איש מהם לא עשה כל רע?

 

 

חקירת פרשיית מין רחבת היקף בה מעורבים נערים בגילאי 14-17. על פי החשד הנערים ביצעו

בארבע השנים האחרונות שורה של מעשי אונס, מעשים מגונים ומעשי סדום בנערה בת 14

המתגוררת בשכנות אליהם. הוריהם אמרו בתגובה:

"ילדינו הם ילדים נורמטיביים שנפלו קורבן. איש מהם לא עשה כל רע".

 

אני מנסה להבין.

אני מנסה להבין כאמא.

אני מנסה להבין האם האהבה שלי לבת שלי הייתה מצליחה להביא אותי לרמה כזו של הכחשה

והגנה על זו יקרה לי יותר מעצמי שהייתי מצליחה להפוך אותה לקורבן גם אם הייתה הפושע.

ואני מנסה להבין כילדה שהייתי, אולי נערונת מי-זוכר-בדיוק שעברה ככל שהיא מצליחה לזכור –

יום אחד הזכרון שלי ירשה לי להכנס אליו באמת, לא רק בהבזקים קטנים של טעמים וצבעים –

מה קרה שם, מה קרה לי בידי שכן שימות כבר, שימות ביסורים גדולים – בגיל דומה, כנראה

צעירה יותר, אין לי מושג.

אני רק יודעת שאני קוראת מילים ומתה שוב. בדרך אחרת, ודומה.

נערה בת ארבע עשרה.

ארבע עשרה? מה זה ארבע עשרה בכלל?

הבת שלי תחגוג יומולדת ארבע עשרה בעוד שבועיים.

הבוקר, רגע לפני שהערתי אותה, עצרתי להתבונן בה.

היא בגיל כל כך תזזיתי וסוער, שההזדמנויות שלי להביט בה בשקט כמעט ואינן.

בשנתה היא שוב קטנה. כמעט תינוקת.

פנים רכות. שלוות. פה רגוע. יד מונחת מתחת ללחי סמוקה מעט –

אולי לא הייתי צריכה להדליק את רדיאטור בלילה –

האורך שלה, והלאק הורוד כל כך על ציפורניה לא מתחבר לרכות פניה.

מה הייתי עושה אם הייתי מגלה שעובר עליה  – חלילה, אני מתפללת בפני אלוהי החילונים –

משהו מהתסריטים האלה? מה הייתי עושה? את מי הייתי הורגת? והייתי, תאמינו לי שהייתי.

נערונת אחרת בת ארבע עשרה.

אני קוראת תיאורים באינטרנט ושומעת מילים ברדיו ומפסיקה לנשום.

בלי לזכור ממש. בלי להבין בדיוק למה. מפסיקה לנשום. כל פעם מחדש.

אם הייתי יודעת או זוכרת מי משני הגברים בבית המקולל ההוא ליד בית הורי הרג בי משהו

לנצח גם אם היו כנראה רק – ר ק?! –  עניינים ומעשים. כנראה, אם רק הייתי זוכרת יותר

מהבהובי זכרון, אם רק הייתי מצליחה לזכור.

אני רק רוצה לזכור –

מה שמפחיד הוא שאני לא זוכרת,

מה שהיה הוא שלי. הסיוט, הכאב, התסכול. נעלם וחוזר וכואב ומציק ושב וצף וחוזר ונעלם,

עד הטריגר הבא, עד הסיפור הבא בעיתון, המשפט בספר. הטעם. כל דבר וכלום. לכי דעי.

תעלומת זכרון שעד לא תפתר תהיה מקום כואב. וגם אם תתבהר תמשיך לכאוב.

לתמיד.

אם הייתי זוכרת?

או, אם רק הייתי זוכרת הייתי קמה, מתלוננת, מצביעה בצורה ברורה לכיוון המנוול ומאשימה.

מטילה קלון לנצח על הגבר המהין להכתים ולקמט ולצלק נפש נקיה,

שמחה לעונשו וקלונו, ממש שמחה,

ומקווה,

סוף סוף,

להבין,

להחלים,

לחיות בלי חור שחור,

להרגע ולהיות בשקט.

 

אני רוצה לבקש,

כמעט להתחנן בפני הנשים שהוטרדו על ידי הגבר הזה שהאינטרנט מלא בסיפורים עליו בימים

האחרונים, כמו בפני נשים אחרות שהותקפו, נאנסו, הוטרדו מינית על ידי גברים בחייהן, שיספרו

אם הן יכולות. אם הן מסוגלות לעמוד ולספר כמו אשכר כהן אלדן, – אני מאמינה שאם הייתי

זוכרת, הייתי מסוגלת, כך אני מאמינה – שיתלוננו. שלא יתנו למבוכה, לבושה, לקבוע את גורלן,

וגורלינו.

