תקשיבי לי

 

 

אני זוכרת.

גם את המילים, גם את התחושה הפנימית שלי.

ל א ר ו צ ה.

תלמדי מהשגיאות שלי הוא היה אומר לי בשיחות שלנו במטבח, ליד שולחן הפורמייקה האדום,

תלמדי ממני. מה עוד יש לי לתת לך חוץ מהנסיון שלי, ממה שלמדתי בדרך הקשה, תלמדי

ממני ילדה אהובה – טוב, ילדה אהובה הוא לא אמר, רק הרגיש –

תני לי לעזור לך לקצר תסכולים, מכשולים, התבגרות. תלמדי ממני.

ל א ר ו צ ה.

רוצה לבד.

עשיתַ את השגיאות שלך? יופי.

רוצה לעשות את שלי לבד גם. לא רוצה את הקיצורים שלךַ.

ר ו צ ה ל ב ד.

 

ואני עומדת מול סערה דקיקה ושקופה עם כוחות נפש ועקשנות גליצינרית של ממש –

והיא סוערת ומתוסכלת ומבולבלת ומאמינה בעצמה ונסוגה בתוך דקות, ויודעת ולא,

ואני מושיטה לה את הידע שלי, הנסיון, ההבנה האמיתית שלי, ויכולות אמיתיות לעזור

לה, לקצר את הדרך המרגישה לה מלאת מהמורות ותסכולים, שלא נדבר על אהבה,

והיא מביטה בי במבט שלא-מבין-איך-אמא-שלה-יכולה-להיות-כל-כך-לא-מבינה-כלום,

ובזעם ותסכול אומרת ל א ר ו צ ה. ר ו צ ה ל ב ד.

 

ואני נותנת לה לישון הבוקר כמה שצריך,

החיים חשובים מבית הספר ושעות,

והלב שלי עולה על גדותיו, מפעפע ומבעבע מאמפטיה, זכרון שמבין טופוגרפיה של גיל,

מבין שאנחנו לא בטרום סערה, מה פתאום, אנחנו בתוכה ממש.

הלב שלי מבין אותה, בטח מבין, גם הראש,

אבל הפער, המתח, בין ההבנה שזו דרכה, הנתיב בו היא כבר פוסעת לבד,

ובין הרצון, הדחף, הבלתי ניתן לעצירה – כמעט, רק כמעט –  להקל, לסדר, קורע אותי.

 

תני לעזור גיברת. ת ק ש י ב י שניה.

אני לא סתם אומרת.

קחי.

החיים שלי, כאבי הלב, התסכולים, ההבנות, קיצורי הדרך, ההנחות שאפשר, התובנות

הכל כאן בשבילך. רק קחי.

ר ו צ ה ל ב ד.

את לא מבינה כ ל ו ם.

ויש חיוך קטנטן שמעז להפציע להבזקי שפיות רגשית,

מחייך מולי. מזכיר לי שאני מבינה מה קורה. מה עובר עלי. עליה.

בטח מבינה. לגמרי מבינה. ובכל זאת,

אלוהים, כמה תסכול.

 

צילום בדרך לבה'ס:איה גלעד גולדנברג

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 27 באפריל 2009 at 09:21

    בדיוק.

    :)

    ומסרי לעצמאית הלוחמת שהתמונה נהדרת

    אהבתי

  • תמי  On 27 באפריל 2009 at 09:29

    אני אמנם לא אמא, אבל מרגישה שהתיאור שלך ממש מדוייק, משני הצדדים, הרצון לעשות לבד, גם אם זו טעות, לא לשמוע את השיעור שמישהו אחר, גם אמא, למד בעצמו, ואולי גם מחשבה שאצלנו זה לא טעות בכלל, אנחנו נצליח, כי זה בוער עכשיו, ואיך היא לא מבינה..?

    והתמונה נהדרת. נראית כמו מתוך עפעוף, השוליים הכהים כמו עין שממצמצת-

    אהבתי

  • עינת  On 27 באפריל 2009 at 09:33

    הגנים לא משקרים. תתנחמי בעובדה שהיא אמנם מתעקשת ללמוד לבד – אבל היא באמת תלמד. לפעמים אני מצטערת שאני לא הייתי כל כך לוחמנית

    אהבתי

  • רוני  On 27 באפריל 2009 at 09:48

    וכמה מפחיד אותי הגיל הזה. הם באמת לא שלנו, זה מה שכל כך קשה. הם פשוט לא שלנו. הם שלהם.
    תמי תיארה מאוד יפה את התחושה שהצילום מעלה.

    אהבתי

  • אנה  On 27 באפריל 2009 at 11:56

    המוח הנשי" מאת לואן בריזנדיין".
    הבנתי אחרת,הרבה דברים כאשה וכאמא. ההבנה הפחיתה עבורי דאגות, תסכולים וכעסים
    על עצמי, ועל בתי.
    וזה ממש לא ספר ש"מגלה את האור"….

    אהבתי

  • ימימה  On 27 באפריל 2009 at 12:46

    מאיתנו כל כך, הזדהיתי וכאבתי. מדויק מאוד.

    אהבתי

  • חן  On 27 באפריל 2009 at 13:19

    ולתמונה ,
    ולשם של התמונה ,
    בדרך לבית הספר .

    השמים פשוט נופלים ….

    אהבתי

  • איה  On 27 באפריל 2009 at 15:45

    תני לה לבד,
    אבל שתקשיב,
    שתעשה את הבחירות שלה כי למרות מה שנדמה לנו ההורים אין לנו שליטה על הבחירות שלהם
    אבל עדיין התפקיד שלך הוא לדבר ולספר ותראי שמשהו יחלחל פנימה.

    אהבתי

  • איה  On 27 באפריל 2009 at 15:45

    תני לה לבד,
    אבל שתקשיב,
    שתעשה את הבחירות שלה כי למרות מה שנדמה לנו ההורים אין לנו שליטה על הבחירות שלהם
    אבל עדיין התפקיד שלך הוא לדבר ולספר ותראי שמשהו יחלחל פנימה.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 27 באפריל 2009 at 17:59

    מתוך ניסיון (וגם היגיון):
    לחץ מופרז על הילד/ה ללכת בדרך כזו ולא בדרך אחרת עלול לגרום לשתי תוצאות:
    הילד עלול שלא לשתף את ההורה בתוצאות ובחוויות של הדרך שהוא התעקש לבחור בה – אם הדרך נכשלה.
    הילד עלול שלא לשתף את ההורה בדילמות עתידיות – אם הוא נוכח לדעת שהדבר מזמין לחץ.

    אהבתי

  • ר.  On 27 באפריל 2009 at 19:09

    מקסים. גם הצילום.

    אהבתי

  • V  On 27 באפריל 2009 at 21:23

    בד"כ הלמידה שלהם כ"כ שונה משלנו, הם מבינים דברים אחרת, אי אפשר לקחת את זה מהם, התקשיבי לי הזה.. גורם להם להרגיש שאנחנו לא שם למענם, אפילו לא מקבלים אותם כמו שהם.
    המנגנון האימהי חזק מאין כמוהו אבל לפעמים צריך להתייחס אליהם כמו אל בני אדם ולא כאל ילדים שלנו
    זה קשה כל כך להורה ומועיל כל כך לילד
    כשאת משחררת וזה כואב, תזכרי שאת עושה את הדבר הכי טוב למען הילדה שלך.. מה יותר חשוב מזה?

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: