תקריב

 

 

אני זוכרת.

גם את המילים, גם את התחושה הפנימית שלי.

ל א ר ו צ ה.

תלמדי מהשגיאות שלי הוא היה אומר לי בשיחות שלנו במטבח, ליד שולחן הפורמייקה האדום,

תלמדי ממני. מה עוד יש לי לתת לך חוץ מהנסיון שלי, ממה שלמדתי בדרך הקשה, תלמדי

ממני ילדה אהובה – טוב, ילדה אהובה הוא לא אמר, רק הרגיש –

תני לי לעזור לך לקצר תסכולים, מכשולים, התבגרות. תלמדי ממני.

ל א ר ו צ ה.

רוצה לבד.

עשיתַ את השגיאות שלך? יופי.

רוצה לעשות את שלי לבד גם. לא רוצה את הקיצורים שלךַ.

ר ו צ ה ל ב ד.

 

ואני עומדת מול סערה דקיקה ושקופה עם כוחות נפש ועקשנות גליצינרית של ממש –

והיא סוערת ומתוסכלת ומבולבלת ומאמינה בעצמה ונסוגה בתוך דקות, ויודעת ולא,

ואני מושיטה לה את הידע שלי, הנסיון, ההבנה האמיתית שלי, ויכולות אמיתיות לעזור

לה, לקצר את הדרך המרגישה לה מלאת מהמורות ותסכולים, שלא נדבר על אהבה,

והיא מביטה בי במבט שלא-מבין-איך-אמא-שלה-יכולה-להיות-כל-כך-לא-מבינה-כלום,

ובזעם ותסכול אומרת ל א ר ו צ ה. ר ו צ ה ל ב ד.

 

ואני נותנת לה לישון הבוקר כמה שצריך,

החיים חשובים מבית הספר ושעות,

והלב שלי עולה על גדותיו, מפעפע ומבעבע מאמפטיה, זכרון שמבין טופוגרפיה של גיל,

מבין שאנחנו לא בטרום סערה, מה פתאום, אנחנו בתוכה ממש.

הלב שלי מבין אותה, בטח מבין, גם הראש,

אבל הפער, המתח, בין ההבנה שזו דרכה, הנתיב בו היא כבר פוסעת לבד,

ובין הרצון, הדחף, הבלתי ניתן לעצירה – כמעט, רק כמעט –  להקל, לסדר, קורע אותי.

 

תני לעזור גיברת. ת ק ש י ב י שניה.

אני לא סתם אומרת.

קחי.

החיים שלי, כאבי הלב, התסכולים, ההבנות, קיצורי הדרך, ההנחות שאפשר, התובנות

הכל כאן בשבילך. רק קחי.

ר ו צ ה ל ב ד.

את לא מבינה כ ל ו ם.

ויש חיוך קטנטן שמעז להפציע להבזקי שפיות רגשית,

מחייך מולי. מזכיר לי שאני מבינה מה קורה. מה עובר עלי. עליה.

בטח מבינה. לגמרי מבינה. ובכל זאת,

אלוהים, כמה תסכול.