תקריב

 

 

ריקי צלצלה אחר הצהרים.

היא הייתה עם הילדים ברקע, אני הייתי ביום כזה שאבא…..

היא שאלה, אני עניתי,

אחרכך אמרתי לה כמה באמת אהבתי את שני השירים האחרונים שהיא פירסמה

בבלוג שלה, בעיקר את זה עם האיש והעינים השחורות ושלא הגבתי בפוסט עצמו,

כי אני מתאפקת, מנסה להתאפק מלהגיב אוטומטית על כל פוסט.

האוטומטיות לא לרוחי. לעולם.

ואחרכך,

בגלל שאני לפעמים אימפולסיבית כמו ילדה בכיתה שחייבת, ממש חייבת להביע

את דעתה, גם אם לא קבלה רשות לענות רציתי להגיד לה משהו שאני חושבת עליו,

בהקשר שלה בעיקר, ושל עוד כמה כותבים -בעיקר כותבות – כבר איזה זמן.

למזלי, התבגרתי מעט ולמדתי לנקוט אמצעי זהירות טקטיים –

אני יכולה להגיד לך משהו?

כן

בטוח?…

כן….

זה בקשר לבלוג שלך ולזה שאת כותבת תודה לכל אחד.

אמרתי.

והיא אמרה –

והתפתחה שיחה קצרה, קטעי מילים, הילדים…

 

 

אני אוהבת ושמחה ומאושרה, באמת, שיש אנשים ונשים שגם קוראים את המילים שלי,

וגם חושבים עליהן, לרוב, טפוטפוטפו, דברים טובים,

מה שאומר על הכתיבה שלי –

מה שמשמח אותי הרבה הרבה יותר מכל המחמאות על איך את ניראת נפלא 

וכמה הסרט פרסומת שגם נעימים מאד ומשמחים :)

אבל בכל זאת…

אני בעיקר אוהבת, ממש, כשמתפתח בפוסט מסויים דיון או ויכוח בקשר למה שכתוב,

לנושא שעליו כתבתי. לפעמים הנושא קשור בבלוג עצמו. שמחה גדולה.

חגגתי שנה לבלוג לפני חמישה ימים –

אני "מעתיקה" את הפיסקה האחרונה בו:

 

ועל הדרך הפרטית והמרתקת שעברתי בשנה הזו,

אני רוצה להודות גם לכם – ולכן כמובן –

לכולכם,

שותפי הוירטואלים, רשימת התפוצה שלי,

אתם הלא מוכרים, הזרים אך עם זאת.

כל אותם שטורחים לא רק לקרוא,

אלא גם להקשיב, ולראות אותי באמת.

 

תודה רבה :)

 

והתכוונתי לכל מילה. מכל הלב. ברצינות.

 

 

א ב ל

בלוג, לדעתי, הוא מקום שנוצר, מעבר לצורך הפרטי של בעליו לכתוב ולהביע

את דעתו, להראות ברבים, לפרסם, את יצירתו, את דעתו –  נוצר כדי ליצור דיאלוג.

לשמוע את דעתם של 'האחרים', הנסתרים מהעין,

אלה היכולים לרומם את רוחי ולחזק את בטחוני עד אין סוף

לחזק אותי, להגיד לי שאני צודקת בתחושה שלי לגבי לאן אני צריכה ללכת עם הכתיבה,

או להוריד אותי, למרות המלחמה הרגשית שלי בהם –

למעמקי הספק וההיסוס –

למילים הטובות קל לך להאמין ולרעות יש אינטרס?

נא להתבגר וללמוד לקבל בקורת, גם לא טובה.

קשה. קשה. קשה.

כי הנטיה הטבעית היא להאמין למילים המנמיכות, המרצצות נפשה של עלמה-

אותן זוכרים.

הטובות הן סם חזק, ממריץ שהשפעתו קצרת, אוף, כמה קצרת מועד.

אבל אנחנו, כך אני חושבת, כאן בעיקר כדי ליצור דיאלוג.

ודיאלוג לא מחייב נימוסים מדוקדקים כלכך.

כתיבת תודה לכל מגיב/ה "מסרסת" מעט ומכבידה, לד ע ת י,

על הפשטות שבהתנהלות הבלוג ובעליו –

אני קצת עובדת בלא להזניח אף מגיב/ה, כותבת ריקי –

חשבונאות כותבת ריקי.

אני לא רוצה כאן חשבונאות כותבת אני.

אני רוצה להרגיש בבית.

להיות חופשיה לנפשי, לרצונותי, לדרכי, לקצב שלי.

להיות אני בחלל הפרטי שבעמל רב ושמחה כה גדולה יצרתי לי,

במו מילותי.

 

תגובת התודה, לפעמים אחרי כל תגובה, עוצרת את רצף הדיון המתפתח,

אם מתפתח, ומרגישה כמשהו מעט מלאכותי. מנומס מדי.

אני לא מרגישה שקוראי צריכים אישור ששמעתי או שמחתי לקרוא,

אחרי כל פעם שהם 'מדברים' איתי דרך הבלוג –

אני לא עובדת בזה.

לא עובדת בבלוג שלי. אני חיה בו ומארחת בו בשמחה גדולה מאד.

כל מיני אנשים. המוני אנשים.

הרבה שקבועים. שאני מכירה וירטואלית ומזהה,

הרבה חדשים שפתאם מצטרפים,

וגם את אנשי רשימת התפוצה שלי ,

אנשים רבים ומצויינים :) שטרחו ורשמו עצמם –

חוץ מאמא שלי ודודה אתי, אותן רשמתי במו ידי – 

ואין מחמאה גדולה מזו –

ואני מאמינה שהם יודעים כמה אני שמחה איתם.

מודה להם על קריאתם?

מודה זו לא המילה הנכונה.

שמחה. הרבה הרבה שמחה.

 

אני מקווה שקוראי "רשימות" שמחים שרשימות כאן –

לפחות באותה המידה שאנשי "רשימות" שמחים שהם כאן.

 

 

אני מרגישה שקוראי יודעים שאני אומרת תודה גדולה.

בפוסטים מסויימים, לפעמים בתגובות, במיילים שאני מחזירה,

ובעיקר, בעיקר בלב.

 

בלב זה נחשב?