"החברה בכלל והתקשורת בפרט חייבות להוקיע את המפתות, כולל
הופעה או התנהגות נשית הטומנת מלכודת, במודע או בתת-מודע,
באונס או ברצון " –כך קובע הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת ומרבני הציונות הדתית,
ביחס למתלוננות נגד הנשיא לשעבר משה קצב והשר לשעבר חיים רמון.
לדבריו, לאישה יש זכות מלאה על גופה, אך מוטלת עליה החובה שלא לפתות את הגברים.
ו ב כ ן לאור דבריו של כבוד הרב אין לי ברירה ואני מעתיקה, כמעט אחד לאחד פוסט ישן שלי –
יש לי זכות וטו על גופי גם אם אני מפלרטטת –
יעל ישראל פירסמה אז פוסט שבו קראה לנשים לקחת אחריות על הפלירטוט שלהן –
ואני חושבת ש…מה פתאם חושבת,
אני יודעת, מצהירה, צועקת, מזכירה, שזה מגוחך שצריך עדיין להזכיר שזכותנו.
שזכותי להתנהג כרצוני כל זמן שההתנהגות שלי לא פוגעת באדם אחר.
שזכותי לפלרטט אם אני רוצה, אם ככה אני בוחרת.
ואני רשאית ללבוש חולצה עם מחשוף בלי לדאוג איך הגברים מגיבים לו,
ולהביט במבטים אלכסוניים וחייכניים אם ככה אני מחליטה להגיב לנסיון החיזור של מישהו,
ולהעביר יד בשערי בתנועה כמו בסרטים בלי לדאוג איך זה מתפרש,
ובאופן כללי להתנהג כרצוני בגבולות הנימוסים וההתנהגות המקובלים בחברה כמובן.
על פי הקוד החברתי, החוזה החברתי הלא מדובר במשחק בין המינים –
זכותי הבסיסית להתנהג כפי שאני מחליטה ורוצה –
כפי שזכותו של גבר. כל גבר.
כל זמן שההתנהגות שלנו לא פוגעת באיש.
הפלירטוט שלי הוא לא תמרור הזמנה.
הפלירטוט שלי הוא לא פיתוי.
הוא לא רשות לכלום.
הוא בדיוק מה שהוא. פלרטוט. משחק בין המינים. בדיקה.
כותבת יעל:
"האם זה צודק שהוא לקח את העניין צעד אחד קדימה? לא.
אבל זה מה שקורה. וזה קורה כי שני הצדדים לא מבינים זה את זה, וכי צד אחד –
בדרך כלל הנשים, לא תמיד לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט"
לא לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט?
איזה תוצאות?
זכותו של הצד השני לנסות לקחת את הפלרטוט הזה צעד אחד קדימה –
והדגש הגדול מאד הוא על המילה ל נ ס ו ת.
אם חזרת מפגישה ראשונה, שניה, שלישית התעכבתם במכונית, ליד הדלת, והיה הרגע הזה,
השקט, הבוחן. מה קורה עכשיו? והגבר הזה שיצאת איתו מרצון לארוחת ערב רוכן עם חלק גופו
העליון לכיוונך ואת לא מעוניינת, לא תדעי מה לעשות?
תדעי.
את תחייכי ותושיטי יד לעצור אותו או תושיטי את הלחי או פשוט תתחילי לדבר על משהו בשטף
המילים שלך והוא כבר לא יזכור מה הוא רצה.
או שתשתמשי בכל אסטרטגיה אחרת שפיתחת לעצמך עם השנים.
זכותו לנסות. הסכמת לפגישה. היית מקסימה. הארוחה הייתה טעימה.
דברתם, צחקתם, פלירטטתם והוא מאמין שיש בינכם את ה'קליק' הזה, המשהו שיכול להוביל
למגע גופני ברמה זו או אחרת והוא מנסה. אני לעולם לא אעלב אם גבר 'ינסה' את מזלו איתי.
אני יכולה לסרב, ואני יכולה כמובן להענות בשמחה והתרגשות.
ובמקרה, וקרו מקרים, בטח קרו, למי מהנשים שאני מכירה לא קרו, במקרה שגבר ינסה את מזלו
איתי בדרך שעוברת את הגבול המילולי, בדרך שעושה שמוש בכוחו הפיזי אני אהיה מלאת זעם
וכעס ועלבון, אגיד לו את דברי באופן הברור ביותר ואלך.
כשהילדה שלי, או חברותיה היו קטנות יותר היה משפט שמתוקף מקרי ההעלבות האין סופיים
בינהן הן היו חייבות להפנים, כדי להיות מסוגלות להמשיך בקשרי החברות בינן לבין בעולם –
מי שלא רוצה, הוא הקובע – מי שאומר לא, הוא המחליט.
אני זוכרת אותה צועקת. ממש נאבקת במציאות.
זה לא פייר – היא הייתה בוכה – אני נורא רוצה. כבר קבענו.
נכון אמרתי לה ואני אומרת עכשיו –
זה אולי לא באמת פייר – אבל זה מה יש.
מי שאומר לא – הוא הקובע.
וזה הדבר הכי חד משמעי, ברור ולא ניתן לאינטרפטציות משום סוג.
וכל היתר מילים. מה אומרת יעל?
קחי בחשבון את תוצאות הפלרטוט למה הכוונה?
אם את מפלרטטת, קחי בחשבון שיתקיפו אותך מינית?
אם לבשת חולצה עם מחשוף גדול, קחי בחשבון שמה?
שיציצו לך? שישלחו ידים? שיאיימו עליך?
אם 'תעשי עיניים', תצחקקי, גברים יחשבו שאת 'נותנת'?
שאת 'זיון קל '?
שאת 'אפשרית'? –
חופש הלבוש שלי/שלך, ההתנהגות שלי/שלך –
שוב, בלי לפגוע באיש –
הסגנון האישי שלנו, הן בלבושינו, הן בהתנהגותינו
הוא זכותנו המלאה.
העניין הפרטי שלי.
איש לא יכול לקבוע לי / לך –
לא חוקית, לא מעשית ובודאי לא מוסרית איך לנהוג עם עצמך ועם גופך –
ואם את אומרת לא, שום דבר שעשית לפני ה"לא" לא רלוונטי –
לא איך התנהגת, לא כמה התמזמת, לא כמה את לבושה או שלא בשלב הזה.
'תסכול גברי' לא מצדיק תקיפה מינית. פלירטוט לא מצדיק הטרדה מינית.
קוד לבוש, חושפני ככל שיהיה, לא מצדיק שליחת ידיים פולשנית.
אני מודעת לעצמי.
זוכרת היטב מקרים אחרים,
שבהם ההפנמה שלי של מה להגיד או לעשות,
לא הייתה כל כך ברורה.
המבוכה,
הרגשות אשם שאלוהים יודע איך הצליחו להטמיע אותם בי,
ניצחו את ההרגשה והידיעה הפנימית של מה שקורה כאן לא נכון,
זה לא מה אני רוצה
ואני לא יודעת איך לעצור את זה.
השינוי שחל בי בשנים מאז הוא עצום.
אני מבינה שחלק גדול מההרגשה שלי היום. של מה מותר ומה אסור קשור לגיל.
לבטחון שאנחנו, אני צברתי, הבנתי, הפנמתי עם השנים.
מצד שני אני מאמינה שהדור שגדל היום, זכויותיו ברורות לו הרבה יותר.
ילדה בת עשר יכולה להגיד לא רק הפה שלי ברשותי, גם הגוף שלי ברשותי –
הן יודעת שלאיש אסור לגעת בגופן. אני מאמינה שהן כבר יודעות יותר מאיתנו מה מותר ומה אסור.
אני רק מקווה שברגע האמת אם וכאשר יגיע, חלילה, היא/הן יזכרו ויהינו לפתוח את הפה,
להגיד לא בקול רם, להתלונן, ובעיקר לספר לאמא :)
אם מתקדמים עם המחשבה של מפלרטטת = למתכוונת,
אפשר להגיע למקומות מאד מוזרים :)
יש הגיון בלבוש צנוע. אם תלבשי מחשוף, הגברים יאמינו שאת מעוניינת להראות להם, לפלרטט איתם,
ומכאן את זמינה. ואיפה גבול הצנעה, בבגדי בני ברק או אולי הרעלות הן הפתרון.
ומכאן אפשר להסחף עד להפרדה מוחלטת בין גברים ונשים –
ואם יהיו גברים שהתבוננות ישירה לעיניהם היא סימן בשבילם?
וכאלה שהעברת יד בשער היא היא הסימן להאשה הזאת רוצה אותי?
או ליפסטיק אדום, או ריח טוב או כל סימן אחר שיכול להתפרש כסימן בעיני אלה שרוצים סימנים או
שמתעלמים מהם כשהם מסמנים לא, הסימנים.
איפה יהיה הגבול ? של איזה סימן "הם" מפרשים איך?
לחיות בבחינה עצמית רצופה של : איך אני גורמת לגברים מסביבי להרגיש?
ובטח תגידי שיש סימנים, קודים מקובלים שאנחנו כחברה כבר מכירים ומזהים.
וששם ההבדל ביננו לבין הגברים. שהם מפרשים את הסימנים שלנו אחרת מכוונתנו –
ושם הבעיה. בפענוח.
לא מסכימה איתך. זה לא עניין לפענוח. מי שאומר לא – הוא הקובע.
הפוסט הזה קשה ומסובך לי לכתיבה.
אני מאד מקווה שאני מצליחה להבהיר את כוונותי מבלי לאבד ולו אחוז מהתנגדותי הנחרצת להטרדה
מינית, השפלה וניצול של נשים.
אני פעילה בארגונים נגד הטרדה מינית, מאמינה גדולה בשיוויון בין המינים,
פתחתי את העצומה הזאת נגד כבוד הנשיא ההוא –
http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp
ואם מישהו היה מנסה עלי משהו, תוך עשר דקות אני במשטרה מתלוננת,
מאשימה ולא נחה עד שהאדיוט הזה היה בא על עונשו –
ו ב כ ל ז א ת –
אי אפשר להכתיב את תנאי החיזור בין נשים לגברים.
פלרטוט הוא חלק מובנה מעולם ההזדווגות. אבולוציה.
ברגע שאת חושבת/אומרת/מאמינה שאם תעשי ככה וככה או תתלבשי ככה וככה או תפלרטטי
את לוקחת אחריות כלשהי, ולו הקטנה ביותר, על מה שחלילה עשוי לקרות לך.
אם יטרידו אותך, יתקיפו אותך מינית, יאיימו עליך. יכפו עליך.
בגלל משהו שאמרת, עשית, לבשת את חוזרת אחורנית.
לעולם ישן שבו הגבר באמת 'החליט' עליך.
וזה יקירתי לעולם לא יקרה יותר. הלכנו קדימה.
ומה שהיה לעולם לא יחזור –
אנחנו מחליטות על עצמנו.
ותמיד, תמיד מותר לנו לעצור ולהגיד לא.
אני לא רוצה. תפסיק.
ת מ י ד.
מותר לפלרטט. מותר. אסור להטריד מינית. אסור לאנוס.
לצורך הבהרה : כוונותי במילה פלרטוט.
פלרטוט: במובן הפשוט, הישן והנעים של משחקי חיזור בין נשים לגברים.
גבר מעוניין באשה, אשה אולי מעוניינת בגבר, מתחיל סוג של דיאלוג,
מילים נאמרות, מבטים נשלחים, חיוכים מתחייכים, רמזים מתעופפים.
אולי כן?
אולי לא?
שום כוונות זדון מאף צד במשחק הזה. בלי רצון להוליך שולל, לגרות
לשוא, בלי טיזינג מתכוון ומרושע. ככה, רגיל. גבר אשה מבט. חיוך.
צחקוק. בדיקה הדדית. בקיצור, פלרטוט.
תקריב 
תגובות
אני תומך לחלוטין בעמדתך. לנשים יש זכות מלאה על גופן וגברים צריכים לנטרל את הייצר שלהם בכל מקרה. אבל יש נקודה אחת שבה רוזן מתחיל להתקרב אלי, לצערי.
כשאישה הולכת עם בגד שחושף יותר מכפי שהוא מכסה היא מבקשת לייצר בכך תשומת לב. הערה של גבר היא סוג של תשומת לב. הוא מקבל מסר שאומר: "נכון, אתה צודק. אני בהחלט רוצה שתשים לב לחזה היפה שלי. כל כך רוצה, שאני בכלל לא מנסה להסתיר אותו. נכון, אני רוצה שתהיה מגורה. זה מחמיא לאגו שלי".
אז יש כאן אמירה שאינה יכולה להישאר חד-צדדית. אם משדרים משהו לגבר, הוא אמור להגיב על השדר הזה. נכון, הוא לא אמור לגעת או לקלל או משהו כזה, אבל הוא אמור להגיב. לא רק שהבחורה יודעת שזה המצב, היא אפילו מנסה לעודד אותו.
לבוש פרובוקטיבי הוא עניין של טעם. זה לא הטעם הפרטי שלי וזכותה של אישה, מבחינתי, גם להלך ברחוב בלבוש חוה. אבל ההיתממות הזו, שאומרת "אני בסך הכול מתלבשת איך שנראה לי ואתה אמור להיות אדיש לגמרי", מרגיזה אותי. שלא לדבר על המסר שהיא משדרת הלאה. את מרגישה נוח כשילדות בנות עשר מאמצות את הסגנון הזה אחרי שהן רואות כמה הוא פוולרי?
אהבתיאהבתי
הוזמנתי לאוניברסיטת ת"א ביום האישה הבינלאומי, לפאנל של סופרות. איכשהו הגיע הדיון לעניין פרשת רמון וכו'. אני כבר לא פתחתי את הפה בפאנל לאור העליהם בעקבות הפוסט ההוא, למרות שאני עדיין עומדת מאחורי דבריי. הבנתי כבר שראייה פופוליסטית מוציאה את דבריי מהקשרם.
אבל היתה עוד סופרת בפאנל שלנו, אלונה קמחי, אישה שאני מאוד מעריכה, ופמיניסטית מוצהרת ואמיצה מאוד, והיא אמרה לתלמידות הצעירות שלדעתה אישה צריכה להבין את המצב כמו שהוא, להבין את המציאות, גם אם המציאות הזו מאוד לא פמיניסטית, ולהתנהג בהתאם, אם אינה רוצה שיקרה לה כמקרה רמון וכאלה. קמחי פשוט יצאה מנקודת מבט פרגמטית, מציאותית, שמטרתה לגרום לנשים להגן על עצמן מפני דברים כאלה.
אני מרשה לעצמי לספר על כך, כי אלונה ואני דיברנו על הנושא לאחר מכן. ובכן, כאשר הטודנטיות שמעו את דבריה, הן ממש התנפלו עליה. ואילו אלונה מצדה אמרה שבסך הכול מה שהיא אומרת להן נועד למזער נזקים. דבריה שלה, שאני אימצתי בשתי ידיים. אבל הסטודנטיות הצעירות לא הבינו את זה. דבריה, שנבעו מכך שהיא אישה מנוסה בחיים, נראו לה מאוד אנטי פמיניסטיים, מאוד חשוכים. לי, דבריה נראים מאוד מאוד מאוד פמיניסטיים. את כאישה לוקחת אחריות על עצמך וגופך. אין דבר נכון מזה לדעתי לאישה פמיניסטית.
אם כן, מדובר כאן בראייה מציאותית ופרגמטית של העולם, ולא ניסיון להחזיר נשים לעידן חשוך חלילה. ומה שאלונה אמרה, וגם אני אומרת, זה לא שמוצדק שגברים נןהגים כך, זה לא מוצדק, אבל מאחר וכאלה הם פני הדברים, רצוי לנקוט בצעדים כדי שלא יקרו לנו הנשים דברים כאלה. או כמו שאלונה אומרת: למזער נזקים. במקביל, הבה נמשיך להילחם על עצמאותנו.
אבל אין סיבה שניתן לגברים את ההזדמנות להתייחס אלינו כאל אובייקט מיני, בכך שנעצים מראה חיצוני מפתה מאוד או התנהגות פרוןבוקטיבית.
האם אני נשמעת כאן כמו הרבי הזה? אני חושבת שלא, כי אני מדברת ממקום אחר לגמרי, מקום שאומר שגם אני כאישה אחראית על ההתנהגות שלי, וצריכה לקחת בחשבון גם את הצד השני. אין זה אומר לבטל את הפלרטוט, ואין זה אומר להתלבש כמו דוסית חלילה. זה פשוט אומר להתנהג בהגיון, תוך אחריות והבנה של המכלול, של התמונה הגדולה, של הצד השני, לא רק של מה אני אני רוצה ואיך אני רוצה כי ככה בא לי.
ואותו הדבר לגבי גברים. גברים, כמו נשים, צריכים לקחת אחריות על ההתנהגות שלהם. לא לפרטט בלי חשבון, לא לחצות קווים אדומים, לא לנצל סמכות, ועוד ועוד. גברים, כמו נשים, צריכים להתחשב בצד השני, להתבונן בתמונה הגדולה, ולא לחשוב רק על עצמם וצרכיהם.
הקריאה שלי היא קריאה להתנהגות הלימה בחברה, כדי שנוכל לחיות, גברים ונשים כאחד, טוב יותר ביחד, בשלום. באמת בשלום. ושלום, כמו גם עם אויבים, בא כאשר שני הצדדים מכירים אלה במגבלות אלה, אלה בתכונות המיוחדות של אלה, אלה בשונות של אלה.
סליחה על האריכות. סוף נאום.
אהבתיאהבתי
במשפט הזה
"דבריה, שנבעו מכך שהיא אישה מנוסה בחיים, נראו לה מאוד אנטי פמיניסטיים, מאוד חשוכים
הכוונה כמובן שדבריה נראו לסטודנטיות מאוד חשוכים.
ועוד דבר חלי, הנקודה היא לא לגרוע אחריות מהגבר חלילה, שלא נפתה אותו וכאלה שטויות, אלא פשןט לומר שגם לנו הנשים יש אחריות בכל המכלול הזה של יחסי גבר אישה, כמו גם לגברים. זה הכול. רוצה לומר: שתי הצדדים צריכים לנהוג בעדינות, רגישות ותבונה זה עם זה, ולהבין את השונות של כל צד, והרי אנחנו די שונים אלה מאלה.
אהבתיאהבתי
כתבת: כשאישה הולכת עם בגד שחושף יותר מכפי שהוא מכסה היא מבקשת לייצר בכך תשומת לב. הערה של גבר היא סוג של תשומת לב. הוא מקבל מסר שאומר: "נכון, אתה צודק… אני רוצה שתהיה מגורה. זה מחמיא לאגו שלי".
ההגיון שלך אומר: לבוש חשוף=בקשה להערה של גבר.
המחשבה הזו מקוממת, מכיוון שבלי להתבלבל היא מניחה מראש שמעשה נשי מכוון תמיד לעין גברית. ומה אם אני מתלבשת חשוף כי חם לי, כי נעים לי, כי אני לא מתביישת בגוף שלי, ואני לא מתכוונת כאן ללכת חצי ערומה אלא, וגם זו נקודה חשובה, ללבוש שמוכרים לי בחנויות הבגדים הנורמטיביות ביותר.
תעשיית האופנה והתקשורת מלמדים ילדות שזה הלבוש שלהן, וכל אשה שמחפשת בגד שהוא גם נוח ויפה וגם מעל מידה 2, יודעת שזה ממש לא מובן מאליו למצוא אותו.
ההתלבשות שלי לא מכוונת אליך או לגבר אחר שעובר מולי ברחוב. היא מכוונת אליי.
ברגע שזה יובן על ידי גברים המשוואה שהצבת בהתחלה פשוט תקרוס ותמוטט איתה את ההנחה המובלעת ששוב, מה לעשות, המותקפת ממש התחננה להאנס, והגבר פשוט נענה בטובו לבקשתה.
אהבתיאהבתי
את דיברת על מה שקרה לך לאורך השנים ואיך עמדתך השתנתה. מעניין שאני בצעירותי הייתי כמו הסטודנטיות האלה שצעקו על אלונה בפאנל. כפמיניסטית צעירה ראיתי הכול בשחור ולבן, וסברתי שהכול באחריות הגבר, שהוא "ישלוט ביצרו", שהוא יתאפק וכו.
דווקא עם הגיל והניסיון, כשהתחלתי להבין גברים יותר, לראות גם את הצד שלהם, נעשתי יותר פשרנית, יותר מתונה.
דווקא כאישה מנוסה, אני אומרת היום שגם האישה צריכה לחשוב על איך ההתנהגות שלה מתקבלת בצד השני, ולקחת דברים בחשבון. ושוב, גם על הגבר לעשות זאת. רק כך נוכל פעם, גברים ונשים, להפגש במקום שפוי ובריא יותר.
אני סבורה גם, שזו הסיבה שבפרשת רמון היו הרבה נשים מובילות הנחשבות כפמיניסטיות, כמו שולמית אלונה, שהגנו עליו. כי מה שאת רואה בגיל צעיר, זה משהו שונה ממה שאת רואה כעבור עשרים ושלושים שנה. לפחות אצלי זה היה כך. התבגרתי, התמתנתי בלוחמנות שלי לגבי גברים.
אהבתיאהבתי
כבר הייתי מוכן לקנות את מה שאמרת, עד שהגעת לטענה שאת לא לובשת בגדים בשביל אף אחד חוץ מאשר בשביל עצמך. זו טענה צבועה לגמרי. כשאדם לובש בגדים הוא חושב תמיד איך הם ייראו בעיני אחרים. כשאישה לובשת בגד הדוק, חושפני ומבליט היא אינה עושה זאת בשל נוחות גרידא. להיפך. היא רוצה להבליט את יתרונותיה. לא בעיני עצמה. את עצמה היא מכירה היטב. בעיני אחרים.
שום קוד לבוש אינו מצדיק הטרדה, תקיפה או אונס. אבל כשבחורה לובשת אריג במטראז' שיכול לכסות בקושי טלפון סלולרי, שלא תגלגל אחר כך עיניים ותספר שזה היה רק לשם שמיים. זה נועד לסחוט תגובות מהסביבה (ולהוציא את העיניים לנשים לא פחות מאשר לגרות גברים). אם נפסיק את ההיתממות ההזויה הזאת הדיון הזה יתקדם גם למקום שאינו רק קיטור על המצב המחורבן אלא גם ניסוח של פיתרון כלשהו.
אהבתיאהבתי
הטענה שלי היא לא שאין בלבוש שלנו יחס לסביבה אלא שלא בהכרח כל מה שאשה לובשת הוא במטרה לספוג תגובה מגבר, וגם לא בהכרח מאשה.
.אתה רוצה לקרוא לזה התממות הזויה, סבבה
כשבחורה לומדת מגיל צעיר שתפקידה הוא לגרות ולהיות פסיבית , ואתה מכיר בדיוק כמוני את הצורה בה ילדות מגיל 5 מוצגות בפרסום וקטלוגים של אופנה, לומד גם הגבר בדיוק אותו אופן שתפקידו להסתכל ואם הוא רוצה- לקחת.
ומלבד זאת, איך הטענה הזו מסבירה את העובדה שמעשי אונס תקיפה וגילוי עריות קיימים בחברות שבהן נשים מתהלכות עטופות מכף רגל ועד ראש?
אתה יכול לטעון שאנשים מתלבשים בשביל שיראו אותם, בשביל להגדיר את עצמם או לבדל את עצמם וזה נכון. אבל אתה לא יכול להשתמש בזה כהצדקה, ולהגיד "שלא תגלגל אח"כ עיניים" זה בדיוק להגיד שהיא רצתה שיגעו בה. וכאן עובר הקו שאנחנו לא מסכימים עליו.
אהבתיאהבתי
בכל שלב, אפשר להגיד: די, לא, לא מתאים.
ביותר מדי מקרים המשכתי. המשכתי, כי מה, אני אפסיק עכשיו? ומה אני אגיד לו? כבר הסכמתי שנעלה אליו אחרי הבילוי, אז עכשיו אני לא אסכים לשכב איתו? ועוד התחבטויות שבסופן אמרתי: נו יאללה, לא משנה. הוא יגמור וזה יסתיים
ל א ע ו ד
נשים וגברים חיים במציאות כה שונה אחד מהשני, ונדמה שרוב הגברים לא מודעים לזה
התמרור, הכתבה, הוראות המבחן – בלשון זכר
העולם המליך את הגבר, ואכן הוא מסתובב בהרגשה שהוא העליון
לפעמים גם הגברים הנאורים ביותר, שפשוט לא יודעים איך זה להיות אישה
אנחנו כ"כ רחוקים משוויון שזה מכאיב, אבל אני ועוד רבות כמותי לא נוותר
אהבתיאהבתי
בכל פעם שמעלים את נושא "הצניעות" זה מגיע בסוף לטיעון המוחץ "אבל ללכת ערומה ברחוב"? כאילו שיש רק את האפשרות ללכת ערומה ברחוב או להיות "צנועה" כדרך בנות בני ברק.
מתי אנשים – גברים ונשים – יקלטו שפלירטוט זה לא הזמנה "חסרת תנאים" למין? מתי אנשים יקלטו שלפחות כיום מגע בין אנשים אמור להיות מהנה עבור שני הצדדים (לפחות) ולא משהו שנוצר כ"סיבה ותוצאה" בנוסח "הלכת ערומה למה ציפית", "הלכת איתו למלון למה ציפית" וכו'. וזה נכון גם לכל החוכמולוגים שצווחים בלהט על "החתמת מסמכי הסכמה" וחושבים שבכך יסתיים הדיון. מגע, לא כל שכן מיני, זה לא משהו שנקבע" מראש ואין ממנו דרך חזרה… והכפייה, אין לה דבר וחצי דבר עם פלירטוט ואפילו (רחמנא ליצלן) פיתוי. כפייה היא כפייה היא כפייה.
אהבתיאהבתי
http://compulsive.at.corky.net/2006/07/15/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a1%d7%aa-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9b%d7%9c-%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a1%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%96%d7%a2%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%99-%d7%a0%d7%aa%d7%a7%d7%9c-%d7%a9%d7%95/
אהבתיאהבתי
הוא ברשותו, ובאחריותו המלאה. לא ידוע לי על שום דבר שמאשר לגבר לתקוף מינית אישה, או על איזושהי הקלה שניתנת בהקשר הזה (אסור, אלא אם היא לובשת בגדים לא צנועים, נניח). הרב ישראל רוזן הוא פשוט אידיוט שאין שום צורך להתייחס אליו. הוא יכול להוקיע כמה שהוא רוצה את ה"מפתות", או בעצם כל אישה שיש לה רצון משלה, ולהמשיך בחייו האומללים כאוות נפשו. זה שאנחנו מרגישות כאילו שאנחנו צריכות להתגונן בפני קשקושים מוחלטים כאלו, זו הבעיה כאן.
חוץ מזה, "חוקי" הצניעות לא קשורים לדת ולא מופיעים בתורה, אלא מנהג חברתי שהתפתח מאוחר יותר. נדמה לי שאפשר יהיה לקשר אותן לתיעוב הנוצרי מענייני הגוף, ובעיקר מענייני המין, ובוודאי שלמעמד האישה בתקופות ההיסטוריות שבהן הם החלו לזהם את הדתות. אלו הן אינדוקטרינציות, שככל שאנחנו ממשיכות לשמר אותן, אנחנו בעצם נותנות את היד הכי גדולה ל"הגמוניה הגברית", או בפשטות, לכך שיתייחסו אלינו כאל אובייקט מיני, על כל המשתמע מכך. טיעונים בעד צניעות הם בסך הכל הצד השני של מטבע ההטרדות המיניות.
לגבי הדרישה לקחת אחריות על הפלירטוטים, היא מאוד מוזרה בעיני. אנשים לוקחים כל כך מעט אחריות על כל כך מעט דברים, מחפשים ריגושים בכל מיני צורות מוזרות כדי למלא את הריקנות שלהם, מספרים לי עד כמה שהתנסויות הם דבר נפלא, נגיד, בסמים למשל, ולא קובעים גבולות בשום דבר, אז הפלירטוטים זה העניין? הבעיה היא כל כך הרבה יותר עמוקה מהדבר מזה, שזה פשוט נראה לי הדבר הכי שטחי ביקום, לקרוא לאישה לקחת אחריות על הפלירטוטים שלה. מה גם שתמיד אפשר להיתקל בכל מיני ניאנדרטלים שחושבים שזה שאת חיה זה פלירטוט. למה בשם השם יש איזושהי סיבה שאני אקדיש אפילו מאית שניה מזמני כדי להתייחס ליצורים האלו? לדרוש "אחריות" על פלירטוטים זו לא דרישה שאפשר לצאת ממנה, או לעשות איתה משהו. אני הייתי הולכת על דברים קצת יותר הגיוניים, כמו פירוט של אמצעי זהירות, שלא קשורים לאיך התלבשת.
אגב, מצער אותי מאוד לשמוע שאלונה קמחי "התבגרה" והחליטה ש-well adjustdment היא היא הדרישה החשובה בעולם. זה בכלל מצער לראות אנשים שהולכים ושוקעים לייאוש, ורק מתקרבים יותר ויותר לגישת ה"לעמוד זקוף מתחת לשולחן" ככל שהם מזדקנים, אם כבר הבאת את הגברת אלוני כדוגמא כאן.
לגבי עניין הלבוש והטענה שאדם אינו מתלבש בשביל עצמו, אלא רק בשביל אנשים אחרים, זה נכון ולא נכון בעת ובעונה אחת. לבוש אינו נקי מהקשרים חברתיים, זה ברור. ולבוש הוא בהחלט אחד האמצעים שבעזרתו אנחנו מציגים את עצמנו בפני העולם. לא תמיד זה כדי "למצוא חן". למעשה, לרוב זה לא קשור ל"מציאת חן". לעיתים קרובות יותר, אנחנו חושבים על הלבוש שלנו כמשהו שמשקף את מי שאנחנו, את האישיות שלנו, או את חוסר האישיות שלנו. אם אני תופסת את עצמי כאישה סקסית וחזקה, אני אתלבש בהתאם, לא כדי למשוך את עיניו של גבר X או Y, אלא כדי לשדר את זה לעולם. ז"א, אני מתלבשת בשביל עצמי – בשביל להחצין את עצמי, או את מי שהייתי רוצה להיות.
אהבתיאהבתי
עם כל מה שכתבת חוץ מ -:
זה שאנחנו מרגישות כאילו שאנחנו צריכות להתגונן בפני קשקושים מוחלטים כאלו, זו הבעיה כאן – כי צריך להאיר מילים ודעות חשוכות .
הדברים לא נכתבים כהתגוננות כמובן, הם נכתבים כי אולי הם יצליחו לעורר עוד כמה נשים וכמה גברים לחשוב, אולי, אחרת – המשוכנעים/ות לא צריכים את הפוסט הזה ודומיו כדי להנהן בראש ולהגיד וואלה, אדיוט הרב הזה. אלה שיתווכחו כאן איתי ואיתך ויכתבו שאי אפשר גם להתלבש כמו זונה, גם לפלרטט וגם לבוא בטענות איתם שווה להתווכח כאן, ואולי דרך הדיאלוג הזה תבוא תובנה חדשה. עקרונית או אישית,
זה העניין –
ובקשר לאיך אני מתלבשת, אני בכלל מוצאת שלאיך אני מתלבשת יש תפקיד חשוב, כמעט שריון מול החיים. מול המשימות שמחכות לי היום. כל יום ומשימותיו, כל יום והתחפושת / שריון שאני בוחרת להעזר בה. וזה באמת ולגמרי לא "בשבילם", מי שהם לא יהיו, זה באמת ולגמרי בשביל עצמי.
אהבתיאהבתי
בגלל שקשה לתחום גבול בין צניעות לבין בני ברק את מבטלת את העניין במחי יד ומקדשת מחשוף עמוק ומכנסונים?