אני לא קוראת, ולא תובעת ולא דוחקת באף אחת לעשות מה שבלתי אפשרי מבחינתה,

בודאי לא אחרי פגיעה וכאב שכזה.

אני מבקשת. מבקשת מהן להתלונן.

מבקשת עבור עצמי, עבור השחרור מהבושה,

עבור הבנות שלנו שילמדו אחרת ויגדלו למציאות שונה, חסרת בושה, ומשוחררת מדעות קדומות,

פחדים קדומים ונשים פצועות.

לא קוראת, לא תובעת, לא דוחקת. מבקשת. כל כך מבקשת.

 

 

איך אפשר, תסתכלו לי, לזאת שהייתי, בעינים, ושמישהו יגיד לי. איך אפשר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביטול חוק ההתישנות על מקרי אונס וגילוי עריות – ל ח ת ו ם עכשיו.

 

1202 –  אלה מספרי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • whisper  On 10 בפברואר 2010 at 10:16

    אוף, כואב ועצוב ואמיץ מצידרך לכתוב על עצמך.
    ובאשר לחדשה המזוויעה –
    אם אלא ילדים נורמטיביים אני תוהה מה הנורמות בדיוק שם. קורבן? נפלו קורבן? למה בדיוק?
    ברמה היותר מעמיקה אני יודעת מנסיוני המר, שההכחשה עובדת בשני הצדדים.
    כסיפרתי לאמא שלי בדמעות על האונס כמה חודשים אחרי שהוא התרחש, היא ישבה מולי קפואה כנציב מלח, ובזה זה הסתכם, ולא דיברנו על זה שנים אחר כך.
    אני תוהה מי הנחש שאמר להם להשתמש במשפט הזה, כי משהו בניסוח נשמע לי משפטי קצת.
    אני לא מגנה כאן על ההורים, אלא פשוט מאוד מפוכחת ויודעת איך המח עובד, וכמה קשה לשנות את זה – הם חלק מחברה שמאפשרת לדברים האלה להתרחש שמטייחת ושהחוק בה לא באמת מתקף את הקורבנות.
    וזה עובר מדור לדור, וככה זה נראה.
    זוועת עולם.
    מה אפשר לעשות?
    לחתום, ולהתחיל לשנות לפחות את זה"
    http://www.atzuma.co.il/lolita10/1000/

    אהבתי

  • אסתי  On 10 בפברואר 2010 at 10:23

    אני זוכרת איך אחרי האונס בשמרת לקחו ופיזרו את הילדים האנסים בין הקיבוצים בסביבה, ואיש יקר מאוד שהיה לי כאבא, מקיבוץ עין המפרץ, לקח אחד מהם כילד מאומץ אליו הביתה.
    ואז הוא סיפר לי איזה ילד נפלא הוא ואיך הוא עושה אימונים לשייטת (הוא היה לפני גיוס) ואני התפלצתי

    עד היום זה תקוע לי בנשמה, השיחה בינינו בנושא הזה

    אהבתי

  • עידו לם  On 10 בפברואר 2010 at 10:43

    אפשר להבין כמה קשה למתלוננות לפרוץ את הסכר אבל הראשונה שתעשה את זה תראה מהר מאוד שהרבה נשים אחרות מצטרפות אליה במאבקה.

    אהבתי

  • מרים  On 10 בפברואר 2010 at 11:58

    ואונס הוא קודם כל אלימות, קשה (מנשוא).

    אהבתי

  • טל  On 10 בפברואר 2010 at 12:19

    1202 לנשים
    1203 לגברים

    אהבתי

  • שרון רז  On 10 בפברואר 2010 at 12:58

    חתמתי

    אהבתי

  • איתי  On 10 בפברואר 2010 at 13:31

    הביטוי "גילוי לב" הוא הנכון ביותר אבל עדיין קטן מלתאר את עומק התיאור של הרגשות עליהם כתבת.
    אולי לא רגיש לשאול, אבל לא מצאתי רמז ברור מספיק: מי זו בתמונה? את כנערה?

    אהבתי

  • ח ל י  On 10 בפברואר 2010 at 14:21

    אני.

    אהבתי

  • גולדבלט משה  On 10 בפברואר 2010 at 14:46

    קרובות מאד בגילן לבתך הפוסט שלך באמת מעורר בי את כל החרדות הללו שמלוות כל הורה.המחשבה שמא יקרה לילדך משהו דומה יכולה להטריף את הדעת

    אהבתי

  • תמי  On 10 בפברואר 2010 at 14:53

    מעריכה מאד את הכתיבה שלך. את זה שאת לא מפחדת לדבר מבפנים.
    כולם חושבים שזה קורה רק לאנשים אחרים, לנשים אחרות, לילדים של אחרים.
    ברור שתכף נתחיל לשמוע מההורים, מהעו"ד, מהשכנים, מהמורה, שהילדה בת ה-14 פיתתה, והם נפלו קורבן לפיתוייה. זה הטיעון תמיד, גם על ילדות בנות 4.
    כואב, מכעיס, מפחיד.

    אהבתי

  • מיכל  On 10 בפברואר 2010 at 16:01

    חלי, אני מצטערת שאני כאן תופסת טרמפ עליך…
    אני מודה לך מאוד על גילוי הלב שלך בעניין ביתך. אם חס וחלילה וחס היה קורה משהו לביתך והיא היתה במצב נפשי קשה האם היית מעודדת אותה להתלונן?
    כל אחד מאיתנו צריך להסתכל על הנפגעות העלומות האלה שמדברים בהן עכשיו ומעודדים אותן להתלונן, ולשים על הפנים שלהן את הפנים של הנערות והנשים שהכי יקרות לנו.
    האם נעודד אותן להתלונן?
    בידיעה שזה יזיק להן, יעכב את ההחלמה שלהן, ויש סיכוי גדול מאוד שבסופו של דבר לא יניב שום פרי חוץ מסבל?

    אהבתי

  • ח ל י  On 10 בפברואר 2010 at 16:20

    ממש קראת?

    כי לא צריך ללכת עד לבת שלי, אפשר להעצר עלי. ואם הייתי זוכרת בדמספיק כדי תבוע, הייתי מתלוננת עליו, תובעת את האמאמא שלו, שופכת עליו זפת ומגלגלת אותו ברחוב שימות ביסורים קשים.

    אין עזרה בהחבאה, בשמירת סוד.
    זו לא בושה.
    תלונה, לראות שמי שחטא בא על עונשו, להבין שהקלון הוא של מישהו אחר, לקחת אחריות על חוסר הבושה, זה עניין מרפא, לא עניין מזיק.

    דעות כמו אלה שהבעת, אפילו שבעדינות ומכוונה טובה, אי יודעת, מקבעות את הבושה המיותרת.
    מספיק.

    ולשאלתך, אם הבת שלי, האחיינית, הבייביסיטר המתוקה, היו נתקפות מינית, הייתי מחבקת אותן חזק חזק, עוטפת אותן באהבה ולוקחת אותן למשטרה להתלונן, בטח.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10 בפברואר 2010 at 16:42

    שגוי. כפי שנכתב למעלה המספר הנכון הוא 1202

    אהבתי

  • whisper  On 10 בפברואר 2010 at 16:43

    יש כאן הבדל בין מצב של care givers תומכים, ואז ברור שללכת למשטרה זו אופציה וחובה, לבין מצב שהתמיכה היא מבחוץ, והנאנסת לבד בתוך הסיטואציה.
    חלי, הדעה הזו לא מקבעת את הבושה, ממש לא. ולא משם הבושה נובעת, וחבל לי שאת רואה את כך. כשהסביבה התומכת של אישה לא תומכת בה, אלא מתביישת בה, המלחמה הפנימית מסוכנת מאוד ליציבות הנפשית של הנאנסת – משום שהמערך הפנימי שלה לא מסוגל להתמודד עם הקונפליקט בין הערכים שהנחילו לה לבין החוק, ולכן יש לבחון כל מקרה לגופו.
    החיבוק החזק הזה שאת מדברת עליו הוא בדיוק מה שעושה את ההבדל.
    החוויה שלי בגיל 20 במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, וגם בגיל 27 הייתה מאוד קשה, הרגשתי מותקפת, כי לא היה לי אישור פנימי בכלל לפתוח את הפה. כך שמה שלך נראה כמעט מובן מאליו, הרבה יותר מורכב בסביבה לא מתקפת.
    לא מדובר כאן בשמירה על סוד, ממש לא, מדובר כאן בשמירה על האיזון הנפשי.
    אחרת זה לשפוך את המים עם התינוק.

