תקריב

.

תכירו, יפה ברי'ל, ילידת 1907.

.

.

.

הצילום הזה צולם בשנת 1935.

עלתה לארץ בשנת 1929, חיה בתל

אביב עם בעלה, אברהם, אבי שלושת

ילדיה. עשר, אמא שלי, שמונה, דודה

אתי, ושש דוד אלכס.

הם גרו בצריף על חוף הים. בגורדון.

היא הייתה אמא קשוחה ואוהבת והגונה,

כמו שנשארה עד יומה האחרון.

דורשת הרבה אבל נותנת בתמורה

תמיכה ואהבה וקסם אישי וזכרונות

אין ספור לשלושת ילדיה. היא גם

מטפלת כמובן בבעלה העובד בבנק

כמו שטיפלו אז נשים בגברים,

ואני אכן משתמשת במילה טיפלו.

ועובדת.

.

.

.

.

ובנוסף היא עבדה אז כפועלת בניין בבניית בית החולים תל השומר.

פועלת בנין. עבודת כפיים עברית. בניתי את המדינה היא אמרה לי, בטיח ולבנים, ממש ככה.

.

אחרכך,

בגיל ארבעים,

כששלושת ילדיה התחתנו,

קמה ועזבה את הגבר שהיה אהבת חייה

הגדולה. נמאס לי לחיות עם לב שבור

היא אמרה לי, הוא מעציב אותי.

קמה ונסעה לחיות באמריקה הגדולה

עם החצי השני של אחיותיה. אלה שבחרו לא להיות חלוצות בפלסטינה אלא מהגרות בבוסטון וקווינס.

הפכה לאחות, עבדה, פירנסה את עצמה, ושלחה לנו חבילות מלאות ריחות זרים וקסומים של חוצלארץ,

בובות מכוסות מלמלה ורודה שהולכות (!!) ואגרות דואר אויר כחלחלות שהגיעו בכל שבוע.

סבתא שלי לא בנתה זוגיות פורמלית נוספת – בשנותיה המאוחרות הביעה סוג של חרטה, בגלל הבדידות

היא אמרה, רק בגלל הבדידות -למרות שהייתה אשה פעילה וחייתה חיים נשיים מלאים ושמחים.

בגיל ששים, ברגע שזכותה לקצבת פנסיה אמריקאית נכנסה לתוקף, יומיים אחרי התאריך, היא הייתה

על האוניה הגדולה ההיא שהחזירה אותה על המטען הזו והמרגש שלה לנמל חיפה, ומשם הבייתה.

התחנה הבאה, היא הופכת לגננת, לגננת המיתולוגית של רמת אביב לעוד עשר שנים לפחות.

היא הייתה אשה מרשימה וחזקה שחייתה את חייה ברגישות ואומץ נדירים לזמנה,

עם זקיפות קומה פנימית וחוסר מורא ולקחה אחריות מלאה על חייה, עד לנשימתה האחרונה.

סבתא שלי. אדם נפלא, אשה מקסימה ופמיניסטית בלי הרבה מילים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

יום האשה שלי השנה מוקדש לה. יפה בר'יל 1996- 1907.

.