תקריב

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.