האם האדם החושב לא יוכל לאתגר את עצמו בשאלות איפה הגבול? מה בין יפה למתפתה? בין אסתטי לפונגרפי?
ולעניין הזכות, את צודקת זכותך ללבוש מה שאת רוצה.
אבל כמו נהג בעל זכות קדימה, שנכנס לצומת מבלי להסתכל, עדיף להיות חכם מאשר צודק.
אהבתיאהבתי
ובמיוחד את המונולוג שנקרא "החצאית הקצרה שלי" שאותו ציטטתי בבלוג שלי בתגובה לדברי הרב רוזן.
http://maskitit.blogli.co.il/archives/34
אהבתיאהבתי
זה לא המחשוף, זה העקרון.
אהבתיאהבתי
שייך או לא שייך, פעם הזדמנתי לבית קפה עם חבר שלי, שבא עם החברה שלו.
החברה ישבה בכסא שמולי, סיפרה המון סיפורים, וכל זאת כשגופה רוכן קדימה לכיווני ונשען על ידיה שהיו מונחות על השולחן.
עד כאן שום דבר, אלא שהיה לה מחשוף נדיב (שזה גם כן שום דבר), אבל ההישענות על ידיה גרמה למשהו שנראה על גבול הפרובוקציה.
נאלצתי לשמוע את סיפוריה הארכניים, ובגלל האופי הפולני הדפוק שלי לא העזתי להשפיל את מבט העיניים שלי מתחת לקו הסנטר שלה, וכל זאת לכל אורך אותו ערב.
כלומר, אלמלא המחשוף והישענותה המבליטה על ידיה, אני מניח שהייתי מתבונן בה כרגיל, וללא "פחד" שמא העיניים שלי יירדו גם מתחת לגובה הסנטר שלה.
הרגשתי חרא כתוצאה מכל הסיטואציה.
נשבעתי לעצמי שבפעם הבאה, אני הורג את הפולני שבי, ואם תזדמן סיטואציה דומה – אני מתבונן אך ורק במחשוף שלה ולא מרים את העיניים שלי מעל גובה קו הסנטר שלה.
אבל הפעם הבאה עדיין לא באה.
אני בטראומה.
(פתאום אני רואה שאפשר לעשות פוסט מהתגובה הזו, נראה אולי אעשה).
אהבתיאהבתי
אני מסכימה שצריך להוציא מילים ודעות חשוכות ממרתפי הבירה אל האור, אבל צריך להוציא אותן ככאלו – מילים ודעות חשוכות, ובקונטקסט של גינוי והוקעה, ואם אפשר אז גם זלזול ובוז. אין שום צורך להתייחס לדברים כאלו בנימוס או בכבוד. מי שמביע אותן הוא הרי אדם חסר כבוד, ובטח שאין לו שום כבוד לדעות שלנו, ואני מאמינה גדולה ב"יחס גורר יחס".
אהבתיאהבתי
אני חושבת שגינוי והוקעה וזלזול יכולים לבוא לידי בטוי גם דרך מילים מנומסות והתייחסות עניינית, גם במשמעות של התשובות שלי, לאו דווקא בטכסט העליון –
כי מה הייתי 'מרוויחה' מפוסט סוער ומלא מילים 'חמות אש' שמסביר כמה האיש הזה, הרב הזה ורבים הדומים לו בדעותיהם חיים במציאות חשוכה,מחזיקים בדעות ששיכות לעולם אחר, לזמנים אחרים פרימיטיביים… עוד התלהמות, עוד אנשים שיזדעקו מול הרצון שלי ללבוש חולצה חשופה, ואני, אין לי בכלל רצון או צורך מציאותי במחשופים :) – אבל העקרון, בעקרון אני דבקה – ומקווה שדרך מילים עקרוניות וענייניות יגיע השכל הישר…
ואת באמת מאמינה ביחס גורר יחס?
תמיד? בכל מקום?
אם אין לו כבוד לדעותי, לא יהיה לי כבוד לדעותיו? כבוד זו מילה כבדה, סובלנות מוגבלת זמן זה מינוח מציאותי יותר במקרה שלי :)
אהבתיאהבתי
זה שאנשים לא לוקחים אחריות על שום דבר כדברייך, זה מצער מאוד, אבל זה עוד לא אומר שזה נכון. אני בחיי קוראת לעצמי ולאחרים לקחת אחריות על כל דבר, קטן כגדול.
ולגבי אלונה, אני, שולמית אלוני ועוד. יש דברים שאני לפחות, וכנראה גם הן ועוד אחרות, הבינו שלוחמנות לא תביא לשום דבר אלא רק הידברות. קריאה לשיוויוניות בין גברים ונשים. למשל דברים שכרוכים בפלרטוט. רוצה לומר: לראות את המצב בעיניים מציאותתיות. באותו פאנל אלונה אמרה דבר חכם בעיני לבנות הצעירות. את רואה גבר מבוגר כמו רמון, את חושבת, אה, הנה אבאל'ה נחמד, מה יש אחבק אותו כמו דובי נחמד. אלא שהוא לא רואה את הדבר ככה., בגלל שנים של חינוך אחר הוא רואה מיידלה שרוצה אותו. קריאה שגויה כמובן, ובלתי נכונה בעליל. ואני לא אומרת שצריך לזכות אותו במדליה על כך, כלל וכלל לו, גם הוא זקוק לחינוף מחדש. אבל מה אלונה אמרה? היא אמרה למזער נזקים. אותה צעירה מתוקה שלא צריכה בכלל להגיע למצב המגעיל הזה שלשון של זקן תיטחב לפיה, היתה צריכה לראות את התמונה הגדולה ובכלל לא לחבק אותו ולהישען על כרסו הרחבה. זה הכול. נקודה. אנחנו לא אומרות בכך שאסור לנשים ללכת עם מיני, ואסור לפרטט, אבל צריך לחשוב על מה שאנחנו עושים ולא להיסחף. וכנ"ל הגברים. זה הכול. כבדהו בחשדהו כזה. את יכולה לומר שזה בגלל שהזדקנו. אז קודם כל, אכן הזדקנו, מה לעשות, אבל עם הזקנה באה לפעמים ראיית עולם מפוכחת , מתונה ומציאותית יותר. זה הכול.
באותו פוסט שלי שהוביל את חלי לכתוב פוסט, כתב גביאל רעם, שבעקבות הפוסט שלו אני כתבתי את שלי, שיש כאם הרבה דיכוי מופנם של נשים, שקיבלו על עצמן מבלי דעת את היותן אוביקט מיני בעיני הגברים, וממשיכות את זה בבלי דעת. אני סבורה שחלק מההתנהגות הנשית המופרזת, פרובוקציה מינית נשים, ביגוד מאוד חשוף, היא חלק מאותו דיכוי מופנם שלה. אינני מאשימה שום אישה חלילה, רק מדברת על דיכוי מופנם. ואותו דיכוי מופנם הוא בידיים שלנו הנשים, ואנחנו צריכות לטפל בו.
במקביל, שהגברים יעבדו על הערכים הדפוקים שלהם הגורמים להם לראות בעצצם זיינים ודפקנים. זה מוטל על שני הצדדים.
אהבתיאהבתי
גינוי, הוקעה וזלזול לא חייבים להתבטא בקללות או בשפה מלוכלכת אחרת. ואני באמת לא מבינה איזו התייחסות עניינית אפשר לתת לבן אדם כזה. אני אתן לך דוגמא מעולם המושגים שלי – איזו התייחסות עניינית ואיזו תגובה לא מצטדקת אני יכולה לתת, כיהודיה, לבן אדם שמאמין באמת ובתמים שיהודים הם גזע נחות שלעולם יהיה טוב יותר בלעדיו? האם אני, כיהודיה, צריכה להתייחס בכבוד לדעותיו של אנטישמי? באותה מידה, אני חושבת שכאישה, אני לא צריכה להתייחס בכבוד לבן אדם שחושב שעצם העובדה שנולדתי אישה, ללא קשר למי אני ומה עמדותי, הופכת אותי לפחות ראויה לכבוד, והופכת אותו לבר סמכא לקבוע עבורי כיצד יתנהלו חיי, עד לרמה של מה אני לובשת. כי את יודעת בדיוק כמוני שה"רב" הזה לא מדבר רק על לבוש כשהוא מדבר על לבוש. וכן, אני בהחלט מאמינה ביחס גורר יחס. כמובן שאם מישהו מתייחס אלי באלימות (מילולית), היחס שזה גורר אצלי הוא בדרך כלל לא להתייחס אליו כלל. אמרתי "יחס גורר יחס", לא "עין תחת עין". יש הבדל גדול בין השניים.
לי אגב יש רצון וצורך מציאותי במחשופים, ואני משתמשת בהם לעיתים קרובות, במידה שמתאימה לי לפי עקרונות התורה שבה אני מאמינה בתחום הלבוש (ע"ע, סוזנה וטריני). אם מישהו מזדעק על זה, זה לא ממש גורם לי לחוש שזה מצריך את התייחסותי. בכל זאת, זמני יקר מדי מכדי לבזבז אותו על שטויות.
יעל – מה שהתכוונתי לומר הוא שהתופעה החברתית הזאת קיימת, שכיחה ונוכחת (שלא לומר שהדג כאן לגמרי מסריח מהראש במדינה שלנו). לדעתי, "לקרוא לאנשים לקחת אחריות" זה לעצום עיניים מול המציאות. זה לא עניין כל כך פשוט, וזה עניין שיש לו גורמים בסיסיים, בתשתית החברתית, ואם באמת רוצים לעשות שינוי כאן, צריך לעבוד על הבסיס. טיפול ברמה של "קריאה" זה כמו לנסות ולטפל בסרטן באמצעות פלסטרים.
הייתי רוצה להאמין שיש טווח שלם של עמדות, פעולות ושאיפות בין ייאוש מוחלט וויתור על השאיפה לשינוי לבין לוחמנות ילדותית. לראות דברים בצורה מציאותית לא אומר שצריך לקבל אותם כמובנים מאליהם, כ"כך היה וכך יהיה תמיד", וכל מה שאפשר לעשות זה לתמרן. לומר לך את האמת, אני לא ממש מבינה את החוכמה בדברים של הגברת קמחי שציטטת כאן. אולי אם יש לך תסביך אב את חושבת שזה אבאל'ה נחמד. זו קריאה מאוד ספציפית, ולא תמיד הקריאה שמתבצעת. אוביוסלי, אלונה לא ממש מחוברת לעולם הצעיר יותר היום, שבו נשים צעירות מסתובבות מתוך האינטרסים שלהם עם גברים מבוגרים כמו רמון, מתוך מודעות מלאה ומתוך רצון לנצל אותו כמו שהוא מנצל אותן. בי באופן אישי – כבחורה בשנות השלושים לחיי, גברים כמו רמון מעוררים בעיקר בוז וגועל, כפי שבטח חשה אותה זו שהתלוננה נגדו. התפיסה של נשים כולן כקורבנות בידי עולם הגברים מלא הזימה היא תפיסה שגם לא קשורה למציאות של היום, אפילו בישראל, ואם לומר לך את האמת, היא גם לא משרתת יותר מדי את המאבק הפמיניסטי כפי שהוא צריך להתנהל היום. השגנו כבר את החקיקה, השגנו כבר את המודעות "על פני השטח". עכשיו מה שנשאר להשיג זה את השינוי הנורמטיבי. אפשר לקרוא לזה "חינוך מחדש". לי זה נשמע יותר כמו איך שמכנים בסין את הגולאגים. הייתי מעדיפה לקרוא לזה "יצירת מציאות חדשה". וזה בהחלט אפשרי, ולא באמצעות זה שאני אחשוב פעמיים מה ללבוש לפני שאני יוצאת מהבית, כי אולי יהיה בסביבתי איזה חרמן בגיל של אבא שלי שיבוא לו לשלוח ידיים (ובבקשה ממך, אל תגידי זקן).
אני לא מבינה את דבריו של רעם. אם החלטתי שאני אישה (במובן הסימון דה בובארי), ואישה זה גם המיניות שלי כאישה, איך בדיוק זה מהווה הפנמת היותי אובייקט מיני? אני חושבת שהגוף שלי, כאישה, הוא דבר מדהים. אני אוהבת להתלבש בצורה המחמיאה ביותר ליצירת האמנות ה"אלוהית" הזאת. אני אוהבת לראות נשים מתלבשות בצורה שמדגישה את היותן נשים, גם מבלי לחשוק בהן מינית. אני גם אוהבת לראות גברים שמטפחים את גופם ומתלבשים בהתאם. מי שחושב שזה הדבר שהופך אנשים לאובייקט מיני, לא מבין מה זו מיניות אנושית, וכל מה שהוא מבטא זה הפנמה של הדיכוי – הדיכוי של הגוף, הדיכוי של האנושיות השלמה. כמובן, שגם כאן יש טווח שלם של פרופורציות, וכמובן, שיש גם אנשים שמתלבשים באופן פרובוקטיבי רק לצורך הפרובוקציה, כדי להגיד משהו, ומצד שני – זו זכותם המלאה, ויתכן שאפילו כדאי לשמוע את מה שיש להם לומר. הגדלת חופש תמיד עדיפה בעיני על הגבלת חופש. אם כבר צריך לחנך, זה רק חינוך לפיתוח יכולות להתמודדות ביקורתית עם חופש.
אהבתיאהבתי
אמן לכל דברייך, אלא שנפש האדם היא לא עד כדי כך מפותחת.
אז בינתיים אפשר גם להתמודד עם המצב באופן פרקטי, ביחד עם הניסיון לשנות. מה יועילו כל דברינו כאן לעוד צעירות שזה קורה להן? הרי גם אם היו לוקחים את רמון וקצב לבית הסוהר, היו עוד צעירות נופלות בחרא הזה, ממישהו אחר. יש כאן בעיה עקרונית שבתי סוהר הם עבורם כמו פלסטר. צריך לשנות משהו בסיסי ועמוק בין גברים ונשים, ואת זה אפשר לעשות בשינוי של התנהגות, ובחינוך, מחדש או לא מחדש, את תגדירי. מצידי, "יצירת מציאות חדשה" נשמע לי מאוד טוב, מאמצת בשתי ידיים.
ובינתיים, אפשר גם לנקוט באמצעי מנע פרקטיים. אני אישית הבנתי מהר מאוד בגיל עשרים, כשזה קרה גם לי, איך לנהוג עם העניין. והנה, זה לא קרה שוב. ניסו, אבל לא הצליחו כבר. פשוט ידעתי איך להתמודד. אני חושבת שזה מה שנשים צריכות ליישם בינתיים, מול שינוי התנהגות גברית מצ'ואית. אז אולי גברים ונשים יתקרבו לאיזה סטטוס קוו.
אהבתיאהבתי
שאני סבורה שקצב לא צריך ללכת לבית סוהר: הוא צריך גם צריך. אני התכוונתי למקרה רמון, שהוא בעיני גבולי. המקרה של קצב הוא אונס של ממש, וכאן אין בכלל שאלות, ודבריי בכלל לא מכוונים לזה.
אהבתיאהבתי
מה זה בדיוק "נפש האדם" הזאת? ואיך בדיוק אפשר לקבוע את רמת ההתפתחות שלה? זה לא מושגים שאני יכולה לעבוד איתם, ולמעשה, במהלך ההיסטוריה, מושגים כאלו הובילו למסקנה של "נכריחם להיות חופשיים" וכו', מסקנה שאף פעם לא הובילה לשום דבר טוב.
לעומת זאת, "יצירת מציאות חדשה" היא משהו שיש לנו דוגמאות רבות וטובות להפעלתו המוצלחת, והיא לא בדיוק קשורה לחינוכם מחדש של גברים, לפחות לא בדרך של חינוך, אלא בעיקר בדרך של פעולה, יצירת תקדימים, יצירת מודלים. למשל, הנשים שנאבקו בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית על הענקת זכות בחירה (בבחירות) לנשים, למשל, ששילמו מחיר אישי גבוה כדי שאני ואת נראה בזכות הבחירה דבר מובן מאליו. הנשים הראשונות שנכנסו לשוק העבודה, הנשים הראשונות שנאבקו על זכותן לרכוש השכלה וללמוד מקצועות "גבריים" כמו רפואה או משפטים, למשל, הנשים שפעלו להכרה באונס כמשהו פלילי וחמור, כל אלו שסללו את הדרך לדברים שאנחנו כבר לא צריכות להיאבק עליהם.
במובן הזה, בהחלט יש התקדמות רבה מאוד, והיא התבצעה תוך פחות ממאה שנים. זה דרמטי מאוד, בהתחשב במספר השנים שעברו עד שקרו הדברים האלו. ובכל דור מתקדמים עוד קצת. שיעור הנשים שרוכשות השכלה גבוהה במדינות רבות במערב כבר גבוה מזה של הגברים, למשל. יש כבר חוקרים שמדברים על דור חדש של "נקבות אלפא", שלא מרגישות שיש בפניהן איזושהי מגבלה מהותית מעצם היותן נשים, ולא בגלל שהן שוגות באשליות. אלו הם תהליכים של העצמה ושל ידע ושל שוויון אמיתי – בהזדמנויות, בלי דחיפה לחד מיניות. לסוף עוד לא הגענו, אבל אין ספק שנשים בעולם המערבי (וצריך לזכור שמדובר בעיקר בעולם המערבי, ושנשים רבות מאוד בעולם כולו חיות עדיין בתנאים מזוויעים יותר ממה שאת מסוגלת בכלל לדמיין) עברו דרך ארוכה מאוד, ורבת הישגים.
לגבי קצב, אני לא מבינה מאיפה הבנת שאני כן חושבת שהוא צריך ללכת לבית סוהר. קצב הואשם באונס בתקשורת, לא בבית משפט. קצב לא עמד למשפט, ואפילו לא הוגש עדיין כתב האישום. לא התבצע שום הליך משפטי תקין באיזושהי צורה, ושום מצב או שיטה שמאפשרת להכניס בן אדם לבית סוהר לפני שהורשע במשהו לא מקובלת עלי. פרט לכך שאני לא חושבת ששעירים לעזאזל הם יותר מאשר פורקן מתחים, ובוודאי לא משהו שגורם לשינוי נורמות. בית משפט יכול לגבות שינוי נורמות, אבל לא ליצור אותו.
אהבתיאהבתי
שרציתי להביא דוגמא מ-ynet מהבוקר שמראה שלא כולם הרב ישראל רוזן
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3421882,00.html
אהבתיאהבתי
אני בת 44, כבר לא מתחילים איתי יותר, נעשיתי שקופה, אפס, ואני מתגעגעת לימים שהיו מטרידים אותי. כן. לכן, סטודנטיות יקרות, חכו לזיקנה, איש לא ישים אליכן לב יותר ותהיו מדוכאות מידי מכדי להקים אוהל מחאה על מחיקת קבוצת אוכולוסיה של נשים מתבגרות שאיש לא מכין אותן אל מותן הראשון בגיל 40. אחר כך, המוות ההממשי בגיל 85 נראה קצת פחות מפחיד, כי החיים ממילא מאבדים הרבה מטעמן כשאישה יפה כבר לא יפה. אז תשתקו.
אהבתיאהבתי