    אהבתי

  • אורה  On 10 בפברואר 2010 at 17:01

    מפסיקה לנשום, כמוך- ומרגישה שאבן ענקית וכבדה יושבת לי על הלב. כך או אחרת, כמעט שאין אשה שלא מכירה את התופעה- והמקרה של הנערה מחריד ומזעזע- בעיני, אונס הוא רצח .וקשה לי להזדהות עם הורי הנערים ה'נורמטיביים' האלה. אף אחד מילדיהם הטובים לא קם והתריע. אין מלים.

    אהבתי

  • מיכל  On 10 בפברואר 2010 at 18:47

    מחבקת אותך מכל הלב. אני צריכה לנשום קצת את מה שכתבת. העלית כאן תהיות. לא בטוחה שאענה עליהן, אבל הן משתקפות אצלי היטב.

    כמו שאמרתי: חיבוק

    אהבתי

  • אחד  On 10 בפברואר 2010 at 20:09

    למי שרוצה לחלוק, ועוד לא מוכנה להיחשף
    http://www.edut.co.il/

    אהבתי

  • מיכל  On 10 בפברואר 2010 at 20:44

    תודה שבאת, רק עכשיו ראיתי.
    זה חשוב.
    עניתי לך.

    אהבתי

  • אבנר  On 11 בפברואר 2010 at 08:35

    והעינים של הנערה שהיית לא השתנו.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 11 בפברואר 2010 at 11:34

    הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש
    פתאום חלון לאט נפתח בחשכה
    אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
    אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה!
    אמרי מדוע העולם כה זר עדין
    ואש ומים מביטים בו מכל צד!
    אמרי מדוע בו מפרפרים חייך
    כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד!
    אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב
    כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב!

    אהבתי

  • גל קטן  On 11 בפברואר 2010 at 11:39

    גאה בך שסיפרת. גם כשמאמינים שזה חשוב – זה לא קל…

    אותי דווקא הטריפה הטענה האחרונה ששמעתי ברדיו אתמול. המעשים היו בהסכמה! 4 שנים. מגיל 10 עד 14. ב- ה- ס -כ – מ -ה?! איזה הסכמה יש לילדה בת 10??? איזה??

    איך לא מתביישים לבוא עם כזה תירוץ עלוב??!?!?!?

    אהבתי

  • אורח  On 11 בפברואר 2010 at 16:00

    הלב מתכווץ על כל הבנות והילדות שגברים ניצלו והכאיבו. אני לא מבין איך אפשר בכלל להתקרב לאשה שלא רוצה או נענית לחיזוריך במידה זהה לשלי. ודרך אגב, אני גם לא מבין למה הגיבו למאמר שלך יותר גברים מנשים. זה מוזר בעיני שהאמפטיה הגיעה אליך מגברים דווקא, את לא חושבת?

    אהבתי

  • מיכל  On 11 בפברואר 2010 at 16:36

    את פשוט מדהימה
    נשמה טהורה, כתבת את כאבך באומץ רב ואני יודעת כמה קשה לחשוף אינטימיות כזאת מול כל אחד
    אבא תמיד מדבר עלייך בהערצה (דוד בוך)
    בהזדמנות אנחנו צריכות לשבת ולדבר על מה שעבר עלייך ואני אספר לך מה שעבר עליי

    אוהבת אותך לנצח

    אהבתי

  • ימימה  On 12 בפברואר 2010 at 00:42

    כל הכבוד לך על האומץ והחשיפה. התכווצו לי כל הקרביים.

    ואני חותמת. ברור.

    אהבתי

  • מרינה גולדשטייו  On 12 בפברואר 2010 at 18:18

    היגעתי אלייך במיקרה..או שלא….י
    בדיוק השבוע דיברנו עם חברה על פרשה שלגבר שהתריד מינית ואף בחורה לא מיתלננת….רק בגלל החוסר רצון להתמודד עם המערכת….וזה כל כך נורא

    עברנו במשפחה בהלה כזאת עם אחת הילדות….ולצערי אני רוצה להגיד לך….שברגע האמת, היא לא דיברה,לא סיפרה ובמיקרה עלינו על זה….רק שבמזל "עוד"לא קרה כלום…ולפי כל מה
    שקראתי על הנושא…..ואלוהים כמה קראתי…..היא היתנהגה "לפי הספר"…למרות הפתיחות בבית,היחסים הנפלאים עם ההורים והסביבה המאוד תומכת ואוהבת. הסתבר שרק שפת הגוף שלה השתנתה קצת בימים האילה, האם שמה לב לדקויות…ממש דקויות וכך לא נגרם אסון ….

