יודה הלוי פינת בנק הפועלים. נמכר.

 

 שישי. בוקר. 

 אני אוהבת את התערוכה – ארוע – מפגן – איך שלא תבחרו לקרוא לתערוכת האמנות הישראלית

 של  הועד למלחמה באיידס בבניין בנק הפועלים בתל אביב פעם בשנה, בחורף. יש בו ערבוביה

 מקסימה של תל אביביות, ישראליות, פרובנציאליות, רצון טוב, הרבה, מאות יצירות אמנות וערב

 רב, רב ממש  של אנשים. הרבה אנשי חברה, ממון, פילנטרופיה וגם ציירים, צלמים, עיתונאים,

 ובאמת מכל וכל. 

 ארוע מגאלומני. הרבה אומנות. טובה יותר, טובה פחות, מודעת לעצמה, חובבנית, הכל מהכל,

 כבר אמרתי, והרבה רצון טוב, מצליחים להרים שנה אחר שנה בוקר רוטט שמביא בעקבותיו את מה

 שחשוב באמת. מודעות למחלה הארורה הזו שלא הולכת בינתיים לשום מקום, וכסף, הרבה כסף. 

 

 

 

 

 

 

אז התלבשתי באופן פחות שכונתי מהרגיל, אפילו התאפרתי מעט כי אנשים, צלמים ולכי דעי את מי תפגשי שם בכל זאת – ובאמת פגשתי איזה אקס מצויין במיוחד – אבל לשכנע את עצמי לקפוץ לרגע למספרה לא הצלחתי, יש גבול. שונאת מספרות והשמים האפורים – כמעט – שחורים שראינו, וצילמנו מהאוטו בדרך לבית הספר הרתיעו להתרוצץ בחוץ וסיפקו תירוץ מצויין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יודה הלוי, חניה חוקית בכחול לבן מי היה מאמין וכניסה לבועה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אמרתי הרבה היי והיי, ושלומי מצויין, וכן, היא כבר ממש גדולה, ותודה רבה, באמת, כן אני

ממש נהנית בצילומים ואפילו מצליחה לחבב אותה לפעמים את הדמות הזאת שאני משחקת,

וכן, אנחנו חוזרים לצלם עונה שניה של "עד החתונה" במאי אני חושבת, והכי הרבה אמרתי

תודה רבה, כן? ראית? באמת? ולא, אני לא מגלה מה מצולם שם וכן, אני מנסה לארגן תערוכה

ואין לי מושג איך עושים את זה, לך יש? ח י ו ך.

 

 

 

 

 

 

 

 כי השנה, בניגוד לשנים הקודמות שאמרתי שאזכור וכמובן שלא, הצלחתי לתרום צילום.

אומנם, אומנם ממש ברגע האחרון, אפילו לא נעים לי לספר כמה ברגע האחרון – ותודה אישית

להילה שהבינה ועזרה – כל כך ברגע האחרון שהצילום שלי שם אפילו לא בגודל המתוכנן – 70X100

כי שלחתי אותו ברזולוציה לא אופטימלית וזה מה שאפשר היה לעשות ברגע הממש ממש מאוחר

ההוא, אבל בכל זאת. היי, צילום שלי למכירה. 1300 ש'ח. תרומה לועד במלחמה באיידס.

עדכון של יום אחרי: נמכר במהלך התערוכה :)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השנה חסכו, ובצדק, ולא הדפיסו את קטלוג התערוכה.

הוא יעלה באמצע השבוע לרשת. לצפיה ורכישה.

 http://artisrael.org.il/ – עוד לא פעיל. עוד כמה ימים הם אומרים.

שווה. מחלה ארורה.

28 בפברואר 2009 – 21:13 קטגוריות: מתחיל במצלמה | תגובות (5)

סיבה קטנה למה יצירות מקור הן הכרח של ממש

 

 

יתכן, רק יתכן שאם הילדים שלנו יצפו בסדרות מקור –

כלומר סדרות שנכתבו ונוצרו כאן. 

שחקנים הניראים, מתנהגים כמונו, ממקומותינו, דוברי עברית. גם טובה, גם מעורבת בסלנג.

כמו בחיים. בחיים כאן.

סדרות המספרות מה קורה כ א ן, המתעסקות במקום הזה ובדרכיו,

שלא נדבר על שפתו.

הילדים, גם אלה הצופים בטלוויזיה שעה, שעה וקצת ביום –

כן יש גם כאלה מי היה מאמין –

אלה הבוחרים בקפידה תוכניות לצפיה –

כי חייבים לבחור מה סדר העדיפות –

לא היו נחתמים בחותם הסיטקומים וההומור והסלנג האמריקאיים כל כך.

עם הצחוק מלאכותי ברקע, הפלסטיק הנודף מנוסחת העשרים שתיים דקות נטו בין הפרסומות,

ובעיקר,

בעיקר,

הן לא היו לומדות ונחתמות ומצווחות ומצחקקות,

כל מילה שניה,

נשבעת לכם, כל מילה שניה, בלי הרף, על כך דבר:

OH MY GOD

והתוספת האחרונה שמועתקת כאן בדיוק היא זו: אומייגד.

וגם : omfg. בלי תרגום בינתיים.

אין מילים. ספיצ'לס.

 

למה השביתה – יאיר רוה מסביר . וגם איבגי.

ועכשיו, ממש עכשיו, חמישי בערב בכיכר רבין.

מוסיקה, סרטים, שיחות, תרבות מקומית, אנשים ואכפתיות.

אנחנו כבר בבית. מאוחר, יש מחר בית ספר ו"ואלס" הוא לא סרט לילדים….

 

 

נ.ב. OH MY GOD – מה יהיה עם הביטוי הזה ומתי הפכתי להיות אמא שלי!!??

26 בפברואר 2009 – 20:54 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (8)

זה תוקף אותי בזמן אמת

 

 

אני כועסת עליה.

באמת כועסת, ובצדק כועסת.

ההתנהגות הזו שלה לא מקובלת עלי בשום מקרה, תרוץ או דרך.

אני כועסת עליה.

לא צועקת.

אני מרימה מעט את הקול. שוטפת אותה במילים רציניות וברורות ובעיקר אני חמורת סבר.

מאד חמורת סבר.

– אבל…

– הפעם אין אבל!

– אבל א מ א..

– הפעם אין אמא ואין אבל. את תתנצלי בפניה מחר וזהו.

– ….

– הבנת?

– …..

– הבנת..?!

– כ ן….

 

הפנים שלה משתנים.

הפה שלה נוטה כלפי מטה.

עיניה מביטות בי במבט כל כך תוהה ופגוע.

היא מביטה בי כאילו בגדתי. הפרתי ברית.

שפתיים רוטטות, עינים דומעות ונערונת אחת ניראת לרגע כמו פעם. תינוקת נעלבת ופגועה.

אני רוצה, כל כך רוצה להביט בה ולהגיד שבסדר, מה כבר קרה, העזת פנים למי שאסור,

מי מאיתנו לא עבר יום כזה או אחר,

של מותר ואסור, אסור ומותר.

בואי אהובה שלי, בואי, תני לי לנגב לך את הדמעות,

זה לא שווה את זה.

בואי לחיבוק. לנחמה.

מה כבר קרה שאני גורמת לך להתעצב ולדמוע ולהגיד בקול רועד שאמא, אל תכעסי עלי אמא.

המבט שלך, הפנים האלה, החמיצות והצביטות הכואבות בלב שוטפות אותי כמו גשם חומצתי.

הגוף שלי נוקשה. אני מותקפת על ידי בזמן אמת.

אני מתאפקת.

אני מצליחה לא להגזים, ולהפתעתי, גם לא לסגת.

להיות במידה המדוייקת.

הגבול השקוף והמתעתע והכל כך קשה של המידתיות, וההחלטיות וההורות הזו.

מה יהיה איתה עם ההורות הזו.

אני זוכרת שיש לרגע הזה סיבה. אמיתית וצודקת.

אני משננת לילדה שהייתי ולמבוגרת שאני מנסה להיות, שלמעשים יש תוצאות.

אני זוכרת שאני אמא שלך אהובה מכמירת לב שכמוך, שזה תפקידי,

שזה לא באמת כל כך נורא כמו שזה מרגיש לרגע.

לא עבורך ולא עבורי.

אני מחזיקה מעמד, מצליחה לשלוח אותה לישון עם שקט, נשיקה והרהורים

ורק אז,

אחרי שאני משוכנעת שהיא נרדמה אני נופלת על המיטה ופורצת בבכי.

23 בפברואר 2009 – 09:49 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (15)

תגים , , , |

תעלומה

.

.

– אני לא מוכנה שתגידי לי מילה …

– על מה מותק?

– על העובדה שאני יחפה..

– למה? את יחפה?

– כן ולא באשמתי

– כלומר?

– כלומר שתמו גרבי

– כלומר…?

– כלומר אמא יקרה שאין לי גרביים!

– בארגז כביסה?

– לא.

– במייבש? בסל התכלת שליד המייבש?

– לא.

– במגירות שלי?

– לא.

– אצל אבא?

– לא. אמא אין לי גרביים יותר.

– גם לי לא.

– א מ א

– מה?

– מה יהיה? לאן הן נעלמות כל הזמן?

– בואי, הגיע זמן תחקיר

אספנו את כל הבודדות בבית. ממגירות עלומות, שקיות ניילון שכוחות, פינות אפלות, מדפי ספרים,

מתחת למזרונים ובתוך ערסל מקופל, כל הבודדות כונסו בשבת סגרירית – אם כי פחות סוערת מציפיות

הבית הזה שהתכונן לסערה כמעט כמו לסוף העולם – לכביסה, מסדר זיהוי, מיון ומסקנות:

ארבעים ושמונה גרביים בודדות. אין לי מושג. באמת שלא אין-הגענו-למספר-הזה  נזרקו על השטיח

בעלת עניין נדרשה למיון ראשוני,

והתוצאה הסופית:

נ.ב. אלה ממשיכות להוות תעלומה

כמה זה יקח? חודש? חודשיים?….

21 בפברואר 2009 – 16:38 קטגוריות: בית, ש א ל ו ת | תגובות (27)

תגים , , |

קליפ ושביתה

 

נותרו עוד 6 ימים עד לשביתה

מעל 2000 חברי ממ"ה התפקדו עד כה

השביתה תיפתח בעצרת גדולה, יום ג' ה- 24 בפברואר 2009 ,

שעה 10:00 בנוכחות כל עובדי תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל,

מיקום העצרת: אוהל המאבק – צומת הרחובות ראול וולנברג והברזל (באזור רחבת האופניים)

מיד לאחר העצרת נצא לפעילות אקטיבית של כארבע שעות מול בנייני קשת ורשת

ונקיים יום שכולו אחווה ומחאה.

