זה תוקף אותי בזמן אמת

 

 

אני כועסת עליה.

באמת כועסת, ובצדק כועסת.

ההתנהגות הזו שלה לא מקובלת עלי בשום מקרה, תרוץ או דרך.

אני כועסת עליה.

לא צועקת.

אני מרימה מעט את הקול. שוטפת אותה במילים רציניות וברורות ובעיקר אני חמורת סבר.

מאד חמורת סבר.

– אבל…

– הפעם אין אבל!

– אבל א מ א..

– הפעם אין אמא ואין אבל. את תתנצלי בפניה מחר וזהו.

– ….

– הבנת?

– …..

– הבנת..?!

– כ ן….

 

הפנים שלה משתנים.

הפה שלה נוטה כלפי מטה.

עיניה מביטות בי במבט כל כך תוהה ופגוע.

היא מביטה בי כאילו בגדתי. הפרתי ברית.

שפתיים רוטטות, עינים דומעות ונערונת אחת ניראת לרגע כמו פעם. תינוקת נעלבת ופגועה.

אני רוצה, כל כך רוצה להביט בה ולהגיד שבסדר, מה כבר קרה, העזת פנים למי שאסור,

מי מאיתנו לא עבר יום כזה או אחר,

של מותר ואסור, אסור ומותר.

בואי אהובה שלי, בואי, תני לי לנגב לך את הדמעות,

זה לא שווה את זה.

בואי לחיבוק. לנחמה.

מה כבר קרה שאני גורמת לך להתעצב ולדמוע ולהגיד בקול רועד שאמא, אל תכעסי עלי אמא.

המבט שלך, הפנים האלה, החמיצות והצביטות הכואבות בלב שוטפות אותי כמו גשם חומצתי.

הגוף שלי נוקשה. אני מותקפת על ידי בזמן אמת.

אני מתאפקת.

אני מצליחה לא להגזים, ולהפתעתי, גם לא לסגת.

להיות במידה המדוייקת.

הגבול השקוף והמתעתע והכל כך קשה של המידתיות, וההחלטיות וההורות הזו.

מה יהיה איתה עם ההורות הזו.

אני זוכרת שיש לרגע הזה סיבה. אמיתית וצודקת.

אני משננת לילדה שהייתי ולמבוגרת שאני מנסה להיות, שלמעשים יש תוצאות.

אני זוכרת שאני אמא שלך אהובה מכמירת לב שכמוך, שזה תפקידי,

שזה לא באמת כל כך נורא כמו שזה מרגיש לרגע.

לא עבורך ולא עבורי.

אני מחזיקה מעמד, מצליחה לשלוח אותה לישון עם שקט, נשיקה והרהורים

ורק אז,

אחרי שאני משוכנעת שהיא נרדמה אני נופלת על המיטה ופורצת בבכי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 23 בפברואר 2009 at 09:46

    חלי יקרה (!) – אל תבכי. זה ככה.
    במדויק ולפרטי פרטים – לא יאומן.

    מ"הפנים שלה משתנות… – תינוקת נעלבת ופגועה"

    ממש לפרטי פרטים.

    ולמה אני אומרת לך לא לבכות? – כי אם את לא, אולי גם אני אצליח שלא.

    כתוב נפלא

    אהבתי

  • אורית עריף  On 23 בפברואר 2009 at 10:20

    הכתיבה שלך כלכך מדוייקת ומרגשת, כל פעם מחדש.
    חיבוק גדול אמא נהדרת שכמותך.

    אהבתי

  • אורח מבית  On 23 בפברואר 2009 at 10:53

    מוכר וקורע כל פעם מחדש.

    אהבתי

  • אסתר  On 23 בפברואר 2009 at 11:58

    יש בכל העסק הזה.
    הרבה שמחה אבל גם צער, על עצמנו ועליהם.
    מותר גם לנו להתנצל בפניחם.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 23 בפברואר 2009 at 13:26

    .כתבת מדוייק וקרוב אצל כולנו כמו תמיד

    אל תבכי :-)

    אהבתי

  • שרית  On 23 בפברואר 2009 at 13:29

    אני בתחילת הדרך
    ( בהורות)
    וכל כך מזדהה איתך.

    אנחנו אוהבים אותם אהבת אין קץ.
    אך מצד שני צריך לשים להם גבולות,
    להכין אותם לחיים "האמיתיים"
    וזה כל כך קשה !!!

    למה לא סיפרו לנו????

    אהבתי

  • ימימה  On 23 בפברואר 2009 at 13:32

    כמה שזה כואב מה שכתבת.

    אהבתי

  • אנה  On 23 בפברואר 2009 at 13:59

    שגם כשאני כועסת על הילדים שלי, אני עדיין אוהבת אותם.
    למדתי
    להגיד להם את זה.
    ולמדתי
    שאנו הנשים-ועוד יותר האמהות, נושאות איתנו כמעט באופן מובנה
    אשמה.
    ובכי הילדים שלנו תמיד עובד עלינו.
    לא מכירה אותך אבל אני שולחת לך חיבוק, ורוצה לומר לך שאני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.

    אהבתי

  • ריקי כהן  On 23 בפברואר 2009 at 14:48

    ואני מאוד מזדהה. העניין הוא שאצלי כבר למדו לזהות איך לתמרן אותי גם כשאני כועסת בצדק, ובעצם, על זה כתבת. האם אשמה היא הנשק הטוב בעולם?

    אהבתי

  • אני  On 23 בפברואר 2009 at 18:16

    יש שלושה דברים שמשתחררים החוצה עם השלייה:
    1. חרדה
    2. רגשי אשם
    3.אהבה בלי תנאי

    אהבתי

  • קוראת קבועה  On 23 בפברואר 2009 at 18:42

    הייתי שמחה להיות הילדה שלך כשאת כועסת ונחרצת כמו שתארת. לעיתים אנחנו מתמקדים יותר מדיי בעצמנו, בתגובות שלנו, בכעסים שאנו מפזרים לכל עבר, ושוכחים שהילדים שלנו שמחים לקבל מאתנו גם שיעורים "מכאיבים" כי איך הם יגדלו ויצמחו ויחכימו אם לא משיעורינו המכאיבים אך האוהבים?

    אהבתי

  • סופי  On 23 בפברואר 2009 at 19:04

    חלי קראתי את מה שכתבת
    הרגשתי שהמילים הם שלי
    יש ימים קשים עם הילדים
    את אשה נפלאה !
    את אמא נפלאה
    סופי

    אהבתי

  • שרון רז  On 23 בפברואר 2009 at 22:56

    מה יהיה עם ההורות הזו, הא?
    "באת" לי כאן בזמן לא טוב
    בדיוק הערב גם לי היתה סצנה, שאני יצרתי במו ידיי
    שוב הויכוח למקלחת ושוב כמעט איבדתי את זה, יש היאמרו שקצת איבדתי
    הכי קשה זו שעת הערב וענייני מקלחות, במיוחד מול ילד רגיש, מעופף, לא קל לפעמים, ממש לא

    אהבתי

  • אביבה  On 24 בפברואר 2009 at 21:16

    חשבתי שבאיזשהו גיל (של הילדים) זה עובר, או מתרכך.

    אהבתי

  • גלית חתן  On 26 בפברואר 2009 at 11:29

    איו לי ילדים, אבל בזכות הכתיבה שלך אפשר להרגיש את הסיטואציה, לחוות אותה כאילו איתך. וזה מצוין.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: