תקריב

 

 פרוייקט דמי החנוכה של אביעד. בלוגרים כותבים דמי חנוכה  – כ א ן

 אני מפרסמת את שלי גם כאן. הם חשובים בעיני. מאד. לכן הכפילות. חג שמח.

 

מה אני רוצה לראות על מסך הטלוויזיה שלי?
בימים כתיקונם הייתה לי, אם הייתי נעצרת לחשוב לרגע, רשימה לא קצרה.
אני אוהבת טלוויזיה.
אוהבת שמספרים לי סיפורים בצורות וצבעים ודרכים.
אוהבת אינפורמציה. אוהבת לזפזף. אוהבת להיות מרותקת למשהו מעניין ולא לזפזף.
אוהבת עניינים. אוהבת טלוויזיה.
יש בה הכל מהכל, חוץ משקט,
וכשאני צריכה וחייבת שקט, אני יכולה בקלות והנף יד להעלים אותה.
היא לעולם אינה פתוחה "באופן כללי" בבית שלי.
היא כמעט תמיד מודלקת כשרוצים לראות משהו מסויים, שנבחר.
ולעיתים רחוקות של ימי מחלה, בטלנות מזעזעת וכו' היא נדלקת לצורכי בהיה סתמית.
אבל אני אוהבת טלוויזיה. באמת.
בעיקר בגלל שיש בה סיפורים וסרטים.
סרטים רגילים שמגיעים אחרי סיבובי בתי הקולנוע, השכרה ושלושה סרטים במאה, הם מגיעים בסיבוב
החיים וההקרנות השלישי ורביעי, וגם סרטים ישנים ממש. אוצר של שעות מקסימות וגילויים שווים –
למה לצ'רלי צפלין אין צבעים אמא? – וסרטים דקומנטריים וסדרות טלוויזיה המספרות לאורך זמן סיפורים
ואנשים שעם הזמן אתה/אני מתחיל להכיר ולחבב, או שלא, וסרטים מצויירים, ותוכניות מהעולם, ובישול,
וסרטי טבע שלעולם לא היית נתקל בהם לא בשתיים אחר חצות הלום חוסר שינה מול המסך באיזה מלון
בעיר זרה, וחדשות בשידור חי מכל דרמה, מלחמה ואולימפידה ברחבי העולם, וקליפים, ותוכניות
שמצחיקות וכאלה שמקוממות, ומגעילות, וכאלה שאי אפשר לראות, וכאלה שאי אפשר לא לראות.
והמסך הזה יכול לפעמים להרגיע,
לפעמים לדרבן לפעולה
ולפעמים לטמטם ולהשקיע אותנו לפסיביות עלובה ואימפוטמטית
וגם לנחם, להשכיח, להרגיש לא לבד בדרך מוזרה
ובעיקר, בעיקר הוא יודע בעזרתנו כמובן לבזבז את המשאב היקר ביותר של כולנו,
זמן ועשיה.
את שניהם חומס המסך הקטן ובתמורה מעניק את כל היתר.
יעשה כל אחד חשבון לנפשו אם מאזן היחסים האלה טוב לו ולחייו.
 
אבל הימים האלה,
ימי חנוכה 2008 הם ימים חשוכים של חנוכה ליוצרי הטלוויזיה והקולנע בישראל,
לא ימי אור ונס.
ימים שבהם במקום נס של אור ושמן ומשאבים שבדרך נס מספיקים ליותר –
נסגר ונחתם עד להודעה חדשה כד השמן של הפקות המקור בטלוויזיה הישראלית,
וגם מה שחייב להנתן, מה שחייב להנתן על פי החוק, נחסם ונסגר ונלקח בחזרה אל
כיסיהם העמוקים והסגורים הרמטית מול יצירה ישראלית מקורית של אנשי הממון,
אלה המחזיקים ברשותם את הזכיון לערוץ המסחרי.
הזכיון למדורת השבט.
הזכיון לחינוך, תרבות, זכרון קולקטיבי של כולנו.
הזכיון לדבר המשותף הגדול ביותר לאזרחי המדינה הזו –
למכנה המשותף, לטוב ולרע שלנו – ערוץ 2. 
 
200 מליון שקלים חדשים צריכים על פי הסכם וחוק – אני מדגישה – הסכם וחוק להיות מושקעים
ביצירה מקורית השנה על גבי מסכי הטלוויזיה שלנו – סרטים, סדרות, סרטים דקומנטריים.
דברים שיכתבו, יופקו, יבויימו, יצולמו, ישוחקו ויהיו מ ק ו מ י י ם. יצירה מקורית.
היא לא חייבת להיות "סוגה עלית" –
אבל היא חייבת להיות מכאן. יצירות מקוריות.
שינבעו מתוך האנשים והיוצרים הישראליים,
שידברו בשפה שלנו, מתוך ההיסטוריה המשותפת של כולנו.
אנחנו ישראליים ומגיעה לנו יצירה ישראלית,
לא רק חיקויים של סדרות ושעשועונים ומה לא מרחבי עולם.
גם, בטח גם.
אמרנו רק? לא אמרנו ואפילו לא חשבנו.
יש הרבה טוב ונפלא ומופלא וגם ירוד וצהוב בתוצרת העולם, בדיוק כמו אצלנו.
מה שבקשנו הוא שלא יהיה רק.
אבל לא רק סחורה מיובאת. מועתקת. נמוכה.

לפני כחודש נעצרו בפתאומיות כל הפקות, טוב, רוב הפקות המקור שהיו אמורות להיות כרגע
עמוק בתוך תהליך יצירה. כתיבה, שכתוב, הפקה, ליהוק, פיתוח ומה לא.
הכספים המיועדים על פי חוק, שוב: על פי חוק להיות מושקעים בהפקות מקור נעצרו.
הריאליטי לא נעצר, הוא הולך ומתגבר.
גם תוכניות אולפן זולות להפקה צצות בכל רגע –
כן, בטח שאני אשמח אם תיפול כזו בחיקי, אפילו יש לי דוגמא שתיים במעמקי המחשב
ואשמח ואנסה לעשות אותה מעניינת ככל שאצליח אם אצליח, בטח –
וגם "אשה יפה" וג'וליה רוברטס מפציעות על המסך בכל פעם שיש ערב "מת"
ואם נתחיל לספור את השידורים החוזרים זה יהיה מביך ממש.
 
אין לי, באופן עקרוני, נגד תוכניות ראליטי, סיטקומים אמריקאים ושידורים חוזרים.
אין לי כלום באופן ברור לגמרי נגד הרווחים העצומים של בעלי הזכיון,
לבריאות כמו שנהגה להגיד סבתא שלי – שיהיה להם לבריאות –
הם מנהלים עסק וזכותם להרוויח וזכותם לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם –
לכן כשצעקו בהפגנה למוזי ורטהיים: מוזי, מוזי – צא מהג'קוזי,
זה היה אדיוטי ממש. ילדותי ומטופש ובעיקר מיותר.
זה לא מענייני איך חי מוזי ורטהיים, באמת.
זכותו לחיות את חייו כרצונו, כפי שהובילו אותו חייו ועבודתו הקשה.
שאפו, הלוואי עלי.
אבל על התנהלותו במרחב הציבורי שלנו, והפרטי שלי יש לי הרבה מה לאמר.
אני המסך המפוצל :)
גם אזרחית עם שני מכשירי טלוויזיה בבית וגם שחקנית עם שתי סדרות מקור בתיק העבודה
העכשווי שלה. כן, שתי העבודות שלי לשנה הקרובה לא בוטלו –
Lucky me –
אבל להרבה מחברי למקצוע, ולמקצועות נושקים לשלי בוטלו גם בוטלות,
ובקלות, בהינף יד זו יכולתי להיות אני במקומם.

"חשופים" מתחילה את צילומי העונה השניה שלה השבוע –
הפקה של ערוץ מסחרי? קשת? רשת? עשר?
לא, מה פתאום.
"הוט" מפיקה. "קודה" של רם לנדס מפיקה.
"חשופים" – דרמה יומית. רוצים לה�
�יד טלנובלה, תגידו.
מה שאני יכולה לספר ולהעיד הוא שיוצריה, בכל דרגות העשיה, החל בכותבים דרך המפיקים
בפועל, ארט, צילום,בימוי כמובן וכל אחד ואחת משחקניה מתייחסים אליה ברצינות וכבוד.
לא עושים ממנה יותר ממה שהיא ולא מורידים מערכה. היא מה שהיא. סדרת טלוויזיה ישראלית.
אנחנו מנסים ומצליחים להפיק ולהנפיק יצירה שנובעת מכאן, מהמקום הזה, מספרת סיפור שלנו, 
מקומי, מעסיקה מאות אנשי תעשיה לאורך שנה שלמה ומנפקת מי היה מאמין בקורות טלוויזיה
מצויינות ורייטינג המעלה חיוך של ממש אצל אנשי "הוט".
שווה לא? משמח לא? ככה צריך, לא?

 

גם הלווין מחייך ומתגאה, בצדק, בתוכניות והפקות מקוריות. בטח. בצדק.
 
הלווין והכבלים מחזיקים היום בחלק לא מבוטל מהפקות המקור בארץ.
ואם הייתי צריכה לבחור, כשחקנית הדואגת לביתה ופרנסתה בגוף אחד לעבוד איתו השנה,
הייתי מהמרת על הכבלים או הלווין יותר מאשר על "רשת – קשת – 10 "
 
"עד החתונה" – סידרת דרמה מקורית שהיה לי העונג והשמחה והגאווה ומה לא לקחת בה חלק
זכתה לבקורות מופלאות באמת ורייטינג סביר לגמרי – למרות שנמוך מהציפיות שהיו ל"רשת" –
חוזרת לצילומי העונה השניה, עם הכל ילך כשורה, טפוטפוטפו, בעוד חצי שנה.
היא תהיה "באוויר" כמעט שנה וחצי לאחר העונה הראשונה וכמעט שלש שנים מתחילת הצילומים.
רעבאק, למה כל כך הרבה זמן?
ניחא אנחנו השחקנים? כותבים? ההפקה?
אבל הצופים, אלה שכותבים מיילים וכל כך רוצים, ושואלים ברחוב תי ההמשך תגידי, מתי? –
אתם באמת חושבים שאחרי שנתיים הם ישמחו להזכר ולעקוב אחרי הדמויות ההן?
קצר זכרונו של הצופה.
אבל כאן הכל מורכב ומסובך וצפוד, והכל יכול הרי להתבטל בשבוע הבא
ואין הגיון וסדר וטעם טוב
ובעיקר, בעיקר אין כנראה רצון לעשות משהו מעבר לצפוי, לנוצץ, למביא את עם יישראל למסך.
שינסו פעם לתת לעם ישראל קצת קרדיט,
שלא ידחפו לו מול הפנים רק את מה שהם חושבים שעם ישראל רוצה,
ינסו לשים בפריים משהו שהוא מובן מאליו. שעשועון, ריאליטי, משהו סבבה ככה, לכ ו ל ם.
שינסו פעם.
לאן יש לו ללכת לעם? לשום מקום.
הוא ישאר מול המסך המרצד ואולי, לך תדע,
הוא ואני וילדיו והורי נראה  ביחד משהו
מ ע נ י י ן,
מ ו ע י ל,
מ ל מ ד,
מ ש ע ש ע,
מ צ ח י ק,
משאיר חותם, משהו.
לך דע. מי הגיבור וינסה ראשון?
 
לכן,
דווקא ממקום אוהב טלוויזיה,
במקום ממתקי טלוויזיה מארץ וחו'ל שיכולתי לחלק איתכם מנסיוני ושעותי מול המסך,
אני שולחת לכם צילומים.
כמה צילומים שצילמתי בהפגנת המחאה שהתקיימה לפני כמה ימים בסינמטק בת"א.
בתקווה שהתארגנות כל האיגודים המקצועיים תועיל ותצליח.
בתקווה שהאנשים הממונים מטעמנו, אזרחי המדינה על המסכים שלנו ומכאן,
על התרבות שלנו, של כולנו יקשיבו ויבינו ב א מ ת.
קבלתם זכיון.
200.000.000 שאתם מ ח ו י י ב י ם להשקיע ביצירות מקור,
אם אתם לא רוצים,
בסדר,
תחזירו את הזכיון.
מאתיים מליון או זכיון. ככה זה עומד. ככה זה צריך לעמוד.
 
בתקווה שהם יבינו שיש להם חלק חשוב באיכות החינוך ועל מה גדלים הילדים שלנו,
בתקווה שיזכרו שאת הזכיון שקבלו מהמדינה עם תנאים מעוגנים בחוק במה וכמה אפשר
לקחת מהם אם לא יעמדו בתנאיו.
בתקווה גדולה שיזכרו וישמחו שחייבים להשקיע ביצירה מקורית,
בתקווה שהפקידים הבכירים, גם אם קוראים להם בשמות מכובדים יותר,
אלה שאנחנו מינינו לשומרי הראש על הזכיינים, יעיזו וירימו ראש מול כסף ושררה,
יפסיקו לשמור על כסאם ומשכורתם הם וישמרו לכולנו על המסך.
ומכאן, על כולנו ועל העתיד של כולנו.

אור? הלוואי.