מצפים לכם!


 

כל מי שרוח נושבת בנפשו מתבקש להציע את עצמו לאחת מהפעילויות לאורך 3 ימי השביתה –

כתובת המייל חוזר : e-good@film-e-good.org.il

 

 

 

 

 

18 בפברואר 2009 – 21:50 קטגוריות: קולנוע | סגור לתגובות על קליפ ושביתה

אם הייתם יכולים להצביע שוב….

 

 

 

בעקבות שיחה ארוכה וסוערת,

בטחון שרבים היו מצביעים אחרת אם היו חוזים את התוצאות,

והתערבות קטנה גם:

 

אם הייתם יכולים להצביע שוב, הייתם משנים את הצבעתכם?

 

אם כן, ממי למי?

13 בפברואר 2009 – 19:17 קטגוריות: ש א ל ו ת | תגובות (57)

עצומה נגד סגירת ערוץ 10 / עשר

 

 

 

כי רק שניים זה מעט מדי, ומסוכן מדי –

 

כ א ן  http://www.keep10.wip.co.il/

 

  3    1   2

 

ומעניין לעניין, באותו עניין – מאבק האיגודים וגם אני.

29 בינואר 2009 – 17:54 קטגוריות: עד כאן | תגובות (12)

ואיה בת השלש עשרה

 

 

 

כשכתבתי את הפוסט הלב נשבר שלשום, רגע אחרי שראיתי בקישור את הרגע הבלתי מתקבל

על הדעת שבו צועק זועק קורע את הלב דוקטור עזאלדין אבו אל-עייש את חורבן עולמו הגבתי

כמו אדם ששומע בן אנוש אחר ברגע של צער ויגון ורגש ואינו מסוגל להכיל את היגון גם אם

הוא של האחר. אדם שמתו עליו ילדיו.

הבוקר כשדפדפתי באינטרנט ראיתי את זה:

ד"ר אבו אל-עייש איבד שלוש בנות: ביסאן (20) סטודנטית למנהל עסקים, מיאר (15) ואיה (13).

 

ואיה בת השלוש עשרה.

                         

                        מה זה איה?

 

            שם תנכי – כנראה של גבר.

            ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

            פיסקה בקוראן – שם נפוץ של ילדות מוסלמיות.

            קדושה בשפה הלטינית.

            יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

            אמה/בת לוויה בהינדית.

            ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

            וגם הילדה הכי מתוקה ואהובה בעולם כולו !

    

זה מה שכתבנו וחקרנו והכנו ליום המשפחה בגן מונטוסורי לפני עשר שנים –

כשאיה שלי הייתה בת שלוש.

היא תחגוג שלוש עשרה בדיוק בעוד חמישה שבועות.

 

 

אני יכולה, בטח שאני יכולה, לפתוח את המילים שלי כאן, כמו שאני יודעת שאני יודעת,

ולהשוות ולהחיות את חייה של הנערונת ההיא בעזה, האיה ההיא בת השלש עשרה –

על ניצני נעוריה ויתמותה וחייה שהיו ודאי לא פשוטים 

לחייה הכה מוגנים נעימים ורדרדים של בתי – אהובתי – משוש – חיי –

איה שלי בת השלש עשרה. בטח שאני יכולה.

ואני באמת מאמינה שכשאתה פורט את המספר הזה, אלף ושלש מאות הרוגים –

לאלף ושלש מאות אנשים –

ונניח שרק חצי היו אזרחים, נשים, ילדים ותינוקות –

לאנשים עם פנים וסיפורים ואהבות ושנאות, והורים וילדים ועולם,

ושמות,

אתה אולי,

אולי מצליח להתחיל להרגיש משהו מהזוועה.

 

נערונת בת שלוש עשרה. איה.

 

הלוואי, כפי שביקש אביה תהיה היא, ואחיותיה, אחרונות.

אחרונות ברשימות המוות, השנאה, האימה של כולנו. פחד אלוהים.

 

18 בינואר 2009 – 13:23 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (15)

הלב נקרע

 

     מהיום הראשון שהחלה המלחמה הצלחתי לא לכתוב עליה מילה. החלטה שלקחתי,
     חשבתי שהמילים שאכתוב יעזרו לי במידה מסויימת ושיקרית כמובן להרגיש מעט יותר טוב או נקי
     או שפוי מול המציאות המטורפת אבל אין בהן ממש או תועלת. לא רציתי הקלה. לא היה בי רצון
     להתנחם במילים יפות ומוסריות ומכות על חטא. הצלחתי לא לכתוב כלום וכמעט לא להגיב ברשת.
     ניסיתי לחיות את החיים בלי פילטרים וירטואליים. הערב לא הצלחתי יותר. ככה פשוט.

 

 

 

http://www.nana10.co.il/Article/?ArticleId=610095&ServiceID=126

דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש

 

 

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

 

 

 

 

לשמוע ולמות.

16 בינואר 2009 – 20:08 קטגוריות: עד כאן | תגובות (24)

הפקות מקור או לסגור

 

 פרוייקט דמי החנוכה של אביעד. בלוגרים כותבים דמי חנוכה  – כ א ן

 אני מפרסמת את שלי גם כאן. הם חשובים בעיני. מאד. לכן הכפילות. חג שמח.

 

מה אני רוצה לראות על מסך הטלוויזיה שלי?
בימים כתיקונם הייתה לי, אם הייתי נעצרת לחשוב לרגע, רשימה לא קצרה.
אני אוהבת טלוויזיה.
אוהבת שמספרים לי סיפורים בצורות וצבעים ודרכים.
אוהבת אינפורמציה. אוהבת לזפזף. אוהבת להיות מרותקת למשהו מעניין ולא לזפזף.
אוהבת עניינים. אוהבת טלוויזיה.
יש בה הכל מהכל, חוץ משקט,
וכשאני צריכה וחייבת שקט, אני יכולה בקלות והנף יד להעלים אותה.
היא לעולם אינה פתוחה "באופן כללי" בבית שלי.
היא כמעט תמיד מודלקת כשרוצים לראות משהו מסויים, שנבחר.
ולעיתים רחוקות של ימי מחלה, בטלנות מזעזעת וכו' היא נדלקת לצורכי בהיה סתמית.
אבל אני אוהבת טלוויזיה. באמת.
בעיקר בגלל שיש בה סיפורים וסרטים.
סרטים רגילים שמגיעים אחרי סיבובי בתי הקולנוע, השכרה ושלושה סרטים במאה, הם מגיעים בסיבוב
החיים וההקרנות השלישי ורביעי, וגם סרטים ישנים ממש. אוצר של שעות מקסימות וגילויים שווים –
למה לצ'רלי צפלין אין צבעים אמא? – וסרטים דקומנטריים וסדרות טלוויזיה המספרות לאורך זמן סיפורים
ואנשים שעם הזמן אתה/אני מתחיל להכיר ולחבב, או שלא, וסרטים מצויירים, ותוכניות מהעולם, ובישול,
וסרטי טבע שלעולם לא היית נתקל בהם לא בשתיים אחר חצות הלום חוסר שינה מול המסך באיזה מלון
בעיר זרה, וחדשות בשידור חי מכל דרמה, מלחמה ואולימפידה ברחבי העולם, וקליפים, ותוכניות
שמצחיקות וכאלה שמקוממות, ומגעילות, וכאלה שאי אפשר לראות, וכאלה שאי אפשר לא לראות.
והמסך הזה יכול לפעמים להרגיע,
לפעמים לדרבן לפעולה
ולפעמים לטמטם ולהשקיע אותנו לפסיביות עלובה ואימפוטמטית
וגם לנחם, להשכיח, להרגיש לא לבד בדרך מוזרה
ובעיקר, בעיקר הוא יודע בעזרתנו כמובן לבזבז את המשאב היקר ביותר של כולנו,
זמן ועשיה.
את שניהם חומס המסך הקטן ובתמורה מעניק את כל היתר.
יעשה כל אחד חשבון לנפשו אם מאזן היחסים האלה טוב לו ולחייו.
 
אבל הימים האלה,
ימי חנוכה 2008 הם ימים חשוכים של חנוכה ליוצרי הטלוויזיה והקולנע בישראל,
לא ימי אור ונס.
ימים שבהם במקום נס של אור ושמן ומשאבים שבדרך נס מספיקים ליותר –
נסגר ונחתם עד להודעה חדשה כד השמן של הפקות המקור בטלוויזיה הישראלית,
וגם מה שחייב להנתן, מה שחייב להנתן על פי החוק, נחסם ונסגר ונלקח בחזרה אל
כיסיהם העמוקים והסגורים הרמטית מול יצירה ישראלית מקורית של אנשי הממון,
אלה המחזיקים ברשותם את הזכיון לערוץ המסחרי.
הזכיון למדורת השבט.
הזכיון לחינוך, תרבות, זכרון קולקטיבי של כולנו.
הזכיון לדבר המשותף הגדול ביותר לאזרחי המדינה הזו –
למכנה המשותף, לטוב ולרע שלנו – ערוץ 2. 
 
200 מליון שקלים חדשים צריכים על פי הסכם וחוק – אני מדגישה – הסכם וחוק להיות מושקעים
ביצירה מקורית השנה על גבי מסכי הטלוויזיה שלנו – סרטים, סדרות, סרטים דקומנטריים.
דברים שיכתבו, יופקו, יבויימו, יצולמו, ישוחקו ויהיו מ ק ו מ י י ם. יצירה מקורית.
היא לא חייבת להיות "סוגה עלית" –
אבל היא חייבת להיות מכאן. יצירות מקוריות.
שינבעו מתוך האנשים והיוצרים הישראליים,
שידברו בשפה שלנו, מתוך ההיסטוריה המשותפת של כולנו.
אנחנו ישראליים ומגיעה לנו יצירה ישראלית,
לא רק חיקויים של סדרות ושעשועונים ומה לא מרחבי עולם.
גם, בטח גם.
אמרנו רק? לא אמרנו ואפילו לא חשבנו.
יש הרבה טוב ונפלא ומופלא וגם ירוד וצהוב בתוצרת העולם, בדיוק כמו אצלנו.
מה שבקשנו הוא שלא יהיה רק.
אבל לא רק סחורה מיובאת. מועתקת. נמוכה.

לפני כחודש נעצרו בפתאומיות כל הפקות, טוב, רוב הפקות המקור שהיו אמורות להיות כרגע
עמוק בתוך תהליך יצירה. כתיבה, שכתוב, הפקה, ליהוק, פיתוח ומה לא.
הכספים המיועדים על פי חוק, שוב: על פי חוק להיות מושקעים בהפקות מקור נעצרו.
הריאליטי לא נעצר, הוא הולך ומתגבר.
גם תוכניות אולפן זולות להפקה צצות בכל רגע –
כן, בטח שאני אשמח אם תיפול כזו בחיקי, אפילו יש לי דוגמא שתיים במעמקי המחשב
ואשמח ואנסה לעשות אותה מעניינת ככל שאצליח אם אצליח, בטח –
וגם "אשה יפה" וג'וליה רוברטס מפציעות על המסך בכל פעם שיש ערב "מת"
ואם נתחיל לספור את השידורים החוזרים זה יהיה מביך ממש.
 
אין לי, באופן עקרוני, נגד תוכניות ראליטי, סיטקומים אמריקאים ושידורים חוזרים.
אין לי כלום באופן ברור לגמרי נגד הרווחים העצומים של בעלי הזכיון,
לבריאות כמו שנהגה להגיד סבתא שלי – שיהיה להם לבריאות –
הם מנהלים עסק וזכותם להרוויח וזכותם לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם –
לכן כשצעקו בהפגנה למוזי ורטהיים: מוזי, מוזי – צא מהג'קוזי,
זה היה אדיוטי ממש. ילדותי ומטופש ובעיקר מיותר.
זה לא מענייני איך חי מוזי ורטהיים, באמת.
זכותו לחיות את חייו כרצונו, כפי שהובילו אותו חייו ועבודתו הקשה.
שאפו, הלוואי עלי.
אבל על התנהלותו במרחב הציבורי שלנו, והפרטי שלי יש לי הרבה מה לאמר.
אני המסך המפוצל :)
גם אזרחית עם שני מכשירי טלוויזיה בבית וגם שחקנית עם שתי סדרות מקור בתיק העבודה
העכשווי שלה. כן, שתי העבודות שלי לשנה הקרובה לא בוטלו –
Lucky me –
אבל להרבה מחברי למקצוע, ולמקצועות נושקים לשלי בוטלו גם בוטלות,
ובקלות, בהינף יד זו יכולתי להיות אני במקומם.

"חשופים" מתחילה את צילומי העונה השניה שלה השבוע –
הפקה של ערוץ מסחרי? קשת? רשת? עשר?
לא, מה פתאום.
"הוט" מפיקה. "קודה" של רם לנדס מפיקה.
"חשופים" – דרמה יומית. רוצים לה
יד טלנובלה, תגידו.
מה שאני יכולה לספר ולהעיד הוא שיוצריה, בכל דרגות העשיה, החל בכותבים דרך המפיקים
בפועל, ארט, צילום,בימוי כמובן וכל אחד ואחת משחקניה מתייחסים אליה ברצינות וכבוד.
לא עושים ממנה יותר ממה שהיא ולא מורידים מערכה. היא מה שהיא. סדרת טלוויזיה ישראלית.
אנחנו מנסים ומצליחים להפיק ולהנפיק יצירה שנובעת מכאן, מהמקום הזה, מספרת סיפור שלנו, 
מקומי, מעסיקה מאות אנשי תעשיה לאורך שנה שלמה ומנפקת מי היה מאמין בקורות טלוויזיה
מצויינות ורייטינג המעלה חיוך של ממש אצל אנשי "הוט".
שווה לא? משמח לא? ככה צריך, לא?

 

גם הלווין מחייך ומתגאה, בצדק, בתוכניות והפקות מקוריות. בטח. בצדק.
 
הלווין והכבלים מחזיקים היום בחלק לא מבוטל מהפקות המקור בארץ.
ואם הייתי צריכה לבחור, כשחקנית הדואגת לביתה ופרנסתה בגוף אחד לעבוד איתו השנה,
הייתי מהמרת על הכבלים או הלווין יותר מאשר על "רשת – קשת – 10 "
 
"עד החתונה" – סידרת דרמה מקורית שהיה לי העונג והשמחה והגאווה ומה לא לקחת בה חלק
זכתה לבקורות מופלאות באמת ורייטינג סביר לגמרי – למרות שנמוך מהציפיות שהיו ל"רשת" –
חוזרת לצילומי העונה השניה, עם הכל ילך כשורה, טפוטפוטפו, בעוד חצי שנה.
היא תהיה "באוויר" כמעט שנה וחצי לאחר העונה הראשונה וכמעט שלש שנים מתחילת הצילומים.
רעבאק, למה כל כך הרבה זמן?
ניחא אנחנו השחקנים? כותבים? ההפקה?
אבל הצופים, אלה שכותבים מיילים וכל כך רוצים, ושואלים ברחוב תי ההמשך תגידי, מתי? –
אתם באמת חושבים שאחרי שנתיים הם ישמחו להזכר ולעקוב אחרי הדמויות ההן?
קצר זכרונו של הצופה.
אבל כאן הכל מורכב ומסובך וצפוד, והכל יכול הרי להתבטל בשבוע הבא
ואין הגיון וסדר וטעם טוב
ובעיקר, בעיקר אין כנראה רצון לעשות משהו מעבר לצפוי, לנוצץ, למביא את עם יישראל למסך.
שינסו פעם לתת לעם ישראל קצת קרדיט,
שלא ידחפו לו מול הפנים רק את מה שהם חושבים שעם ישראל רוצה,
ינסו לשים בפריים משהו שהוא מובן מאליו. שעשועון, ריאליטי, משהו סבבה ככה, לכ ו ל ם.
שינסו פעם.
לאן יש לו ללכת לעם? לשום מקום.
הוא ישאר מול המסך המרצד ואולי, לך תדע,
הוא ואני וילדיו והורי נראה  ביחד משהו
מ ע נ י י ן,
מ ו ע י ל,
מ ל מ ד,
מ ש ע ש ע,
מ צ ח י ק,
משאיר חותם, משהו.
לך דע. מי הגיבור וינסה ראשון?
 
לכן,
דווקא ממקום אוהב טלוויזיה,
במקום ממתקי טלוויזיה מארץ וחו'ל שיכולתי לחלק איתכם מנסיוני ושעותי מול המסך,
אני שולחת לכם צילומים.
כמה צילומים שצילמתי בהפגנת המחאה שהתקיימה לפני כמה ימים בסינמטק בת"א.
בתקווה שהתארגנות כל האיגודים המקצועיים תועיל ותצליח.
בתקווה שהאנשים הממונים מטעמנו, אזרחי המדינה על המסכים שלנו ומכאן,
על התרבות שלנו, של כולנו יקשיבו ויבינו ב א מ ת.
קבלתם זכיון.
200.000.000 שאתם מ ח ו י י ב י ם להשקיע ביצירות מקור,
אם אתם לא רוצים,
בסדר,
תחזירו את הזכיון.
מאתיים מליון או זכיון. ככה זה עומד. ככה זה צריך לעמוד.
 
בתקווה שהם יבינו שיש להם חלק חשוב באיכות החינוך ועל מה גדלים הילדים שלנו,
בתקווה שיזכרו שאת הזכיון שקבלו מהמדינה עם תנאים מעוגנים בחוק במה וכמה אפשר
לקחת מהם אם לא יעמדו בתנאיו.
בתקווה גדולה שיזכרו וישמחו שחייבים להשקיע ביצירה מקורית,
בתקווה שהפקידים הבכירים, גם אם קוראים להם בשמות מכובדים יותר,
אלה שאנחנו מינינו לשומרי הראש על הזכיינים, יעיזו וירימו ראש מול כסף ושררה,
יפסיקו לשמור על כסאם ומשכורתם הם וישמרו לכולנו על המסך.
ומכאן, על כולנו ועל העתיד של כולנו.

אור? הלוואי. 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
22 בדצמבר 2008 – 14:43 קטגוריות: קולנוע | תגובות (14)

מחסן

.

.

כשהיו שואלים אותי איפה אני גרה הייתי עונה ברמת החי"ל ומסבירה לעינים השואלות שזו השכונה

בין שכון דן לצהלה, ליד גבעת הצבעונים. תחנה אחרונה של קו עשרים.

עכשיו אני כבר לא צריכה להסביר כלום כמו שזה מרגיש היום.

בזכות הזכייניות ומשרדי הפרסום וההפקה, ובודאי שבזכות כבוד המועמדת ( הציפי לבני)

מה שמשמח כמובן, ההורים שלי שמורים ומוגנים יותר מאי פעם.

אבל היי,

זו השכונה שלי.

זו השכונה שלי מאז ומתמיד. מהיום הראשון בחיי.

ההורים שלי גרים שם עדיין. באותו בית עם השער הירוק, המנגו השופע שנה כן שנה לא, הדשא,

הורדים שאבא שלי סוף סוף הצליח להפריח ולהניח לאימי במחווה מתוקה ליד המחשב, שתריח,

והכלבה הנובחת כבר דור חמישי אבל מי סופר.

רמת החיי"ל. קו עשרים עדיין נוסע לשם, קו ארבעים בוטל, נוספו חדשים, בגן שושני האמפי דשא

מפתה להתגלגל על הבטן והגב בשבתות, את בניין טיפת חלב מאכלס המשמר האזרחי, אמא שלי

ואחותה הקטנה עדיין צועקות זו לזו מהחלון לפעמים ובית הספר שלי עומד אצור זכרונות ונוסטלגיה.

אני גרה בשכונה לא רחוקה.

דומה ואחרת. קרובה ורחוקה.

חמישה רמזורים והבדל של ממש בין הבתים הדו משפחתיים של שכונת ילדותי, גם הם בחלקם

שכחו צניעות מהי ועומדים גבוהי גו וארוכי חלונות כמקובל בימי הקבלנים והכמו כולם שלנו ורשיונות

ניצול שטח לבין השכונה המתחדשת ומתברגנת שלא נגיד נובו מתברגנת עד מאד בה אני גרה היום.

חמישה רמזורים, ארבעים דקות הליכה לא מהירה במיוחד ועדיין,

אותו קו רוחב כמו שלמדנו בשיעורי גיאוגרפיה.

אני נושמת את רוח השרב שנושמים הורי,

נעצבת על לבי או שבעת רצון ורוגע בלי סיבה מיוחדת מול אור דמדומים זהה

ולפעמים מצליחה להריח את החורף רגע לפני שהוא מתחיל בדיוק כמו פעם,

שם.

השכונה שלי הייתה שייכת פעם לאנשים אחרים ומשתנה ברגעים אלה, בימים של עכשיו.

מבית נהרס אחד לשני, פני השכונה הקטנה והצנועה-כבר-לא-כל-כך משתנים במהירות בלתי נתפסת.

אני גרה כאן, בבית הקטן, השכור, הישן שלי כבר שלוש עשרה שנה.

השבוע נזכרתי איך הגעתי אליו בסתיו 96' עם בטן גדולה, אושר נקי מחישובים, המון המון ספרים,

חתולה לבנה ומפונקת ובחור שמח לפחות כמוני. עץ ניטע, שער עץ נצבע, מיטת תינוקת, תריסי עץ,

דוד שמש, פקעות נרקיסים שעדיין בוקעים בימים האלה וקלאס מצוייר על השביל ליד הנדנדות.

הבית שלי חי ומתבגר, שלא נגיד מזדקן, ומשתנה איתנו, נשותיו. הנובחת, המיללת, המתבגרת ואני.

ומסביב,

כמה הרבה קורה כאן מסביבנו –

לבית הגבוה, ממש גבוה והלבן כל כך ממש מולי, זה שסיימו, סוף סוף, לבנות ברעש והמולה ובאלאגן

יוצאי דופן, כבר נכנסו השכנים. גם גדי ורזי, השכנים מהבית האחר, זה הנבנה בשנה האחרונה ויותר

על המגרש האחורי החולק איתי גדר חיה ועץ כבר נכנסו לגור בבית היפה והגבוה אף הוא שלהם,

זה שלקח וחמס ממני את הנוף ואת השמים הברורים שהיו לי תמיד,

על שקיעתם, ענניהם, ומגדלי החלונות המוארים ששימחו אותי באורותיהם,

ובעיקר במרחקם ממני, והחליפם בחלונות גדולים מכוסי ציילונים חצי שקופים כדי שנוכל בכל זאת,

הם ואנחנו, לפחות בלילה כשאורות ביתם מאירים את חייהם כבתוך מסגרת מוארת ותוכנית ריאליטי

של ממש 24/7 מול שולחני וחיי.

והמגרש הצמוד אלי? מימין?

אה, הוא נחפר לעומקים מפחידים ממש בימים אלה, חומס את בקרי שהיו שקטים לרגע, ממש לרגע,

ומבטיח לי עוד שנה וחצי לפחות של חריקות, רעשים, צלצולים וצעקות כמעט אין סופיים.

השכונה שלי משנה פניה.

בשישי בבוקר כשהלכתי למכולת ראיתי את הבית הגדול ליד יוסי שאוהב את המכולת שלו ואותנו כבר

הרבה מאד שנים ונזכרתי שהבית הפינתי עומד עזוב עם שלט "נמכר" כבר לא מעט זמן.

שאלתי את יוסי מה קורה. יוסי שיודע הכל אמר שהמגרש נמכר למישהו בחו'ל שלא מתכנן לעשות איתו

כלום, ממש כלום בשלב הזה ובעתיד הנראה לעין. סתם קנה בית אמר יוסי.

מיד שאלתי אותו בתור חובבת ג'אנק-גם-אם-לא-קוראים-לו-וינטאג' אם הוא חושב שאני יכולה לעשות

סיבוב במחסן הפרוץ בחצר ההיא ויוסי אמר שלדעתו אין שום בעיה.

למרות שהייתי עם סוג של פיג'מה, טוב, שישי בבוקר, עיתונים, חלב, חלה וחוץ מזה, יוסי כבר באמת

עבר איתי כל מיני בקרים, ותלבושות של בוקר, שלא נדבר על מצבי רוח….למרות כל זה ולמרות

קול ההגיון ולמרות שנעלתי נעלי גומי מה שלא ממש מומלץ לשיטוטי מחסן נטוש בשלהי קיץ ונחשים

מתעוררים או מתכוננים לחורף, לא התאפקתי כמובן.

ילדה טובה, מחכה לאישור, ויוסי אישר.

עברתי את הקטע הפרוץ בגדר הברזל החלוד,

הצצתי אל הבית שחלונותיו חסומים בקורות עץ ונכנסתי למחסן.

הריח.

נשמתי נשימה מכווונת וארוכה, כזו שרוצה לספוג לגוף ולנפש ולזכרון את הריח כדי לזכור, או להזכר.

ככה נשמתי את הילדה שלי בהתחלה, אל תוכי, כדי שהגוף והנפש והלב שלי יספגו את ריחה לעולמים,

שיהיה מוכר לי כמו הריח שלי עצמי. ככה נושמים אהוב חדש.

במחסן הישן הריח היה מוכר אבל לא מזוהה.

נשמתי עוד נשימה איטית, מתכווננת אליו במלוא היכולת והרצון, לאט…והזכרון צץ ועלה.

זכרון חושים קרא לזה סטניסלבסקי.[

זה הריח מהמרתף של אבא שלי. חפצים ישנים, כלי נגרות, שמן מכונות, אבק, ריח מחפצים ישנים,

זכרונות אגורים בקירות וחפצים, ברגים חלודים, כיור זרוק בפינה, קופסאות צבע חלודות, עיתונים

ישנים, סמרטוטים שאפשר לראות ידיים מגויידות מנגבות שמן או גריז ועבודה סיזיפית וסבלנות של

דור חסר אבחונים ואפשרויות.

נשמתי עמוק ונכנסתי. לאט. מפחדת מנחש שיופתע, נרגשת ומסוקרנת מה מהאצור כאן יצטרף אלי,

אל הבית שלי ולזכרונותיה הנבנים של הילדה שלי.

הנה:

שרפרף זהה לזה שהיה בבית הורי. צבעתי קצת, שייפתי קצת.

IMG_3506 by you.
 שעון שהוחלפה בו סוללה וחזר לתקתק כאילו לא עמד מלכת עשרות שנים.

וארגז לא עמוק שאחרי ביקור / שיפוץ קצר ובהול במרתף של ועם ידי הזהב של אבא שלי
זכה למדף והפך למקום אחסון נוח וחסכוני ומקסים לכוסות יין יומיומיות.IMG_3581 by you.
 וספר מקסים "יומנו של דוייל" שאני מתאפקת לא למסגר את כל עמודיו –

וצרורי מפתחות רבים שאספתי לקופסת עץ קטנה, אוצרי סודות ודלתות שנפתחו או ננעלו בשמחה או
שלא. כמה הרבה מפתחות אסף הבית ההוא וכמה חסרי חשיבות הפכו להיות בלי בעליהם.

IMG_3599 by you.
וציור קרטון ממוסגר ועוד מגירת עץ מחולקת באופן ידני ומסגרת משקפים מצחיקה
והדברים נאספו בשמחה אמיתית והרגשתי שאני מקבלת ונותנת חיים נוספים
לחפצים שכבר איבדו לנצח ערך בעיני מישהו, קטנים ונשכחים ומעלי חלודה ורקבון
ואצלנו הם יאספו ויתווספו לזכרונות חדשים, שלנו.

IMG_3622 IMG_3595

insitu_init_page_photos_user_description_div('2915475136', 240);
.
.
21 בדצמבר 2008 – 00:05 קטגוריות: בית | תגובות (20)

תגים , , , |

אריאלה אילנה אורית וענת

.

.

.

יעל נולדה לפני כמעט חודש. היא בת משפחה חדשה ומקסימה במיוחד.

סבתה אילנה מתה לפני קצת יותר משנה. צעירה מדי. הרבה מדי.

ליעל לא קראו אילנה על שם סבתה.

לא כי לא אהבו את סבתה.

אוהו כמה אהבו אותה, כמה שמבכים את מותה.

לא קראו לה אילנה אני משערת כי יש שמות שהולכים ונעלמים, הופכים ללא רלוונטים ממש, כאלה

שאם לא יקרה מהלך מסתורי כלשהו ויהפוך אותם לטרנד, הם יעלמו. פשוט יעלמו.

אילנה הוא שם שכזה. לא עכשווי, חסר את תחושת ה"רטרו" הטובה שתהפוך אותו למקסים.

שם של "פעם".

אני זוכרת שכשנולדה הבת שלי,

לפני כמעט שלוש עשרה שנים, כמעט כל ה"אַיוֹת" היו בגיל של נתיבה בן יהודה בערך, או

קבוצניקיות בנות חמישים, שם צדדי כזה, של "פעם".

בשנים שעברו מאז הוא כאן לסיבוב נוסף. א י ה.

.

יש שמות שזוכים ל"סיבוב" נוסף עכשי, כמו דפנה ולילך,

יש שמות שגורלם שמור לנצח, כמו השמות התנכים שרה, רחל, לאה ודומיהם המשתמרים אצל החרדים,

יש את השמות התנכיים האחרים שהפכו ליותר "ישראליים" מיהודים: אבישג, אביגיל, יעל ותמר,

כמו גם מיכאל ונמרוד, אבנר, יהונתן ודומיהם.

אבל יש דור שמות שהולך ונעלם נדמה לי.

השמות שקמו לתחיה והומצאו במהלך הקמת מציאות חדשה, מציאות ישראלית "מודרנית" ועכשווית

בשנים הראשונות והחדשות של מדינה דוברת עברית שתושביה שמחו והתרגשו מהישראליות והפכו

ומצאו והמציאו את אריאלה, רונית, אילנה, יפעת, אורית, ורד (במקום שושנה), ענת ועינת, נורית

ודליה, אביטל וליאת וגם רונן, איתן, גיורא ועודד, ארז, עופר, יוחאי, אבישי וסתם רוני. הבן כמובן.

שמות נעלמים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

דודי וורד ורחלי, אנחנו מפעם, תכף יודעים.

.

1 בדצמבר 2008 – 22:10 קטגוריות: רחלי | תגובות (21)

תגים |

מה בסך הכל צריך כשחוזרים הבייתה

.

מה בסה'כ צריך כשחוזרים הבייתה מטיול שנתי שארך שלושה ימים ולילות?

.

.

.

.

.

.

.

אמבטיה חמה וקצף? אולי מקלחת לוהטת, מגבת נקיה ורכה?

פיג'מת פלנל חדשה לאורך הזה?

תה חם כדי לנסות להרגיע את הצרידות?

אמא, אבא, ליד השולחן לשמוע חוויות?

מרק עוף של אמא שלך?

נודל'ס שאת הכי אוהבת גם?

לשנות הודעה במסנג'ר שהיה כיף, שזה נס שהצלחתם ושהכי, אבל הכי שווה בבית?

לישון שתים עשרה שעות?

להתעורר בבוקר ולהתכרבל מול הטלוויזיה לתוכניות שאת הכי אוהבת ולפנקייק?

להכנס בצהרים למיטה שלך עם ספר שחיכה לך, חתולה וצלחת קלמנטינות?

להרדם באמצע הקריאה ולהתעורר לפנות ערב בפנים כל כך מתוקים ושקטים

שהלב של אמא שלך פשוט יוצף? זה מה שצריך?

.

.

.

.

.

.

.

.

כן. כנראה שזה בדיוק מה שצריך. בכל פעם מחדש….

