תקריב

בערב צלצלה הקרובה.

הילד שלה היה במדורת לג בעומר מאוחרת עם שקי שינה ושלי בבית ההוא.

אז היא באה. ברגל. 800 מטר.

היין האדום שפתחתי היה דוחה ממש, הלבן שניסינו היה נפלא –

שיחה ע'ע הילד בבית ההוא, האבא של, making a living, זקיפות קומה ונפש, ג'ינס חדש, סידורים,

חיים.

היא סיפרה שהתכשיטים הראשונים בלונדון נמכרו – יש!! –

אמרתי שאוטוטו מגיע פוסט צרכנות-כל-מיני-דברים-טובים?

ועל הסרט המעניין שראתה בסינימטק אחרי הצהרים כי לזה שהיא רצתה ושקבענו ללכת –

נגמרו כל הכרטיסים מי היה מאמין –

ואני הראתי לה את ההצעות לעיצוב למילים שלי שי. הראה לי סוף סוף השבוע ופרסתי אותן על השולחן

ואמרתי שאני חייבת להתייעץ עם איזה מו'ל כי זו גם החלטה שיווקית במקרה הזה, לא רק טעם אישי,

וסיפרתי לה איך חיבקתי את המטפלת שלי היום אחרי שמונה (!!) שנים שלא ראיתי אותה ואיך דפק לי

הלב בהתרגשות ואהבה ובטחון, והאור בחצר אצל רזי וגדי כבה סוף סוף ויכולתי לזכור איך היה פעם,

עד לפני שנה, כשהחלון שלי היה ריק ונקי מבית שחומס לי את החושך כל לילה מחדש, והתלוננתי

והיא אמרה תתחדשי סוף סוף יש לך שכנים תגידי תודה על העשור הקודם ובטלנו את ההליכה בים

בבוקר כי אפשר להתעורר בלי שעון בית ספר – טוב היא ביטלה, אני דווקא הייתי קמה והולכת,

בכל זאת צילומים בעוד שבועיים… 

ואז לקחתי את הרצועה האדומה כי הייתה בי עירנות ורצון והבלונדינית התחילה לנבוח בהתרגשות.

האוויר היה של אמצע קיץ אתמול בלילה למרות שאביב. צלול וקריר.

מכנסי פיג'מה, גופיה, הליכה בשביל בשכונה והכלבה מתרוצצת.

שלש דקות והגענו. השכונה קטנה.

עמדנו מעט מול הבית המואר חלקית שלה, צנוע ומתוק, דברנו על כל הבתים האלה,

וחשבנו שתכף יש לנו יומולדת.

קראתי לבלונדה והלכנו. דרך הכביש לא דרך הגינה הציבורית –

זה מוזר, ובעצם עצוב, איך עקבות פחד נשי מחושך וגינות ומקומות אפלים משאירים בנו חותם.

גם עכשיו כשאני לא פוחדת, האינסטינקט יוביל אותי לגינה רק אם אני לא לבד – אפילו עם ילדה

אני אכנס לשם בלי לחשוב על זה בכלל, וברגע שאני לבד…היסוס.

ולולו ואני חזרנו הבייתה.

הרחובות בשכונה היו ריקים ממש. איש אחד רץ ואחר עבר עם אופניים.

האוויר היה באמת צלול וקריר ומנחם.

היה שקט בחוץ והיה רגע צלול ונדיר של שקט פנימי גם.

וידעתי מה חסר.