תקריב

.

די. נמאס לה.

זרוקה בתיק כאילו הייתה זיפו, קשוחה וסקסית that is.

בימים טובים עטפתי אותה בגרב מתוך הרגשה שאולי אנסה להגן עליה מעט מחבטות ומכות שהתיק שלי

חוטף במשך היום, אבל ברוב הימים פשוט זרקתי אותה לתיק, היא והנייד, צמד שבלעדיו אין דרך להביט

אל העולם, כלומר בטח יש, אני כבר לא זוכרת מהי.

אלפי אלפים, עשרות אלפים פריימים היא שמרה לי,

מחברת בקסם בלתי נתפס בין מה שאני רואה, איך שאני רואה והדבר הנוסף הזה שאין לו מילים

וכמה, כמה טוב שהוא כאן, הרווח שבין רוח האדם והעין, והנפש. אושר.

ימי הולדת, בקרים, בית ספר, עצב, טיולים, שיטוטים, משימות, תהיות, בניינים, ההורים שלי,

הבת שלי, אני, לבושה, פחות לבושה, צילומים לבלוג, לפייסבוק, לשמור, לתערוכות עתידיות,

למזכרת, למשמרת, לתמיד. כי אין אפשרות לא לרצות לתפוס את הדבר הזה שאני רואה דרכה.

קסם, ועוד אחד, ועוד. מסע אין סופי.

ויש את האחרות כמובן. היפות, מתוחכמות, יקרות. על כל היכולות המופלאות שלהן, והעדשות

העושות פלאים, והפיקסלים האין סופיים, והיופי שהן תופסות לפעמים כמעט בלי עזרה, וכל זה

משמח ומרגש מאד,

אבל זאת,

זאת הייתה החברה הטובה, היומיומית, זו שלא זזים בלעדיה,

הג'יפ שבמצלמותי, רכב שטח קשוחה ויעילה.

היום התעייפה סופית, ומה שנשאר לי הוא להודות לה, ולמזלי הטוב,

לא הרבה היו נשארים/ות נאמנים כל כך מול יחס כזה.

ק ל י ק.