    בקיצור….כל כל כך צריך לשים לב לילדים, ולצערי למדתי שממש לא לשימוח על זה שהם יספרו….כי הם לא….לא בכל מצב

    אהבתי

  • ריקי כהן  On 12 בפברואר 2010 at 21:14

    ועוד יותר כיווצה את ליבי התמונה שלך, העיניים הכל כך תמימות ובוטחות, טוהר כזה בפנים.
    כעס גדול אני חשה. האם חשבת פעם לעבור היפנוזה כדי לדעת?
    כמו כל אמא, אני חיה בחרדה לגורל שניהם, בלי הבדל מין. כל מקרה מעורר בי סיוטים. בנוגע לויכוח הזה, אין שאלה, תמיד להתלונן. אבל הבעיה היותר קשה היא, מה שנכתב בויינט, רק 57 חוקרי נוער יש במדינה הזו, הםקורסים, וילדים מותקפים מינית לא נחקרים בגלל זה. רק על זה, חלי – הורים צריכים לטלטל את שערי האוצר והממשלה.

    אהבתי

  • ליאורה  On 13 בפברואר 2010 at 07:12

    העדות שלך חלי, אמיצה מאין כמוה, ואני מחזקת ומחבקת אותך על יכולתך לחשוף לב וקרביים. אבל לדעתי צריך לעשות הפרדה בין הרצון הטבעי שלנו לראות כל נאשם בזוי ונקלה משלם את המחיר על מעשיו, לבין הקושי האינסופי שמתמודדות איתו המתלוננות בדרכן אל הצדק שלא תמיד נעשה. אני מתנדבת כבר שנים רבות במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ואני יכולה להגיד לך שבניגוד אולי למה שאנשים חושבים, אנחנו לא מעודדות אוטומטית כל אשה ונפגעת להתלונן על התוקף. כי לפני שאני מעודדת אותה ללכת להתמודדות כל כך קשה וחזיתית עם מי שפגע בה, אני צריכה להיות בטוחה שיש לה מערכת תומכת מסביבה, תומכת באמת, ושיש בה את הכוחות הנפשיים לעמוד מול סניגורים חשופי ניבים שיעשו לעיתים את כל שביכולתם על מנת לקעקע את אמינותה, לצייר אותה כמי שהזמינה על עצמה את הפגיעה, ובכך יוסיפו לייסורי המצפון ולתחושת האשמה האיומה שבלאו הכי מלווה רבות מהקורבנות של תקיפה והתעללות מינית. הלוואי שהיינו יכולות להגיד לכל נפגעת שתתלונן, הלוואי שכל נאשם היה משלם על מעשיו. כמה עצוב שאנחנו עדיין לא שם כחברה, אבל זה המצב ובסיטואציה הזו אסור לנו להפעיל לחץ על הנפגעות, אלא לתמוך בהן בכל צעד שיבחרו לעשות

    אהבתי

  • ח ל י  On 13 בפברואר 2010 at 08:03

    אני לא קוראת, ולא תובעת ולא דוחקת באף אחת לעשות מה שבלתי אפשרי מבחינתה, בודאי לא אחרי פגיעה וכאב שכזה, אני מבקשת.

    מבקשת מהן להתלונן. מבקשת עבור עצמי, עבור השחרור מהבושה, עבור הבנות שלנו שילמדו אחרת ויגדלו למציאות שונה, חסרת בושה, ומשוחררת מדעות קדומות, פחדים קדומים ונשים פצועות.

    לא קוראת, לא תובעת, לא דוחקת. מבקשת

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 בפברואר 2010 at 11:16

    בכל פעם שמקרה כזה מגיע לכותרות — ונראה שזה מגיע לכותרות די בתכיפות — נשים מעזות לספר שגם להן קרה דבר כזה.
    ובכל פעם שאני קוראת את הוידויים האלה, אני חושבת שוב ושוב, שבישראל היחסים בין גברים לנשים מאופיינים יותר מכל באונס. הרבה יותר מהאלימות של ה"כיבוש" האלימות הזו ביחסים בין גברים לנשים, שתמיד מפעפעת קרוב כל כך לפני השטח, היא שמורגשת באוויר הלאומי שלנו. משהו רקוב נורא בחברה שלנו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: