תקריב

הילדה שלי הלכה עכשיו עם אבא למקום עם מים ואני מתיישבת ליד המחשב
בכוונה לכתוב. יש משימת כתיבה יומית שאני מנסה לעמוד בה כבר כמעט
שבועיים – כן כן רוני – ולעיתים גם מצליחה. 
מיילים. רובם הגדול ג'אנק וסתם, אחד משמח כל כך. בודקת מה העניינים עם
פוסט היומולדת שלי, אחר כך, במצב רוח החלטי פותחת word, קוראת את
המילים שכתבתי ביום חמישי, מתבוננת עליהן בבוז מהול ברחמים והולכת 
לשוטט כמובן. אוהבת לשוטט. אני מגיעה לפוסטים חדשים בדהמארקר,
מגיעה לפוסט האחרון בבלוג שאני קוראת באופן קבוע. הכותרת שלו היא:
אני ואורלי מ"הלהקה" מבלים לילה בBBS – 
אורלי של "הלהקה", מהכרות אישית, מופקרת ככל שהייתה, וככל שדרש
התסריט, זוכרת כל גבר שבילה איתה לילה. מודאגת מעט מהדרדרות הזכרון
שלי, ואיפה היה בר בשם BBS, אני ניכנסת לפוסט של יאיר רווה לברר
ועפה במנהרת הזמן.

דבורית הזמינה אותי אל סיפורי "הרשת ואני" כבר לפני שבוע –
אבל בחיים, כמו בחיים. ויאיר, ברגע, החזיר אותי לנקודת האלחזור שלי.

סוף 1993 –
א. שהיה אז מתוק מדבש הכיר לי את הBBS ההוא. לי הייתה הדירה שלי
ולו את שלו, לי היה מחשב ישן עם מקלדת, שולי מוקשים וטטריסים ולו היה
שיח פיטנגו שופע בחצר, מחשב יותר מהיר עם משחק פינבול מדהים ומשהו
שהוא הציג לפני די בהתרגשות. BBS – 
בלילות, אחרי שהיו נגמרים הריגושים וההתחלות, היינו מתיישבים ליד השולחן
הגבוה, שם בפינה בבית הקטן ההוא ומנסים לבדוק איך מתַקשרים עם 
אנשים זרים, לומדים כמה זה מרגש ומשמח לפגוש שֵם מוכר מאתמול בלילה
מהבהב על המסך גם הערב. והיו דיבורים מהוססים, כמו לימוד שפה חדשה.
אבל אנחנו היינו בתקופה אפילו יותר מרגשת מוירטואליות חדשה, ובמקום
להמשיך להתיידד עם הרשת ומה שהיה לה להציע, התידדנו עם החיים
האמיתיים. חיברנו בתים, ספרים (שלי), תקליטים (שלו), שני מחשבים,
שתי אלפא רומיאו ואפילו הצלחנו לנפק לעולם תינוקת מדהימה אחת.
אחרכך הגיעו החיים והמחשב הפך לחלק מהם.
אי מיילים, משחקים – טורנירים מוטרפים אל תוך הלילה – אינפורמציה.
המחשב הופך להיות חלק טוב של החיים. מעשי וטוב.

א ב ל 
עד לפני ארבע שנים, הוא היה עניין כמעט פרקטי. ענייני.
מיילים. מידע. משחקים.

את ההתיידדות האמיתית שלי עם הרשת יצר, אני לא חושבת שבכוונה,
או בהבנה מה זה יהיה/יעשה בשבילי, איש יקר, רחוק ומוכשר.
בשנת 2003 השתתפתי בסרט  "צעד קטן". ביים אותו שחר סגל –
הפיק רפי בוקאי המתוק שכבר היה חולה, אבל שרמנטי כתמיד, צלם 
מנו קדוש – (טוב, חייבות שחקניות, תמיד, הרבה תודה לצלמים –
במיוחד למנו :) – שיחק לצידי אבי נשר :) ובעיקר, כתב גיא מאירסון –
לגיא יש בלוג כאן ב"רשימות", ואני רק יכולה להצטער שהוא גר באמריקה
עכשיו וכותב בו לעיתים כל כך רחוקות. אחרי שנה בערך, צילומים,עריכה וכו'
הגיע זמן החגיגות – הן היו קצרות מאד במקרה של הסרט הזה – שהתרסק
באופן די אכזרי, אפילו יחסית לסרטים ישראליים – נסענו באוטובוס, מי היה
מאמין, לפרמיירה של הסרט בפסטיבל חיפה, בדרך דברנו גיא ואני.
אני על מה אני כותבת ובעיקר על מה אני רוצה לכתוב וגיא סיפר לי על
"רשימות",הסביר לי מה זה בלוג ונתן לי כתובת www.notes.co.il  –
ומתנה לתמיד.