           

27 בנובמבר 2008 – 00:45 קטגוריות: בית, בעיקר אמא | תגובות (11)

תגים , , |

5.5.1953

 

 

26 בנובמבר 2008 – 07:21 קטגוריות: "מילים אל הלב" | תגובות (7)

קסטיאל ודינדון – תחילתו של עידן חדש?

מכירים את זה?

ואת זה?

ואת השטיח?

אז ככה:

אני מחבבת אותה, באמת.

היא לא מנג'סת כמו הכלבה, אחותה הבכורה, היא בלונדינית ויהירה אפילו יותר ממני.

כשהצלנו אותה היא הייתה בת יומיים, יתומה ומורעבת. קבלנו אותה, שלושתינו, בסבר פנים יפה.

אני האכלתי בטפטפת, הבת שלי אז בת ארבע, ליטפה והתרגשה ולולו לקחה על עצמה תפקיד

אמהי מובהק וכפוי טובה ודאגה לנקות מה שמנקים.

היא בתמורה, הצחיקה כמו שגור חתולים יכול ויודע. סיבובים, ספרינטים מהירים וחסרי כיוון,

נסיונות מוזרים להגיע לגבהים שברור לכל שהם מעבר ליכולותיה ונסיון מתמיד כמובן לברר סוף

סוף מהו השרוך הזה התלוי מאחורי גבה.

מההתחלה, ממש מהימים הראשונים הוצאתי אותה לסיבובים בחצר.

יש לנו חצר גדולה. שלושה עצים, דשא, גזעי אורן חתוכים פזורים בה לישיבה ומשחק,

שבלולים, לפעמים צב תועה או חגב זקוף גב וכלבה אישית המתפקדת כשומרת ראש,

מה, מה עוד צריכה חתולה אחת כדי להבין את נפלאות חייה.

ומה בסך הכל בקשתי בתמורה?

לא בקשתי התיחסות על פי מצבי הרוח שלי, הסכמתי להענות ברוב הפעמים לדרישות,

חיכוכים, פינוקים וענייני חתולה, התקנתי דלת חתולים שתוכל להכנס ולצאת מהבית כרצונה,

הכשת הנחש שקבלה בכפה הקדמית מסקרנותה לבדוק מהו המקל הזז הזה עלתה למשק

הבית החד הורי הזה אלפי שקלים, ורמת ההתעצבנויות שלנו מהיללות לפעמים,

על זה לא מדברים מול העולם.

ומה בקשתי בתמורה, מה?

ספה חרדלית מקסטיאל, שתי כורסאות מקסימות של אריק בן שמחון ושטיח רך,

זה מה שבקשתי. על אורך חיי הרהיטים שלי התחננתי.

שיתרפטו בקצב הטבעי שלהם. ככה לאט, פה כתם, שם שריטה,

תבלות טבעית ומחממת לב של בית שחיים בו. מוגזם?

לדעתה כן.

מה לא ניסיתי?

עמודי גירוד. דשא מלאכותי. ספרי מרחיק חתולים. גזע עץ אמיתי .

נאדה וכלום. כלום ונאדה.

לפני כחודש הגעתי שוב אל טל ומרסל שמחזיקים חנות בהרצליה – 099561644

ויללתי על נפשי.

מרסל אמר: קחי.

הסתכלתי עליו בבוז: זה?

קחי הוא אמר.

לקחתי. גם החתולה הסתכלה בבוז.

לקח לה שבוע שבו זאתי, לדעת דינדון אחותה הגדולה, האנושית,

השכיבה אותה בארגז הקרטון המוזר הזה, ליטפה  ושיחקה איתה: שתתרגל, נראה מה יקרה…

ומה שקרה נכתב בימים אלה בספר הניסים הפרטיים של המשפחה שלנו –

מהרגע שהבלונדה נעצה בקרטון הגלילי הרב שכבתי הזה את צפורניה הרגליה השתנו.

היא שוכבת בתוכו למנוחה וגרגורים, צופה על העולם כדרכה.

אבל בעיקר, בעיקר היא מגרדת, משייפת, מתחזקת וכל מה שהיא חייבת לעשות עם צפורניה

כמעט רק שם – טוב, על השטיח בחדר השינה שלי אי אפשר לוותר בינתיים. עניין של הרגל.

אבל הספה, הכורסאות, השטיח החדש יחסית נשארו במצב סטטי כבר כמעט חודש.

מי היה מאמין שמלבן קרטון יעשה לה את זה,

לך תבין חתולים/ות.

הפושעת.

.

.

23 בנובמבר 2008 – 13:46 קטגוריות: בית | תגובות (10)

סלקציה זה מגעיל

 

 

אתמול הלכנו להופעה הראשונה – והמצויינת – בסיבוב החדש לכבוד הדיסק החדש, ובכלל, של גלי.

באיזה שלב ישבתי עם הבת שלי, על הסקיני ג'ינס שלה, הצעיף המשובץ – הילדה בעניינים – כרוך

בקוליות משעשעת ועיניה, נוצצות מעייפות והתרגשות. אנחנו ב"צוותא", השעה כבר קצת אחרי אחת

עשרה ביום בית ספר אבל כידוע במשפחות מסויימות החיים-יותר-חשובים-מבית-ספר.

ישבנו, גלי שרה מעבר לדלת – היינו בהפסקת באסים קטנה לאוזניים רגישות במיוחד –  וחשבתי

איך הזמן עובר, כמה אני שמחה בשביל גלי, כמה הבת שלי מוצאת חן בעיני ועוד משפטים בנאליים

מסוגם. מול דלת הכניסה ל"צוותא" יש מועדון, לא יודעת מה שמו, מעולם לא הייתי בו ויתכן שאני מגלה

כאן בורות בליינית נוראית אבל זה מה יש. כבר היה אחרי אחת עשרה בלילה והמון קטן החל להצטופף

ליד חבלי הכניסה והאנשים העומדים לידם.

– גם יש שם הופעה אמא?

– לא מותק.

– אז למה הם עומדים שם?

– יש שם מועדון והם רוצים להכנס.

– מה יש שם? זה כמו המועדון שהייתה שם בת מצווה ל…..?

– בערך. יש שם מוסיקה וחושך ויין והם רוצים לפגוש אנשים, לרקוד ולשתות לבלות

– אז למה הם לא נכנסים?

– ……

– למה הם לא נכנסים אמא..? המקום בפנים מלא?

– …….

אמא של איה חושבת….אמא של איה לא רגילה לא למצוא מילים מהר מאד.

– אמא….?

– הם לא נכנסים כי צריך לקבל רשות להכנס…..

– למה? צריך לשלם קודם?

– לא מותק.

– אז למה?

– כי…..כי יש סלקציה..

אמא של איה לא מאמינה לטבעיות שהמילה הזו יוצאת לה מהפה ומיד חושבת ומקווה

שסבא- דב -סבא -של -איה -מצד- אבא- ומהצד- של- השואה לא יעלה בשיחה.

– מה זה סלקציה?

אנחת רווחה אמהית

– מיון וניפוי

– ???

– כשיש הרבה ממשהו וממיינים ומפרידים על פי קנה מידה מסויים…

– אז מה ממיינים כאן – היא צוחקת – אנשים?

– בערך….אני מהססת …..כאן מרשים או לא מרשים לאנשים שבתור להכנס למועדון

– מה זאת אומרת..?!

העינים שלה נפערו והזכירו לי שבעצם, מתחת לסקיני והקוליות היא באמת קטנה.

– זאת אומרת שהאנשים בכניסה מחליטים מי נכנס ומי לא….

– לפי מה?

היא שואלת ואני שומעת מתח בקולה.

אמא של איה מנסה להגדיר לעצמה ולבתה את הבנתה בתהליך הזר לה והמכוער הזה.

– לפי…אני לא ממש יודעת מה החוקים, אבל אני מתארת לעצמי שלפי הבגדים, הסגנון ומה

  שנראה לאלה שמחליטים קולי מספיק..

– ומי שאומרים לו לא?

– אז הוא לא יכול להכנס.

– לתמיד?

– לא חמודה. הם בעצם לא אומרים לא, הם אומרים כן ומכניסים את מי שמשום מה נראה להם

  מתאים להכנס, אז מי שלא מכניסים, מבין שזה לא..

– לתמיד?

– אולי מאוחר יותר יכניסו אותו ואולי ביום אחר ואולי בכלל לא.

– זה נורא מעליב.

– נכון.

– איכס! זה ממש מגעיל.

– גם נכון.

– אז למה הם באים לכאן בכלל האנשים האלה? ועוד אחרי שלא הכניסו אותם?
– …..

– זה מגעיל. אני פשוט לא הייתי מגיעה לכאן בחיים שלי וגם אומרת לכל מי שאני מכירה שלא יבוא!

– את צודקת איויה, זה באמת מגעיל ….

– קרה לך שלא נתנו לך להכנס אמא?

– ……

אמא של איה חושבת איך להסביר…

– קרה לך?

– לא באמת חמודה…אבל אני לא מגיעה ככה ונעמדת בתור….וחוץ מזה אני הולכת למועדונים

  כאלה כבר ממש, ממש לעיתים נדירות מאד …

אמא נאנחת בנוסטלגיה לימים של מועדונים בכלל, וכאלה בלי סלקציה בפרט…

– למה?

– כי אני זקיינה, טוב לך?

– לא משנה, זה ממש מגעיל ומכוער מה שהם עושים!

– מסכימה איתך לגמרי.

– אבל אמא…היא חושבת בקול רם…אמא, למה אנשים ממשיכים לבוא בכל זאת…?

  אמא של איה חושבת עוד…..

– מכירה את האחים מארקס?

– לא..

– טוב, הגיע זמן לעלות מדרגה בסרטים שאנחנו רואות….

  ואני מסבירה לה –   Groucho Marx 

 :"I would not join any club that would have someone like me for a member."

 ומתפתחת שיחה והיא מסכמת הילדה שלי:

– זה ממש מגעיל איך שהם מתנהגים וזה גם מה-זה-מטופש איך שהשחקן הזה חושב. 

20 בנובמבר 2008 – 14:11 קטגוריות: בינתיים | תגובות (13)

טופוגרפיה של גיל

הלב לפעמים לא מספיק.

גם הדעת לא.

החבל הדק והגבוה הזה מנדנד בין הנכון ללא נכון, בין המחזק למחליש.

בין הויתור – כי מה זה בסכ הכל –

לבין האיסור – כי איך תביני אם לא יסבירו לך. ממש יסבירו לך.

במעשים ומילים של סמכות יסבירו לך.

להבין מה נכון ומה ממש לא, לאפשר לה לגדול להיות האשה שפעם תהיה, האדם שהיא,

על כנפי חיפושיה הדקיקות, עומק מבטה וזוויות גופה ורגשותיה. היא מחפשת עכשיו,

ממש בסתיוו של היום, בבוקר שהיה, בנפנופי עזות לשון ונסיונות קריאת תגר על העולם,

בעיקר אם לעולם קוראים אמא, את המדרגה הבאה, את החוזק.

אני הולכת לאיבוד, מחפשת דרך ברורה בין אהבה, החיבור שלנו  לבין ההבנה הברורה שהיא

כבר המריאה,  ורק מוטת כנפיה ומשקלן אינם חזקים ויציבים דים כדי לרחף לאורך זמן.

רק לזמנים קצרים, לגבהים ומרחקים שבאופק עיניי.

בינתיים.

ותודה לאילה צרפתי המופלאה שיצרה רקמת אור חומרית וא־חומרית בו זמנית. נימי זכוכית דקיקים נטוו למבנים מרחביים ורוסס עליהם פולימר שייצר מעין שכבת עור, מעטפת קרומית. המיצב התחיל במחקר סיבי זכוכית ופולימרים, שערכה צרפתי מאז שנת 2002. במהלך שש שנים צמחו "נופי טבע" שהגיעו לקצה התהליך – למיצב הנוכחי – תוך יצירת טופוגרפיה של אור  שפגשנו במקרה בשבת מבקרת את היצירה שלה במוזיאון תל אביב, שהסבירה והראתה ולא ידעה כמה העבודה המרגשת, המרגיעה, האין סופית הזו שלה חיברה את התחושות שלי, הרגשות שלי ברגע המסויים הזה, בזמן הזה, שבו בדיוק נמצאים חיי כרגע למראֶה אחד. ככה, אני מרגישה את החיים עכשיו. החיים שלי. שלנו.
שקיפות וחוזק.

17 בנובמבר 2008 – 14:45 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (12)

להתר….גֵש? להתר…אוׁת?

 

 

אני צרכנית טלפון נייד לא גדולה.

אני לא אוהבת לדבר בו, בודאי לא שיחות אמיתיות.

אני צועקת ה ל ו כמעט כמו שצעקתי לאפרכסת כשסבתא שלי הייתה מצלצלת מאמריקה,

יש בו משהו לא יציב מבחינתי, רעוע מדי, פרוץ לעולם.

לעולם לא שיחות אמיתיות, רציניות. רק סידורים. איחורים. ילדה. בייביסיטר. אבא של ילדה.

גם את הנימוסים הנילווים אליו אני לא ממש מחבבת.

אבל השבוע הוא היה השיא.

הטלפון שלי ממש הצליח, טוב, כמעט הצליח, להעליב אותי.

ומעשה שהיה:

המוטורולה לא הצליח להטעין את עצמו.

חשבתי שאחרי חצי שנה בלי מכסה אחורי ותנאי חיים לא משהו אי אפשר להאשים אותו.

אני לא טובה בטיפול במכונות. מינימום הכרחי וזהו. בלי פינוקים וווקס.

הגעתי למוטורולה.

טפלו בנו, בו ובי באמת בפינוקים ושמחה – ותודה למוריס ויעל –  וחזרנו הבייתה בשלום.

הוא, עם גוף חדש וסים ישן ואני, שאצלי אי אפשר להחליף חלקים בכזו קלות, בדיוק כפי שעזבתי

אותו בבוקר, גוף לא מאד חדש, וסים עם הפרעת קשב, כמו תמיד.

אחרי יומיים שלושה הילדה שלי שמצווה לדבר בטלפון הנייד כמה שפחות, שאסור לה בכל תוקף

לדבר בלי הרמקול, שחשבון הנייד שלה מגיע בחודש עמוס ל 34 ש'ח שלחה לי s m s –

שזו באופן חד משמעי דרך בריאה יותר – למרות שדלותה וצמצומה מעוררים עצב ותהיה לגבי

מה צפוי לתקשורת והדיבור בין בני האדם בעתיד – להעביר ולתקשר אם חייבים.

עניתי לילדה גם ב s m s שכן. שאני אגיע בזמן כמובן ושאני נשיקות וחיבוקים.

וכאן נתקלתי בנסיון אסימובי.

החדש, האדמוני הזה, הוא באמת יפה תואר ומלא סקסאפיל ניסה לא רק לכתוב במקומי, שזה

ניחא, אלא ניסה להשלים כל מילה שאני כותבת –

דבר שאני מ ת ע ב ת, ממש מתעבת שאנשים מנסים לעשות בשיחה – תפסיקו לנסות לנחש,

ועוד בקול רם, מה אני מתכוונת להגיד, תודה –

מה שבאמת העליב הייתה העובדה שהמוטורולה החצוף והיהיר הזה,

הצליח בלא מעט מילים לנחש מה רציתי לכתוב.

את הכינוי שאני מכנה אותה מיום הולדתה כמעט, השם הכי הכי פרטי ואהוב שלה הוא גילה

הפושטק. אני כותבת א י ו…..והוא משלים.

עוד רגע הוא היה מזכיר לה לחכות בצד של בית הספר ולא לחצות את הכביש כי אין שם רמזור.

מא…חר…ת,  נש…..י..ק…ו…ת –

מיד ניסיתי לחפש – טוב אני עוד אצליח, אתם תראו – את הדרך לבטל את הפונקציה הזאת.

ח צ ו ף.  

robot by you.

 מסקנות :

1. אוצר המילים בו אנחנו משתמשים מצומצם באופן מזעזע ממש.

2. אני ככל הנראה, אדם צפוי עם יכולת ביטוי חסרת יחוד.

3. אכן יגיע יום, והמכונות יהיו תבונתיות וישתלטו עלינו ועל העולם.

4. הכל נכון.

5. סתם פראנויה.

6. :)

 

https://i0.wp.com/www.mobiletracker.net/archives/images/motorola-razr-maxx-v6-fl.jpg

16 בנובמבר 2008 – 14:37 קטגוריות: בינתיים | תגובות (10)

תענוג דורבני

 

 

 

לכו תראו לבד.  

 

כ א ן – http://www.dorbanot.com/?page_id=5

 

 

 

15 בנובמבר 2008 – 01:55 קטגוריות: בלוגים ורשתות | תגובות (4)

ליאור דיין, גאולה אבן?

 

 

 

ליאור דיין נראה ונשמע כמו שיעתוק של אסי והלב נכמר עליו, דניאלה פיק מנסה להכניס מילה

בין מלמוליו הנבונים לעיתים ולמצוא, בצדק, מכנה משותף בין הבן של והבת של בשדור התוכנית

"שניים" של הוט שמשודרת אחרי סבב "הוט" בערוץ עשר.

סיינפלד בפעם המאה בערוץ שתיים וליאור שליין בשידור חוזר –

כך נראה בערוצים 2 ו10 ליל בחירות שבדיעבד וגם למפרע היה ברור שיהיה סוער ומלא תהפוכות.

תל אביב צמודה, ירושלים סוערת, באר שבע טרגית, רשל"צ וחיפה גם להן בחירות סוערות הפעם –

לא שווה שיחה, דיון, משדר מיוחד?

יקר מדי?

ענייני מדי? רציני מדי?

 

מה גרם לחברת החדשות להתבטל ולזלזל ולא להעלות לאוויר משדר אקטואליה בזמן אמת?

 

ערב כזה גורם לי לחשוב שערוץ ציבורי הוא גוף שבהכוונה נכונה יכול להצדיק את קיומו.

אתמול, הדיון המעניין ברובו, שהתנהל באופן ענייני, אינטליגנטי ותרבותי, בוודאי יחסית

לתוכניות הצעקות, התן לי לסיים, נתתי לך לדבר, אל תדבר שטויות שאנחנו רגילים לראות

במחוזות אחרים, אתמול היה שאפו גדול לגאולה אבן ולערוץ הראשון –

מי היה מאמין?

 

 

 

עדכון רייטינג –

    משדר הבחירות המקומיות של ערוץ 1, שהגישו החל מ-22:00 גאולה אבן ועודד שחר, זכה
    אמש לממוצע של 8.5%. זה כמובן המשדר הנצפה ביותר בערוץ 1 אמש ויש להניח שלו היו
    הערוצים המסחריים משדרים משדרי בחירות משלהם הוא היה זוכה לרייטינג גבוה יותר.
    בערוץ 10 שודר במקום "היום שהיה" משדר בן 50 דקות שהגישה טלי מורנו וזכה ל-5%.
12 בנובמבר 2008 – 09:55 קטגוריות: בינתיים | תגובות (10)

nine to five – הגירסא החד הורית

 

 

שיפור מה בהתייחסות החוק להעסקת נשים/אמהות חד הוריות.

לא אופטימלי. לא כפי שצריך להיות.

אבל שיפור.

נשים חד הוריות רשאיות לסרב לקבל עבודות משירות התעסוקה שלא עונות על התנאי

08:00 עד 17:00.

מעכשיו יחוייבו אנשי שירות התעסוקה להתחשב בתנאי החיים האמיתיים של אמהות חד הורית

המגדלות את ילדיהן ויחוייבו למצוא להן עבודות מתאימות המסתיימות מכסימום בחמש אחהצ.

שיעורים. משחקים. חיבוקים. מקלחת. ארוחת ערב. נשיקת לילה טוב.

 

נשים רבות שלא הצליחו לקבל עבודות בשעות האלה והוצעו להן עבודות אחרות נאלצו לדחות

אותן בגלל העבודה המרכזית והחשובה בחייהן, הילדים שלהן, ואיבדו עקב כך זכאות להבטחת

הכנסה או אפילו קצבת אבטלה כי סירבו לעבודה במשמרות או בעבודה שדרשה יותר.

לכי תמצאי סידור לילדים באופן קבוע עד שמונה בערב או במשמרות לילה –

שלא נדבר על איזו דרך זו לגדול ולגדל ילדים.

 

זוהי כמובן זכות בחירה בלבד.

 

תיקון חשוב אחר הנודע אף הוא לנשים / אמהות הוא תיקון מס 8 התקבל החודש.

התיקון לחוק קובע שלאדם יש סוף סוף שני הורים בתעודות המלוות אותו בחייו.

 

משהו קורה? לאט לאט אבל קורה? או שנדמה לי?

 

 

10 בנובמבר 2008 – 09:48 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (9)

667

 

 

עמודים, זהו אורכו של "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד.

632  עמודים מופלאים כתב דויד גרוסמן ב"אשה בורחת מבשורה".

ולא חסרות דוגמאות.

 

את גוטפרוינד התחלתי רק עכשיו וכבר עטיפתו בלויה ומקומטת.

עטיפה בעובי וחוזק המקובלים היום אינה יכולה לשאת ספר בגודל, עובי ומשקל כזה.

אפילו מחברות מוחזקות היום בכריכות חזקות, עשו סיבוב בכל האופיס דיפו למיניהן,

כל פנקס, מחברת שלושה נושאים כרוכה בכריכה קשה ומסיבית –

ואנחנו מחזיקים ספרים כבדים וגדולים במעטפת סימלית.

כשאני שוכבת על הגב במיטה ומנסה להחזיק אותו על הבטן זה לא מצליח,

כשאני מנסה לקרוא בלי להחזיק את החצי הימני של דפיו פתוח, הוא נסגר מיד.

הכריכה מתבלה ומתקמטת ונקרעת במהירות כמעט מעליבה,

שלא נדבר, על העונג.

העונג בלהחזיק ספר. פשוט לחפון ולהחזיק את הנייר הזה. המילים האלה.

וכל מה שמחכה לי בתוכו.

 

אפשר להציע / לבקש / לאיים / להתחנן להוצאות הספרים –

אנא,

ספרים שאורכם, עוביים גדול מארבע מאות (400) עמודים כרכו בכריכה קשה.

אני משוכנעת שיש בימינו אפשרות להשתמש בנייר ממוחזר אם לא לכל הספר, לפחות לכריכתו,

אני משוכנעת גם שאתם מסוגלים לספוג את העלויות –

ובטוחה שתרוויחו הרבה תודות ועונג מקוראים אסירי תודה.

 

 

ומי, מי פתחה קבוצה, מטרה טובה בפייסבוק לצורך העניין, מי?

 

9 בנובמבר 2008 – 12:09 קטגוריות: בינתיים | תגובות (15)

בין דב וביני הפריד קיר

 

 

הערב, אצל הורי דברנו על מי ומה בבחירות.

אמרתי שאני אצביע כמובן למרץ – צריך נציג ממש מאכזב כדי שלא אצביע לנציגי מרץ,

כמעט בכל סוג של בחירות, ומיטל להבי היא נציגת מרץ מצטיינת במועצת העיר כפי שהצלחתי

להבין ולקרוא ולהתרשם.

– ולראש העיר?

– אני כמעט בטוחה שלחנין אמרתי.

– טוב, אמרה אימי יקירתי שהמרחק בינה ובין השמאל, מכל סוג, הולך וגדל מבחירות לבחירות,

  לפחות אנחנו יודעים שהוא בא מבית טוב.

– ואיך אנחנו יודעים את זה, שאלתי בנימה השמורה רק לשולחן יום שישי בבית הוריך.

– מה זאת אומרת ענה אבי מולידי, הם היו החצי השני שלנו.

– מה ואיפה שאלנו אני והקטנה שבכורה שומר על שלושה קרוונים באמצע חברון ברגעים אלה ממש,

  הוא אפילו צלצל באמצע ארוחת שישי להגיד לסבא וסבתא שבת שלום הנחמד הזה –   דבר המעלה

  לדודתו את סף החרדה והכעס בכל רגע נוסף שהוא מבזבז את נעוריו כדי לשמור על נערים ואנשים

  פורעי חוק ומוסר.

– בבית הקודם שלנו הוא אמר.

  לפני שעברנו לכאן – לפני כמעט חמישים שנה אבל מי סופר – גרנו בבית אחרברמת החי"ל, זוכרות?

– כן….

– אז השכנים בדו משפחתי שלנו היו משפחת חנין.

– ואיך אנחנו לא זוכרות אותם …?

– הם עזבו אחרי כמה שנים.

  טוב. הבנו והתחלנו.

  אז ככה. 

לאחר שעה ארוכה של דיבורים, נאומים וקצת צעקות, המסקנה הייתה שגם מי שאינו ציוני מובהק ואף

סמל הקומוניזם מודבק שלא נדע לכובעו יכול להיות ראש עיר מצויין – התפקיד אינו פוליטי, כך על כל

פנים אנחנו מקווים. מאמינים.

יש סיכוי שלדעות ולאידיאלים והעקרונות הנובעים מחיק הק' – הס מלהזכיר מילה זו בקול – באפיונן 

החברתי, לא הפוליטי מדיני כמובן – תהיה השפעה מצויינת על השינויים והשיפורים בעיר.

  לתמוך ולחזק את החלש לעולם יעבוד לטובת הכלל –

  בניגוד לתמיכת וחיזוק החזק, דבר שמגדיל ומגביר ומעצים את הפער בין שניהם.

אני בניגוד להרבה צעקני אינטרנט לא מתעבת ופוסלת בצעקנות ותיעוב את רון חולדאי – ועוד יגיע

הפוסט על שטף המלל והפוסטים והנדנוד והכמעט אנטגוניזם שהצליחו לעורר בי בחודש האחרון –

גם אגב בעליהום ההיסטרי נגד חולדאי – אבל התעשתתי ונרגעתי והחלטתי שלמרות שהייתי מצביעה

כמחאה נגד אנשי חנין, אין טעם להעניש אותו ואותי והשכל הישר ינצח – מי היה מאמין.

אני מעדיפה לתת לעיר הזו, אהובתי משכבר, סיכוי חדש עם אדם הנראה לי ראוי והולם.

עושה רושם שהוא אדם נאמן לעקרונותיו, ישר, מבריק וענייני.

אז הוחלט,

אחרי לא מעט לבטים וכמובן שלא בגלל הרכילות המשפחתית שהתגלתה הערב ברמת החיל –

השכונה שלי הולכת ומקבלת חשיפה בזמן האחרון – שדב, הבן של סשה  ושולה חנין מרחוב הל"ה

ברמת החי"ל יקבל ביום שלישי לפחות שני קולות ממשפחת גולדנברג.  

 היתר, עליכם.

 

7 בנובמבר 2008 – 22:19 קטגוריות: בינתיים | תגובות (8)

אפורה ורכה

.

.

אתמול הבנתי שהזמן מתקרב, שכנראה אין ברירה.

עוד מעט היא תהיה יותר חורים מאריג והשקיפות שלה תהפך לכלום אמיתי.

היא תהפך לDNA של עצמה.

אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות איתה כלום חוץ מהפעולה הפשוטה והיחידה שאני יודעת.

אני לובשת אותה, היא נענית, ואני ונרגעת.

קניתי אותה, טוב, אותן, קניתי שתיים, בסתוו אלף תשע מאות תשעים וחמש.

הריון, סוף קיץ, אהבה, מסיבה גדולה, בית חדש, קינון ורצון להתכרבל.

מהרגע הראשון שנגעתי בה ידעתי.

כזו אני, מאמינה באהבה ממבט, מגע ראשון.

היא מגיעה מבית טוב, 100 אחוז כותנה ופשוט, איך להגיד, פשוט מושלמת. באמת.

ארוכה, גדולה, חופשיה סביב הכתפיים, וכמובן אובר סייז כמו שאני אוהבת.

עם חברים, בלי חברים, כפיות, אהבה, לילות, הריון, תינוקת, הנקות, סבובים בשכונה,

שינה טובה, חיוכים של בוקר, נסיעות לחופש, מלונות, בית, בבוקר להליכות, לקפוץ להורים,

למכון, לסופר, לגן, להסיע לבית ספר בלי לצאת מהאוטו כמובן, ובבית, כל הזמן בבית.

היא עברה איתי את הימים השמחים בחיי, את הלילות הקשים שהגיעו בגלים.

היא עטפה אותי, ועדיין, ואת הבת שלי ברגעים טובים וקטנים וברגעים גדולים ודרמטיים גם.

היא פשוט כל הזמן כאן.

בחורף עם גופיה, בקיץ, מדליקים לכבודה מזגן.

אבל עכשיו, ממש כרגע, בימים האלה, בעונות האלה, היא במיטבה.

גדולה, עוטפת, מוּכֶּרֶת, ובעיקר רכה. כמה רכה. כמו העור שלי רכה.

שלוש עשרה שנים מפוררות ומרככות הכל.

כבר היינו צריכים להפנים.

    

לפעמים אני מרגישה שאם אסתכל עליה לאט, כמו בפריחות המצולמות בנשיונל ג'יאוגרפיק,

אצליח לראות אותה מתפוררת בתנועה איטית.

אני יודעת שמספיק. באמת מספיק. הגיע הזמן.

לא לזרוק כמובן, אולי פשוט להפסיק להתעטף בקורי כותנה השקופים, המהוהים, הקרועים האלה.

אולי עוד קצת.

עוד כמה ימים, ולילות.

.

4 בנובמבר 2008 – 14:46 קטגוריות: בגדים, מתחיל במצלמה | תגובות (21)

תגים , , |

תיקון מספר 8

 

סוף פברואר 1996.

כשעצרנו ביציאה מבית החולים לרשום אותה כאזרחית ולקבל עבורה את המתנה הראשונה

שהמדינה העניקה לה, ארגז לשעת חירום לתינוקות, שאלה הרשמנית, נציגת משרד הפנים,

מה יהיה שם המשפחה שלה.

אביה הצהיר שהוא אביה, הוריה אומנם לא היו נשואים על פי צוו הרבנים אלא רק על פי צו ליבם

וההסכם שחתמו עליו בנוכחות משפחותיהם אבל את הזכות לקבוע מה יהיה שמה, קיבלנו. שנינו.

מה יהיה שמה של התינוקת הזו, הבת שלי, שלנו?

לאביה שני שמות משפחה – האחד הגיע מברטיסלבה והשני הגיע מלשכת גל"צ.

אני נושאת את שם משפחתי מאז ומעולם והוא כמובן נשאר שמי גם כשהפכתי למשפחה.

– גלעד גולדנברג?

– גלעד קווסטלר?

– נהדר – אמר אביה – ואם היא תתחתן עם שמולביץ – כהן? לכי תדעי לאן זה יגיע בעוד שני דורות.
 
גלעד – גולדנברג – שמולביץ – כהן?

או בקיצור גגש'כ?

ההחלטה התקבלה מיד.

לא זה ולא זה.

איה גלעד.

אחרכך גילינו שמחשב משרד הפנים עשה את שלו בלי קשר לכלום והיא קיבלה את שמו המלא

של אביה, על גרורותיו הלועזיות. השנים עברו בלי להתעכב על מי רשום איך ולמה. ואז, החיים

התחלפו והשתנו, וחזרו בשניים ולא בשלושה. חזרו באמא ובת ולא באמא אבא ובת.

הופתעתי לגלות את מספר הפעמים והמצבים שבהם היינו נוכחות רק שתינו, ללא נוכחות אביה

שבהם הייתי צריכה / התבקשתי להוכיח שאני אמה. שהיא הבת שלי.

