה מה עובר אלי כאן ועכשיו,
הבנתי בזמן אמת איך הדעות הקדומות שלי, הפחד המוצדק כמובן אבל שאין להתבלבל
בינו לבין זהירות או מודעות, זה שאסור לו לנהל את חייך בשום מקרה, הוא מטעה וקיצוני,
שנים רבות כל כך של שנאה ודמוניזציה של האחר, בעיקר כזה שנראה שונה ממך,
כל אלה משתלטים עלי ושוטפים אותי בחשדנות ופחד ובהלה, שאינם תואמים אותי,
לא את אמונותי, דעותי, הדרך בה אני מנסה לחיות,
גם לא בבוקר שאחרי פיגוע, אחרי לילה מפחיד במיוחד,
בבוקר קייצי בפרוור תל אביבי עשיר ומוגן,
ואז, בהרף עין שבו הבת שלי שאין סיכוי שהייתי מעבירה אותה אפילו רגע קטן של פחד,
במיוחד בבוקר הזה, פתחה את דלת המכונית, רכנה לקחת את התיקים שלה הזדקפה
והסתכלה בי ובאישה שהלכה על המדרכה, הרגשתי בלי לראות גם את הדריכות שלה
וזה לקח שניה. החלטה, לא כל כך מודעת אני חושבת בדיעבד,
שניה של החלטה הורית (לא רק, אבל הרבה) שאחריה חייכתי אליה,
לאשה שעברה ליד הבית שלנו ואמרתי בוקר טוב.
בוקר טוב היא ענתה בקול שקט (ממה שציפיתי יחסית למרשימותה) ורך
וחייכה אלי בחזרה.
אני לא יודעת מה עבר במוחה,
אבל אני מקווה ששלושתינו שמחנו מעט עם ההחלטה שעשינו,
דווקא בבוקר הזה.
.
אין פואנטה, רק עצב, סיפוק שהשדים מובסים ותקווה .
תקריב 
תגובות
עצוב שזה המצב,
אהבתיאהבתי
איזו בחירה קשה זו, כל פעם מחדש. גם כאן, אנחנו מעורבבים עם פארדיס ודאליית וג'אסר. והכל נורמלי, קונים יחד, הולכים יחד לקולנוע, לים. ופתאום, משמעת פחד.
אהבתיאהבתי
אין ספק: הרגע קשה מאוד, וההחלטה נבונה מאוד.
חג שמח.
אהבתיאהבתי
זה רציני הסיפור הזה? חייכת ואמרת לבנאדם (שהוא במקרה ערביה דתיה) בוקר טוב, ואת מרגישה שמגיעה לך טפיחה על השכם?
באיזה עולם דמיוני את חיה בדיוק?
זאת לא "בחירה קשה" ולא "רגע קשה". סתם רגע בנאלי של נימוס בסיסי שקשה לי להבין מדוע הוא בכלל ראוי לציון.
תני לילדה לאכול עוגת גבינה ושיהיה חג שמח.
אהבתיאהבתי
תודה על הסטטוסים הלא מרפים בפייסבוק שלך. אי אפשר להגיב שם בלי חברות אז הנה הזדמנות.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שהבחורה הרגישה את הבחירה שלך ושימחת אותה. לא קל להיות בחורה עם חיג'אב בימים כאלה. גם הערבים וגם היהודים חיים בפחד הדדי והפחד מוביל לשנאה.תיארת יפה את הדרמה הפנימית הזאת של פחד אינסטינקטיבי שלפעמים נוגד את הערכים שמאמינים בו.מכירה אותו בעצמי. יובל, חלי מתארת פה תהליך של קונפליקט פנימי שקצה הקרחון שלו הוא ה"בוקר טוב" בסוף. היא ניצחה את הפחד והחשדנות הפנימיים שלה.
אהבתיאהבתי
הרבה הערכה לכתיבה ולוידוי.
אכן, ברגעים כאלה מתגלה גם בנו, הנאורים, אוהבי האדם באשר הוא אדם, גם בנו טמון חטא ההכללה. וכשהחוויות טריות,כשהסכנה מוחשית, כשהמציאות נשכה והלב מדמם, החשש המוצדק מיתרגם ללא שליטה לדעה קדומה לגזענות. ואם בארזים נפלה שלהבת…..
אהבתיאהבתי
בארזים לא נפלה שלהבת, בדיוק על זה היא כותבת בפוסט
אהבתיאהבתי
שלהבת קיימת בליבו של כל אחד מאיתנו, אפילו בארזים. גבורת הארזים היא להצליח ולדכא אותה ובכל זאת לומר: בוקר טוב.
אהבתיאהבתי
צריך מודעות מאוד גבוהה כדי לנתח סיטואציה כזו בזמן אמת, ולהחליט לפעול בה כך. כנראה שניחנת בזה :)
אהבתיאהבתי