חודשים ארוכים קראתי ב'רשימות'. קדימה ואחורה. נוברת בארכיונים
של כולכם, בדיוק כמו שאני מקווה לפעמים שיש קוראים שנוברים בשלי.
שההתייחסות לבלוג היא לעיתים פחות שיטחית מהפוסט האחרון,
ולפעמים בדיוק רק הפוסט האחרון.

העולמות שנפתחו לפני היו כל כך מעניינים. הם אחרים, מגווונים, מעניינים
בחלקם, מרגיזים, יהירים, שונים ממני, דומים לי, חשופים, שקופים,
יצירתיים, שבאמת 'לא ידעתי נפשי' משמחה.

צ'טים מעולם לא עניינו אותי או רגשו אותי – להוציא הראשוניות בBBS
שמקבל בימים האחרונים מיימד מיתולוגי בגלל המשחק הזה –
הכרויות ברשת הוא דבר שלא הייתי בו, לא אהייה בו והוא ממש לא עושה
לי את זה, אבל הבלוגים. הבלוגים הפכו את הרשת למקום מרתק בעיניי.
רכשתי לי אדם או שתיים דרכם והם, באופן כללי מעניינים אותי מאד.
הרבה מאד. יש בהם הכל. סיפורים. אנשים. אמת. כשרון. וגם לא כמובן –
אז מה?

קראתי אין סוף ואחרי חצי שנה כתבתי מייל קטן, רומזני ומהסס לאורי
ברוכין. אורי היה קשוב ומדוייק ובעיקר סבלני מאד ואחרי כמעט חצי שנה
של היסוסים, אין סוף מיילים לאורי, לרוני, לאביבה. בלבולי ראש והתלבטויות
די טרחניות, כמו שאני יכולה לפעמים, הגיע ה 1 לספט 2006 – ובסמליות
ילדותית משהו לחצתי E n t e r  ופתחתי את הבלוג הזה.

צעד אמיץ וחכם ומייטיב שעשיתי עם עצמי.

אין לי מילים ולעולם לא יהיו לי מספיק מילים – סיטואציה הזויה מבחינתי – 
כדי להסביר כמה האינטרנט טוב ומתאים ומשמח אנשים עם
הפרעת קשב. מענה ישיר לצרכים שלנו. לאופי שלנו.
E N T E R  המילה האהובה עלי ביותר –
אחת הפעולות האהובות עלי ביותר –
כל העולם לרגליה. כל האפשרויות שלה –
כמעט, כמעט כמו הרגע הזה, בקולנע, ההוא האמיתי, עם הכסאות,
המסך הגדול והאמונה הגדולה, והתקווה שברגע הקסום הזה, שהאורות
יכבו והמסך הגדול יפתח לאט לאט, יקרה משהו חדש. שלא ראיתי מעולם.
שיקח אותי, ילמד אותי, יראה לי ובעצם מה לא…
E N T E R
הקצב,האפשרויות,
האפשרות להתעמק כרוצים, המילים,האינפורמציה,
המהירות, הצילומים, העולמות שמתגלים,
החוסר שעמום, היכולת להפסיק כשרוצים, או מוכרחים.
ולחזור כשרוצים, או כשאפשר.
הויטליות, השינויים, הקביעות, הגירויים, האפשרות להיות בכל מקום,
ולא להיות בכלל. האפשרות להתחבא,
החופש להיות או שלא, להגיב או לא,
הסקרנות שמצליחה אפילו להגיע לסיפוק מסויים לפעמים,
העניין שהוא מצליח לנפק ולספק –
התעלומה הבלתי מוסברת מיהו למה הוא ואיך עושה הRSS הזה
אבל חוץ ממנו,
שמחה אמיתית.
גן עדן למח קודח ונפש חפצה.

המתנה הכי גדולה שקבלתי בשבוע שעבר, אם בענייני רשת אנחנו,

וסליחה גדולה כי אני ממש לא מצליחה להזכר אצל מי ראיתי ו'חטפתי' –

אני רק יודעת שזה היה ב"רשימות" – ואני מעבירה לכם בשמחה הוא

הStamble – אתה לוחץ עליו והוא, על פי הגדרותיך, מביא לך תופינים

חדשים ומפתיעים, במבצע. לא רק היום, אבל רק באינטרנט.

אלא אם, כמו שדודה של אומרת – ציטוט אמיתי אגב:

תזהרי, יום אחד האינטרנט הזה יתקלקל ומה תעשי אז? 

E N T E R  –  אביבה   —   רוני    —   גיא מאירסון :)   —   ד.