תשעה חודשים ועוד שבועיים שלי. כל כולה.

עכבו אותי, שאלו אותי, בקשו הוכחות שהיא אכן שלי באופן חוקי ואמיתי.

שיש לי אחיזה חוקית בה. יכולת "להחליט" עליה, לקחת אותה איתי לאן שארצה.

נקודת החן הזהה שלנו על יד שמאל לא משכנעת משום מה אף אחד בבקורת דרכונים.

אני לא יכולה לעבור איתה גבול ללא אישור בכתב – יפוי כח – מאביה המאשר שאני אמה.

שמאשר לי להוציא אותה מחוץ לגבולות המדינה. הוא מעולם לא מתבקש להראות מסמך דומה

כשהוא נוסע איתה. לא קשור חלילה לענייני גירושים וצווים אלא לעובדה הפשוטה ששמה ושמי,

אינם זהים ובדרכון שלה רשום רק שם האב.

הזמן עמד מלכת בעניינים מסויימים.

כל צאצאי התנ"כ רשומים על פי רוב על שם אביהם.

ממיכל בת שאול עד איה בת אברהם.
 
אבל עכשיו זה משתנה. עכשיו ילד משוייך להוריו באופן שווה –

כמו שבאמת. כמו שצריך.

ציטוט: הדורש מאדם לציין במסמך או טופס אחר, את שם הורהו, ידרוש בו כי יצויינו
          שמותיהם של שני ההורים, ככל שאלה ידועים לאותו אדם.

 

הייתי שמחה לדעת מי יזם את השינוי הנכון הזה.

26 באוקטובר 2008 – 21:59 קטגוריות: בינתיים | תגובות (22)

תמיד מפתיע

 

 

פעם בשנה זה קורה.

האוויר נשטף מהבל ואבק ואובך הקיץ ומראה פנים חדשות.

הנחיריים מתרחבים, שלא נדבר על הלב.

מנסה לנשום מה שנדמה לנו לטבע. כי שכחנו.

אוויר נקי מאבק. רענן, מחדש לחושים.

כמו עוגת דבש בראש השנה, כמו משב רוח שרבית ראשונה.

 

נסענו הבייתה כשכבר היה חושך והגשם הפתיע. מאד הפתיע.

תמיד היורה מפתיע משום מה.

הוא היה חזק ותקיף ונוכח עד מאד.

שום זרזיפי גשם.

מטח של ממש.

קצר ורטוב עד מאד.

נהגתי בתוכו ארבע חמש דקות ואז הוא פסק ואנחנו, הגענו הבייתה.

היא יצאה מהמכונית, עצרה לרגע והייתה מרוכזת ושקטה.

לא הבנתי למה וחשבתי לעצמי שלפעמים אני יכולה לראות את האשה שהיא תהיה,

את האדם המבוגר שלפעמים, בדרך שאני לא מצליחה לפענח מביט אלי מהעתיד.

היא עמדה מרוכזת לרגע קצר

ואז

הפנים שלה התמלאו אור, בחיי, והיא אמרה:

תריחי אמא, את לא מאמינה.

 

בטח מאמינה מותק.

פעם בשנה, פעמיים בעצם – זה קורה גם בשרב הראשון – הזמן קופא.

רק החושים חיים. בלי מודעות, זמן, נוכחות.

זכרון חושים מתעורר בחדות ורכות כאחת.

מריח בהתרגשות ריח שלא הריח הרבה זמן, מזהה אותו

ומחייך.

 

בואי אמרתי לה, איזה מזל שכבר הורדנו את הפוך?

 

 

26 באוקטובר 2008 – 01:06 קטגוריות: מתחיל במצלמה | תגובות (8)

עיתונים ומשאבים

 

שישי בצהרים. אני ב"מגה" לקניה קטנה לשבת.

חלה, חלב, קלמנטינות ואת העיתונים שלא מגיעים אל השביל מוקדם בבוקר.

למה? בשביל מה זה טוב?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני ניגשת לדוכן לקחת עיתון ומתפוצצת.

שוב מתפוצצת.

כל שבוע מתחילה ויכוח שמאוחר יותר אני מעט נבוכה מול עצמי מעוצמתו הרגשית.

– בשביל מה צריך את הניילון הזה?

– כי הקונים מבלגנים אותו

– נו…?

– מבלגנים ולוקחים חתיכות עיתון, ככה יותר טוב. מסודר.

– אבל עכשיו אני לוקחת הבייתה עיתון שיש עליו עלות של:

  שקית ניילון חזק וטוב

  מדבקה = נייר+ג. יפית מודפסת +דבק

  אדם שישב מוקדם בבוקר וניילן את העיתון הזה והדביק את המדבקה

– שרות טוב גברת, לא?

– לא!! כי בדיוק בעוד עשר דקות אני פותחת את הניילון והמדבקה המיותרים האלה וזורקת

  אותם לפח.

– הוראת מגבוה גברת.

 

 "מגה" –

אל תנופפו בגאוה בסלים הירוקים שלכם וה"מגה" הירוק הזה עליהם,

אל תבלבלו לי במוח עם ג. יפית לבושה בירוק –

אולי במקום,

פשוט,

תתחילו להתנהג בהגיון וחסכנות אקולוגית בסיסית ופשוטה,

כזו שלא מפריעה לאיש, לא מקשה על חיי אדם ותורמת, במשהו, קטן ככל שיהיה, למקום הזה.

אולי תפסיקו עם השטות הזאת.

 
19 באוקטובר 2008 – 15:15 קטגוריות: בינתיים | תגובות (23)

קופסאות, תיבות וארגזים

*

שבוע ירדתי עם אבא שלי למרתף הקסמים שלו לצרכי מדַפִיוּת וחיטוטים.

אין הרבה דברים שמצליחים לעקצץ את אבא שלי, אבל יש דבר שהוא ממש לא סובל.

שאני מחטטת.

שונא, ממש שנוא שאני מחטטת. חומדת לעצמי קופסאות ישנות, ברגים חלודים, צינורות

מוזרים ומה לא, והוא, שטוב ליבו ונדיבותו ואהבתו אלי אינם עומדים כלל לשאלה הופך

כילי זקן וחשדן:

את לא צריכה את זה!

בשביל מה?

מה תעשי עם זה?

רחלינקה, זה ישן, זה חלוד.

בשביל מה אתה צריך את זה אני רוטנת בחזרה

ואנחנו ממשיכים לשחק את משחק האוגרנים הכפייתיים הכל כך מהנה שלנו

שבסופו אני מצליחה כמובן לצאת עם אוצר קטן,

ועדיין בלי קופסת הפח לתה הודי נדמה לי ששוכבת שם כבר שנים,

מאחסנת מסמרי-עץ בגודל-מי-יודע-איזה שאני לא מצליחה לשכנע אותו לתת לי.

לא בלי תמורה אגב.

אני מציעה לו קופסת פלסטיק איכותית ועכשווית כי

אבא-נו-באמת-מה-איכפת-למסמרים-איפה-הם-נמצאים-אבא

והוא נשאר בסרובו ועולה להתלונן בפני אמא שלי

ש"זו סכנת נפשות לרדת איתה – הוא מצביע עלי – למרתף, סכנת נפשות"

*

אני אוהבת קופסאות ותיבות וארגזים.

אני מרגישה שיתכן, יתכן שיקרה כאן משהו חדש, יתגלה משהו שאני לא מכירה.

משהו שלא היה. שלא הכרתי. קצת כמו אולם קולנוע חשוך, האורות כבים, והכל,

ממש הכל יכול לקרות. החוויה המרגשת ביותר יכולה להתחיל בעוד עשר דקות.

אין גבול לשמחה, לצפיה, להתרגשות.

קופסא, מכסה, ואין סוף אפשרויות.

*

את ב א מ ת צריכה? הוא שואל,

ואני מרגישה, מרגישה איך קופסת הפח הזאת, מתחילה למצוא את דרכה אלי

ממעמקי ליבו הרך של אבי המתוק. בטח, אני עונה בפנים הכי הכי תמות שלי,

ויוצאת מטעמי יסורי מצפון לחפש במעמקי הבית שלי למה ב ד י ו ק אני חייבת,

אבל ממש חייבת את קופסת הפח הישנה ההיא מהמרתף של אבא שלי.

*
. קופסאות. ארגזים. תיבות.

הירקות בארגז שהגיע בפסח עם נייר גרוס, שוקולד משובח, יין ועוד.

הארגז שמצאתי בחצר נטושה.  נהפך בידי הזהב של מר גולדנברג למדף כוסות שלנו.

זכרונות, צילומים ומשחק חשיבה. קופסא, מתנת חתונה הולמת את רוחה.

 

 

וחלק קטן מאלפי הכפתורים שקניתי בחיסול חנות כפתורים ישנה ואין לי מושג מה לעשות איתם, אבל מי יכול לזרוק אותם.

ואת זו מצאתי במחסן נידח בדרום דקוטה מכל המקומות. כבר היו בה מכתבים שוברי לב, מברקים מלאי געגועים והצהרות מופלאות במיוחד. היום יש בה הרבה שטויות נוצצות וסתמיות

את הציור ציירה זאת שחושבת שכל מה שהיא עשתה, ציירה, כתבה פעם הוא תינוקי, ילדותי ומיותר. אבל אמה חשבה שהציור הזה מקסים במיוחד והדביקה אותו על קופסת עץ מלאה בגולות.

מה זאת אומרת למה היא טובה? לדברים ארוכים

גומיות וסיכות לקוקיות וצמות

קופסא לקופסאות, מה לא ברור?

ואחת שאוספת מטבעות כסף לשליחי הפיצה סושי למיניהם

בקופסא היה שעון. עכשיו היא מונחת ליד דלת הכניסה/היציאה ועוזרת לי לזכור איך לחזור הבייתה.

.

.

.

ועכשיו כשאני מתחנפת באופן כל כך ברור וגלוי, מול כל כך הרבה אנשים,

אני יכולה, ב ב ק ש ה לקבל את הקופסא הזאת אבא?

17 באוקטובר 2008 – 02:15 קטגוריות: אני, בית | תגובות (13)

תגים , , |

מה שפייסבוק מנסה לרמוז לי

 

אמא'לה!

האם העובדה שאלו הפרסומות שמופיעות בעמוד פייסבוק שלי צריכה להדאיג אותי?!

גוגל, פייסבוק, מישהו, מנסים לרמוז לי משהו…..?

חשבתי ש to photoshop or not to photoshop  – את השאלה הזו כבר שאלתי….

 

הנה העמוד שלי אתמול:

From your album:
"Profile Pictures"
"eitan tal"

var photo_tags=[];

Added September 15